Intellect or Insanity

0.
בישראל, כמו בישראל, העובדה שלא נמצאת אשם בדין, או שאין נגדך מספיק ראיות, לא אומרת שלא תהיה כפוף לעונש. מעבר לכך, עצם קיומו של חשד, לעיתים, בא גם כנגד הסובבים אותך. האפקט הזה, בו מצד אחד המדינה אינה מסוגלת לאכוף את הדין, ומצד שני משתמשת באותן ראיות בצורה של ענישה קולקטיבית, הוא בדיוק חוסר דמוקרטיה. הבעיה, כמובן, היא שבדרך כלל הענישה מופעלת כלפי מי שהציבור תופש ככאלה ש'מגיע להם', ובכך הוא מצדיק את הענישה.

1.
הסיפור הפעם מתחיל ב2009. אז פורסם ספר בשם 'תורת המלך', אשר לכאורה מתיר הריגת ערבים; בעקבות פרסום הספר, בצורה מזדחלת, ולאחר שהחשודים בפרסום סרבו להתייצב ולהחקר, הביאו לדיונים ערים על הספר, ולדיונים על עצם הזכות החוקתית לפרש את דברי התורה, אף אם פרשנות זו היא הסתה, הוחלט לבסוף שלא להגיש כתבי אישום. כלומר, המדינה עצמה החליטה שאין לה די ראיות כדי להוכיח שאותם כותבים מעורבים בהסתה.

2.
בכך, במדינה מתוקנת, היה אמור להסתיים ההליך המשפטי. אותם חשודים היו משוחררים מהסטיגמה הציבורית, בין אם הדבר מוצדק ובין אם לאו. אלא, שישראל היא "מדינה נורמלית שאינה נורמלית" (בגצ 3091/99 מעורבותם של ראשי הישיבה בכתיבת הספר תורת המלך, כמו גם חשד שתלמידי הישיבה מעורבים בפעילות תג-מחיר, הביאו לעצירת מימון הישיבה.

3.
כלומר, ברוב המקרים של מקרי 'תג-מחיר' המשטרה אינה מצליחה למצוא את החשודים, ולכן היא מניחה שאותם חשודים יצאו מיישוב מסוים. הענישה הקולקטיבית, של הפסקת מימון של ישיבה מצד אחד, ומצד שני טענה כי אין ראיות להעמיד את ראשיה לדין היא צביעות וענישה מהסוג עוקף בית משפט שהמדינה מפעילה. השימוש בקריאות עקיפות לריסון, קריצת עין והעלמת עין של השלטון מאירועי תג מחיר ומנגד הפעלת סנקציות כנגד חשודים וקרוביהם, כולם יחד מראים בדיוק מה הבעיה.

4.
איני חושב שבישיבת 'עוד יוסף חי בשכם' יושבים רק צדיקים. אני אבל חושב שיושבים שם, לבטח, מספר תלמידים שבאו ללמוד תורה ואינם חלק מפעילות תג-מחיר. אותם תלמידים נענשים כאשר הישיבה אינה מתוקצבת, הם אינם מסוגלים ללמוד, ומפתחים אנטגוניזם כלפי השלטון. אם המדינה רוצה להתמודד עם תג מחיר, שתמצא ראיות, שתעמיד לדין : אם היא רוצה להמשיך, שתממן את הישיבה. אבל: לעצור את המימון בצד אחד, ולהעלים עין מאירועי תג מחיר? זו צביעות שלטונית.

לפעמים התקשורת כל כך מתאהבת בסיפור ובגיבור שלו, שהיא שוכחת לרגע את התפקיד שלה בתור מי שאחראית על המצב ובתור מי שצריכה לספר את הסיפור באחריות. ההתנהלות של התקשורת, בכל הנוגע למשה סילמן, היא לא פורנוגרפיה, היא נקרופיליה. בים שבת האחרון, במהלך ההפגנה של פעילי המחאה החברתית, הצית עצמו סילמן כצעד של ייאוש מהמערכת. סילמן טען טענות חמורות כנגד המערכת במכתב שהותיר, ואמצעי תקשורת רבים בחרו לפרסמו.

פעמיים נקרופיליה חטאה התקשורת: בפעם הראשונה כאשר פרסמה את תמונותיו, בשידור חי, לצורך צפיה והנאה של הציבור; בפעם השניה חטאה כאשר נכנסה לחייו הפרטיים וסיפרה את הסיפור הכואב שלו: על החוב לביטוח לאומי, העסק שקרס ועוד. התקשורת עשתה זאת כאשר היא מודעת למצבו הנפשי הרעוע של סילמן.

אכן, הוראות חוק הגנת הפרטיות קובעות שני איסורים משמעותיים על פגיעה בפרטיות של אדם: "פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה" ו"פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד".

מצבו הכלכלי של סילמן, חובו לביטוח לאומי ועברו הבריאותי הם ענייניו הפרטיים. לאיש אסור להכנס אליהם ואסור לספר עליהם לציבור לא משנה מה; כך גם התמונות שמציגות אותו במצבו הקשה. יש צורך לדווח על המאורע; הוא בעל ערך חדשותי רב: אדם הצית עצמו במחאה על מצבו הכלכלי. אך השימוש בשמו, סיפורו ועוד נכנס כבר לגדר מציצנות: מדוע צריך זאת? האם יש באמת צורך בשמו או במצבו הספציפי? לא. משה סילמן הוא הסיפור של כולנו.

אין ספק שסילמן לא היה מסוגל לתת את ההסכמה הנדרשת לצורך פגיעה בפרטיותו על ידי כלי התקשורת. מצבו הבריאותי לא אפשר זאת; לכן אנו צריכים לשאול: כשאנו קוראים לסולידריות, אולי נקרא גם לשמירה על כבודו של האדם?

לקריאה נוספת: על הנקרופיליה של התקשורת ומשפחת פוגל הי"ד.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

"אם יש לך כסף, יש לך צדק" (שם, שם).

אחת התמות של הבלוג הזה, אם אפשר לראות משהו בתוך בליל הדיונים על חופש ביטוי, פרטיות, טכנולוגיה, ביומטריה, תרופות, בריאות וכל שאר הדברים שאני מתעניין בהם, היא שהזכות למשפט הוגן והליך הוגן שזורה עמוק בתוך היחס העדין של שלטון-אזרח. במשפט הפלילי היחס הזה חשוב הרבה יותר; כאן יש הבדל משמעותי בכללי המשחק בין בעלי אמצעים לחסרי אמצעים.

כך, לדוגמא, בשנת 1995 חוקקה מדינת ישראל חוק סוציאלי ביותר: חוק הסנגוריה הציבורית. מטרת החוק, המוצהרת ביותר, היתה להוות רשת סוציאלית ולאפשר לנאשמים אשר באים לבית המשפט לדיון בעבירות בסדר גודל משמעותי (בגדול, אם נקרא את סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אז אפשר למצות אותו ל"מסכנים ומקרים בהם התביעה דורשת מאסר בפועל"). במצב כזה, נוצר הסדר סוציאלי כפול.

ראשית, ההסדר סוציאלי כי הוא נתן לכל מי שיש חשש כי יסיים את המשפט בכלא זכות לייצוג; פתאום, במקום לעמוד מול מכונה משומנת של תיקים ומערכת גדולה ולא מובנת, יש לו עורך דין שדואג לו ושומר עליו, ומכיר את רזי המכונה. ההסדר היה סוציאלי גם מהכיוון השני, כיוון כשכל אחד מעשרות אלפי עורכי הדין שמוצא עצמו מדי פעם חסר עבודה יכול למלא טופס ולהצטרף להסדר הסנגוריה הציבורית, ולקבל, על פי תקנות הסנגוריה הציבורית, כמה שקלים שיכולים לדאוג לו לגמור את החודש. בגדול, כל דיון כזה נמשך כמה דקות, וחלק מהסנגורים עובדים בתור מי שאחראי לסגור כמה שיותר הסדרי טיעון מהירים; אבל, קיימים כל מיני סנגורים חרוצים שבאמת עושים עבודה נאמנה.

כלומר, נוצר כאן הסדר חצי יעיל: על פי מחקר של ד"ר קרן וינשל-מרגל ועו"ד ענבל גלון ממחלקת מידע ומחקר בבית המשפט העליון, יחד עם ד"ר אורן גזל-אייל, בערך בשישה אחוז מהמקרים לא מתקיים הסדר טיעון ואז שומעים ראיות עם כל הדיון התיאטרלי שאתם מכירים. כלומר, בשאר המקרים עבודת עורכי הדין (הן של התביעה והן של ההגנה) היא ניהול משא ומתן על הסדר הטיעון, בסופו של דבר. על ההסדר הזה יכול לקבל עורך דין כמה מאות שקלים, והוא חוסך הוצאות משמעותיות של שיווק, פרסום וכדומה. הוא אפילו (לפעמים) לא צריך לדעת את הדין המהותי, כי הוא יכול לצאת מנקודת הנחה שאם הוא מטפל בעשרים מקרים בחודש (בערך אחד ביום עבודה), הוא סוגר משכורת יפה של כ15,000 ש"ח, ומנהל רק תיק הוכחות אחד עד הסוף.

חצי היעילות הזו אומרת כך: את העלויות של ניהול כל ההליכים הפליליים, שעולים למדינה מיליוני שקלים בשנה ואינם מצדיקים את עצמם, הגדלנו על ידי כך שהטלנו על הציבור גם עלות של ייצוג משפטי: כלומר, כסף נוסף נדרש כדי להגן על זכויות הנאשמים ולהגיע להסדרים יותר יעילים (ולא לנהל משפט ב94% מהמקרים) כיוון שהפרקליטות (או המשטרה) מגישים כתבי אישום מופרזים, שאינם משקפים את המצב האמיתי כנראה.

לכן, ההחלטה של שר המשפטים אמש להטיל על נאשמים חובת תשלום על ייצוג על ידי הסנגוריה בעצם אומר שבחלק ניכר מהמקרים, השכבות החלשות של החברה, אלה שאינן יכולות להרשות לעצמן לפנות לעורך דין פלילי שיתן להם את הייצוג הטוב ביותר שכסף יכול לתת, גם לא יוכלו לשלם את הסכומים הנדרשים לצורך הייצוג על ידי הסניגוריה (כאמור, נאמר שם שיש פטורים לשכבות החלשות, אבל אני מדבר על קבוצת ה"עובדים העניים", אלה שאין להם כסף, אבל לא נחשבים מסכנים).

כך, בעוד שבארצות הברית התיקון השישי לחוקה מחייב את המדינה למנות לכל נאשם סניגור על חשבונה. אותה חובה, משום מה, לא תהיה קיימת בישראל; כאן, לא רק שעורכי הדין ממונים בשלב הדיון במשפט, ולא לפני, אלא גם כאשר יש עורכי דין (פרטיים) לנאשמים, אלא לא יכולים לראות את מרשיהם.

כאן בדיוק הבעיה: המדינה מתעקשת שיש עול כלכלי בתשלום לסניגורים; כזכור: מטרת הסניגורים היא להתעמת מול הפרקליטות (של המדינה) ולדאוג ליציאת האמת. אם הפרקליטות לא היתה מנפחת אישומים אז העבודה של סניגורים היתה פחותה יותר; אם הפרקליטות לא היתה מגישה כל כך הרבה כתבי אישום, אלא רק במקרים משמעותיים, אז לא היה צורך בסניגוריה. אבל, מה קורה כאן? המדינה בנתה מראש הסדר לא יעיל שכואב לקופה הציבורית, וכשהיא רואה שהיא חייבת (בגלל זכויות חוקתיות) לשלם עליו, היא מנסה לגלגל את הנזק הזה שוב על הציבור.

זו הסכנה כאן: לא שחסרי אמצעים לא יוכלו לקבל יותר ייצוג, אלא דווקא שאלו שהיו יכולים לקבל ייצוג לא יקבלו אותו; הסיבה? הם לא עניים מרודים, יש להם שקל או שניים בבנק, אבל אין להם שלוש מאות שקלים לשלם כדי להגן על עצמם ולסגור עסקת טיעון. כפועל יוצא, הם לא ילחמו, יוותרו, ויעלו למשלם המסים עוד כסף כשישבו בכלא.

אתר האפינגטון פוסט מדווח כי מדינת ישראל החלה לבצע חיפושים בחשבונות הדואר האלקטרוני של הנכנסים בשעריה. על פי הדיווח, מספר פעילים אשר חצו את הגבול לישראל נדרשו לפתוח את מחשביהם, להכנס לחשבון הדואר האלקטרוני שלהם (המאוחסן ברשת), להזין את ססמאתם ולהריץ מספר מחרוזות חיפוש, וכל זאת בנוכחות הבודק הבטחוני.

אכן, ישראל כנראה אינה המדינה היחידה שדורשת מהנכנסים בשעריה לפתוח את מחשביה; גם בארצות הברית ישנו דיון חם על היקף הסמכות וגם על השאלה "האם ניתן לחייב אותך למסור את הססמא", עד כדי כך שהEFF הוציא מדריך מקיף לחוצה את הגבול. אלא, שגם במקרה הקיצוני ביותר לא דובר על חיפוש אקטיבי בצורה כזו.

לצורך הבנת ההבדלים, אני רוצה לצאת מנקודת הנחה כזו: סמכות החיפוש הקנויה בחוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית) כוללת את הסמכות לחפש בגופו ובחפציו של אדם הנכנס לישראל. אני מוכן ללכת לקיצון ולהניח שהסמכות הזו כוללת גם את החיפוש בחומר מחשב, וגם להניח שפסיקת בית המשפט העליון בעניין אברהם בן-חיים (רעפ 10141/09 אברהם בן חיים נ' מדינת ישראל) אשר קבעה כי אין דבר כזה "חיפוש בהסכמה" אינה בתוקף כאשר מדובר על כניסה לישראל ועל חיפוש כזה.

כלומר, לצורך הפוסט הזה (ולצורך הפוסט בלבד) אני נותן למדינה הנחות חוקתיות מפליגות, ועדיין, המסקנה המתחייבת היא שחיפוש כזה אינו חוקי מסיבות טכניות גרידא.

אני רוצה להבדיל, לצורך התיאוריה, בין שני סוגי חיפושים; הראשון הוא חיפוש במחשב עצמו. במצב כזה, חוצה אדם את הגבול, והמדינה מחפשת במחשב שלו, על הקבצים המאוחסנים עליו, בדיוק באותה הצורה שבה היא מחפשת במזוודה שלו. במצב כזה, ניתן להניח שהציפייה הסבירה שלו לפרטיות אינה משמעותית. הוא יודע שהחיפוש בשדות תעופה הוא פולשני, וכי בשם השמירה על הבטחון, ומניעת הברחת סחורות, ניתן לבדוק בכל תיק, בכל חולצה וכדומה. לכן, אין ממש הבדל בין חיפוש במחשב לבין חיפוש במזוודה.

לכן, הנוסע החכם עובר גבולות כאשר מחשבו והטלפון הסלולרי שלו נקי לגמרי. במצב כזה, אין מאוחסן דבר על המחשב, ולכן גם אם מבוצע חיפוש, הרי שהוא נקי לגמרי, ואין פגיעה בפרטיות.

המקרה השני, שהוא החיפוש הבעייתי וזה שמתבצע כאן, הוא חיפוש אקטיבי. כאן, מבקשת המדינה, בעת חציית הגבול, לא לחפש בכליו של אדם, אלא לבחון מה נמצא הרחק מכאן, בענן ומחוץ לשליטתו. חשבון הדואר האלקטרוני של האדם (שאינו מאוחסן על המחשב שלו) לא נמצא במחשב ולא עובר יחד עם האדם את הגבול. כאן, דווקא, לאדם היתה צפיה סבירה לפרטיות; כשם שהלאדם יש צפיה סבירה לפרטיות עבור החפצים שהותיר בביתו, הרי שגם חשבון הדואר האלקטרוני נותר בבית: אין אפשרות לחפש בו.

כעת, עולה שאלת הסמכות. בעוד שאת הסמכות לחפש בכליו של אדם החוצה את הגבול אני יכול להבין (וכאמור, לצאת מנקודת הנחה שהיא קיימת), הסמכות כאן דומה יותר למצב בו המדינה פונה לאדם ואומרת לו: אתה חוצה את הגבול, תן לנו את הסכמתך בבקשה להכנס לביתך בניכר, שלא הבאת עמך, ולחפש בכספת שלך.

כעת, עולה השאלה השניה, והיא שאלת הפורנזיקה. כזכור, יש פרקטיקה מסודרת לחיפוש בחומר מחשב: קודם כל מעתיקים את החומר, יוצרים גיבוי שלו, ורק אז מחפשים (בש 1153/02 מדינת ישראל נ' מיכאל אברג'יל). הסיבה היא פשוטה: עצם החיפוש 'נוגע' בקבצים, משנה אותם, יוצר חתימות ומשבש את השרשרת הראייתית. לכן, גם חיפוש בתיבת דואר צריך להתבצע כך: לאפשר למחפש להעתיק את כל תיבת הדואר, להעתיק את התיבה ולמיין את הדואר בצורה ראייתית מסודרת.

כל זה לא מתקיים כאן; השרשרת הראייתית מוטלת בספק כאשר החיפוש מבוצע כאשר המשתמש מחובר בצורה חמה למחשב. חיפוש כזה כבר הוביל במקרה אחד לביקורת על התשתית הראייתית; כאשר המדינה באה להלחם בפדופיל וחיפשה חיפוש "חם" על המחשב שלו, בלי להעתיק, הדבר כמעט והוביל לזיכויו (תפ 6961-09-08 מדינת ישראל נ' גורביץ).

כלומר, לחיפוש החם של השב"כ על מחשבי הנוסעים יש בעיה משמעותית הנוגעת למהות החיפוש: חיפוש אינו חיפוש כללי, בכל רכושו של אדם ובכל נכסיו. כאשר שוטר עוצר אדם ברחוב הוא אינו יכול להפנות אותו למכשיר הבנק האוטומטי ולבקש שיזין את הקוד הסודי ויציג לשוטר את הפעולות האחרונות בחשבון. כך גם במקרה הזה: דומה שמדובר בסמכות יצירתית שהומצאה יש מאין.

הבעיה היא שלאזרח הקטן שחוצה את הגבול אין ממש כח מיקוח, והוא גם לא קורא את הפוסטים שלי.

אכן, הגזֵרה והגזֵרה לגזֵרה ידועות הן בחיי המעשה ובמשפט המודרני בפעולות הבאות למנוע את סכנת המדרון החלקלק: שמה שנראה לנותן הוראה או הסכמה כדבר ראוי עלול לשמש לבעלי כוונות לא טהורות, ולעתים אף לתמימים, פתח שראשיתו קופו של מחט וסופו פתחו של אולם, למעשים שאינם ראויים וגם לעבֵרות. וראוי שתהא מוטלת לפתחם של מקבלי ההחלטות בימינו השאלה: איזו היא דרך שיבור לו האדם כדי שלא יידרדר במדרון זה? (אליקים רובינשטיין, על סכנת המדרון החלקלק, אבל מומלץ לקרוא את הכל).

0.
המדרון החלקלק הינו, בסופו של דבר, השלמה עם התדרדרות מוסרית; יש מצב שלאף אחד לא נח עמו, אך הוא דרוש לצורך טיפול בעוולה גדולה יותר, ולכן משלימים עמו (בין אם בחוק ובין אם בעצימת עיניים), לאחר מכן מעוניינים לבצע את אותה פעולה לא נוחה, אבל לצורך עוולה פחות גדולה, ולבסוף משלימים עם הפעולה הלא נוחה לצורך עניינים מיותרים ופעוטים. זהו המדרון החלקלק: מצב בו כל ויתור קטן מוביל לויתורים גדולים בסופו של דבר, שאיננו יכולים לחיות עמם בסוף.

1.
כזהו הסיפור של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) (או בשמו הרלוונטי, חוק נתוני תקשורת); החוק, להזכירכם, מאפשר למשטרה ולכל מיני רשויות חקירה אחרות לקבל נתוני GPS על המיקום שלכם, את רשימת השיחות שלכם ואנשי הקשר ששוחחתם איתם, את רשימת האתרים שגלשתם בהם, את כתובת הIP בבית שלכם ועוד, והכל מסיבות בעייתיות; כזכור, החוק פוגע בחסיון עורך דין-לקוח וחסיונות מקצעויים אחרים, מאפשר גם שימוש ללא צו שיפוטי והכל למטרות פסולות בדרך כלל.

2.
כעת, אחרי שכמעט שנים עברו מחקיקת החוק, פתאום באה המדינה ומבקשת עוד. כלומר, עד עכשיו החוק עמד בביקורת ציבורית, לא היה שקוף והיה בעייתי. פתאום, המשטרה ורשויות אחרות הבינו שהדבר לא מספיק, וכעת תזכיר חוק שמפורסם על ידי משרד המשפטים רוצה גם את היד, אבל גם את הריאה הימנית שלכם. על פי תזכיר החוק, עולות מספר נקודות בעייתיות: הראשונה היא קבלת נתוני זיהוי של אדם ללא כל צו שיפוטי, השניה היא הרחבת הרשויות שזכאיות לאותו מידע והשלישית היא מתן אפשרות לערעור על החלטה שסורבה (לנוסח התזכיר; היום כנראה אדון רק בראשונה.

3.
אתחיל עם הראשונה. משרד המשפטים מבקש לקבל נתוני זיהוי, כלומר מי עומד מאחורי כתובת IP או מאחורי מספר טלפון ללא כל צו שיפוטי; הסיבה? לטענת משרד המשפטים "בנוגע לנתוני זיהוי (שם, טלפון וכתובת), מוצע כי כל הרשויות המנויות בתוספת הראשונה והשניה יוכלו לקבל פרטים אלו אף ללא צו שופט, כיון שמדובר בסוג מידע שמידת הפגיעה בפרטיות הגלומה בו היא מזערית, ונחיצותו לצורך חקירת עבירות היא רבה". יכול להיות שמשרד המשפטים לא קורא החלטות של בית המשפט העליון, אבל הדבר נראה לי לא הגיוני. לא אחת פסק בית המשפט העליון כי דווקא הפגיעה בפרטיות בחשיפת זהותו של אדם מאחורי כתובת IP היא מהפגיעות החמורות ביותר בפרטיות.

אותה שאלה של "מי האדם" כבר נדונה לא אחת, ובתי משפט פסקו שאין חובה להזדהות סתם כך בפני שוטר (תפ 14037-03-09 מדינת ישראל נ' יצחק ניסים), אז על איזו פגיעה מזערית לפרטיות מדובר? רוצה המשטרה לזהות אותנו בצורה מתמדת, שתתכבד ותחדל להורות לשוטריה להסתובב ללא תגי זיהוי או פנים חשופות.

4.
המשנה לנשיאה דאז, אליעזר ריבלין, פסק בפרשת רמי מור כי "ניתן לומר כי במידה רבה האנונימיות עושה את האינטרנט למה שהוא, ובלעדיה ייגרע מן החופש במרחב הווירטואלי. ככל שתתרחב האפשרות לעלות על העקבות הנותרים בחלל הווירטואלי, יש לצפות לשינוי מהותי בדפוסי ההתנהגות של המשתמשים" (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק אינטרנט). אכן, יכול להיות שמשרד המשפטים לא חושב כך, אבל נתוני זיהוי (השאלה מי עומד מאחורי כתובת IP) הם שאלה לא פחות חשובה משאלות של "איפה נמצא אדם" או "עם מי דיבר אדם".

5.
המרחק בין השאלה "מי עומד מאחורי כתובת IP" אינה שונה מהשאלה "מי עומד מאחורי טביעת אצבע" שנדונה במאגר הביומטרי או אפילו שאלת "מי עומד מאחורי תמונה". הסכנה המהותית בחשיפה מסוג כזה אינה מדרון חלקלק, אלא ביטול של חוק נתוני תקשורת והפיכת המידע האישי להפקר וזמין. כבר ראינו לא מעט על הקלות של העברת מידע לפי חוק נתוני תקשורת ומדובר בהליך חד-צדדי בו לקרבן (או מי שמבוקשים נתוני התקשורת שלו) אין בכלל אפשרות להלחם על זכויותיו. הסכנה כאן היא ממשית, אמיתית וגדולה בהרבה מהמטרה הלא מכובדת. כבר זכור שמשטרת ישראל לא יישמה נהלי אבטחת מידע ראויים, לפי דו"ח מבקר המדינה, וזו בדיוק הסכנה.

6.
בהערת אגב, אחד השינויים הוא ההצעה לאפשר גם לקבל מידע על מי שהוא קרבן של עבירה; הבעיה כאן היא שגם כאן, המשטרה תוכל לקבל את המידע ללא ידיעת ו\או הסכמת הקרבן. כלומר, נתוני התקשורת (רשימת שיחות הטלפון של הקרבן, המיקום הגיאוגרפי שלו ועוד) יצטרכו להחשף בפני המשטרה, ללא כל ידיעה או הסכמה. מדוע? הדבר לא מובן. תרצה המשטרה לקבל מהקרבן מידע, תבקש ממנו בנימוס. אם הוא יסרב, שתתן לו את ההזדמנות להסביר לבית המשפט מדוע.

7.
נתוני תקשורת הוא חוק רע, הוא אולי לא התחיל ככזה, אבל הוא הופך להיות משהו רע מאוד.

דמוקרטיה היא שיטה נפלאה, בעיקר כיוון שהיא מקדשת עקרונות ליברליים כמו חופש הביטוי והעיתונות. העיתונות החופשית היא הדרך היחידה לקיים משטר דמוקרטי כיוון שהיא חושפת את השחיתות השלטונית, מהווה ביקורת ציבורית, מאפשרת להשמיע דעות חריגות ומהווה דרך איכותית להעברת מידע לציבור אשר השלטון לא תמיד רוצה. הבעיה (לשלטון, כמובן) היא, שבמדינה דמוקרטית כל אחד יכול להיות עיתונאי ואין דרישות אמיתיות על מנת להיות עיתונאי. הדרישות האלה, במיוחד בישראל, מצחיקות: אכן, יש הנחיות שמגדירות מי זכאי לתעודת עיתונאי, אבל לאותה תעודה לא צמודה אף לא זכות אחת שאין לאדם אחר. העיתונאי אינו בעל זכויות-יתר לביטוי, אינו בעל זכויות יתר לגישה למידע ציבורי ואינו בעל זכויות יתר לחופש תנועה; ליתר דיוק: למדינה אסור להגביל ביטויים, גישה למידע או חופש תנועה של אדם רק על סמך העובדה שהוא אינו עיתונאי.

"אף לא אחד מן הכללים מתנה את מתן תעודת העיתונאי או שלילתה בתנאי הנוגע לאיכותה או לתכניה של העבודה העיתונאית. גישה זו תואמת עקרונות יסוד של הגנה על חופש ביטוי וחופש דעה עיתונאי להם מחוייבת כל שיטת משפט דמוקרטית" (בגצ 10324/07 שורת הדין נ' לשכת העיתונות הממשלתית)

לכן, ידיעה תמוהה יחסית באתר 'הארץ' הפליאה אותי. על פי הידיעה, המשטרה תדרוש מעיתונאים בהפגנות לשאת תגי עיתונאי על מנת להמנע מאלימות משטרתית כלפיהם. העניין ההומוריסטי, כמובן, הוא שבעשותה כן המשטרה מודה כי ישנה אלימות משטרתית, ופשוט מטעמי Hasbara עדיף שהיא לא תופנה כלפי עיתונאים כפי שהיה בשבוע שעבר. העניין הלא-הומוריסטי הוא שבעשותה כן, המשטרה מפלה בין עיתונאי ללא-עיתונאי בעת שהוא נמצא במרחב הציבורי.

כלומר, המשטרה אומרת כך: "יש מרחב ציבורי שלכל אדם יש את הזכות להיות בו, ואנו דורשים ממי שנמצא בו להבהיר האם הוא שם כדי להפגין או כדי לסקר את ההפגנה". בעצם, אחד משניים חייב להתרחש כאן: או שהמשטרה תקבל לעצמה את הזכות להחליט מיהו עיתונאי, או שהמשטרה מעוניינת לייצר מצב בו מפגין אינו יכול לסקר את ההפגנה ולהחשב עיתונאי.

הראשון הוא החשוב יותר; מהם הקריטריונים שהמשטרה יכולה להפעיל ומועצת העיתונות, לשכת העיתונות הממשלתית ואיגוד העיתונאים לא? האם השוטר שנמצא בשטח, שאמון על ניהול ההפגנה, הוא מי שיכול לקבוע האם צייצן מסוים או כותב סטטוסים הוא עיתונאי רק כיוון שאינו מקבל שכר או שאינו עובד תחת מערכת מסודרת עם עורך, מגיה וייעוץ משפטי? הרי אותם אנשים שמעלים צילום או סרטון ליוטיוב על אלימות (או איום) משטרתית אינם עיתונאיים, אבל התוכן שלהם הוא עיתונאות.

מעבר לכך, המשטרה צריכה לעבור למצב בו היא יודעת שהיא מתועדת, ולכוון את שוטריה להתנהג בממלכתיות ולעמוד בשקט לצד התפרעויות אקראיות. הבעיה מתחילה כאשר רוב התלונות, הן מימין והן משמאל, מצביעות על כך שהמשטרה אלימה מתמיד. הפתרון, כמובן, הוא לדאוג לכח אדם איכותי יותר במשטרה, לאפשר להם להתאגד, לתת להם זכויות עובדים ובטחון, ולהביא למצב בו שוטר הוא מקצוע עם כבוד.

אחת מהמחלות שמתלוות להפרטה מאסיבית של המרחב הציבורי והשירותים הציבוריים היא של שוטרים לכאורה; לא מדובר על הפרטה של תהליך השיטור והאכיפה הפלילית, אלא הצגה של אנשים כברי סמכא כלשהיא, כאשר בפועל אין להם סמכויות שיטור, ואפילו לא סמכויות פיקוח. בארצות הברית, לדוגמא, פושה התופעה של שוטרי קניון, עובדים, אשר לא ממש מחזיקים בסמכויות כלשהם, אבל דואגים לאינטרס של בעל הקניון (המרחב הציבורי המופרט) ולעיתים אף ממציאים חוקים משל עצמם ונוטלים לעצמם סמכויות שמעולם לא הואצלו להם.

כך גם קורה, לאחרונה, במסגרת הרכבת הקלה בירושלים. במסגרת הנסיון של המדינה להתנער מהאחריות, ובמסגרת המערכת שנועדה לבלבל את האזרחים כל כך כדי שהם יהיו חייבים לשלם קנסות, נבנתה האריכטקטורה של הרכבת הקלה; תהליך רכישת הכרטיס, לדוגמא, הוא כל כך מסובך כיוון שלא מספיק לרכוש אותו בעמדת הרכישה, אלא יש צורך לאחר הרכישה גם להעבירו במכונת הכרטוס על הרכבת. הבלבול הזה, לדוגמא, מביא לא אחת לקנסות כנגד נוסעים, למרות שאלה כבר שילמו.

במקביל, אותם עובדי הפרטה שניכסו לעצמם סמכויות, ניסו אף ליטול את הסמכות המדינתית העיקרית, להפעלת אלימות. כך, דיווחים על תקריות אלימות מצדם הופיעו בתקשורת ואף התנהגות חסרת סבלנות לציבור. דומה שאותם שכירי הפרטה הפנימו את הדיכוי שנובע ממנה והתחילו להתייחס לציבור כשם שהעריץ מתייחס אליהם.

אלא, שסרטון שהעלה לאחרונה לאינטרנט עידו נווה מדגים חלק מהבעייתיות בהתנהגות שלהם; ראשית, צריך לזכור כי אותם פקחי רכבת קלה עובדים מכח החוק, וליתר דיוק מכח פקודת מסילת הברזל; סעיף 45 לפקודה מקנה לפקיד המסילה סמכויות לדרוש את הזדהות הנוסע אם יש לו חשד שזה עבר עבירה על פי הפקודה, אלא שמהיכן יכול להתעורר אותו חשד? (ואגב, אותו פקיד חייב להיות פקיד שעבר הסמכה לכך). מעבר לכך, ההפרדה בין פרק העונשין בפקודת מסילות הברזל לבין הסעיף שמחייב תשלום עבור נסיעה (שנמצא בפרק ג', לעומת העונשין בפרק ד') מראה שיכול להיות שאי תשלום כלל אינו 'עבירה' על פי הסעיף.

אם נקח את הפרשנות הפשוטה, הרי שחשד לא יכול לצמוח רק מסירוב להזדהות או להציג כרטיס נסיעה. לדוגמא, בעניין תפ 14037-03-09 מדינת ישראל נ' יצחק ניסים פסק בית המשפט כי "‫עינינו הרואות כי המחוקק הקנה לשוטר סמכות לפנות לאדם ולעכבו ולו לזמן קצר על מנת לברר‬ ‫זהותו ומענו, ובכלל זה לדרוש ממנו כי יציג בפניו תעודת זהות, ברם התנה אותה סמכות בקיומו של ‫חשד כי בוצעה עבירה" … "‫לא זו בלבד שעדי המאשימה לא יכולים היו להסביר מה היה אותו חשד או למצער להסביר מה‬ ‫הייתה אותה "התעסקות" חשודה שיוחסה לנאשם ולבן אבו, אלא שהשוטר חמדאן הודה בפה מלא‬ ‫וללא בושה כי למעשה לא היה קיים כל חשד והוא ביקש לברר את זהותם‬".

כלומר, גם "פקיד רכבת" צריך להראות שקיים חשד סביר, לא די בסירוב להציג את כרטיס הנסיעה, כשם שלא די באי הסכמה לחיפוש כדי להקים חשד לכך שאדם מסוים חשוד בעבירה (נניח, רעפ 10141/09 מדינת ישראל נ' בן חיים). בעניין בן-חיים פסק בית המשפט העליון לגבי מהו אותו 'חשד סביר', ואותה פסיקה חלה לא רק על שוטרים, אלא גם על פקידי מסילת ברזל:

נצביע בבחינת למעלה מן הדרוש על מספר אמות מידה שעשויות בנסיבות המתאימות לגבש חשד סביר כלפי אדם מסוים, כנדרש בהתאם להוראות החוק שאוזכרו לעיל, ולהצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי על גופו או בכליו של אותו אדם. בהקשר זה ניתן להצביע על נסיבות שרק בהצטרפן למכלול יקימו עילת חיפוש ועל נסיבות שבכל אחת מהן יש די כדי להקים חשד סביר. כך, בין היתר, ניתן להצביע על התנהגותו המחשידה של האדם מושא החיפוש הפוטנציאלי, על מידע בדבר ביצוע עבירה במקום בו נמצא אותו אדם או בקרבתו, וזאת בצירוף השעה שבה הוא נמצא באותו מקום. כמו כן, חשד סביר ברמה המצדיקה עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי עשוי להתגבש כאשר המשטרה מקבלת מידע אודות תיאורו של אדם החשוד בביצוע עבירה מסוימת או בדבר האזור שבו עשוי להימצא החשוד.

כלומר, גם את הסמכות בסעיף 16(ג) לפקודת מסילת הברזל, לפיה "הנוסע יציג לפי הדרישה את כרטיסו לפני כל פקיד רכבת שהוסמך כדין לבקר כרטיסים, וימסור לפי הדרישה את הכרטיס לפקיד רכבת שהוסמך כדין לאסוף כרטיסים" חייב להפעיל הפקיד בצורה סבירה. כלומר, לא סתם לעבור ולבקש מכל אחד את הכרטיס, אלא לראות האם יש לו חשד שאותו אדם לא שילם. כל התנהגות אחרת? וובכן, היא פשוט רשעות ושרירות קוואזי-שלטונית

הדיון על תזכיר חוק יסוד: החקיקה הוא הרבה יותר מהדיון הפוליטי בנוגע לממשלתו של נתניהו; לכן, לפני הכניסה לשאלה המשפטית המעניינת מאוד בדיון בתזכיר, צריך לדון גם בתזמון של התזכיר. כזכור: אחת הסיבות בגללה מעריכים רבים כי ממשלתו של בנימין נתניהו לא תשרוד הרבה מעבר לקיץ היא לאו דווקא המחאה, אלא שתי החלטות של בית המשפט העליון: ביטולו של חוק טל (בגצ 6298/07 יהודה רסלר נ' כנסת ישראל) והדרישה לפנות את מאחז מגרון (בגצ 8887/06 יוסף מוסא עבד א-ראזק אל-נאבות נ' שר הבטחון). נגד שתי החלטות אלה של בית המשפט יצאו מימין, כרגיל, והאשימו. בלי ביטול שתי החלטות אלה לנתניהו אין כנראה יכולת להמשיך למשול.

לכן, נתניהו היה צריך, ומהר, להרים הסדר שיאפשר לו להמשיך למשול. ההסדר, בקצרה, אומר כי אם בית המשפט העליון יבטל חוק של הכנסת, הרי שהכנסת תהיה מוסמכת להשיב את החוק על כנו, לתקופות של חמש שנים בכל פעם, ברוב של 65 חברי כנסת. לכן, תזכיר החוק אמור היה להביא ללגיטימציה ושיח טוב, כפי שמסביר פרופ' אייל גרוס ב'הארץ': המנגנון הוא דו-צדדי, לבית המשפט העליון תנתן הסמכות לבטל חוקים, אך במקביל תיוצר לגיטימציה על ידי כך שהכנסת תוכל גם להכיר בסמכות זו וגם לאפשר, במקרה ספציפי, את המשך החוק ותביא לכך שהבוחרים יחליטו האם לבחור שוב לפחות 65 חברי כנסת שיתמכו בחוק הלא-חוקתי או לאו.

אלא, שהבעיה האמיתית עם התזכיר היא הטקסט היבש שלו (וכאן, אגב, אדם שנער בטרקלין לא עלה על הנקודה הנכונה); סעיף 24 לתזכיר נועד להסדיר את סמכותו של בית המשפט העליון לפסילת חוקים; בקצרה, תחילתו היא "רשות שיפוטית לא תקבע כי חוק אינו תקף, זולת בית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים לפחות" וסופו, אחרי לא מעט דיונים פרוצדוראלים שאינם במקומם כאן הוא "הוראות סעיף זה יחולו גם לענין שאלת תוקפו של חוק-יסוד בשל פגם שנפל בהליך חקיקתו". כלומר, תזכיר החוק יאפשר לבית המשפט העליון אכן לבטל חוק בשל היותו סותר את חוקי היסוד, אך לא יאפשר ביטול חוק יסוד בהיותו סותר את עקרונות השיטה או את זכויות האדם והאזרח; חוק יסוד יבוטל או יפסל רק אם נפל פגם טכני בחקיקתו. זה הלאו שמעיד על ההן.

הסנדול הזה הוא סנדול טכנוקרטי וסמנטי. יכול להיות שמשרד המשפטים כל כך מיהר להוציא את החוק ולכן לא דן בשאלה האם בית המשפט העליון מוסמך לבטל חקיקת משנה (נניח, תקנות, כמו בגצ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים) ויותר הגיוני שאותו משרד משפטים רוצה לעשות כלדקמן: קודם כל לקבע את השיטה, ורק לאחר מכן לומר: לא ניתן לבטל חוקי יסוד שאינם חוקתיים, ולכן את שינוי השיטה ללא-דמוקרטית, למגבילת חירות ביטוי, התאגדות, עיסוק, חופש דת וכדומה, נעשה באמצעות חוקי יסוד. את חוקי היסוד לא יוכל בית המשפט העליון לבטל.

כמובן שיכול להיות שזו קונספירציה או טעות סופר; יכול גם להיות שזו אי-הבנה שלי של תזכיר החוק. אלא, שנראה זה יותר כמו יד מכוונת, כמו נסיון לשנות את השיטה באצטלה ממלכתית של הסכמה רחבה; שכן, כל אחד יסכים שראוי כי בית המשפט יפסול חוקים ויאפשר לכנסת לתקן את הפגם באמצעות קונצנזוס רחב. הבעיה היא, שבמקרה כזה בית המשפט העליון יוכל להמשיך לייצר אבנים כל כך כבדות שהוא לא יכול להרים, ויפסול את חוק היסוד שגורע את סמכותו לפסול חוקי יסוד.

[פורם במקור בעבודה שחורה]

פרשת 'בחדרי חרדים' שהתפוצצה השבוע היא, לדעתי, רק הסימפטום של בעיית העיתונות בישראל היום [ויואב יצחק כותב על כך בצורה יפה, אך בסגנון האופייני לו]. בקצרה, אתר בחדרי חרדים, אחד מהאתרים המובילים למגזר החרדי בישראל, נחשד כי סחט אישי ציבור; על פי הפרסומים, האתר דרש כספים על מנת לצנזר תגובות שליליות וכן לפרסם תגובות מחמיאות. אלא, שאם לשפוט מאיך שהעיתונות הישראלית נראית, לקרוא לכך סחיטה באיומים דומה ללקרוא להדברת הבית נגד מזיקים התעללות בבעלי חיים.

אין בכלל חשש לרגע לומר כי התקשורת הישראלית מבקשת כספים על מנת ליתן סיקור אוהד; רק שיטוט קל בארכיונים מעלה תוכניות בוקר הפכו להיות במה לתכנים שיווקיים, כך שהן מוכרות אייטמים (לא אחת) עבור סיקור. כך גם קשת, לכאורה, הפיקה לא מעט רווח ממכירת תוכן שיווקי בעבור קידום 'בזק' בתכנית 'האח הגדול'. אבל השיא היה בחשיפה שבוצעה לאחרונה במסגרת תביעתו של תני גולדשטיין לביטול פיטוריו; בין היתר, נחשף כי באתר Ynet שיתופי פעולה עם גורמים מסחריים הפכו להיות במכה לתכנים ממומנים על ידי גורמים (אבל גם באתרים אחרים).

בכל מקרה, מצבה של העיתונות עגום. ההבדל בין 'בחדרי חרדים' לבין שאר התקשורת היתה שהם הרשו לעצמם יותר מדי; אני לא רואה את Ynet באים לתנובה ואומרים להם "שלמו לנו 50,000 ש"ח לחודש או שאנחנו נסקר ביתר את המחאה נגדכם". אבל גם אם כן וגם אם לא, חופש העיתונות שלנו נפגע בכל יום בו תוכן שיווקי כזה או אחר חודר לתכנים שלנו.

הבעיה היא שאיני בטוח שההגדרה החוקית של 'סחיטה באיומים' או אפילו 'סחיטה' יכולות לעמוד כאן; ההגדרה החוקית היא "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים [ההדגשות שלי - י.ק]"; וכאן מה ההבדל בין "מאיים" לבין "מציע". לדוגמא, אם אני מציע לאדם לפרסם אצלי באתר כתבה שיווקית, שאני לא חייב לפרסם, וזאת כדי לגרום לאותו אדם לעשות מעשה (לשלם לי), האם אני סוחט באיומים? אם אני אומר לאדם שאם הוא לא יגיב לכתבה שאני מכין בעיתון פלוני אני אפרסם אותה ללא תגובתו, האם זו סחיטה?

אבל הבעיה השניה היא הרבה יותר משפטי; ההתחייבות של 'בחדרי חרדים' לצנזר טוקבקים או לא למחוק אותם היא בדיוק הבעיה שעשויה להטיל עליו אחריות על הטוקבקים שלא צונזרו ופורסמו. כזכור, אתרי אינטרנט אינם אחראים לתכני גולשים (לדוגמא הודעות בפורומים) כל עוד הם מקיימים מנגנון של 'הודעה והסרה', כלומר כאשר הם מקבלים התראה על התוכן וכך שהוא פוגע בזכויותיו של אדם, הם חייבים להסיר (לדוגמא ת"א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ ואח' נ' רוטר.נט בע"מ ואח').

כעת, אם אני נפגעתי מתוכן בטוקבקים ופניתי ל'בחדרי חרדים' וביקשתי הסרה, על פי חוק הם חייבים בהסרתו מרגע שטענתי שהוא לשון הרע (גם אם הוא לא ממש לשון הרע, הרי בעלי אתרים מעוניינים להמנע מאחריות בכל מקרה). כלומר, אם הם לא היו מסירים, הרי שהם היו אחראים על התכנים; כאן, בעצם, עושים 'בחדרי חרדים' את מעשה הנבלה: הם מבקשים כסף על מנת לעשות את מה שהם מחויבים לעשות על פי חוק, ובדרך הם מקבלים על עצמם אחריות.

כעת, כל אדם שנכתב נגדו תוכן דיבתי באתר, או כל אדם שהפרו את זכויות היוצרים שלו, יכול בתיאוריה לדעת שהוא יכול לפנות נגד 'בחדרי חרדים' בתביעה ישירה, הרי הם לא היו רק 'צינור טיפש' כמו אתרים אחרים, אלא הם החזיקו מעורבות מלאה בתכנים, ולכן אחראים, בניגוד לאתרים אחרים.

זו הסכנה האמיתית לחופש העיתונות: מקום בו אדם לא יכול להתבטא בחופשי, ללא אינטרסים מסחריים, הוא שיגרום לנו לאבד את האמת, והוא שיגרום לנו להפסיק להיות חברה.

לפני כשנה וחצי הוציא ניצב שחר איילון, מפקד מחוז תל-אביב במשטרה, צו כמון ובעייתי לספקיות האינטרנט המורה להן לחסום את הגישה למספר של אתרי אינטרנט בצורה שהיתה, לדעתי לפחות, בלתי חוקית, בלתי חוקתית ונעדרת סמכות. ניצב איילון טען כי על פי סעיף 229 לחוק העונשין, הסעיף שמאפשר לו להוציא צו לסגירת 'מקומות' אשר מתקיימים בהם הימורים, קיימת לו גם סמכות להורות לספקיות האינטרנט לסגור את הגישה. טענה זו, שהופכת, דה-פקטו, את השימוש בדפדפן אינטרנט לבלתי חוקי לא נשמעה נכונה לכמה אנשים, בין היתר באיגוד האינטרנט, ואלה עשו את המעשה הנכון ועתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים כנגד חוקיות הצו.

אמש, בהחלטה אמיצה שמחזקת את שלטון החוק במדינת ישראל, קבע בית המשפט המחוזי (עתמ 45606-10-10 איגוד האינטרנט הישראלי נ' שחר איילון) כי סמכותו של ניצב מחוז מרכז על פי הסעיף אינה מאפשרת מתן צו לספקיות אינטרנט לסגור אתרים. לדברי בית המשפט "לשונו של הסעיף מקנה למפקז המחוז סמכות להורות על סגירה של "מקום". במקרה דנן, הצו מופנה לצד שלישי – לספקיות – ומורה להן לחסום גישה של משתמשים בישראל לאתרים. למותר לציין, כי אתרים אלו ממשיכים לפעול".

ההחלטה לא הפכה את ההימורים בישראל לחוקיים, היא גם לא הכשירה את פעילות אותם אתרים, אבל היא כן באה לאותת על כיוון; הכיוון הוא פשוט: בית המשפט מסביר באותו המקרה (והרבה בזכות עבודתו המשפטית הנהדרת של עו"ד חיים רביה, עו"ד דן אור-חוף ועו"ד יוסי מרקוביץ' שייצגו את האיגוד) כי באתר האינטרנט, יחד עם פעילויות רבות שאינן חוקיות, ישנן פעילויות חוקיות: "ודאי כי רצונו של אדם להמר באופן בלתי חוקי אינו זכות מוגנת, ובמקרה זה אכן לא מתקיים "שיח של זכויות". ואולם לא כך עת המדינה מונעת מראש אפשרות של היחשפות לתוכן האתר. האתר מורכב מביטויים – תמונות, טקסטים וכו' -  החוסים תחת הגנת חופש הביטוי, בלא קשר לשאלת הערך הטמון בהם".

המשמעות העיקרית להחלטה הזו, בעצם, היא בבלימה של גל התביעות לחסימת אתרי שיתוף קבצים שמוגשות על ידי זיר"ה; זו [באה ו]אומרת כי בעקבות אחזקה והפצה של קובץ אחד שאינו מורשה באתר אינטרנט, נתונה לה הסמכות לפנות לבית המשפט בבקשה שיחסום את הגישה לאתר אשר מפיץ את הקובץ (לדוגמא, תא 703-08-09 א.ל.י.ס נ' Hoaradot.net). כאשר בעצם, הפרשנות הנכונה היא: אף אם מדובר באתר שמפיץ קובץ אחד שמפר זכויות, או אף אם מדובר בעשרות קבצים, לא ניתן יהיה יותר לקבל צו המאפשר את הסרתו מהרשת בצורה גורפת (וזאת על אף שהסמכות כאן שונה לגמרי מהסמכות המשטרתית).

מעניין לראות אם תעשה הקשה מכאן לכאן באחד מתיקי זיר"ה שידונו בבית המשפט והאם ספקיות האינטרנט יפסיקו עם מדיניות ההתרפסות שלהן בהן אין להן דעה בנושא והן מותירות את הכל לשיקול דעתו של בית המשפט. חשוב לזכור: כאשר אנחנו מדברים על חירות האינטרנט שלנו, אי אפשר לסגור את הברז במקום אחד, זה רק יגרום לסכר להשבר מהר יותר.