July 16, 2004
תמיד טוב להתחיל
17.1 תמיד טוב להתחיל
אז אחרי הסיום, שאני מנסה להביא על עצמי, ולא עובד כנראה, אני צריך להודות שאולי הגיע הזמן להתחיל להלחם. להלחם נגד עצמך ולא בעד אחרים, להלחם על מה שאתה צריך לעשות, כי אף אחת לא תעשה את זה בשבילך. אתה צריך להיות חזק, לא יודע.
אולי בעצם הבעיה שלי היא שאני לא מוכן להודות שאני מתקבע. אני הרי לא קבוע, אבל הקבעון שלי הוא באי הקבעון שלי, כמו בראיון שעשו לי השבוע והפסיכולוגית שאלה עד מתי אני אמשיך למרוד, אני לא יודע אם בכלל אני צריך להפסיק למרוד, אני לא רואה שום דבר רע בזה, זה בדיוק כמו לחיות, רק בעצם מעניין.
גם כשאני אקבל את מה שאני רוצה אני אמשיך את המרד, רק כי זו הדרך היחידה שאני מאמין שאפשר לפעול, רק כי בעצם.... בעצם אולי אני לא דמוקרטי? אני כן דמוקרטי, אני פשוט מבין את חסרונה של הדמוקרטיה ---> הסטאטיות, מדינה דמוקרטית תקועה ולא יכולה לעשות דבר, לכן היא צריכה נציגים. בעצם התפקיד של הנציגים הוא לעשות דברים בלי לחשוב פעמיים על האם הציבור רוצה אותם או לא, הנציגים צריכים לעשות את מה שהם עושים והעם צריך למרוד בהם. אם העם לא ימרוד אז הם יעשו רק את מה שהם רוצים.
זהו, זה הבלוג שלי להיום.
Posted by jk at 02:09 AM | Comments (0)
July 01, 2004
אל הרוע
16.4 אל הרוע
טוב; נפרדנו. אז זה קצת שונה, פעם ראשונה בחיים שיש לי פרידה שקולה. וזה הבלוג שלי, רק שהוא לא ברשת והוא לא לוג. אז בעצם אין לי אותה יותר, אין לי את הבחורה הראשונה שהכרתי אחרי שנים רבות ובאמת היה לי רצון להיות איתה.
כולם אומרים שזה בעצם היה נחוץ, שבעצם היה צורך שאני אהיה עם מישהי אחת כדי ל(שכוח)זכור שיש עוד בעצם בנות בעולם. הצורה השקולה שהכל הסתיים בה היא בעצם מה שגרם לי לחשוב. העובדה שהכל הסתיים בצורה כל כך פשוטה. היא אמרה "בוא נסיים את זה", בלי צעקות, בלי כעס, בלי לריב על שום דבר. סתם לסיים את זה, זה היה לי קשה בצורה שלא תאמן.
העובדה שזה לא היה טעון רגשית, אלא כל כך מחושב, והעובדה שזה לא הסתיים בצורה רעה – היא באה אליי הביתה ושכבנו; עשינו אהבה בעצם, ואז היא היתה בבית שלי ודיברה איתי על שטויות. היא עשתה איתי אהבה ואז ברחה; כאילו הכל צריך להסתיים.
בכל מקרה, אבל זה לא העניין. העניין שעכשיו אין לי כלום, נעלמה לי הסיבה לכתוב, לשיר – זה לא שאני לא יכול בלעדייה, זה שאני לא יכול עם העובדה שיש לי חור כל כך גדול בלב – חור שלא ימולא על ידי מין, לא ימולא על ידי אהבה, יש לי חוסר בליאור.
זה בעצם כמו שיש לך את הכל ואז לוקחים לך את הכל, זה בעצם כמו שכתבתי לה:
סרטים רעים,
סרטים שקורים לי, דברים עוברים עליי.
חלומות, הזיות, לילות לו בטוחים.
שיחות באמצע ליל,
מפגשים בצד דרכים...
כמו להיכנס למיטה בפגישה ראשונה,
יש דברים שמתחילים בטעות,
יש דברים שידעת שלא תעשה,
דברים שיגרמו לך למות.
כמו לנסוע ברכב ב100 קמ"ש
מעל המהירות המותרת
רק כדי לקבל את הRush,
כי אין דרך אחרת.
כמו להחזיק את היד ולהרגיש את הלב
אבל לא באמת
זה בעצם הרבה יותר קרוב ללפול אלף קומות
אבל גם זה
אולי רחוק שנות אור מלראות כוכב מסתובב
שבעצם
מסביר מה עובר עליי.
כמו להטיל מטבע אם ללכת או לא
כי אתה לא יודע אם
כמו להגיד "זה הכל בגללו"
כי אמרו לך רק שקרים
כמו להמריא לשחקים בלי שום יכולת
לעצור לפני הנפילה
שלבטח תבוא, תתקרב אל הקרקע
שאת אבותייך היא מכילה.
כמו להזיק את היד ולהרגיש עמוק בלב
אבל בכלל לא
זה הרבה יותר קרוב לללכת מאה מטר לים
אבל גם זה
אולי רק דומה בערך ללראות כוכב מתחייב
שבעצם
הוא לא יקרוס לעולם.
ולנסוע באמצע הליל, אל צייה שנמצאת בתוכי
לחפש את עצמך, כמו שאמרו לך,
כי בתוך ישימון אמצעי; כי בתוך הלא-כלום מסתתר לא מעט
כי דבריי מהדהדים עוד בראשי.
אבל כמו זה לא באמת
אבל כשכתבתי את זה הייתי מאוהב, וכשכתבתי את זה לא קיוויתי שזה יגמר, לא צפיתי שזה יגמר אף פעם. לא ידעתי שיכול להיות שהיא לא תהיה שלי. וחסר לי, וכואב לי. ואין לי את הליאור שלי לחבק בלילה. בעצם אף פעם לא היה לי אותה לילה שלם; היא תמיד הלכה, ברחה ונאלמה. היא תמיד לא היתה שם כשרציתי. היא באה רק לסקס, ולשיחה קצרה. אף פעם לא הצלחתי לדובב אותה, והיא אומרת שהיא אף פעם לא מצאה את היכולת לדבר איתי.
אבל יש לי כל כך הרבה דברים לדבר איתה, יש לי כל כך הרבה לדבר עלייה, זה לא יכול להיות שאין לנו על מה לדבר כשאני רוצה להגיד לה כל כך הרבה דברים, כשאני רוצה לשמוע ממנה את כל מה שהיא חושבת. אני לא יכול להאמין שהיא בעצם לא ממש יכולה לדבר איתי. חסר לי לשמוע את הקול שלה כשאני מדבר איתה. חסר לי לשמוע "מתוק שלי" או "מאמי"; חסר לי התשומת לב, חסרה לי היכולת לדבר עם מישהי בלי להיות משועבד לשפה – רק מהתענגות גופנית.
אבל זה לא עוזר – היא בעצם לא שלי והיא אף פעם לא תהיה שלי. מה שהיה לא יחזור לעולם. ואני לא יכול להתבכיין יותר, אני צריך להפסיק. הדמעות לא מקדמות אותי לשום מקום – אבל מי אמר שאני רוצה להתקדם? אולי אני רוצה בעצם להשאר באותו מקום כדי להיות בכיוון תנועה מתמדת. אם אני לא זז והעולם מסתובב אני בעצם יכול לראות את הכל.
אולי בעצם רק כך אני אוכל להיות מאושר בחלקי, אולי ככה אני אוכל להיות חלק ממשהו אחר. אבל חסר לי אותה. חסר לי מישהי שאוהבת אותי.
אני לא יודע. אני יכול להיות סתם כותב את כל זה כדי להתבכיין ואני יכול להיות כותב את זה כי סתם אני מרגיש צורך לכתוב. אבל אני יודע שאני לא מרגיש אותו דבר כשהיא לא פה.
אבל אני הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה תלותי, שאני לא אצטרך אף אחת אף פעם, שאני אהיה אני ולא אעלם בתוך מערכת יחסים, חייבת להיות אפשרות של אדם להיות עצמו בתוך זוגיות.
ואולי זוגיות זו באמת קנוניה, ולא יכול להיות זוג מאושר באמת, אלא רק שני פרטים שמאושרים לחוד וחולקים את האושר אחד עם השני. אני לא מקבל את זה.
אולי היא תחזור אליי ואולי לא. אני מאמין שלא, וחבל.
בכל מקרה, בשביל דברים כאלה יש אלכוהול. בשביל דברים כאלה אני שותה, כדי לשכוח, כדי לחשוב, כדי להזות, כדי להבין שבעצם יכול להיות מצב שבו שאני שוכח ממנה על ידי הכתיבה.
ואף בעצם היום הראשון של יולי מסמן הרבה בשבילי, חופש הוא בטוח לא. אני נכבל במכונת הצרכנות ובתאוות התצרוכת; אני נהיה חלק ממכניזם שמקבע את הבינוניות ואני לא אוהב את הדרך הזו. אולי יש דרך אחרת, דרך שהיא לא קיצונית להגשים את עצמך, אולי זו הדרך היחידה בעצם להיות מאושר – ההגשמה העצמית היא מה שיביא לקדמה.
בשבוע האחרון היו מספיק אירועים שיכלו להפכני למאושר יותר, והעובדה היא שאף אחד מהם לא עשה כן, אז מה הסיבה שלא? אולי חסר בהם Je ne cest qua’ll, ה-אחר? ה-דבר (das ding) אליו אני שואף? אולי זה אהבה, אולי זה בעצם משהו אחר?
אני לא יודע, אני צריך לגלות, אני צריך להפתח. ובטוח שבדרך שאני חי עכשיו זה לא יקרה. זה מוזר, אבל אני לא הולך לשום מקום – אני בתנועה מתמדת לכיוון התהום עם הנטיות ההרסניות שלי, אולי אני צריך למות?
"חושב אולי אני מת, זמן טוב להתאבד עכשיו, אולי אנגן לי בחליל...." נטאשה
אבל אני לא מנגן בחליל, אני מנגן בגיטרה, וגם לזה לא יצא לי יותר מדי זמן, במיוחד עם המבחנים המעיקים לאחרונה, אני חייב ללמוד – משתעבד למקצוע, משתעבד לחברה, אני לא יכול! אני צריך יותר זמן, להאריך את היום ולקצר את הלילה. אבל גם זה לא יעזור, בעצם אני צריך פשוט להעיף את כל מה שיש פה, אני צריך לבנות הכל מחדש כי אני עוסק יותר זמן בלתקן את מה שמקולקל מאשר לצור דברים חדשים. זה לא צריך להיות כך. החיים צריכים להיות קונסטרוקטיביים ולא דסטרקטיביים.
אולי בעצם זהו? אבל לא יודע, אין לי הרגשה של להפסיק לכתוב, יש לי הרגשה של עוד הרבה מילים לומר, יש לי הרגשה כאילו יש עוד מיליון ואחד דברים שאני לא אמרתי לה, והנה אני שוב חוזר אליה, כאילו היא הפתרון לכל הבעיות, כאילו היא בעצם מה שאני כמה עליו, אבל זה לא ממש נכון...
אולי זה כן? כי העובדה שכבר איזה חצי שעה כל מה שאני עושה זה להקליד מילים ואותיות שמתחברות להגיונות על כמה שהיא חסרה לי, אבל זה לא רק זה, אני גם לא יודע אם לשלוח לה את זה או לא, כי זה מספיק יכול לגרום לה להרגיש רע ולהיות איתי רק מרחמים, וזה לא מה שאני רוצה – כמו שפעם שעברה כתבתי אימייל שאני לא רוצה שנשכב, ושכבנו – זו היתה טעות.
אני כן רוצה שנחזור, אבל לא בגלל האימייל שאני אשלח לה או לא, אני רוצה שנחזור כי אנחנו מתאימים אחד לשני, אבל מה אם לא? מה אם בפעם הראשונה אני בעצם טועה? הדוגמה שלי נשברת ואין לי יותר סיבה להיות סמכותי. אז בעצם מה קורה אז? האם יש לי אפשרות כזו? להיות אני, לטעות ולא להיות איתה? האם זו הדרך לחיות? האם ככה צריך להתקדם? אני לא בטוח. זה נראה לי ממש מוזר – האם אני יכול לשלוח לה את האימייל הזה? את מה שכתבתי ביומן שלי, כדי לגרום לה להבין איך אני מרגיש? לא נראה לי שזה יעשה לה טוב, זה יעשה לה רע, ואז רק שנינו נרגיש רע וזה בעצם יהיה ממש מוזר. אנחנו נחזור, אבל זה שוב יהיה זמני, לא מגעגוע, לא מהעובדה שהיא באמת רוצה שאני ארים טלפון ואגיד לה שאני רוצה להיות איתה.
אבל זה בעייתי, כי אני לא יודע איך לאכול את זה – פעם ראשונה שקשה לי – עם מיה זה היה קל, היא לא רצתה לחזור, עם רונה גם כן. ליאור לא אמרה ביי החלטי מדי, היא אמרה "אני צריכה זמן" והשאירה כאילו איזהשהוא חלון של הזדמנויות לחזור, משהו כמו "בעתיד הרחוק אולי אני ממש ארצה לחזור אלייך ואני אוהבת" אז אולי אנחנו נהיה ביחד, למרות שברור לי שלא.
אז מה עושים בכזה מצב? למה אין לי איזו יישות שאפשר לשלוח לה את זה באימייל והיא תגיד לי מה דעתה על הכל? היתה כזו, וזו היתה מיה לן, אבל למיה אני כבר לא יכול לשלוח כי דעתה בעייתית מדי, היא לא רוצה שאני אהיה עם ליאור, אני לא יודע אם זה מתוך דאגה אמיתית או שזה כי היא בעצם רוצה אותי לבד, או שאולי היא רוצה אותי? אבל לא נראה לי, אני בטוח שהיא מאושרת עם העובדה שיש לי חיי מין. מספיק טוב לה לראות אותי אחרי שנים של "אומללות" שמח; אבל אני לא באמת....
אולי בגלל זה בחרתי את ליאור שנראית כמו שעתוק גנטי של מיה, או שלא. אבל אני בטוח משתפר, לזו עדיין לא התפתחו נטיות התאבדותיות אחרי שלושה חודשים, ולזו לא ממש התפתחו הפרעות של תלותיות, כמו שהיו למיה. מצד שני, אני התחלתי לפתח תלות, ואני לא בטוח שזה טוב. אני רציתי אותה והפכתי להיות טוטאלי, כמו שהיה לי עם מיה, כאילו המשכתי את המערכת יחסים הזו מהיום שהכל הסתיים עם מיה, זה היה ממש מוזר – כאילו התנהגתי בעצם כמו במצב שבו אני ומיה חזרנו אחד אל השני, כאילו בעצם "ניתנה לי הזדמנות שנייה" בעוד שאני בכלל התחלתי את המשחק מחדש – הרגשתי כמו נוסע בזמן שחזר ומכיר את כולם אבל כולם לא מכירים אותו, או את מה שעבר עליו.
זה היה לי ממש מיוחד לקרוא את מה שהיא אומרת, להבין אותה, ללמוד אותה, ואחרי שהבנתי שבעצם מדובר על משהו מוכר ולא חדש זה היה נראה עוד יותר מאתגר – מה עושים הפעם כדי לא לטעות, לא להפסל איפה שנפסלתי קודם.
אבל בעצם זה כאילו לקח לי שלוש שנים כדי לאסוף מספיק כסף כדי להכניס אסימון להמשיך את המשחק, אבל עד שבאתי הייתי צריך לשחק את הכל מהתחלה, אבל סירבתי – רציתי להמשיך מאיפה שהפסקתי, אבל אולי זו לא היתה הגישה הנכונה. אולי אני צריך ללכת על משהו לא מוכר – להבין שהפסדתי, וכנראה יש מישהו יותר טוב על מכונת המשחק שלי ולכן אין לי שום אפשרות, ואולי אני בעצם צריך לקחת מכונה אחרת ולשחק עליה.
אבל על מכונה אחרת צריך ללמוד הכל מהתחלה, מהלכים סודיים, תרגילים, דמויות, כל מיני דברים. אבל אני לא חושב שזה מה שאני רוצה. אני אוהב את המכונה שלי, אני אוהב את המסכים המוכרים האלה, אבל זה לא מה שבעצם יעשה לי טוב. אולי? אולי כן? אולי אני צריך מכונה חדשה, עם משחקים חדשים, אולי אני צריך לדעת מה לעשות בכלליות במשחקי מחשב ולא להכיר כל משחק ספציפי. אני שוב מאבד את הפוקוס.
אני רוצה את ליאור, אני לא יודע למה, אני רוצה להיות איתה, להרגיש אותה, לחשוב שהיא איתי. זה לא מקובל עליי הריחוק הזה. אז אין לי מה לעשות חוץ מלהתבכיין, בעצם... אולי יש לי?
Posted by jk at 02:08 AM | Comments (0)
May 16, 2004
עבירה?!
16.3 עבירה?!
"איזה נהדר זה שבישראל אתה יכול להפר את החוק בצורה כה בוטה ואיש לא ישים לב או בכלל שאתה עבריין" חשבתי לעצמי בעוד שאני נכנס לאוניברסיטה עם דיסק צרוב ביד, והשומר לא שאל אותי אפילו אם אני מכניס תוכנה לא חוקית.
מאז המהפכה הם הפסיקו לסרוק את הדיסקים שלנו, ואת כל המידע עלינו. מעכשיו אתה יכול להסתובב עם תוכנות פיראטיות מותקנות על הלפטופ שלך בלי לדאוג שכשתפתח את התיק שלך בכניסה לקניון יפתחו אותו ויסרקו אותו.
זה הכל הפסיק שהפיגועים שלהם נפסקו; פתאום ההאקרים לא היו האיום הכי גדול שלנו; פתאום אנשים הבינו שהבעיה הכי גדולה שלנו היא לא וירוסים ותוכנות בתשלום, פתאום אנשים הבינו שהם התעסקו יותר מדי עם ההאקינג הזה שהם לא חשבו בכלל על מה עם העבודה שלהם. אנשים התחילו לצאת מהמטריקס הזה שהם חיו בו והחליטו להתחיל לעבוד, לצאת לאכול, לשתות, לקנות בקניון. ההאקרים כבר לא היו פה, אז לא היה מי שיחשמל את גלאי המתכות כדי שיהרוג כל מי שעובר בגלאי עם תוכנה פיראטית; ככה זה מה שיש.
אבל עכשיו יצאנו אל האויר, אל הכל, ואף אחד לא יודע לעשות כלום. השקענו כל כך הרבה שנים בלימודי תכנות, עיבוד נתונים וסריקה כך ששכחנו איך מגדלים, איך בונים. וההאקרים? לפני שהברחנו את כולם בחללית לירח שעבדנו אותם שישלטו על המכונות שלנו, שיעבדו עם לו-טק כדי שלא יצטרכו להתקרב למכשירי חשמל, כדי שלא יגרמו נזק.
ואט אט שעבדנו אותם עד שהם הפסיקו לכתוב וירוסים, זה פשוט לא היה להם משתלם, הם היו מוכנים ללכת עד הסוף ולעזוב פה כדי לחיות בשקט.
ועכשיו? עכשיו אין יותר בדיקות בקניונים, אין יותר סריקות על המחשבים, אין יותר דרכים להדבק בוירוסים, הכל תקין. אבל מזון? אהבה? יחסים? פתאום, ראינו שאנחנו לא יודעים לעשות כלום חוץ מלתכנת.
Posted by jk at 02:08 AM | Comments (0)
April 06, 2004
מוסר
16.2 מוסר
אני חושב שהיה זה אפלטון שאמר שלאדם המוסרי אין חובת ציות לחוק.אבלזהלאמשנה...
בפעם הראשונה בחיים שלי, אחרי מה שכתבתי שלשום, היתה לי הרגשה שאני לא באמת האדם המוסרי – כוונה לאדם שמבחין בין טוב לרע. קרו כמה דברים מוזרים, כמה הרגשות שהיו לי רק פעם אחת בחיים.
הראשונה היתה כהתחלתי לקרוא את הדפיוצר שלה בבמה, זה באמת לא הרגיש מוזר, אבל זה גם לא הרגיש טוב. בפעם הראשונה לא הבחנתי בין טוב לרע. לא ידעתי אם מה שאני עושה הוא טוב או רע, לא ידעתי מוסר.
הדבר השני היה כששמעתי שדקרו אותו בכלא, ותחושה של חום מלאה את גופי, כלומר – הייתי שמח שבוצע אקט ויג'ילנטי ולא מוסרי. זה באמת רע. אני לא יודע מה קורה איתי.
מכאן נעבור לפן האומנותי של הערב, יש לי 40 דקות להעביר את הפואנטה שלי בסיפור. הדיסטרגדיה היוונית שלי, עם התחלה, דילמה סוף ומוסר השכל בפחות מ500 מילים.
אז ככה – מוסר? הכרתי אותה לפני חודשיים, ככה קראו לה – מוסר (וזה לא שנמאס לי משמות מקוריים, פשוט אני חושב שכבר השתמשתי בכל שאר השמות שמתאימים למאפיינים), וככה היא היתה. מאפיינים כמו כל האחרות, שיער יחסית כהה, עיניים גדולות וחיוך רחב. כשהסתכלתי עליה התמלאתי כולי בחום. וככה זה היה – זה התחיל בחלופות של מכתבים (קצרים ככל שיהיו) על הא, דא ונושאים פוליטיים, אבל איך הגענו להיות ביחד היה מאוד סטנדרטי, אולי חוץ מכמה דברים שיסופר עליהם בסיפורים אחרים.
הבעיה המוסרית היתה חרב פפיות – מחד, היא חיילת בן 18.5, קטנה ממני במעל 6 שנים, לא שהיא לא בוגרת ביחס אליי, פשוט זה חוסר מוסר מצידי להיות איתה, להתמסר אליה ואז להפרד, כששנינו כואבים. מאידך, (הפפית השנייה?) אם אמנע את איחודנו, אני אחמיץ אושר אמיתי (משפט עם 8 מילים שמתחילים באות א', הא לך רם אורן!!!!). אז כך היה, מצאתי אותה והיינו ביחד.
אז מוסר זה כנראה לא הצד החזק שלי, או שבעצם הוא כן, כי אני לא חושב שזה לא מוסרי, אני לא רואה פה יחסים מרכסיסטיים של מנצל-מנוצל. אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא שאני מרגיש שהיא כמוני מדי, אחרי שקראתי את הדפיוצר שלה אני רואה שהיא אובדנית, גם היא היתה דחויה, גם היא לא היתה מקובלת בתיכון, גם היא – כמוני – פיתחה נטיות מוזרות ומחשבות יצירתיות.
אולי זה בעצם מה שמושך אותי – הריחוק מהמיינסטרים. אבל בניגוד אליי, שפשוט פיתחתי תרבות אלטרנטיבית שמשכה לא מעט אנשים, עד שהפכה למיינסטרים מדי שהייתי צריך להתחמק ממנה (או שלא?) היא הפכה למיינסטרים, או שתמיד ניסתה להיות כזו.
ואז מתעוררת השאלה המוסרית, איך אני מדבר איתה על מה שקראתי בדפיוצר שלה? איך אני משתף אותה ברגשות שלי? איך אני בעצם, אני לא יודע, איך אני בעצם חולק איתה את הרגשות הכי אינטימיים שלי, את זה שאני גם רציתי להתאבד, את זה ששמתי שקית על הראש כשהייתי ילד, את זה שאני לא באמת חושב שהעולם הזה מקום טוב לילדים עם חשיבה עצמאית?
אני לא.
אני פשוט אצטרך לנהל איתה כמה מערכות יחסים מקבילות, אחת איתה ואחת עם הכתיבה שלה, להתעלם ממה שאני יודע כדי שאני אצטרך ללמוד ממנה את הכל, ואז יהיה לי יותר "טבעי" לחלוק איתה. היא לא חלקה את זה איתי אלא עם העולם, שאני כנראה לא חלק ממנו.
בכל מקרה, מוסר ההשכל (בלי עלילה – שימו לב??) הוא שלא צריך לחפש בגוגל את הבחורה שאתה יוצא איתה, כי אתה עלול למצוא דברים שלא היית צריך. מי יודע, זאת רק כתבה בבמה, אבל יכול להיות שלבאה (או לאחת הקודמות) יש סרטי פורנו שהיא מככבת בהם, וזה משהו שאני בטוח שלא הייתי רוצה לראות.
בכל מקרה, אני בטוח שהיא תקרא את מה שכתבתי פה מתישהו, לא כי היא מחטטת לי במחשב, אלא כי אני ארצה לחלוק את זה איתה, אז אני אפרוש בשיא (12 דקות – יש לי עוד 28).
Posted by jk at 02:07 AM | Comments (0)
April 05, 2004
מוזר
16.1 מוזר
אז היה לי ממש מוזר, קראתי את הדפיוצר שלה בבמה חדשה, אולי זה בעצם מה שרציתי בסך הכל להגיד, אבל אני לא יודע, זה יותר מזה, זה מה שהיא כתבה שם, לפני שנתיים – היא כתבה לפני שנתיים דברים שמזכירים לי את מה שאנחנו עוברים, את איך שאנחנו הולכים להיות ביחד, ואולי זה יגמר גם כך?
זה יותר מזה, כי זה מעגליות אצל שנינו, אולי גם לי היא מזכירה קודמות? אולי זה בעצם לחיות מחדש את מה שהיה לי פעם? אבל לא. איתה זה אחרת, איתה אני יותר בוגר, אני לא מפתח דברים מוזרים שהיו לי פעם, כל מיני הפרעות קשות.
בכל מקרה, אני עכשיו די בצד השני של העולם, אנ'לאדע מוזר לי, הרגשתי כאילו אסור לי לקרוא את הדפיוצר, אפילו שהוא שם – זה לא כמו לחטט, זה כמו....
בעצם, זה אולי כי היא לא היתה אונליין איזה יומיים, ורציתי לשמוע אותה, אז חיפשתי בגוגל עליה, זה לא לרגל, נכון? אבל בעצם זה אולי כן, למרות שכל מה שיש בגוגל עליי לא ממש אישי (אולי חוץ מהתמונות עירום, אבל גם אותן אין לי בעיה שרואים). אבל קראתי את מה שהיא כתבה, בהתחלה חשבתי שמדובר רק בעצם בכל מיני סיפורים שלה.
אבל בעצם אין כזה דבר "סיפור לא אישי", לא הייתי צריך לקרוא, לא בלי רשות שלה. אולי בעצם כן? אולי זה בסדר? אני לא יודע.
ולספר לה שקראתי? אני לא יודע, זה בסדר שקראתי? זה מידע שאני צריך להסתיר? אולי להשתמש בו (לטובתי, ולטובתה, בלי שהיא תדע), או שאולי לא?
ומה אם היא תקרא את מה שאני כותב? אני לא יודע, זה מוזר. אני לא יכול, אני אצטרך לדבר איתה.
זה מוזר איך בעולם וירטואלי הבעיות הופכות להיות יותר מסובכות, במקום יותר פשוטות. פתאום, אם נריב, אני יכול להראות את הלוגים לחברים, שישתפו אותי, שיעזרו לי. אבל לא. זה לא עוזר.
בכל מקרה, אני בינתיים חושב, ונראה לי שאני כן אשתף אותה, רק כי באמת אני מאמין שצריך כנות. אבל, בעצם, זה בעייתי. מה אני אגיד לה? תקשיבי, חיפשתי אותך בגוגל, ואז ראיתי את הדפיוצר שלך, אז החלטתי לחטט? לא יודע, זה לא בסדר, זה בעיה. מה אני עושה?
טוב, היא בטוח לא תכעס עליי, אין לה על מה. או שיש לה, אבל אם כן, היא בעצם צריכה לכעוס על עצמה. אבל לא, כי היא כתבה כל כך יפה, כי היא כן מוכשרת. אני לא יודע, אני לא מבין. כל הקטע הזה של מערכות יחסים לא בשבילי.
טוב, בינתיים אני אחליט שלא להחליט, אני אדבר איתה על זה כשהיא תעלה אונליין.
(05/04/04).
Posted by jk at 02:06 AM | Comments (0)
March 01, 2004
פואמה והגיגים
15.4 פואמה והגיגים
What Shalln’t be done:
The thing that is undoable,
what the truth cannot bear,
what life sustains – keeps, withholds.
The moment you live to tell.
A precious point in time
A cold summer spray
I swear you can’t be mine,
And withhold my passion’s tear.
Without my sins alas,
Without regret or shame,
I can’t predict the past,
You would not shout my name
The truth will hold the dearth
Of many precious times,
The warmth of your one’s wrath of the descent to mutual lives.
עוד מסקנה טפשית, רובנו נמות לבד – אולי לא בודדים, אבל בלי אף אחד אחר.
אני? אני גם אמות בודד, כנראה שהבנתי את זה היום. יותר מדי עניינים רגשיים נכנסו אליי. יותר מדי דברים השפיעו. גם חזרתי לכתוב יותר. כנראה שלא אצליח להצטוות... מי בכלל אמר שצריך? מי בכלל קבע שזו הדרך הנכונה? כולם מתחלקים לשניים ורק אני שלם לבד, כולם מתחלקים לשנים ואז השניים מתחלק לאחד. זוגות נפרדים, אהבות מתחלפות, וכך אני נותר – לא נפרד מעצמי – מלווה אותו כבר הרבה זמן.
אולי אין לי חוסר, אין לי צורך. אבל לפעמים ההרגשה הזו כן רודפת אותי. אני כן צריך מישהי, אולי רק בשביל שתחבק אותי, שתבוא לצהרים, שתשמח אותי, אני לא צריך מגבלות ומכשלות על העולם – אני צריך להפסיק לכתוב, לדמיין שאני שם.
Posted by jk at 02:06 AM | Comments (0)
February 06, 2004
מלצרית בפאב
15.3 מלצרית בפאב.
אולי אני לא מספיק יפה
ואולי אני לא כשרוני.
זה אולי שאני שותה יותר מדי קפה
אולי בעצם זה אני.
זה הרגש של עצמי מאוהב,
זה הרעד, פה מיד ועכשיו
זו התחושה החמה שיש לי בלב
כשאני לבד ולי ממש כואב.
אולי את יותר מדי יפה
ואת תמיד יודעת מה את רוצה
את יודעת בדיוק מה לבקש
את לא מושלמת, אבל זה מה יש.
זו המהות של הקיום לבד
זה היופי בלחיות לעד
זו המחית שאליה אני הופך
כשאני רואה אותך ולבי מתהפך.
אולי אנחנו לא נהיה ביחד
ואולי את תמצאי לך חיים
הרגש ימות, ואת תחיי בלי פחד
הבשר יחיה, והנפש לא תגשים.
Posted by jk at 02:05 AM | Comments (0)
ההיא שבאה עם מדריך הפעלה
15.2 ההיא שבאה עם מדריך הפעלה
תמיד מצאתי את עצמי מתלונן שאני לא מבין אתכן, תמיד לא הבנתי. אז היא באה. איך שקראו לה ומה שהיא עשתה לא משנה; מה שחשוב זה שהיא באה עם מדריך הפעלה. לכל מקום שהיא הלכה יכלת לפתוח את הספרון ולהבין בדיוק מה הבעיה איתה. לכל מקום שהיא פנתה היה הסבר.
ההיא שבאה עם מדריך הפעלה, קראו לה, כי תמיד ידעו. אולי כולם ידעו חוץ ממני. אני לא הבנתי אותה, לא הצלחתי לקרוא. מה כל כך מסובך בלקרוא? למה אתה מתעקש וחושב שאתה יודע יותר טוב? השעה היתה 23:00 והטלפון צלצל. טרם לכך קבענו להפגש, והנחתי שזה מה שיהיה.
היא אמרה לי: "התקשרו אליי כמה חברים, והם רוצים להפגש, ואני, כמו אחד שלא קרא את מדריך ההפעלה, אמר לה "לכי ותפגשי איתם".
לקחו דקותיים והבנתי את שגיאתי, היא רצתה שאומר "אולי במקום זה תפגשי איתי" או "אני דווקא רוצה (לראות) אותך". לא דבר ולא חצי דבר. שלחתי לה הודעה, איזו חוסר רומנטיות. כתבתי לה "לא קיווית שאני אצטרף או משהו?" בתקווה שזה יהיה מספיק איכפתי כדי להפנות אותה כלפי; אך לא, נותרתי ללא מענה.
אני חושב שכל מוסר ההשכל פה הוא שאם אני רוצה משהו בחיים אז כדאי שאני, לפחות לפעמים, אנסה להלחם עליו, אגיד לה "אל תלכי" או "אולי תבואי" אף פעם בחיים לא עשיתי את זה; כשמיה אמרה לי ללכת אז אני בתבוסתנותי אמרתי "בסדר" והלכתי, תוך כדי חוסר ידיעה שאם אני אלחם איתה אז אולי היא (ואני) תשאר. כשרונה נפרדה ממני קיבלתי זאת כעובדה.
אף פעם לא התחלתי עם אף אחת, אף פעם לא אמרתי "אני רוצה". בקושי היה לי את האומץ להגיד "לא" לבנות שלא רציתי. קשה, אבל אפשרי. אני לא חושב שזה מה שיגרום לי להתחיל לעמוד על שלי, יש לי בעיה עם זה.
מקסימום זה יגרום לי להבין למה אני ככה.
אחרית דבר: לאחר שלושה ימים התוודע לי לגבי פשר החברים אותה רצתה ההיא עם מדריך ההפעלה לפגוש. אלו לא היו בחורים אלא בחור איתו התנתה אהבים באותו ערב. כנראה שאני לא קראתי את המפה בצורה נכונה.
לא נורא, הסיפור המלא הוא שלההיא עם המדריך הפעלה יש בכלל חבר, אבל הוא רחוק מכאן, ובינתיים היא מכייפת. אני הבלגתי, התעלמתי והדחקתי.
Posted by jk at 02:04 AM | Comments (0)
January 23, 2004
מין, אוכל ושאר ירקות
15.1 מין, אוכל ושאר ירקות
טוב, נו, אז לא אכלתי יומיים, מיום חמישי בערב. לא אכלתי כי אין לי תאבון, לא כי אני לא רעב. לא אכלתי כי לא ראיתי שום דבר שגרם לי לרצות לאכול. אותו הדבר (אבל אחרת) יש לי עם מין... לא הייתי עם אף אחת כי לא היתה אף אחת שמשכה אותי.
ואחרי שלא אכלתי מעל ל40 שעות, גם כשאני רואה אוכל שהייתי אוכל בימים כתקנם, אני לא אוכל אותו, כי פיתחתי ציפיות לדברים יותר משביעים, יותר טעימים ויותר.... אנושיים?
וכמו האוכל, כך גם המין, צורך גופני. לא היה לי הרבה זמן סיפוק גופני, ועכשיו? כשצצות בפניי אפשרויות אני לא בטוח שמישהי מהן עונה לדרישות התאבון שלי.
אני לא אוכל כי אין לי תאבון, אני לא מזיין כי אין לי ליבידו.
יום שבת.
אני לא באמת לבד, אני פשוט בודד. אני תופס מעטה של מרחק מאנשים, לא כי בא לי, לא כי אני רוצה, כי פשוט אין לי כח לשטויות האלה. אני לא באמת רוצה שאנשים יהיו קרובים אליי, גם כדי לא להפגע וגם כדי לא לרצות שומדבר רע לי ולאחרים. זה הכל.
בבקשה אל תבינו אותי לא נכון, בבקשה אל תשכחו אותי.
Posted by jk at 02:04 AM | Comments (0)
October 16, 2003
כי פה רע
14.3 כי פה רע
אני לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד, לפחות לא בכוונה, לפחות לא בזמן האחרון. אבל זה פשוט יוצא, פשוט נראה לי שכן.
Posted by jk at 02:03 AM | Comments (0)
August 01, 2003
אבות אכלו בוסר
14.2 אבות אכלו בוסר
אבל הכל היה בסדר, או לפחות ככה היה נדמה לי כשהכרתי אותה, אבל מסתבר שיש דברים שהאדם נושא איתו לאורך כל החיים. זה נכון שאם עשית טעות כלשהי אז בעצם אתה משלם עליה בטווח הארוך, זה אולי הדרך של הטבע להגיד לכולנו שיש קארמה. אני חושב שהדרך שלי להבין שיש קארמה היה כשפגשתי את קארמה, אבל זה בכלל סיפור אחר.
אז איך קראו לה? ולמה זה בעצם תמיד בגלל בחורה? אולי אלה השאלות שהייתי צריך לשאול את עצמי לפני שנכנסתי לכל הסיפור, אבל עכשיו, אחרי כמה שנים, זה באמת לא משנה.
אבל בעצם הכל משנה, השם שלה היה די גזרוני, הוא השליך על החיים שלה אור אחר. מוז היתה אחרת מכולם, אולי כי השם שלה אמר בננה בעברית, ואולי כי בלעז היתה זו השראה.
אף אחד לא ידע בעצם איפה היא גדלה, עם מי היא למדה, מה היו התחביבים שלה ומי אהב אותה. אף אחד לא ממש התעניין. היא מוז, היא תמיד היתה שם ותמיד תהיה.
היא היתה בוהה בחלון שעות ואף אחד לא הבין על מה היא מסתכלת, ורק אני תמיד רציתי להיכנס למחשבות שלה, אני רציתי להיות שם. זה לא שנמשכתי אליה, זה שהרגשתי חלק ממנה, כשהיא היתה בוהה זה היה כאילו היא בלעה את כל חלל החדר לתוך הראש שלה, ואנחנו חיים שם במעין יקום מקביל, והיא משחקת איתנו. אבל לא, לא באמת. זה רק בדמיון שלנו.
ובעצם מפה אנחנו אמורים לבוא לפן הפרקטי בסיפור, אבל הבעיה שלנו הוא שהוא לא באמת פרקטי, הפן הפרקטי שלנו זה החלום שלי, מה שעבר לי בראש לפני שבוע, מה שעוד לא הצלחתי להוציא ממנו.
אז אחרי שבועות רבים, ואולי אפילו חודשים ושנים, שאני מכיר אותה, ואני לא חולם (בכלל) היו לי לילותיים שחלמתי בהם.
בראשון בעצם לא חלמתי על מוז, אלא עליי. הייתי בבית מוזר, לבד, עם עוד מישהי, ושכבנו, אבל זו לא היתה פעם ראשונה ששכבנו, אלא פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, כאילו התאחדנו. ואחרי שהיא גמרה, היא הלכה, השאירה אותי לבד.
מצאתי את עצמי מחפש אותה בחצרות העיר, הזרה והחומה הזו. טיפסתי על גדרות, דפקתי על דלתותיהם של זרים, ומאמצי היו לשווא. לא מצאתיה, ולא אמצאה. הלכתי לי לחוף הים, שנראה בצורה מפתיעה מוכר, למרות שלא הייתי בו בחיי, ושם היא היתה, איתו, ולא איתי. אני פשוט לא יכול לעכל את זה, אני נבגדתי על ידה, בשנית, אני שוב לבד.
קמתי.
שטוף זיעה נכנסתי למקלחת, לא יכולתי לסבול את ההרגשה. אחרי שנים שלא חלמתי בא לי חלום, והדבר הראשון שהתת מודע שלי אומר לי זה שאני חי עוד בסרט שלה, ואני לא מסכים איתו, וגם אם אני חי בסרט שלה, אני לא חושב שזה הזמן והמקום של התת מודע שלי להתערב עכשיו, כשאני הדחקתי את זה כל כך טוב.
התקלחתי והתלבשתי, הלכתי לעבוד. כל היום היא היתה תקועה לי בראש, לא הצלחתי להוציא אותה, למה?, מה עשיתי רע? למה הגוף שלי מעניש את עצמי?
אחרי הצהרים נפגשתי עם מוז, זו היתה שיחת חולין של יום ב' אחרי הצהרים. הלכנו לטיול קל בפארק ופגשנו אנשים. חלקנו כמה רגעים נפלאים ביחד, והכל היה נראה שמח ומאושר, כאילו שכחתי מההיא, כאילו אני שוב מודחק.
בלילה מוז הגיעה לדירתי; ידעתי שיש לה רק משהו אחד בראש, הוצאתי שתי בקבוקי בירה מהמקרר והצעתי לה אחד. שתינו לשכרה. זה היה מאוד מעניין, אבל יחד עם אחוז האלכוהול בדם שלי, עלה גם אחוז השכחה. שכחתי לגמרי מהחלום של אמש, כל מה שהיה לי בראש זה מוז. לנגן לה שירים, לכתוב עליה סיפורים, לצייר אותה. זה כל מה שהיה לי.
אבל בחיים כמו בחיים, תמיד הלא צפוי קורה, וכשטוב לך, אתה לא יכול לכתוב. איבדתי את המוזה שלי וקיבלתי את מוז, רק ללילה אחד של חסד. היא הסכימה לשון אצלי.
ניסיתי לשיר לה שירים, אבל נאלמתי, קולי הלך לאשפתות. זה שוב עניין של סכום 0 בחיים. קיבלתי את מוז ואבדתי את המוזה.
היא נכנסה למיטתי ונרדמה, אפילו לא נשקה לי לשלום. אני התיישבתי על הספה ושבתי ללימודיי, לא יכולתי להיות לידה – ההרגשה הזו, של ריקנות ושל חוסר בזמן שבעצם קיבלתי את כל מה שרציתי אכלה אותי, גרמה לי לרצות להיות שוב לבד. לקבל את המוזה שלי.
לא עברו 20 רגע ושקעתי בשינה על הספה. ושוב אני מוצא עצמי חולם, רק הפעם אני שוב בבית ילדותי, בבית הורי. מוז שם, אך גם איש זר, שאיני יודע את שמו. והיא עמו, הם מתגפפים ונושקים אחד לשני, ואני? אני לבד ועצוב, אבל עצוב בשבילה ושמח בשבילה, זה היה רגש מוזר, אמביוולנטי, כמו של ילד.
עליתי לפסנתר בקומת המגורים, והיא והוא נותרו במרתף, כל שרציתי היה לנגן, כל שרציתי היה לשכוח. לאחר דקותיים, או אולי אפילו יותר, שבתי למרתף, שבתי לראות, אולי טעיתי, אולי היא לא באמת עמו, אולי היא שלי, אך מצאתיהם עירומים במיטתי, לא היה זה הפעם הראשונה שאני מוצא אנשים במיטתי אף שאיני שם, אך זו הפעם הראשונה שהרגשתי כזה כאב עמוק.
לחצתי את יד האיש הזר ואיחלתי לו להיות מאושר (הערת אגב – איחלתי – קשור איכשהו לאחלה?, אולי איחולים לבביים הם בעצם דרך להגיד שיהיו לכם אחלה של חיים) עימה, שכן אני לעולם לא אצליח. והלכתי לי אל מחוץ לחלום, פשוט פסעתי אל האור הלבן, ויצאתי מן השינה.
קמתי על הספה נטוף זיעה, הלכתי למיטתי והיא לא היתה שם, נותרתי לבד, ללא שום זכר להיותה במיטתי בלילה, ואולי גם זה היה חלום? ואולי גם זאת היתה הזיה? אולי, ואולי לא, זה הרגיש כה אמיתי.
הרגש שנותר בי הוא הזיכרון של הבדידות, אולי ליבוד?, ננטשתי פעמיים בלילותיים על ידי מוחי, על ידי ולא על ידיי אחר, עצוב במידה מסוימת, כואב עוד יותר.
כעסתי על עצמי כל כך, כל שרציתי היה לשכוח, אז כתבתי.
Posted by jk at 02:03 AM | Comments (0)
May 04, 2003
לא כל סיפור נגמר טוב
13.4 לא כל סיפור נגמר טוב
ובמיוחד הסיפור שלי, שלא להיט בכלל, העובדה היא שהיום יום שני, הרביעי במאי ואני לבד, זה אולי כי הייתי יותר מדי נואש, זה אולי כי לא ניסיתי מספיק, וזה אולי כי אני פשוט נועדתי להיות ככה.
אז בעצם מה עשיתי פה לא בסדר? זאת שאלה טובה? האם היה משהו שכן הייתי יכול לעשות בסדר? האם זה הכל? האם ידעתי את כל הנתונים? האם יש עוד שאלות?
בעצם זה נגמר בזה שאני שלחתי לה הודעה שחושפת את הכל, משהו כמו "אז למקרה שלא הבנת, אני מנסה לצאת איתך ואת פשוט יכולה להגיד לא אם את רוצה" ואז גם שלחתי לה משהו כמו "זה לא שאת הבחורה היחידה בעולם, בעצם את היחידה שמעניינת אותי כרגע"
אולי אני גם צריך להסביר את מה שקדם לזה, היו לי שני כרטיסים חינם להופעות בים המלח, והזמנתי אותה לבוא איתי, היא אמרה שאולי היא תבוא, ואז היא בטלה. אני כבר הייתי שיכור לגמרי או משהו כזה אחרי ארוחה עם שמעון פרס, ובאתי הביתה וראיתי את ההודעה שלה, אז החלטתי להגיב, וזה בעצם מסביר הכל.
את הכרטיסים חינם קיבלתי מאח שלי, אחרי ששבוע לפני זה ביקשתי ממנו לזכות בשבילי בכרטיסים לירמי קפלן כדי שאני אוכל להזמין אותה אחרי הפסיכומטרי שלה, אבל לא משנה, באותו יום היא גם הבריזה לי.
ישבנו ביחד שבועיים לפני הפסיכומטרי שלה במועדונית, והיא אמרה שהיא רוצה לקנות נעליים חדשות, אז אמרתי שביום של הפסיכומטרי שלה, אחרי המבחן, אני מזמין אותה לבוא איתי לסיבוב קניות או משהו כזה, היא אמרה שכן. אבל מה, היו לה דברים יותר חשובים לעשות וחברים לראות, אז נותרתי לבד.
היא הרגישה קצת רע על זה שהיא מבריזה לי, אז קבענו לעשות משהו באותו שבוע, זה אפילו היה נשמע כאילו היא מעוניינת לראות אותי, אבל בסוף לא ראיתי אותה, לא נורא.
אני בסך הכל רציתי להזמין אותה לצהרים לאכול משהו ולשמוע על מה יש לה לדבר, אבל מה, היא לא יכלה, היא ברחה ממני, אולי היא פחדה. כנראה היא שמעה עלי שמועות זדוניות.
Posted by jk at 02:01 AM | Comments (0)
January 20, 2003
רציונאליזם
13.3 רציונאליזם
טוב, מה שאני הולך לעשות פה זה בעצם לנתח בצורה רציונאלית את הבעיה הנוכחית שלי, או שבעצם היא לא בעיה, אלא פתרון בהתהוות. יש בחורה שאני נמשך אליה. ולא רק זה, יש בחורה שאני מעוניין בה, והיא גורמת לי להרגיש טוב. אני אפילו לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתי טוב, נקודה.
ניתוח רציונאלי של מה שעובר עליי, כי זה מה שאני יודע לעשות, זה מה שאני טוב בו, וזו הדרך היחידה בה אני יכול למצוא פתרון לבעיה שלי, אז אולי הקטע הבא לא מומלץ לאלה עם לב חלש או לאלו שמנהלות\ניהלו איתי מערכת יחסים כי זה מסביר איך אני חושב בצורה מעוותת, וגורם לי להראות ממש רע, אבל אני כותב את זה לעצמי.
תחילה – מדוע ענת, למה אני נמשך אליה, ולמה לעזאזל היא גורמת לי להרגיש טוב. ניתוח רציונאלי – מודלים של קבלת החלטות, כל אחד מסביר בצורה אחרת למה אני בחרתי את האישה הזו, ולפי כל אחד אני אנתח לאחר מכן איך לפעול. (אני שוב מעיר שזו פעם ראשונה שאני באמת צריך להתאמץ כדי להשיג מישהי, והיא כנראה הבחורה היחידה שלא השגתי למרות שרציתי, אבל אם נוסיף את המילה עדיין, אזי אולי הדוגמאטיות שלי לא תשבר).
מודל ראשון – העלות השקועה – אני מחזר אחרי ענת, הן במישרין והן בעקיפין כבר בערך חמש שנים, כלומר מהיום שהכרתי אותה, ומכיוון שהשקעתי כל כך הרבה, יהיה זה בזבוז אם הכל ירד לטמיון, ולכן אני אשקיע עוד.
מודל שני – מודל החלטות עבר – ענת נראית בדיוק כמו מיה, ומתנהגת כמוה, ולכן אני נמשך אליה, או כי היא מזכירה לי את מיה, או כי זה סוג הטיפוסים אשר אליהם אני נמשך, ולכן אני מסיק (בהגיון המעוות שלי) שאם היה לי טוב עם מיה, ונכשל מסיבה כלשהי, אולי אני אצליח לשחזר חלק מזה ולעשות מקצה שיפורים.
מודל שלישי – מודל ההחלטה הסדרתית – מכיוון שאני יודע שאם אני אתאמץ ככל יכולתי להשיג מישהי מסוימת, אני כנראה אכשל, ועלות הכשלון היא גדולה מדי, אני מנסה להשיג כמה בחורות במקביל, ולכן אני לא משקיע מספיק באף אחת מהן ואני נכשל.
מודל רביעי – חוץ רציונאלי – ענת גורמת לי להרגיש טוב כי אולי נועדנו להיות ביחד\הקוראת בקלפים שלי אמרה זאת\זה כתוב בכוכבים
מודל חמישי – לא רציונאלי – אני מעוניין בענת כי אני לא מעוניין באף אחת אחרת.
מן המודלים האלה ניתן לגזור תוכנית פעולה רציונאלית, על בסיס חישובי עלות תועלת. כשהעלויות ידועות והתועלת היא כמיתה. במקרה הזה אני אכמת את התועלות לפי המודלים.
מודל ראשון – רציונאלי כלכלי –
עלות – סרט וארוחה, לפחות 200 ₪, כולל דלק, פופקורן, טלפונים לפני ואחרי וביגוד מתאים.
תועלת – כדי לחשב את מחיר השוק אני צריך לפנות לשוק, שבמקרה זה לצערי נמצא במתחם הבורסה ברמת-גן.
מציצה – 50 ₪ (בחצר, בחדר זה 100 ₪)
נשיקה – אין תמחור. יש סרטים אמריקאים בהם מוכרים זאת בדולר.
מין – עם אישה ברמה של ענת יעלה לי לפחות 550 ₪.
מערכת יחסים – רוב האנשים מייחסים לזה עלות שלילית ושקועה, ולכן אני אייתר עצמי מלדון בכך.
אחרי שחישבתי את העלויות והתועלות, יש לחשב את התוחלות של העניין, כלומר – לקחת את העלות – 200 ₪, להכפיל במספר הפגישות שיש לקיים כדי להגיע למצב הרצוי, ולהכפיל בהסתברות שאכן דבר כזה יקרה. ולכן אני אאלץ לפי המודל הכלכלי להשאר בבית ולהזמין סרטים כחולים.
המודל השני – מודל השבעת הרצון – כעקרון הדוגמא הקלאסית היא בבחירת בני זוג, אבל במקרה הזה אני אחפש לאן אפשר להזמין אותה, עד אשר אמצא חלופה שמשביעה את הרצון, לא בהכרח אחפש את המקום המושלם.
טוב נו, זה בעצם הבדיחה הקטנה שלי דלהיום. לילה טוב.
Posted by jk at 02:00 AM | Comments (0)
November 26, 2002
תקופה חדשה - תקופה מבטיחה
13.2 תקופה חדשה, תקופה מבטיחה.
אז התחלתי דף חדש, או שלא ממש. אבל זה בסדר, זה כמו דף חדש מנייר ממוחזר, זה מכיל את כל מה שעבר עליו עד עכשיו, אבל הוא ריק ופתוח כדי לגלות את הכל מחדש. נראה לי שעברו איזה חודשיים מאז שכתבתי לאחרונה, אבל הימים מתארכים כל כך, שזה יכול היה להיות גם שבוע.
כל ההקדמה המוזרה הזו באה בעצם לומר שהמחסום הכתיבתי שלי נפרץ, אני מצליח לאחוז במקלדת ולכתוב. אני חידשתי את עצמי, אני כבר לא יכול יותר להיות אליל, אני לא יכול. עברו עלי מספיק דברים כדי להבין למה ומדוע אני צריך להשתנות, ואיך אני צריך לעבור את השינוי שלי.
אני תמיד כותב על זה, ואף פעם לא עושה את זה, אז עכשיו החלטתי שאני הולך קודם (כותב) לעשות ואז לכתוב. אולי זה לא ממש נכון אבל אני אעשה את זה.
אז יש לי אהבה בחיים, אבל היא לא באמת, יש לי אהבה וירטואלית, היא לא תממש אף פעם, והיא תמיד תשאר וירטואלית. האהבה שלי מתה, ושום דבר, אפילו לא אני יכולים להחיות אותה. לעומתה, נראה כאילו הגופה קמה לתחיה ועושה דברים שלא ציפיתי שהיא תעשה. זה ממש חדש לי, לראות משהו שאתה אוהב ולא לגעת בו. אני (חוגג) שנתיים בלעדיה, שנתיים רחוק ממנה, שנתיים שאני (עדין) חושב עליה בכל רגע. ואני לא מבין למה, לא יכול להיות שאני עדין מאוהב, זה פשוט בא (בה) בגלים.
אולי זה כי אין שום דבר במציאות הזו שבאמת ירגש אותי, זה נראה ככה. אני פשוט לא מוצא את המינון הנכון של הסמים. אני פשוט לא מקדיש את עצמי. אני ממשיך לחפש את הדבר שהיה שונה בי אז, לפני שהתאהבתי באמת בפעם השניה, או השלישית, שהיתה גם האחרונה. אהבתי באמת שלוש, אולי פחות, שתים וחצי. ואף אחת לא החזירה לי אהבה, או שאף אחת לא אהבה כמוני. ונאהבתי, הרבה יותר, שנים על ידי אנשים שלא הכרתי, שנים על ידי אנשים שאהבו אותי יותר. ואני פגעתי, ואולי בגלל זה הייתי מוצלח, אבל אני לא יכול לעשות את זה יותר היום. אני צריך משמעות.
ועכשיו נעבור לפן העלילתי של התחביר הקצר הזה – כי כולנו צריכים דמות להזדהות איתה לפני שאנחנו באמת קוראים.
אז מי אני בעצם? חשבתי לעצמי, מי אני?
אנחנו בסוף נובמבר 2002, ואני ניבאתי שבשנת 2003, כשאנחנו נהיה בני 24 ביבי יחזור להיות בשלטון, ומחר אני אדע את התשובה. ואם צדקתי, ואני מקווה שלא, אז יש גם סיכוי לא רע שיהיה משטר צבאי. אבל צריך לבדוק את זה.
אני רוצה להבין רק מה קורה איתי, אני רק רוצה לחיות כמו בן אדם פעם אחת. הפסקתי עם הקפה, כדי לחזור למציאות, והיא רק התרחקה ממני עוד יותר.
צריך לוגיקה כלשהי בכל מה שאני כותב, ואולי לא? זה בסך הכל הסוף, זה בסך הכל הסוף.
אז ביום שישי ניגנתי, והופעתי, אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה, ומסתבר שזה כמו סקס, זה מספק כל עוד זה נמשך, וכשזה נגמר אתה רוצה עוד. אז אני רוצה עוד. אני נזכר בכשהייתי בן 17 והיתה לי עדת מעריצות, ואני מקנא בעצמי. למה אני לא יכול להיות כמוני?
אני חושב שזו השאלה הכי מטופשת שהעלתי עד היום, אבל גם זו שצריכה להפתר במהרה.
והאהבה שלי, מדברת עם מלאכים, כנראה כרגע יושבת לה בבר בסלמנקה, אבל היא כבר לא האהבה שלי. אני רק יכול לדמיין אותם שם, חודרים לגופה בזמן שאני יושב בבית ובוכה.
אבל בעצם, לא בכיתי כבר שנתיים, מהרגע שהיא נפרדה ממני. באותו יום בכיתי הרבה, ומאז זה הפסיק, ומאז נוצרה גם האפתיה המוחלטת כלפי העולם. כאילו לא אכפת לי משום דבר, אין כזה דבר מחר, אין לי שום סיכון. מצד שני, היית מצפה מאדם שאין לו מחר (ואין לי, בגלל ההפרעת שינה שלי, אבל זה לסיפור אחר) לחיות ככה, לזיין על ימין ועל שמאל ולצאת כל יום. אבל – שימו לב! אני לא! אני (לבד) בבית ביום רביעי באחת בלילה, כמה פעמים זה היה קורה לי לפני שנתיים? אני רק צריך להרגע. אני רק צריך את המקלט שלי.
אני צריך להמשיך לכתוב שטויות, זה עושה לי טוב. זה לא ממש עלילתי, אבל זה משחרר אותי. אולי כל מה שאני צריך זה מישהו שיקשיב לי, כי נמאס לי להקשיב לכל הבעיות של כולם כל הזמן. ג ם ל י י ש ב ע י ו ת , אני גם צריך לטפל בהן. אבל הבעיות שלי לא מוחשיות, הן מועקתיות, אני לא יכול ללכת עם פרצוף חמוץ כל היום, אני לא יכול להיות בדכאון מתמד. אני צריך להתחיל לטפל בזה, אני צריך להתחיל לחיות עם עצמי, כי אני לא ממש בטוח שאני יכול.
לא מעט פעמים בזמן האחרון אני מוצא את עצמי בכלל שואל, למה אני קם בבוקר? מה הסיבה? פעם היתה לי תשובה ברורה, היום זה נע על סקאלה של בין "כדי להשתלט על העולם" ובין "כדי להרוויח כסף כדי לממן את התענוגות שלי" אבל אני ממש צריך לטפל בזה. אני ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש צריך לטפל בזה. אני צריך לעשות את מה שאני רוצה, ולא את מה שאני חושב שאנשים אחרים חושבים שאני חושב שהם רוצים שאני יעשה.
בסך הכל, אני די מבין מה אני צריך לעשות. אני הולך לישון, יש לי לימודים עוד שמונה שעות. יש לי חיים להתחיל מחר.
אז נסכם, כל מה שאמרתי בעמוד האחרון זה בעצם שאין שום סיבה נראית לעין שאני אמשיך לקטר, כי אני בעצם רק צריך לתת לעצמי לזרום, וכדי לתת לעצמי לזרום, אני לא צריך הרבה. אני צריך רק חופש.
אז בקיצור, לילה טוב לעצמי. אני הלכתי לחופש. נתראה בקרוב.
Be long
[Dsus2add4] I saw her yesterday;
[Asus2] It was in a picture;
[G] I thought she [Em] moved away;
[C] But to be sure, I [Edim] cannot say
She’s still in my heart;
Maybe she knew I loved her;
She’s still the one I love;
Or maybe love had dies;
[Em] So seldom you find [C] People;
[D] To which you [Bsus4] open up;
[Em] So foolish is to [C] trust them;
[D] But only fools fall [B/D#] in love;
She’s still in my mind;
I write songs about her;
I dream I’m with her;
I dream we are there;
I look back to a time;
When I had little money;
To love was I crime;
And the punishment was funny;
So Seldom….
So Be Long my love affair;
Drift away to a silent lair;
So Be Long since you don’t belong;
So Be Long, Be as long as you can.
Posted by jk at 01:59 AM | Comments (0)
May 16, 2002
ג'וליה
3 ג'וליה
ג'וליה היתה ילדה יפה, ואני הייתי בן חמש עשרה, או לפחות ככה הרגשתי, כמו כולם לידה. קשה היה להתנהג בוגר ליד ילדה יפה כל-כך, שכולם מחזרים אחריה..... לה לא הפריע שיצאתי באותו זמן עם חברה הכי טובה שלה, ולי זה לא הפריע גם כן. לחברה שלי זה כן....
אבל זה קורה לכל מי שיוצא עם דנה, היא מסתובבת ליד ג'וליה ואז כל הבחורים מתאהבים בה, זה ממש קשה, ודנה לא הבינה את זה....
לי היתה תוכנית אחרת, אני רציתי את שתיהן, לא יכולתי לוותר על היחס החם מדנה, ולא יכולתי להחזיק את הרצון העז שלי להיות עם ג'וליה. הלכתי לדנה ושאלתי אותה איך היא תרגיש אם אני אהיה עם ג'וליה, והיא נעלבה, היא לא רצתה לדבר איתי יותר. הסתבר לי שזה לא הפעם הראשונה שזה קורה, גם החבר הקודם שלה רצה להיות עם ג'וליה ושאל אותה, אבל הוא רצה משהו אחר, הוא רצה את שתיהן יחד. דנה סרבה, ג'וליה לא.
הלכתי לדבר עם ג'וליה, כדי להשכיח את צערי בשיחה ענוגה, וככל שדיברנו יותר ויותר כך הסתבר לי כי עשיתי טעות. בעצם ג'וליה לא תהיה מעוניינת בי אף-פעם, לג'וליה יש שוני קטן מרוב הנשים. היא נמשכת אליהן.... דנה לא ידעה ולא הבינה את זה, אבל ג'וליה היתה מאוהבת בדנה מאז כיתה ז' ולכן הסכימה לכל הדרישות המוגזמות שלה לגבי יציאה לכל מני מקומות מוזרים.
החלטתי לעשות את הדבר ההגיוני היחיד שיש לעשות, לסדר בין ג'וליה לדנה, להשקיט את הסביבה וכך גם לזכות בדנה בחזרה, הייתי צריך לדאוג לאהובתי (ולבחורה שרציתי כל כך להשכיב)
הלכתי לביתה של דנה וצלצתי בפעמון דלתה, הנחתי שזו הדרך היחידה בה אני אקבל תשובה. אמה ענתה לדלת ואמרה שהיא בחדר, בוכה; נכנסתי לחדרה בלי לדפוק על הדלת כי ידעתי שהיא לא תסכים להכניס אותי עם יהיה זה אני.
דנה שכבה במיטתה תחת שמכת פוך, כשהיה זה נראה כאילו יש שם עוד אדם, כאילו היא לא לבד בכלל וגם לא בוכה. משכתי במהירות את השמיכה ונדהמתי.
תחת השמיכה היו שני בני אדם, ג'וליה ועוד מישהו שאיני מכיר, לימים הסתבר לי כי היה זה ידיד של ג'וליה שהיא מכניסה לכל הסיפורים האלה כי הוא רוצה אותה והיא רוצה את דנה, וככה הם מתארגנים.
נעלתי את הדלת אחרי והצטרפתי. לא יכלתי שלא, גם ג'וליה, גם דנה וגם ביחד.
נשבעתי שלא לדבר על זה לעולם.
מאז אותו ערב לא ראיתי את ג'וליה, לא ראיתי את דנה ולא את הבחור. אולי בעצם עד היום.
קמתי היום בבוקר רענן וצונן, יום חורף גשום וקר של אוגוסט. הלכתי והבאתי את עיתון הבוקר שלי, וכרגיל התחלתי במודעות האבל, ג'וליה התאבדה. הייתי חייב ללכת להלוויה לברר למה.
לבשתי את מיטב בגדי השחורים ונכנסתי לאוטו כדי להגיע לבית הקברות בזמן, לאחר שעתיים של פקקים הגעתי. דנה היתה שם, לבושה כמו אלמנה שאיבדה את יקירה, וגם הבחור, שלא ידעתי את שמו, וכנראה לעולם לא אדע. איש לא התייחס אליו, הוא רק עמד שם ובכה.
ניגשתי אל דנה ושאלתי לשלומה, היא פנתה הרחק ממני ולא הסכימה לדבר איתי.
אחד האבלים אמר לי שגם לה יש איידס והיא לא רוצה לדבר עם אף אחד שהיא שכבה איתו כי היא מפחדת להודיע לו שגם הוא נדבק.
ברחתי במהירות האפשרית לבית החולים הקרוב להבדק.
אולי בעצם אין פואנטה לסיפור הזה. אבל אין לי איידס, אני מאושר, זה מה שחשוב.
Posted by jk at 01:57 AM | Comments (0)
April 01, 2002
קודם סיפור אחרכך עלילה
12.2 קודם סיפור אחרכך עלילה
קודם סיפור, אחרכך עלילה. אז הסיפור מתחיל ככה, אתמול הלכתי למועדונית שאני מתנדב בה והתחלנו לסדר את הספרים שתרמו לנו, היו שם כל מיני ספרים ישנים ומעניינים, וכאלה שאני ממש אוהב, כל מיני אנציקלופדיות ישנות, שמדברות על מדע; מהסוג שאתה קורא ורואה איך אנשים חשבו לפני 50 שנה, וכמה המציאות היתה שונה, ואיך העולם התפתח. והיה שם גם ספר מחזור, של שתי שכבות מתחתי בבית-ספר שאני למדתי. אז פתחתי אותו, כי רציתי לראות – אני תמיד רוצה לדעת הכל.
בעמוד הראשון כבר היו II בחורות שהייתי איתן, וזה כבר היה מוזר, איך שתי הבנות האלה, שבחיים שלי לא היו קשורות אחת בשניה, הופיעו לפתע יחדיו, באותו עמוד של אותו הספר, אחת ליד השניה. והמשכתי לקרוא ולדפדף, והכל היה מעניין. ואז התחלתי לעבור איש איש ולראות את מי אני מכיר ומי לא. ומסתבר בסך הכל שהייתי עם לא מעט בנות מהשכבה הזו, נדמה לי שהיו איזה 8. אבל זה לא מה שחשוב.................................... בעצם העקרון היה זה, כשהייתי עם מיה היא תמיד דיברה על חברה שלה שלמדה באלון, שקראו לה ד. (שם בדוי כדי לא לפגוע באף אחת שלא מגיע לה להפגע) ןלד. היה אח תאום, שאותו כן הכרתי. והיא תמיד פחדה להכיר לי את החברה שלה כי היא חשבה שהיא יותר יפה ממנה ואני אפרד ממנה. בזמנו אמרתי לה שלדעתי היא לא יפה, כי הייתי מאוהב וטיפש – ולא הסתכלתי עליה בכלל. אבל אתמול הסתכלתי, והבנתי למה מיה פחדה, באמת היתה לה חברה יפה. היה לה משהו אחד שיגרום לה לפחד בחיים. ומנקודה זו והלאה אני מרשה לעצמי לרחף לקטע הדמיוני של העלילה רק כדי להצדיק את הזמן שלי מול המקלדת –
חזרתי הביתה מהמועדונית והתקלחתי, חם בחוץ וחם יותר בפנים. אבל גם חם לי בלב. לראשונה, אני לבד וחם לי – אני יכול להגיד בלב שלם שאני אחד עם עצמי, ולמה? מסיבה פשוטה : : : כל בקשותי התמלאו ואני לבד, אני לא צריך כלום.
נחזור למציאות בה אני לא מרגיש ככה –
חם לי ורע לי, ואני מתחיל להתמכר, וזה משהו שלא היה לי אף פעם, תמיד יכולתי להקיש באצבעות ולהגמל (בעצם לא תמיד יכולתי להקיש) אבל אני צריך להכניס שינויים לחיים שלי. אני צריך משהו מעניין – אני צריך שינוי.
ואז חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח דף חדש?
אז פתחתי דף חדש, שכחתי את כל מה שהכרתי עד היום ויצאתי לפאב, נסעתי לבד באוטו, כשברקע מתנגן לו פורקיופיין טרי, רוק פרוגרסיבי במיטבו. ונכנסתי לפאב הראשון שראיתי שם. אמרתי לעצמי, שיש לי אופי כובש ואני יכול להשיג כל מי שאני רוצה, הרי בסך הכל דחו אותי רק פעם אחת בחיים, אני יכול הכל. אני יכול הכל!.
הזמנתי שתי בירות, one for me and one for my homies, כדי שלא ארגיש לבד והתחלתי לנעוץ מבטים בבנות המקום.
מולי ישבה נערת חמד בגיל העשרים שלה, לבד, בוכה, אבל עם שרשרת כסופה וחיוך כובש. ניגשתי אליה במהירות ושאלתי לשלומה, ולשמה....
היא אמרה לי שקורים לה עצב, אבל רק בזמן האחרון. היא אמרה שיש לה צורך להתגבר על הדכאון – והיא לוקחת סמי הזיה, והיא לוקה בחזיונות.
אמרתי לה שקורים לי חואן, וסיפרתי לה את סיפורי העצוב, למה אני לבד, ומדוע לבי גנוב. היא הרגישה רחמים וצער, ואמרה שגם היא איבדה אחד, היא רצתה שנשב ביחד, ונטביע את יגוננו בטיפה המרה.
ואז ישבנו, חואן ועצב, אל מול הזריחה – שותים לנו יחד, מבכים על שאבדה. ואז בעצם, ראיתי חיוך על פניה של עצב, ראיתי שעולמה לא כה עגום כפי שהיא מתארת. והבנתי שכל שהיתה צריכה זה מישהו שיאהב אותה חזרה.
ונחזור למציאות, ונחזור אלי –
אולי כל שאני צריך זה יחס ואהבה;
אולי אני צריך שיגעו בי, שיגידו לי שאכפת.
אולי אני צריך שמישהי תחשוב שאני כל עולמה.
זה כל מה שחסר לי.
אני לא לבד, אני מוקף במאות אנשים שלא חושבים עלי אלא על עצמם. אני לא לבד, אני מוקף באנשים שאני פותר להם את הבעיות. אני לא לבד, אני מחכה לרגע הנכון ולאישה הלא נכונה. אני לא לבד אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט.
אני לא לבד.
....והסיפור היה יכול להגמר אחרת אילו רק היה לו עלילה.....
12.2 קודם סיפור אחרכך עלילה
קודם סיפור, אחרכך עלילה. אז הסיפור מתחיל ככה, אתמול הלכתי למועדונית שאני מתנדב בה והתחלנו לסדר את הספרים שתרמו לנו, היו שם כל מיני ספרים ישנים ומעניינים, וכאלה שאני ממש אוהב, כל מיני אנציקלופדיות ישנות, שמדברות על מדע; מהסוג שאתה קורא ורואה איך אנשים חשבו לפני 50 שנה, וכמה המציאות היתה שונה, ואיך העולם התפתח. והיה שם גם ספר מחזור, של שתי שכבות מתחתי בבית-ספר שאני למדתי. אז פתחתי אותו, כי רציתי לראות – אני תמיד רוצה לדעת הכל.
בעמוד הראשון כבר היו II בחורות שהייתי איתן, וזה כבר היה מוזר, איך שתי הבנות האלה, שבחיים שלי לא היו קשורות אחת בשניה, הופיעו לפתע יחדיו, באותו עמוד של אותו הספר, אחת ליד השניה. והמשכתי לקרוא ולדפדף, והכל היה מעניין. ואז התחלתי לעבור איש איש ולראות את מי אני מכיר ומי לא. ומסתבר בסך הכל שהייתי עם לא מעט בנות מהשכבה הזו, נדמה לי שהיו איזה 8. אבל זה לא מה שחשוב.................................... בעצם העקרון היה זה, כשהייתי עם מיה היא תמיד דיברה על חברה שלה שלמדה באלון, שקראו לה ד. (שם בדוי כדי לא לפגוע באף אחת שלא מגיע לה להפגע) ןלד. היה אח תאום, שאותו כן הכרתי. והיא תמיד פחדה להכיר לי את החברה שלה כי היא חשבה שהיא יותר יפה ממנה ואני אפרד ממנה. בזמנו אמרתי לה שלדעתי היא לא יפה, כי הייתי מאוהב וטיפש – ולא הסתכלתי עליה בכלל. אבל אתמול הסתכלתי, והבנתי למה מיה פחדה, באמת היתה לה חברה יפה. היה לה משהו אחד שיגרום לה לפחד בחיים. ומנקודה זו והלאה אני מרשה לעצמי לרחף לקטע הדמיוני של העלילה רק כדי להצדיק את הזמן שלי מול המקלדת –
חזרתי הביתה מהמועדונית והתקלחתי, חם בחוץ וחם יותר בפנים. אבל גם חם לי בלב. לראשונה, אני לבד וחם לי – אני יכול להגיד בלב שלם שאני אחד עם עצמי, ולמה? מסיבה פשוטה : : : כל בקשותי התמלאו ואני לבד, אני לא צריך כלום.
נחזור למציאות בה אני לא מרגיש ככה –
חם לי ורע לי, ואני מתחיל להתמכר, וזה משהו שלא היה לי אף פעם, תמיד יכולתי להקיש באצבעות ולהגמל (בעצם לא תמיד יכולתי להקיש) אבל אני צריך להכניס שינויים לחיים שלי. אני צריך משהו מעניין – אני צריך שינוי.
ואז חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח דף חדש?
אז פתחתי דף חדש, שכחתי את כל מה שהכרתי עד היום ויצאתי לפאב, נסעתי לבד באוטו, כשברקע מתנגן לו פורקיופיין טרי, רוק פרוגרסיבי במיטבו. ונכנסתי לפאב הראשון שראיתי שם. אמרתי לעצמי, שיש לי אופי כובש ואני יכול להשיג כל מי שאני רוצה, הרי בסך הכל דחו אותי רק פעם אחת בחיים, אני יכול הכל. אני יכול הכל!.
הזמנתי שתי בירות, one for me and one for my homies, כדי שלא ארגיש לבד והתחלתי לנעוץ מבטים בבנות המקום.
מולי ישבה נערת חמד בגיל העשרים שלה, לבד, בוכה, אבל עם שרשרת כסופה וחיוך כובש. ניגשתי אליה במהירות ושאלתי לשלומה, ולשמה....
היא אמרה לי שקורים לה עצב, אבל רק בזמן האחרון. היא אמרה שיש לה צורך להתגבר על הדכאון – והיא לוקחת סמי הזיה, והיא לוקה בחזיונות.
אמרתי לה שקורים לי חואן, וסיפרתי לה את סיפורי העצוב, למה אני לבד, ומדוע לבי גנוב. היא הרגישה רחמים וצער, ואמרה שגם היא איבדה אחד, היא רצתה שנשב ביחד, ונטביע את יגוננו בטיפה המרה.
ואז ישבנו, חואן ועצב, אל מול הזריחה – שותים לנו יחד, מבכים על שאבדה. ואז בעצם, ראיתי חיוך על פניה של עצב, ראיתי שעולמה לא כה עגום כפי שהיא מתארת. והבנתי שכל שהיתה צריכה זה מישהו שיאהב אותה חזרה.
ונחזור למציאות, ונחזור אלי –
אולי כל שאני צריך זה יחס ואהבה;
אולי אני צריך שיגעו בי, שיגידו לי שאכפת.
אולי אני צריך שמישהי תחשוב שאני כל עולמה.
זה כל מה שחסר לי.
אני לא לבד, אני מוקף במאות אנשים שלא חושבים עלי אלא על עצמם. אני לא לבד, אני מוקף באנשים שאני פותר להם את הבעיות. אני לא לבד, אני מחכה לרגע הנכון ולאישה הלא נכונה. אני לא לבד אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט.
אני לא לבד.
....והסיפור היה יכול להגמר אחרת אילו רק היה לו עלילה.....
Posted by jk at 01:57 AM | Comments (0)
February 01, 2002
יום חדש הגיע
12.1 יום חדש הגיע
או שלא.
קמתיהבוקרעםמשהועלהלב
קמתיהבוקרוהרגשתיכואב
קמתיהבוקרוהיהליקצתבלוז
קמתיהבוקרמהזהשבוז
תשע ארבעים וחמש, ולא דקה לפני, ולא דקה אחרי. השעון המעורר צלצל. השעון אמר 'הגיעזמןלקום'.
איחרתי ללימודים בכמה דקות, ומכשהגעתי זה היה כאילו כבר הייתי שם. לא חיכו לי, ולא ציפו לשום דבר. רק לראות אותי כבר מאחר.
רון כתב לי מכתב, הוא אמר שאני צריך להפסיק להשתמש בשפה גבוהה, ומצד אחד הוא צודק, אני משתמש בשפה גבוהה כי אין מילים בכלל לתאר את איך שאני מרגיש, אז זה לא משנה.
דיברתי עם עצמי, או שדיברתי אל (או על) עצמי.
Posted by jk at 01:56 AM | Comments (0)
January 16, 2002
יומרה התאהבה בי
12.1 יומרה התאהבה בי
יומרה התאהבה בי, או אולי אני התאהבתי בה? זה היה מפגש מוזר, גורל אכזר, זה היה כאילו כבר הכרתי אותה......
זה לא התחיל אלא המשיך, כאילו התחלנו מפרק II, כאילו כבר נפגשנו. היא הגיעה לשם, לא שייכת בתחילה, אבל היא כן...
אז נתחיל מההתחלה כי אחרת זה לא יהיה מובן.
אני תמיד העדפתי לא ליזום, אני חיכתי למושלמת שלי, אבל לא רציתי אף פעם שזה יקרה. חיפשתי את אותה אחת, אותה מושלמת שעונה על דרישותיי ותמיד פסלתי אותן אחת אחת על סיבות קטנות. אני לא יודע אם באמת זה מה שהפריע לי או שפשוט דחיתי את כולן כי פחדתי, פחדתי שאני שוב אמצא את עצמי עם מישהי, שאני שוב אתאהב.
ואז פגשתי את יומרה, היא פשוט היתה שם, והיא התעניינה בי. אבל מה, אני כמו תמיד פסלתי, כי היא לא מושלמת, כי יש בה דופי.
ואז הרע מכל קרה, אני – אותו אחד עם תפיסת העולם הדמגוגית שלי, כנראה ניצחתי במשחק שלא רציתי לנצח בו, כנראה שזו היתה הדרך שלו ללמד אותי לקח. הרבה פעמים אנחנו יוצאים למלחמה על עקרון, אבל בטוחים שלא ננצח, וכל מה שחשוב זה העובדה שאנשים יבינו שהדעה שלך היא לגיטימית; אתה לא באמת מצפה שהם ישתכנעו.
ואז היא השתכנעה, היא לקחה את הסם שלי, אני שכנעתי אותה. זה ממש היה מוזר, אני תמיד מטיף למשהו, ואז אני משנה את העולם קצת, אני לא באמת מצפה לנצח. והפעם, ניצחתי.
אז עכשיו יש מישהי שאני לא יכול לפסול על הסף, אני לא יכול לדחות. יש לה את כל המרכיבים, ויש לה את כל התכונות – ואני – אני קצת בבעיה, אני עלול להתאהב, אני עלול להיכנס למערכות יחסים. ובגלל זה אני כותב, אני צריך פורקן, אני צריך לשכנע את עצמי שהתגברתי, שלא כולן אותו דבר.
עכשיו אני רק צריך לטפל בעצמי. לקנות קצת פסיכולוגיה בגרוש, אולי לדבר איתה.
ואז, כמו בכל תסריט שנקנה בכמה שקלים, היא תשמע ולא תביע עניינים. היא תחייך ותגיד 'בוא נהיה ידידים – כי אתה ואני כמו תאומים'
אז בעצם אין לי למה לשאוף, כל מה שאני צריך זה להלחם. להלחם בתחנות רוח כמו דון קיוטי (דון קישוט להדיוטות שביניכם) ולרצות לשנות את העולם, לחכות עד שאני כבר אהיה מושלם.
כי בעצם נראה לי, שהבעיה שלי היא עם עצמי, אני לא מסוגל לראות מעבר לעצמי, וכשאפתח את הדלת, ואראה כי טוב, הכל יהיה אחרת, הכל יהיה כמו חלום רטוב.
ואולי יומרה לא התאהבה בי אלא אני התאהבתי בה, התאהבתי בלהיות אני, בלחיות תחת המסכה, ואני התאהבתי במסכה, והמסכה התאהבה בי, ובגלל זה כולם אותי לא אוהבים.
כי מסכות זה עניין שאני שומר לעצמי, ובונה לי חומות של אבן וגיר, כי מעבר לחומות אני נמצא, ולא רוצה לעזוב, כי שם לי טוב,
כי שם לי טוב.....
Posted by jk at 01:55 AM | Comments (0)
December 15, 2001
לכל דבר יש סיבה
11.4 לכל דבר יש סיבה
לכל דבר יש סיבה, ולכל סיבה יש דוור, מי האדם שישלח את הסיבה שלי אלי?
הבוקר קמתי והיה זה די מוזר, הכל היה כרגיל, ולרגע חשבתי, ולא על ההיא הספציפית, אלא על היא אחרת, חשבתי לכתוב לה, לשאול למה היא לא מדברת איתי, אבל היא התקשרה, ודיברה איתי, הפלא ופלא. ואז חשבתי, למה היא מתקשרת, אולי היא רוצה לחזור, אולי היא צריכה משהו, ואחרי חצי שעה של שיחה הבנתי שזה לא זה ולא זה, ואני מחר אברר למה, כי אנו נפגש.
Posted by jk at 01:54 AM | Comments (0)
December 03, 2001
כבר שנה
11.3 כבר שנה
C#m B F#
במקומות שישבנו, לא היו אנשים
וכמו שאהבנו, לא אוהבים
החלומות שלי צונחים למטה
והמשאלות לא מתגשמות
Dsus G B A
ואולי קיווינו, שיום אחד
אני אהיה אדם אחר, בריא ומיוחד
ואולי הלכתי, בדרך החיים
ואולי ישבתי בצל הדמדומים
C#m B F#
ומיוחד הייתי, לא כמו האנשים
והבריאות עלתה לי, במחיר של אחרים
ומזמן כתבתי, שירים על הכל
וממך הבראתי, ואני כל יכול
Dsus G B A
ואולי ציפיתי, שיום אחד
אקום ביחד
עם עוד חצי של אחד
ומהשמים צונחים מלאכים
וכשעשינו אהבה
הם היו בוכים
Em Em C D G G
אבל בעולם הזה אין אנשים
שחושבים עלי ואוהבים
ורוצים שלכת בסתיו ועכשיו
ורוצים ללכת כמו מי שאהב
C#m B F#
את בשקט הולכת מזילה דמעה
למי את מושכת את חוטי השמחה
האם את מאושרת האם אתה מאוהב?
האם יכול להיות שהכל נגמר עכשיו?
Em Em C D G G
אלי היא פוזלת, ואני מזיל דמעה
ושאותי היא שואלת אני אומר לה מה
וכוכבים בשמיים ושורות של מלאכים
ולעשות אהבה ולראות אותם בוכים
למגירה.
כבר שנה עברה, אבל אני לא לבד יומני היקר, אני רק בודד, מוקף בעולם שלי, אבלי בלי מי שתחבק, בלי מי שתרד לי, כשאני סובל מנדודי שינה, בלי מי שתחבק אותי, כשאני חוזר מהעבודה, בלי מי שתשמח, כשאני מביא ציונים, בלי מי שתחזיק לי יד, כשבפארק אנו הולכים, אבל לא נורא, היא לא חסרה לי מישהי, חסר לי חצי, החצי שלי, כי יש איפה שהוא סיפור, על כך שהאנשים, נולדו ביחד, ובלידה הופרדו, זוגות זוגות וכל אחד צריך רק למצוא את החצי שלו, וכנראה שהיא לא היתה החצי שלי, כנראה היא של אחר, או אולי שלי היתה היא, אבל משהו השתבש, אולי החצי השני פשוט רצה ללכת לחופשי, אבל מי אני לשפוט, אני רק אני. כל מה שרציתי, היה רק לקבל, חום ואהבה, ולא שום דבר אחר. אבל זה לא שהייתי לבד, רק הייתי בודד, וגם כשהייתי עם אחרות הכל היה שונה, ואולי חשבתי עליה ואולי לא, ואולי אני רק צריך להתגבר, כי בסך הכל אני צריך את המושלמת, המלאכית שלי, אותה אחת Femme Fatal, שסוחפת ריגושים, והגברת לא תגיע, רק עם שינו צורה, ואני אשאר אמורפי, ואולי אני אדע.
Posted by jk at 01:53 AM | Comments (0)
November 16, 2001
אהבה
11.2 אהבה
ריק וחסר לי חשבתי לעצמי, ואין לי דבר שימלא את החלל הריק שנוצר בתוכי, אין לי דבר שישלים את אהבתי, הדלקתי עוד סיגריה, ואמרתי שהפעם, באמת זאת האחרונה. פתחתי את הארנק והוצאתי את התמונות, הסתכלתי לה בעיניים ויכולתי לראות את הסוף, הסוף שכבר שנה אני מייחל שהייתי יכול לראות. קרעתי אותן אבל השארתי תמונות של הילד, רק כדי לזכור אותו, חוץ ממנו בעצם דבר לא נותר, וגם הוא רק זיכרון כי הוא נהרג, קורבן של המלחמה שלנו, היא רצתה להשאיר אותו ואני רציתי לקחת, מסתבר שהיא ניצחה וזה היה מה שגרם לסופו, באותו יום הוא נדרס. אני קרעתי את התמונות ונמלאתי בתחושת שובע ועירנות, כאילו כל מה שרציתי באותו רגע התגשם, אבל למה אני חולם עליה בלילה? למה אני רוצה לחלום?
Posted by jk at 01:53 AM | Comments (0)
October 01, 2001
ישבו להם, על הים
10.4 ישבו להם, על הים
ישבנו על הים,
כבין פה לאין-שם.
ולגמנו מעצמנו,
כבדרך אגב, אולי עכשיו.
וניכר היה לעולם
כי אהבתנו עומדת שם
וניכר היה כי רגע
אחד של שקט,
ילווה בכאב
ככל שידעתי,
החיים היו הם רצף של כאבי גדילה קטנים, כל שבוע הפסקה, ואז עוד כאב, אולי בעצם הם לא מפסיקים לעולם.
אבל הבנתי,
שבעצם החיים הם לא כואבים, אלא אנו הם אלה שעושים זאת כך, בלעדי הרגש הכאב הוא כלום, ללא הרגש בעצם מתנו.
ונדמנו לבנו
על החוף לרחשי שאון הגלים, והרי הים, כמו החיים הוא שלנו, והחופש היחידי שנשאר, לנצח.
כי המים זורמים הם,
תתמיד אל הים, תמיד הם שם אבל ללא הסימון, הם של כולנו, רכוש ציבורי, הם מתנה מהאל.
וכמו הים, גם האהבה.
ניתנה משמים פעם אחת, ומאז היא מופצת וזורמת, ושהאהבה נגמרה אצלך זה לא רע, זה רק אומר שהיא עוברת למישהו אחר.
כי בעצם,
אם החיים לא יהיו המשכיים, אולי עדיף שלא יהיו חיים בכלל. אם החיים יעצרו לרגע, אולי נעצור לכולם את הגלגל
Posted by jk at 01:51 AM | Comments (0)
September 16, 2001
שני שירים אבל אחד בלעז
10.3 שני שירים, אבל אחד בלעז....
Em7 F#m G
אל תלכי נא, אשה יפה
G F#m Dadd4 Asus4
אל תאמרי לי שזה הסוף
אני לא בשלי, אבל היא אשה בשלה.
אולי מחר הכל יהא לי טוב
כי את
C7
לוחשת באזני
G
משחקת בשערי
Am7
ואומרת לי אולי
Bm7 (פעם שניה B7)
מחר תהיה שלי
את חיה בעולם מושלם
עולם שכולו עטוף בטוב
אני הנחתי, שעם הזמן
ההגיון שלנו יהי קרוב
אני בז לך, ולערפל
שעוטף אותך, ומרחיק אותי
את שם, אני פה מתפלל
אולי אלוהים אוהב את ילדתי.
כי את....
מאחלת לי חלום
נושמת בתקווה
מברכת על קפה
מתחמקת מאכזבה
מה יעשה לך, יותר טוב?
שיגרום לך להיות איתי?
מי אמר לך שבעתות שלום
אני נורמלי, ועצמי בעייתי?
כי את....
עוזבת בלעדי
למקום אחר
משאירה אחרי
שובל של אפר.
F#
Where did I meet you?
A
And did I Let you go?
Could it be that I was blinded?
Could my world have spinned so slow?
B
Like the forest carries secrets,
E
Of gnomes and placid lakes,
B
Like the trolls all come togther,
E Eb
My love will never ache
Where did you go?
And did you leave a friend,
Just a shoulder to cry on,
Just a big happy end.
Like a wound that is discovered,
When I pick into your skin
This love, there is no other,
The flesh, the bllood, the sin.
Like a river flowing under.
Those bridges that we built
Like a stom that keeps the winter
From chilling from within.
Posted by jk at 01:51 AM | Comments (0)
August 01, 2001
כיצד לנצח במלחמה
10.2 כיצד לנצח במלחמה
המלחמה, מתחילה ממשהו טפשי, איזה נסיך נרצח, או שאיזה מנהיג נעלב, או שאולי משהו מפנינו נשגב, היא מתפתחת עם הזמן, והופכת לחלק בלתי נפרד מהחיים, הקרבת קורבנות, שמחה בנצחון, תחושת שיתוף. עד שיום אחד, לאחר שפיכות דמים מרובה, מחליט אחד הצדדים לסגת, ואו שזה מהר, וכואב, ונעלם, ואז באה השמחה. או שזה איטי, ועקוב מדם, ועד שזיכרון המלחמה נעלם, יחלוף זמן רב.
וכמו במלחמה, כך באהבה;
מתחילה ממשהו טפשי, איזה בחורה ברחוב, או מבט מפתה, או שאולי משהו שמפנינו נשגב, היא מתפתחת עם הזמן, והופכת לחלק בלתי נפרד מהחיים, הקרבת קורבנות למענה, שמחה בשמחתה, תחושת שיתוף, עד שיום אחד לאחר אורך חיים משותף, מחליט אחד הצדדים לסגת, ואו שזה מהר, וכואב ונעלם, או שזה איטי, ועקוב מדם, ועד שזכרון האהבה יעלם, יחלוף זמן רב
Posted by jk at 01:50 AM | Comments (0)
July 15, 2001
סוף סוף עלילה
9.4 סוף סוף עלילה....
עד שסוף סוף שכנעו אותי לצאת מהדכאון ומהבית לקחו אותי למועדון, ועוד איזה מועדון, כזה שמשמיע מוסיקה שאני לא אוהב..
הגעתי והתיישבתי על הבאר, אני ואפסי עוד, אולי בעצם עוד שלוש ידידות שהזדנבו לה (והעדר ממשיך ללכת כנראה) לאחר שעה קלה, וכמה קוביות קרח להקל על כאב השיניים הבחנתי בעולם סביבי. מימיני עמד על הרצפה כסא באר, שעל שלביו היו מונחות נעלים, בתוך הנעלים היו רגלים, שחברו להן לגוף, ובמועדון של לובשי שחורים, היו הן הרגלים היחידות שלובשות מכנסיים וורודות, לרגלים היתה מחוברת בטן, הנעטף בגופייה שחורה, שהקונטרסט עם הכתפיים הלבנות, היה ניכר, ואף לרגע מובן. לכתפיים היה מוצמד צוואר, שבסופו חבר לפרצוף, ופרצוף זה עוצב על ידו, בהתאם למידותי המשונות. האף חלק כמגלשה, והשפתיים דקות וורודות הן, העיינים שהיא לטשה, נראו כשני אגמים במדבר (למרות שחייבת להיות מלה מתאימה יותר), שפתייה הדקות והרכות, עוד טרם נגעו בשפתיי, אך כמהתי. וחיוך לא נישא על פניה, אך ידעתי שעתיד הוא לבוא.
וכל הערב שידלתי אותה לחייך, ולהוציא הרגשתה לאוויר, אך משום מה מזימתי כשלה, וחיוך לא הצלחתי להביא. אל תוך אגמיה צללתי, עם מסכה אך ללא חמצן, ובוהה ובוהה אל נבכיה, ויודע שדם ועשן, לא יבואו עוד הם בינינו אלא רק מלאכים טובים, ומקווה שבאחד הימים, נפגש ונתנה אהבים.
וחבקנו יחדיו ברעות, ושינינו כאבו לם יחדיו, אך לחיבור מטאפיזי מושלם, לא היה שום מצב. ואולי אם בחזקה הייתי דורש, ואם רק בסמכותיות הייתי מבקש, ואם במקום לשבת פה הייתי עושה, מצבי לא היה לבטח כזה.
אולי משום שהיא נראית כמלאך, ואולי משום שהיינו כך, ואולי כי תאומה היא לפריורית. מחשבותי נשארו כמנס ראה בלבד, ללא האקט וללא טעם לוואי. אילו רק נשקתיה אולי הייתי רואה, שאין היא זהה לאחרת, אילו רק נתקתיה מהקרקע לשבריר של שניה, הייתי משיבה למציאות עצומה. המציאות הייתה אחרת מכל ידיעותי ושונה ממה שיצאתי, כי בתום ליל חמישי במועדון האומלל, הייתי קם בשחר מבהיק, ללא צל של שמש או ענן בשחקים, רק מקום לבד ללא שלכת, ללא אור או קש וללא משחקים, רק אותה כשהיא איתי משחקת.
ויכול להיות שהכל, נראה כחלום, ובהקיץ הזיתי לבטח, אך מלאך שכזה לא נראה ביום-יום אלא רק מופיע לרגע. ומלאכים ומלאכיות לא קיימים בקרקע, הם נוסקים במהרה לרקיע. ושם הם יושבים להם, ומשחקים באנשים, ורק יורדים אל העם לרגע.
ואם יש מלאכים שעומדים על קרקע, בוערת ככל שתהיה, אבקש שתעבירו מסר לה, שבפעם הבא תשתהה, ותשוב לעולם זה לרגע אחד, ומייד, ולא עוד שלוש שנים, כי מה שפספסתי כבר פעם שניה, לא אסכים לפספס לעולמים.
ובקיצור אסכם פה, ולא אוסיף מלה, ואותיר לשקט להסביר, שלא בטוח איך נקראית ההרגשה, אך לבטח נעימה מאוד היא. ורק רגע אחד מזמנך אבקש, מלאכית קטנה ושברירית, ולשבור את לבך לעולם לא אסכים, רק שובי ואמרי לי שאנו נתאים.
יום יבוא והשמש תזרח, ופרפרים לא יהיו עוד בבטן.
ובאותו היום את עיני אפקח, כי הלב לא עשוי הוא מאבן.
Posted by jk at 01:49 AM | Comments (0)
June 16, 2001
וככלות הכל ואחרי המבול
9.3 וככלות הכל ואחרי המבול
סאגה אפית.....
אז אני לא הכי יפה בעולם,
ואני רחוק מאוד מלהיות מושלם
אבל זה לא אומר שאין לי יכולת
זה לא מבדיל אותי מהתרנגולת
אז אני לא הכי יפה בעולם
גבוה, וג'ינג'י ועם אף מושלם
אולי תפסיקי להטיח בקורת
אולי תטיחי את האשמה בך
וגם את לא כל כך כליל השלמות
יש לך חצ'קונים, התדרדרת לזנות
מתת האל לגבר את כבר לא
מחר הולכת לראות את העולם כולו
וכשאני הולך ברחוב לבד בודד
אני לא חושב שעל מצבי אני למד
אבל את תמיד מחפשת תשובה
מרגלת מפשפשת ומוצאת לך אהבה
אז אני לא הכי יפה בעולם
ואת, יש לך גבר מושלם
עם כסף סיגריות וימבה של סמים
בשביל דירה ואוטו התדרדרת לזנונים
Posted by jk at 01:48 AM | Comments (0)
April 01, 2001
סיפור מוזר\סיפוק אכזר
9.2 סיפור מוזר\סיפוק אכזר
סיפור מוזר על אדם לא פחות שונה משאר האנשים
עדי לא היה שונה משאר הילדים, רק נראה אחרת…. הוא היה מתלבש לבד, אוכל לבד ומשחק במחשב כמו כולם, אבל בבית לבד כשהוא היה חוזר הביתה, היה בוכה הוא, היה מתייפח על מר-גורלו, ולמה? הרי הוא בדיוק כמו כולם, אבל לו לא מצליח, הוא רוצה להיות זהה, אבל שונה מבפנים.
עדי קם בבוקר וצחצח שיינים, הוא הדליק את הסיגריה ןערבב את הקפה בתוך המים הרותחים שלו. לקח את הקפה כשהוא מסתער אל תוך האוטובוס, הכל כדי לא לאחר. באוטובוס ישבו אותם אנשים רגילים, הזקנים, הפועלים הזרים והילדים הקטנים. כל עלובי החיים שלא יכלו להרשות לעצמם רכב. הוא חשב לעצמו – "יום אחד יהיה לי אוטו משלי, כסוף ומבריק ונוצץ עם חשחושי מגנזיום, ובאוטו תהיה אישה,, והיא תהיה בלונדינית עם ציצים גדולים."
לא ידוע למה, אבל הוא תמיד נמשך אליהן.
הוא ירד מהאוטובוס והדליק עוד סיגריה, סיגריה של בין האוטובוס לעבודה. חמש שאכטות אחרונות של אושר לפני שהבוס יבקש בנימוס לכבות אותן. הוא הגיע לעבודה, פתח את המחשב כדי לבדוק דואר, הסתכל בתמונות הזימה הרצות. אמר לעצמו "יעוד יום נגמר וסוף סוף אתעלף על המיטה" כשהוא נזכר שהשעה רק עשר בבוקר.
לארוחת צהרים הוא אכל כרגיל, נודלס ועוף מוקפץ בבר למטה, שוב אותם האנשים, כמו כל שאר הימים. חזר הוא הביתה בשש ושלושים, לאחר נסיעה מפרכת. פתח את הטלוויזיה הביט במנחים, ונרדם על הספה הרוטטת.
קם הוא לפתע בחצות הליל, היתה זו דפיקה בדלת, את הדלת פתח ומולו ניצבה היא מאושרת. המילים הראשונות שמפיה יצאו היו מקסימות, ויחקקו במוחו לנצח. אמרה היא לו "בוא נתנה אהבים", ותשובתו לה הייתה "אני ואת לנצח."
אז אהבה הם התנו אל מול האח, ולא תמו עד עלות השחר.
שתיקה הרועמת החלה להכאיב, כשהיא קמה והלכה אל דרכיה.
ואז הוא הלך בשש ושלושים, כרגיל בדרכו למקלחת. צחצח שיינים והדליק סיגריה, והכל היה רגיל ובנאלי.
Posted by jk at 01:47 AM | Comments (0)
February 11, 2001
אין לי מילים לתאר את ההרגשה
9.2 אין לי מילים לתאר את ההרגשה
או שבעצם כל מה שרציתי זה להמשיך לכתוב ולבכות. אבל אני חזק וצריך להמשיך, חייב להמשיך.
בעשרים וחמישי בבוקר אני אקום ויהי זה בוקר טוב, המבחן האחרון והיא כבר לא תהיה בארץ. אני ארגיש חופשי לעשות מה שבא לי, לא ארגיש חייב לה דבר, זאת תהיה הרגשה מדהימה, חופש ושלווה וכח לחיות כמו שאני אוהב ורוצה לחיות. אני מקווה שהיא אף פעם לא תחזור, שתשאר שם לנצח, אני לא רוצה לראות או לשמוע אותה, זה עושה לי רע, אבל מה עושה לי טוב? להסתכל לתוך עייניה? גם זה לא יכול, רק כשאני מסתכל לבתוך העינים שלה בתמונות מאז אז אני רואה שהיא אהבה אותי, עכשיו כל מה שאני רואה זה אותה, ושהיא שונאת, היא לא אוהבת אותי באמת, ואני חזק, אני ממשיך. אני חזק, אני לא צריך לפחד, העולם הוא שלי ואני שולט בו, עוד כמה זמן זה יהיה ברור, ואז אני לא אצטרך לראותה או לשמעה ורק לחשוב עליה שאני לבד עם עצמי. אבל אני חזק, אני מתגבר, אני חזק, אני צריך רק לשכוח, אני צריך לא להיות לבד, כי להיות לבד גורם לי לחשוב, דבר שגורם לי לחשוב עליה, שזה דבר רע.
Posted by jk at 01:46 AM | Comments (0)
ואין לי חיים אבל כואב לי ממנה
9.1 ואין לי חיים אבל כואב לי ממנה.
(11.2.01)
אבל כשהשמש זורחת, אני רואה לפתע שאין לי חיים. ואני יודע בעצם, שיכול היה להיות יותר טוב, היא עזבה אותי למען עצמה, וכשהשאירה אותי לבד זה היה בשבילה, אז מה אם כל הדברים שהיא אמרה בשבילי?, מתי אני אזכה לראות אותם מתממשים?, בעצם עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה היא בזרועותיו. ובעצם עכשיו, היא איתו אחרי שהיא אמרה לי שהיא ראתה בו צד אלים שהיא לא רוצה לראות אף פעם והיא לא רוצה להיות איתו והיא היתה איתו רק כדי להתרחק ממני, אז למה, אלוהים למה היא איתו עכשיו? למה היא אוהבת אותו לא אותי? למה? למה אני אוהב אותה ולא יכול בלעדייה ולמה היא לא אוהבת אותי. מתי הרגש הנוראי הזה יעבור ואני ארגיש כמו אדם שוב, לא ארגיש כאב יותר, או שארגיש כאב ממשהי אחרת. כואב לי ממנה ואני רק רוצה לראות, את היום שבו אני יוכל להיות שוב מאושר. היום שבו השמש תזרח ואני אקום עם חיוך, היום שבו לא אזדקק למבטים וחיוכים מאף אחד וכל שאעשה יהי למעני, והאם בעצם זה מה שאבקש? או שכל שאני חפץ הוא שמשהי שוב תחייך אלי? כל-כך הרבה שאלות ורק תשובה אחת: אני צריך להוציא אותה מראשי. אני צריך להיות נקי. היא כמו סם, מחלחלת בעורקים, בהתחלה אתה לוקח כי כייף לך איתה ואז אתה לוקח כי אתה אוהב, אחרי זה אתה כבר רגיל וכשאתה רוצה לחדול, פתאום אתה רואה שי אפשר, פתאום אתה רואה שהכל קשה לבד. לקום בבוקר בלי החיוך שלה, ללכת לשון שאתה לא בזרועותיה ואתה יודע שהיא בזרועו של איש אחר, אין ספור הלילות שהעברתי בבכי וביגון רק כי אני יודע שאין לי פתרון או דרך או יכולת לשנות. למה זה נהיה ככה, למה הכל כה קשה בלעדייה, ואולי צריך שיהיה ככה, ואולי הכל מחוסר אהבה, הרי אם אני עד עכשיו לא הצלחתי להפסיק לאהוב אותה, ועברו חודשיים, זה אומר שהיא כבר לא אוהבת אותי לפחות ארבעה. אם לי לשכוח אותה לוקח כל-כך הרבה זמן, איך זה שכשהיינו ביחד היא שכחה אותי? אולי הכל היה דמיון שלי ובאמת לא היינו, הרי אהבתה לא נראתה בזמן האחרון, אני לא מבין איך. ביום ההולדת שלה, אחרי שקניתי לה את הדבר שהיא אמרה שהיא הכי רוצה בעולם היא אפילו לא שכבה איתי, בקושי נישקה אותי. ובמסיבה, שההוא שאל אותי אם אני אחיה כשאמרתי שאני גר שם.זה היה ממש מעליב,וכל חוסר הכבוד שהיא הפגינה בפני, שהפרה והפרה עוד ועוד הבטחות. כל פעם היא היתה מבטיחה ומפרה, כאילו היא עושה את זה בכוונה להרגיז אותי, כאילו היא רק רצתה שאני אעזוב, ואני, כמו אידיוט, המשכתי להצמד אלייה, ולא יכולתי לעזוב, כי היא הסם שלי, הסיבה שיש לי לחיות. אבל רע לי לבד, רע אמרתי, החיים הם סיוט, אין גרוע מלקום בלעדיה, אלא אם, אלא אם לא הייתי מכיר אותה כלל, אז יכולתי לחיות באושר, מתוך חוסר הכרה של הסם הקרוי מיה, מתוך טפשות. כואב לי, אבל לא כי אני לבד, אלא כי היא לא. כואב לי, כי אני יודע עם מי היא כבר לא לבד ושאותם אנשים שהיא לא לבד איתם ממשיכים לעשות את אותם הדברים שהפריעו לי כשהיינו ביחד. אותם הדברים שגרמו לי להפכך לרכושן. והיא לא הבינה, שכשאני עובד הרבה זה כדי שיהיה לי כסף לקנות לה, וכשאני לומד זה כדי שאני אוכל לפרנסה בעתיד, וכשאני בא בלילה ומחבק אותה אני מרגיש אושר עילאי, והיא לא צריכה להרגיש רע, והיא לא צריכה להיות צייתנית וכנועה, אבל היא כן צריכה לקיים הבטחות שהיא מבטיחה לי. אני אולי דורש יותר מדי אבל אני מצטער, אני גם נתתי המון למען הדרישות שלי.
Posted by jk at 01:45 AM | Comments (0)
June 10, 2000
והיום כבר לא מסתכלים עלי אחרת
8.3 והיום, כבר לא מסתכלים עלי אחרת.
"אין לי שום בעיה עם הומואים, דווקא יש לי חבר הומו", כמה פעמים צלצל המשפט הזה באזני לפני שהחלטתי לעשות משהו, והנה אני עושה, לכבוד שבוע הגאווה. אני לא חושב שצריך להיות הומו כדי להיות ספר,דוגמן,מעצב אופנה או זמר טוב (למרות שהכי טובים הם כן), הם מתלבשים טוב יותר, רגישים, עדינים, מכבדים נשים ועוד כל מיני סטריאוטיפים שלא בהכרח נכונים. הומואים, או עליזים או גאים, נכנסים גם למועדונים ראשונים, ויש להם גם את המסיבות הכי טובות, והפאבים הכי אינים בעיר. ואני, עם כמה שאני מכבד את זכויותיו של האדם טוען:"אין שם דבר פסול בלהיות חד-מיני אבל גם לסטרייטים יש זכויות". גם אני רוצה להכנס למועדונים, אני אפילו מוכן להשלים עם מבט מחמיא מצד גבר, ואולי אפילו ללטיפה מרמזת אבל אני מקווה שכשאני אכנס ידעו להבדיל וידעו שאני סטרייט, אולי אני אלך עם חולצה כזו??
אני גם לא אוהב את אלה שאומרים: "אין לי שום בעייה עם הומואים כל עוד הם לא שועים את זה מולי" ומה, רוב הגברברים האלו מפנטזים בלילה על החברה שלהם עם בחורה אחרת בזמן שהם מאוננים (ולדעתי אין הבדל בין הומו ללסבית). וכבלל אלה שאוהבים לסביות ושונאים הומואים הם צבועים, כי לדעתי לכל אדם, ללא קשר למה הוא, יש זכות לאהוב ולקב אהבה ממי שהוא רוצה כל עוד הוא לא כופה את עצמו,לכן ביסטיאליזם (יחסים מינים עם חיה) היא סטיה והומוסקסואליות היא דבר טבעי (אחרת למה יש את זה כרוב החיות בטבע?) ומי שישלול את דברי על סמך התנ"ך אני אגיד לו שזה רק כי התנ"ך שולל כל פעילות מינית שבסופה לא מובאים ילדים כי הוא נכתב בתקופה שבה היתה תמותה גדולה והיה צורך להגדיל את הילודה בצורה משמעותית.
ונחזור לנושא, נכון, אני לא הומוסקסואל, אבל גם לי, כמו כל המצטדקים יש חברים כאלה, ואני לא מאמין שתהייה לי התנגדות כלשהי או דחייה מלראות אותם מפגינים אהבה בפומבי, למרות שאני אישית מעדיף רק להפריש דברים מהישבן שלי....
(10 ליוני 2000)
Posted by jk at 01:43 AM | Comments (0)
August 20, 1999
להנרי היה יומן
8.2 להנרי היה יומן
להנרי היה יומן, והוא כתב בו הכל, מילדות, את כל מה שעשה, על האהבות, על החברים, על החברות, על הלימודים, על אחרי הלימודים, על איך הוא וקובי הקימו מחנה, על איך בערב סיוון נשקה לו שם, על איך בגיל ארבע עשרה עישן את הסיגריה הראשונה שלו, על החברים החדשים.
אבל החברים החדשים של הנרי לא היו ילדים טובים כמו הקודמים, הם שתו, עישנו, ולקחו סמים, קלים, קשים, הכל. והנרי, הוא השתתף, ניסה להיות מקובל, ויותר מזה, כשההורים של הנרי טסו לחו"ל, כל החברים באו אליו הביתה, והם ישנו שם, וכלם עישנו סמים, ושתו, והנרי, הוא כתב ביומן, הוא והיומן חברים הכי טובים.
בוקר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הנרי קם, שוטף את פניו, מצחצח שינים והולך לבית הספר, שמח מאושר, בדרך הוא מדליק את הג'וינט הראשון של הבוקר, ופתאום מן השיחים קופץ לו השוטר השכונתי, ולוקח אותו לתחנת המשטרה, אבל הנרי גיבור, הוא יושב ולא מדבר.
"זה באזזז, זה לא סמים , קח את זה למעבדה" הנרי אמר לשוטר, והשוטר, במקום זה, הוציא צו חיפוש והגיע לבית של הנרי, סמים הוא לא מצא, אבל את היומן הוא כן.
לאחר קריאה מעמיקה ביומן החליט השוטר הנחמד לשחרר את הנרי ולקרוא לחברים שלו, אבל בדרך הביתה, להנרי קרתה תאונת פגע וברח מצערת, הוא נדרס בזמן שחצה מעבר חצה, והנרי לא יוכל להעיד במשפט.
- הסוף –
(של הנרי לפחות)....
Posted by jk at 01:43 AM | Comments (0)
August 12, 1999
כשאגדל אהיה כוכבית פורנו
8.1 כשאגדל אהיה כוכבית פורנו
תמיד הייתי מבקש שלושה דברים ליום הולדת, שלום עולמי, חיי מין וגיטרה פשוט אין לי מושג מה לבקש, יש לי את מיה, ברק נבחר והשלום בדרך, והגיטרה, אני מאושר עם מרווין שלי, אז מה הילד שיש לו הכל יכול לבקש?
אולי אני אבקש חופש? חופש זה מצרך נדיר, חופ זה היכולת לעשות כרצונך, זוהי האפשרות לקום בבוקר ולמשוך את השמיכה מעל הראש שלך ולחזור לישון, והבעיה בלבקש חופש זה שחופש הוא פחות מדי מוחשי, ואתה לא יכול להכנס לחנות ולבקש חופש אי אפשר לקנות את החופש שלך, אפשר רק לעבוד כדי להרוויח אותו, חופש הוא לא דבר שניתן להסביר, ההרגשה שלו היא משונה, ועד שלא חווית אותו ואיבדת אותו אינך יודע כיצד הוא מרגיש. רק אז אתה יודע בדיוק כיצד הוא מריח, יש לו ריח שונה כזה, ריח של מסטיק, אבל לא דביק, חופש הוא לא אופציה למתנה.
ואולי אני אבקש כשרון ויצירתיות, כי בזמן האחרון אני מרגיש שהיכולת שלי להחזיק עט קטנה ואני לא מצליח לכתוב כמו פעם, אבל את הכשרון אי אפשר לקבל, הוא יזרום דרכי ברגע שאצטרך לכתוב שוב, כנראה שאני לא צריך לכתוב.
הדבר שאני מרגיש שחסר לי עכשיו כל כך בלתי ניתן להגדרה שזה אוכל אותי, אני מרגיש חסר, חולה, כואב, כואב, אבל אף אחת מהמילים אינה מגדירה במדויק ולא מתארת בצורה נכונה את ההרגשה שלי, אני פשוט מרגיש רע ורוצה שההרגשה תעבור לי ולא משנה מה, היא פשוט יושבת ולא נותנת לי לעשות כלום, מאין הרגשה כזו מוזרה, אני לא מצליח להסביר את ההרגשה, ורק בזמן האחרון בכלל הבנתי שהיא קיימת.
קמתי לי בבוקר והלכתי למגדת העתידות (השכונתית) כדי לבדוק, אולי, יש דרך להפטר מהקללה, מההרגשה הרעה של חוסר יצירתיות, היא עשתה הכל, פתחה בקלפים, הסתכלה בכדור הקריסטל שלה, ושום דבר, היא אמרה שאין לי עתיד, אני חי בהווה ותוצאותיו הם עתידי, בתחילה לא הבנתי מה פשר הדבר, הרי היא בעצם מרוויחה כסף מזה שהעתיד כתוב מראש, למה היא אומרת שאין לי עתיד, כרגע היא בעצם הורידה לקוח אחד מהרשימה שלה, אבל משום מה חשבתי לעצמי, אולי היא צודקת, אתחיל לחיות כל יום בעצמו, בידיעה שאין לי יעודד בחיים, אלא שמה שאקבע לעצמי, זה לא שנולדתי להיות ראש ממשלה, או גיטריסט מפורסם, או מדען דגול או אפילו כוכבית פורנו, אני נועדתי להיות מה שאני רוצה להיות, אני נועדתי לחיות, וכשאגדל אני רוצה להיות מאושר, כמו שאני עם מיה.
Posted by jk at 01:42 AM | Comments (0)
August 08, 1999
שמיני באוגוסט, וליל קיץ חם
7.4 שמיני באוגוסט וליל קיץ חם
שמיני באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ותשע, שלושה ימים לפני הליקוי.
אומרים לי שאני כזאת בחורה, אז איך זה שאני כל כך מתגעגע, יושב בלילה ליד הטלפון כדי לחכות שהיא תתקשר אלי, אני פשוט לא יכול לסבול את זה, למה הרשתי לה לנסוע, ולמה לכל-כך הרבה זמן, היא נהנית שם ואני, אני יושב לי פה וסובל ומחכה בחושך שהיא תבוא, אתמול בלילה חלמתי עליה, ביחד איתי, במקלחת, אולי היא כבר תחזור ותשלח מישהו אחר במקומה?
היא לא תבגוד בי אף פעם, חשבתי בעוד אני מסתכל בתמונה, מעביר את האצבע שלי דרך התמונה כדי לגעת בה, כאילו אני באמת יכול להריח אותה דרך התמונה, לעצום את העינים שלי ולבוא לשם, ללוות אותה לכל מקום שרגלה תדרוך, לכל שביל שתחליט ללכת
אני גם יודע שאין לי שום דרך לדעת אם היא בוגדת בי, וגם אם הייתי יודע, הרי עכשיו אני צריך לסמוך עלייה במאת האחוזים, אחרת אין שום סיכוי שנחזיק מעמד, ובאמת אני סומך עלייה, זה פשוט מדאיג בטירוף, כי אני יודע שהיא מוקפת ב