0.
"הארץ" מפרסמים הבוקר כתבה המסבירה כי ברק אובמה הוא הנשיא עם סמכויות הריגול החזקות ביותר אי פעם. כל זאת לאחר שיוסי גורביץ מדווח על שיטות איכון נלוזות של רשויות האכיפה בארצות הברית [מסמך PDF ארוך במיוחד]. אובמה נכנס לתפקידו בתור נשיא שיכול לעשות כמעט הכל ללא צו, תוך שהוא יכול להסתיר מהציבור כמעט הכל מצד אחד, אך מצד שני, חוקי חופש המידע  בארצות הברית ידרשו ממנו להפסיק לעבוד עם מכשיר הבלקברי שלו. [האירוניה] [וראו את דעתו של אבנר פינצ'וק].

0.1
חשוב להסתכל על המסמך הארוך והמייגע במיוחד לאור עתירתה של האגודה לזכויות האזרח נגד חוק נתוני תקשורת והטענות הנוספות שהאגודה הגישה השבוע [השלמת טיעונית בעתירת האח הגדול]. בארצות הברית לא דרושים בכלל צווים לחלק מהפעילויות שבארץ מוגנות ובמקרים מסוימים אף מותר פרוץ לתוך מבנים על מנת להתקין אמצעי האזנה. בישראל, שעוד מגנה על פרטיות בצורה כלשהיא, דברים כאלה יתפסו כבלתי אפשריים. [מצד שני, שבוע לאחר שאיכון סלולרי של אדם בוצע, רק מצאו אותו]
Img CC-BY-SA-NC-ND jmtimages.

1.
מצד שני, אם ישראל תחליט שהיא באמת מעוניינת להלחם בפשע המאורגן כמו שהיא נלחמת בטרור, אז לא מן הנמנע שחיסולו של יעקב אלפרון בוצע על ידי המשטרה, כמו שמבצעים "חיסולים ממוקדים" בטרור. בעבר מספר שוטרים מושחתים כבר לקחו את החוק לידיהם וביצעו סיכולים ממוקדים. כך מדינת ישראל מטפלת בטרור, וכך היא גם תטפל בפשע המאורגן.

2.
טרור הוא מילת הקסם, הוא אויב מושלם בכל צורה. בעוד שפעם היו לארצות הברית אויבים סדורים: הבריטים, ברית המועצות, מזרח גרמניה וכדומה, כיום יש לה את הטרוריסטים [וראו גם את הטור המשובח כאן]. הטרוריזם הוא האויב הטוב ביותר שיכול להיות כדי לצור פחד: האויבים לא מזוהים, לא באים מאיזור מסוים, לא משתייכים לדת מסוימת, אלא המשותף בינהם הוא שכולם רוצים בהשמדת המדינה ותו לאו.

3.
גם ישראל, כמו ארצות הברית, בדרך לבחירות. חלק מהרפורמות כמו חוק תעודות זהות ביומטריות ככל הנראה יוקפאו עד שתוקם ממשלה חדשה, חלק אחר מהרפורמות, כמו חוק נתוני תקשורת, אולי יבוטלו. האג'נדה הטכנולוגית צריכה להיות נושא לא פחות חשוב בבחירות האלו מאשר כל דבר אחר: האם אתם תצביעו למפלגה שהגישה חוק נגד שיתוף קבצים? האם תוכל להצביע למפלגה שקידמה את חוק נתוני תקשורת במחטף? האם תוכלו להצביע עבור מפלגה שחברים בה הצביע בעד חוק הצנזורה? האג'נדה הטכנולוגית היא פוליטיקה לכשעצמה. אם אתם מתכננים בכלל להצביע בבחירות, תבחנו מה אותה מפלגה שאתם רוצים להצביע עבורה אומרת בנושאים האלו, לא רק בנושאי כלכלה ובטחון.

4.
אז מה חבר הכנסת שלכם עשה בשביל אינטרנט?

הידיעה על חסימת ויקיפדיה הגרמנית (ולא ויקיפדיה בגרמניה, כפי שמסביר בצדק טקקראנצ') הוא החלטה אירונית של בית משפט בגרמניה למנוע את ההפניה של אתר לאתר אחר, כפי שאסביר בהמשך.

תקציר המקרה: לוץ היילמן הוא חבר פרלמנט מהמפלגת השמאל Die Linke (לוץ היילמן בויקיפדיה). הערך הגרמני עליו נערך על ידי מספר אנשים והבהיר מספר פרטים (שחלק הוכחשו וחלק לא) בנוגע לעברו בשטאזי, המשטרה החשאית של מזרח גרמניה ובנוגע למעורבות שלו במספר אתרי פורנוגרפיה. לוץ הגיש בקשה לבית המשפט הגרמני לחסום את הגישה לאתר wikipedia.de שמפנה לויקיפדיה הגרמנית. בית המשפט אישר את בקשתו ודרש להסיר את הפרטים הפוגעניים מויקיפדיה על מנת להשיב את הגישה.

[חשוב להבהיר את ההבדל בין חסימת האתר הגרמני לחסימת האתר בגרמנית. האתר בגרמנית מתארח בארצות הברית וכפוף למשפט האמריקאי, ולכן צו שיפוטי שיורה להסיר את התוכן לא יהיה בתוקף כיוון שהביטוי חוסה תחת ההגנה של החוקה האמריקאית ולכן היה צורך ליתן צו שיורה לספקיות האינטרנט לחסום את הגישה. לעומת זאת, צו נגד האתר הגרמני שמאוחסן בגרמניה אינו כזה]

היילמן כבר התחרט על דבריו אך למהלך שביצע ישנן כבר השלכות. אמנם לא ניתן כאן צו במדינה דמוקרטית להסיר את התוכן אלא רק צו שמורה על האתר הגרמני לבצע את השינויים, אולם יש בכך כבר התערבות פסולה בתכנים בויקיפדיה, כפי שהתראתי כבר לפני שנה כאשר הרב אמנון יצחק איים על ויקיפדיה בתביעת לשון הרע. מכאן, ועד לכך שבמקרים כמו העלאת סרטים שנויים במחלוקת לאינטרנט ינקטו צעדים להסרת האתר, המרחק קצר מאוד.

חשוב להזכיר שלא מדובר רק בחסימה של הדף הספציפי על היילמן, את זה גם בית המשפט היה יכול להורות במסגרת היכולת השיפוטית שלו (וגם זאת ניתן היה לעשות מבחינה טכנולוגית), אך בית המשפט בחר שלא לעשות כן אלא לנקוט באמצעי דורסני כלפי חופש הביטוי ולהורות על מניעת הגישה [בתיאוריה] לאתר ספציפי. הפגיעה כאן היא היקפית ורחבה מדי, וספק אם היתה עוברת במסננת המידתית של ערכאת ערעור.

אל תגידו שזה לא קרה כבר, השנה, בית משפט ישראלי הורה לחסום אתר אחרי שהועלה חשד שהאתר מפר זכויות יוצרים. כמו כן, לא היינו רחוקים מצו לחסימת הניו-יורק פוסט. באוסטלריה, המודל הרלוונטי ביותר של חופש הביטוי שלנו, חוסמים אתרים בלי היכר ואנו לא רחוקים מהמדרון החלקלק ביותר שבו ניתן יהיה לקבל צווים.

בישראל, מדינה שבה תביעות לשון הרע הן חלק בלתי נפרד מהמשחק הפוליטי (תא (ת"א) 13390/03 ענבל גבריאלי נ' יוסף פריצקי, תא (מרכז) 6053-08-07‏ ‏ עופר בן-נתן נ' מוחמד בכרי, עא 323/98 עוזי בנזימן נ' אריאל שרון) לא מן הנמנע שאותו כלי אזרחי, של שמירה על שם טוב, יאפשר חסימה גורפת של אתרים ללא צדק.

אז מה אתם חושבים?

0.
אולי העובדה שהידיעה הבאה הגיעה רק לאתר אזוטרי כמו "ערב ערב באילת" מדאיגה במיוחד. קופת חולים מכבי החליטה, במסגרת ייעול השירות, להפטר מהכרטיסים המגנטיים הבעייתיים ולעבור לזיהוי חברי קופת חולים מכבי על ידי נתונים ביומטריים. כלומר, כל חבר בקופת החולים נדרש (כבר עכשיו) לתת את טביעת האצבע שלו על מנת להזדהות מול הקופה.

0.1
הזדהות מול הקופה משמעה שכל אדם שמגיע לביקור אצל רופא יצמיד את האצבע לקורא טביעות אצבע : זה, מנגד, יקבל גישה מיידית לתיק של אותו אדם, לכל נתוניו הרפואיים ולכל בעיה רפואית שהיתה לו, כמו גם לנתונים אודות מגוריו.

0.2
אם זה לא נשמע מפחיד, אז תזכרו שבאמצעים הכי פשוטים ניתן להפוך טביעות אצבע שהשארתם על מכשירים לאמצעי זיהוי ושהאמינות של אותם אמצעים מוטלת בספק.

0.3
כלומר, כל פקידת קבלה בקופת חולים מכבי, עם הידע הטכני המספק, תוכל לקחת את טביעת האצבע שהשאיר בן הזוג שלה מהדייט אתמול על כוס הבירה שלו ולבוא לעבודה כדי לקרוא את התיק הרפואי שלו. היא תוכל לבדוק מה ההיסטוריה הרפואית במשפחה והיא תוכל לבדוק גם אם יש לו בעיות רפואיות ספציפיות.

1.
אבל זה עוד כלום, אם רכישת תרופות באינטרנט נדמתה כסכנה, דמיינו מה יקרה כשארגוני פשיעה שמעוניינים להשיג מרשמים לסמים יזהו את הפוטנציאל העסקי כאן ויתחילו להנפיק טביעות אצבע מזויפות: גם ויאגרה במחיר מוזל וגם אפשרות לרמות את קופות החולים. תענוג של ממש.

1.1
וזה עוד לפני שמדברים על האפשרות שחוקרים פרטיים ישחדו פקידות זוטרות בקופת חולים כדי להתחבר למסוף שלהם. הם יוכלו להיות בלשים דמיקולו ולאסוף טביעות אצבע כדי להצליב אותן עם המאגר; והנה, כל הפחד מתעודות זהות ביומטריות נעלם כאשר יש את המידע הזה אצל גופים פרטיים.

1.2
עידו גנדל מנענע חולק על דעתי ותומך במאגר ביומטרי. לדבריו "כיוון שהמערכת מיועדת לשימוש רשויות אכיפת החוק ולא לעיון הציבור, כל עוד לא בוצע פשע, אין שום סיבה שהמעשים הסודיים הללו יגיעו לידיעת מי שאינו צריך לדעת." תוך שהוא באמת מתייחס לבעיות אך טוען שהבעיה האמיתית היא חוסר האמון של בני האדם בממסד (מומלץ לקרוא את כל הטור, אגב). גנדל צודק, יש בעיית אמון בממסד, אבל גם אין צורך במאגר מידע ביומטרי כדי לנהל את המדינה. מאגר ביומטרי הוא רק הצתה של מירוץ חימוש חכם יותר שיביא לכך שהפושעים ישתמשו באמצעים חכמים יותר (מי אמר כפפות גומי?) וידאגו לשחד יותר שוטרים כדי לסרוק את המאגר. זה עוד לפני שנדבר על כך שיש סיכוי לא רע שהם בכלל לא יחזיקו בתעודות זהות.

1.3
כדאי גם לקרוא את הכתבה הארוכה של נדב זאבי על קריסת הפרטיות בישראל כמגמה. למרות אורך הטור, שלא מחדש יותר מדי, חשוב להגיע לשני הסיפורים בסוף, הראשון הוא של העברת מידע רגיש על אדם ממשרד הבטחון במסגרת מכרז והשני הוא על כך שמגדל היהלום ברמת גן דורש ממבקרי המגדל להזדהות באמצעים ביומטריים.

1.4
למאגרים ביומטריים יש צדדים חיוביים, כמו היכולת לנהל חשבון בנק ללא כל תעודת זהות או זיהוי ממשלתי אחר, גם מול ציבורים שאינם יודעים קרוא וכתוב. אבל גם שם יש צורך לנהל משנה זהירות: טביעות אצבע קלות לזיוף והאפשרות לגניבת זהות קלה מתמיד.

2.
הסיפור הבא הוא דווקא אישי. ביום שני ישבתי עם תלמידי האזרחות שלי במסגרת ההתנדבות שלי ולימדתי אותם על בעיית הריבונות ובעיית הציות לחוק. שני נושאים שאני מנסה לקדם גם כאן בבלוג (היכולת להפר את החוק והעובדה שלמדינה אין באמת יכולת לשלוט על האזרחים). ואז אחד התלמידים שאל אותי מדוע אפשר בכלל לעבור על החוק?, כלומר מדוע מייצרים מכונית שיכולה לעבור על המהירות המותרת. התחלתי להסביר כיצד הבעיה עם הציות לחוק היא שבעצם אין דברים שאסור להגיד, אלא רק ענישה על ביטויים. הסברתי שהפיקוח של רשויות השלטון פוגע בחופש של האזרחים ושכזה פיקוח צריך להיות מינימאלי. אחד התלמידים שאל "כמו באח הגדול?" ואמרתי "כן!" תוך שאני חושב, משום מה, הוא מתכוון לספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, ולא לסדרה. ואז שאלתי אותו: "קראת את הספר?" והוא הבהיר לי שמדובר בתכנית הטלוויזיה. מכאן, התחיל דיון ארוך על מדוע קוראים לתכנית כך בימינו.

3.
הזמנים משתנים, הבעיות לא.

"לקפוץ מהחלון", אמרת לעצמך, "זו הדרך היחידה שאני אצא ממערכת היחסים הזו". "אם אני לא אקפוץ מהחלון זה לעולם לא יגמר" אתה חושב וככל הנראה לא טועה. אבל בסוף היא הלכה, ואתה מקווה שהפעם זה לא זמני, אלא שהיא הלכה לתמיד.

ואתה קם בבוקר; בפעם הראשונה אתה יודע שהיא לא תהיה כאן שוב ונאנח לרווחה. לילה ללא שינה ואחרי ריב אחד ארוך שלא רצית מעולם. היא פשוט הופיעה שם, מחוץ לדלת שלך, והחליטה שהיא לא עוזבת. שעתיים ניסית להסביר לה שזה נגמר, שאין לכם מה לחפש יותר ביחד, שהכאב הזה חייב להפסק. שעתיים אחר כך ניסית לישון כדי לתפקד בכלל.

היא לא הסכימה לעזוב. היא נותרה שם והחליטה שהיא לא מאמינה לך, שהיא עדיין רוצה להיות איתך. והיא לא קוראת את שפתייך: "אני רוצה שתלכי, בבקשה".

נעלת עצמך בשירותים, מתקשר אליה לטלפון ומקווה שהיא תענה, הכל כדי להקליט את השיחה לתיעוד מאוחר יותר, אמרת לה שאתה מקווה שהיא תלך; היא ענתה שלא.

הפחד שלך היה שהיא תקפוץ מהחלון. לא רצית להשאיר אותה לבד. השאלה אם היא תקפוץ או שאתה תצטרך לקפוץ ממנו כדי לגמור את זה כבר. ממערכת היחסים הזו אפשר לצאת בארון; אחד מכם חייב לגמור עם זה.

ומגיע הערב, ואתה בטוח שהכל יהיה בסדר. והיא מתקשרת, היא רוצה לישון אצלך. אתה כבר החלפת את המנעול בדלת, ואתה גם בדרך לחשוב על להחליף טלפון, בדרך להחליף חלק ניכר מהחיים שלך רק כדי להתנתק מזה.

אתה פוגש אותה מחוץ לבר, במקום בו כולם יכולים לראות, ואתה עדיין מפחד ממנה. אתה נועל את הדלת מבפנים ותוהה אם אתה לא צריך לישון לבד, תוהה אם זה לא מפחיד מדי.

0.
נתחיל מהסוף: אתמול, בערך בשתיים ורבע בלילה, אחרי שדב סיים להודות לכולם, הוא נעמד לרגע ליד יואב לרמן, הוא לחץ את ידו ואמר לו שהוא מחכה בכליון עיניים לקמפיין שלו לראשות המועצה ב2013, תוך שהוא מתייחס לפרוייקט הפיצה של שרון ושלי, בו שרון ואני הרמנו ללרמן אתר פיקטיבי למועמדות לראשות העיר. אם יש דרך אחת לתאר עד כמה דב השתנה בשלושה חודשים מאז שנפגשנו איתו על הדשא ושוחחנו על הבחירות, זו להבין כמה הוא היה מעורב: הוא אשכרה נכנס ללרמן2013.קום וצחק. זה חבר כנסת שאני רוצה כאן.
1.
נמשיך מלהגיד שאי אפשר להגיד שאנחנו הפסדנו. אם ביום שנפגשנו עם דב על הדשא מישהו היה אומר שדב חנין יקבל 30 ומשהו אחוז בסיבוב הראשון, הייתי צוחק ואומר לו שזו בדיחה טובה. עם התקציב שעמד לרשות דב (שמהווה בערך 5% מהתקציב הרשמי של רון חולדאי) הוא הצליח ממש טוב. צביקה אמר לי אתמול ש"הוכחנו שאין משמעות לשלטי חוצות". אני חושב שדווקא הוכחנו משהו הרבה יותר חשוב: הוכחנו שהשיווק במדיה חברתית עובד (לאו דווקא אינטרנטית) ועובד מצוין. כל פלריג שנתלה ממרפסת שווה כמו עשרה שלטי חוצות: הוא אומר שלא קנו כאן באנרים אלא דווקא החברים השקיעו את המאמץ לתלות את הפלריג. נכון, אפשר לזייף אחד או שניים, אבל כל אחד מאיתנו יודע איפה השכנים שלו גרים, ויודע שאם הם תלו הם עשו משהו. [פוסט מצוין של עידוק על הסוף]

מדיה חברתית עד הסוף
2.
אחר כך, נוכל קצת לדבר על מה הולך להיות כאן: את מה שעשיתי עד עכשיו עבור עיר לכולנו אני כנראה אמשיך לעשות (לתת ייעוץ משפטי) ויואב לרמן כנראה יצטרך לעזור לפרלמנטרים החדשים לעשות את המוות לקואליציה, תוך שנוכל לעשות הכל כדי לקיים כאן דמוקרטיה.

3.
מצד שני, אי אפשר להגיד שחולדאי ניצח. שנה לפני הבחירות, חולדאי זכה ל53 אחוזים ממי שהצהיר שהוא ילך להצביע (וזה מול יוסי שריד, שהוא דמות הרבה יותר מוכרת מדב), בסקר מחודש יולי, חולדאי זכה ל63 אחוזי תמיכה (בניכוי הקולות הצפים) ובסקר שנערך חודש לפני הבחירות זכה חולדאי לנתונים דומים. כך שנתון של 35% לדב חנין הוא נתון מרשים ביותר: הוא אומר שדב הצליח לצור טרנד, במובן החיובי של המילה. אם תסתכלו על גרף החיפוש בגוגל אחרי דב תוכלו לראות גידול אקספוננציאלי החל מאמצע אוקטובר. דב סחף אחריו לא מעט אנשים, וזה מה שיפה.

4.
אדם שוב כותב על טעמו המתוק של הנצחון. אני בספק אם רון חולדאי ניצח. אכן, הוא קיבל יותר קולות בבחירות לראשות העירייה. אבל לנהל קואליציה כשהוא צריך להשביע את רצונם של אוהבי החתולים, חובבי שקיות המחזור, בעלי המגה-בארים ושוכני בתי הכנסת אומר שהוא יצטרך לעבוד קשה, אפילו קשה מאוד. נצחון עבור חולדאי היה להביא אותו למצב יותר טוב מזה שהוא היה בתחילת הקמפיין, לא לכפות שריפות ו"טרנדים" שצמחו. חולדאי נמצא כעת במקום יותר רע מאשר היה לו הבחירות היו נערכות בחודש יולי. כלומר: הקמפיין שלו כשל. האם אפשר לקרוא לזה נצחון? אני חושש שלא.

5.
ומילה אחת של תקווה, בכל הקמפיין הזה: אני מקווה מאוד לראות את ראש העירייה שלנו ממשיך לכתוב בבלוג שלו ולענות אישית (ולא באמצעות "צוות תל-אביב אחת" או פטריק סרוסים למינהם) לתושבים שלו. להמשיך את "זירת הבלוג הזו" שמהווה שיח בינו לבין הבוחרים. אני אהיה מאוד מאושר אם זה יקרה, אבל אני בספק. אבל אם רון חולדאי יענה למיילים, זו כבר הוכחה שניצחנו בקמפיין.

6.
ובנימה אישית יותר: שעתיים ישבתי אתמול עם חבר בבית קפה על מנת לשכנע אותו להצביע לדב. על פניו מדובר בפעולה מיותרת, כיוון שקול אחד לא אמור לעשות כלום, ובשעתיים עבודה שלי הייתי יכול להכין עתירות לועדת הבחירות, לעזור למתנדבים לחלק פליירים או לפסול קלפיות רוויות של חולדאי. בצורה אחרת, הרגשתי שליחות. לא יכלתי לתת לחבר להצביע עבור חולדאי; עבורי זה אומר לא מעט כשמישהו מצביע נגד האינטרסים שלו. הסלידה היחידה שלו מדב, אגב, היתה העובדה שהוא גר על רחוב אבן-גבירול והוא רוצה רכבת תחתית. (הבטחתי לו שהוא לא יקבל אותה בכל מקרה). זו מדיה חברתית יותר מכל.

"אז מה יקרה בתקווה? הוא יעמוד שם?" אני תהיתי לעצמי בשבת בכיכר. השאלה האם דב חנין יעמוד בתקווה בתום טקס יום הזכרון ליצחק רבין היתה השאלה החשובה של אתמול, וסיפקה לא מעט הזדמנויות לצלמי פפרצי להעמיד את שלי יחימוביץ' על טעותה (ויש שיאמרו שיש לה לא מעט טעויות אחרות). בעוד שמועמד אחד לראשות העיר עמד לו על הבמה, המועמד שלי לראשות העיר הסתובב איתנו ודיבר עם הציבור [ויש שיאמרו שזה ההבדל בין ראש עיר של למעלה לראש עיר של למטה, כדברי יוסי שריד].
אבל דב לא היה שיא העניין בכיכר. דבריה של כמעט ראש הממשלה, ציפי לבני, רגשו אותי וגרמו לי לחשוב כמה חבל שהיא לא ראש ממשלה. למעט מפלגה רעועה במיוחד וברית קודש מאולצת עם הסכנה האסטרטגית הגדולה ביותר למדינת ישראל שגם כשל  בתור שר תחבורה, שר מושחת, שאול מופז, לבני הדהימה בדבריה כשהציגה דעה שיכולה להיות ימין מתון: "לא הייתי בכיכר בלילה הנורא ההוא. אין מילים יותר מאחדות מאותן מילים שהתנוססו כאן: 'כן לשלום, לא לאלימות'. ובכל זאת אז לא באנו. לא באנו כי מילים אלו היו אז סלע מחלוקת קשה ונוקב. לא בגלל התוכן האמיתי שלהן אלא בגלל מה שהפכו להיות. לא באנו למרות שרצינו שלום, אבל חשבנו אחרת."

ללבני לא היתה את ההזדמנות להכשל, האגו של לא מעט גברים שרודפים אחריה מנעו זאת ממנה. לבני היתה מצליחה להיות ראש ממשלה מצוינת, כשהיא מתנערת מהימין ההזוי שמקיף אותה ומשווה אותה לשמאל קיצוני. אותם אנשים שמנעו ממנה,  אבל, היו חצופים דיו כדי לעלות על אותה במה ולהגיד הבלים שגובלים בהסתה מצד אחד, ושאינם מספקים תשובות מצד שני.

אחרי שאהוד ברק הבין שהקריצות שלו לימין הסהרורי לא מספיקות, הוא החליט לכנות אותם "גידול סרטני", מה שגרר זעם בימין, שהפעם היה מובן. אבל לאו דווקא על זה יש מה לומר, אלא על דבריו למען שחרור גלעד שליט. ברק, שמחזיק את תיק הבטחון, לא פועל די כדי לשחרר את שליט ונראה שעושה ככל שאפשר כדי למנוע את  שחרורו. פתרון מחלוקת על 30 אסירים היתה יכולה להביא את גלעד שליט לישראל כבר ביוני, אבל ברק יעשה הכל כדי לשחק עם קלף שליט כל הדרך לתוך בית ראש הממשלה.

אם יש דרך לדעת שהימין הצליח להרוג את דרך השלום, ניתן להסתכל פשוט על אהוד ברק. הוא מנע את השלום בכל דרך אפשרית  תוך שהוא מוכר את ספין "נתתי ליאסר ערפאת הכל, והוא עדיין סרב", וובכן, כמו שהוא נתן לערפאת הכל, הוא עשה הכל לשלום בקדנציה הנוכחית.

בקלפי, אנחנו צריכים לזכור, בוחנים מועמדים מכהנים לפי הישגיהם: ברק הביא לנו את אינתיפאדת אל-אקצה ולא שחרר את גלעד שליט.

[פורסם במקור ב"עבודה שחורה"]

חיילי גולני צילמו את עצמם מתעללים [מילולית] בפלשתינאי כפות.החיילים, כמובן, מתנהגים כמו חבורה של ערסים טיפוסיים שמבקשים מהפלשתינאי לדבר בעברית, צוחקים עליו ומעלים את הכל לאתר שיתוף הסרטים, יוטיוב. העובדה שהם עשו את זה, נובעת ככל הנראה מכך שהם ידעו שכלום לא יקרה להם. בסך הכל, הם יודעים שאפילו אם הם היו יורים בפלשתינאי, אז ככל הנראה הם היו יוצאים בלי עונש ובסך הכל הכל היה מטויח בפנים. הבעיה מתחילה, כמובן, כשהשטויות האלה מגיעות לתקשורת.

אבל מה קורה כשהחיילים משתמשים במצלמות, הנשק של הפלשתינאים, נגד עצמם? חיילים אמריקאים כבר עושים את זה, ועכשיו אנחנו, כאחינו הקלגסים, רוצים להתעלל בעם נכבש.

הפתרון הנכון היה לא לקרוא לאותם אנשים "חיילי צה"ל", אלא למצוא את שמותיהם של אותם חיילים ולפרסם אותם, לדאוג שאותם "גיבורים" ישבו בכלא על פשעי מלחמה, ולאחר מכן, שהם לא ילכו לשום מקום בלי שידעו שאותם אנשים הם  החיילים המתעללים. אין הבדל בין האלימות הארסית [והערסית] של אותם חיילים לבין אלימות במערכת החינוך נגד ילדים, והפתרון צריך להיות זהה: אכיפה.

תקציר: משהו עובר על תל-אביב. רוח של שינוי, השאלה אם זו בועה או לא כבר אינה רלוונטית. עיר לכולנו, מבחינתי, כבר ניצחה את הבחירות. העובדה שדב חנין, המועמד שלי לראשות העיר, מתראיין ב"לונדון וקירשנבאום" ומקבל יחס רציני לתשובות שהוא נותן היא רק התחלה. הדרך האמיתית להראות שדב עומד להיות ראש העיר הבא (אם רק תבואו להצביע בבחירות), היא להראות מה אלו שלא רוצים את דב לראשות העיר מוכנים לעשות (וכשאני אומר "לעשות", אני מתכוון להפר את החוק).

בימים האחרונים מופצים פליירים שמכפישים את דב חנין ברחבי העיר. הפליירים עצמם מחולקים בצורה אנונימית, בניגוד להוראות חוק הבחירות (דרכי תעמולה). בין היתר, הפליירים מהווים הפרעה בלתי הוגנת לתעמולה של רשימה אחרת, ונוגדים את הוראות החוק בנוגע לתעמולה מודפסת כיוון שאינם מכילים את זהות האדם שהזמין את התעמולה*.

* כעקרון, החוק חל על מודעות מודפסות, כלומר שלטים הנתלים בחוצות העיר ומודעות בעיתונות. אולם, סעיף 10א לחוק קובע שהדרישות יחולו גם, בשינויים המתחייבים, על כל תעמולה מודפסת או בלתי מודפסת אחרת.

אותם פליירים, כמו תעמולה אחרת שפורסמה באינטרנט ונדבר עליה עוד מעט, היו אנונימיים. הבעיה עם אנונימיות, כידוע, היא שהיא מצב יחסי וזמני לעיתים, פשוט המצב הזה מסתיים.

עיר לכולנו חקרה ומצאה כי רשימת הירוקים, שהכחישה כל מעורבות בפליירים, הזמינה מחברת "עלונים" את הפליירים שמכפישים את דב חנין [מסמך PDF]. מסתבר, שאותה הכחשה של פאר ויסנר שאמר לNRG ש"איני יודע דבר על הפשקווילים, אך מי שרוצה להפיץ כרוזים מפיץ כרוזים. אנחנו דואגים להפיץ רק את שקשור לתורת הירוקים, מה כבר עשינו ומה יעשה בהמשך" יכול שיהיה נכון (כלומר, יכול להיות שויסנר לא ידע) אבל זה לא אומר שהירוקים לא עמדו מאחורי זה, ויסנר, כהרגלו, ממשיך להתנהג כאילו הציבור מטומטם.

סרט נוסף, שקורא לדב חנין בוגד, עלה לרשת אתמול. כמובן שלקרוא למישהו "בוגד" חוסה בצל חופש הביטוי, אבל לא להסית לאלימות נגדו, יחד עם סרטונים אחרים כמו סרטון הטאליבן נגד דב, דומה שיש מישהו שמנסה לעשות הכל על מנת להפחיד את התושבים ולהטיל בהם אימה. אבל סרטונים בצד, השאלה היא מדוע הלחץ?

הצוות של רון חולדאי מנסה לבלבל אתכם עם טענות קצרות, הוא יוצא נגד סרטון התמיכה בדב חנין (שזכה להיות לא רק הסרטון הישראלי הנצפה ביותר ביוטיוב בשבוע שעבר בתחום החדשות והפוליטיקה, אלא גם המועדף ביותר) בטענה כאילו לסלבריטאים שמופיעים שם יש אג'נדה רק של מועדונים ובילויים. הוא שוכח שחלק ניכר מהסרט מדבר על בעיות התחבורה, על מחירי השכירות ועל הבעיות של לגור כאן.

אם לא נדבר רק על בועת הבלוגוספרה הקטנה שלנו, אפשר להתרשם מגידול הטרנד של דב חנין בחיפושים הרגילים,אם בתחילת ספטמבר דיברתי על עליה רצינית בטרנד, אז היום אפשר לראות לא רק שהחיפושים אחרי דב משמעותית יותר פופולריים מאשר החיפושים אחרי חולדאי, אלא שהטרנד הוא במגמת עליה:

את הטרנד הזה כולם רואים, דב צובר פופולריות גדולה והדרך שבה מנסים לעצור אותו היא על ידי הכפשות. מכתב החמישה, בו חמישה קצינים שלחו בקשה להסיר את מועמדותו של דב חנין, היא דוגמא אחת. דוגמא אחרת היא גיוס עובדי עירייה לתעמולה למען חולדאי וגיוס ועד העובדים לטובת תעמולה.

האם אלו האנשים שאתם רוצים שיעמדו בראשות העיר שלכם? וחשוב להגיד, ראש העיר הוא ראש העיר שלכם: העיר היא שלכם והראש הוא שלכם. תפקידו של ראש העיר הוא לעבוד עבורכם. ראש העיר "שלכם" כבר הצהיר שהוא יתן לנאשם בפלילים לכהן כממלא מקומו, אחרי שסיעת הנאשם הביעה את תמיכתה בחולדאי. ראש העיר שלי לא צריך לעשות דברים כאלה.

אגב לגמרי, מצער ביותר שאורן שחור לא השכיל לקדם את קמפיין הרשת שלו יותר טוב. החל מהבחירה התמוהה בדומיין oren4telavivyafo.co.il שהיה יכול להיות יעיל בערך כמו bestmayorforthecityiloveandlivein.com או משהו כזה, דרך השימוש בתבנית K2 עבור וורדפרס ללא כל צורך. מצד שני, הבלוג שלו נכון להיום לא מופיע בעמוד הראשון בחיפוש אחר שמו…

שינוי הרשיון בו מופצת ויקיפדיה עשוי להיות בעייתי במיוחד מבחינה משפטית, במיוחד לאחר שאותו שינוי אינו מצליח לאחד את היצירה החופשית תחת מטריה אחת.

בעקבות בקשת ויקיפדיה, שונה לאחרונה רשיון הGFDL בצורה שאמורה היתה לאפשר לויקיפדיה לשחרר את היצירות תחת רשיון Creative Commons (ראו גם). אם שני הדברים האלו לא אומרים לכם כלום, אז כנראה שהידיעה לא רלוונטית עבורכם. GFDL הוא הרשיון שבו מורשים כל הערכים בויקיפדיה. במקור הרשיון נועד למדריכים של תוכנות ששוחררו תחת רשיון GPL והורחב לעוד מסמכים. הרשיון קובע, בגדול, שמותר לעשות כל שינוי במסמך כל עוד הוא ישוחרר תחת אותו רשיון. השינוי המהותי ברשיון, שבוצע בצורה בעייתית קובע שמותר לאתרים שמשתפים מספר כותבים (אתרי ויקי) לשחרר את היצירות [במקום או במקביל, כאן הרשיון לא ברור] תחת רשיון CC-BY-SA 3.0, כל עוד הם בחרו לעשות כך לפני אוגוסט 2009. למרות ההצהרות הגרנדיוזיות של לורנס לסיג, ככל הנראה הרשיון עצמו ינו ברור (ועשוי לגרום לבעיות) וגם לא מאפשר את השחרור של יצירות בויקי. הרשיון החדש קובע בסעיף אחד-עשר כי למנהלי אתרי ויקי תהיה היכולת לבחור להרשות מחדש (שוב, אי הבהירות) את תוכן האתר אם כל היצירות באתר פורסמו בו לראשונה, או שאוגדו לתוכו לאחר שפורסמו בGFDL לפני נובמבר 2008.

כיוון שאני עשוי עוד להתקבל בשאלות האלו במהלך עבודתי כעורך דין בתחום, אני חייב להבהיר שהרשיון עצמו מנוסח בצורה רעה במיוחד. קודם כל, צריך לזכור שמי שמחליט להחליף את הרשיון (או להרשות במקביל) הוא לא אותו האדם שכתב את הטקסט, אלא מנהלי האתר. בעוד שהיוצרים המשותפים הרשו להשתמש בטקסט בגרסא קודמת של הרשיון, בו לא היתה הזכות. נכון, היוצרים הרשו להשתמש ביצירה גם לפי תנאים עתידיים של הרשיון, אבל קרן התוכנה החופשית אמרה ברשיון ש"Such new versions will be similar in spirit to the present version, but may differ in detail to address new problems or concerns". כלומר, הדרישה לשחרר את התכנים על ידי רשיון CC היא לאו דווקא "דומה ברוח" לגרסא הקודמת.

חשוב להבהיר שישנם הבדלים לא קטנים בין הרשיונות. רשיון Creative Commons-Attribution-Share Alike הוא רשיון קריא, ברור ושלא דורש הרבה יותר מדי. רשיון הGFDL, לעומת זאת הוא מסובך הרבה יותר. CC-BY-SA מאפשר לך ליצור יצירות נגזרות אם אתה שומר על קרדיט ליוצר ומשחרר את היצירות בצורה זהה; הGFDL, לעומת זאת, דורש מהמשתמש לנהל רישום של הגרסאות ולתת לינק ליצירה המקורית [ויש עוד לא מעט הגבלות]. למרות שרשיון CC עשוי להחשב "חופשי" פחות, לשני הרשיונות יש מאפייןן דומה: הם ויראליים ומדביקים כל פיסת מידע שהם משולבים בתוכה.

כדי לאפשר תאימות בעולם התוכנה החופשית דרוש הרבה יותר מאשר סעיף. דרושה החלטה אחידה על מהי תוכנה חופשית ומה מותר לעשות איתה. בעוד שבהתחלה התוכנה החופשית החלה כוריאנט על חוקי זכויות היוצרים, כיום, כשיש לא מעט מסמכים ותוכנות, יש צורך ברפורמה אמיתית: יש להגדיר בצורה אחידה (בין אם בחוק או באמנה) מהי יצירה חופשית ולאפשר אחת ולתמיד את השימוש בה על ידי הציבור.

דורה קישינבסקי ושאול אמסטרדמסקי מכלכליסט חושפים כיצד גוגל, החברה שמחזיקה את כל הפרטים הכי אישיים שלנו ואמונה על השמירה עליהם, לא הצליחה לאבטח נכונה את הרשת החוטית שמוגשת כשירות למשתתפים בכנס שלה שנערך אתמול (תודה! אפי). חור האבטחה הזה, יחד עם גילויים אחרים לאחרונה על דליפת מידע פרטי מראה כמה חובות האמון של תאגידים שמחזיקים את המידע הפרטי שלנו חייבות להיות גדולות יותר, ועד שלא נוכל לנהל מידע בצורה מאובטחת, לא ראוי להכין כל מיני חוקי אח גדול.

מנגד, עוד עניין של אמון הוא השימוש בכספי הציבור שלנו. ידיעה יחסית שולית במקומון mynet על ידי יואב זיתון מספרת שועד עובדי עיריית תל-אביב ערך כנס לעובדים לתמיכה ברון חולדאי. אותו ועד מתקיים מכספי הארנונה שלנו ואמון על שמירה של האינטרס הציבורי. אם אותם כספי ציבור מופנים לבחירתו המחודשת של חולדאי (וזו לא הפעם הראשונה, אחרי שכבר בשבוע שעבר תועדה תעמולה על חשבון העירייה) אזי האמון שלנו ברשויות המקומיות שלנו צריך לפחות להעלם.

בשני המקרים יש לנו את הבחירה. תמיד יש לנו את הבחירה להשתמש בשירותים מוצפנים, להתחבר בצורה מאובטחת ולבדוק את הבטחון של הרשת שלנו. כמו שאנחנו עושים בדיקה כזו לפני שאנחנו נותנים ססמאות ברשת, אולי ראוי שנעשה את אותה הבדיקה לפני שאנחנו מטילים פתק בקלפי.