Intellect or Insanity

חברי הכנסת עוסקים יום יום בכניסה לחייהם של בני אדם: מחוקקים חוקים בנושא בטיחות בדרכים מבלי שהם מומחים לתעבורה, מחוקקים חוקים בנושאי בריאות מבלי שיש לכולם את ההבנה בבריאות הציבור ואפילו מתערבים בנושאי אבטחת מידע מבלי שקיבלו את ההכשרה המתאימה. האם בגלל רק שהם מייצגים את רצון העם הם צריכים להחליט?

חוק שרשרת של הסכמות בין גופים שלטוניים בנוגע לארכיטקטורה שתפעיל את המאגר. החוק עצמו מתאר את התהלכים שעובר אדם ומנוסח בצורה רשלנית מעט. אולם, הבעיה העיקרית היא בכמות האנשים להם תהיה הגישה למאגר. למרות שלל ההצהרות של מחוקקים כי המאגר יהיה מאובטח ברמה 11, סביר להניח שאנו לא היינו מסכימים לכך אם היינו יודעים כי לכמה עשרות אלפי אנשים תהיה גישה למאגר המדובר, וסביר להניח שאף אחד לא היה מאמין שמאגר אליו יש גישה לעשרות אלפי אנשים לא יפרץ לעולם.

על פי החוק, ידרשו בקרוב מלוא אזרחי ישראל לתת למדינה לאחסן בצורה דיגיטלית עותק מצילום הפנים שלהם וסריקה של שתי אצבעותיהם המורות. המידע ישמר במאגר ביומטרי, אליו תהיה גישה למטרות שיפורטו ועל ידי אנשים שיפורטו. בעוד שלשיטתי המאגר עצמו מהווה פגיעה בפרטיות, הרי שגם אם המאגר לא מהווה פגיעה בפרטיות, האפשרויות לניצול לרעה ופגיעה באזרח הן מהותיות. ניצול לרעה הינו מהות החוק, אשר מנוסח כגבינה שוויצרית חקיקתית ומאפשר יצירת הסדרים רעים שלא יכולים להפתר.

ומי האנשים שיכולים לגשת למאגר? רשאית, עובדי משרד הפנים. החוק מזכיר נטילה של אמצעי זיהוי; הוא מסמיך את עובדי משרד הפנים לטול מידע ביומטרי מאזרחי המדינה, וקובע כי האמצעים יועברו לרשות להכללתם במאגר ולמרכז ההנפקה כדי להנפיק לאדם תעודה ביומטרית.

מעבר לעובדי משרד הפנים, גם למרכז ההנפקה, גוף שמוסדר על ידי סעיף 4, ואינו מוגדר בחוק כרשות ממשלתית, ואין כל חובה שיהיה כזו, ישנה גישה למאגר. מעבר לכך, ואולי הצעד האירוני ביותר הוא שנהלי אבטחת המידע שמופיעים בחוק לא מסדירים יתר על המידה את היכולת לפקח עליו, כי מרכז ההנפקה הופיע לראשונה רק בדיון מיום 12.07.2009. באותו הדיון, לפתע, התברר כי משרד החוץ, שעד כה הנפיק מסמכי נסיעה רשמיים (דרכון דיפלומטי) לא יוכל לעשות זאת, אלא שהכל יהיה חייב לעבור דרך אותו מרכז הנפקה. באותו הדיון עלתה שאלת ה"גישה" למאגר בפעם הראשונה, כאשר אנשי משרד הפנים סתרו את עצמם והסבירו כי אין גישה למאגר, אך יש גישה למאגר:

היו"ר מאיר שטרית: אנחנו מדברים על הרכשה ראשונה. בהרכשה ראשונה כשאדם בא, נותן טביעת אצבעות שלו, מצלמים את הפנים שלו.
יהונתן קלינגר: והרכשה ראשונה תתבצע בקונסוליות, ולכן כן תצטרך להיות איזה שהיא גישה למאגר.
היו"ר מאיר שטרית: אין לאף אחד גישה למאגר.
ניסים אליאסף: גם למשרד הפנים אין גישה למאגר. אם הכוונה של גישה למאגר זה באון ליין, גם למשרד הפנים אין גישה באון ליין.
יהונתן קלינגר: למשרד הפנים יש, לפי סעיף 13.
ניסים אליאסף: אין גישה באון ליין.
נירה לאמעי: אז איך מעבירים את ההרכשות מהקונסוליות?
ניסים אליאסף: אנחנו אמרנו שנבוא ונציג את זה אחרי שיש לנו—
(…)
יהונתן קלינגר: אז אני שואל, איך אתה מונע הרכשה כפולה בקונסוליות בחוץ לארץ?
ניסים אליאסף: מביאים את הביומטריה לארץ בדרך של דיפ, כמו שהוא אמר, ומעבירים את זה למאגר ובודקים ש—
יהונתן קלינגר: כלומר הכל יבוצע בדואר, דואר דיפלומטי אבל דואר.
עופר ישי: לא בהכרח בדואר. יש היום מערכת תקשורת מסוימת בין משרד החוץ לבין משרד הפנים, ופה אנחנו נכנסים לשיטת המימוש, אז כמו שנאמר פה, זה יכול להיות בצורה של מדיה מגנטית ואופ ליין, זה יכול להיות באיזה שהיא העברה מוצפנת ומוסדרת כפי שקיים היום לנושאים אחרים. בסופו של דבר זה יגיע וזה יגיע למשרד ה… היום התקשורת היא בין משרד הפנים למשרד החוץ ומשם זה יעבור למאגר, ואז תיעשה הבדיקה, ואם יתגלה שיש כפילות, אז לא ינפיקו לו את הדרכון הנוסף. זו הכוונה פה.
יהונתן קלינגר: אתה אומר שתהיה תקשורת מול משרד הפנים ומשם מול המאגר?
עופר ישי: כן. אני מסייג את דבריי, כמו שנאמר פה ממשרד הפנים, אז הם רוצים לבדוק את זה, אז יש פה מספר דרכים של מימוש, זה לא משנה את התהליך העקרוני, זה יגיע בין אם זה דרך משרד הפנים או ישירות, זה לא משנה, זה יגיע ותתבצע הבדיקה, זה מה שנאמר פה. ולא באון ליין.

מעבר לכך, ההגדרה של מערך ההנפקה הוספה רק בדיון של 19.07.2009, לאחר שהתברר כי הצעת החוק המקורית כלל לא כללה יכולת להקים מערך כזה. השאלה של כיצד מערך ההנפקה "ניגש" למאגר ולמידע הביומטרי על מנת להנפיק את תעודת הזהות היא גם שאלה שטרם נפתרה, אבל טלאי החוק אמורים לכסות עליה. בדיון מיום 09.07.2009 עלתה הסוגיה לראשונה, כאשר בקריאה ראשונה של החוק, הבינו אנשי משרד הפנים כי החוק כלל לא מייצג את הארכיטקטורה שהם רצו ליישם:

היו"ר מאיר שטרית: מסתבר שמה שכתוב בחוק זה אחרת, שהוא לא מעביר שום דבר למרכז ההנפקה אלא הוא מעביר רק לרשות. הרשות מעבירה את האמצעים למשרד הפנים שהוא מעביר אותם למרכז ההנפקה לצורך ההנפקה. אתה אומר שמיום שהרשות מעבירה לך את הנתונים, אתה צריך עשרה ימי עבודה.
נסים אליאסף: לא, מה שאני אומר שאנחנו רוצים שלמאגר יהיו כמה שפחות ערוצים החוצה. לכן מכיוון שהמידע נשמר במשרד הפנים, ברגע שנוטלים את הביומטריה, אז אנחנו מצפינים אותה מיד ואנחנו רוצים לשלוח את זה לשני המקומות במקביל.
היו"ר מאיר שטרית: אתה חוזר על דבר אחר ממה שאומר ישי. תחליטו מה נכון.
נסים אליאסף: זה מה שאנחנו מבקשים.

המידע שמוצא מהאזרח נאגר בשני מקומות: על התעודה ובמאגר הביומטרי; הן בתעודה והן במאגר נשמרים הן האמצעים הביומטריים (תמונות מקור) והן הנתונים הביומטריים (חתימות או HASH). כלומר, המידע, לפחות לכאורה, במאגר ובתעודה אמור להיות זהה.

מערכת הגישה למאגר מסובכת, וכוללת מספר גישות למאגר, בצו בית משפט וללא צו בית משפט. ראשית, ללא כל צו וללא הגבלה על גישה הינה הגישה לפי סעיף 21. סעיף 21 מסביר כי הרשות "תאפשר להן [לרשויות הבטחון - י.ק] גישה למאגר הביומטרי". השאלה מהי גישה היא לא שאלה פשוטה; וככל הנראה חשאיותה של הגישה (שגם לא מתקיימת למשרד החוץ, כאמור)

בדיון שנערך בועדה ביום 20.07.2009 אלה היו ההסברים:

היו"ר מאיר שטרית: בסדר, אור השמש לא מתאים לדברים סודיים.
(…) יהונתן קלינגר: מה זה גם 'תעביר מידע מתוך המאגר'? זה יכול להיות מכל המאגר.
איתן כבל: מר גבע עדיין באמצע הדברים שלו ואחרי זה נתייחס, כי אני עדיין לא נחה דעתי.
דני גבע: הסעיף הזה בעצם מנוסח אחרי שנבדקו כל האפשרויות האחרות ועל מנת לאפשר לנו לסבול לפי הצרכים שלנו. מה שאני רוצה לומר זה שמה שאנחנו יוצרים פה, עם הנפקת התעודות הביומטריות והקמת המאגר, זה משהו חדש שלא היה קיים קודם. המצב החדש שנוצר, במצב הזה אנחנו חייבים להמשיך ולפעול למילוי תפקידנו וייעודנו.
(…)
נירה לאמעי: כשהם אומרים 'תאפשר להם גישה למאגר', הכוונה היא שיוכלו פשוט להיכנס למקום שבו נמצא… יהיו להם הרשאות גישה למאגר? כשאומרים 'תאפשר להם גישה', הרי זה לא רק להעביר להם—
היו"ר מאיר שטרית: לא בתקשורת.
נירה לאמעי: אז מה זה תאפשר להם גישה למאגר?
ניסים אליאסף: יכולים לבוא למאגר, לקבל מידע.
(…)
ניסים אליאסף: למאגר לא יהיה תקשורת.
היו"ר מאיר שטרית: אז אולי תשנו את המלה 'גישה'.
נירה לאמעי: אז מה זה גישה?
דני גבע: לא משנה מה זה גישה, המלה 'גישה' חייבת להישאר, כי בחנו את כל האפשרויות—
היו"ר מאיר שטרית: תסביר.
דני גבע: אדוני, יש דברים שאני לא יכול לפרט.

כלומר, עומדת כאן גישה ששירות הבטחון אינו מסוגל לפרט, ולפיה הוא דורש גישה למאגר הביומטרי. מעבר לסעיף 21, שמאפשר גישה, החוק מאפשר לשוטרים לטול אמצעי זיהוי מאדם הנמצא לפניו ולהשוותם מול מידע במאגר. גם כאן, הדרך בה ההשוואה תבוצע אינה ודאית; גם כאן, הורגע הציבור כאילו אין גישה למאגר על ידי המשטרה. בדיון מיום 07.07.2009 נאמר כי:

היו"ר מאיר שטרית: אני מבין שבעיקרון מה שכתוב בחוק לפחות שבאותה רשות מאגר של טביעות אצבעות ותעודות זהות מופרדים בשני מאגרים נפרדים. יש הפרדה בין טביעת אצבע לבין תעודת זהות וכל אחד מהם מהווה מאגר נפרד.
יורם אורן: כן. הייתה כאן התייחסות די ברורה של כמה אנשים כאילו המאגר הזה הוא און-ליין, אבל המאגר לא יהיה און-ליין.
היו"ר מאיר שטרית: הוא לא מחובר לשום רשת.
יורם אורן: הוא לא מחובר לשום רשת. יש אליו ערוץ כניסה חד-כיווני שאנחנו נוכל לתאר את פרטיו בפורום מצומצם. יש ממנו ערוץ יציאה טלפוני בלבד. המאגר הזה יודע להחזיר אחת משלוש תשובות אפשריות, ושוב, נוכל לפרט את זה. אין במאגר פרטים מזהים והמאגר הוא אנונימי לחלוטין. מפעילי המאגר לא יכולים למשל להצמיד טביעת אצבע למספר זהות וגם לא לשם. יש שם עוד כמה הגנות שלא ראוי לפרט אותן כאן.
(…)
היו"ר מאיר שטרית: איך זה עובד? מה עושה השוטר שצריך לקבל זהות?
נסים אליאסף: הוא מעביר את טביעת האצבע אלינו, למאגר. המאגר לא חשוף לאינטרנט, כלומר, לא חשוף לתקשורת בכלל אלא הוא בפני עצמו. לוקחים את טביעת האצבע ובודקים אותה מול המאגר. במידה שיש זיהוי כזה, יש איזשהו קוד שאנחנו יודעים אותו ודרך הקוד הזה פונים למערכת אחרת. המערכת האחרת בטלפון תיתן את השם שלו.
היו"ר מאיר שטרית: זאת אומרת, זה מה שאני אומר מהתחלה ואתם מנסים לתקן אותי שלא לצורך. כאשר המשטרה צריכה לפנות לזיהוי אדם, זה השימוש היחידי שהמשטרה עושה בקשר לאדם בלתי מזוהה, היא פונה לרשות, לגוף אחר ברשות, הרשות בודקת אם הטביעה הזאת בכלל מופיעה במאגר, אם יש אדם כזה במאגר. אם זה אדם שבא מחוץ לארץ, הסתנן לארץ ולא יודעים מי הוא.
(…)
נירה לאמעי-רכלבסקי: מה זה מעביר את הבקשה לטביעה? כל טביעה? את הקוד הדיגיטלי של הטביעה?
נסים אליאסף: הוא מעביר תמונה של טביעת האצבע.
נירה לאמעי-רכלבסקי: הוא מעביר את זה בתקשורת או ברשת?
יורם אורן: הוא מעביר את זה בתקשורת.

מעבר לגישה זו הקיימת למשטרה, שהיא לא און-ליין, אך באורח פלא יכולה לקבל טביעות אצבע באמצעות הטלפון, מוסמך בית המשפט, בצו, לאשר העברה של "נתונים או אמצעים ביומטריים הכלולים במאגר הביומטרי" (ולא תוצאות זיהוי, אלא יכול שיהיה מספר נתונים של מספר אנשים רב, או קבוצה), לצורך חקירת עבירות, מניעתן או לצורך העברת המידע לרשויות אכיפה מחוץ לישראל (סעיף 17). כלומר, מקרים בהם רשויות חקירה כמו הFBI ידרשו מישראל את מלוא המאגר (שנכנס תחת ההגדרה של "נתונים או אמצעים ביומטריים הכלולים במאגר הביומטרי), ישראל תתן או תהיה חשופה לסנקציות דיפלומטיות.

כלומר, וכפי שניתן לראות, המאגר הביומטרי מיישם בצורה ייחודית את המילה "גישה"; במיוחד בשים דגש על מדיניות אבטחת מידע סבירה. כמות האנשים להם תהיה  גישה כלשהיא למאגר (בין אם כתיבה בלבד או קריאה בלבד) היא עצומה וכוללת לא מעט: מלוא פקידי משרד הפנים, כל שוטר במשטרת ישראל, כל עובדי שירות הבטחון וכל שוטר במשטרה הצבאית. מעבר לכך, יכולים, הן באמצעות סעיף 21 לחוק והן באמצעות סעיף 17, להווצר מאגרים נוספים אשר לא יהיו כפופים לאותן סנקציות הקיימות בחוק על מעבירי המידע מהמאגר. בצורה כזו, ומבחינה אבטחתית, המאגר הביומטרי יהיה חור של גישה.

השאלה "מהי גישה" היא שאלה משפטית שצריכה התייחסות נקיה. המילה Access מוגדרת על ידי מיליון מירים-וובסטר כחירות או יכולת להשיג או לעשות שימוש במשהו. גישה, תחת ההגדרה הזו, אינה מסוג הדברים שראוי לאפשר לעובדי מדינה, ובמיוחד לא לעשרות אלפים מהם. רק סקירה קצרה של מספר פעולות שביצעו אנשים בעלי גישה למידע רגיש לאחרונה יכולה להסביר זאת ולהסביר מדוע הפראנויה נגד המאגר ככל הנראה מוצדקת. שמואל ציילר, עובד במס הכנסה, הורשע לאחר שהשתמש במידע ממאגרי מס הכנסה שלא כדין, חברת נקודת שיווק וסחר בע"מ נקנסה ב167,000 ש"ח לאחר שהשתמשה במאגר התושבים שלא כדין, מיכאל ברונפמן, שהועסק כעובד קבלן במשרד התמ"ת והעביר מידע מסחרי ואישי תמורת כסף, ודי לקרוא אחת לכמה חודשים פסקי דין של בית הדין למשמעת של נציבות שירות המדינה כדי לראות שאחת העבירות הפופולריות ביותר היא הפרת סודיות במאגרי מידע ושימוש במידע. רק במקבץ שפורסם בחודש ספטמבר 2009 ומכסה חודשיים של פעילות, ניתן למצוא חמש החלטות הנוגעות לשימוש במידע פנימי (שמינית מסך כל ההחלטות).

ברור שאותה אווירה, בה גורמים אזרחיים וממשלתיים יהיו בעלי גישה, נקודות הכשל והיכולות לאבטח את המאגר יהיו אפסיות. בעוד שמאיר שטרית טוען כי המאגר עשוי להפרץ, אך אין לאדם אינטרס לעשות זאת, כל בר-דעת מבין שמערכת אליה יש גישה לעשרות אלפי אנשים אינה יכולה להיות מוגנת. כשם שאחת הסיבות לכך שמעולם לא אותר מדליף מרשם האוכלוסין (וכן, זה המרשם ולא הקבצים שהגיעו למפלגות) היא שלמידע היתה גישה למספר רב של גורמים, גם כאן תעלה אותה טענה בדיוק לאחר שהמידע ידלוף לרשת.

עכשיו, מה נותר לעשות? בשנתיים הקרובות החוק לא יבוא למימוש סופי אלא יוחל על בסיס בחירה בלבד. במידה והניסוי הביומטרי לא יצליח, כי לא מספיק ירשמו, כי המידע ידלוף, כי כל דבר אחר יביא אותם לכדי הגיון, אז נוכל עוד לשמור על מידע בטוח, על פרטיות ועל העתיד שלנו.

[פורסם במקור, בצורה אחרת במגזין Digital Whisper]

החלטת בית המשפט הפדראלי באוסטרליה בעניין Roadshow Films Pty Ltd v iiNet Limited (No. 3) [2010] FCA 24 היתה יותר ממרצה עבור רוב משתמשי האינטרנט וספקיות הגישה לאינטרנט. בקצרה [ואני אוסיף לינקים בעברית מעבר לפוסט באנגלית לעילגים בינכם] בית המשפט האוסטרלי הפדראלי פסק כי ספקית גישה לאינטרנט אינה אחראית להפרות זכויות יוצרים שמבוצעות על ידי משתמשיה ברשת BitTorrent כיוון שהיא לא עודדה או אישרה הורדות אלה. ספקית הגישה iiNet נתבעה בגין האפשרות שמשתמשיה הורידו תכנים המוגנים בזכויות יוצרים [וראוי, אולי, מעבר לפוסט הזה לקרוא בפסק הדין את כל הנושא הנוגע למהירות הרשת באוסטרליה וסוגיות של נייטרליות רשת: באוסטרליה חבילות הגלישה הן לפי נפח, בניכוי גלישה למה שנקרא FreeZone, עליו לא מחויבים הגולשים. בFreeZone ישנם שירותי תוכן כמו iTunes ושירותים חוקיים להורדות, כך שספקית האינטרנט אינה מרוויחה כסף על הורדות לא חוקיות, אלא בעצם מפסידה].

למרות שהחלטת בית המשפט בת ה200 ומשהו עמודים היא יותר מסתם מעניינת, יש לשים לב לאתגרים שניצבו בפני בית המשפט כשנדרש להסביר מדוע בדיוק פרוטוקול BitTorrent מפר זכויות יוצרים. בחוק זכויות היוצרים האוסטרלי. סעיף 14, (וגם בסעיף 11 לחוק זכויות יוצרים הישראלי) נקבע כי "הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה" מהפעולות שמפורטות (בין היתר העתקה) [הציטוט הוא מהחוק הישראלי - י.ק]. לכן, קליינט של BitTorrent, שמעביר חלקים (Chunks) קטנים של קובץ לא מנגיש, מעתיק או הופך לזמין חלק מהותי מהיצירה, כאשר החלקים שמועברים הם לא רלוונטיים ולא מספקים על מנת להוות הפרת זכויות יוצרים (עוד על BitTorrent במאמרם של Stephen Knox, Diarmaid O'Cearuil, Nicola Scott Holland and Ljiljana Skrba, BitTorrent).

לדוגמא, סימפול ורמיקס, כמו בוידאו של Girl Talk עשוי לעיתים להיות שימוש הוגם, aלפחות על פי האמן עצמו והוא לא, ברוב המקרים, מסמפל חלקים מהותיים מהיצירה עצמה. BitTorrent, לפחות כאן, יוצר אתגר מהותי להסביר כיצד משתמש מעתיק חלק מהותי כאשר הוא לא יוצא עותק מהותי. אולם, בית המשפט המשיך והסביר, בדרך סדורה במיוחד, כיצד הוא רואה את BitTorrent כיוצר העתק של חלק מהותי מהיצירה:

The Court finds that it is the wrong approach to focus on each individual piece of the file transmitted within the swarm as an individual example of an ‘electronic transmission’. The BitTorrent system does not exist outside of the aggregate effect of those transmissions, since a person seeks the whole of the file, not a piece of it. In short, BitTorrent is not the individual transmissions, it is the swarm. (…) The correct approach is to view the swarm as an entity in itself. The ‘electronic transmission’ act occurs between the iiNet user/peer and the swarm, not between each individual peer. One-on-one communications between peers is the technical process by which the data is transferred, but that does not mean that such level of detail is necessarily what the communication right in s 86(c) focuses upon.

כלומר, בית המשפט פסק כי המערכת אינה קיימת מחוץ לשידורים, כיוון שאדם רוצה את היצירה ולא חלקים ממנה, ויש לראות את נחיל (Swarm) הBitTorrent כיישות לכשעצמה.

הצגת הנחיל כעותק של היצירה היא יוזמה מעניינת, היא יושבת יחדיו עם בעיות משפטיות שקיימות במחשבי ענן, אבל הנחיל הוא לא יישות (משפטית), אין לו זכות ביטוי ואין לו הבנה של שימוש הוגן, הוא לא יכול להשתמש בהגנות משפטיות (כמו דוקטרינת המכירה הראשונה) ביצירת עותקים ואינו יכול להיות מושא לפסק דין משפטי. אז אחרי מי אפשר ללכת?

תיאורטית, נסתכל על נחיל של קובץ .torrent פופולרי, כמו סרט: בעת שלפחות חלק מהמשתמשים יפרו זכויות יוצרים (לפי מחקר חדש ומפוקפק, 99% מהתוכן ברשתות BitTorrent מפר זכויות יוצרים) אנו יכולים להכיר בכך שלפחות חלק מהתוכן המשותף נעשה על ידי אנשים ברשות ובזכות. אנו יכולים להניח שלפחות חלק קטן מהמשתפים רכשו כבר עותק חוקי של היצירה שהם מורידים ויותר נוח להם להשתמש ביצירה המורדת (ממגבלות נז"ק, נניח), חלק אחר מהמשתמשים אפילו מוכרים את העותק החוקים שלהם או משאילים אותו לחבר באמצעות קובץ פרטי, בהתאם לדוקטרינת המכירה הראשונה (נניח בVernor v. Autodesk), אחרים מעבירים עותק כחלק מזכותם לשימוש הוגן, לייצר יצירה נגזרת במחקר או ללימוד עצמי של העבודה, וכמה יוצרים ארכיון דיגיטלי לצורך מחקר רשתות.

לפצוח בהליך משפטי נגד נחיל זה עניין לא פשוט. אין לך אדם אמיתי שמפר, אלא מחשב שמחובר לרשת. אותו מחשב יכול שיהיה מוגדר להורדה אוטומאטית של תוכן, נניח, להוריד אוטומאטית כל סרט פופולארי שמופיע ברשימת 100 הסרטים שלPirate Bay. הורדה כזו לא מכילה התערבות אנושית ולכן לא יכולה להיות מעשה של הפרה (היא נעדרת את היסוד הנפשי), הפרה חייבת להתבצע על ידי אדם ממשי.

כעת, בואו נניח שאדם צופה בסרט (לפחות לפי הדין הישראלי וחוק זכויות יוצרים האמריקאי אין הפרה בצפיה בעותק), תיאורטית הוא פטור מאחריות בהפרה כיוון שמדובר בצפיה פרטית. למרות שזהו מקרה כמעט ולא אפשרי, אין הפרת זכויות יוצרים בנחיל. במקרה כזה, אם הנחיל הוא העותק, צפיה בו אינה יצירת עותק נוסף, ולכן לא מהווה הפרה של זכויות היוצרים.

[במקור באנגלית]

לפני כשבוע, במהלך ישיבה של ועדת הכנסת לבעיית העובדים הזרים (לא הועדה לפתרון בעיות העובדים הזרים, לא הועדה לרווחת העובדים הזרים, הועדה לבעיית העובדים הזרים) החליטו באורח אינצידנטלי לגמרי לעשות מעשה נבלה, אבל גם להדגים לנו באיזו קלות ניתן לעשות מעשי נבלה בישראל [הודעה לעיתונות מטעם הועדה לבעיית העובדים הזרים] כותרת ההודעה לעיתונות כמובן היתה לגבי הסתננות עובדים בלתי חוקיים, אבל קריאה זהירה של ההודעה לעיתונות מראה מה עשו כאן:

ניצב שחר אילון ממ”ז תל-אביב, המשרד לבטחון פנים: הצרכים של המשטרה לא מותאמים לבעיה – אוכלוסיית הזרים והמסתננים באיזור תל-אביב, הינה 45 אלף.

למשטרה אין סמכויות ואין כח אדם. קיים גם סיכון בטחוני ולמשטרה אין כלים להתמודד עמו.

הצרכים שהעלו נציגי המשטרה:

• לאפשר על-פי חוק גישה למאגר הביומטרי שנאסף ע”י רשות ההגירה ומותר לשב”ס, אך חסום בפני המשטרה.

(…)

יו”ר הוועדה, ח”כ יעקב כ”ץ סיכם ואמר: (…) הוועדה ממליצה לאפשר למשטרה גישה ישירה למאגר הביומטרי.

המאגר הביומטרי של העובדים הזרים, בניגוד למאגר הביומטרי של אזרחי ישראל, אינו מוסדר בחוק. מדובר בטלאים של החלטות ללא נהלי אבטחת מידע מסודרים וללא נהלי גישה. עוד מדובר במערכת בעייתית במיוחד, כיוון שהיא מחזיקה מידע של העובדים שומרי החוק והטובים ולא של המסתננים הלא חוקיים. כלומר, מי שנמצא במאגר הוא "בסדר". הסיבה שלמשטרה לא היתה גישה למאגר היא שהמשטרה היא לא מי שאמורה לטפל בעובדים הזרים ולא במסתננים.

מעבר לכך, תמוה מה הצורך של משטרה לקבל עותק של המאגר בלי שיקבעו נהלים מסודרים או נושאים של אבטחת מידע, בלי ל

קבוע את השימושים. אבל כאן ברור מה המהלך: המילים "גישה ישירה" אינן אלא מכבסה לכך שאצל המשטרה יווצר עותק נוסף, והוא לא ישמש רק לזהות האם מדובר במסתנן, פליט או עובד זר לא חוקי (הרי הפליטים לא מסומנים במערכת מעו"ז) ובכלל, למשטרה אין יכולת לדעת אם אזרח זר אשר נמצא באיזור התחנה המרכזית בתל-אביב אינו בסך הכל תייר; כל עוד הוא מחזיק דרכון ואשרה בתוקף, חזקה שאינו עובר על החוק.

אבל לשוועארצאס, לצ'ונגים ולשאר הזרים אין באמת זכויות כאן, הרי.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

לפני כחודש הגעתי לבית המשפט בתיק שאני מייצג בו יחד עם עוד עו"ד. התיק היה מאוד פשוט: התובעת טענה כי הנתבעת, שאנו ייצגנו, נטלה מאתר האינטרנט שלה מפרט טכני של גאדג'ט והעתיקה אותו יחד עם משפט מסוים שמתאר את אותו הגאדג'ט. אנחנו ייצגנו בסך הכל שלוש נתבעות שנתבעו על ידי אותה התובעת (מסתבר שהיו בערך כ20 כאלה) על 100,000 ש"ח כל אחת.

כשהגענו לדיון קדם המשפט, הסביר עורך הדין מטעם התובעת לנו (ולעוד עו"ד שנמצא בדיון כי הוא גם מייצג נתבעת נוספת) שיש מחיר מחירון לפשרה, וניתן יהיה להתפשר על אותו הסכום. השופטת, שהיתה סימפטית לטענות המשפטיות היפות שלנו שאין זכויות יוצרים על מפרט טכני, עובדה או רעיון (רעא 8304/09 בזק נ' דפי זהב, א 37759/07 אלישע שוחט נ' מעריב), ושהמשפט עצמו נעדר מקוריות ולא ארוך מספיק כדי לקנות זכויות יוצרים (האם יש זכויות יוצרים על כמה מילים?, ע"א (ת"א) 178/79 הלינגר נ' אסתרון, פ"מ תש"ם (ב) 52 ,45) הציעה למרות זאת שנתפשר. לדבריה, הצעת הפשרה היתה כה נמוכה שהיא מצדיקה פשרה כדי לא למשוך הליכים.

והשופטת צדקה; עלות הפשרה היתה נמוכה מעלות עורכי הדין בהליך, והיתה נמוכה יותר גם אם הלקוחות היו יוצאים צודקים, והיו נפסקות הוצאות לזכותם. כלומר, מי שהתנהג בצורה בריונית בגין זכויות יוצרים זכה: הוא קיבל סכום נאה על משהו שאינו זכאי כלל לתשלום בגינו, רק כי עלות ההגנה נמוכה יותר.

אבל המקרה הזה אינו חריג בנוף זכויות היוצרים; לא אחת (ליתר דיוק אחת לשבוע) אני מקבל פניות מאנשים שקיבלו התראה בגין פרסום תמונה המוגנת על ידי זכויות יוצרים באתרם (בדרך כלל אותה התובעת באמצעות משרדי עורכי דין שונים), הגם שבחלק מהמקרים מדובר בשימוש הוגן והגם שלא היה כאן שום ערך מסחרי להפרה, מעיזים עורכי הדין שמייצגים את בעל התמונה לבקש סכום הגבוה פי מאה מהסכום שהיו מקבלים אם היו מוכרים את התמונה בשוק החופשי; טס שפלן, לדוגמא, תבעה את ידיעות אחרונות (א 58032/07 טס שפלן נ' ידיעות אינטרנט) בגין פרסום של צילומים שצילמה ופרסמה באתר Picshare בית המשפט פסק לזכות שפלן סכום של 28,000 ש"ח, למרות שבשוק החופשי היתה מוכרת את התמונה (ברשיון לא ייחודי) בעבור לא יותר מכמה עשרות שקלים.

ומדוע כל זה דרוש כאקדמא ארוכה? בכדי להסביר מדוע הצעת ארגוני זכויות היוצרים להפחית את הפיצוי שפסק בית המשפט לזכות ג'יימי ת'ומאס היתה מהלך אסטרטגי שנועד לפגוע במשתמשים. ת'ומאס היא אם חד הורית שנתבעה על ידי ארגוני זכויות היוצרים בגין הפצה של 17 שירים באמצעות תוכנת קאזה. בית המשפט בתחילה פסק לחובת ת'ומאס סכום של 9,250 דולר לשיר כיוון שחבר מושבעים מצא כי ת'ומאס הפכה שירים מסוימים לזמינים לציבור ובכך הפרה את זכויות היוצרים; אך ת'ומאס לא השלימה עם קביעה זו וערערה.

בערעור קבע בית המשפט המחוזי כי הפיכת יצירה זמינה לציבור אינה הפרת זכויות יוצרים (06-1496 Thomas v. Capitol) והשיב את הדיון לבית המשפט הנמוך. בבית המשפט הנמוך החליטו המושבעים כי ת'ומאס אכן עסקה בהפרת זכויות יוצרים, ופסקו כנגדה סכום של 1,920,000$ (04-CV-1497 Capitol v. Thomas).

ת'ומאס ערערה על קביעה זו, ובית המשפט פסק כי פיצויים אלה הינם שערורייתים ועולים על כל סכום שחבר מושבעים סביר עשוי לפסוק (04-cv-1497 Virgin Records of America v. Thomas). מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי סכום הפיצויים יופחת מ80,000$ להפרה ל2,250$ להפרה, פי שלושה מסכום המינימום בחוק, כיוון שלא ברור מהו הנזק שנגרם, ופיצויים גבוהים כל כך אינם ראויים.

למרות ההחלטה בפסק הדין, החליטו ארגוני זכויות היוצרים, ברוב נדיבותם, להציע לת'ומאס הצעה שאינה יכולה לסרב לה: מחקי את הערעור, ודאגי שפסק הדין שקובע פיצויים של 2,250$ לשיר יבוטל, ואנו נוריד את סכום הפיצוי המתבקש בצורה משמעותית, ונתרום אותו למטרה ראויה.

ומדוע ת'ומאס סרבה להצעה זו? הרי העמידו אותה במצב זהה לנתבעים שאני ייצגתי קודם: טובתה האישית יכולה לצמוח משמעותית אם היא לא תייצר הלכה שפוגעת בבעלי זכויות היוצרים (וזו לא הפעם הראשונה שת'ומאס סרבה לפשרה נדיבה). ת'ומאס יודעת את מה שכולנו יודעים: חברות התקליטים שולחות מכתבי איום בהם הן מפחידות קרבנות תמימים בפיצויים של מיליוני דולרים, כך גם היה במקרה של ג'ואל טננבאום שנפסקו נגדו פיצויים מוגזמים של כ675,000$.

כעת, יש להבין שאותם משרדי עורכי דין ששולחים מכתבי התראה לפני תביעה נוקטים באותה האסטרטגיה: ככל שיעלו טענות לשימוש הוגן, או העדר אחריות, ביקורת ועוד, הם לא יענו לטענה, אלא יעדיפו להתקפל בשקט, כדי לא לקבל פסק דין שאומר שהם לא יכולים להמשיך להלך איימים על אנשים אחרים ולבקש סכומים שערורייתיים על שימוש בתמונות בבלוג, רק כי מישהו מצא את זה בפליקר. אנחנו צריכים נתבעים ציבוריים, אנשים שלמען העיקרון המטופש של לצאת צודקים לא יהיו מוכנים להתפשר מול הבריון שיבוא מולם, אנשים שיגידו את האמת: שפשוט ברור לנו שיש כאן בריונות.

נקמאלה היתה מתנחלת שגרה במאחז חרונאל, היא היתה בעלת תואר שני במדעי המחשב, ומוכשרת וגדולה בתורה. נקמאלה, כמו רבות אחרות מחברותיה, התנגדה לתכנית ההתנתקות של אריאל שרון הצורר ורצתה לעצרה, בכל דרך אפשרית. נקמאלה רקמה מזימה: לרוקן את קופת המדינה ממזומניה ולהפיל את הבורסה, כך שכל כספי המדינה יתפוגגו להם, והיא תוכל לעצור את ההתנתקות: ללא כסף, ללא יכולת לפרנס חיילים במילואים ושוטרים, תאלץ המדינה לסגת מתכניותיה.

נקמאלה פרצה למחשבי בנק ישראל, מתוך הבנה שגרימת נזק פיסי היא חמורה מנזק ממוני, ומתוך רצון לפגוע בכיסה של המדינה ולעצור את ההתנתקות. היא השביתה את שרתי בנק ישראל באמצעות התקפת DDoS והיא חיבלה במערכות האנטנות הסלולריות על מנת לסכל את ההתנתקות. נקמאלה היתה גאוות הישוב חרונאל.

באותה העת,גפן אוחנה החליט לפרוץ לשרתי חברת ויסט ולהשביתם (ת"פ 6512-12-08 מדינת ישראל נ' אוחנה). גפן הורשע ונדון למאסר על תנאי ולקנס על תנאי.

מנגד, המניע האידיאולוגי של נקמאלה הביא לכך שהיא תקבל חנינה על פי הצעת חוק החנינה בעניין תוכנית ההתנתקות שהתקבלה בכנסת השבוע כחוק בספר החוקים. על פי הצעת החוק (את החוק עצמו לא הצלחתי למצוא באתר הכנסת, אבל את הצעת חוק החנינה בענייו גדר ההפרדה של מוחמד ברכה כן מצאתי) קובעת כי "אדם שהורשע בעבירה שנעברה מתוך מניע של התנגדות ליישום תוכנית ההתנתקות כהגדרתה בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-20051 (בחוק זה – יישום תוכנית ההתנתקות), ונקבע כי לא היה בביצועה סכנה ממשית לחיי אדם, ייפסק ביצוע גזר דינו בגין אותה עבירה, ואם ביום תחילת חוק זה טרם בוצע גזר הדין – לא יבצעו".

ומהו "מניע" של התנגדות? האם כעת כל שאדם יצטרך לומר הוא שכוונתו היתה לסכל את ההתנתקות או להתנגד אליה (לחוק אין תחולת זמן, כלומר אני יכול להתנגד להתנתקות גם לאחריה או בעוד 20 שנה) והוא יהיה חף. הפגיעה בשוויון בפני החוק תהיה מהותית כאשר יהיה לנו ברור ששני בני אדם שביצעו מעשה זהה (נניח, פריצה לבנק ישראל) יעמדו לדין שונה. ומעבר לכך, מהי משמעות החנינה כאשר היא ניתנת בצורה כל כך גורפת? (וראו בג"צ 426/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל). בפרשת ברזילי נדונה שאלת חנינתם של עובדי השב"כ בפרשת קו 300, ובית המשפט פסק כי "סיכומם של דברים, המסקנה העולה לדידי מן האמור לעיל היא, כי אין מבטלים סמכות חוקתית, המעוגנת בחוק החרות, אלא על-ידי מעשה חקיקה מפורש, וכי אין בקיומם של דברי חוק, המעניקים סמכות לתביעה הכללית ואשר הם בעלי תוכן דומה, כדי לבטל מכללא את קיומה של סמכות חוקתית שבידי נשיא המדינה".

אך האם ניתן להפקיע את שיקול הדעת הרחב של הנשיא בכל הנוגע לחנינת פושעי ההתנתקות? כאן יווצר אי שוויון בפני החוק, כאשר מי שעבר עבירה ממניע אחר יהיה שונה מאשר מי שלא קיים את המניע. אותו אי שוויון יהיה בלתי ניתן לריפוי גם כאשר נבין שחוק זה אינו רק רטרואקטיבי ומבטל ענשים של מי שנדון כבר, אלא גם פרוספקטיבי: אם אני, מעתה, אעבור פשע, אחצה את הכביש באדום, אעלים מסים, הרי שאני אטען שזה לא אני, זו ההתנתקות.

חוק חנינת ההתנתקות יוצר פשע אחר; הוא פותח מדרון מסוכן לכך שמחר יחונו פורעי חוק בעקבות רעידת אדמה ומחרתים יחונו מעלימי מס. חוק במדינה יש אחד, ואם מסרבים לו, יש לשלם את המחיר.

אם הדיווח בוואלה! כי בני הזוג נתניהו, בנימין ושרה, תובעים את עיתון מעריב, ולא כי שרה נתניהו בלבד היא זו שתבעה את מעריב, הרי שישנה כאן אסקלציה ביחסים בין השלטון לעיתונות ובמעורבות של הממשל בהחלטות תקשורתיות וחירות הביטוי. להזכירכם, בין עיתון החצר של מר נתניהו לבין מעריב מתרחשת, מאחורי הקלעים, מלחמה דמיקולו בה מעריב מנסה לקדם חקיקה שתסגור את עיתון החצר, תוך שמעריב סובל מירידה קשה ברמת העיתונות, ואף יורד לזנונים מעת לעת.

בקצרה, כתבה של בן כספית שפורסמה בסוף השבוע, טוענת כי עובד גננות בבית ראש הממשלה פוטר בעת כניסתו של נתניהו לתפקיד (וראו ביקורת של עו"ד משה גולדבלט על העבודה העיתונאית של בן כספית). מנגד, נתניהו מכחישה כל דבר וטוענת כי לא התבקשה תגובתה. אולם, שורת ההתדיינויות המשפטית של הגב' נתניהו והיותה תובעת בלשון הרע סדרתית גורמת לתהיה האם לא מדובר בניגוח פוליטי של אמצעי התקשורת כדי לחייב סיקור אוהד. אכן, מדובר בתביעה נגד העיתונאי שרק לפני חודש נגח את עיתון החצר של משפחת נתניהו, מה שגורם לחשוב שוב על המניעים לתביעה.

שרה נתניהו היא פסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי של עיריית ירושלים, בעלת תואר שני; סביר להניח שבעקבות הפרסומים משכורתה לא תפגע וזו לא תאבד מעבודתה, וגם אם כן, הרי שמשכורתה בעשור הקרוב לא תתקרב למיליון ש"ח (מהוון). ולכן, האם נגרם לה נזק של מיליון ש"ח? לא מדובר בפיצויים ללא הוכחת נזק, אלא בפיצויים ברי נזק, שעליה להוכיח ולהדגים לציבור מהם (וראו, לעניין זה את תא 1798/03 אביעד ויסולי נ' עמרם מצנע שנפסק לאחרונה).

מעבר לנזק הלכאורי שנגרם לגברת נתניהו, הרי שהנזק למר נתניהו הוא אלקטרולי. למר נתניהו יש אינטרס ראשון במעלה להשתיק אמצעי תקשורת המבקרים אותו, בין אם את ההתנהלות האישית ובין אם את ההתנהלות הציבורית. הבחירה לתבוע את כספית, אותו עיתונאי שמבקר את ישראל היום ולא עיתונאים אחרים שאמרו דברים לא פחות חמורים על בני הזוג נתניהו היא בדיוק הדוגמא לכיצד לא צריך לנהל תביעת לשון הרע בישראל.

כעת, למעריב ישנן שתי אסטרטגיות בתור עיתון רציונאלי: הוא יכול לפחד מדיווחים כלל על חייו האישיים של נתניהו, או שהוא יכול לבחור לנקוט באג'נדה מסוימת נגד נתניהו, אבל בכל מקרה: סיקור אוהד לא ינתן על ידי העיתון השלישי הנקרא במדינה; מעבר לכך, עיתונאים אחרים שיראו את עצם התביעה יצטרכו להחליט מהי האסטרטגיה שלהם בעת דיווחים על נתניהו: האם הם כותבים למרות הפחד האינהרנטי מתביעה או שמא הם כותבים תוך הבנה שיש כאן תובעת סדרתית, וראוי שהם יוציאו מידע זה החוצה.

בכל מקרה, גם עצם הדיווח על התביעה יכול להפחיד.

כיוון שמעריב כעת הוא עדיין עיתון בעל השפעה, הוא צריך לנקוט באסטרטגיה שמטיבה עמו ביותר: החלפת השלטון במהירות האפשרית; השלטון כעת לא ישוש ליתן מידע או סקופים למעריב, ומעריב שהוא עיתון חפץ חיים צריך לדאוג למקורות; וכעת? כעת או שמעריב יקבל את המידע שלו ממסדרונות אפלוליים או שהוא יצטרך להסגר. הרי אף אחד לא ישתף פעולה עם מי שראש הממשלה אינו חפץ ביקרו.

"אני לא חושב שיש בעיות רציניות בסין, אלא אם אתה מחליט להתעסק עם הממשלה. אם אתה מתאמץ במיוחד להתעסק עם הממשלה, הם ידפקו אותך בחזרה"; כך אמר ג'ון פרי בארלו בראיון שערכתי, יחד עם עידו קינן ויהונתן זילבר באוגוסט 2007. בארלו, מחלוצי האינטרנט והמשורר שאחראי לחלק ניכר מהמילים של להקת הGrateful Dead, סיפר על סין בצורה נרחבת באותו ראיון, עד שהיה נדמה שהוא הוקסם מאותו הראיון.

לכן, הפצרתה של הילארי קלינטון במדינות שמתערבות בחירות האינטרנט ביום חמישי היתה יריית פתיחה למלחמה הבאה של העולם; המלחמה על חירות המידע. המעורבות והמעשים הנלוזים שלכאורה בצעה ממשלת סין היו לא פחות מאשר מחרידים: כניסה לחשבונות דואר אלקטרוני אישיים של פעיל פוליטי, באמצעות ניצול פרצה בדפדפן אינטרנט אקספלורר (אותו דפדפן שמדינת ישראל מתעקשת לחייב אותנו להשתמש בו כדי לדווח לרשויות המס, או לבצע כל פעולה רשמית מול המדינה) ובAcrobat Reader של Adobe היא לא פחות ממעשה מחריד. קלינטון זעמה על עצם המעורבות, חסימת אתרים פוליטיים שמנסים לפגוע בשלטון הקומוניסטי וקריאת תכתובות אישיות של אזרחים היא לא פחות מאשר פגיעה בסחר החופשי; ולכן תגובתה של ממשלת סין היתה לא רק בלתי נמנעת: סין טוענת שעל מדינות שעושות עסקים בתוכה לכבד את חוקיה, שכוללים את האפשרות שלה לפעול נגד פעילים פוליטיים.

בין אם קלינטון (וגוגל) צודקת, ובין אם סין צודקת, אין אלא להלין על הצביעות של קלינטון.

באותו השבוע שארצות הברית תוקפת את סין, כמובן, נתגלה כי הFBI צותת לשיחות טלפון וקיבל רשומות בניגוד לחוק בטענה כי הפעילות מבוצעת נגד חשודים בטרור. ארצות הברית גם מבצעת חיפושים בדיסקים קשיחים של לפטופים הנכנסים לארצות הברית, מעתיקה אותם ופוגעת בפרטיות הנכנסים אליה, וזאת אפילו ללא צורך בעילה. כלומר, הצביעות של ארצות הברית, שמבצעת את אותם מעשים של סין, היא בלתי נשלטת; ההבדל היחיד? ארצות הברית עושה זאת בזכות אמנות וחוקים, וסין פורצת בכח.

"לארצות הברית קל יותר להצביע על סין ולומר שיש להם בעיית זכויות אדם מאשר להסתכל על עצמה. ככה זה אנשים – ואומות לא שונות בהרבה מבני אדם במובן הזה." (ג'ון פרי בארלו)

אבל גם הדמוקרטיה השוכנת בציון אינה חפה מפשע: כשאנו מאשימים את סין, ועומדים לצידה של ידידתנו הגדולה ביותר, אנו צריכים לזכור מה ישראל עושה בשנה האחרונה: רק לפני פחות משנה קברנו את חוק הצנזורה של ש"ס והצעת חוק חדשה של ח"כ דני דנון עומדת בפתח ומאיימת לסגור אתרים שפוגעים ביציבות המשטר, או אתרים שמהווים סכנה לבטחון המדינה. מעבר לכך, חוק נתוני תקשורת בישראל מסייע לאותן עוולות: ספקיות הטלפון והאינטרנט מחויבות להעביר פרטים על גולשיהן.

ישראל כבר הודתה שהיא חיפשה במחשבו של מרדכי ואנונו בניגוד לחוק והאזינה לאימיילים שלו; פעולות פסולות שסין ננזפת עליהן, ואנו קוראים להן "תעשיה בטחונית".

אולי נפסיק עם הצביעות, גברת קלינטון?

[פורסם במקור בTheMarkerIT]

כולם רוצים עוד ועוד מידע אודותינו; כשבונים מערכת ממוחשבת עבור גוף ציבורי, הרצון לאגור מידע ולהשתמש בו הופך לחלק אינהרנטי מהארכיטקטורה של המידע. לא מדובר רק במאגר הביומטרי ששומר מידע שלא לצורך, או בתעודות הזהות, אלא אפילו במידע רפואי שנועד לנהל ביטוח וסיכונים טובים יותר.

הפעם מדובר בזוועה קטנה. הראשונה היא מאגר בעלי הכלבים של משרד החקלאות (לאתר DogCenter) ששומר מידע פרטי שלא לצורך ומפרסם אותו לציבור. השאלה הראשונה היא בכלל כיצד הגיע המידע לאתר, ומדוע לא נאמר לבעלי המידע כי המידע אודותיהם יפורסם לציבור ויהיה זמין. במצב כזה, בו החוק קובע בצורה לקונית כי "השר יקבע את פרטי המידע הכלולים במרכז הרישום, שיהיו פחותים לעיון הציבור" (סעיף 9 לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים), החליט השר כי כל הפרטים במרכז הרישום יהיו פתוחים לעיון הציבור; כלומר, השר איזן בצורה לא נכונה בין שני אינטרסים (בטחון הציבור ופרטיות) מבלי לשקול שיקולים אמיתיים (וראה יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, שער חמישי).

חלוקת המידע מהמאגר, כמובן, מבוססת על פרשנות יצירתית, כיוון שאם הסעיף קובע בהמשך כי "השר יקבע הוראות בדבר מסירת מידע ממרכז הרישום למי שנפגע מתקיפה או מנשיכה של כלב", אזי ברור שהכוונה לא היתה שכל המידע יהיה פתוח לכל. אנחנו הרי יודעים שמה שמתחיל בכלבים מסתיים בבני אדם.

כמובן שהזמינות הרבה של המאגר והעדר הפיקוח עליו רק מראה שכשהרשות למשפט וטכנולוגיה מפרסמת טיוטא של תקנות להגנה על מידע (שעליהן עוד נדבר בהמשך רבות), מדינת ישראל לא חושבת על בסיס הארכיטקטורה של המידע.

הרי, ניתן היה לאפשר גישה למידע רק למי שבעל מספר של שבב כשמספר השבב חסוי וניתן לקריאה רק על ידי וטרינר. למידע המופיע במאגר אין כל שימוש, כי די בטוח שהמידע שמכיל את מספר השבב ושם הבעלים לא עוזר לך כאשר מצאת כלב אבוד ולא הלכת לוטרינר. המידע גם היה יכול להיות זמין רק לוטרינרים, עם ססמא ומערכת בקרת גישה כדי לברר מי הוציא איזה מידע ושהמידע שימש רק לצורך מציאת כלב אבוד.

אני בספק אם לשר היתה סמכות לפתוח את המאגר לגישה, אני בספק אם למדינה כלל היתה סמכות לאגור את המידע בצורה הזו. אבל אין מה לעשות, כאן זו לא דמוקרטיה, לא חושבים על עניינים כאלה.

עצרו של מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, ביום ו' האחרון מהווה אות נוספת בספר שיספר על מותה של הדמוקרטינה הישראלית; אלעד, כמו רבים אחרים, הפגין בשכונת שייח ג'ראח נגד הבניה שם. מבלי להתייחס לעצם צדקת ההפגנה, או הטענות שעולות שם, ברור לכל כי עצם המעצר של מפגינים הינו מיותר ונועד למנוע את ההפגנה עצמה.

אם נחזור לביקורת העניינית שיש לי נגד המשטרה; הרי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) מסמיך שוטר (סעיף 23) לעצור אדם אם אדם עבר עבירה והוא עלול לסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה", או ש"יש לו יסוד סביר לחשש שהחשוד לא יופיע להליכי חקירה", או "יש לו יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לידי שיבוש הליכי משפט" או ש"יש לו יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה".

ברור לכולנו כי אף אחת מעילות אלה אינן המקרה של חגי אלעד, גם אם אלעד היה מעורב בהתקהלות בלתי חוקית, כטענת המשטרה, הרי שאין חשש שהוא יסכן את בטחונו של אדם או בטחון ציבור ואין חשש שהוא ישבש הליכי משפט. מטרת השארתו במעצר היתה ענישתית. "מעצר אינו מקדמה ע"ח עונש" (מי (קריות) 15336-01-10 מדינת ישראל נ' יצחק עמיעז) "המעצר אינו מיועד להעניש את הנאשם ואף אין הוא בגדר מקדמה לעונש" (דנפ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589). דומה שהמשטרה שכחה מילים אלה.

מעצרו של אדם כמו חגי אלעד נועד להרתיע, נועד למנוע מאנשים להכנס להפגנות, למחות על השלטון, לקבל בחירה מושכלת של השתתפות במשחק הדמוקרטי. והרי בלי מחאה אין דמוקרטיה; דומה שהמשטרה רוצה למנוע זאת על ידי מעצרים ענישתיים (הרי אלעד אינו מסוכן, ולא מסכן את הציבור).

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

[זה החל בעצם בתור ויכוח שלי עם הלן, אבל יאללה, יצא פוסט].

מה שחשפה המשטרה במקרה של גואל רצון ועשרות נשותיו היתה לא מקרה מזוויע של עבדות לכאורה, ולא מקרה של ניצול וכתיות, אלא דווקא את ערוות שיטות החקירה של משטרת ישראל. כאמור, למרות שהעיתונות והתקשורת יודעים על מעשיו במשך שנים, המשטרה החליטה לפעול ביוני 2009 לאחר תלונה שקיבלה מאחת הנשים. אכן, העובדה שהמשטרה ידעה ונמנעה להגיש כתב אישום היא עובדה חמורה. הבעיה היא שמשטרת ישראל היא משטרה שמבוססת על מעצרים מתוקשרים (מוכחשים), גביית הודאה או עדות, והמשך המעצר עד תום ההליכים. משטרת ישראל אינה משטרה שיכולה לחקור חקירה סמויה ולהגיש כתב אישום ללא כל מעצר, ללא תקשורת, ללא עיוות כלשהוא של סדרי הדין [לסדרי הדין של רצון, ראו כתבה ענפה].

לכאורה, ואם לא היתה חזקה למסוכנותו של רצון, לא היה צורך לעצרו, והיה ניתן לנהל חקירה סמויה וגלויה לאורך שנים. סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה". כלומר תלונה היא רק אחת הדרכים. לאחר בירור התלונה, מעבירה המשטרה את חומר החקירה (בעבירות פשע) לתובע (סעיף 60) וזה מעמיד לדין (סעיף 62). כל נושא ההתפרצות לבית, מעצר עד תום ההליכים וכדומה בכלל לא מופיע בחוק, אלא זו פרקטיקה שהתפתחה כתוצאה מהנוהג שלפיו מי שמוגש נגדו כתב אישום הוא סכנה אוטומאטית לציבור.
התמונה באדיבות דפנה טלמון, והיא חלק מפרויקט מרכיבים הנפלא.

ואכן, בפני המשטרה היו די אפשרויות לבקש מנשותיו של רצון להעיד, שכן סעיף 5 לפקודת הראיות מאפשר לכפות על בן זוג להעיד נגד בן זוגו בעבירות אלימות, הזנחת קטינים, עבירות זנות ותועבה ומין (ראו עפ 7895/04 פלוני נ' מדינת ישראל כמסכת משפטית מעניינת, ורק אחת מהדוגמאות)

כלומר, התביעה היתה יכולה לכפות על נשותיו להעיד בכל מקרה, והיתה יכולה להשתמש בפורנזיקה כדי למצוא די ראיות שאינן עדות בלבד. לדוגמא, לטענה כאילו אנס את ילדיו או הכה אותם, ניתן היה להגיע בלא מעט דרכים אחרות, בין היתר על ידי בדיקות DNA, בדיקות רופאים, עבודת משטרה קלאסית, כל מה שהמשטרה היתה צריכה לדעת זה ש"נודע" לה על ביצוע עבירה. אבל משטרת ישראל אינה מוכנה לעשות זאת, היא לא מוכנה לבלוש, לבדוק, לעשות עבודה קשה; המשטרה רוצה הודאה, מלכת ראיות כמו במקרה של רומן זדורוב, היא לא מוכנה להתמודד עם דבר אחר. מנגד, כשהמשטרה רוצה ש"יוודע" לה על עבירות אחרות, היא עושה זאת בקלות.

ולמה לא עשתה זאת המשטרה? למה בחרה לחכות, לאפשר למעשים האלה לכאורה להתרחש, להמשיך זמן רב, וזאת רק כדי להקל על עבודת הפורנזיקה? האם זו בחירתה של משטרת ישראל, להגביר בהרשעות ובמעצרים, ולמנוע חקירות קשות?