Intellect or Insanity

אחת מהמחלות שמתלוות להפרטה מאסיבית של המרחב הציבורי והשירותים הציבוריים היא של שוטרים לכאורה; לא מדובר על הפרטה של תהליך השיטור והאכיפה הפלילית, אלא הצגה של אנשים כברי סמכא כלשהיא, כאשר בפועל אין להם סמכויות שיטור, ואפילו לא סמכויות פיקוח. בארצות הברית, לדוגמא, פושה התופעה של שוטרי קניון, עובדים, אשר לא ממש מחזיקים בסמכויות כלשהם, אבל דואגים לאינטרס של בעל הקניון (המרחב הציבורי המופרט) ולעיתים אף ממציאים חוקים משל עצמם ונוטלים לעצמם סמכויות שמעולם לא הואצלו להם.

כך גם קורה, לאחרונה, במסגרת הרכבת הקלה בירושלים. במסגרת הנסיון של המדינה להתנער מהאחריות, ובמסגרת המערכת שנועדה לבלבל את האזרחים כל כך כדי שהם יהיו חייבים לשלם קנסות, נבנתה האריכטקטורה של הרכבת הקלה; תהליך רכישת הכרטיס, לדוגמא, הוא כל כך מסובך כיוון שלא מספיק לרכוש אותו בעמדת הרכישה, אלא יש צורך לאחר הרכישה גם להעבירו במכונת הכרטוס על הרכבת. הבלבול הזה, לדוגמא, מביא לא אחת לקנסות כנגד נוסעים, למרות שאלה כבר שילמו.

במקביל, אותם עובדי הפרטה שניכסו לעצמם סמכויות, ניסו אף ליטול את הסמכות המדינתית העיקרית, להפעלת אלימות. כך, דיווחים על תקריות אלימות מצדם הופיעו בתקשורת ואף התנהגות חסרת סבלנות לציבור. דומה שאותם שכירי הפרטה הפנימו את הדיכוי שנובע ממנה והתחילו להתייחס לציבור כשם שהעריץ מתייחס אליהם.

אלא, שסרטון שהעלה לאחרונה לאינטרנט עידו נווה מדגים חלק מהבעייתיות בהתנהגות שלהם; ראשית, צריך לזכור כי אותם פקחי רכבת קלה עובדים מכח החוק, וליתר דיוק מכח פקודת מסילת הברזל; סעיף 45 לפקודה מקנה לפקיד המסילה סמכויות לדרוש את הזדהות הנוסע אם יש לו חשד שזה עבר עבירה על פי הפקודה, אלא שמהיכן יכול להתעורר אותו חשד? (ואגב, אותו פקיד חייב להיות פקיד שעבר הסמכה לכך). מעבר לכך, ההפרדה בין פרק העונשין בפקודת מסילות הברזל לבין הסעיף שמחייב תשלום עבור נסיעה (שנמצא בפרק ג', לעומת העונשין בפרק ד') מראה שיכול להיות שאי תשלום כלל אינו 'עבירה' על פי הסעיף.

אם נקח את הפרשנות הפשוטה, הרי שחשד לא יכול לצמוח רק מסירוב להזדהות או להציג כרטיס נסיעה. לדוגמא, בעניין תפ 14037-03-09 מדינת ישראל נ' יצחק ניסים פסק בית המשפט כי "‫עינינו הרואות כי המחוקק הקנה לשוטר סמכות לפנות לאדם ולעכבו ולו לזמן קצר על מנת לברר‬ ‫זהותו ומענו, ובכלל זה לדרוש ממנו כי יציג בפניו תעודת זהות, ברם התנה אותה סמכות בקיומו של ‫חשד כי בוצעה עבירה" … "‫לא זו בלבד שעדי המאשימה לא יכולים היו להסביר מה היה אותו חשד או למצער להסביר מה‬ ‫הייתה אותה "התעסקות" חשודה שיוחסה לנאשם ולבן אבו, אלא שהשוטר חמדאן הודה בפה מלא‬ ‫וללא בושה כי למעשה לא היה קיים כל חשד והוא ביקש לברר את זהותם‬".

כלומר, גם "פקיד רכבת" צריך להראות שקיים חשד סביר, לא די בסירוב להציג את כרטיס הנסיעה, כשם שלא די באי הסכמה לחיפוש כדי להקים חשד לכך שאדם מסוים חשוד בעבירה (נניח, רעפ 10141/09 מדינת ישראל נ' בן חיים). בעניין בן-חיים פסק בית המשפט העליון לגבי מהו אותו 'חשד סביר', ואותה פסיקה חלה לא רק על שוטרים, אלא גם על פקידי מסילת ברזל:

נצביע בבחינת למעלה מן הדרוש על מספר אמות מידה שעשויות בנסיבות המתאימות לגבש חשד סביר כלפי אדם מסוים, כנדרש בהתאם להוראות החוק שאוזכרו לעיל, ולהצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי על גופו או בכליו של אותו אדם. בהקשר זה ניתן להצביע על נסיבות שרק בהצטרפן למכלול יקימו עילת חיפוש ועל נסיבות שבכל אחת מהן יש די כדי להקים חשד סביר. כך, בין היתר, ניתן להצביע על התנהגותו המחשידה של האדם מושא החיפוש הפוטנציאלי, על מידע בדבר ביצוע עבירה במקום בו נמצא אותו אדם או בקרבתו, וזאת בצירוף השעה שבה הוא נמצא באותו מקום. כמו כן, חשד סביר ברמה המצדיקה עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי עשוי להתגבש כאשר המשטרה מקבלת מידע אודות תיאורו של אדם החשוד בביצוע עבירה מסוימת או בדבר האזור שבו עשוי להימצא החשוד.

כלומר, גם את הסמכות בסעיף 16(ג) לפקודת מסילת הברזל, לפיה "הנוסע יציג לפי הדרישה את כרטיסו לפני כל פקיד רכבת שהוסמך כדין לבקר כרטיסים, וימסור לפי הדרישה את הכרטיס לפקיד רכבת שהוסמך כדין לאסוף כרטיסים" חייב להפעיל הפקיד בצורה סבירה. כלומר, לא סתם לעבור ולבקש מכל אחד את הכרטיס, אלא לראות האם יש לו חשד שאותו אדם לא שילם. כל התנהגות אחרת? וובכן, היא פשוט רשעות ושרירות קוואזי-שלטונית

ביום ה' בשבוע שעבר אושרו תקנות המאגר הביומטרי וצו המאגר הביומטרי על ידי חברי הכנסת מאיר שטרית ואברהם מיכאלי. אישור התקנות והצו חתמו תהליך של שנתיים אשר החל בדיונים בחוק המאגר הביומטרי. הדיונים נסובו על השאלה מהם השימושים שיעשו בו ומי יקבל גישה למידע הזה (אך לא האם המאגר באמת נחוץ). על פי הצעת החוק שהתקבלה לבסוף, כל אזרח שיצטרף למאגר הביומטרי יצטרך לתת את טביעות אצבעותיו וצילום הפנים שלו שיאוחסנו במאגר מרכזי אשר יהיה נגיש למשרד הפנים, למשטרה ולשירותי בטחון שונים.

לאור המחאה הציבורית הרבה שהתעוררה, בין היתר באינטרנט, הוחלט כי החוק יחל בתקופת מבחן אשר מטרתה לבדוק את נחיצות המאגר, את הצלחתו ואת קבלתו בציבור. תקופה זו, שתמשך בין שנתיים לארבע שנים, תחל בנובמבר הקרוב, והדרך היחידה בה אתם כאזרחים מסוגלים למנוע את הפיכתו של המאגר לקבוע היא לסרב לתת את טביעות האצבע שלכם.

על השאלה מדוע מאגר ביומטרי מסוכן למדינה אין צורך לדון שוב. בקצרה: המטרה המוצהרת של הקמת מאגר ביומטרי היא מניעה של זיופי תעודות זהות; אלא, שעל מנת למנוע זיופים אין צורך במאגר ביומטרי אלא די בתעודות זהות אלקטרוניות שהן כמעט בלתי ניתנות לזיוף טכנולוגיות. מעבר לכך, רשויות החוק הודו כבר כי הסיבה היחידה בגללה דרוש מאגר ביומטרי הוא כדי להעביר למשטרה טביעות אצבעות של אזרחי המדינה. כן, אנחנו מדברים על אותה משטרה שמשתמשת באלימות מופרזת כנגד מפגינים מימין ומשמאל, כנגד עובדים זרים, כנגד ערביי ישראל וכנגד פעילים חברתיים.

כמו כן, סיבה נוספת להתנגד לזיהוי ביומטרי ולמאגר הביומטרי היא כי מרגע שטביעת האצבע שלכם הופכת להיות פריט המידע שמזהה אתכם, הרי שכל מי שמקבל גישה למידע הזה יכול להתחזות לכם כלפי שאר הציבור; וכמובן שלא צריך להזכיר לכם שאת טביעת האצבע שלכם אתם משאירים על כל כוס קפה, נכון?

אז אחרי שעברו את "מדוע לא צריך מאגר ביומטרי בשתי פסקאות או פחות", השאלה שעולה היא כיצד אתם, כאזרחים, יכולים להתנגד למאגר: קודם כל, חשוב שתבינו שהמדינה הולכת לנסות לשכנע אתכם בכל דרך אפשרית בשנים הקרובות לתת לה את טביעת האצבע שלכם; פקידי משרד הפנים מחוייבים, על פי צו המבחן, להציע לכם להצטרף למאגר. כן, בדיוק כשם שקופאית בסופר מחויבת על ידי המעביד החינני שלה להציע לכם להצטרף למועדון הלקוחות, כך גם הפקיד במשרד הפנים מחויב, בכל פעולה, להציע לכם להצטרף לניסוי.

אלא, שאחד ממדדי הניסוי הוא גם כמה אנשים לא הצטרפו למאגר מתוך כלל האנשים; האנשים האלה צריכים להיות אתם: החל מהאחד בנובמבר זו חובתכם האזרחית ללכת ללשכות משרד הפנים ולהוציא תעודות חדשות לא-ביומטריות, כדי שהסירוב שלכם לקבלת תעודה ביומטרית יספר וכדי שבעוד שנתיים כאשר המדינה תבחן את נחיצות המאגר היא תגלה שאף אחד לא רוצה אותו.

אם לא תעשו כן, הרי שאתם עשויים למצוא את עצמכם בעוד שנתיים עם מאגר ביומטרי, שכמו כל מאגר מידע אחר של מדינת ישראל, הופך את הפרטיות שלנו להפקר מיום ליום.

[פורסם במקור במאקו, ב972Mag באנגלית ובבלוג שלי באנגלית גם]

יעקב (ג'קי) אדרי מאס בתאגידי המים והכריז על מרד מסים בו הוא לא ישלם את היטל המים שיחוייב בו.לשיטתו, אי תשלום חשבון המים לחברה פרטית נובע מתפיסתו ש"כל רעיון הקמת התאגידים הוא שלב ביניים לקראת הפרטת משק המים לבעלי ההון, והם ייקחו את מתת האלוהים לאדם שהם המים ויעשו מהמים מכרה זהב לכיסם הפרטי. במשרד האוצר לא מכחישים שהיעד הסופי עשוי להיות הפרטת תאגידי המים, גם אם לא מדובר בתוכניות מיידיות". על פניו, גם אם צודק אדרי, יש לא מעט בעייתיות חוקית בקריאתו. ראשית, סעיף 289 לחוק העונשין קובע כי מי שקורא לאחר לא לשלם תשלום חובה שהודיעה עליו הממשלה, דינו מאסר לחצי שנה.

"המסית אדם, או קבוצת בני אדם, שלא לשלם, או לעכב, תשלום חובה שהודיעה עליו הממשלה ברשומות, בין שההסתה היא מפורשת ובין שהיא משתמעת, בין במלים שבעל פה או שבכתב ובין בסימנים או במוצגים חזותיים, ובין בדרכים אחרות, דינו – מאסר ששה חדשים"

אלא, שדווקא בדבריו של אדרי על המחאה החברתית מבית מדרשו של ג'ון רולס יש עוד תפיסה; בימים אלה, ולקראת מצעד זכויות האדם עולה השאלה כיצד ארגונים חברתיים יכולים לצעוד באותו מצעד זכויות אדם? כלומר, השאלה האם הזכות לשוויון, מים, בריאות וחינוך שוות במעמדן לחירות הביטוי, התנועה, המחשבה והקניין עולה היום לדיון במיוחד כאשר הזכויות החברתיות מותקות למען חירויות שניתנו לתאגידי ענק: כאשר הקניין הציבורי, של כלל הציבור, מועבר לתאגיד וזה מאיים בפניה לבית הדין הבינלאומי בהאג במידה וזכויותיו תפגענה, עולה השאלה כיצד ניתן לראות את התחייבויות המדינה כלפי אזרחיה כחלק מתפיסה רחבה יותר.

התבונה מחייבת, אפוא, כי ממשלות שנוסדו זה מכבר לא יוחלפו בשל סיבות קלות ערך וחולפות, ואכן, הנסיון מלמד, כי בני האדם נוטים יותר לסבול, כל עוד ניתן לשאת את הרעות, מאשר לעשות דין לעצמם על ידי ביטול צורות השלטון שאליהן הם מורגלים. אך בשעה ששורה ארוכה של עוולות ופגיעות, הנמשכת ללא שינוי לאורך זמן, וחושפת מזימה להעמידם תחת עריצות מוחלטת, הרי זו זכותם, ואף חובתם, להתנער מממשל מעין זה ולהעמיד שומרים חדשים על ביטחונם לעתיד לבוא (הכרזת העצמאות של ארצות הברית)

אדרי מדבר על מצב בו השלטון מפריט עצמו לדעת ומנער מעצמו את האחריות לאזרחי המדינה, לאו דווקא במישור הכלכלי של המונח אלא כאשר שר הרווחה, יצחק בוז'י הרצוג מאפשר את הפרטת שירותי הרווחה, וכאשר אחריות המדינה לספק לתושביה את שלושת האלמנטים הבסיסיים ביותר: אוויר נקי, מים ואפשרות לגור מופקעת לטובת בעלי הון, הרי שנותר לשמוח שהמדינה לא יכולה לחלק צ'רטרים בלעדיים להנאה מהשמש אחרי שמי שקיבל צ'רטר להנות משאר משאבי הטבע זיהם את האוויר ופגע ביכולת של הציבור להנות ממנו; אדרי, ומי שמורד יחד איתו, חוששים מהיום בו מי הברז, כמו המים המינרלים, יהיו נחלתם של העשירים בלבד ואלה יוכלו למנוע את הגישה של שאר הציבור למים.

הזכויות החברתיות עליהן מדבר אדרי הן הזכויות של כולנו לקבל את ההון הטבעי והאנושי מהמדינה: את הזכות לחינוך שאינו מוטה לטובת בעלי הון מסוימים, את הזכות שהמדינה תאגור עבור כלל אזרחיה את משאבי הטבע: השמש, הגשם והאוויר ותופקד עליהם נאמנה ואת הזכות של בני האדם להתאגד יחדיו על מנת לדאוג אחד לשני. כאשר המדינה אינה מאפשרת לציבור לממש את זכויותיו אלה, היא מסכנת אותו ומעמידה אותו בדיוק באותו המקום עליו דיברה הכרזת העצמאות האמריקאית; במרד של אדרי אין אלא כדי לקדם את התפיסה הזו.

במצעד זכויות האדם חייבים לצעוד יחד מי שנלחם על מנת שאחרים יוכלו לפתוח את פיהם ומי שנלחם על מנת למנוע ממעסיקים לנצל את עובדיהם, מי שנלחם למען האוויר אותו אנו נושמים ומי שנלחם על מנת שבעלי הון נוספים יקבלו עוד ממון בדמות סל התרופות, מי שנלחם למען זכות האדם על גופו יחד עם מי שפועל למען שחרור המדינה מנטל השטחים. רק בישראל נוצר מצב בו זכויות האדם נוכסו לשמאל כיוון שהימין ניער עצמו מהן, בין היתר כיוון שזכויות כמו חופש הביטוי מפריעות לו לעצור זכויות חברתיות שנוצרות בעקבותו.

אין אלא לקוות שאדרי טועה ושתאגידי המים לא יופרטו, אלא שמהיכרות עם ישראל, רק בית המשפט העליון (לבינתיים) יכול להרגיש בטוח שלא יופרט.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

נקמאלה היתה מתנחלת שגרה במאחז חרונאל, היא היתה בעלת תואר שני במדעי המחשב, ומוכשרת וגדולה בתורה. נקמאלה, כמו רבות אחרות מחברותיה, התנגדה לתכנית ההתנתקות של אריאל שרון הצורר ורצתה לעצרה, בכל דרך אפשרית. נקמאלה רקמה מזימה: לרוקן את קופת המדינה ממזומניה ולהפיל את הבורסה, כך שכל כספי המדינה יתפוגגו להם, והיא תוכל לעצור את ההתנתקות: ללא כסף, ללא יכולת לפרנס חיילים במילואים ושוטרים, תאלץ המדינה לסגת מתכניותיה.

נקמאלה פרצה למחשבי בנק ישראל, מתוך הבנה שגרימת נזק פיסי היא חמורה מנזק ממוני, ומתוך רצון לפגוע בכיסה של המדינה ולעצור את ההתנתקות. היא השביתה את שרתי בנק ישראל באמצעות התקפת DDoS והיא חיבלה במערכות האנטנות הסלולריות על מנת לסכל את ההתנתקות. נקמאלה היתה גאוות הישוב חרונאל.

באותה העת,גפן אוחנה החליט לפרוץ לשרתי חברת ויסט ולהשביתם (ת"פ 6512-12-08 מדינת ישראל נ' אוחנה). גפן הורשע ונדון למאסר על תנאי ולקנס על תנאי.

מנגד, המניע האידיאולוגי של נקמאלה הביא לכך שהיא תקבל חנינה על פי הצעת חוק החנינה בעניין תוכנית ההתנתקות שהתקבלה בכנסת השבוע כחוק בספר החוקים. על פי הצעת החוק (את החוק עצמו לא הצלחתי למצוא באתר הכנסת, אבל את הצעת חוק החנינה בענייו גדר ההפרדה של מוחמד ברכה כן מצאתי) קובעת כי "אדם שהורשע בעבירה שנעברה מתוך מניע של התנגדות ליישום תוכנית ההתנתקות כהגדרתה בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-20051 (בחוק זה – יישום תוכנית ההתנתקות), ונקבע כי לא היה בביצועה סכנה ממשית לחיי אדם, ייפסק ביצוע גזר דינו בגין אותה עבירה, ואם ביום תחילת חוק זה טרם בוצע גזר הדין – לא יבצעו".

ומהו "מניע" של התנגדות? האם כעת כל שאדם יצטרך לומר הוא שכוונתו היתה לסכל את ההתנתקות או להתנגד אליה (לחוק אין תחולת זמן, כלומר אני יכול להתנגד להתנתקות גם לאחריה או בעוד 20 שנה) והוא יהיה חף. הפגיעה בשוויון בפני החוק תהיה מהותית כאשר יהיה לנו ברור ששני בני אדם שביצעו מעשה זהה (נניח, פריצה לבנק ישראל) יעמדו לדין שונה. ומעבר לכך, מהי משמעות החנינה כאשר היא ניתנת בצורה כל כך גורפת? (וראו בג"צ 426/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל). בפרשת ברזילי נדונה שאלת חנינתם של עובדי השב"כ בפרשת קו 300, ובית המשפט פסק כי "סיכומם של דברים, המסקנה העולה לדידי מן האמור לעיל היא, כי אין מבטלים סמכות חוקתית, המעוגנת בחוק החרות, אלא על-ידי מעשה חקיקה מפורש, וכי אין בקיומם של דברי חוק, המעניקים סמכות לתביעה הכללית ואשר הם בעלי תוכן דומה, כדי לבטל מכללא את קיומה של סמכות חוקתית שבידי נשיא המדינה".

אך האם ניתן להפקיע את שיקול הדעת הרחב של הנשיא בכל הנוגע לחנינת פושעי ההתנתקות? כאן יווצר אי שוויון בפני החוק, כאשר מי שעבר עבירה ממניע אחר יהיה שונה מאשר מי שלא קיים את המניע. אותו אי שוויון יהיה בלתי ניתן לריפוי גם כאשר נבין שחוק זה אינו רק רטרואקטיבי ומבטל ענשים של מי שנדון כבר, אלא גם פרוספקטיבי: אם אני, מעתה, אעבור פשע, אחצה את הכביש באדום, אעלים מסים, הרי שאני אטען שזה לא אני, זו ההתנתקות.

חוק חנינת ההתנתקות יוצר פשע אחר; הוא פותח מדרון מסוכן לכך שמחר יחונו פורעי חוק בעקבות רעידת אדמה ומחרתים יחונו מעלימי מס. חוק במדינה יש אחד, ואם מסרבים לו, יש לשלם את המחיר.

ככל הנראה, הפעם זו אזעקת אמת, כך אומר המודיעין שלנו בכנסת. ביום ג' תעלה להצבה הצעת חוק המאגר הביומטרי. מה אפשר לומר על העניין? סקר שערכנו גילה כי שני שליש מהציבור מאמין שהמאגר ידלוף וש46% מהציבור תומכים במאבק, נתון חסר תקדים לכל מאבק ציבורי עד כה (למעט המאבק להחזרת גלעד שליט), שני חתני פרס נובל ועשרות מדענים מובילים ניסו להסביר למחוקקים מדוע הצעת החוק נוראית, שלחנו לחברי הכנסת עותקים של 1984 של ג'ורג' אורוול; שר הפנים אלי ישי הבין את הסכנות, אבל לא היה מוכן לשמוע על חלופות למאגר הביומטרי, עדי שמיר, מטובי המדענים, ניסה לצור אלטרנטיבה למאגר; שתי הפגנות שנערכו והביאו ציבור חדש לאקטיביזם ואלפי תומכים בקבוצות בפייסבוק.

חוסר ההבנה על המאגר מראה כמה חברי הכנסת מפחדים לנקוט עמדה. הושבנו לא מעט אנשים להתקשר לחברי הכנסת לקבל את עמדתם על המאגר, 18 היו מספיק אמיצים לומר שהם מתנגדים, 20 התלבטו ורק 6 החליטו לומר שהם בעד: זבולון אורלב, גלעד ארדן, אריה ביבי, ישראל חסון (שאמר לי, לזכותו: "למה להתנגד, יש מאגרים הרבה יותר רגישים"), בנימין נתניהו ומאיר שטרית. שאר חברי הכנסת, ככל הנראה, יצביעו יחד עם הקואליציה. אבל חברי הכנסת האמיצים שיוכלו להרים את ידם בעד החוק יצטרכו לזכור שכשהמאגר הביומטרי ידלוף, והוא ידלוף [אפשר לבדוק אם המאגר דלף בלינק הזה], כמו כל פיסת מידע אחרת במדינה, כמו רשומות רפואיות, כמו מידע על נכי צה"ל, כמו מרשם האוכלוסין, כמו ציונים של סטודנטים, כמו מידע מביטוח לאומי, כמו פנקס הבוחרים וכמו כתובות חברי הכנסת, הם יהיו אלה שאחראים לכך.

מדינת ישראל לא צריכה בכלל להחזיק מאגר ביומטרי; המאגר מיותר ולא נחוץ, הוא כמו כור גרעיני שמוקם ליד הבית שלך. מדינת ישראל צריכה אבל להבין שאם היא תקים את המאגר, חסר לה שפתאום כל מיני בתי ספר וקופות חולים יתחילו לנהל מאגרים ביומטריים משל עצמם.

כן, אתם יכולים לעצור את המאגר הביומטרי: אתם יכולים לסרב, לא לתת את טביעת האצבע שלכם. אפשר לסרב מתוך הבנה שחירות היא משהו שלא ניתן לקחת מכם. סרבנות, כמובן, היא הכלי של החלש; אנחנו, כחזקים, יכולים לעשות מעבר לזה. הצורה הנכונה של סרבנות היא לתת למדינה נתונים שהיא לא יכולה לעשות איתם דבר.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

אולי לא סיימנו עם הזוועות. אחרי הדיווח השבוע על הרגלי הפתיחה באש הלוקים בחוסר זהירות במבצע עופרת יצוקה שהבהירו לכולנו מה באמת הצבא עשה בעזה (ולי גרם לחשוב ששהמחאה שלי נגד המלחמה היתה מוצדקת הרבה יותר) (ואם כבר, אז לכו לקרוא את הפוסט הנהדר של נתאי פרץ על החבר הדמיוני שלו), כתב העת לשנאת ישראל ותעמולה תבוסתנית 'הארץ' מביא 'דיווח' שערוריתי על ההדפסים שקיימים על חולצות בוגרי קורסים בצה"ל.

בין היתר, מעודדות החולצות הרג חפים מפשע באמצעות משפטים כמו "תדע כל אם ערביה כי גורל בניה תלוי בידי" (שימו לב, ערביה ולא פלשתינאית) או "אין בתולות – אין פיגועים" הקלאסי. אבל אנחנו, השמאלנים עוכרי ישראל, בעצם אשמים. אותנו רוצים להרוג, ואנחנו בכלל מתעלמים מהביטויים הקיצוניים של האלימות בצד השני. חיילי צה"ל (המוסריים בעולם) בזזו תכשיטים מבתים בעזה (עוד, ושוב), מתעללים בפלשתינאים, (ושוב) הורגים ילדים, ועשו עוד דברים שהשתיקה יפה להם, אבל השמאלנים: השמאלנים הם אלה שמפריעים לצה"ל לנצח.

אבל זה בסדר (בסדר?) כיוון שכשהעניינים מתבהרים התמונה הגדולה מסבירה יותר. המאבק בין שתי האידיאולוגיות, זו שבשביל לשמור על בטחוננו מוכנה להרוג גם ילדים וזו שמנסה להלחם באויב בכפפות של משי, הסתיים בכך שאלו שבעד להלחם בכפפות של משי לא נלחמו בבטחוניסטים. הסינתזה אמורה להיות זו שתגן עלינו, הדיון בין שתי הגישות והעירוב של בטחוניזם והומניזם היה אמור להביא למדינה דמוקרטית והגיונית.

אבל בישראל קרה מקרה, ובעוד שההומניזם יצא החוצה מהצבא (בין היתר בגלל עודף סרבנות), המיליטריזם החליט להשתלט על הצבא ולייצא עצמו לכיוונים אחרים. השמאלנים לא נלחמו על האידיאולוגיה שלהם והגענו למצב שגוש השמאל מונה כעת פחות מ20 חברי כנסת. כלומר, על כל שמאלן אחד (כולל מפלגת העבודה) יש בישראל חמישה שאינם שמאלנים. מתוך אותם 20, ארבעה נחשבים שמאל רדיקאלי ומוקצים, שלושה נחשבים לשמאל קיצוני ורק שלושה-עשר נחשבים שמאל מתון (ואגב, גם אותם שלושה-עשר לא התנגדו למלחמה).

[כלומר, נניח שניתן לומר שמתוך 120 חברי כנסת, חמישה-שישה היו כאלה שניתן להניח שנמנו בין מתנגדי המלחמה (ושוב, שינויים בהרכב הכנסת וכו'), כלומר - פחות מחמישה אחוז מ(נציגי)האוכלוסיה מהווים שמאל אמיתי]

אם משפט כמו "לא נרגע עד וידוא הריגה" לא גורם לכם את אותה סלידה מהממסד כמו שניצולי שואה צריכים להלחם על הזכויות שלהם, את אותה סלידה כשאתם שומעים על עוד כתב אישום נגד נבחר ציבור, אם לא מפריע לכם שהאדם הזה עומד להיות שר בכיר בממשלה, כנראה שאין באמת תקווה לשמאל בישראל, ונמשיך להנות מלהתלונן על הזוועות ונעמוד בצד כמו עוכרי ישראל.

ובהערת אגב אולי, לפני שבועיים ניהלתי ויכוח עם אמי, שהגדירה אותי כ'אנטי-ציוני' כיוון שתמכתי בדב חנין לראשות עיריית תל-אביב. לא רק שאני לא מוכן לקבל את ההגדרה שחד"ש היא מפלגה אנטי-ציונית, אלא שמבחינתי ציונית היא קודם כל אהבת העם, ורק אחר כך אהבת הארץ. העם שלי, עם כמה שיש לי טענות על ההתנהגות שלו, הוא עם מגוון: הוא כולל את העובדים הזרים שגרים מאות מטרים מביתי בתחנה המרכזית, הוא כולל את העולים החדשים שלומדים בבית הספר מולי, את יושבי בתי הקפה מעבר לכביש ועוד חלקים נרחבים מהאוכלוסיה. אם העם של אנשים מסוימים לא כולל את כל האנשים שיושבים על אותה חלקת אדמה, ללא קשר למעמד חוקי כזה או אחר, אז כנראה שהם מעדיפים להסתיר את הגזענות שלהם על ידי הגדרת מי שחושף את ערוותם כאנטי-ציוני.

חיילי גולני צילמו את עצמם מתעללים [מילולית] בפלשתינאי כפות.החיילים, כמובן, מתנהגים כמו חבורה של ערסים טיפוסיים שמבקשים מהפלשתינאי לדבר בעברית, צוחקים עליו ומעלים את הכל לאתר שיתוף הסרטים, יוטיוב. העובדה שהם עשו את זה, נובעת ככל הנראה מכך שהם ידעו שכלום לא יקרה להם. בסך הכל, הם יודעים שאפילו אם הם היו יורים בפלשתינאי, אז ככל הנראה הם היו יוצאים בלי עונש ובסך הכל הכל היה מטויח בפנים. הבעיה מתחילה, כמובן, כשהשטויות האלה מגיעות לתקשורת.

אבל מה קורה כשהחיילים משתמשים במצלמות, הנשק של הפלשתינאים, נגד עצמם? חיילים אמריקאים כבר עושים את זה, ועכשיו אנחנו, כאחינו הקלגסים, רוצים להתעלל בעם נכבש.

הפתרון הנכון היה לא לקרוא לאותם אנשים "חיילי צה"ל", אלא למצוא את שמותיהם של אותם חיילים ולפרסם אותם, לדאוג שאותם "גיבורים" ישבו בכלא על פשעי מלחמה, ולאחר מכן, שהם לא ילכו לשום מקום בלי שידעו שאותם אנשים הם  החיילים המתעללים. אין הבדל בין האלימות הארסית [והערסית] של אותם חיילים לבין אלימות במערכת החינוך נגד ילדים, והפתרון צריך להיות זהה: אכיפה.

ביום שבת האחרון, בזמן שכל ישראל נחה ונופשת, החליטו מספר מתנחלים לצאת לפוגרום משל עצמם. פלשתינאי אלמוני, שזהותו לא נמצאה עד כה, דקר ילד בן תשע בהנתחלות יצהר. כאות הוקרה, החליטו המתנחלים, בזמן שבת הקודש, לצאת למסע נקם ולקחת את החוק לידיהם. גינויים יצאו מטעם ראש הממשלה, אהוד אולמרט; ואחרי שכבר הפעילו אלימות נגד צבא הכיבוש, מאשימים כעת המתנחלים את השמאל בצדקנות וריקוד על דמו של הילד.

מבלי לדון בשאלה האם בכלל היה דוקר פלשתינאי או שמא היה הכל מתוכנן על מנת לתכנן מסע נקם בערביים המקומיים כמו בעלילות הדם של ימי הביניים נגד היהודים, השאלה העולה היא באיזו זכות לוקחים המתנחלים את החוק לידיהם? כמובן שאחרי שהם התרגלו שהצבא עושה דברם, יהיה קשה לשנות את המצב, אבל הפיכה צבאית של ממש, בה למיעוט מליציוני יש גישה לאמצעי נשק, היא דבר חדש מאוד.

לכאורה, ההתנחלות יצהר מהווה סכנה לבטחון המדינה בדיוק כמו ערי טרור אחרות בשטיחים. תלמיד ישיבה שיגר מהאיזור לאחרונה רקטת קסאם מאולתרת לכיוון כפר ערבי, תושב אחר ביצהר ידה אבנים נגד פלשתינאים, מתנחל חטף נשק מחייל וירה באוויר ואפילו זרקו לבנה על רכב משפחה. ומאיתנו? ח"כ אריה אלדד קורא לנו לנהוג בסבלנות ולהבין את המתנחלים.

אם היתה, איפה שהוא בעולם, מליציה יהודית שפועלת לתפיסת השלטון במדינה זרה בדרכים אלימות, ישראל היתה מגנה את הפעילות. אם בכל מדינה אחרת, מליציה חמושה היתה פועלת נגד תושבים, היינו קוראים לה טרוריסטים. אבל בישראל מודל 2008? את המתנחלים צריך "להבין" ו"לכבד".

יש לפנות את כל ההתנחלויות מיידית, ובראש ובראשונה את יצהר. יצהר היא סמל לכל מה שרקוב בכיבוש; הכובשים לקחו על עצמם את זהות הצבא, במקום להיות חלק מנוף הארץ. אין עוד מקום להשאר בשטחים ואין עוד מקום ליתן לאנשים אלו זכויות במדינת ישראל, שימצאו להם מקום לדור תחת חוקיהם.

[פורסם ב"עבודה שחורה"]

עכשיו זה כבר די ברור, למתנגדי השלטון בישראל יש דם דליל יותר, וכנראה גם זול יותר. זה לא משנה אם אתה מימין או משמאל, רשויות אכיפת החוק ככל הנראה עוד יבואו עמך בדין ודברים. בין אם שמך מתן כהן ואתה שמאלן שמבלה את ימי השישי שלך בבילעין, כך שהשלטון מרשה לעצמו לפגוע בך עם כדור גומי בעין, (או סתם אש חיה מדי פעם) או אם שמך דוד לדווין ואתה מתנגד לפינוי עמונה וצריך לספוג את "נחת ראשו" של שוטר מג"ב דוד עטיה. אבל השאלה האמיתית היא  איך לעזאזל הרשה לעצמו אותו "סגן אלוף עומרי" לתת פקודה לחייל לירות במחבל כפות?

לא סתם הצבא רוצה להשאר סוכן החברות המהותי ביותר בישראל, הצבא בישראל אינו מוסרי כלל ואינו יכול עוד לשרת את העם שהוא נועד להגן עליו. הצבא הלא מוסרי בעליל של ישראל שמפר בצורה שיטתית את הוראות בית המשפט העליון לגבי נוהל שכן ממשיך להטיל על חייליו פקודות לא חוקיות ולגרום לאזרחים ולתושבים מוגנים סבל רב.

החקיקה האחרונה מבית מדרשו של צה"ל לפיה אמנים שלא שירתו בצה"ל לא יוכלו לקבל כספים ממוסדות ציבור היא רק עוד אבן בדרך ליצירת אזרחות סוג ב', זו שלא יכולה להצביע (בעתיד, לפחות לפי איתן כבל ואהוד ברק) או לנהוג ברכב, אותה אזרחות שכפופה לנאמנות לאפארטוס הממשלתי של הפעלת אלימות.

דעה אחרת:
ירושלים האחרת: זה צבא זה?

0.
דומה שהאוכלוסיה המושמצת ביותר לאחרונה במדינה, שגם מיוחסים לה כוחות עליונים (ואליונים) היא פקידי האוצר. דומה שלמדינה שלא מעוניינת לסייע באמת לאזרחיה יש שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל משלה שיכול לבצע את הפעילויות תוך שהמדינה נכנסת איתו לויכוחים מיותרים לצרכי תקשורת בלבד (תודה, אורן שרגר). כעת, לאחר שאותם "פקידים" מנעו מניצולי השואה את הפיצויים המגיעים להם ב2005, ושבו למנוע גם ב2007 וכעת הם מונעים מהם קבלת אחוזי נכות והכל מתוך אמונה בטובת אותה מדינה עלומה שאנו (ככל הנראה) לא מהווים חלק ממנה, שאחרת האינטרסים שלנו היו זהים לאינטרסים של אלו שמגנים על הקופה הציבורית.

הבוקר, כך מדווח אתר 'הארץ', פקידי האוצר הגיעו לחוצפה חדשה כאשר דרשו מבעלי עסקים בצפון להשיב כספים ששולמו להם בגין המלחמה לאחר שטענו כי הנזקים לא נגרמו לעסקים בגלל המלחמה בלבד.

1.
לפקידות יש שני תפקידים במדינה דמוקרטית: הראשון הוא לבצע את הוראות הדרג הפוליטי שקובע את העמדה האידיאולוגית (כלומר, לפקידים לא יכולה להיות העדפה אידיאולוגית אלא אלו אמורים לבצע פקודות, וכלכלה לכשעצמה עשויה להיות אידיאולוגיה ולא מדע). התפקיד השני הוא לאפשר לדרג הפוליטי-הנבחר, שחסר הבנה בכל מה שקשור לביצוע, לקבל חוות דעת אובייקטיבית לגבי השלכות ההחלטות ולקבל את המידע המלא כדי לקבל את ההחלטה הטובה ביותר.

2.
'נערי האוצר' ו'פקידי האוצר' כבר מזמן לא עושים כך. הם רואים עצמם כבעלי תפקיד שלישי: הם מונעים העברת כספים לגורמים שלהערכתם אינם נחוצים (ומנסחים, לדוגמא, לעכב החלטות ממשלה). השאלה היא לא רק מה רוצים פקידי האוצר, אלא מה היה קורה אם מקביליהם בדרגים מקצועיים אחרים היו עושים כן.

3.
את השאלה הזו העלתי אמש בשיחה עם חבר, כשטענתי שהפיכה צבאית אפשרית בישראל באותה מידה, ושאין הבדל בין התנהגות פקידי האוצר לבין הפיכה צבאית. דמיינו מצב שצבא הגנה לישראל מעוניין בתוספת תקציב של מיליארד ש"ח למשכורות ושפקידי האוצר מסרבים (הניחו נא שהממשלה אדישה). אותו צבא מחליט לשבות על ידי כל הגורמים המוסמכים לו, בדיוק כמו ששובתים ברשות המסים ולא גובים כספים או שובתים בצפון כדי לוודא שיתקבלו הטבות כלכליות. מה קורה כשהצבא שובת? כמובן, הדבר אסור על פי חוק, אבל צפצוף על החוק הוא רק אחד מהמאפיינים של הפיכה (או של שביתה, שהיא שבירה של כללי המשחק).

4.
האם צבא הגנה לישראל יכול ליישם את האינטרסים הכלכליים, לשבות ולהביא להפיכה צבאית? אני לא רוצה לדעת מה יקרה כשהצבא יחליט שהתקציבים שמוקצים לו אינם מספקים והוא מחליט שהוא מפסיק אימונים עד להודעה חדשה: האם זה יהיה איום ממשי על מדינת ישראל או סימן שהדמוקרטיה כנראה לא עובדת.