Intellect or Insanity

0.
אחד התסמינים להצלחה הכבירה של תוכן הגולשים והאלטרנטיבה לתקשורת המסורתית הוא הרצון לאנוס פנימה סטנדרטים וערכים שהאלטרנטיבה ניסתה להתגבר עליהם כמו תוכן שיווקי ומתן במה רק למי שיש לו כסף. עד היום, ניתן היה להתייחס ל"בעיית" תוכן הגולשים כך: אתרי התוכן המרכזי שיחקו ביחסי אהבה-שנאה עם אתרי התוכן, מדווחים על תוכן גולשים מתוך מטרה לדבר עליו, אך מתייחסים אליו כבן החורג: הטוקבקים הם מקור הארס והשטנה, והאתרים לא עושים די כדי לפקח עליו, המחוקק מנסה להתערב ולהטיל על האתרים אחריות, אבל האתרים טוענים שזה לא הם, אלא הגולשים; ואז, כמובן, מתגלה שכשהטוקבקים מלאים ארס ושטנה על האתרים עצמם, הם נעלמים באורח פלא. אבל ברור שלאתרים אין בעיה עם תוכן גולשים, הוא מהווה את רוב התעבורה שלהם כבר היום: הפורומים של תפוז, הבלוגים של ישראבלוג והקפה של דה-מרקר מהווים חלק משמעותי מהתעבורה (הקפה, לדוגמא, מחזיק כנראה רבע מהאתר).

1.
אבל הכל טוב ויפה; עד שקורה משהו. כנראה שבשנת 2010 קרה משהו. לראשונה,אתר תוכן גולשים הפך להיות אתר התוכן הפופולרי ביותר על ידי הגולשים הישראלים. אכן, מדובר בפייסבוק ולא באתר עם תוכן אמיתי, בחודש מאי התברר גם שאתר Youtube עקף את שאר אתרי התוכן הישראלים, ולאחרונה, בדיקה של ComScore הראתה שישנם לא מעט אתרי תוכן גולשים מובהקים בעשירייה הראשונה, מעבר לתפוז הצפויה והברורה, גם ויקיפדיה סוגרת את העשיריה, מה שמחזק את הטענה הותיקה שלהם שהם באתרים הפופולריים ביותר. עכשיו, כשברור לכולם שכללי המשחק השתנו, ואתרי תוכן הגולשים הפכו להיות הדרך המועדפת על חלק ניכר מצרכני התוכן לצרוך אותו, האתרים המסורתיים החליטו לנער טיפה את המודל העסקי.

2.
אולי ביישום של שיטת Anything you can do, I can do later, החליטו כמה אתרים בישראל לאמץ את מודל התכנים הממומנים של טוויטר, שבבסיסו קובע כי טוויטר בעצמם יקדמו תכנים בעמוד הראשי ובנושאים הפעילים. ההצלחה הכבירה (ואולי הפחד מתוכן הגולשים) הביאה לשני מיזמים חדשים באינטרנט הישראלי שנועדו, לדעתי, להרוג את תוכן הגולשים על ידי אינוסו לתוך מודלים קיימים. הראשון הוא "רלוונטי", שמאפשר לך "לתרום מידע נוסף סביב נושא הכתבה שיביא ערך מוסף לגולשים, ותועלת שיווקית עבורי”. ועצוב לראות כי התוכן שהם בחרו להראות כהדגמה הוא דווקא זה:

3.
המיזם השני הוא TalkAhead שמאפשר לבעלי עסקים "הוספת תגובות ממומנות ב Ynet". מהן תגובות ממומנות? "תגובות ממומנות הן הודעות בתשלום המגיבות בצורה ישירה לתוכן של מאמר או טוקבק. התגובות הממומנות מוצגות במיקום בולט מיד בסוף כתבה או בין רצף טוקבקים", ומה ההבדל בינן לבין הטוקבקים הרגילים? "אנו מציגים את שירות התגובות הממומנות משום שאנו מאמינים שיש לאפשר לגופים מסחריים להביע את דעתם בצורה בולטת תוך שמירה על שקיפות פרסומית וציון ברור של התגובה כממומנת". וובכן, אם "רלוונטי" אפשרו מתן פרסומת על ידי קניית באנר לכתבה ספציפית שיכיל מסר מסחרי כלשהוא, החברים בTalkAhead מאפשרים לגורמים מסחריים להגיב בצורה רשמית.

4.
אך האם עד כה לא יכלו גורמים מסחריים להגיב בצורה רשמית? גורמים מסחריים תמיד יכלו להגיב בצורה רשמית ולתת את דעתם, הם גם יכלו לחתום בשמם המלא, הם פשוט העדיפו שלא לעשות כן. רשמיות התגובה היא מה שפוגע בה בדרך כלל, ולכן ההעדפה היא לטוקבקים סמויים. הרעיון של החדרת מסרים סמויים על ידי יצירת תמיכה פיקטיבית לא יתקיים במיזמים כמו "רלוונטי" וTalkAhead, ולכן הרעיון הוא שוב אינוס של המדיום. הדרך היחידה שמיזמים כמו "רלוונטי" וTalkAhead יהיו רלוונטיים היא אם אתרי התוכן יאסרו על תגובות מטעם גורמים מסחריים בתשלום. איסור כזה הוא פגיעה מהותית בחופש הביטוי, והוא גם ככל הנראה חלק ממפת הדרכים העסקית של אותם מיזמים.

5.
אלמלא יאסרו על תגובות מטעם גורמים מסחריים, קשה לי להבין מדוע שגורם מסחרי יהיה מעוניין לשלם עבור מה שכל האזרחים מקבלים בחינם: זכות התגובה. אלא שיש כאן משהו מהותי שעשוי לצוץ: בעלי האתרים שמכירים היטב את ההלכות האחרונות שיצאו מבית המשפט העליון, ובמיוחד רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק ורעא 1700/10 דוביצקי נ' שפירא יודעים שלא רחוק היום עד שגורם מסחרי ישקיע לא מעט כסף כדי להטיל עליהם אחריות. כדי להמנע מסוגיה כזו, הם ידרשו זיהוי של המגיבים כחלק מההסדרה הטכנולוגית ויאמצו את הפתרון של אתר NFC, הצגת כתובת הIP של המגיב, או יחייבו אותו להרשם על מנת להגיב. מצב כזה יפגע בטוקבקיסטים בתשלום (המסורתי, אלה שנהנים מאנונימיות), אבל הוא יפגע גם בשאר הציבור.

6.
עוד פגיעה בשאר הציבור תהיה כאשר אתרי התוכן יקדמו רק את התוכן בתשלום: הם הכירו בכך שמרחב הגולשים שהיה באתר שלהם יצר עניין, וכעת הם מעוניינים למכור אותו. הטוקבקים שאינם בתשלום, הזעם של ההמונים, יעבור למקום סגור ולא מעניין; אלה פחות רלוונטיים כשאפשר לעשות מוניטיזציה מתוכן מסחרי, ולאפשר לחברות מסחריות עוד ועוד מקומות לשלם. אז מה יצא משני המיזמים האלה? אחד משניים: או שהם יגרמו לכך שתוכן הגולשים יצא מהאתרים המסורתיים למקומות אחרים, ויגרמו לדחיקה של האתרים המסורתיים למטה, עד כדי כך שאתרי בלוגים יתעלו על האתרים המסורתיים, או שהטוקבקים בתשלום ידרשו לשלם פעמיים: פעם אחת למי שכותב את הטוקבקים, ופעם שניה למי שמוכן לפרסם אותם.

היום הלן ואני הלכנו לסופר-פארם לרכוש משהו; בצד עמד איש מכירות לכרטיס לייף-סטייל ושאל אותי: "אתה רוצה לשמוע על לייף-סטייל?"; "לא", עניתי לו וקיוותי שההטרדה הסתיימה. באותו הרגע הוא החליט להמשיך לספר לי עד כמה לייף-סטייל הוא כרטיס טוב וכדומה. התפרצתי עליו: צעקתי עליו בחוסר נימוס שאני לא אוהב שמטרידים אותי וש"לא" אומר "לא", חזרתי על כך כמה וכמה פעמים כדי שיבין כמה אני לא מעוניין במה שיש לו למכור; תשומת הלב שלי ממוקדת למשהו אחד ואני ממש שמח שלא מפריעים לי בה.

אבל: שלושת רבעי העם מטומטמים, שלושה רבעים מכלל הגולשים באינטרנט ישלמו מתישהוא על ויאגרה, יקנו ממי שמפרסם בספאם, יאמינו שההצעה שמופיעה להם על המסך היא ייחודית או ישלמו על תוכנה שאמורה למצוא וירוסים על המחשב שלהם. רק רבע מהמשתמשים יטרחו מתישהוא להתקין חוסם פרסומות, להבין שהם לא רוצים, הם ימשיכו לקבל את אותם אנשי מכירות של לייף-סטייל שאחרי שאמרת להם "לא" ממשיכים לדבר.

[סאות'פארק טוענים שרק רבע מהעם מטומטם]

על מכירת מוצרים ל75% האלו מתבססת הכלכלה העיקרית: "מבצעי" 1+1 למינם, מכירות "קבוצתיות" באינטרנט ומחירים מיוחדים. רוב העוסקים מניחים שהלקוחות שלהם מטומטמים וטוב להם כך: טוב להם שאף אחד לא משווה מחירים, לא בודק מה יש מתחת למנוע, הם מעדיפים להיות שומרי הסף של הלקוח (ככה, כמובן, יש להם יותר כסף). מדי פעם צץ לו ארגון שומר סף כלשהוא, עד שהוא מושתק.

הבלוג הזה, ככל הנראה, לא מכוון ל75% האלה: הם לא מתעניינים בנושאים שאני כותב עליהם ולא מעניין אותי לנהל עמם דיון כלשהוא על הנושא. כך גם לגבי מקור הפרנסה שלי: בעוד שיש לא מעט עורכי דין שהיו שמחים לעטות על לקוחות לא משכילים, אני פונה לנישה ספציפית של לקוחות, אני רוצה לקוחות חכמים, שיצטרכו אותי מדי פעם וידעו מה הם מקבלים, אני לא רוצה חיובי שעות מיותרים ולעבוד על דברים לא מעניינים.

מצד שני, אני מבין שכך לעולם לא אתעשר ולעולם לבלוג הזה לא יהיו יותר קוראים מחצי האחוז באוכלוסיה שבאמת קורא כאן בצורה כזו או אחרת. אני פתחתי בלוג נישה ואני מסתדר עם זה.

ההפיכה בשבועות האחרונים, או אולי בשנה האחרונה, של חלק מהבלוגים לבלוגים 'מקצועיים' הורידה גם את רמתם. מפוסטים איכותיים על עתיד הרשת הגענו לדיונים על חמישה דברים שאפשר לעשות כדי לדחוף את הבלוג שלך במדיה חברתית; הרי הדרך הנכונה ביותר לא להרדים את הקוראים שלך היא לכתוב מעניין (כדברי הרבי קננגיסר שליט"א) והדרך הטובה ביותר להרוויח מבלוג היא להזנות אותו.

במקביל, כבר כמה חודשים ששרון ואני שמנו מודעות סולידיות לחלוטין לאתר דיל אקסטרים בהיתוך. ההכנסות מהמודעות אינן מדהימות, כמה עשרות דולרים בחודש, אבל אנחנו מצליחים להביא כמה רכישות באתר כל יום (בממוצע ארבע). אחת הסיבות שכאן בבלוג אין פרסומות היא שאני כותב רק על מה שמעניין אותי, ומה שמעניין אותי לא יתן פרסומות. בהיתוך חשבנו שאפשר להראות שאפשר להכניס כסף גם בלי להזנות (ויכול להיות שטעינו).

אני לא צריך את הבלוג כדי להתפרנס ואני לא חושב על להיות פרובלוגר, אני פשוט חושש ממה יקרה לבלוגוספרה כשהיא תושחת על ידי כסף; הרי אנחנו יודעים שלחלק מהבלוגרים יש מחיר, חלק מהם יקבלו כסף טוב עבור כתיבה ויתנו פוסטים רעים. מנגד, חלק מהבלוגרים כל כך הגונים שהכסף אינו מה שהם זקוקים לו. אם תסתכלו על הבלוג של יובל דרור שזוכה לכמות כניסות משמעותית ביותר, תתהו מדוע הוא לא הופך את הבלוג שלו למשהו כמו חורים ברשת. אולי בעצם התשובה ברורה: יובל כותב כדי להנות, לא כדי להתפרנס.

מרגע שכסף נכנס פנימה אני אמור להתחיל לפחד; לשאול האם מישהו רוצה להפוך אותי, כקורא, לאחד מ75% מהמטומטמים או שהוא פתאום יהפוך כל הזדמנות עסקית לעוד דרך להכניס כסף. את הפרסומות אני תמיד יכול, הרי, לחסום; אבל אני לא יכול לחסום את השיקולים הכלכליים שעומדים מולם (ואני לא מטיל ספק ביושרה של גל מור אלא דווקא חושב שהוא תמים). דמיינו מצב שמחר גל מקבל את סיפור השנה: בכיר בקרן הון סיכון ישראלית נתפס כאשר הוא מחזיק על המחשב שלו פורנוגרפיית קטינים (והיו דברים מעולם) או שאתר אינטרנט בו הקרן מושקעת עומד להסגר; האם גל יוכל, כאשר באותו יום התקשרו מהבנק להזכיר לו שהוא בחריגה ושצריך לשלם כסף, לסכן את היחסים שיש לו עם המפרסם?

צריך זוג אשכים אימתני על מנת להתמודד עם סוגיה כזו; אני נמנע ממנה מראש כאשר אני לא כותב על לקוחות שלי ולא נוטל על עצמי לקוחות שאני לא מאמין ביכולת שלהם להיות נקיים. אני גם אידיאליסט כי אני מנסה להתפרנס בכבוד במדינה הזו, ולא לעשוק את 75% האחוזים, מתוך אמונה שהדבר הזה אפשרי. אני כבר שנתיים מצליח להתפרנס, אני לא מיליונר, אבל אני כן גומר את החודש בכבוד. יכלתי לפרסם את השירותים שלי בספאם, יכלתי לדחוף את עצמי בכל מקום בצורה אגרסיבית ולא להנות מהאינטרנט, אבל אני כותב את הבלוג הזה נטו בשביל עצמי. התפיסה שלי בחיים היא שאם מישהו עושה משהו ולא נהנה ממנו, אלא מהכסף שבא ממנו, אז הוא צריך להפסיק כי הוא חוטא למקצוע ולעצמו.

כתבתי לגלמור פוסט אורח, אני מעריך שהוא לא יפרסם בגלל הביקורת העוקצנית, אבל בכל מקרה, אם הוא לא יפרסם, הנה התמצית הרצינית (בלי ה"חמישה דברים על פרובלוגינג בישראל):

"במועדון מישהי שאלה אותי במה אני עובד, ואז קלטתי בפעם הראשונה שהתשובה היא “אני בלוגר”, ושנייה אחרי זה קלטתי שלהגיד “אני בלוגר” נשמע כמו השורה השנונה לפני שאני מסביר מה העבודה האמיתית שלי" (עידו קינן, 16.01.2009). שנה אחרי דברים אלה של עידו, בישראל ישנם כיום לפחות עשרה בלוגרים שמתפרנסים מהבלוג שלהם בצורה כזו או אחרת; לא מדובר על הכנסה צדדית לבירה או משהו כזה, אלא כמה אלפי שקלים: משכורת יפה לכל הדיעות מכתיבה באינטרנט.

(…)

אם פרובלוגינג בישראל ירצה להיות מתישהוא מקצוע, אז נצטרך קודם כל לגבש כלים שיאפשרו לקבל מידע. לא רק כסף, אלא גם מספר כניסות וגולשים, יחסי המרה, לעשות את כל מה שהתקשורת כל כך מסרבת לעשות. בבלוגים, לעומת העיתונות, ככל שקוראים את המתחרים שלי יותר, כך יש יותר סיכוי שאני גם ארוויח.

0.
לא מעט פעמים קיבלתי נסיונות סחיטה באיומים בתביעת לשון הרע; בפעם הראשונה אסתרינה טרטמן החליטה להראות איך היא מתמודדת עם ביקורת עניינת והעוזר הפרלמנטרי שלה (ולא בפעם הראשונה) איים שאו שמשפט יורד מפוסט או שאבלה זמן בניהול הליך "אמת דיברתי"; בפעם השניה אי הבנה קלה נגמרה בהיכרות עם חבר חדש ודווקא לטובה. אבל כעקרון הכלל הולך כך: אם יש לך כסף, יש לך צדק. בארבע השנים שאני עורך דין מעולם לא תבעתי בלשון הרע עבור לקוח, אבל סייעתי לכל כך הרבה בלוגרים שקיבלו איומים ותביעות ואף סייעתי לחלק מהם לעמוד על חירות הביטוי שלהם. הסכנה הגדולה ביותר בכתיבת בלוג היא שכולו ביטוי, וכולו נעשה מתוך רצון לקדם אג'נדה של ביטוי. להיות בלוגר זה להיות חלק מעמדה אידיאולוגית, כי חופש הביטוי הזה הוא לא משהו שהממסד יכול לחיות איתו.

1.
חירות הביטוי היא רק חלק ממערך זכויות שבאות מתוך אמונה במציאות דיגיטלית; במצע הטכנולוגי של התנועה הירוקה-מימד ניסינו, דורון אופק, עירא אברמוב, שוקי גלילי ואנוכי לכתוב מניפסט חירות בסיסי שחף מכל אג'נדה מפלגתית קיימת. ניתן היה לראות שלפחות חלק מהמפלגות תומכות בתפיסה הזו, הבעיה היא שהן לא יכולות לקדם את האג'נדה. גם האגודה לזכויות האזרח, עם כל הרצון הטוב שלה, אינה יכולה להיות הבית לקידום נייטרליות רשת ותשתיות תקשורת כמוצר ציבורי. הצורך בהקמת ארגון גג שיסייע לקידום חברה דיגיטלית הוא לא צורך חדש, הוא פשוט נהיה ברור יותר מיום ליום.

2.
אמש נטלה הפוליטיקה את חירות הביטוי מבלוגר. הצורך לאיים על בלוגר במקום להוציא הודעה מסודרת, גרמה הפוליטיקה לכך שבלוגרים ימחזרו את הפוסט, ידברו על ההסרה, ידברו על המניעים הפסולים וישכחו מהדיון האמיתי, עד שהעניין יתגלגל לתקשורת הממוסדת. אבל מי יעמוד לצד הבלוגרים? האם חונטת הבלוגרים תדאג לעצמה גם כשיהיו עשרות אלפי בלוגרים או כאשר בלוגר מוקצה יתבע? חופש ביטוי עולה כסף, הוא עולה כי החברה עצמה נושאת בנטל של לאפשר את הביטוי הזה.

3.
הבלוגים הם המעוז האחרון לחירות הביטוי; הם מאפשרים לעשות את מה שהממסד לא רצה מעולם שאזרחים יעשו: יקבלו את  היכולת להתארגן, להשפיע ולשנות. לחץ הבלוגרים היה זה שהביא לעיכוב בחוק המאגר הביומטרי והרביצו הגיון בחברי הכנסת והשרים בנוגע לחוק הצנזורה. בשעה זו יושבים לא מעט בלוגרים ועורכים שיחות טלפון, בתודה לגוגל, לעוזרים פרלמנטרים של חברי כנסת וממפים אותם לקראת ההצבעה, בעוד שבלוגר אחר יסדר אוטומציה של המערכת כדי שנוכל לדעת איזה ח"כ במליאה ואיזה לא.

4.
אם יש דבר אחד שגוגל הצליח להחליף, זה את הזכרון הקולקטיבי: מאיר שטרית לא יוכל להתמודד בפריימריס אם התוצאה השלישית בגוגל היא "מאיר שטרית הוא סכנה לדמוקרטיה בחיפוש אחר שמו. מועמד כזה יאלץ לטהר אלפי בלוגים, חלקם אנונימיים, בטרם יוכל לקבל שוב רק תוצאות כמו "דודי ויסמן: יחסים חמים עם השר שטרית ורעייתו" שבא מהעיתונות הממוסדת ומזכיר לכולנו כמה יחסי הון-שלטון הם דבר מבורך. הזכרון הקולקטיבי הזה מדבר על עידן חדש, עידן המידע, שבו הדמוקרטיה תהיה חייבת להשתנות. חבל שהיא תשתנה לכיוון לא טוב.

5.
אני כבר יודע איך הארגון יראה, ומה יהיו המטרות שלו, יש יו"ר ואני פשוט צריך חצי מיליון שקל, יש לנו בג"צ נגד החוק הביומטרי, יש לנו להגן בתביעות לשון הרע נגד בלוגרים ויש גם עבודה קשה יותר: להחזיר את האמון לציבור.

את תקנות התעבורה כולנו מכירים. פקודת התעבורה היא אמצעי הרגולציה שמשרד התחבורה משתמש בו כדי לאכוף את הסדר בנתיבי התחבורה. כך, לדוגמא, קובעות תקנות התעבורה כי "לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד" (תקנה 129), התקנות לא רק קובעות את הנורמה (נסיעה על הכביש בלבד) אלא מספקות לשוטר כלים לאכוף אותה: "מצא שוטר אופניים שרוכבים עליהם תוך הפרת הוראות תקנות שהותקנו על פי הפקודה, רשאי הוא להוציא את האוויר ואת השסתומים כדי למנוע המשך רכיבה עליהם תוך הפרת הוראה כאמור" (תקנה 134).

עכשיו, כאזרחי ישראל שנוסעים במדרכות ובכבישים, ניתן יחסית בקלות להבין כיצד אוכפים תקנה חשובה מסוג זה: השוטר רואה את האופניים שנוסעות על המדרכה, עוצר את הנהג, מחייב אותו להזדהות ומוציא לו את האוויר מהאופניים. שוטר פיסי ורוכב אופניים פיסי, שנמצאים באותו מרחב פיסי.

כעת, נסו לדמיין מה קורה אם רוכב אופניים היה צריך לעבור דרך 50 מדינות בדקה. הרוכב התיאורטי היה עובר דרך ישראל (ומחויב לחבוש קסדה), דרך מדינה וירטואלית אחרת (ומחויב באפוד זוהר), דרך מדינה שלישית (ומחויב למספר רכב) ודרך מדינה רביעית (בה הוא מחויב לכללים שונים ומשונים כמו לרכב בעירום בלבד) האם הוא היה יכול לקרוא את ספר החוקים של כל אחת מהמדינות הללו רק כדי לרכב בצורה חוקית? ככל הנראה לא. ומה קורה כאשר הוא בכלל לא יודע באיזו מדינה הוא רוכב? נניח שאותו רוכב לא יודע בכלל היכן הוא ולאיזה חוק הוא חייב לציית, האם אז הוא כפוף לכללים של כל המדינות ביחד?

כעת, דמיינו שאותו חוק חל על בלוגרים: רשות הסחר בארצות הברית (FTC) מעוניינת לפקח על בלוגרים ולחייב אותם לפרסם "גילוי נאות" בנוגע ליחסיהם עם מפרסמים (לכללים המלאים של הFTC). כפי שהסברתי לנועה פרג מגלובס, האם התקנות חלות על בלוגרים שאינם אזרחי ארצות הברית וכותבים בישראל? השוטר (הFTC) לא נמצא במרחב פיסי בו הוא יכול להוציא את האוויר מהגלגלים של הבלוגרים, הוא יכול רק לנסות לאתר אותם באותה מדינת עולם שלישי ולקוות שהם יסכימו לקבל על עצמם את החוק האמריקאי.

התקנות, אגב, אינן כה דרקוניות: הן קובעות כי בלוגר שמקדם מוצר או מפרסם סקירה יהיה  חייב לגלות אם יש לו קשר עם המפרסם ואם קיבל תמורה או מתנה עבור הכתיבה, משהו לגיטימי לחלוטין.

מה המצב הזה יוצר? יהיו מספר בלוגרים אמריקאים שיצייתו לחוק כי הם מפחדים מהעונש, יהיו בלוגרים שיצייתו לתקנות כי כך הם נוהגים בכל מקרה, ויהיו בלוגרים שיתעלמו מהתקנות כי פשוט לא איכפת להם: הם בכל מקרה כותבים את הבלוג שלהם כדי להתפרנס מתוכן שיווקי, והם לא חיים בארצות הברית אלא מקבלים רק תעבורה משם וכסף ממפרסמים אמריקאים. [ושוב יש לנו מחוקק ששופך דיו לשווא]

הפתרון הנכון, לפחות לדעתי, הוא כפול: ראשית, הפתרון של נורמות ואכיפתן; לא לחייב בלוגרים לציין גילוי נאות, אלא לתת לסביבה לעשות זאת בצורה אפקטיבית. בלוגר שימכור עצמו בעבור נזיד עדשים (או רוטב לפסטה) יוקע על ידי הקהילה בכל מקרה. בלוגרים מסוג זה נענשים כאשר האמינות שלהם יורדת, מספר הלינקים הנכנסים שהם מקבלים יורד והתעבורה הכללית יורדת. בלוגרים נענשים על כך, בעקבות ירידת התעבורה, ככל הנראה הדירוג בגוגל יורד וכך גם אמינות הבלוגר או הסיכוי שהוא ישפיע. מנגד, הטלת אחריות על מפרסמים על העדר אמת בפרסום צריכה להיות השיטה הפשוטה יותר.

הכללים בארצות הברית מתמקדים בEndorsement, קידום או המלצה על מוצר, ועל כך שכשאדם מבצע endorsement של מוצר מסוים, הוא משתמש במוניטין שלו על מנת לקדם את המוצר. בעוד שרשות הסחר מניחה שמוניטין זורם מאדם למוצר, היא שוכחת מלהניח הפוך: אדם שימליץ על מוצרים גרועים יפגע באמינות של עצמו, ובטווח הארוך הוא אכן לא יוכל לבצע endorsement.

הכללים, לפחות לדעתי, פשוטים מאוד: מחוקק לא יכול להרחיב את היריעה הטריטוריאלית שלו מעבר לגבולות המדינה, ולכן הFTC נדונה לכשלון מראש. מצד שני, הנסיונות השונים לקוד אתי באים בצורה וולונטרית, וגם אם אין משמעות לקוד כי הוא יקלט רק על  ידי אנשים אתיים מראש, עדיין מי שלא רואה את עצמו כפוף לכללים האלה נכלל  בקליקה שלא ממש ראוי לקרוא אותה.

כלומר, הפתרון דורש שיתוף פעולה, ארגון ויכולת ביטוי, מה שהבלוגרים בישראל כבר הוכיחו שהם יכולים לעשות.

עידו קינן כותב לעין השביעית על מקרה מצער בו מקאן אריקסון, באמצעות גורם שלישי, שילמו לבלוגרים סכומים מצחיקים בעבור קניית פוסטים. הרעיון של "אמנת בלוגרים" התגלגל לפני שלוש שנים בערך בעקבות פרשות מצערות בבלוגוספרה, וגרם לכך שלפחות אני דיברתי על מערך של אתיקה שקשור לחופש ביטוי ולסינון תגובות, דר' יובל קרניאל דיבר על המגבלות התקשורתיות וההבדלים בין בלוגרים לעיתונאים, ואפי פוקס הציע קוד אלמנטרי ואפילו בנה מערכת שמחוללת קוד אתי. דר' מיכאל בירנהק הבהיר גם כי "הקוד לא יחול על מי שלא ירצה בו, ומי שלא ירצה בקוד הם בעיקר החבר'ה הלא נחמדים, ולכן, וזה החיסרון השני, תמיד יש חשש שהמחוקק יקפוץ על דוגמאות חריגות, על ה"קומץ", ויחוקק חוקים מסוכנים".

אבל, כאן אולי הכשל של הפרשנים היה כשאמרו שקוד אתי הוא וולונטרי, אך עקב כך אין יתרון באימוצו. אימוץ קוד אתי מיועד, הרבה מעבר לכותב, לקוראים. המטרה של קוד אתי הוא שהוא יהיה קצר, פשוט ומיועד לקוראים. קורא שידע שהבלוגר מתחייב לרמת ערכים מסוימת ושכעקרון אלא אם הוסכם אחרת, האתיקה של הבלוגר אמורה להיות מחויבות לקוראיו ולא למי שפונה אליו בבקשות תמוהות כלשהן. (ופרופ' נעמה כרמי טוענת כי כיוון שבלוגר אינו מקצוע, אין כאן מקום לקוד אתי למקצוע)

אולם, קוד אתי פשוט והגיוני צריך לנסח את הדרך בה ניתן לפנות אל הבלוגר ולבקש תוכן פרסומי וכן להסדיר את היחס בין הבלוגר לקוראים. הוא גם לא צריך להיות ארוך, אלא לכלול מספר מצומצם של נקודות:

• ראשית, ולפני כל מחויבות, חובתו של הבלוגר היא לאמת ולעצמו.
• הבלוגר יתייחס לציבור בכבוד הראוי לו.
• הבלוגר יבהיר כל אינטרס שקיים לו בפוסט, בין אם קיבל תמורה עבורו או שיש לו עניין במושא הפוסט.
• הבלוגר ישמור על חופש הביטוי של מגיביו.
• הבלוגר יתן קישורים למקורות ויאפשר לקוראיו גישה מירבית למקורות עליהם הסתמך בכתיבה.
• הבלוגר ימנע מסילוף עובדות, ציטוט גורמים חסויים והטעיית קוראיו.

זהו בערך. עכשיו להערות והנאצות שלכם.

האם במצע של המפלגה שאתם מתכננים להצביע עבורה יש התייחסות לשיתוף קבצים, קוד פתוח, שקיפות טכנולוגית, תקני רשת ומחזור של מערכות מחשב? אם כן,  אז כנראה שאתם מצביעים לתנועה הירוקה-מימד.

המלחמה, כמו גם נושאים אחרים, גרמו לכך שאני אגיע לבחירות 2009 ללא כל פייבוריט מוסכם. אם בבחירות הקודמות עמיר פרץ היה שמש העמים החדשה והצליח לגרום לי, ולאחרים, למשב רענן ולפרץ של קסם, הבחירות האלו מתמקדות בבחירה בין שלושה מועמדים רעים לישראל. ההצבעה למפלגת העבודה כשזו תמכה במלחמה ופעלה נגד יוזמות חברתיות ותמכה בחוק הביומטרי גרמה להעדר אלטרנטיבה שלטונית מצידה.

מרצ מנגד, לא מהווה אלטרנטיבה אמיתית. היא איבדה מבחינתי את אמינותה וגרמה לכך שהיא בעצמה לא תהיה רלוונטית עם הצעות כמו החוק לאיסור שיתוף קבצים ודשדוש בכל הנוגע להתנגדות למלחמה. במקביל, הפעילות האינטרנט של מרצ, שכוללת הזניה של בלוגים ושליחת ספאם שמבקש ממני תרומה כספית (קרי: הוצאת כספים בדרך אחרת) לכתובת דואר אלקטרוני שמעולם לא סופקה למרצ, מראה לי בדיוק את חשיבות אותו שלטון חוק למרצ.

לכן, כשבשבוע שעבר ביקשו ממני ניר הירשמן ושוקי גלילי, להשתתף בניסוח נייר העמדה הטכנולוגי של התנועה הירוקה-מימד, נפתרה לי הבעיה. תקופה ארוכה הייתי בהתלבטות בין חד"ש לבין התנועה הירוקה-מימד. ההתלבטות היתה כיוון ששתי התנועות לא היו בדיוק מה שחיפשתי, אבל פוליטיקה היא משחק של פשרות.

בנייר העמדה, שהוא בעצם חלק מהמצע, ניתנה לי, יחד עם דורון אופק ועירא אברמוב, ההזדמנות לנסח את כללי המשחק לדור הדיגיטלי, מה שגרם לכך שיש לראשונה בישראל תנועה שנותנת יחס לטכנולוגיה כאל אמצעי ולא כנטל.

לבלוגרים, ובמיוחד לאלו שנעמדו נגד חוק הצנזורה והחוק הביומטרי, יש אג'נדה. בדיוק כמו שלנהגי מוניות יש אג'נדה כסקטור. לכן, מצע שמתייחס לפרטיות גולשים, לחופש ביטוי ולנושאים כמו מחזור של מחשבים ישנים וחינוך לטכנולוגיה יש לא מעט מקום בו בלוגרים יכולים להשפיע ולהתערב בשיח.

[נכון, אני ער לכך שמיכאל מלכיאור הצביע בעד החוק הביומטרי ואני מקווה שנקבל ממנו התנגדות כעת לחוק]

הרבה מאוד מפלגות עורכות היום "מפגשים עם בלוגרים", אבל אף אחת מהן לא מדברת על מה שבאמת חשוב לנו; לכן, אני מאמין שכדאי שתשקלו לפחות לקרוא את המצע. והיי, אם אתם עובדים אצל המתחרים, לכו וקחו את המצע, הוא משוחרר ברשיון Creative Commons, ככה שגם אתם יכולים ללכת על זה.

0. בלוגרים הם חראות [תקציר האירועים הקודמים]
אני מעריך שעל הסיפור של פיצה שרגא כולכם נחשפתם בימים האחרונים. אמא לילד אוטיסט התעצבנה שמוכר פיצה לא התייחס לבנה, העלתה הודעה לאינטרנט ומשם הכל הפך להיות ויראלי והופץ במייל. אני התעצבנתי מהטפשות של אנשים שרצים להחרים פיצריה שהם מעולם לא אכלו בה והעלתי פוסט הומוריסטי בהיתוך קר למפגרים שטוען שכל הסיפור הוא פיקציה של שרון ושלי. הקוראים של הבלוג, ככל הנראה, לא הבינו את הבדיחה והתחילו להציף את הפורומים בטענה שהפוסט הוא אמיתי וכאילו עבדו עליהם בעיניים. דובי מסכם את הסיפור ומסביר למה הפוסט דווקא גרם לו לתהות האם פוסטים פרסומיים אכן פוגעים במוניטין שלו.

1. "למפגרים"
אבל זו בעצם לא הנקודה שרציתי להגיד. הנקודה בעצם מתחלקת לשניים: הראשון הוא מה ששרון אמרה, שאנשים הם מטומטמים ולא יודעים לקרוא. שבבלוג שהכותרת שלו היא "היתוך קר למפגרים" הם חושבים שיכול להיות כתוב מידע שאינו הומוריסטי. הדבר השני, והיותר חשוב הוא שהפכנו להיות ויראלים. הפוסט קיבל מעל לאלף כניסות, והכל בגלל שרכבנו על הממ הספציפי הזה.

2. באזז
לגרום לבלוגרים לפרסם תוכן שיווקי זה יחסית קל, בלוגרים מוכנים לקבל כסף עבור כתיבה ויש כאלה שגם הופכים זאת לפרנסה לאט לאט. אנחנו עוד רחוקים אלפי קילומטרים מארצות הברית בה ישנם בלוגרים שיכולים להתפרנס מאותה כתיבה, אבל עדיין הבלוגרים עובדים שעות רבות על בניית המוניטין שלהם. המוניטין, בדרך כלל, שווה הרבה יותר מכסף. כי זה לא משנה אם מחלקים לך בקבוק יין, הקרנות בכורה לבלוגרים וכדומה, הם עושים זאת כי הם רוצים שיעזרו לצור באזז ושיחות.

3. "חכמת" ההמונים
כולם מכירים את הטענה הגדולה של הווב 2.0 הזה, על "חכמת ההמונים. הטענה היא שלמרות שבני האדם כאינדיבידואלים הם טפשים, יחדיו הם חכמים מהמומחים. וובכן, הטענה הזו רק חצי נכונה; ככל הנראה בני האדם הם טפשים כאינדיבידואלים וטפשים כקולקטיב. ההנהגה השבטית והיכולת שלהם להתאספסף בקלות באמצעות האינטרנט היא מה שמביאה לתוצאות הרסניות.

4. להתאבד באינטרנט זה אחלה
[אתמול העברתי, במסגרת ההדרכות להורים של עמותת אשנ"ב הרצאה בבית ספר בחדרה לאמהות [בעיקר] לתלמידי כיתות ז', הדיון התחיל בלהסביר מדוע האינטרנט הוא מרחב ציבורי-פרטי, ולמרות שהכל מאוד אישי, המחשב כל כך קרוב אלייך, הכל שם הוא פומבי משם נגררנו לדיון על "המתאבד באינטרנט"]. העובדה שההמונים באינטרנט יכולים להשתמש בו כדי להפוך לאספסוף ביתר קלות היא בעיה רצינית של חכמת ההמונים, מספיק שאידיוט אחד שמדבר מול מצלמת רשת ומסביר לילד מדוע כדאי לו להתאבד כדי לגרור המונים שיסייעו לו, ואפילו לתת לו טיפים על איך להתאבד. היכולת של ה"רוב השפוי" להשתיק את ההמונים האלו היא אפסית, ככל הנראה כי הוא לא יודע על קיומם.

5. צרת רבים
אבל זה בסדר, ההמונים הם לא היחידים שחוטאים, לעיתים אפילו כתבים באתרים מכובדים לא מצליחים להבדיל בין טור הומוריסטי לבין המציאות כשהיא מוטחת להם בפנים.

6. חצי נחמה
המסקנה? לא יודע.

0.
נתחיל מהסוף: אתמול, בערך בשתיים ורבע בלילה, אחרי שדב סיים להודות לכולם, הוא נעמד לרגע ליד יואב לרמן, הוא לחץ את ידו ואמר לו שהוא מחכה בכליון עיניים לקמפיין שלו לראשות המועצה ב2013, תוך שהוא מתייחס לפרוייקט הפיצה של שרון ושלי, בו שרון ואני הרמנו ללרמן אתר פיקטיבי למועמדות לראשות העיר. אם יש דרך אחת לתאר עד כמה דב השתנה בשלושה חודשים מאז שנפגשנו איתו על הדשא ושוחחנו על הבחירות, זו להבין כמה הוא היה מעורב: הוא אשכרה נכנס ללרמן2013.קום וצחק. זה חבר כנסת שאני רוצה כאן.
1.
נמשיך מלהגיד שאי אפשר להגיד שאנחנו הפסדנו. אם ביום שנפגשנו עם דב על הדשא מישהו היה אומר שדב חנין יקבל 30 ומשהו אחוז בסיבוב הראשון, הייתי צוחק ואומר לו שזו בדיחה טובה. עם התקציב שעמד לרשות דב (שמהווה בערך 5% מהתקציב הרשמי של רון חולדאי) הוא הצליח ממש טוב. צביקה אמר לי אתמול ש"הוכחנו שאין משמעות לשלטי חוצות". אני חושב שדווקא הוכחנו משהו הרבה יותר חשוב: הוכחנו שהשיווק במדיה חברתית עובד (לאו דווקא אינטרנטית) ועובד מצוין. כל פלריג שנתלה ממרפסת שווה כמו עשרה שלטי חוצות: הוא אומר שלא קנו כאן באנרים אלא דווקא החברים השקיעו את המאמץ לתלות את הפלריג. נכון, אפשר לזייף אחד או שניים, אבל כל אחד מאיתנו יודע איפה השכנים שלו גרים, ויודע שאם הם תלו הם עשו משהו. [פוסט מצוין של עידוק על הסוף]

מדיה חברתית עד הסוף
2.
אחר כך, נוכל קצת לדבר על מה הולך להיות כאן: את מה שעשיתי עד עכשיו עבור עיר לכולנו אני כנראה אמשיך לעשות (לתת ייעוץ משפטי) ויואב לרמן כנראה יצטרך לעזור לפרלמנטרים החדשים לעשות את המוות לקואליציה, תוך שנוכל לעשות הכל כדי לקיים כאן דמוקרטיה.

3.
מצד שני, אי אפשר להגיד שחולדאי ניצח. שנה לפני הבחירות, חולדאי זכה ל53 אחוזים ממי שהצהיר שהוא ילך להצביע (וזה מול יוסי שריד, שהוא דמות הרבה יותר מוכרת מדב), בסקר מחודש יולי, חולדאי זכה ל63 אחוזי תמיכה (בניכוי הקולות הצפים) ובסקר שנערך חודש לפני הבחירות זכה חולדאי לנתונים דומים. כך שנתון של 35% לדב חנין הוא נתון מרשים ביותר: הוא אומר שדב הצליח לצור טרנד, במובן החיובי של המילה. אם תסתכלו על גרף החיפוש בגוגל אחרי דב תוכלו לראות גידול אקספוננציאלי החל מאמצע אוקטובר. דב סחף אחריו לא מעט אנשים, וזה מה שיפה.

4.
אדם שוב כותב על טעמו המתוק של הנצחון. אני בספק אם רון חולדאי ניצח. אכן, הוא קיבל יותר קולות בבחירות לראשות העירייה. אבל לנהל קואליציה כשהוא צריך להשביע את רצונם של אוהבי החתולים, חובבי שקיות המחזור, בעלי המגה-בארים ושוכני בתי הכנסת אומר שהוא יצטרך לעבוד קשה, אפילו קשה מאוד. נצחון עבור חולדאי היה להביא אותו למצב יותר טוב מזה שהוא היה בתחילת הקמפיין, לא לכפות שריפות ו"טרנדים" שצמחו. חולדאי נמצא כעת במקום יותר רע מאשר היה לו הבחירות היו נערכות בחודש יולי. כלומר: הקמפיין שלו כשל. האם אפשר לקרוא לזה נצחון? אני חושש שלא.

5.
ומילה אחת של תקווה, בכל הקמפיין הזה: אני מקווה מאוד לראות את ראש העירייה שלנו ממשיך לכתוב בבלוג שלו ולענות אישית (ולא באמצעות "צוות תל-אביב אחת" או פטריק סרוסים למינהם) לתושבים שלו. להמשיך את "זירת הבלוג הזו" שמהווה שיח בינו לבין הבוחרים. אני אהיה מאוד מאושר אם זה יקרה, אבל אני בספק. אבל אם רון חולדאי יענה למיילים, זו כבר הוכחה שניצחנו בקמפיין.

6.
ובנימה אישית יותר: שעתיים ישבתי אתמול עם חבר בבית קפה על מנת לשכנע אותו להצביע לדב. על פניו מדובר בפעולה מיותרת, כיוון שקול אחד לא אמור לעשות כלום, ובשעתיים עבודה שלי הייתי יכול להכין עתירות לועדת הבחירות, לעזור למתנדבים לחלק פליירים או לפסול קלפיות רוויות של חולדאי. בצורה אחרת, הרגשתי שליחות. לא יכלתי לתת לחבר להצביע עבור חולדאי; עבורי זה אומר לא מעט כשמישהו מצביע נגד האינטרסים שלו. הסלידה היחידה שלו מדב, אגב, היתה העובדה שהוא גר על רחוב אבן-גבירול והוא רוצה רכבת תחתית. (הבטחתי לו שהוא לא יקבל אותה בכל מקרה). זו מדיה חברתית יותר מכל.

בספרו, The Tipping Point, מסביר מלקולם גלדוול כיצד דברים קטנים משפיעים הרבה; בין היתר הוא מספר על פריחתם של מספר טרנדים: נעלי הHush Puppies לדוגמא, כמו גם טרנדים כמו נעלי Airwalk וטרנדים צרכניים אחרים. ההתפתחות של טרנד, כך לפי גלדוול, תלויה במספר מאפיינים: יכולתו לזהות את הכיוון של השוק והקידום שלו על ידי מספר גורמים שיכולים להשפיע על קידום המוצר.

לפי גלדוול, מספיק שמספר קטן של אנשים עם הרבה חברים בעלי השפעה יוכלו לשכנע כל אחד מחברים אלו לקדם את הטרנד, והחברים של החברים יקדמו גם כן, הגידול בטרנד יהיה מעריכי וברגע שיעבור את נקודת האל-חזור (The Tipping Point), יהפוך להיות מוצר ויראלי.

לדב חנין אין את הזמן להגיע לבד לנקודת האל-חזור, והגולשים חייבים לעשות הרבה עבודה על מנת להביא אותו לשם.

כרגע דב זוכה להרבה מאוד אזכור תקשורתי (ראו השוואה בין דב חנין לבין רון חולדאי בגוגל טרנדס) ואפילו לבאזז בקרב הבלוגרים (שגדלים, נכון להיום בצורה מעריכית), אבל עדיין נפח הסיקור הוא נמוך (10 פוסטים ביום במקרה הטוב ביותר) והשאלה היא מה היכולת של הגולשים האלה להשפיע על גולשים נוספים כדי שישפיעו על חבריהם.

האזכור בבלוגים של דב חנין, לפי טכנורטי.

עכשיו, ראינו כיצד דב חנין מקבל יותר ויותר אזכורים בנפח הפוסטים בבלוגים. אולם, החשיבות כאן היא דווקא בטרנד, הסתכלו נא על התמונה למטה שמציגה את הטרנד של פייסבוק, בדיוק לפני שנה פייסבוק התחילה לקבל באז; אפשר לראות את הגידול המעריכי בחודש אוקטובר.  הגידול של פייסבוק באוקטובר 2007 זהה בדיוק לגידול בטרנד על דב חנין; כלומר, אם נמשיך עם הפעילות ועם הדרך הנכונה, ניתן יהיה בתוך חודש להגיע למצב זהה לגדילה של פייסבוק. ואכן, כמה פייסבוק גדל באותו חודש?

הטרנד של המילה "פייסבוק" בעברית.

מה קרה באותו אוקטובר 2007? את האמת, מה שקרה באוקטובר 2007 קרה בעצם בספטמבר 2007: מספר היפר-קונקטורים, אנשים מאוד מקושרים, הצטרפו לפייסבוק והתחילו להזמין את החברים שלהם. בלוגרים התחילו לכתוב על הנושא באותה תקופה, וישראל היתה המדינה בה פייסבוק גדלה בצורה הגדולה ביותר. הפמפום המאסיבי, אולי מדי, של פייסבוק גרמו לכך שהרשת המנוכרת שאני מאוד לא אוהב הפכה להיות אולי אחד האתרים הנצפים ביותר, ותוך שנה הפכה מאתר עלום לסטנדרט שמקודם הלאה. כלומר, בתוך שנה פייסבוק גדל הרבה יותר ממה שנדמה לנו ולמשהו טבעי לכולנו. אתר שמכפיל את מספר המשתמשים שלו בתוך שבועיים הוא משהו שצריך ללמוד ממנו את הטרנד.

[ראו פוסט של טלי וייס בנושא]

אז איך מכפילים את הכח של דב חנין בתוך שבועיים וכל שבועיים? (1) קודם כל רותמים את הכח של הרשת. מזמינים חברים לקבוצת הפייסבוק של התמיכה בדב חנין ו(2)רושמים אותם לאירוע של "בוחרים בדב חנין לראשות העיר" כדי שניתן יהיה לשלוח להם תזכורת (ואמרנו שפייסבוק הופכת להיות כלי שמיש מאוד בתוך שנה?) (3) מדפיסים את השלטים ותולים אותם במקום חוקי (4) מקדמים את דב בשיחות עם חברים, מסבירים למה צריך את דב ואיך יכול להיות כאן יותר דב. הקמפיין של דב, שיהיה כולו כנראה מבוסס אינטרנט, רץ על משאבים דלים מאוד.

גל מור מסביר היום על מה הופך קמפיין לויראלי, אותו meme שכולם רוצים לחקות ולהיות חלק ממנו (וראו עוד משהו שכתבתי מזמן ולא זכה בכלל לתגובות, כתבה של מעיין כהן על אותו נושא, וכתבה מאתמול על צביקה בשור, אחד המפמפמים של הבאז); אני מאמין שיש לדב חנין את האלמנט הויראלי. אותו אלמנט של קמפיין ויראלי טוב הוא מוצר שאפשר לפמפם ולצור עניין שוב ושוב.

אחת הבעיות של הקמפיין ה"מוכר שאינו רשמי" של דב חנין הוא שיש כאן מיליון גולשים שבאמת רוצים לעזור, ואין להם איך לעזור עדיין. הגולשים עצמם מנסים לעזור ולהשפיע על חברים שלהם, מוכרים את דב חנין כמו מוצר, בעצם אין הבדל בינו לבין כל מוצר אחר שנמכר בשוק: צריך להניע אנשים לרכוש אותו. כלומר, למרות קמפיין קידסורסינג שהחיפוש אחרי "קופת חולים כללית" עובד לפי דפוס ברור: בימי א', כשהילדים לא רוצים ללכת לבית הספר, החיפוש גדול ביותר, בהמשך השבוע החיפוש יורד, עד שביום שבת הוא בשפל. החיפושים אחרי "קידסורסינג", אגב, היו זניחים. אז מה היכולת של הבאזז הויראלי בעצם? הבאזז הויראלי עובד כשהוא קשור בצורה אדוקה להחדרה של המוצר. אם תסתכלו, לדוגמא, על החיפושים "כוכב נולד" ו"סלקום" באמצעות GoogleInsights, רואים הקבלה בימי השידור של כוכב נולד, אבל יש עוד קצוות. כך שאם רוצים להגדיל את הטרנד הויראלי, חייבים למצוא קשר יותר עמוק.
דב חנין רוצה אותך בקלפי, עבודה של אמיתי סנדי ויה סיטידב.

כדי לקדם את הטרנד הגולשים צריכים לצאת לשטח ולעשות עבודה אמיתית. אם אתם לא מתכננים לתרום לקמפיין של עיר לכולנו כסף, לפחות תתרמו את הזמן שלכם. תרימו לבד טלפון לחברים ותסבירו להם למה ואיך להעביר כתובת לתל-אביב, למה כדאי להם להצביע לדב חנין. תכתבו על זה בבלוג שלכם, גם אם אתם חושבים ש"ממילא כל הבלוגרים האלה הם ביצה קטנה". אתם לא תאמינו כמה אנשים קוראים רק את הבלוג שלכם ולא את הבלוגים של אנשים אחרים: חברים קרובים שלכם, אנשים שמתעניינים רק במה שאתם כותבים וסתם אנשים שאוהבים את איך שאתם כותבים ושונאים אותי.

אל תמאיסו את דב על אנשים אחרים, אם למישהו נמאס לשמוע (ויש כאלה) פשוט תזכירו לו ביום הבחירות שצריך להצביע. אל תהיו קרציות אלא תתנו לאנשים את היכולת לעשות דברים. מאוד חשוב לא להיות ספאמרים; ספאמרים הם אנשים רעים, שמנצלים את הקשרים שלהם ונמאסים על חבריהם. אתם, שרוצים לשווק את דב לחברים שלכם, צריכים להיות קשובים לצרכנים שלכם: להראות לחברים בצורה מותאמת אישית למה מגניב להצביע לדב חנין.

לחלוקת פליירים, סטיקרים וכל זה כבר אין משמעות יותר בעולם של היום. צריך סוג אחד של שטיפת מח: שלטי חוצות ובאנרים ושיווק אישי יותר, מיילים שלכם לחברים שמסביר להם כמה חשוב להיות חלק מהקמפיין וכמה חשוב לכם שהחברים שלכם יצביעו לדב.

[לקמפיין המוכר שאינו רשמי]

טוב, זו כבר שנה שלישית לבלוגדיי שאני משתתף בו, ואני ממש מתקשה למצוא חמישה בלוגים להמליץ עליהם בלי להעליב את האחרים. בכל מקרה, אני יודע שיש הרבה מאוד בלוגים שאני קורא (וממליץ עליהם תכופות) שאני לא צריך לקדם בעצמי. אנשים כמו שרון, עידוק, לרמן, יוסי או ליכטש הם שם דבר בבלוגוספרה (ואני ממליץ לכל אחד לעשות מנוי על הבלוגים שלהם, לפני כל בלוג אחר) ולמרות שכל מילה שהם כותבים (בדרך כלל) עושה לי אושר, אני לא חושב שהם סוג הדברים שאני צריך לקדם בבלוגדיי. מצד שני, מהסיבה הזו ברור לי גם שאני לא ממש אהיה מקור לינקוק בבלוגדיי הזה; כאילו, עם כל הכבוד והידיעה שיש לא מעט קוראים לבלוג הזה, אני די מעריך שמי שילנקק אליי ככל הנראה הוא חדש בבלוגוספרה.

אז החמישה שלי הם בעייתיים, כיוון שאני רוצה להוציא רשימה מאוד מאוזנת שתשקף בעיקר את מה שמעניין אותי, אבל מצד שני, מה יכול להיות כאן אם לא איזה סימן למה אחרים עשויים להגיד על זה?

1. שאול אמסטרדמסקי, שאני קצת אשם בכך שהוא עבר לבלוג עצמאי, ומרגיש מאוד רע על זה (בסך הכל, אני עשיתי לו אאוטינג בטעות ובלי משים לב, ומצטער על כך), אבל שכל פוסט שהוא מוציא גורם לי ללחוץ על Share בגוגלרידר, ואז ללחוץ על הכפתור שוב, כי אני פשוט לא יכול להכריח את כל החברים שלי להיות מנויים עליו, ואני מעריך שהם כבר עשו את זה אחרי שלוש המלצות ברצף. בכל מקרה, מה שכל כך מעניין בבלוג הוא שככל הנראה לאמסטרדמסקי יש חיים מעניינים לכשעצמו, מה שגורם לטקסטים מעניינים לצאת.

2. רוני שני, שהיא גם כתבת כלכליסט (כמו אמסטרדמסקי) וגם פתחה בלוג עצמאי לאחרונה, מצליחה להתעסק בדברים מעניינים ואפילו לא (כל כך) טכנולוגיים. אם לאיכות יש חשיבות כלשהיא, אז חשוב לזכור כמה שרוני היא באמת כ(ו)תבת איכותית ורצוי לראות אותה בתור עורכת נחשבת של דסק נחשב מאוד בקרוב, לפני שמישהו אחר יחטוף אותה לטלויזיה.

3. דובי קננגיסר כותב גם מעניין וגם רחוק. אולי העובדה שהוא בוגר של בית הספר לניטפוק על-שם אייל ה. קורא גרמה לכך שהטקסטים שלו (לרבות ביקורות עליי) הופכים למעניינים. מצד שני, ביקורת זו אינדיקציה לכך שקוראים אותי, לא?

4. צפניה שובר מסך הוא הבלוג השני של אביעד קדרון ונוגע לטלויזיה. למרות שלי אין טלויזיה, הפוסטים שם לפעמים עושים לי חשק ללכת לספרית הוידאו הקרובה ולשכור עותקי DVD של חלק מהסדרות שהוא מדבר עליהן (או משהו כזה, אהם אהם). צריך לזכור שעם כל האינטרנט הזה וכאלה, עדיין המדיום הנצפה ביותר הוא טלויזיה.

5. נועה אסטרייכר כותבת בלוג מרתק. היא גם מנהלת הבלוגיה של תפוז, אבל זה פחות קריטי, וגם שרה בצורה שובה. אולי בניגוד לבלוגרים אחרים, שנוטים לדבר על דברים שקרו לאנשים זרים ונכתבו עליהם בחדשות, נועה נוטה לכתוב על עצמה, מה שעושה את זה יותר אותנטי.

כמה עדכונים קצרים, חוצמזה:
יעל הראל, עליה כתבתי שנה שעברה, חזרה לכתוב ופתחה את הבלוג בשנית בכתובת חדשה, כך גם "הסטודנט" שפתח בלוג בשמו המלא, אלון ניר, אני מקווה שאתם עוקבים אחריהם.