Intellect or Insanity

בניגוד לשאלות מתמטיות ופיסיקליות שיכולות להשאר ללא תשובה מאות שנים עד שאדם עם תושיה ועבודה קשה יפתור, את הבעיות והשאלות שיוצר המשפט, בדרך כלל, פותרים מהר יחסית. [ואסביר,] כאשר מחוקקים חוק, הוא בדרך כלל בא לענות על צורך משפטי כלשהוא מהציבור. לדוגמא, חוק הספאם (תיקון 40 לחוק התקשורת) בא למלא חסר שהיה במצב המשפטי, ושינה את המצב. הוא נבחן מהר מאוד, במאות תיקים בבתי משפט נמוכים (וכמה במחוזי), ומהר מאוד בתי המשפט פתרו את כל השאלות שנותרו פתוחות על ידי המחוקק, כמו כיצד נותנים "הסכמה" לשליחת ספאם (נניח ת"ק 19652-07-11 אסף לוטן נ' אחד פלוס אחד דילים ורכישות קבוצתיות בע"מ).

אבל, חוק המחשבים שנחקק ב1995 הותיר שאלה אחת פתוחה במשך 18 שנים שלא קיבלה התייחסות בפסיקה הישראלית. סעיף 4 לחוק אוסר על חדירה למחשב "שלא כדין"; השאלה מהי כניסה "שלא כדין" קיבלה הרבה דיונים שהביאו לאי-ודאות משפטיות ועשרות חוות דעת של עורכי דין, במיוחד במקרה של Exceeding Authorization (חריגה מסמכות); מהם המקרים האלה? דמיינו מצב שבו עובד במשרד פרסום מקבל ססמא לחשבון הפייסבוק הארגוני. יום אחד, אותו עובד מפוטר, ולאחר פיטוריו הוא מתחבר לחשבון הפייסבוק הארגוני כדי לפרסם סטטוס של "המעביד שלי לא שילם לי את המשכורת האחרונה". האם אותו אדם ביצע "חדירה לחומר מחשב"? זו שאלה מסקרנת.

השאלה מסקרנת כי לא מדובר בהאקר שניסה לעקוף אמצעי אבטחה (הגם שבמקרים כאלה יש חריגים, פ 3047/03 מזרחי נ' מדינת ישראל), או כאשר מדובר באדם שקיבל ססמא מחבר ועלה על בעיות אבטחה במערכות של צד שלישי (פ 9497/08 מדינת ישראל נ' הלוי), אלא על אדם שקיבל מהמעסיק שלו שם משתמש וססמא, ולאחר שהמעסיק אמר לו "אתה לא עובד אצלי יותר" השתמש בשם המשתמש והססמא.

כלומר, בפועל, המעסיק שפיטר את העובד היה צריך, ביחד עם פיטורי העובד, לשלול את ההרשאות של העובד מהמחשב. אחרת, עולה השאלה האם הוא הסכים להמשיך לתת לעובד להתחבר (נניח, אם מדובר על חשבון מייל אישי של העובד במקום העבודה). לכן, מסקרן ששאלה כל כך פשוטה, וכל כך ייחודית, לא קיבלה התייחסות בפסיקה הישראלית ב18 השנים שחלפו מאז חוק המחשבים (עד השבוע).

השבוע, בית משפט השלום בירושלים (מפי השופטת מרים חנה לומפ), פסק בנושא הזה (תפ 15473-11-10 מדינת ישראל נ' ניר דורון בן שושן). במקרה הנדון, העובד קיבל הרשאות גישה לרשת, ולאחר סיום עבודתו, התחבר למחשבים של לקוחות המעביד שלו, ומחק או שינה מספר קבצים. בית המשפט, לראשונה, בעצם שואל את השאלה האם מדובר בהתנהגות פלילית, ומשיב בחיוב. לשיטתי, יש בעיתיות קטנה בהחלטה (הגם שהיא ככל הנראה מוצדקת, בנסיבות המקרה).

הסכנה היא השלכות הרוחב של הפסיקה; שמסיטים את חובת הזהירות ואבטחת המידע מהמעסיק לעובד. הבעייתיות נוגעת למקרים הקיצוניים יותר, בהם העובד חודר למידע פרטי שלו עצמו. כלומר, לצורך העניין, עובד שהמעסיק ימשיך להחזיק לו תיבת דואר בארגון, ולא יסגור אותה לאחר סיום עבודתו, וירצה להתחבר אליה, מסתכן בעבירה פלילית על פי חוק המחשבים.

ארון שוורץ, לדוגמא, היה אקטיביסט רשת שהתאבד לאחרונה. הסיבה להתאבדותו? בין היתר, היתה הרדיפה שלו על ידי רשויות אכיפת החוק על כך שהואשם בעבירה דומה: שוורץ התחבר למערכת מחשב והפר את תנאי השימוש שלה. מערכת המחשב היתה מאגר של מאמרים אקדמיים, ששוורץ רצה לשחרר לחופשי מתוך מאגרים. האם זו עוולה אזרחית? יכול להיות שכן. האם שוורץ צריך להיות מואשם בעבירה פלילית? לא, שכן להפרת זכויות יוצרים, לכשעצמה, כשהיא לא מבוצעת בצורה מסחרית, לא אמורה להיות מימד פלילי.

ההשלכות על המקרה שלנו, דווקא הן, יכולות להאיר על מקרים דומים, ולסכן אנשים שרוצים לבצע פעולות מותרות. לדוגמא, האם תנאי השימוש של אתר רשות המסים, אם יאסרו שימוש בזחלנים, יגרמו לכך שמי שיעתיק את החומר (שמותר לו לקבל) באמצעות זחלן, יועמד לדין פלילי?

0.
בשנת 2008 דן בית המשפט העליון בהחלטה עקרונית מבחינת חופש הביטוי: מה משמעו של האיסור המנדטורי והארכאי על העלבת עובד ציבור בחוק העונשין, והאם יש לו הגנות בחוק (רעפ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל); הערעור, עליו עמל קשה עו"ד חיים משגב שייצג את הנאשם, היה פשוט: אדם פלוני עומד בכיכר העיר ונושא שלט הקורא לעובד ציבור מסוים מושחת. עובד הציבור נעלב. אלא, שמסתבר שהוא באמת היה מושחת. בית המשפט העליון נדרש לשאלה האם העלבת עובד הציבור היא עבירה נטולת הגנות, בניגוד ללשון הרע, או לא. לשופטי בית המשפט העליון לא היה נח עם התוצאה, אבל, חוק אינו יכול לעבור פרשנות יצירתית, ולכן פסק בית המשפט כי:

דברי "העלבה" העוברים על האיסור הפלילי אינם חוסים אף תחת ההגנה של אמונה כנה ותמת לב של המעליב כי דברי העלבון נכונים הם וצודקים לגופם. די במודעותו ליסוד הפוגעני שבדבריו, הטומן פוטנציאל של וודאות קרובה לפגיעה ממשית ביכולת התיפקוד של העובד, בהשלכתו על השירות הציבורי בכללו. הגנת "תום הלב" מתחום איסור לשון הרע אינה חלה כאן, כפי שיפורט להלן.

"העלבה" במובנו של האיסור הפלילי אינה חוסה, איפוא, תחת מעטה ההגנות של "אמת דיברתי" ו"תום הלב" העומדות לאדם העובר על דיני איסור לשון הרע. היא מתקיימת כאשר מוטח כלפי עובד הציבור ביטוי פוגעני הקשור בתפקידו, הפוגע בליבת כבודו כאדם וכעובד ציבור, וכאשר מתקיים המבחן ההסתברותי לענין פגיעה ביכולת תיפקודו, ובהתקיים בפוגע היסוד הנפשי הנדרש.

1.
כלומר, עובד הציבור כלל אינו זקוק למעטה של לשון הרע, אלא די בכך שהוא נעלב, סובייקטיבית, כדי להעמיד אדם לדין; לכן, המחוקק יצר שני הסדרים: האחד, לאדם הפרטי, באמצעות חוק איסור לשון הרע והשני לעובד הציבור באמצעות חוק העונשין; אבל, מה קורה בבני כלאיים? כפי שטל שניידר ציינה היום; ישנם גורמים שאינם אנשים פרטיים או עובדי ציבור, והם ציבורים. לדוגמא, לומר על כלל החרדים כי הם גורם לא יצרני או כי כל העובדים הזרים נושאים מחלות, לא יכולה לאפשר לחרדי או לעובד זר עילת תביעה נגד הדובר. הסיבה לכך היא לא שאותו אדם לא נעלב (כי ברור שהוא נעלב), אלא כי ההנחה היא, שבחברה דמוקרטית, אמירה כללית נגד ציבור מסוים אינה בהכרח נתפשת כלשון הרע, או ליתר דיוק, לא כזו שמזכה בכסף.

2.
בשנת 2011 עמד בית המשפט העליון בפני סוגיה נוספת; הסרט 'ג'נין ג'נין' של מוחמד בכרי עמד לדיון במסגרת תביעת לשון הרע של חיילי צה"ל כנגד הבמאי על כך שזה הוציא לשונם רעה. בית המשפט העליון הסתמך על סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי אין להגיש תביעה על לשון הרע על ציבור, ופסק כי הגשת תביעת לשון הרע על ציבור אינה התנהגות שמאפיינת חברה דמוקרטית:

" לדידי, דווקא במדינה כה מקוטבת-משוסעת-מפולגת כמו ישראל, יש להקפיד ולשמור על גבולות הגזרה של סעיף 4. שאם לא כן, נמצאנו מרבים בתביעות מצד קבוצות שונות באוכלוסיה בחתכים של פוליטיקה-דת-עדה-גזע-מין-מעמד-גיל-מקום מגורים-נטייה מינית-מוגבלות ועוד. אזכיר כי ההגדרה של לשון הרע בסעיף 1 לחוק כוללת גם ביטויים שעשויים להשפיל ולבזות, ומן המפורסמות הוא שהציבור בארץ הוא מהנעלבים בנקל ומהמרבים להתדיין (ואיני סבור כי אני חוטא בכך בלשון הרע). לכן, קיים חשש ממשי כי פרשנות מצמצמת לסעיף 4 לחוק, תעודד תביעות סרק ותגרום להעברת מרכז הכובד של הדיון הציבורי אל כתלי בית המשפט. תוצאה זו היא בלתי רצויה בעליל, הן מאחר שמקומו הטבעי של השיח הציבורי אינו בבית המשפט והן מחשש לאפקט מצנן של חופש הביטוי דווקא בנושאים המצויים בלב המחלוקת הציבורית-פוליטית." (עא 8345/08 בן נתן ואח' נ' בכרי)

3.
שמע לו ח"כ יוני שטבון כי הגשת תביעות לשון הרע על אמירות כנגד ציבורים אינה מאפיינת חברה דמוקרטית, והחליט להמשיך בכיוון זה; לכן, הגיש הצעת חוק בנושא אשר מאפשרת לכל אזרח להגיש תביעה ייצוגית על הוצאת לשון הרע כנגד צבא הגנה לישראל. על הגיחוך בהצעה עצמה לא אדון, וגם לא על השבירה של הכלים הדמוקרטיים, אבל דווקא על ההגנות בחוק, שיכולות להפוך את התיקון הזה לכה אבסורדי, עד שיהיו חייבים להפסיק את השימוש בו.

4.
המצב האירוני הוא כזה; ההנחה היא, לפחות בלשון הרע, שמי שיוצא בתביעה כנגד אדם הוא הנפגע הישיר. מה היתרון של מצב כזה? אותו תובע מקבל פיצוי על הנזק שנגרם לו, והוא גם יכול לנהל את הדיון בצורה יעילה כזו או אחרת. לדוגמא, אם הנתבע מנסה להעלות את טענת אמת הפרסום, לתובע יש את הדרך להפריך את הטענה ולהביא חומרים שמעידים שהביטוי לא היה אמת. לכן, דווקא כאן יווצר תרחיש מדאיג.

דמיינו את המקרה הבא: בלוגר מכנה, לצורך העניין, את צה"ל כ"מכונת השקרים" או "היפופוטם ירוק", בא ח"כ שטבון בעצמו ומחליט לתבוע את עלבונו של צה"ל ומגיש תביעה לבית המשפט לפיצוי בצורה של תובענה ייצוגית. ח"כ שטבון גם מגיע ומוכיח את נזקיו האישיים כתוצאה מהאמירה (שכן, לא ניתן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בתובענה ייצוגית (תא 1437-09 סהר פלד נ' אול יו ניד וכן סעיף 20(ה) לחוק תובענות ייצוגיות); אז: אותו בלוגר טוען "אמת דיברתי".

5.
כאן יתחיל הנושא הבעייתי: האם אותו תובע (ייצוגי) יכול בכלל להוכיח שמשהו לא אמת? האם יש לו נגישות למסמכים של צה"ל? האם מותר לנתבע (אגב) במסגרת ההליכים לבקש גילוי מסמכים ומסמכים פנימיים של צה"ל כדי להוכיח שמה שאמר הוא אמת? הרי, זכותו של נתבע להוכיח את אמת דבריו גוברת על זכות התובע לפרטיות (רעא 8019/06 ידיעות אחרונות נ' מרב לוין). מה יקרה כאן? בפועל, צריך להיות על גבול האינטיליגנציה של מצביעי יאיר לפיד כדי להגיש תביעה בעילה הזו, הרי אין כל דרך לנצח בה: (1) צריך להוכיח שנגרם לך נזק; (2) צריך לאפשר לנתבע להוכיח כי מדובר באמת; (3) ואין לך ממש רווח אישי.

6.
המדינה, מנגד, לא תגיש תביעות כי היא מבינה את המשמעות של התדיינות אזרחית כאן, על כל הליכי גילוי המסמכים. המדינה חכמה מדי מכדי לנהל את המשחקים האלה לבד, היא תעדיף, בדיוק כמו עם חוק החרם, לאפשר לקיצוניים להלחם ולתבוע את עלבונה.

0.
המעשים שקרו בתחום תשתיות האינטרנט הישראליות בשבוע האחרון יכולים להוביל לשינוי משמעותי בדרך שבה אנחנו גולשים, ולתת איכות שירות אחרת לגמרי. בתחילת השבוע, הודיעה נטוויז'ן, אחת משלוש ספקיות האינטרנט הגדולות בישראל, כי תתנתק מצומת האינטרנט הישראלי IIX שבבעלות איגוד האינטרנט. הצומת, שהוקם בשנות התשעים, נועד לייצר מחלף בין ספקיות האינטרנט הישראליות שיאפשרו מעבר תקשורת חופשי. לצורך העניין, אני מפשט בצורה קיצונית את הרשת ומדמה אותה לתשתית כבישים. פרוטוקולי הניתוב וספקיות האינטרנט מתחברות אחת עם השניה, כך שיש כמה דרכים להגיע לאותה כתובת, ולכל כתובת יש מספר רחובות שמתחברים. חלק ניכר מאתרי האינטרנט הגדולים בישראל מתאחסנים בספקיות הגדולות, כך, שלדוגמא, לקוח של ספקית א', שרוצה לגלוש לאתר שמאוחסן בחברה ב' מתקשר מביתו לספקית א', משם למחלף הרשת, דרך ספקית ב', לחוות השרתים שלה. ללא צומת האינטרנט המרכזית, הנסיעה תהיה כך: מספקית א' לחו"ל, ומשם לחברה שקשורה בהסכם עם חברה ב', ואז לאתר האינטרנט. המשמעות? בהעדר קישור בין הספקיות בישראל, חוויית הגלישה של הלקוחות תהיה נחותה.

[לקצת יותר הסבר, קראו את הפוסט הזה של לביא שיפמן]

1.
עכשיו, בין ספקיות האינטרנט הגדולות יש כבר צמתים אישיים. ספקית א' קונה כביש מהיר לספקית ב' כדי שהלקוחות שלה יקבלו שירות יותר טוב. הדבר מועיל הדדית ללקוחות הספקיות הגדולות, שנמצאות בתחרות, בדרך כלל, לא עם עצמן, אלא עם הספקיות הקטנות. נטוויז'ן מצדיקה את הניתוק בשיקולים עסקיים ומציעה לספקיות האינטרנט הקטנות להתחבר אליה בעלויות נמוכות יחסית של עשרות אלפי שקלים בשנה. הבעיה? נייטרליות הרשת.

2.
נניח שספקית קטנה מחליטה להתנתק מהIIX, מחלף האינטרנט, ולהפסיק לשלם להם כמה עשרות אלפי שקלים בשנה ובמקום היא משלמת את הכסף לנטוויז'ן; עכשיו, לכאורה, אותה ספקית הופכת ל"מפעילה וירטואלית" של נטוויז'ן: קודם כל, היא תלויה בחסדיה של נטוויז'ן, שמתחרה בה, לצורך אספקת השירות החיוני; אבל מעבר לכך, נייטרליות הרשת עשויה להפגע. מדוע? בניגוד לIIX, שהוא מחלף נייטרלי שמופעל על ידי גוף שלא למטרות רווח, ספקיות האינטרנט הגדולות כבר מתערבות בתעבורת הגולשים, וזאת עוד מאז 2009. ההתערבות עצמה, שנמצאת אצל הלקוחות הפרטיים בעיקר, יכולה להיות מיושמת עם אותה טכנולוגיה גם ללקוחות הספקיות הקטנות. כלומר, נניח שיש ספקית קטנה ח', והיא מתקשרת עם ספקית גדולה א'; אם ספקית גדולה א' מגבילה את הטראפיק של הלקוחות של ח' (בלי קשר לשאלה אם היא מגבילה את הלקוחות של עצמה או לא), אז ח' נעדרת אפשרות לתת אינטרנט אמיתי.

3.
הבעיה כאן היא שבפועל יש כאן התערבות אמיתית: לא בתחרות החופשית (כי המחירים עדיין תחרותיים), אלא באיכות השירות; כלומר, אם נטוויז'ן תאפשר לספקיות הקטנות להתחבר אליה, והיא תתעדף תעבורה, או תפגע באיכות התעבורה, הרי שזו תהיה הדרך שלה לשלוט על התוכן. נטוויז'ן, בסופו של דבר, היא חלק מאימפריה לא קטנה, שמחזיקה בחברות אחרות עם אינטרסים לא פחותים בתוכן, שמועבר ברשת, ושמקדמת אינטרסים קבוצתיים. לדוגמא, משהו שאינו סביר בכלל, אבל אפשרי, הוא שנטוויז'ן תחסום כתבות ביקורתיות כלפי הקבוצה, באותה הצורה שנטען כי הקבוצה התנהלה בנוגע למודעות או לפרסומים באמצעי תקשורת שהיו בשליטתה. כלומר, מה מונע מאותה אימפריה, לא קטנה במיוחד שנמצאת כעת בקשיים כלכליים, לנצל את תעבורת האינטרנט כנגד התאגדות למחאה או ביקורת?

4.
ואני לא מדבר על הגבלת צריכה והפגיעה בפרטיות שנוצרת כאן. אם עד עכשיו כשגולש של ספקית האינטרנט ח' היה צריך לגלוש לאתר שמאוחסן ברשת של ספקית ב', הרי רק האדם, ספקית האינטרנט שלו, ספקית האינטרנט ב' ואתר האינטרנט היו יודעים שהוא קרא כתבה X, הרי עכשיו, אם ספקית ח' תתחבר דרך נטוויז'ן, גם נטוויז'ן תקבל מידע על נתוני הגלישה.

וזו, חברים, הסיבה שצריך נייטרליות.

0.
בחודש שעבר הגיש המרכז למימוש זכויות רפואיות בקשה לרישום סימן מסחרי. לכאורה, מדובר בעוד דרך טכנית בה יכול המרכז לשמור על זכויותיו מפני מרכזים אחרים שרוצים לרכב על הפרסום הרב של המרכז. כלומר, בשנים האחרונות סובל המרכז ככל הנראה מכך שהוא לא היחיד פתאום בתחום ולכן הוא רצה לשמור על המוניטין שלו; אלא, שהייחוד של הבקשה הוא הססמא שמנסה המרכז לנכס לעצמו. כשם שחברת קוקה-קולה נכסה את הביטוי "טעם החיים" לעצמה (עוד משנות השמונים, נמחק בשנות ה90 עקב אי תשלום אגרת חידוש) ובכך מנעה מאחרים להשתמש בביטוי הזה לתקופה מסוימת, רצה המרכז למימוש זכויות רפואיות לנכס את הביטוי "חלית? נפצעת?".

1.
מצד אחד, קבלת בלעדיות על הביטוי הזה נראית הגיונית: הראשון להשתמש בביטוי, ככל הנראה, היה המרכז. לכן, ההגנה הטבעית של פקודת סימני מסחר נראית לנו הגיונית במצב כזה. אבל יש כאן שתי סוגיות: הראשונה היא שמתן הכרה בסימן המסחרי תמנע מכל אדם אחר להשתמש בסימן לצרכי מתן שירותים, גם אם שירותיו דומים, וגם אם שירותיו לא דומים; השניה, והיותר בעייתית, היא שפעמים רבות משתמשים בהגנת סימני המסחר (כמו כל הגנת קניין רוחני אחר) כדי למנוע מחאה לגיטימית. לדוגמא, שתי כתבות בעיתונות השתמשו בביטוי הזה בתור כותרת בכתבות על המרכז. הראשונה, כתבה של עידו באום על פסק הדין שאסר על לבנת פורן להמשיך לתת חלק משירותיה הוכתר ב"חלית? נפצעת? בעיה שלך". הכתבה השניה, של חן מענית על תושב התובע את המרכז למימוש זכויות רפואיות על גביה, לטענתו, של שכר מופרז.

2.
ברור לנו שמבין שתי הכתבות, זו שאינה אוהדת יכולה להצטייר כבעייתית, ועל כן, במצב כזה יוכל המרכז לפנות ולבקש את איסור השימוש בכותרת (הגם שאין לו ממש קייס); כאמור, זו לא פרקטיקה אופטימלית של עורכי דין, אבל פרקטיקה קיימת. החשש שלנו, כציבור, כעת, הוא מכך שאדם לקח tagline, שהיה מוכר בציבור במשך זמן לא מועט, ואחרי שהוא הפך לחלק מהתרבות, הלך לרשום אותו כסימן מסחרי ולאסור על הציבור להשתמש בו. השימוש ב"חלית? נפצעת?" הפך להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, בדיוק כמו "טעם החיים".

3.
וכאן מה שמדאיג אותנו. האם מבחינתכם התמונות הבאות יכולות להיות הפרה של זכויות המרכז? ואם כן, למה לאסור על השימוש בהן?

(ניר פלאי)

[פורסם במקור בחורימבה רשת]

0.
בחודש נובמבר 2011, התקיים דיון בועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת על חשיפת גולשים אנונימיים; בין היתר, באותו הדיון, התנהל ויכוח ער בין אנשי ארגוני זכויות היוצרים לבין אתרי התוכן וארגוני זכויות האדם על השאלה האם יש זכות לביטוי אנונימי, במיוחד כאשר מדובר על זכויות יוצרים. עניין אגבי, שעלה באותה השאלה, היא האם יש זכות "לירות בתוך הנגמ"ש""; האם לעובד מותר, במסגרת התארגנות עובדים, להשתמש בצורה אנונימית בג'ינגל של המעביד שלו? האם לצרכנים מותר במסגרת מחאה צרכנית להשתמש בלוגו של שופרסל? אני מביא ציטוט קל מהפרוטוקול, בהשמטות של קטעים לא רלוונטיים:

יהונתן קלינגר: … לגבי הזכות לביטוי אנונימי. שימוש הוגן הוא לא רק לקחת תמונה של מישהו ולצייר לו קרניים אלא גם כאשר מפלגה פוליטית לדוגמה יוצאת עם ג'ינגל בחירות, אני רוצה לעשות פרודיה על אותו ג'ינגל ולהעלות אותו בצורה אנונימית. או אם אני רופא ואני רוצה להיכנס למאבק הרופאים ואני רוצה לקחת תמונה של אחד מחברי הכנסת שמתנגד למאבק שלי ולהעלות אותה לאתר אינטרנט אנונימי, אז נכון, אני עושה כאן איזושהי העתקה ואני לוקח ממנו אבל יכול להיות שזה כן יהיה שימוש הוגן וכן צריך לתת לי את הזכות להתבטא באנונימיות כאן. יש מקום שקניין, קניין, קניין, אבל הקניין צריך לסגת. כמו שאפשר להפגין מול ביתו של אדם, כך הרבה פעמים החוק מקנה לי את הרשות להשתמש בקניין בצורה אנונימית ואין מה לעשות.

אייל פרייס: אתה יכול להצביע על זכות לשימוש בקניין בצורה אנונימית?
[...]
שלי יחימוביץ: אבל אין לך זירה שדומה לזירה שאנחנו מדברים עליה.

אייל פרייס: אני מסכים גברתי, אבל הנושא שאנחנו מדברים עליו כאן, הזירה הזאת של האנונימיות ושל הפרטיות, היא לא מה שחברי אומר. חברי מדבר על סיטואציה אחרת לגמרי מהסיטואציה שאני מדבר עליה. הרי על מה אנחנו מדברים? האם אנחנו מדברים כאן על אדם רוצה להכניס לתקליט פרטי שהוא מפיק איזשהו סמפלינג מתוך תקליט של אדם אחר ומתעוררת סוגיית השימוש ההוגן?

שלי יחימוביץ: הוא נתן לך דוגמה מצוינת. הוא רוצה להסתלבט על ג'ינגל בחירות של מפלגה. זה קניינה של המפלגה. [...] אין לו את הזכות לעשות את זה באופן אנונימי? נגמרה החירות הזאת? [... ] באותו זמן אתה רומס גם את הזכות שלו לאנונימיות. אתה יודע מה, בתקופת הפריימריס למפלגת העבודה היה נגדי ג'ינגל של הליכוד שבו אני שובצתי כאילו אני בליכוד. זה מאוד הרגיז אותי אבל אני לא כופרת בזכות שהדבר הזה ייעשה. זאת זכות דמוקרטית אלמנטרית.

אייל פרייס: גברתי, בכל הכבוד, אני פחות חושש מזה שמפלגה תגיש בקשה לחשוף את פרטיו של אדם שהשמיע את הג'ינגל שלה באתר אינטרנט. לא על הדברים האלה הצעת החוק חלה.

1.
אני, מה לעשות, כנראה לא אופטימי כמו עו"ד פרייס, במיוחד אחרי מאורעות אתמול. אתמול התבשרנו כי מפלגת העבודה סילקה מספר חברים משורותיה לאחר ש'גילתה' כי אלה פרסמו סטטוסים ברשתות חברתיות בעד מפלגות אחרות. כעת, הסוגיה הזו מורכבת מכמה שאלות קשות. קודם כל, אם באמת נסתכל על חוקת מפלגת העבודה, אז סעיף 93 מאפשר אכן להגדיר חבר שתמך בסיעה אחרת כמי שפרש מהמפלגה, אלא שהסעיף הוא מאוד עמום: חבר יראה כפרש "אם הודיע החבר על הצטרפותו למפלגה אחרת או ששמו נמצא ברשימת המועמדים או החברים של מפלגה או רשימה אחרת המתמודדת בבחירות כנגד רשימת המפלגה או רשימה מטעמה, וזאת ללא אישור לשכת המפלגה או מזכירות המחוז או הסניף, או הביע תמיכה פומבית ברשימה כזו". לפי אותו סעיף, אנשים כמו איתן כבל, אשר התמודד כנגד עופר עיני לראשות ההסתדרות, היו יכולים להכנס תחת ההגדרה הזו. לעזאזל, גם אנשים כמו אברהם בייגה שוחט, שהודיע שלא הצביע למפלגת העבודה, לא זכאים להשאר חברים. כך גם יולי תמיר, שהודיעה שלא תצביע למפלגה.

2.
אבל יותר מדאיג אותי הפנקסנות: העובדה שמפלגה עוקבת אחרי חבריה ברשתות החברתיות, בודקת מה עמדותיהם ובוחנת האם הן שונות מהעמדות המקובלות. הרי המפלגה לא היתה צריכה סתם לקרוא סטטוס ברשת חברתית, היא היתה צריכה לקרוא סטטוס, לבדוק האם אותו אדם חבר מפלגה (על ידי הצלבה של מאגר החברים, הסודי, עם השם שלו ברשת החברתית ופרטים נוספים) ואז לקבל את המידע הזה (ותקראו את הסטטוס הזה של מיכל טל). כלומר, צריך היה להעשות אחד משניים: או רדיפה של חברים ספציפיים וספציפיים בלבד, ששמותיהם ידועים ותפקידם ידוע, או שלמפלגת העבודה יש מערכת מחשוב מפלצתית שסורקת את הרשת בכל שניה ורגע. משום מה, האפשרות השניה לא נראית לי סבירה.

3.
אז לאיזו יחימוביץ' להאמין? לזו שאמרה שאידיאולוגית היא מאמינה בזכות לבקר מנהיגים נבחרים ולמתוח ביקורת בזמן בחירות על מועמדים, ואפילו להתבטא בגנות המערכת, או ליחימוביץ' ששלחה מזכ"ל להתנקש בחברותם של כמה אנשים שכנראה לא אהבו את הקו שהיא נוקטת, ובמקום להעלב, לפרוש וללכת הביתה, החליטו להמשיך את חברותם מצד אחד, ומצד שני לפעול לכך שהמדינה תהיה יותר טובה (בדרך שבה הם מאמינים).

4.
אכן, גם אני לא שלם עם כל מהלכיה של יחימוביץ'. אבל, אני מאמין שמכל המועמדים לכנסת, רשימת מפלגת העבודה היתה המאוזנת ביותר, הציגה את האנשים האיכותיים ביותר, ולמרות שהיו כמה אנשים שאני סולד מהם, מדרכיהם וחושב שראוי שמקומם לא יהיה בכנסת, הצבעתי למפלגת העבודה והאמנתי בה. גם לא עזבתי כאשר הציעו לי מקומות ברשימות אחרות, כי יש לי דרך. אבל, אני מבין את מי שעשה אחרת, וחושב שזו זכותו. אם למפלגה יש בעיה, היא לא החברים, אלא הנבחרים. ואם שלי רוצה להיות ראש ממשלה עוד שנתיים, כדאי מאוד שהיא תפנים זאת עכשיו.

נתן אשל, מי שהיה עד לא מזמן ראש הסגל במשרד ראש הממשלה ונאלץ לעזוב בעקבות האשמות בהטרדה מינית שהסתיימו בהסדר טיעון, שלח בחודש שעבר הודעת דואר אלקטרוני ליועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית ברנע-פרגו ושאל אותה האם למרות הסדר הטיעון שכלל התחייבות שלו לא לעבוד בשירות הממשלתי, רשאי אשל לכהן כחבר בצוות המשא ומתן הקואליציוני. על פי הפרסום באתר 'הארץ', ברנע-פרגו השיבה על השאלה בחיוב.

כל הנושא הזה לא היה מגיע לידי הציבור אלמלא ח"כ שלי יחימוביץ' היתה מקבלת בטעות עותק מהמכתב שככל הנראה נבע עקב טעותו של אשל. יחימוביץ' פרסמה את המכתב בעמוד הפייסבוק שלה והדבר גרר שלל תגובות במערכת הפוליטית. אולם, נראה, כי כולם שוכחים את הבעיה המהותית ביותר כאן, והיא מערכת היחסים בין אשל לבין ברנע-פרגו.

נתן אשל במכתב מרגש

נתן אשל הינו אדם פוליטי: הוא מונה על ידי בנימין נתניהו לעמוד בראש צוות פוליטי שתפקידו להקים קואליציה פוליטית. הוא אינו נושא בתפקיד ממלכתי, לא מקבל שכר מהמדינה ואינו יכול להשתמש ברכוש ממשלתי לצורך כך. לכן, עולה השאלה באיזו סמכות פונה אשל ליועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה לקבלת חוות דעת משפטית ממנה כשל היתה עורכת דינו הפרטית?

כלומר: ולמי שלא מבין את זה, אני אסביר לאט: נתן אשל אינו עובד ציבור, הוא אדם פוליטי שמשרת מטרות פוליטיות (ואין פסול בכך). הבעיה מתחילה כאשר הוא מוצא עצמו בסוגיה משפטית הנוגעת לו ישירות; אשל, שנתקל בסוגיה בעלת משמעות פוליטית (או אישית), אינו פונה לעורך דינו הפרטי או לעורך הדין של מפלגת הליכוד (שהיא מי שמעסיקה אותו, בסופו של דבר) אלא פונה למשרד ראש הממשלה. השימוש ביועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה שקול בדיוק לכך שאשל ישתמש ברכב ממשלתי לצורך המשא ומתן הקואליציוני, יערוך אותו במשרדים ממשלתיים ואף יזמין כיבוד.

והעובדה שאף אחד לא קפץ ושאל את זה מראה כמה פסול הפך להיות משטר נתניהו. בנימין נתניהו הרגיל אותנו כל כך שהמשטר זה הוא: אין פסול בכך שהדוברות הממלכתית והממשלתית תשרת את התעמולה הנהנתיהוית אשר שולחת את לשכת העיתונות הממשלתית לצלם את המשפחה הראשונה בשלג בירושלים בשיא קמפיין הבחירות או שתשתמש בכספי לשכת הפרסום הממשלתית כדי לצאת בקמפיין המסביר כמה נתניהו היה אדיב לשכבות החלשות. אנחנו התרגלנו לזה: התרגלנו שהצוות הקטן הזה משתמש בנו, מנצל אותנו ושאנחנו משלמים על כך שהוא משתמש במערכת כדי לשמר את עצמו.

אז בלי קשר לשאלה האם נתן אשר הטריד מינית, פגע בפרטיות, פשע, סרח או כל דבר אחר, אשל, בשליחתו את המכתב, האמין שהוא ראוי לקבל מהמדינה שירותים משפטיים. אותה אדנות היא הבעיייתית והיא הנותנת.

0.
הפסיביזם השיפוטי, ההתנגדות לבית המשפט העליון והמעורבות שלו בהחלטות של רשויות המדינה, היתה חלק מהמאבק על זהות בית המשפט העליון. מפלגות הימין, משום מה, עמלו קשות לבצר את כוחה של הממשלה ולמנוע מבית המשפט העליון את היכולת לפגוע בריבונות הממשלה (לא הכנסת, חס וחלילה), כאילו שלטון הימין הישראלי ימשך לנצח. כאשר אשר גרוניס החליף את דורית ביניש כנשיא בית המשפט העליון הימין חגג, לא בגלל כניסתו של גרוניס, אלא בגלל יציאתה של ביניש. הימין, שרואה בפעילות של בית המשפט העליון לא כהגנה על הדמוקרטיה אלא כחתירה תחת שלטונו, ברך על עזיבתה של ביניש רק כדי להיות מופתע, כאשר גרוניס העדיף את שלטון החוק על עריצות הממשלה, וקיבל כמה החלטות שאינן בהכרח מקובלות על הימין.

1.
אבל גרוניס אינו חובש הכיפה היחיד בבית המשפט העליון שבא מבית דתי (כאילו שזה אמור להשפיע); יחד עמו יושב אליקים רובינשטיין, שמייצג יותר מכל תפישה שמרנית של ביטוי בבית המשפט; בשורה של החלטות ביכר לא אחת את הכבוד על חופש הביטוי (כגון רעא 1700/10 דוביצקי נ' שפירא ודעת המיעוט שלו ברעא 4447/07 רמי מור נ' ברק). התפישה, לפחות של מי שקורא את פסקי הדין של רובינשטיין, היא כי ביטוי היא פריבילגיה, ולא חירות.

2.
והמציאות לעיתים מכתיבה לנו מקרים מעניינים. רצה הגורל, ורובינשטיין נבחר לכהן כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית בעת לא קלה. העת היא עת הרשתות החברתיות, האינטרנט, השינויים הטכנולוגיים ובעיקר אי ההתאמה שלהם לדיני התעמולה והבחירות הקיימים. ולא סתם; ועדת הבחירות הנוכחית, לכנסת ה-19, ספגה כמות מהותית של בקשות שלא זכורה לי. בעוד שועדת הבחירות לכנסת ה-18 דנה בחמש החלטות (קובץ ההחלטות של ועדת הבחירות לכנסת ה-18), שכולן נדחו וביכרו את חירות הביטוי על דיני התעמולה ו"שלום הציבור": תב"כ 1/18 איתן נ' תנועת קדימה, בה דחה אליעזר ריבלין את בקשתו של מיכאל איתן לאסור על תנועת קדימה לפרסם פרסומים אנונימיים, תב"כ 2/18 מועצת ישע נ' מטה יוזמות ז'נבה, בה נדחתה בקשתה של מועצת יש"ע לאסור את פרסומן של מודעות הקוראות להצבעה רק למפלגות התומכות ביוזמת ז'נבה, תב"כ 3/18 מרגוז נ' מפלגת התנועה הירוקה מימד, בה נדחתה בקשה לאסור על שימוש בדמותו של תינוק ממוחשב לאור האיסור על הופעת קטינים בתעמולה, תב"כ 4/18 יעלון נ' מפלגת קדימה, בה נדחתה בקשתו של משה (בוגי) יעלון לאסור על מפלגת קדימה לפרסם פרסומים בהם מוצג בנימין נתניהו באור לא טוב, ו, תב"כ 5/18 ליפסקי נ' מפלגת קדימה בה נדחתה בקשתו של ליפסקי לאסור על מפלגת קדימה לעשות שימוש בצלילים מוסיקליים מתוך ההמנון בתעמולת הבחירות שלה.

3.
לא בכדי התעכבתי על חמש החלטות קצרות של אליעזר ריבלין כשדיברנו על תעמולה בכנסת ה-18. חמש החלטות, כולן נדחו, וכולן מציגות פסיביזם שיפוטי: ועדת הבחירות, שמכהן בה שופט של בית המשפט העליון, לא תתערב בתעמולה אלא במקרים קיצוניים שבקיצוניים. כך אמור היה להיות הדבר. ואז הגיע רובינשטיין: היום, שבוע לפני הבחירות, רובינשטיין כבר פסק בשלושים ושלוש בקשות בנושא; וחלק ניכר מהבקשות התקבלו. יתר על כן, מעורבות היתר של רובינשטיין כמעט מתחרה במעשיו של המשנה לנשיא (דאז) מישאל חשין שהחשיך את המסך במסיבת העיתונאים של אריאל שרון. האקטיביזם של רובינשטיין, התערבות במעשיהן של המפלגות והפיכת עצמו לצנזור מטעם הציבור, הוא אקטיביזם רך. אם אפשר לשפוט זאת, לדוגמא, כאשר נותן הוא החלטה בעניין מפלגת כלכלה, אין הוא מחליט להסיר את התשדיר חסר הטעם והמיותר, אלא מסתפק בכך שחברי הרשימה באו עמו בדברים והחליטו בעצמם להסיר. כך גם כאשר השופט בא בדברים עם סיעת ש"ס לאחר הקמפיין הגזעני שלה. גישתו של רובינשטיין, למרות שהוא מחמיר עם הצנזורה, היא על פניו לבוא קודם בהדברות. הדבר גם הולם את החלטתו (השגויה, לטעמי) מאמש לפיו סיעת "הבית היהודי" תתרום 10,000 ש"ח למען אלו"ט, ככפרה על הפרת דיני הבחירות (תב"כ 21/19 דניאל באלנס נ' הבית היהודי).

4.
האקטיביזם של רובינשטיין, ככל הנראה, קפץ את הכריש בשני מקרים, עליהם עתרו שתי סיעות שונות לבית המשפט העליון: פסילת קטעים מתשדירה של 'עוצמה לישראל' ופסילת תשדירה של בל"ד המציג את ההמנון במטעם ערבי. ההחלטה הראשונה היא החלטה שמשחירה קטעים את הקטעים הבאים (המובלטים) בתשדיר הבחירות של עוצמה לישראל: ""כמה ארנונה אתם משלמים? בסכנין לא כולם משלמים ארנונה; ומה לגבי תשלום מס הכנסה כחוק? במזרח ירושלים יש המצפצפים על החוק; צריכים אישור לסגור מרפסת? בטייבה ובנגב יש הבונים וילות פיראטיות"". שני הסרטים מצורפים כאן:

5.
על שתי החלטות אלו עתרו הסיעות והאגודה לזכויות האזרח לבית המשפט העליון וזה נתן את החלטתו (בג"צ 263/13 עוצמה לישראל ואח' נ' יו"ר ועדת הבחירות; החלטת בית המשפט העליון, שניתנה על ידי הנשיא גרוניס, היא מעניינת לא כי היא הופכת את החלטותיו של רובינשטיין, אלא כי היא מזכירה לועדת הבחירות מהו תפקידה האמיתי:

חופש הביטוי הוא המסד לחיים הדמוקרטיים, והוא היסוד המרכזי לקיומה של מערכת בחירות פורה וליישומן של הזכויות הנעלות לבחור ולהיבחר. מימושן של הזכות לבחור מזה והזכות להיבחר מזה קשור קשר ישיר ליחסי הגומלין המתקיימים בין הבוחר לנבחר המועמד. זכויות אלה לא תבואנה לידי מימוש משמעותי אם לא תהא לנבחרים אפשרות להציג בפני ציבור הבוחרים את עמדתם, ואם לא תעמוד לבוחרים האפשרות להתרשם מעמדותיהן של הרשימות, כדי שיוכלו לגבש עמדה מושכלת בבואם להצביע בבחירות לכנסת … בבוא יו"ר ועדת הבחירות לעשות שימוש בשיקול דעתו לאישור תשדירי תעמולה, ובבואנו לבחון את הפעלתו של שיקול דעת זה, יש ליתן את הדעת לחשיבות של חופש הביטוי הפוליטי בתקופת בחירות, יש להתחשב במכלול המגבלות הקיימות על רשימות, ויש לאזן את כל אלה אל מול הצורך בהגנה על האינטרסים הציבוריים

6.

כלומר, השאלה היא מי כאן האקטיביסט: האם זה גרוניס, שהופך את ההחלטה של הרשות המוסמכת (ועדת הבחירות), או שמדובר ברובינשטיין, שהחליט להתערב ולהיות צנזור לתעמולת הבחירות. אכן, העניין הרב בפיקנטריה, בשאלה האם מדובר בגזענות או בדברים אחרים, והשאלה האם באמת צריך חופש ביטוי מוגבר במקרים של בחירות כדי לאפשר לציבור לדעת מיהן המפלגות. אבל: יותר מעניין הוא הויכוח בין החלטתו של רובינשטיין לעצור ביטוי לבין החלטתו של גרוניס לאפשר אותו. האם לא כדאי לשאול כיצד צריך לשנות את דיני התעמולה, כיצד להתאים אותם וכיצד לאפשר ביטוי מוגבר, ולא לשאול מה אסור להגיד? נדמה כי הקבוצה שרצתה את גרוניס בבית המשפט העליון לא ציפתה שהוא יהיה מי שעומד מול החלטותיו של רובינשטיין ופוסל אותן, כיוון שאלו אינן חוקתיות.

7.

לטעמי? דווקא ההתערבות של רובינשטיין היא שמביאה ליותר בקשות המונחות בפניו. לא שינויי הטכנולוגיה, לא התעוררות הציבור ולא דבר אחר: העובדה שהציבור רואה את האצבע הקלה על ההדק שלו, חוסר האיזון בין חירות הביטוי לשלום הציבור וההעדפה של פסילה בצורה של הידברות, כולן מאפשרות לציבור לעלות לועדת הבחירות.

0.
את סרטוני 'השיטה' אין צורך להציג ככל הנראה למי שחי במדינת ישראל. סדרת הסרטונים שעלתה בחשבון הYouTube של מפלגת 'ארץ חדשה' מציגה קשרים מדאיגים לכאורה בין הון ושלטון בישראל, ובין פוליטיקאים לתקשורת. אלדד יניב, מנהיג המפלגה, שהיה בעברו איש סודם של אילי הון ופוליטיקאים הכה (לדבריו) על חטא בראיון מקיף לעיתון 'הארץ' ועבר לצד הנכון של המפה הפוליטית. במסגרת ההתמודדות שלו לכנסת הוא העלה מספר סרטונים בעייתיים, בלשון המעטה. בסרטון 'השיטה' הראשון מגלל יניב את הטענה כי בנימין נתניהו החזיק דולרים בגרבים ושילם מהם לעובדיו. בעקבות סרטון זה, עורכי דינו של נתניהו התריאו בפני יניב על כך שבפרסום יש לשון הרע והזהירו כי יפתחו בהליכים משפטיים

1.
סיפור דומה קרה גם עם עורכי הדין של עופר עיני; יניב טען בסרטון כי עיני הינו מהמר כפייתי; ועיני טרם פתח בתביעה כנגד יניב, ככל הידוע לי. עכשיו, הקולות ברשת תוהים מדוע לא תובעים את אלדד יניב; ההנחה היא כי אם לא תובעים את יניב, אז כנראה שיש אמת בדבריו וזו גם ההנחה של יניב. האמת, היא, ככל הנראה, הרבה יותר מסובכת. לא כל ביטוי שלא נתבע אדם בגינו הוא אמת, מצד אחד, ומצד שני, גם כשאומרים עלייך שקרים בוטים אתה לא תמיד רוצה להעמיד את עצמך כתובע בלשון הרע. בתביעת לשון הרע התובע חשוף לאמירות רבות אחרות, לתהליכים של גילוי מסמכים בהם לנתבעים יש זכות רחבה לקבל גישה למסמכים של התובע: "כאשר מדובר בנתבע המבקש גילוי מסמכים המוחזקים על ידי התובע, גם זכותו של נתבע להתגונן כראוי נגד תביעה משפטית המוגשת נגדו … היינו, התפיסה הינה כי כאשר מדובר בבקשה לגילוי של מידע המצוי בידי אחד הצדדים ואשר דרוש לצד שכנגד על מנת לגבש את טיעוניו או לבססם, יאפשר בית המשפט את חשיפת המידע לידיו" (רעא 8019/06 ידיעות אחרונות נ' מירב לוין).

2.
ולעניין לא קשור אך קשור לגמרי. אמש, במסגרת משחק החתול והעכבר במלחמות שיתוף הקבצים במדינה, החליט עכבר שהוא מביא מדביר חתולים; אתר אינטרנט בשם Unlimit החליט לפנות לבית המשפט ולקבל צו שמצהיר כי הוא אינו מפר את החוק כאשר הוא מאפשר לאחרים לשתף קבצים, וזאת בניגוד לטענות שעלו על ידי זיר"ה, הגוף אשר פועל לסגירת אתרי שיתוף בישראל ואף, לטענת אחדים, נקט בשיטות לא חוקיות. הגישה של אתר Unlimit, לפיו הוא הולך לבית המשפט כדי שזה יאסור על תובע להמשיך בהליכים שהוא תופש כהליכי סרק, היא שיטה נהדרת: היא מחייבת תובע להגיע לבית המשפט גם כאשר הוא לא רוצה לעשות את זה.

3.
מדובר, ביננו, בSLAPP הפוך: כאשר אדם מקבל איום סרק בתביעה, הוא יכול לפנות לבית המשפט כדי לקבל צו שאומר שהוא לא הפר את החוק. SLAPP הוא תביעה אסטרטגית כנגד השתתפות ציבורית שמטרתה בדרך כלל להרתיע אנשים מלהתבטא ציבורית. זו דרך לגיטימית במשחק הפוליטי כאשר אתה מעוניין לעצור ביקורת מצד אחד, ומצד שני ברור לך כי התביעה עשויה להדחות, אך כאשר תקבל את פסק הדין, בעוד עשור, אף אחד לא יזכור והנתבעים יוציאו עשרות אלפי שקלים לאורך הדרך. כאן, ההתנהגות של Unlimit היא מדהימה: הם עושים בדיוק את הSLAPP ההפוך; באים לזיר"ה ואומרים להם: עכשיו אתם תצטרכו להוציא עשרות אלפי שקלים, ואתם תצטרכו לנהל הליך משפטי שאתם יודעים שתפסידו בו, או לותר עכשיו ולהפסיק לדרוף אחרינו ואחרי שכמונו.

4.
ועצרנו את האתנחתא ונחזור לאלדד יניב: יניב הוא עורך דין מבריק, עילוי בתחומו, גאון ותלמיד חכם; הוא מכיר את השיטה ויודע איך להתנהג, והטענה היא לא "אם לא תובעים את אלדד יניב אז כנראה שהוא צודק" אלא צריכה לעלות שאלה: אם יניב מכיר את הנושא, ויודע שהוא יוכל לעשות SLAPP הפוך, למה הוא לא משתמש בזה כחלק מתעמולת הבחירות שלו? כלומר; ברור לכולנו שאם יניב היה גורר את נתניהו לבית המשפט ומחייב אותו להעיד, חוקר אותו בשבועה, אז הסיפור היה עובד לטובתו. יותר מזה, אם נתניהו היה מודיע שאין לו עניין בתביעה נגד יניב, יניב היה יכול להשתמש בזה כקלף חזק, והתקשורת אולי היתה מפרסמת את הסיפורים בלי לפחד מתביעות לשון הרע.

5.
אז מה השאלה הנכונה?

0.
לא מעט אנשים זועמים הבוקר על תשדיר "כוכבית גיור"; התשדיר, המגעיל למדי, שבינתיים הוסר מאתר ש"ס, מציג זוג תחת חופתו. החתן, בחור ישראלי נמוך, נעמד לצד בחורה בלונדינית, מרשימה, בעלת מבטא רוסי. האתוס והנרטיב, של הגזענות: המאבטח מאחורי הכלה, העובדה שהיא לא דוברת עברית רהוטה, כולן תפאורה מרשימה. ואז שואל החתן את הכלה האם היא יהודיה (כאילו שלא היתה צריכה לעבור מסכת עינויים על ידי הרבנות כדי להגיע למעמד הזה). זו משיבה לו "יש כוכבית גיור" ומציגה את תעודת הגיור שנשלחה לה במקום ב'אדיבות' ישראל ביתנו. אני ממליץ להשקיע דקה כדי לצפות בפיסת הקאלט הזו:

(אגב, הסרת הקמפיין לא היתה בגלל הגזענות, אלא בגלל חצאית קצרה מדי שהופיעה בו)

1.
אכן, מדובר בתשדיר גזעני בצורה מובהקת, שלא רק משפיל פלח באוכלוסיה, אלא לוקח את הקושי האמיתי שלהם ומעיק עליהם יותר, והכל כדי להצדיק את הממסד הקיים. אולם, דרישתה של ח"כ נינו אבסדזה לפסול את התשדיר לא צריכה לקום. התשדירים במערכת הבחירות הנוכחית אכן נושאים אופי גזעני למדי: גם התשדיר של "עוצמה לישראל" שנפסל על ידי ועדת הבחירות בחלקו כאשר הציג משפטים כמו "בסכנין לא משלמים ארנונה" הוא גזעני. הבעיה היא אחרת: ועדת הבחירות לא צריכה לפסול את התשדירים. היא צריכה להציג בפני הציבור את הגזענות והגועל, והציבור יבין סוף סוף כמה גזענים הם חברי הכנסת שבחר.

2.
ועדת הבחירות, כאשר היא עובדת כצנזור ראשי. עושה שירות דב לחופש הביטוי, ועושה שירות דב לציבור; אנחנו, כציבור, צריכים לדעת בדיוק מי הגזען ומי לא, לדעת מה הגזען הזה רוצה ומה הוא מתכנן לעשות, ולא לתת לועדת הבחירות להפוך את הגזען ללגיטימי על ידי הפסקת פרסום הגזענות. ויש לכך סיבה טובה מאוד: בבחירות הבאות, אחרי שקמפיין כוכבית גיור ירוץ, תוכל הקהילה הרוסית בישראל לעתור לועדת הבחירות לפסול את ש"ס מלהתמודד בהיותה מסיתה לגזענות, וזאת לפי סעיף 5 לחוק המפלגות.

3.
כלומר, הבעיה שלי היא לא עם ש"ס, והיא לא עם עוצמה לישראל, והיא אפילו לא עם בל"ד (שתשדיר שלהם שהציג את ההמנון במבטא ערבי נפסל), הבעיה שלי היא עם ועדת הבחירות, זו מחליטה לאסור על המפלגות להציג את עמדותיהן האמיתיות בפני הציבור, והצביעות הזו היא מה שתגרום לקריסת הדמוקרטיה. היא מה שתרגום לכך שהנבחרים ידברו לבוחריהן ברמז וקריצת עין, תשתמשנה במילים מכובסות. וזו, בדיוק זו, היא שקיעת הדמוקרטיה שלנו.

ונסיים בשירת התקווה, כדי שלא יגרשו אותי מהארץ.

0.
דעות הן כמו חור תחת, לכל אחד יש אחת. הבעיה היא שבישראל הקדושה, יש הגדרה אחרת למושג 'דעה' מאשר מה שהיינו רוצים לחשוב שהיא כזו. בסופו של דבר, לכל אדם יש דעה בכל נושא, וקיומה של הדעה אינו משהו שניתן להתעלם ממנו. גם הבחירה במקצוע מסוים הוא דעה: אדם אינו יכול להיות בריאתן, שאינו מאמין באבולוציה, ולחקור את הביולוגיה ולהשתמש בשיטות מדעיות. אדם אינו יכול להיות 'כלכלן' כאשר אינו מאמין בתפישות האידיאולוגיות שנובעות מכלכלה (מחקר של מכון ואן-ליר בנושא).

1.
אבל בישראל 'דעה' משמעה דבר אחד ודבר אחד בלבד, כשם שפוליטיקה משמעה דבר אחד ודבר אחד בלבד: [קיומו של] היחס של הרוב היהודי אל השונה ממנו. כלכלה אינה 'דעה', וכך גם 'הדרך שבה ישראל צריכה לדאוג לאזרחיה', אלא רק "כיצד המדינה צריכה לדאוג למי שאינו משתייך לקבוצת הרוב (הזמנית) של היהודים". לכן, מה שקרה בשבוע שעבר זעזע אותי אישית. דר' גלעד נתן (שאמנם יצא לי לשוחח איתו בנסיבות חברתיות כמה פעמים, אבל איני מכיר אישית) הועזב ממקום עבודתו במרכז המחקר והמידע של הכנסת. עכשיו, למי שלא מכיר את מרכז המחקר והמידע, מדובר במכון מחקר שעובד עבור חברי הכנסת ומספק להם נתונים. אם נניח, אתה חברכנסת שרוצה להגיש הצעת חוק, נניח, שתקבע כי במדינת ישראל ירדו לפחות 600 מילימטר גשם בכל שנה, אתה יכול לפנות למרכז המחקר ולבדוק את המצב כיום, לראות האם יש בכלל בעיה של בצורת, ומהם הפתרונות הראויים.

2.
לכן, מרכז המחקר והמידע הוא מצוין לחברי כנסת חרוצים מהשמאל והימין שרוצים לחוקק חוקים טובים, כאלו שמבוססים על מחקר, על ידע, על בסיס עובדתי. לעומת זאת, אם אתה רוצה לקדם חוק שיאסור על דוגמניות רזות מדי כיוון שהן יעודדו לאנורקסיה, אתה תעדיף שלא לפנות למחקר אובייקטיבי שעשוי לגלות כי הבעיה האמיתית בישראל היא עודף משקל בכלל; כך גם כשתרצה להגיש הצעות חוק פופוליסטיות אחרות; אין טעם במחקר.

3.
אבל מחקר לכשעצמו תמיד נושא דעה; ולכן, לכמה אנשים ככל הנראה היתה בעיה עם כך שנתן, כחוקר, הציג גם את דעתו האישית. אתר לאטמה, המזוהה עם הימין, החליט שמחקריו של נתן מוטים על בסיס "מחקר" שבוצע על ידי אתר 'מידה'. בעקבות זאת, נתן הוכפש מעט בתקשורת ובמקומות אחרים. עכשיו, לכשעצמו, אין לי בעיה עם קיומו של שיח על מחקריו של נתן, על ביקורת על שיטותיו המדעיות או שיטות המחקר שלו. הבעיה הרצינית היא בכך שטוענים כי קיומן של דעות במקרה של נתן פוסלות אותו מלכהן בתפקיד של חוקר.

4.
חוקר במרכז המחקר והמידע הוא לא מעצב מדיניות; הוא גם לא מחליט עליה; הוא מציג בפני חברי הכנסת והציבור את תוצרי שאלותיו. השאלות, שמנוסחות על ידי חברי הכנסת, הן מגמתיות לא אחת. לדוגמא, מחקר על זמינות שירותים בקהילה לילדים עם צרכים מיוחדים לא יכול להיות שלא אידיאולוגי. כך גם לימודי ליבה במערכת החינוך החרדית. כל מחקר, מעצם קיומו, הוא אידיאולוגי. לכן, התבטאויותיו של נתן, גם אם הן קיצוניות אינן פחות אידיאולוגיות מאשר התבטאות של הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, כנגד זכות השביתה. כל אחת מההתבטאויות האלו הן אידיאולוגיות ומייצגות דעה כלשהיא.

5.
אלא, שדין אחד לאדם שמתבטא בעניינים שאינם מדיניים לבין מי שמתבטא בעניין מדיני (יחס הרוב היהודי למי שאינו כזה). לכן, נתן חטא לצורה האובייקטיבית לכאורה. אם היה משאיר את 'דעותיו' בתחום הזה לעצמו, ומתבטא בצורה יפה בנושאים בהם הוא "אמור" להבין, כמו מחקר, מדע וכלכלה, אולי לא היה מועזב. ועצוב שכך.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]