Intellect or Insanity

הפרלמנט האיראני דן בימים אלו בהצעת חוק שתקבע עונש מוות לבלוגרים שישחיתו את ערכי המוסר או יפגעו בריבונות המדינה; על פי הצעת החוק “הענישה לבני אדם המבצעים פשעים אלו, אלא אם נקבע אחרת, היא הכרזתם כאויבי המדינה ואויביו של אלהים עלי אדמות (…)”, כלומר עונש מוות על פי חוק העונשין האיסלאמי. ענישה כל כך חמורה נגד ביטוי היא לא אחרת מאשר פעילות שנועדה לסכל את השיח הדמוקרטי באותה מדינה וברור שעלינו להתנגד אליה ולפעול למען חופש הביטוי של הבלוגרים האיראנים.

אולם מנגד, בצד הזה של המירוץ הגרעיני, עולה הצעת חוק מסוכנת לא פחות. אם הצעת החוק האיראנית באה להרוג את המתבטאים, הצעת החוק של ישראל חסון ששבה לדיון בכנסת השבוע (ועוד לא ברור מה מטרתה) אמורה להרוג את הביטוי עצמו. כפי שמסביר עו”ד אבנר פינצ’וק, לאנונימיות יש מימד משחרר שמאפשר לנו לדבר בחופשיות ולהביא לדיון נושאים שלא היו מגיעים אם היינו צריכים לחשוף את הכל.

מוזר שאדם כמו ישראל חסון מבקש לשפר את תרבות הביטוי בישראל, אותה מדינה בה המשנה לראש הממשלה  חיים רמון מביע את דעתו על המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר מישאל חשין; רמון מבהיר כי: “מי שמכיר את ההיסטוריה האישית של מישאל חשין יודע שעברו מוכתם בכתם של התנהגות מוסרית שאין בזויה ממנה, ושעצם כהונתו כשופט מבזה את בית המשפט העליון”. חשין היה מטובי השופטים בבית המשפט ונתן פסקי דין מאלפים ומרתקים; תגובתו של חשין היתה תגובה עניינית ותשובתו של רמון היתה אד-הומינם. התבטאות זו של רמון פשוט אינה עומדת בקנה אחד עם תפקידו כמשנה לראש הממשלה, אבל היא משקפת את הרמה בה מתנהל הדיון הציבורי בישראל.

הטוקבקים, ובמיוחד אלו האנונימים, שרבים רואים בהם את הרעה החולה, הם הכלי של אלו שאין להם לשכה ודובר לשלוח תגובות על כל ידיעה. כאשר הביפרים רועשים לאחר כל פיגוע וחברי כנסת מגיבים על כל אירוע בצורה שמבהירה שללא תגובתם לא היתה אפשרות בכלל לקיים שיח ציבורי, ההמונים צריכים את תקשורת ההמונים שלהם.

אולי הגיעה העת להבין מהי מטרתה של תקשורת המונים: לתת כלים להמון לדבר, לא לתת כלי שידבר להמון. עבודה שחורה, לדוגמא, היא אחד מכלים אלו; מטרת עבודה שחורה היא לצור שיחה; אכן, פוסטים בעבודה שחורה עוברים עריכה אולם הם גם מתפרסמים בעילום שם על מנת להגן, לעיתים, על מקורות כמו שחוק הגנה על עובדים חושפי שחיתויות אמור לעשות.

ביום רביעי הקרוב יציג ישראל חסון את “הצעת הפשרה” שלו שגובשה, ככל הנראה, בהסכמת האתרים. הצעת הפשרה עשויה להשפיע על זכויותיהם של מיליוני אנשים אחרים לביטוי; אולם, אף לא אדם אחד הרים את קולו והבהיר שהצעת הפשרה חייבת לכלול גם הכרה בזכותם של הטוקבקיסטים לטקבק. המחוקק כאן, כמו כשזה נוגע לתיבת הדואר של המעביד, מעדיף לא להכנס לשאלות הקשות באמת; אותן הוא ישאיר ליפי נפש שיטענו שזכותם לכתוב טוקבקים נפגעת…

[פורסם במקור בעבודה שחורה בשינויים קלים מאוד]

0.

“אין פוגעים בקנינו של אדם.”
(סעיף 3, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו)

1.
החוק הישראלי קובע ענישה על מעשי טרור, בין אם מדובר ברצח, תקיפה או גרימת נזק לפי חוק העונשין, הענישה על כל אחת מעבירות אלו היא כליאה. לכן, ההצעה שעולה בימים אלו ל”צעדים הרתעתיים” נגד משפחת המחבל שביצע פיגוע באמצעות טרקטור, כמו גם טענותיו של מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, כי אין מניעה להרוס את בתי המחבלים נשמעת מוזרה מאוד.

2.
בעבר, הטענה היחידה שעמדה לזכות הריסת בתים היתה כי הריסתם משרתת צורך בטחוני ולא הרתעתי, ולכן אינם “ענישה קולקטיבית”. (ראו בג”צ 4969/04 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערב נ’ אלוף פיקוד הדרום בצה”ל, בגץ 698/85 מאזן עאללה סעיד דג’לס נ’ מפקד כוחות צה”ל באזור יהודה ושומרון וכן בג”צ 4219/02 גוסין נ’ מפקד כוחות צה”ל ברצועת עזה):

בא כוח העותר לא הציע לנו סיווג אחר של המצב העובדתי, אם כי טען, כאמור, שהתנאים הנדרשים על פי סעיף 23(g) לאמנת האג אינם מתקיימים. במצב דברים זה, נניח גם אנו - בלא לפסוק בדבר - כי זהו האיפיון הנכון. מכוחו נגזרת מסקנתו של המשיב, כי חוקיות פעולתו צריכה להיקבע על פי הוראות סעיף 23(g) לאמנת האג הקובעים כי חל איסור על המפקד הצבאי: “To destroy or seize the enemy’s property, unless such destruction be imperatively demanded by the necessities of war”.

שוכנענו כי צו ההריסה הוא חיוני על פי צרכי הלחימה. הימצאותו של המפעל בסמיכות לכביש, ומעשי הירי שנעשו מכיוונו, אכן יוצרים צורך צבאי חיוני. בחנו, אם ניתן לנקוט באמצעי מידתי שנזקו לעותר קטן יותר. שוכנענו כי אמצעי כזה אינו קיים, בנסיבות העניין. (עניין גוסין הנ”ל)

3.
אם תחליט ממשלת ישראל להרוס את בתי המחבלים מתוך צורך צבאי ולא מתוך ענישה עליה קודם כל למנות מפקד צבאי לשטח (ראו את תקנות ההגנה לשעת חירום) ולהנהיג משטר צבאי זהה לזה שחל בשטחים על ישראל. לאחר שמשטר צבאי כזה יוחל על איזור בשטחה של ישראל, ורק לאחר מכן, תוכל להוציא צו להריסת אותו בית. חשוב להבין שצו הריסה לבניין כעונש (או אפילו, חס וחלילה, כפסק דין של בית משפט)  הוא ענישה שמשנה את הענישה בחוק העונשין וקובעת חוקים עונשים ללא עיגון טקסטואלי, מה שנוגד את סעיף 1 לחוק העונשין: “אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו.”

4.
ואחרי שהבנו את דעתי הפשוטה כאן נגד הריסת בתים (פגיעה בקניין הפרטי) כענישה קולקטיבית שלא לצרכי בטחון (הרי המחבל כבר מת), באה השאלה הגזענית במקצת: האם הוראות הריסת בתי מחבלים אזרחי ישראל ייושמו גם על המחבלים היהודים וכמה זמן עד שהענישה תיושם גם על עבריינים פליליים?

0.

“You acknowledge and agree that Facebook may at any time in its sole discretion, without liability, with or without cause and with or without notice: (a) terminate this Agreement; (b) terminate or suspend your access to Facebook Platform, Facebook Properties and/or the Facebook Site or any portion or feature of any of them; and/or (c) remove, block, delete or disable access to your Facebook Platform Applications and/or or any Facebook Platform Application Content, including without limitation if we determine, in our sole discretion, that your Facebook Platform Application or any Facebook Platform Application Content is unsuitable for Facebook Platform, Facebook Site or Facebook Users (…)

1.
בעוד כל הבלוגוספרה הטכנולוגית וחלק מהעיתונות הטכנולוגית רצה סביב הבאזז של הווב 2.0 (וחלק מהווב 3.0), כולם שוכחים איפה בעצם הבועה האמיתית של הטכנולוגיה הזו. כשאום מאליק מספר שהמפרסמים מעכבים את הצמיחה של הרשת וחברות שמפתחות אפליקציות לפייסבוק נטולות מודלים עסקיים מגייסות מיליוני דולרים, עולה רק שאלה אחת: מתי אנשים יבינו מהו המודל האמיתי של פייסבוק?

2.
גוגל סגרה מספר בלוגים שמתנגדים לברק אובאמה, כנראה כיוון שתומכי אובאמה סימנו את הבלוגים כספאם (וראו גם על הקלות של הסרת תוכן). הכל בוצע על ידי מערכות אוטומאטיות, צנזורה על ידי גורמים פרטיים. אבל זה לא משנה, כיוון שתנאי השימוש של בלוגר קובעים ש”Google רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, בכל עת ומכל סיבה שהיא, להפסיק את השירות, לסיים את ההסכם או להשהות או להפסיק את פעולת חשבונך”.

3.

המשפט החוקתי ככל הנראה מת; ההתנהלות של גורמים מסחריים מול גורמים מסחריים עד כה היתה מוסדרת בתחומי המשפט האזרחי, אבל כיום זה כבר לא כך: חברות מסחריות שמפתחות אפליקציות לרשתות חברתיות או לשירותי רשת כפופות למשפט החוקתי החדש, תנאי השימוש. הבעיה מתחילה כאשר מודלים עסקיים יציבים שעל בסיסם חברות סטארט-אפ מגייסות מיליוני שקלים מבוססים על חסדן של הרשתות החברתיות ומנועי החיפוש. לא מדובר בהסכם יציב, אלא בהסכם שמקנה זכות בלעדית לרשת החברתית (או מנוע החיפוש) לסיים את ההתקשרות באופן חד-צדדי ולמנוע מחברות את היכולת להתפרנס. (וחשוב להבין שכשאני מדבר על פייסבוק בפוסט הזה, אני מדבר על כל רשת חברתית אחרת או שירות מבוסס רשת כמו טוויטר שגם לו יש כבר מיליון אפליקציות)
4.
עכשיו, יש שיאמרו שכל פרנסתה של פייסבוק ושוויה נגזרים מכמות האפליקציות שישנן שם. הציניקנים עשויים לומר משהו אחר לגמרי: שוויה של פייסבוק נגזר מהיכולת שלה להרוויח מהאפליקציות (לסחוט) כסף כדי שאלו יוכלו להיות מושקות על הפלטפורמה.
בתמונה, מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק. צילום KK+ ברשיון cc-by-nc-sa.

5.
עוד שנה או שנתיים בעלי המניות של פייסבוק יתעשתו ויתחילו לדרוש כסף ממאה האפליקציות המובילות, הרי מותר להם. הם יקבעו מדיניות כזו: לאפליקציה שיש פחות ממיליון משתמשים מותר לרוץ בחינם, אבל מרגע שצברתם מיליון משתמשים, אתם תשלמו לנו דולר למשתמש. הוגן, לא? ואז מה יקרה? האם אותן חברות שהושקעו בהן כבר מיליונים ירצו לסגור את הבאסטה וללכת הביתה? לא ממש.

6.
חשוב להבין שכשאתה מפתח אפליקציה לפייסבוק או לכל אחת מהרשתות האלו אתה כותב את קוד התוכנה שלך על קרח; נכון, סביר להניח שכרגע פייסבוק לא ידרשו ממך בכלל כסף ולא יסגרו אותך. הבעיה תתחיל כשתרצה לבסס מודל עסקי על משהו שהוא יותר מה”סביר להניח” הזה (לדוגמא, להשקיע את כספי הפנסיה שלך על ה”סביר להניח” הזה). לכן, כמו שלא היית משיק מוצר בחיים האמיתיים בלי להתקשר בהסכם עם גורם ההפצה שלך, ראוי שתשקול מעשה יותר אחראי.

“אז ניצחתם?” שאלו אותי היום כששר התקשורת, אריאל אטיאס הציע הצעה “מרוככת” לגבי חוק הצנזורה. הבעיה התחילה מכך שזהו עוד ספין לאחר שכבר לפני שנה הוגשה הצעה “מרוככת” שעדיין פוגעת בזכויות אדם בסיסיות (וכדאי לקרוא את הראיון שקיים עמי היום דורון פישלר בנענע בזמן שנהגתי בירידות מירושלים).

חשוב להבהיר, למרות שנטען כי לא יהיה סינון כברירת מחדל, החוק קובע כי מי שלא יהיה מוכן לענות לספקית האינטרנט שלו על השאלה “האם אתה מעוניין בסינון תכנים” לא יוכל לגשת לאינטרנט (החריג, שהוא הירידה מהעץ של שר התקשורת, הוא לקוחות קיימים; אלו לא יסוננו אלא אם יודיעו במפורש).

עוד בעיה שנותרה ולא נפתרה היא הזיהוי הביומטרי. השר עדיין מוסמך לקבוע את דרכי זיהוי אדם כבגיר. כל עוד אדם יצטרך להזדהות מול ספקית האינטרנט שלו כבגיר, ישנו פתח לקיומה של הצדקה לגישה של ספקיות האינטרנט בישראל אל מאגר הנתונים הביומטרי הישראלי (על ידי הגדרתן כמוסד ציבורי על ידי משרד המשפטים) ובכך לאפשר חדירה מאסיבית לפרטיותנו.

בנוסף, נושא תוכן הגולשים (אליו אטיאס מסרב להתייחס בצורה עיקשת) לא קיבל התייחסות בדיון היום. ככל הנראה אטיאס מודע לכך שכשהסינון יהיה ברמת השרת (כלומר, כל התעבורה של כל אזרחי ישראל תסונן, על כל ההשלכות השליליות של הדבר) תהיה ה”מועצה הציבורית” חייבת לסנן את אתרי התוכן הפופולריים בהם הגולשים מעלים תכנים. סינון ברמת השרת, כמובן, הוא סכנה לאינטרנט הישראלי בכלל.

והבעיה החמורה מכל היא העובדה שספקיות האינטרנט בכלל לא הגיעו היום לדיון; למרות שהחוק עשוי להטיל עלויות כבדות על הספקיות, אלו לא באו להגיד את דעתן; כנראה שהן יודעות שהמאבק בחוק הזה כבר חייב לעבור לבג”צ. הח”כים לא מקשיבים, הם רק מקשים (והם עדיין ממשיכים עם “להגן על הילדים” כשברור להם שאף לא פדופיל אחד גולש באתרי סקס,  הם כולם באתרים “בטוחים”)

אולי עשינו טעות כשהתערבנו בהצעת החוק המקורית וחוללנו מהומה. אולי המהלך הנכון היה לתת לחוק לעבור עם התנאים הביומטריים, עם המערכת שדורשת שליטה מרכזית, עם רשימות בושה, ככה בג”צ היה רואה בצורה ברורה ולא היה צריך להבהיר לו כמה החוק הזה רע בכפית. כרגע, עם הנוסח של החוק והספינים שסביבו, אני צריך להסביר מדוע החוק עצמו עדיין אינו חוקתי בדיוק באותה מידה.

[נכתב, אולי, בהמשך לפוסט הזה של שרון] [אזהרת ספוילרים][סקירה בעין הדג][יאיר רווה על מקור הסרט]

אולי מכונת התעמולה הציונית העבירה מעטפות מלאות מזומנים לאולפן הוליוודי על מנת להפיק את “אל תתעסקו עם הזוהן“; למעט סרט מלחמה בו איום בפצצת אטום איראנית מתחיל מבצע צבאי חשאי בו ג’ון גודמן משחק את הרמטכ”ל הישראלי, וין דיזל משחק לוחם קומנדו ואנג’לינה ג’ולי משחקת את הטייסת הקרבית שמזדיינת עם ערבי תוך ששלושתם נלחמים נגד המשטר האיראני, לא היה יכול להיות סרט שיעודד את אהדת ישראל בקרב האמריקאים.

מכונת התעמולה הציונית עבדה שעות נוספות כאשר גייסה גם את הדג-נחש להופיע בפסקול הסרט בארבעה שירים, ואת אינפקטד מאשרום בשיר אחד. המשמעות כאן היא לאו דווקא חשיפה בינלאומית לאותם אמנים, אלא תמלוגים נרחבים עבור הופעת השירים בסרט, מה שעשוי להפוך את הדג נחש ללהקה עם הכנסות מרשימות מאוד ולשדרג את ההכנסות של האמנים הישראלים. כמובן, שאם הדג נחש יצאו לסיבוב הופעות בינלאומי כעת, הם עשויים גם לקבל יותר חשיפה.

סרט קיץ כמו “אל תתעסקו עם הזוהן” עושה את אותו שירות למדינת ישראל כמו הופעתה של גל גדות בניו יורק: “ישראל היא מקום נהדר, כולם רוצים להרוג אותנו, יש כאן מלא כוסיות”.

אולי ככה, עם אדם סנדלר וקצת ציצקע’לך נוכל להשיב את הגאווה שלנו, לא נוצג בתור עוד אומה קטנה וקטלנית שחווה פיגועים והפצצות כל יום, אבל גם לא נהיה שונים בהרבה מקליפורניה.

[אני כותב את הפוסט הזה מהתחלה, כדי שיהיה אפשר לקרוא אותו וגם להבין, בגדול, הוא הרחבה של העניין שנכתב בפוסט הזה, שכנראה לא הובן על ידי קוראי, מה שאומר שהוא ראוי להסבר מחדש].

“לכל כניסה לתיבת דואר אישית, הנושאת כתובת עם שם העובד בלבד ולקבצים אישיים שלו, נדרשת הסכמה מפורשת מצד העובד, ואם ביקש זאת העובד, יעשה הדבר בנוכחותו.” זה הסעיף מתוך ההסכם הקיבוצי הנוגע לזכויות העובד לפרטיות במקום העבודה שנחתם בשבוע שעבר בין ההסתדרות לארגוני המעסיקים; מטרת ההסכם היתה להסדיר את הדיסוננס המשפטי שנוצר מאז פסק הדין עב 010121/06 טלי איסקוב נ’ הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב’ 1158/06 רני פישר נ’ אפיקי מים. המחלוקת היתה האם ניתן לאפשר למעביד לעיין בהודעות הדואר האלקטרוני של עובדיו.

בעוד שניתן לחשוב כי ההסכם שנחתם מדבר על כניסה לתיבות דואר פרטיות שאינן קשורות לעבודה (קרי: הוטמייל, ג’ימייל וכו’), הפרשנות הנכונה היא תיבת דואר אישית תחת הדומיין של מקום העבודה ולא כניסה לתיבות דואר פרטיות.

הסכם זה מעגן את זכותו של המעסיק, לאחר קבלת הסכמה מפורשת מהעובד (כלומר, לכל חיפוש ולא הסכמה שבהסכם ההעסקה) לבצע חיפוש בתיבת דואר ספציפית המיועדת לעובד ונושאת את שמו (כלומר avi@company.com לעומת accounting@company.com שמיועדת לבעלי פונקציה ספציפית בחברה). בהסכם כלל לא מדובר על כתובות דואר רשת.

עו”ד אביב אילון מסביר לynet מה דעתו על הנושא ומוצא את הפתרון הטכנולוגי (הוא גורס שעל העובד להצפין את התקשורת מהמעסיק):

בנוסף ההסכם מאפשר לעובד להיות נוכח בעת כניסת המעביד למידע הפרטי של העובד. משמעותה האופרטיבית של האבחנה ברורה למדי – על העובד להקים מתחם פרטי במחשבו הכולל תיבת דואר פרטית וספריות המכילות רק את קבציו הפרטיים. בעניין זה הייתי אף אומר כי לעובדים בעלי גישה לאינטרנט אין כל צורך בהקמת מתחם פרטי במחשבם. קיימים ברשת מספר רב של שירותים מקוונים המספקים את כל צרכי העובד לשמירת המידע הפרטי שלו מחוץ להישג יד המעביד.

אני חולק על קביעתו של עו”ד אילון; לדידי, כלל אין למעביד זכות לגשת לתיבת הדואר הפרטית של העובד אלא רק לתיבת הדואר האישית שלו; ואסביר: יש להבדיל בין תיבת דואר אישית לפרטית. בעוד שתיבת דואר אישית היא תיבה שהמעביד נותן לעובד תחת שמו שמטרתה עבודה (כמו טלפון אישי שניתן מהמעביד בדיוק), ולכן למעביד הזכות הקניינית לקרוא אותה (כיוון שהיא רכושו האישי, כמו שנפסק בעב 010121/06 טלי איסקוב נ’ הממונה על חוק עבודת נשים); לעומת זאת, תיבת דואר פרטית היא תיבה שאינה קשורה למעביד, היא קניינו של העובד ולה אסור להכנס כלל וכלל (ואסור למעביד לבקש את הססמא, ראו Boucher v. State); ההבדל הוא בין Personal mailbox לPrivate mailbox וראוי שיהיה ברור.

ההבדל בין תיבת דואר אישית לפרטית נהיה ברור יותר כאשר ישנו חוק ספציפי שאוסר על חדירה לחומר המחשב (לפי הוראות חוק המחשבים), כיוון שלמעביד אין זכות חוקית בדין לחדור לתיבת הדואר של הפרטית של העובד [והסכם בשוק הפרטי אינו יכול להפר את הוראות החוק]. במקרה הזה ראוי להקיש מטלפונים שניתנים לעובד: בעוד שלטלפון הניתן ממקום העבודה [טלפון אישי] מותר למעביד לקבל את פירוט השיחות בתור מי שמשלם על אותן שיחות (ובמקרים חריגים, במיוחד לאור ההסכם, גם לשמור את תוכן השיחה), לטלפון הפרטי של העובד [זה שנמצא בביתו או זה שנרכש בכספו של העובד] אסור למעביד לצותת ואסור לו לבקש פירוט שיחות.

נותרת רק השאלה של “הסכמה במפורש” של העובד לחדור לתיבה האישית שלו במסגרת חוזה העבודה (שכן לפרטית אסור בכל מקרה), במקרה זה ברור שלא מדובר על תנאי שניתן ליישם במסגרת הסכם ההעסקה כאשר כתוב כי “לכל כניסה לתיבת דואר אישית, הנושאת כתובת עם שם העובד בלבד ולקבצים אישיים שלו, נדרשת הסכמה מפורשת מצד העובד, ואם ביקש זאת העובד, יעשה הדבר בנוכחותו.”

כלומר, דרושה הסכמה לכל כניסה ולא מדובר על מצב בו ניתן לחייב עובד מראש להסכים לכניסה גורפת.

לכן, ההסכם עצמו, למרות שנראה לאחרים אחרת בקריאה ראשונה, עושה חסד עם העובדים ועשוי להניב לנו מציאות חדשה, בה הפרטיות במקום העבודה מוכרת.

מאז פסק הדין עב 010121/06 טלי איסקוב נ’ הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב’ 1158/06 רני פישר נ’ אפיקי מים, התעוררה מחלוקת בנוגע לזכות המעביד לעיין בהודעות דואר אלקטרוני. בעוד שבהחלטה בנושא איסקוב קבע כי למעביד יש זכות לעיין בדואר האלקטרוני של מעסיקו, הנושא הפך להיות יותר ויותר משמעותי (פסק הדין נמצא כעת בערעור, בעזרת האגודה לזכויות האזרח) כאשר לאחר אותו פסק הדין, ותוך כדי אבחנה שלו, בהחלטה בנושא פישר קבע בית המשפט כי עדיין דרושה הסכמה אקטיבית של העובד.

למרות התבטאות מני מזוז כי לעובד אמורה להיות פרטיות במקום העבודה, עדיין בהסכמי העסקה רבים מחייבים את העובדים לחתום על הסכמה לציתות לדואר האלקטרוני שלהם.

וכאן, במקום שהשוק הפרטי כשל, וגם המדינה כשלה לתת מענה, בא השוק הפרטי לסדר: גלובס מדווחים היום כי התאחדות התעשיינים וההסתדרות יחתמו על הסכם שמסדיר את זכויותיהם של העובדים לפרטיות במקום העבודה: “ההסכם קובע, כי העובד יכול להשתמש במחשב במקום העבודה גם לצורך פעולות אישיות, שעליהן חל עקרון צנעת הפרט, ושאינן קשורות לעבודתו, בהיקף מידתי ובזמן סביר, בהתאם להוראות הדין ובהתאם לקבוע בהסכם.”

כלומר, העקרון של מידתיות וצנעת הפרט שולט כאן, וראוי שהוא באמת ייושם. צל”ש לעופר עיני ולשרגא ברוש שהם מחליפים את המחוקק בנושא הזה.

על חוק שי דרומי כבר כתבתי לפני שנה וחצי כשהסברתי עד כמה אני חושב שחוק שמקדש את הקניין על חשבון החיים הוא חוק רע שעשוי לגרום ליותר נזקים מאשר תועלת. אבל דומה שההחלטה של כנסת ישראל אמש להכליל את החוק בספר החוקים היא רעה חולה שאי אפשר לטפל בה בדרך אחרת.

אם המחוקק חשב שהגדרת ה”הגנה העצמית” צריכה לכלול את זכותו של אדם להרוג אדם אחר על מנת להגן על רכושו (ולא לפצוע, להפעיל כח סביר או לעכב בכח, להרוג)

בע”פ 20/04 קליינר נ’ מדינת ישראל הסיפור היה די פשוט: הרצל טאוסי חשד שאבי קליינר מנהל רומן עם אשתו. טאוסי חתך את צמיגי מוניתו של קליינר והטרידו בצורה סדרתית. לאחר שרשרת ארועים נפגשו השניים כדי ליישב את ההדורים, קליינר הגיע חמוש באקדח ו”הוא שלף את אקדחו וירה לעבר תקרת המונית רק לאחר שהמנוח איים לדקור אותו בסכין יפנית ששלף, ורק משנוכח לדעת כי יריות אזהרה שירה לעבר תקרת המונית אינן מרתיעות את יריבו, הוא ירה לעבר פלג גופו העליון.” בית המשפט הסביר באותו מקרה כי:

אדם הפועל לשם הדיפת זה שבא לתקוף אותו, ממלא למעשה את תפקידן של רשויות האכיפה, ועל-כן עליו להראות כי פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא היה ניתן להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פוגעניות פחות, כגון פנייה לרשויות השלטון או נסיגה. עם זאת ראוי להדגיש כי יש לתת את הדעת על המצוקה שבה שרוי המתגונן במהלך התקיפה, ועל-כן יש להיזהר מגלישה לפרשנות דווקנית של דרישת הנחיצות האיכותית, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן את ההגנה העצמית מתוכן.

לאחר חוק דרומי, תיאורטית, יכול היה לבוא קליינר ולירות בטאוסי שחתך את צמיגיו [אם זה עשה זאת בחניה בביתו] כיוון שהדבר דרוש בכדי להגן על רכושו. סעיף המידתיות הדרוש להגנה עצמית נעלם בתיקון “שי דרומי” לחוק העונשין הקובע כי “תחשב פריצה לבית מגורים או למשק חקלאי כתקיפה שלא כדין שנשקפת ממנה סכנה מוחשית, ולא ישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה נגד פורץ כאמור”.

מה תהיה התוצאה? בעלי בתים יוכלו לירות במי שנמצא בביתם ללא כל סיבה כיוון לאחר מכן הדיון היחיד יהיה האם הפורצים נכנסו לביתם “שלא כדין”, וכאמור, הפורצים לא יוכלו להסביר מדוע כניסתם היתה כדין. חוק שי דרומי הוא חוק רע שלא יביא תועלת לישראל, הוא יגרום לכך שאנחנו נתקרב עוד צעד להיות ארצות הברית.

סירובו העיקש של אהוד אולמרט לשחרר את אהוד גולדווסר ואלדד רגב (או את גופותיהם) בעסקת חילופי שבויים וכלואים בין ישראל והחיזבאללה עשויה להיות לרועץ ולפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה ריבונית הרבה יותר מאשר שהיא יכולה לפגוע באמון הציבור בראש הממשלה.

שחרור הכלוא הלבנוני נסים נאסר לאחר מאסרו לפני שבועיים שהובילה למשלוח של “חלקי גופות” בארגז לישראל [כאשר לא ברור אם ישנו קשר סיבתי בין השניים] היתה הסנונית הראשונה למשא ומתן להחזרת החטופים (למרות שכעת נטען כי באותה העת היה “ידוע” שהחטופים אינם חיים, מה שמחזק את האפשרות לספין) ושוב החל המקח וממכר בגופות, חלקי גופות, שבויים ואסירים.

גולדווסר ורגב מעולם לא הובאו בפני שופט בחיזבאללסטן ומעולם לא ניתנו להם זכויות כמו שניתנו בזמנו למוסטפא דיראני (או אולי כן) אך אלו מוחזקים על ידי חיזבאללה כקלפי מיקוח, בדיוק כשם שישראל מחזיקה (ומשלמת הון קטן) אלפי אזרחים זרים ללא משפט ולאחר שאלו שילמו את חובם לחברה הישראלית. ישראל גם, לפחות לטענת אריאל שרון, מחזיקה “קלפי מיקוח” במדינות זרות, הרחק מידו הארוכה של בג”צ.

אולם לקלפי מיקוח יש מטרה, ניהול מקח וממכר על שבויי המלחמה שלנו. אפילו לדידו של מישאל חשין, שהכיר בזכותה של ישראל להחזיק את דיראני בדנג”צ 7048/97 פלונים נ’ שר הבטחון (בג”צ קלפי המיקוח), דרושה אותה מטרה ראויה של שחרור בני ערובה:

אכן, כשם שהחזקת שבויי-מלחמה רואים אותה כהחזקה למטרה לגיטימית וראויה – אשר-על-כן אין שבויי-מלחמה מתוארים לא כ”בני-ערובה” ולא כ”קלפי-מיקוח” – כן, על דרך ההקבלה, הם לוחמי החיזבאללה, שמחזיקים אנו בהם למטרה לגיטימית וראויה של ביטחון המדינה. אין בהם בעותרים סימנים הניתנים ב”בן-ערובה” – אף לא ב”קלפי-מיקוח” – וממילא נדע כי לא “בני-ערובה” אף לא “קלפי מיקוח” הם.

הרציונאל מאחורי פסיקתו היה פשוט: בטחון המדינה שלשמו מוחזקים אותם “קלפי מיקוח” (אף שאינם כאלו) כולל גם את יישום הבטחון על ידי ניהול מערך הרתעה מהימן. אפילו, בפרשנותו הזו של חשין, שלא נדבר על מילותיה המדויקות של דליה דורנר על הנושא, יש עדיין חובה על ישראל לשחרר את החטופים.

קלפי מיקוח נועדו למקח; לישראל, למעט נעדרי סולטן יעקב, רון ארד, גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר אין שבויי מלחמה או נעדרים אחרים (כמובן שמג’די חלבי ובגיא חבר הם חריגים מסוג אחר) ולכן מדינת ישראל חייבת למסור את השבויים אם הם כאלו (ולא באמת אסירים). העלות של החזקתם גבוהה מנשוא ושחרורם יעשה רק תועלת (כלכלית, מוסרית ותועלתנית) לאזרחי ישראל.

אין לנו צורך באלפי אסירים ועצורים פלשתינאים בכלא הישראלי, יש לנו צורך באמון הציבור בשלטון, שיאבד אם זה יחזיק קלפי מיקוח ולא יעשה עמם מקח.

זאב המים, לו שיניים;
לו שיניים, שני טורים;
ולמקי סכינאי;
יש סכין במסתרים.
(ברטולד ברכט, מקי סכינאי)

ביום חמישי זה קרה, מתקשר אליי חבר בשעת ערביים מוקדמת ומציע לי להצטרף עמו לזירת הרצח של ענת פלינר שוב, אחרי ששנתיים קודם בילינו שם במקום לשחק פול. הפעם, המשטרה הצליחה עם זה, היא פענחה את הרצח אחרי שנתיים: זה היה עוד “בן-טובים” מרמת השרון, “ערס צעצוע”, לדברי חבריו.

תיכון אלון, התיכון היוקרתי הידוע לשמצה, הוא גם בית הספר שלמדת בו. אותו בית ספר הפיק את רעי חורב שרצח את אסף שטיירמן; אכן, דבר אחד אפשר לומר על תיכון אלון, הרוצחים שיוצאים מקרבו לא נתפסים מהר. רעי למד איתך בשכבה והרוצח של פלינר, ככל הנראה, היה חבר טוב של תלמידי המועדונית שלך. עדיין, אתה תוהה, מה גורם לילד בן 15 לקחת את חייה של אותה פלינר?

בינך לבינך התלוצצת אם הילד גם יקח עליו את הרצח של יורם חכם שהמשטרה טרם הצליחה לפענח, כמו גם את רציחתו של דייויד ניב, הרי מצפה לו זמן ארוך במיוחד בכלא.

למה? למה עושים את זה? למה להרוג אותה? מה בכלל עבר לו בראש?

כל הילדים במועדון היום דיברו על זה, כולם ידעו מי הוא, כולם לא האמינו. כלומר, זו לא פעם ראשונה שילדים מהשכונה נעצרים; היו פעמים שזרקו נפצים על המועדון, היו פעמים שהרביצו, תקפו ואפילו “סחבו” דברים; מעולם איש לא תיאר לעצמו שיהיה רצח.