Intellect or Insanity

0.
השבוע פסק בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ארנון דראל) כי לאדם יש את הזכות לשלול בדיעבד את הסכמתו לשימוש בתמונה שהוא צולם בה (א 6023/07 אפריאט נ' ידיעות אחרונות). באותו מקרה צולם שגב ישראל אפריאט על ידי צלם ידיעות אחרונות במהלך מצעד הגאווה של שנת 2004, מצעד שנערך במקום ציבורי לכל הדעות. אפריאט, לדבריו, התקשר למערכת העיתון וביקש כי לא יעשו שימוש בשנית בתמונתו. משעשה עיתון "ידיעות אחרונות" שימוש בתמונה שוב, תבע אפריאט סכום של מיליון ש"ח. בית המשפט קבע כי "[אפריאט] היה רשאי לחזור בו מהסכמתו, כפי שנלמדה מהשתתפותו במצעד הגאווה, לפגיעה באנונימיות שלו. הפרסומים השני והשלישי נעשו אפוא שלא בהסכמת התובע והם מהווים פגיעה בפרטיותו". (תודה! שליו) (ורק אני לא מבין איך אפריאט פתח בהליכים משפטיים כשהוא ידע  ששמו וזהותו המינית יתנוססו בעיתונות ובאינטרנט לאחר פסק הדין?)

1.
פסק הדין הנ"ל שגוי (כתבה בדהמרקר) כיוון שהוא מבטל את הודאות של שימוש בדמותו של אדם לאחר שהתקבלה הסכמתו. בדרך כלל, מרגע שאדם הסכים לעשות שימוש בתמונתו, אינו יכול הוא לחזור בעצמו כיוון שהשימוש כבר בוצע והתמונה (והמידע) נמצאים כבר ברשות הרבים. אם נשווה את המקרה לרע"א 6902/02 צדיק נ' ליבק, נבין איפה יש דיסוננס בפסיקה ומדוע חייבים לערער על אותה החלטה. בעוד שבמקרה של ליבק הצלם נתן הבטחה מפורשת לא לעשות שימוש בתמונה שצולמה בציבור, החוק קובע שככלל, יש זכות לעשות שימוש באותה תמונה (וראו). ההחלטה כי אפריאט רשאי לחזור בו מהסכמתו אומר בפועל שבכל יום יכולה לבוא הגברת בר רפאלי ולחזור בה מהסכמתה בעבר להשתתף בקמפיין עבור חברה כזו או אחרת? האם אז פוגעים בפרטיותה?

2.
דמיינו מצב היפותטי לחלוטין: עמרי שרון יוצא מהארון בריש גלי, מודה באהבתו העזה לגברים שהתפתחה במהלך שהותו בכלא. הכל בסדר ויפה עד שיום אחד הוא מגלה שפאפא אריאל שרון מתעורר מהקומה בה הוא נמצא. שרון ג'וניור פונה למוסף 'שבעה ימים' בו נערך הראיון שבו יצא מהארון לפני מספר חודשים ומודיע שבעקבות התעוררות אביו הצפויה, הוא לא רוצה שהעיתון יאזכר יותר את העדפותיו המיניות. האם המצב הזה הגיוני בכל צורה שהיא?

3.
מידע, מרגע שהגיע לציבור, ולא משנה כמה הוא ציבורי, לא יכול להלקח מהציבור. נחלת הכלל היא הנחלה של כולם, ומרגע שהוספת פנימה משהו, הוא נותר אצל כולם ולך יש בו זכות בדיוק כמו האדם הבא, זה לא משנה אם הזכות הזו היא פרטיות, קניין או שם טוב. בשיעורי תורת המשפט אמר מרצי, פרופ' אנדריי מרמור בפראפרזה על דבריי ג'ון לוק כי "אם אדם שם קטשופ בים, הוא לא הופך את הים לשלו". אבל לאותו אדם גם אין יותר זכות לקחת החוצה את הטעם המתוק-מלוח של הים.

4.
זו בעצם המהות והיופי של דיני המידע. הדיון הכה מעמיק במתח בין משהו שהוא ספק קניין ובעל אלמנטים שהם גם ציבוריים וגם פרטיים, אותו משהו שאי אפשר לגעת בו אלא רק לחשוב עליו. כל כך קרוב למחשבה, ויוצר כל כך הרבה בעיות שלא היו פעם. [וזו הסיבה שאני כל כך אוהב את העבודה שלי]

אתמול, רואינה שלי יחימוביץ' בתכניתו של רזי ברקאי על הצעתה להגבלת שכר הבכירים במשק. הצעתה של יחימוביץ', שהיא מעניינת לכשעצמה אמנם, לא היתה מוקד השיחה; ברקאי שאלה מדוע חברת כנסת כל כך סוציאליסטית שמעוניינת גם בצדק חברתי תומכת ברון חולדאי לראשות עיריית תל-אביב. יחימוביץ טענה שרון חולדאי הוא ראש עיר טוב וכי דרוש ראש עיר ציוני, ולכן, למרות המרחק האידיאולוגי הקצר, זו אינה יכולה לתמוך בדב חנין.

יחימוביץ' המשיכה לטעון כי דב חנין אינו עומד בשירת התקווה (למרות שחנין טוען שזו אינה האמת) ושחנין מטיף לסרבנות; כך הגענו למצב בו שני שקרים קטנים של יחימוביץ' מעסיקים את מערכת הבחירות בתל-אביב במקום לדאוג לעובדי קבלן שמועסקים בעירייה או בעיות רציניות כמו סגירת מקומות בילוי ושבילי אופניים שאינם נגישים כמעט. אולם, יחימוביץ' מעדיפה שלא להתייחס לסוגיות אלו, אלא להתעמק בכמה ציוני חנין. מיותר לציין שציונות אינה נמדד בגודל הזקפה הלאומית, אלא דווקא במעשים לטובת העם השוכן בציון.

ברקאי, לרגע, כמעט ונכנע וסייע ליחימוביץ' וחבריה לבחון את זקפתו הלאומית של דב חנין כששאל את חנין לאחר שזה אמר שהוא עומד בשירת התקווה: בשירת התקווה, "האם אתה ממלמל אותה בשפתייך או ששפתייך עומדות דום?"

אגב שכר הבכירים, האם יחימוביץ' טרחה לפשפש מהו הפער בין מקבל השכר הגבוה בעיריית תל-אביב לבין עובדי הקבלן שם? (רמז) אולי העובדה שעיריית תל-אביב שילמה (בשנת 2003) 563,000 ש"ח בשנה על משכורתו של חולדאי אומרת משהו על השיוויון?

[פורסם במקור ב"עבודה שחורה"]

0.
לעיתים יחסי ישראל וארצות הברית הן הרבה יותר מתמונת ראי קטנה; בשנת 1985, בעת שמדינת ישראל היתה שרויה במצב כלכלי שפל, לאחר התמוטטות בנקים רבים וקריסת רכושם של כלל האזרחים, יזם שר האוצר דאז, יצחק מודעי יחד עם ראש הממשלה, שמעון פרס חוק שמטרתו להציל את משק המדינה. אותו חוק, שמי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר כינה אותו טעות היסטורית, נועד לאפשר את כל הפעילויות הרצויות במדינה על ידי חקיקה זריזה שלא דורשת דיונים ארוכים אלא מיישמת מדיניות חירום מהר. עם השנים, אותו חוק תפח והפך להיות אמצעי לכפיית מדיניות וחקיקה זריזה בלי דיון רציני בכנסת.

1.
כשהגיעה העת, הוגשה עתירה לבג"צ נגד החוק ונטען כי נחצה הגבול בו "הכמות נעשתה איכות" (בפרפראזה על דבריו של כב' הנשיא אהרן ברק בבג"צ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הבטחון). ארגון מגדלי העופות הגיש עתירה לבג"צ בטענה כי, בין היתר, לא התקיים דיון מעמיק בחקיקה וכב' השופטת דורית ביניש נמנעה אמנם מלפסול את חוק ההסדרים, אך הזהירה את כנסת ישראל לבל הכמות תעשה לאיכות:
[בהערת אגב, הארגון לא "מגדל" עופות, אלא רוצח אותם]

אכן, מדובר בהליך חקיקה שמקשה מאוד על קיומו של דיון מעמיק וממצה, ואשר פוגע ביכולתם של מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת לגבש עמדה מבוססת לגבי כל אחד מהנושאים המופיעים בהצעת החוק. נזכיר כי אחת מהתכליות המצויות בבסיסן של הוראות תקנון הכנסת בדבר הליכי החקיקה היא לאפשר לחברי-הכנסת לגבש את עמדתם ביישוב הדעת לגבי כל דבר חקיקה המונח לפניהם (וראו גם בג"ץ 410/91 בלום נ' יושב-ראש הכנסת, בעמ' 207, שלפיו ההיגיון בבסיסו של סעיף 125 לתקנון הכנסת הוא לאפשר "…בירור וליבון מעמיקים יותר של הצעות חוק המונחות על שולחן הכנסת"), וקשה לראות כיצד מנגנון החקיקה המאפיין את חוק ההסדרים עולה בקנה אחד עם תכלית זו. (בג"צ 4899/03 ארגון מגדלי העופות נ' ממשלת ישראל)

2.
ועשרים ושלוש שנים לאחר מכן, אותו דבר התרחש אצל הדוד הגדול, הדוד סם. בעקבות טעויות היסטוריות שנבעו ממדיניות קפיטליסטית שמעודדת צריכה, קרסו בנקים למשכנתאות שעודדו הלוואות יצירתיות ומנופחות, כתגובת שרשרת, מדדי הבורסה האמריקאית צנחו ו"על הנייר" נמחקו מיליארדי דולרים. בעקבות זאת הולאמו מספר בנקים בארצות הברית והחלה חקירה בנושא על ידי רשויות החוק האמריקאיות. (הסבר על משבר הסאב-פריים)

3.
נכון, אצלנו קריסת הבנקים נגרמה בגלל שהבנקים הלוו לאנשים כסף כדי לרכוש את מניות הבנקים, מה שהעלה את מחירי המניות כלפי מעלה. אבל אותה טעות בדיוק נגרמה בארצות הברית בשוק המשכנתאות. מדיניות מנופחת של מתן הלוואות גורמת לעליית מחירי הדירות, ועליית מחירי הדירות גורמת לכך שעוד אנשים יקחו הלוואות גדולות יותר, בועה אמיתית שעשויה להתפוצץ.
[אגב, לפני מספר שנים הגיע ארצה לחופשת מולדת חבר שגר בארצות הברית; כשהוא סיפר לי על מה הוא עושה שם הזדעזעתי. החבר סיפר לי שהוא רוכש נכסים מכינוס נכסים במחיר זול, על מנת לרכוש הוא מקבל הלוואה מהבנק על שווי הנכס (שהוא הרבה יותר מהמחיר בו הוא רוכש את הנכס), משפץ את הנכס ומוכר אותו מהר. בסך הכל, הוא אמר לי, הוא יכול להרוויח עשרות אלפי דולרים בחודש מעסקה כזו, וכיוון שהבנק הופך להיות שותף שלך, אתה אף פעם לא נכשל. אני, מצד שני, בתור מי שלא עוסק בנדל"ן ולא מתיימר להבין בו, לא הבנתי כיצד אנשים ממשיכים עם העניין הזה מעבר ליותר מכמה דקות.]

4.
וובכן, כמו בישראל, גם בארצות הברית נדרשו הליכי חקיקה זריזים. אולם, הקונגרס דחה את תכנית הסיוע שהממשל תכנן, מה שגרם לירידות חריפות בשוק המניות. לכן, בצורה עדינה ניסח הממשל תכנית רצינית יותר, שהתנפחה משלושה עמודים ל110, ואז ל451. 451 עמודים של רפורמה במס שככל הנראה אף אחד לא יקרא ויגרמו להצבעות מצחיקות על פטור ממס לחצי עץ. את אותן טעויות שאנחנו כבר עשינו, האמריקאים רק עכשיו לומדים.

5.
אתנחתא קומית:

6.
ואם כבר בדוד סם עסקינן, מדאיג מאוד כמות המאמצים שזה משקיע בסיוע לממשלת ישראל להטמיע את תעודות הזהות החכמות. הפעם, טוען שר הפנים מאיר שטרית, אזרחי ישראל לא ידרשו לויזה אם יאושר חוק המאגר הביומטרי. הסאבטקסט כאן הוא כמובן "יאושר המאגר הביומטרי וזה יועבר גם לרשויות ארצות הברית", שכן ללא אותו אישור, אין לממשלת ארצות הברית כל יכולת לאמת את זהות הנכנסים. מה ששטרית שוכח לספר לנו, בהיותו בעל השכלה במיקרו-בביולוגיה (שלדעת דובר הממשלה רלוונטי כאן), הוא שדרכון ביומטרי הוא מאוד קל לזיוף או העתקה שתאפשר גניבת זהות.

7.
אבל לשטרית זה לא יפריע, כשהוא יבוא לנאום בפני הכנסת על הצעת החוק הוא יבהיר להם שנחתם הסכם תעודות זהות חכמות כבר עם HP ושארצות הברית מתעקשת על המאגר. חברי הכנסת, בהיותם אנשים שקולים ששוקלים כל הצעה ברצינות, יעשו יד אחת ויצביעו בעד; וכל זאת במקרה הטוב בו אותה חקיקה לא תוכנס בכלל באמצעות חוק ההסדרים המעניין והיצירתי שלנו.

"לא יהיו רשימות שחורות" (אריאל אטיאס, 30.06.2008)

"יכולות הסינון הטקסטואליות לא משפיעות על הבטחון והאבטחה של Skype", סקייפ, 19.04.2006)

[אז מה כל הסיפור הזה עם סקייפ?]
לפני יותר משנתיים דווח כי סקייפ סיננה תכנים של משתמשיה בסין על ידי גרסא נכה של Skype מבית TOM. היום, דו"ח של ארגון זכויות הגולשים Citizen Lab מציג בדיוק מה הבעיות בסינון התכנים המובנה שהיה מורכב בSkype. סקייפ מאפשרת, באמצעות תוכנת-בת, לגורמים זרים לצותת לשיחות טקסט (ואולי גם קוליות). לדברי מחברי הדו"ח, הגרסא הסינית הורצה ביחד עם סורק תעבורה ונבדקו יעדי התעבורה ש"דלפה" במהלך השימוש בתוכנה. הם גילו, לדבריהם, מערכת לא מאובטח שמכילה העתקים של ההודעות שנחסמו וכן יכולת למפות את הרשת החברתית של כל משתמש ששוחח על נושאים "לא ראויים" (ויה EFF, הבלוג של נארט וילנויו)

עניין זה לא מפתיע במיוחד משתי סיבות; הראשונה היא כי קוד התוכנה של סקייפ הוא קנייני, מה שמאפשר לספקולציות בנושא דליפת השיחות להתקיים כיוון שאין מי שיוכל לבחון את הקוד של סקייפ, אלא רק את הביצועים בפועל. אותם חשדות מומשו כבר חלקית כאשר התגלה שאותה מערכת מעבירה פרטים על המספר הסידורי של לוח האם ממנו התוכנה רצה. חשוב להבהיר: כל תוכנה קניינית שאינה כתובה בקוד פתוח היא תוכנה בעייתית; לעולם המשתמש לא מחזיק בשליטה בתוכנה אלא משתמש בה יותר כמו סוס טרויאני. בדיוק כמו להכניס הביתה טלויזיה, שלא ידוע אם היא משדרת או מקליטה, צריך לאפשר לכל אדם לבדוק את הכלים בהם הוא עושה שימוש (עוד חשדות).

הסיבה השניה היא בעייתית יותר: ההסיטוריה של סקייפ מלווה ברוגלות וחשדות. מייסדי סקייפ, ניקלס זנסטרום וג'נוס פריס, הם בעברם מי שפיתחו את תוכנת קאזה (KaZaa). מייסדי תוכנת שיתוף הקבצים הפופולרית שהפכה להיות משרצת רוגלות וסוסים טרויאנים לאורך השנים, עד כדי כך שהיא איבדה כל רלוונטיות ונותקה החוצה לגרסאות נקיות יותר שפותחו בצורה עצמאית.

[ואיך זה קשור לחוק הצנזורה?]
סקייפ היא חברה בבעלות eBay; אחת מענקיות האינטרנט ואחראית לפרנסתם של אלפי אנשים בעולם. הצהרותיה השקריות כאילו התוכנה בטוחה לגמרי והדרישה שנסמוך עליה כחברה "אמינה" היא בעייתית במקרה הפחות קיצוני. כעת, הפעלה של סינון שאינו בשליטת הלקוח, אלא מבוצע לבחירת שלטון מרכזי הוא תמיד מפתח להפקדת זכויות האזרח אצל אותו שלטון ולא אצל האזרח. הדיונים שמתקיימים בחודשים האחרונים בכל העולם בנושא ניטור תעבורה על ידי ספקי תקשורת (והשימוש בה) רק מדגימים כיצד המערכת השברירית שתלויה באמון יכולה לההרס על ידי שימוש לרעה מבצע כסף או מניעים פוליטיים.

חברות שמציעות גלישה מוזלת כנגד החלפת הפרסומות וניתוח התעבורה, כמו גם מכשירים שמאפשרים לספקיות האינטרנט לצותת למשתמשים ולפלח אותם בצורה יעילה יותר כדי להציג להם פרסומות בצורה טובה יותר הן רק חלק מהאינטרסים המסחריים שעומדים מאחורי מי שרוצה את חוק הצנזורה כאן בארץ. מרגע שיוקם פילטר מרכזי שיאפשר את ניטור התעבורה, אין אפשרות לדעת מה יקרה עם אותו מידע שיאגר ו\או יחסם.

ההתעקשות של משרד התקשורת לסינון ברמת השרת יגרום לכך שתהיה להם היכולת לחסום תעבורה גם ללא בקשת הלקוח, ואנחנו יודעים כמה זה לא רחוק מלהתרחש בישראל. יש לא מעט חשדות שאותה טכנולוגיה שחוסמת היום פורנו תשמש מחר לדיכוי ביטוי פוליטי או אמנותי.

כבר היום ברור שבשביל ליישם את הטכנולוגיה של סינון ברמת השרת (שמשרד התקשורת טוען שהיא לא ישימה) יצטרכו לפגוע בלא מעט מתשתיות האינטרנט ולהכביד על הכיס של כולנו. השאלה היחידה היא האם גם צריך לסתום לנו את הפה בדרך או רק את האזנים.

[א']
הבהרה: ביום ראשון, 05.10.2008 פנה אליי עו"ד שוקי הגלר, מי שהיה ב"כ פלוני בתיק המדובר, מסתבר שטעיתי ופלוני לא היה חסוי כלפי השופט ו\או הצדדים להליך ולכן לא התקיים באמת הליך ג'ון דו, מה שהופך את הדיון כאן בפוסט, כמו גם את האפשרות של הליך ג'ון דו בישראל, לתיאורטי לגמרי.

בהחלטה שניתנה לאחרונה, גוגל חוייבה לחשוף פרטים נוספים על בלוגר אנונימי שהשמיץ, לכאורה, את ועד שערי תקווה (בש"א 567/08 א 4854/07 בלומנפלד חיים ואח' נ' Google Inc ואח'). הסיבה לפרטים הנוספים שנדרשו היתה כי כתובת הIP שסיפקה גוגל הפנתה, ככל הנראה, לגולש הלא נכון. כזכור, לפני כמעט שנה פנו חברי הועד לקבל את הפרטים של אותו בלוגר שלכאורה השמיץ אותם, ולאחר שבית המשפט נאות לתת את הפרטים, ככל הנראה אלו פנו עם כתובת הIP לספק השירות שלו וביקשו את פרטיו.

צריך לשים לב שבתיק הזה, מחזיק כתובת הIP מוגדר כ"אלמוני". כלומר, לראשונה בהחלטת בית משפט יש אזכור בהחלטה להליך ג'ון דו ראשון בישראל (לפחות שאני ראיתי). אותו הליך הוא מצב בו צד להתדיינות המשפטית אינו מזוהה, אלא נשאר אלמוני, מה שיוצר לא מעט בעיות אחר כך באכיפת פסק הדין וכו' (כזכוראפי פוקס תומך בהליך ואני לא).

אבל במקרה הזה התרחש משהו מיוחד: אותו אדם שהחזיק בכתובת הIP ככל הנראה לא היה הבלוגר המדובר, אלא סתם אדם שהחזיק בכתובת הIP. אותה טענה, לפיה האדם לא כתב ולא ניגש אל האתר, כמו גם שאין לו כל קשר אליו (כמו, נניח, שהוא גר במקום שאינו שערי-תקווה) היא טענה חזקה במשפט ויכולה לסייע במקרים נוספים להסביר מהי הסיבה לא לחשוף פרטי גולשים.

[ב']
האנונימיות היחסית שהגלישה באינטרנט מאפשרת גורמת ליצירות נפלאות, אבל היא גם גורמת ללא מעט עיוותים כאשר אנשים משתמשים באותה אנונימיות כדי לצור זהויות שקריות שמקדמות אג'נדה מסוימת או כאשר תגובות "מטעם" (שתולבקים) מפורסמות מבלי שאלו מזוהות ככאלה. הבעיה היא, שלעיתים אנשים חושפים את כתובות הIP של אותם מגיבים רק כדי לפגוע באמינות שלהם, במקום להשתמש בכלים אחרים.

חשיפת הIP נתפסת לעיתים כצעד קיצוני, אבל האמת שהיא רק צעד ראשון במסע ארוך כדי להגיע להליך משפטי בסוף. אותה תביעה נגד הבלוג "מה מתרחש בשערי תקווה" התחילה אי שם בשנת 2007, אני מעריך שהיא לא תגיע לבית המשפט כתביעה ממשית לפני 2009. האם שנתיים בהם נוהלו דיונים משפטיים ונחשפו פרטים של כל כך הרבה אנשים (לרבות הוצאות משפטיות משמעותיות מאותו ג'ון דו שכלל לא קשור לסיפור) הם הדרך הנכונה להגן על שמו של אותו חיים בלומנפלד? סביר להניח שלא.

בלומנפלד, כמו אנשים פוליטיים אחרים, יודע שהוא יהיה חשוף לביקורת אנונימית. כמו סטיבן טיילר שלאחרונה סובל מבלוגר שמתחזה אליו בצורה הומוריסטית, כל אדם שנמצא בשטח הציבורי, יהיה הוא ראש עיר, חבר כנסת או בעל עסק גדול, חשוף לביקורת. השתקת הביקורת היא לא הדרך לטפל בה. יש אנשים שמאוד מרוצים מכך שלא כל המידע חשוף ונגיש לציבור ויש אנשים שלא בוחלים בלשקר לציבור על גלי האת'רנט (והפרינט). העניין הוא שלפעמים מצפים מהבלוגרים שמבקרים את אותם מנהגים סרוחים לא לנהוג בצורה דומה.

[ג']

"הקביעה אשר לפיה האמת גוברת תמיד על הרדיפות אינה אלא אחד מן הכזבים הנעימים שאנשים חוזרים עליהם בזה אחר זה עד שהם נעשים שגורים. אלא שהנסיון כולו מפריך אותם. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אמיתות שדוכאו על-ידי רדיפות. גם אם אין הן מושתקות לתמיד, הן עלולות להישאר נהדפות לאחור למשך מאות שנים. כאן נדבר רק על דעות בתום הדת: הרפורמציה פרצה לפחות עשרים פעמים לפני לותר, ודוכאה. (…) היתרון הממשי שיש לאמת הוא בכך שכאשר דעה היא אמיתית, ניתן לחסלה פעם, פעמיים או פעמים רבות, אך במהלך הדורות יימצאו בדרך כלל אנשים שיגלו אותה מחדש, עד שאחת מהופעותיה המחודשות תתרחש בזמן שבו הנסיבות מסבירות פנים כך שהיא תהיה מסוגלת להימלט מן הרדיפות, והיא תתקדם עד כדי כך שתשיג מעמד שיאפשר לה לעמוד בכל הנסיונות הבאים לדכאה" (ג'ון סטוארט מיל, על החירות, עמ' 81-82)

אכן, בימים אלו לקראת הבחירות צצים כל מיני דוברים אנונימיים; חלק מאותם דוברים דוברים בעד המטרה שאני נאבק למענה וחלק נגד. צריך לזכור שכל אחד מאותם דוברים אלמוניים ראוי לאותה אנונימיות שמגנה עליו ושדבריו עשויים להיות קיצוניים וצורמים לאוזנינו. צריך לזכור אבל גם באותה המידה בדיוק שכל דובר אנונימי צריך לגבות את  דברים במסמכים, בציטוטים ובאמירות. טענות בעלמא לשחיתות  במקום א' או ב' חייבות להיות מגובות בראיות מוצקות. אל לאדם שעוטה אלמוניות לנצל אותה אלא להשתמש בה בחכמה. הדובר האלמוני חייב להיות אדם שיודע כיצד לא לנצל  את  החוק ולא להדרש להגיע לבית משפט בדרישה לחשוף את זהותו, אלא לעמוד בתוך גבולות החוק.

האנונימיות לא נועדה כדי לאפשר הטעיה של ציבור ולא נועדה לעקוף את כללי הגילוי הנאות אלא נועדה לצור מצב בו אדם יוכל לומר את שעל ליבו בלי לחשוש מרדיפה לאחר אמירת הדברים. אם אדם מנצל את אותה אנונימיות על מנת לצור מצג בו נחזית תמיכה בו (זו דעתי, ואני תומך בה) או כדי שלא יראה כאילו הוא בעצמו טוען טענות מצחיקות.

[ד']
ולפעמים, להחזיק אג'נדה אומר שלא תמיד תוכל לעבוד עבור כל אחד.

מפתיע שלמרות כל מיני חוקי אח גדול שיש במדינת ישראל, זו עדיין לא מצליחה למצוא את היכולת לאתר מייל אחד שנכתב בשעה ייעודה בפורום מסוים ולאתר את זהות המסיתים לרצח, ואולי הקושרים לנסיון הרצח של שטרנהל. כלומר, טענות  בעלמא לגבי פורומים באינטרנט בהן נוהלו דיונים הן דרך נהדרת לקבל צווי נתוני תקשורת שיציגו את זהות הגולשים בפורום, אבל לא יוכלו לזהות אותם בצורה מעשית.

משטרת ישראל כבר הוכיחה שהיא עובדת עם טפסים סטנדרטיים לקבלת נתונים כגון דא אך טרם הצליחה להוכיח שהיא משתמשת בטכנולוגיות הנכונות לפענח את הפשעים הנכונים. טענות שהחוק יכול לסייע להצלת חיי אדם עובדות רק בתור טענות נגד לטוענים בפגיעה בפרטיות.

הנה מספר הדרכות לאנשי משטרת ישראל מה כן אפשר לעשות עם חוק האח הגדול:

1. קבלו את נתוניהם של כל האנשים שעמדו בסמוך לביתו של זאב שטרנהל בשעות לפני שהונח צינור ליד ביתו. אל תזמינו אותם לחקירה עדיין, אלא בדקו קודם כל את הנתונים הבאים. בכל מקרה, השארו ממוקדים בפענוח הפשע הזה, אל תעצרו לבדוק אם אותו אדם גם הוריד פורנוגרפיית ילדים באמצע, יש לכם משאבים מוגבלים, תשתמשו בהם.

2. מבין נתונים אלו, בדקו מי מהם ביצע מנוסה מהירה או תזוזה לכיוון כלשהוא. אם כן, מצאו את הנתיב ונסו לאתר מצלמות רחוב שהיו באותו המקום, אם אין מצלמות רחוב, נסו למצוא מצלמות הממוקמות במכשירי בנק אוטומאטי וברמזורים על מנת לנטר תעבורה. כמו כן, בדקו לאן המשיך משם המפגע החשוד ופרצו לביתו ללא כל צו, תבדקו אם יש שאריות של חומר נפץ [ואם אין תשתילו אותן שם].

3. הצליבו נתונים אלו עם נתוני הגלישה שלו ובדקו האם הוא גולש בפורום המזוהה עם הימין הקיצוני ובצעו פרופיל מלא של זהותו המקוונת. [לא מצאתם? תגידו שהוא גולש באתר שמכיל פורנוגרפיית ילדים ותסגרו איתו עסקת טיעון]

4. מפו את הרשת החברתית שלו, בדקו מי מחבריו הוא עבריין ומי מחבריו יכול היה להיות זה שסיפק לו את חומרי הנפץ.

5. לאחר שביצעתם את אלה, אמורה להיות בידכם זהות המחבל. לא מצאתם? תתפטרו.

הטכנולוגיה שלכם אמורה להיות מסוגלת לעשות את זה, כך לפחות לפי דבריכם. אם היא לא מסוגלת לעשות את זה במספר שעות, כנראה שאנחנו צריכים להפסיק לפחד מהאח הגדול ולהתחיל לפחד מהטרוריסטים. אגב, הצלחתם לעשות את זה ובדרך עיניתם אזרחים שלא עשו דבר, כנראה שאתם לא עושים משהו כמו שצריך וגם אז תתפטרו.

אלימות פוליטית היא קיצוניות.
כמעט שלוש עשרה שנים לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ומדינת ישראל, או אזרחיה ליתר דיוק, לא מיישמת את הלקח. דווקא נסיון ההתנקשות בזאב שטרנהל מראה, כפי ששטרנהל אומר בצדק, שזו סופה של הדמוקרטיה. מאז ומעולם היתה אלימות פוליטית בישראל. אותה אלימות, כפי שמורי אהוד שפרינצק זצ"ל לימד אותי, תמיד הצליחה איכשהוא להשאר במימדים אזוטריים. תמיד "שוליים סהרוריים" (וכמעט תמיד מימין).

[ביני לביני אני תוהה מי הוא אותו אדם שהרגיש נכון להכין מטען חבלה על מנת לפגוע באדם אחר בעקבות הבעת דעותיו? מי הוא אותו אדם ש"באקט של הגנה עצמית" החליט כי הדרך היחידה למנוע את השמדת עם ישראל לדורותיו יש לרצוח את זאב שטרנהל? כותב ג'ון סטוארט מיל כי "התכלית היחידה המעניקה לבין המין האנושי, כיחדים או ככלל, את הרשות להתערב בחירותם של אנשים מביניהם לפעול, היא הגנה עצמית; שהמטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים" (על החירות, ספרי עליית הגג (2006), עמ' 53)].

התקשורת צריכה להתנצל
ואכן, התקשורת הישראלית היא זו שצריכה להכות על חטאיה; זו אינה קמה ומעלה שוב ושוב את השאלה מי עשה זאת, זו אינה מפרסמת את דברי ההסתה שקדמו לנסיון הרצח, את הפרות החוק המרובות מצד הימין, אלא זו מציגה את הפוגעים כ"שוליים סהרורים". פגיעה באיש אקדמיה, חף מפשע, על התבטאויותיו אינה שונה בהרבה מרצח של ילדה בת ארבע. שני האנשים נפגעו למרות שלא פגעו באדם, על ידי תוקף חזק מהם בהרבה, ומבלי כל התראה. האירוע האחד כיכב בחדשות לאורך כחודש, האירוע השני זכה לאזכורים מינוריים ומושתק.

השתיקה של התקשורת בנושא שטרנהל היא חיזוק ידיהם של יגאל עמיר הבא. זה כבר יושב ורואה: פגעו באיש אקדמיה ולא נעשה דבר, השב"כ לא מצא ולא ימצא את מי שניסה לרצוח, וגם אני יכול לעשות זאת. המטען הבא יונח מתחת למכוניתו של חבר כנסת מהשמאל המתון (אגב, מי שצריך לחשוש הם חברי כנסת מ"קדימה" ו"העבודה". הם לא אידיאולוגיים מספיק, נגדם אלימות פוליטית תפעל) ולאחר שאותו מטען יונח, ישראל תתחיל במלחמת אחים.

"התקשורת", גוף אמורפי ככל שיהיה, חייבת ללמד ולחנך. האלימות הפוליטית היא כרסום יסודותיה של הדמוקרטיה, היא הופכת את השיחה לאלימה ונותנת לגיטימציה להשתקה. תפקידה של התקשורת הוא לא רק ליידע, אלא גם להבהיר ולהחדיר לאומה את הסכנות שיש באותה אלימות.

הדחקת המפה ימינה.

הדיאלקטיקה של האלימות.
אבל זה צפוי; הדיאלקטיקה הימנית היא אלימה. בימין זועמים תמיד, זועמים כששמעון פרס נפגש עם יאסר ערפאת, כשיו"ר ועדת חוקה מעכב חוק, כשמותחים ביקורת על הבניה בהתנחלויות, וכשמזיזים את גדר ההפרדה בגלל ממצאים ארכיאולוגיים. עם כל הזעם הזה, לא ראוי שהוא יתועל למקום כלשהוא? (אגב, בשמאל זועמים רק שישית מהפעמים)

השפה של הימין אלימה, והלגיטימיות של פעולות אלימות מגיעה בדיאלקט הימני: ברוך מרזל במודע הודיע כי לא יגנה את הפגיעה בשטרנהל (וגם כנראה לא ממש מגנה את רצח רבין), אקט סמנטי שאפילו לא דורש הרבה יותר משקר קטן. אפילו הרשות הפלשתינאית מגנה פיגועים, שלא נדבר על כך שהשמאל מתנגד לפגיעה אלימה במתנחלים. אבל בישראל? בישראל האלימות היא אקט לגיטימי על ידי הימין, כל עוד הוא לא מבוצע כנגדו.

לקריאה נוספת
נמרוד ברנע: כולנו שטרנהל
יוסי גורביץ: האם חל דין רודף על הרב ישראל רוזן? הזמנה לדיון

0.
ההבדל בין פיגוע דריסה בירושלים לבין פגיעה של רוכב אופנוע בשלושה הולכי רגל הוא סמנטיקה. העובדה שדורס אחד הוא ממזרח ירושלים והשני מבת-ים היא החוט הדק שמאפשר לנו להגדיר פיגוע מהו. (וראו על מה היה קורה אם המחבל היה מהרצליה, ניבה שושי על "פיגוע".

1.
הנחת מטען הצינור שהתפוצץ ופצע את פרופ' זאב שטרנהל היא פיגוע לכל דבר. מעשה טרור שמיועד לעצור את חופש הביטוי של אזרחים באמצעים אלימים. זהו פיגוע, כפי שחונכתי על ידי בועז גנור, השפעה על דעות פוליטיות באמצעים אלימים נגד אזרחים. ההצעה לכופר עבור ראשיהם של סמולנים היא רק ההתחלה של ציד מכשפות. יריב אופנהיימר, חבר ויעד לארגון הטרור לא צריך לפחד לומר את האמת (שלו) בפנים. זוהי הדמוקרטיה וזהו חופש הביטוי; אסור לפחד לומר את שלך ואת דעתך, אסור לומר את דעתך באמצעים אלימים.

2.
כאן אולי ההבדל בין דעותיהם החולקות של חבריי, נמרוד אבישר ויוסי גורביץ. בעוד שגורביץ מעוניין שהשניים יצעדו. אני מאמין שלרונזקרנץ וגילדנשטרן יש את הזכות המלאה לצעוד באום אל-פאחם, והציבור צריך להיות סבלני כלפי הביטויים הלא נעימים שלהם. מנגד, כשרוזנקרנץ וגילדרנשטרן פועלים למניעת חופש הביטוי ולא לשינוי החקיקה בנושא מסוים, ישנה שאלה לגבי היקף ההגנה על הביטויים. הן בן-גביר והן שטרנהל זכאים לחופש הביטוי. אף אחד מהם, אבל, לא זכאי לסתום את פיותיו של האחר; מרגע שמי מהם יפעל לסתימת פיות ולא לביטוי של הרעיונות שלו, הוא יצא מכללי המשחק הדמוקרטיים.

3.

3.5
[משעשע היה לראות את הדמוקרטים מתנגדים למאבקו של מור, שבסך הכל ניסה לגרום ליותר צעירים להצביע. בצורה דומה לקשיים שמערים משרד הפנים על תושבי תל-אביב בבואם להעברת כתובת (עם כל הטענות לשחיתות), לא נמצא רפובליקאי אחד שאומר : "אני רפובליקאי ואני לא רוצה שהרבה אנשים ישתתפו בבחירות ויאמרו את דעתם", האם רון חולדאי מוכן לומר זאת? כלומר, אני לא רואה כיצד הרשימה שלו מגייסת עצרות תמיכה המוניות כמו זו שתערך מחר בשעה 12:30 בגן מאיר לטובת דב חנין, אבל לארגן התבטאות רשמית של "אני לא רוצה לראות אנשים באים ומצביעים", זה כבר משהו שאם מישהו היה משיג היה שווה סקופ בקנה מידה ארצי.]

4.
ואם אנחנו עדיין בחופש ביטוי, הגבלתו ושאר השטויות שהבלוג הזה מדבר עליהם, אז ג'יימי ת'ומאס תזכה למשפט חוזר מול ארגוני התקליטים בארצות הברית אחרי שבית המשפט המחוזי במיניסוטה החליט (PDF, 44 עמודים) שהפיכתן של יצירות לזמינות אינן הפרת זכויות יוצרים. כזכור, המושבעים בפרשת ת'ומאס קיבלו הוראה מבית המשפט כי העמדה של יצירות לציבור היא הפרת זכויות יוצרים; פסיקה שבעקבותה ניתן היה לתבוע משתפי קבצים ללא הוכחה שהקבצים הורדו (ועל המשמעות המוגבלת של זה בישראל לאור החוק החדש ראו גם). פסק הדין החדש, קובע בעצם (ביחד עם משפטים ארוכים על הנורמטיביות של ההתנהגות) שעצם העמדת היצירה (publication) היא לא הפצה (distribution) ועל כן, למרות שעשויה להיות עילה לתביעה נגד המשתמשים הפרטניים, על מנת להוכיח הפצה יש להוכיח שהיצירות הורדו בפועל.

5.
כעקרון, להחלטה כזו יש השלכות רחבות בכל הנוגע לקישורים עמוקים (ומסגור ואמבוד, תודה אפי) של אתרים לקבצי טורנט או ed2k. העקרון הוא שהם בסך הכל מפרים בצורה משנית, ויש להוכיח שבאמצעות אותם כלים שמאפשרים הפצה בוצעה הפצה בפועל, מה שעשוי לעמוד בעכרי מי שתומך בפסק הדין MGM v. Grokster, כיוון ששם חויבה גרוקסטר לאחר שזו העמידה לרשות הציבור את הכלי ועודדה שימוש מפר בו. כאן, כאשר עצם ההעמדה לציבור אינו מפר, ככל הנראה הכל היה בסדר וניתן היה לומר שכל אותם אתרים שמספקים לינקים הינם לגיטימיים כיום (וככל הנראה היינו סותמים את הגולל על תביעות נגד אתרי שיתוף ומשתפים על ידי ארגוני זכויות היוצרים.

5.5
אבל למה "כעקרון" כיוון שבישראל החוק אומר אחרת. בעוד שבארצות הברית הזכות של בעל זכויות היוצרים היא ההפצה (distribution) הבלעדית של היצירה, בחוק זכויות יוצרים הישראלי (החדש) מוכרת הבלעדיות על הזכות ל"העמדת היצירה לרשות הציבור" (סעיף 11). כך שבפועל, כאשר אתרי שיתוף הקבצים יתנו לינק לאתר מפר אחר, הם יחשבו כמפרים בישראל (אך לא בהכרח בארצות הברית).

6.
להגבלת חופש הביטוי תמיד יש אינטרסים; זה לא משנה אם הם כלכליים, פוליטיים או בשביל למנוע את המידע מהציבור. השאלה שצריך לשאול את עצמנו, בכל פעם שאנו נצבים בפני סוגיה בהגבלת חופש הביטוי היא מהם האמצעים להגבלת הביטוי, מהן העלויות ומהי התועלת. אם בשביל לגרום לאם חד הורית להפסיק לשמוע את המוסיקה האהובה עליה היא צריכה לשלם 220,000$ וצריך להוציא עבור כך מיליונים בהליכים משפטיים, או אם צריך להשקיע את הסכום העגול של 1.1 מיליון ש"ח בהגבלת חופש הביטוי של "שלום עכשיו", אז כנראה שמישהו ממש חושש מכך שהביטויים של שלום עכשיו וג'יימי ת'ומאס משפיעים על משהו.

יד שמאל, שהיתה היד החזקה שלי, כואבת ואני לא אמור לעשות דברים כאלה. אני מבין כמה העמסתי על הגוף שלי ובאיזו קלות הייתי עושה את הדברים האלה. פתאום אני מבין שלהרים חמישה קילו עם שתיים-שלוש אצבעות היא פעולה שגוף האדם כנראה לא אמור היה לעשות, ואני משום מה הרגלתי את הגוף שלי.

לפני כשנה החלטתי להפטר מטיפה אשפה בדירה. מכונת הכביסה והמייבש שהיו בה כבר לא פעלו כמעט שנה, והוצאתי אותם. הורדתי אותם שלוש קומות לבד במדרגות, בלי יותר מדי מאמץ. לאורך כל אותו היום הרגשתי שאני יכול לעשות הכל, הלכתי מהבית שלי (ליד מחלף לה-גרדיה) עד מסיבה של חברים על גדות הירקון ברגל, וכל צעד הרגיש קליל מתמיד.

אני מזדקן, אני כבר עוד מעט בן שלושים. אני אמות מתישהו, לאט לאט אני מבין את זה. אני רק מקווה לא למות לבד ולהשאיר את החותם שלי.

[ברקע, Lazlo Bane עם שיר הנושא של Scrubs, זה לא פוסט דכאוני]

אם נשפוט את איוולת מעשיהם של חברי הכנסת של מפלגת העבודה אמש, כשקראו לנשיא המדינה להטיל על אהוד ברק, שאינו חבר-כנסת, את הרכבת הממשלה אז צפויה לממשלתה של ציפי לבני עוד כהונה ארוכה. מעשיהם של חברי העבודה, לאחר התפטרות ראש הממשלה, אהוד אולמרט, משתווים למעשיהם של אנשי הליכוד שהתאמצו לחוקק חוק למען מטרה דומה ולאפשר לבנימין נתניהו להיות ראש ממשלה לאחר התפטרות ברק, בשנת 2000; ברק, אגב, תמך בחוק בזמנו. הוא כנראה ידע מה טוב לו.

הכלל הראשון בפוליטיקה הוא שלא משנים את חוקי המשחק בזמן שמשחקים; הכלל השני בפוליטיקה הוא שאפשר לשנות את הכלל הראשון בזמן המשחק. כך, רפורמות רציניות נשקלות לטווח ארוך ורפורמות פחות רציניות מיושמות בצורה מיידית. הנסיון הנואל של ברק ונתניהו לרקום דיל עוקף לבני הוא רק דוגמא אחת לכמה שניהם מפחדים. שניהם טועים אגב, כיוון שהתנגדות לממשלת לבני עשויה לצור מצב בו יערקו מכל אחת מהמפלגות מספיק ח"כים (אינטרסנטים) כדי להקים ללבני קואליציה.

ח"כים כמו עמיר פרץ לא בטוח שישארו נאמנים לתנועת העבודה, אבל הקריצה היותר טובה של לבני היא לאגף את ברק משמאל ולקחת את שלי יחימוביץ' שמשתפת פעולה לעיתים עם הפכים אידיאולוגיים, עמי איילון ואבישי ברוורמן, נאדיה חילו, אופיר פינס ואורית נוקד (שימו לב: שלוש נשים, אולי אפילו קולט אביטל, ר'אלב מג'אדלה, יורם מרציאנו ועמיר פרץ) (6-10), יחד עם מרצ (5), גיל (4), ש"ס (12) וחד"ש (3) ולהקים ממשלת מיעוט כלשהיא בתמיכת הערבים. ללבני יש גם את הפוטנציאל, כאישה, יכולה ללכת על תמיכתן של כלל הנשים בכנסת באותה ממשלת מיעוט; מתוך נסיון להעצים אותן ככח עולה בקואליציה.

הקרדיט הראוי לגיובל ברשיון cc-by-sa-nc
ללבני לא יתנו את מאה הימים של חסד שנהוג לתת לראש ממשלה בדרך כלל. מאה ימי החסד של לבני הסתיימו אתמול בערך. כיום היא צריכה להוכיח לכולם שהיא יודעת לשחות עמוק במים. היא  צריכה להעיר את ברק בשלוש בבוקר ולפטר אותו, אישית, כבר עכשיו מהממשלה. ברק, שלא מכהן כח"כ הוא הנקודה החלשה והאינטרסנטית ביותר של מפלגת העבודה. לשאר חברי הכנסת לא כואב כל יום בו לא מתקיימות בחירות, הם  יודעים שמבחירות הם רק יפסידו. ברק, מנגד, לא ממש.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]