Intellect or Insanity

0.
המונח "Function Creep" בא לדיון לא מעט כאשר מדברים על פרטיות; לא מדובר על "המדרון החלקלק" עליו נהוג לדבר במשפט (לדוגמא, בגצ 1265/11 הועד הציבורי נ' עינויים נ' היועץ המשפטי לממשלה), לפיו התנהגות שנסלחת במקרה מסוים מובילה להחמרה שוב ושוב, אלא לכך שכאשר טכנולוגיה מסוימת מפותחת, ויש לה מספר שימושים, שרק אחד מהם הוא רצוי וראוי, השימושים הנוספים 'נגררים' עליו ומתווספים. לדוגמא, אם מערכת הסעה המונית שומרת, כדרך אגב, את הרגלי הנסיעה של לקוחותיה, אז הFunction Creep, זחילת השימושים, תהיה למכור את הרגלי הנסיעה לחברות מסחריות, כי הן כבר שם.

1.
אז בואו נדבר רגע על ועדת המדרוג: ועדת המדרוג היא גוף שלא למטרות רווח שהוקם על ידי אתרי התוכן הגדולים בישראל ועל ידי חברות הפרסום, שמטרתו היא להעריך את כמות הגולשים בכל אחד מהאתרים, כדי למכור את הפרסומות במחיר הנכון; כלומר, ההנחה היא שסקרים אחרים, שמדדו לא בזמן אמת את הגלישה (כמו סקר TIM, שמבוסס על השאלה 'באיזה אתרים אתה זוכר שגלשת בחודש האחרון?'), לא ממש אמינים. לכן, ההתאגדות של ועדת המדרוג היתה מבורכת לשוק הפרסום. לנו? כצרכנים? לא ממש בטוח. מדוע?

2.
להזכירכם, ועדת המדרוג שכרה חברה מפולין בשם גמיוס אשר משתילה עוגיה בכל אחד מהמחשבים שלכם כשאתם גולשים, ואשר מאפשרת לועדת המדרוג לדעת לא רק כמה גולשים קוראים כל אחד מהאתרים (לחוד) אלא כמה מבין האתרים כל אחד מכם קורא, איזה כתבות קראתם, מה אהבתם, איפה התעכבתם ועוד כל מיני דברים כאלה. כלומר, כתוצאה אגבית של המדידה (עקב בחירה בטכנולוגיה מסוימת) נוצר מאגר מידע מאוד שימושים של הרגלי הגלישה של כמעט כל אזרחי ישראל.

[בהערת אגב, ועדת המדרוג עשתה גם טוב, כאשר גיבשה הנחיות לפרסום אתי, גם אם איני מסכים עם ההנחיות בצורה מלאה]

3.
לאחר הקמת ועדת המדרוג, כל מיני גופים התחילו להתלונן על המחיר; כך, לדוגמא, קבוצת זאפ החליטה שיקר לה להמדד על ידי הועדה, ושוקלת את המשך צעדיה, ומשרד הפרסום Next-In כבר הודיע על פרישתו. בעקבות טענות אלה, חיפשה הועדה דרך אלטרנטיבית לממן את המערכת הגדולה שעוקבת אחרי כל גולשי האינטרנט בישראל, ומצאה. אמש, דה-מרקר פרסם כתבה על מצבה העגום של הועדה, תחת הכותרת "
האם ועדת המדרוג באינטרנט מיותרת?"; אבל, את הניוז האמיתי, את הכותרת ששווה הרבה, כנראה המרקר פספס.

4.
המרקר מספר את הציטוט הבא מפי גל תורג'מן, מנכ"ל הועדה (ארגון שלא למטרות רווח, להזכירכם), שמסביר על חלוקת ההכנסות: "80% מתקציב הוועדה מופנים למדידה בפועל. הוועדה לא מחפשת רווח על חשבון חבריה. החלוקה היא פרוגרסיבית: כמה שאתה גדול יותר אתה משלם יותר. באסיפה הכללית האחרונה עלו טענות מצד המשרדים, וכתוצאה מכך גובשה הסכמה להפחית הדרגתית את יחס החלוקה. החל מהרבעון השני השנה ‏(הוועדה גובה תשלום אחת לרבעון, מ"א‏), כלומר מאפריל, המשרדים משלמים רק 23% והאתרים נשארים על 70%, וכתוצאה מיכולת הוועדה לייצר הכנסות נוספות ממכירת מידע או מחברים חדשים הצלחנו להפחית את החלק של המשרדים. ההפחתה תימשך עד שהמשרדים ישלמו 20%, ואז תתקיים הידברות נוספת".

5.
כעת, הכותרת הנכונה של הכתבה צריכה היתה להיות "ועדת המדרוג משנה כיוון: מתחילה למכור את המידע שלכם"; כלומר, חבל שלא חקרו יותר לעומק לראות איזה מידע נמכר: האם זה רק המידע הסטטיסטי (שהוא גם מידע שמזהה אתכם, להזכירכם), האם זה מידע יותר ספציפי, שמאפשר למשרדי פרסום גם למכור פרסום מפולח עליכם? (כלומר, קראתם כתבה על תבלינים, בואו נציג לכם פרסומות יותר רלוונטיות) או האם מדובר על מידע אחר, שאינו קשור כלל.

6.
ברור שלועדת המדרוג יש את המידע הזה; עכשיו השאלה מתי זחילת השימושים תהיה כלכלית מספיק: בפועל, מאוד כלכלי כבר עכשיו להנגיש את המידע הזה, הרבה יותר מאשר שעולה למדוד אותו. השאלה היא מדוע ארגון, שהוא הגבל עסקי לכל דבר, שאינו מאפשר (בפועל) לאזרחי ישראל לסרב לאיסוף המידע, מוכר מידע שמבוסס על הרגלי הגלישה של הציבור.

0.
לפני כחודשיים התנהל דיון שנשכח באותה המהרה שהחל על רמת ההרשאות שאפליקציית Ynet לאנדרואיד מבקשת מהמשתמש; לכאורה, בצורה כל-כך ברורה, היה ברור למשתמש כי על מנת לקרוא את החדשות יצטרך לספק לידיעות טכנולוגיות את המיקום המדויק שלו, גישה לאנשי הקשר שלו וכדומה. Ynet, באותה העת, השיבו כי הדרישה היא מתוך שילוב של אפליקציית מסך נעילה של חברת Conduit. השילוב של הרשאות חריגות באפליקציה יחד עם פרסומות וכריית מידע, כולן באות ממקום אחד: לקבל מקסימום הכנסה בעבור משתמשים.

1.
מנגד, כאשר אתר 'הארץ' שינה בחודש הקודם את המודל העסקי שלו, פתאום לכל אחד היה דעה כנגד השימוש. כלומר, בעוד שלוותר על מידע פרטי ואישי זה לא נעים, לוותר על כסף הרבה יותר כואב. הרבה יותר משתמשים התלוננו על חומת התשלום של 'הארץ' מאשר על החדירה לפרטיות של 'ידיעות'. אבל בפועל? ברור לכולנו מי הפרייאר: הפרייאר הוא מי שמוותר על הפרטיות שלו, ולא מי שמשלם כמה שקלים.

2.
הגישה הזו, לפיה אנשים יסכימו לחלוק מידע פרטי על מנת לקבל מוצרים בחינם או הנחות ידועה, והיא הבסיס העיקרי לכלכלת האינטרנט. רוב המשתמשים אינם מודעים למידע שהם מעבירים, ואינם מוכנים בכלל להעביר את המידע הזה מרגע שהם יודעים, אבל עד שהם יודעים? לא איכפת להם.

3.
והנחת המוצא הזו היא שעומדת בבסיס הכלכלה הישראלית החדשה הנקראית "עמק ההורדות"; חלק ניכר מחברות ההיי-טק הישראליות מבוססות על המודל הבא: המשתמש מחפש מוצר שהוא באמת רוצה; במהלך התקנת המוצר, או החיפוש אחרי המוצר, מוצגות לו שאלות מטעות (במקרה הטוב) שתשובה לא נכונה עליהן מתקינה תוכנות נוספות, ובמקרה הפחות טוב, התוכנות מותקנות מבלי לשאול אותו. ומהן התוכנות האלו? וובכן, רובן תוכנות שמחליפות את עמוד החיפוש (וכך מציגות פרסומות), או לעיתים אף מקשות על הסרה של תוכנות ומעבירות מידע על היסטוריית הגלישה שלך. הפעילות הזו היא שמנחה חברות ישראליות רבות העובדות בתחום, ואשר עליהן אנו קוראים לא אחת בעיתונות הכלכלית כחלק מהמניעים מאחורי סצנת ההיי-טק.

4.
מול אותה תעשיה, עומדים המשתמשים שמעוניינים לשמור על עצמם. הם מעוניינים, בדרך הכלל, להשתמש בתוכנות, אבל נזהרים מכך שהתוכנות יכילו חלקים זדוניים. לדוגמא, לעקוב אחרי המיקום שלהם, לשתול כלים שיעקבו אחרי המשתמש ולהציג פרסומות פולשניות ומציקות. אכן, הפרסומות לעיתים מניעים את הכלכלה, אבל הם עושים זאת תוך שבירת האמנה החברתית בין מפתח לבין הציבור: הציבור מוכן לצפות בפרסומות, הוא לא מוכן שאותן פרסומות יזללו את הסוללה שלו בצורה לא פרופורציונאלית, יעקבו אחר המיקום שלו וישתלטו לו על מסך הנעילה.

5.
בעוד שבמחשב השולחני הדרך להמנע מסרגלי הכלים והאפליקציות הזדוניות היא לא להתקין תוכנות חשודות, בפועל במערכות ההפעלה הסלולריות כל תוכנה חשודה אלא אם נאמר אחרת. אני לא מדבר על הפאסיביות של Google לגבי תוכנות זדוניות, אלא על כך שבתוך אותן תוכנות לא "זדוניות" מתחבאים אלמנטים זדוניים. לכן, דווקא במכשירים סלולריים, השימוש באפליקציות לחסימת פרסומות הוא הכרחי וחשוב, לא פחות מאנטי-וירוס. לכן, ההחלטה של גוגל בסוף השבוע האחרון להסיר אפליקציות לחסימת פרסומות משוק האפליקציות שלה היא בעייתית.

6.
ההחלטה הזו באה במקביל להחלטה של Facebook לעדכן את הגרסא הניידת שלה מבלי לשאול את המשתמשים ומבלי לעשות זאת בצינורות המקובלים (כדי למנוע מצב שGoogle מעיפה אותה מחנות האפליקציות, כמו שכבר אוים). בסוף השבוע האחרון Facebook החליטה גם כן לנסות לעדכן את התוכנה שלה, בלי לעבור בדרך הרגילה, בצורה שנחזית לדומה מאוד להתנהגות של חברות סרגלי הכלים. כל הצעדים האלה, מצד אחד של Google ומצד שני של חברות שעבדו עד עכשיו עם הפלטפורמה של Android מראות שאולי הכיוון הוא לעבור להתרחקות מGoogle ויותר לכיוון של עצמאות.

7.
ההנחה שלי היא שAndroid צועדת עכשיו להיות מערכת ההפעלה הפופולריות ביותר בעולם; יחד עם השקת גרסא של Android למחשבים נייחים וניידים שמבוססים על מעבדי אינטל, ויחד עם ההתנהגות בחודשים האחרונים, הציפיה היא שמערכת ההפעלה הפופולרית בעולם תצטרך לייצר מודל של מוניטיזציה למפתחים. מה זה אומר? יותר אפליקציות "אפורות" שמבוססות על סרגלי כלים ותוכנות שעוקבות אחרייך, מצד אחד, ופחות אפליקציות שמאפשרות הגנה על המשתמשים.

8.
בפועל? גם חברות ההורדות יודעות שלשם הרוח נושבת, וגוגל, שמרוויחה הרבה כסף מאותם סרגלי כלים, צריכה לשמר את האינטרס שלה כחברה שמוכרת מדיה. היא לא יכולה להרשות לעצמה להראות כבחור הרע שמפעיל את אותם סרגלי כלים או פרסומות מקוונות, אבל היא גם לא יכולה לתת לחגיגה הזו להמשיך הרבה זמן. לכן, זה רק עניין של זמן עד שיקרה אחד מהשניים: או שהאפליקציות לחסימת פרסומות יכחדו, ואיתן השימוש באפליקציות מבוססות פרסום, או שהמעבר שלהן לערוצי הפצה חדשים יגררו ערוצי הפצה חדשים וחלופיים.

[פורסם במקור, בגרסא ערוכה, בניוזגיק]

0.
השבוע ניתן פסק דין בתיק עפ 8225/12 חברה פלונית נ' פלונית; הדיון היה בקשתו של אמצעי תקשורת להקטין חלקים מצו איסור פרסום שהתקבל על חקירה כנגד מטפל אשר נחשד בביצוע מעשה מגונה בקטינה בה טיפל. החקירה נסגרה בסופו של דבר בשל העדר ראיות, אולם אמצעי התקשורת ביקש לפרסם חלקים מהתיק, בגלל האינטרס הציבורי החשוב. הדיון עצמו נוגע בהרבה נקודות הקשורות לאיסור פרסום בעידן המידע החופשי; אבל, לא כאן העניין. דווקא בהחלטה עולות כמה נקודות מעניינות, שקיבלו טוויסט רלוונטי בגלל פרשת השופט שנחשד באלימות כלפי ילדיו [למען הסר ספק, ולצורך הן הגנה על ילדיו והן הכרה בחזקת החפות, נא לא לתת קישורים בתגובות לפרטים מזהים].

1.
כחלק מהאינטרס לאיסור פרסום מלא על הפרשה וכל פרטיה, ולא רק על זהות המטפל, השופט פוגלמן דיבר לא מעט על deanonymization. לדבריו, עצם ההשתלה של פרטים שיכולים לזהות ולהקל על החשיפה של החשוד באמצעי התקשורת היא בעייתית, וצריך להמנע ממנה:

המידע שיכול לזהות חשוד נחלק לשני סוגים: סוג אחד הוא מידע שיש בו כדי לאפשר לזהות חשוד אנונימי. הכוונה למידע הכולל אפיונים פומביים, מובחנים ומיוחדים המאפשרים לאדם סביר שנחשף לפרטי הפרשה לראשונה בעקבות הפרסום, לזהות במי מדובר. פרסום של מידע מסוג זה עלול להוביל לתוצאה דומה לפרסום השם גופו. סוג שני הוא מידע שיש בו כדי לזהות חשוד מוכר. הכוונה למידע שיאפשר לאדם קונקרטי, המחזיק בידיעה מוקדמת בעניינם של החשוד או הפרשה, לקשור בין הפרסום לבין הידוע לו ולזהות את החשוד. סוגו של הפרט המזהה – מהסוג הראשון או מהסוג השני – משליך על מידת הנזק שייגרם לחשוד מן הפרסום. נקודת המוצא היא שפרסום שיאפשר לכל אדם לזהות את החשוד (פרסום מן הסוג הראשון) עלול לגרום נזק רב יותר מאשר פרסום שיזהה את החשוד בקרב מספר מצומצם יותר של אנשים (פרסום מן הסוג השני). ברם, זוהי נקודת מוצא בלבד.

2.
עכשיו, בצל ההחלטה הזו, אני רוצה שתסתכלו על התמנוה הבאה שפורסמה באתר של המדינה, במסגרת הכתבה על השופט החשוד:

כזכור, אנחנו יודעים שטשטוש תמונות לא ממש עובד. ויותר מזה, גוגל לאחרונה איפשרה את החיפוש באמצעות תמונה. וכך עשיתי.

3.
פניתי לשירות החיפוש של גוגל, והזנתי את כתובת התמונה המטושטשת של Ynet:

ומיד קיבלתי את התוצאה הזו, שנותנת יחד עם התמונה גם את שמו של השופט (שטושטש כאן, כדי להמנע מהפגיעה בו).

4.
עכשיו, נחזור לבעיית הדה-אנונימיזציה והבעיה בפוסט הזה בכלל: ברור לכולם שמרגע שאמצעי תקשורת אחד עשה את הטעות הזו, ואפשר את הדה-אנונימיזציה, ההנחה היא שהאנונימיות נעלמה. במקרה שלנו, ברור שללא קשר לתוצאת ההליך (ואני מקווה, לטובת המשפחה ולטובת השופט) שההליך יסתיים בגילוי שלא היו גילויים כאלה, אבל מי יגיד מה העתיד יגלה. הבעיה היא שכל מידע הוא מידע מזהה.

5.
כל מידע הוא מידע מזהה, כלומר, לעיתים חברות שומרות רק הרגלי גלישה של אדם וטוענות שאותו מידע כלל אינו מידע מזהה, כיוון שהוא שומר רק הרגלים. לכן, לדוגמא, כרטיס הרב-קו נטול השם נקרא "רב קו אנונימי" למרות שהוא עדיין מאפשר לזהות מי האדם, כיוון שאותו אדם הוא בעל הרגל נסיעה מסוים. עכשיו, המידע הזה לא אנונימי יותר, וקל מאוד, באמצעות עוגן קטן (כמו שירות התמונות של גוגל) להפוך אותו למידע מזהה. עכשיו, האם באמת אפשר לדבר על איסור פרסום?

6.
הטענה שלי, שצריך לזכור אותה, היא שאין דבר כזה יותר 'איסור פרסום'. הדרך היחידה לאסור על פרסום של מידע מסוים הוא לשמור עליו מאובטח. מרגע שמידע מגיע החוצה, אין דרך להגן עליו, אין דרך להחזיר אותו אחורה, וחייבים לזכור את זה היום. כך כאשר מדובר על מידע על שופט, וגם כאשר מדובר על אסירים שנעלמים.

0.
הענישה בתחום הגנת הפרטיות בישראל מחפירה. אחת הסיבות לכך היא עסקאות טיעון מקלות, כמו זו שהטילה קנס של 50,000 ש"ח על מדליף מרשם האוכלוסין (ובמקרה של מדליף אחר, מאסר של עשרה חודשים); אך זו לא העסקה זולה היחידה. השבוע ניתנו שתי עסקאות קלות למדי, שמראות שאותה מדינה שקובעת ענישה די דומה בצורתה בין מי שנוהג מעל המהירות המותרת לבין מי שחודר למרחבו הפרטי של אדם. ראשית, עסקאת הטיעון בנושא 'האגוז הצרפתי' בה האדם אשר הואשם בחדירה למחשביהם של מפיקי הסדרה 'השרדות' סיים את הפרשה בשישה חודשי עבודות שירות (על פריצה למחשבים, כאמור). לא עברו מספר ימים וראש המועצה האיזורית שדות נגב לשעבר הורשע בהתקנת מצלמה החודרת לפרטיות של עובדת בלשכתו, וספג קנס קל של 5,000 ש"ח ופיצויים בגובה 10,000 ש"ח (תפ 55604-08-10 מדינת ישראל נ' יפרח ואח'). כלומר, המדינה אומרת כזה דבר: תפרוץ למחשב של מישהו, תתקין לו מצלמות שמצלמות אותו בלא ידיעתו, ובמקרה הכי גרוע תצטרך להתנדב במעון לנשים מוכות או לשלם כמה שקלים.

1.
רף הענישה המקל בתחום הגנת הפרטיות הוא חריג ושונה לגמרי מהסמנטיקה שבתי המשפט משתמשים בה במקרים כאלה, ומטריד עוד יותר כאשר אנחנו חושבים הן על הערך המוגן, והן על פוטנציאל הרווח מאותן עבירות. כלומר, נוצר מצב אבסורדי בו תוחלת העבירה משתלמת ביותר. אם נקח את פרשת האגוז הצרפתי, הרי שהנזק שנגרם לאילן ספקטור, המדליף שחדר למחשב, הוא של 18,000 ש"ח + חצי שנה של אי-תעסוקה (כלומר, נניח, 120,000 ש"ח במשכורות, בצורה אופטימית). כעת, בוא נדבר על התועלת שזה הרוויח: ספקטור היה יכול להמר על תוצאות התכנית מול אחרים באחד מאתרי ההימורים החוקיים או לא חוקיים, היה יכול למכור מידע פרטי של השורדים או של המפיקים, והיה יכול לרוקן את חשבונות הפרסום של ערוץ 10 (או לפחות כך במקרה של הפריצה לאתר 'הארץ' בסוף השבוע האחרון).

2.
עכשיו, מנגד, מה הסיכוי להתפס? נדמה לנו שכל פורץ נתפס, אבל הדבר הוא לא ממש נכון: מי שנתפס הוא  (בדרך כלל) פחות טוב מהמתחרים שלו, שמצליחים להיות אנונימיים, להשתמש ברשתות אפלות, להתחזות ולא להגיע למצב בו אדם נתפס כאשר הוא משתמש בכרטיס גנוב.  עכשיו, בהנחה שאחוזי ההצלחה הם גם 50%, הרי שהפשע, בכל הנוגע לפרטיות, משתלם למדי. כמובן, זה לא התחום היחיד בו הפשע משתלם, גם בתחום הבנקאות אפשר לשים תג מחיר על כמה הוא משתלם, אבל בנוגע לפגיעה בפרטיות הסיבה שהפשע כל כך משתלם הוא שדווקא בתי המשפט מקלים, וגם כאשר העבריין נתפס, מנהל משא ומתן, גומר את הויכוח עם המדינה, הוא יודע שאחרי שהוא ישלם את המחיר לחברה, הוא לא יצטרך לתת דין וחשבון: במקרה של מאיר יפרח, ראש המועצה האיזורת שדות נגב, לא הוטל עליו קלון.

3.
מה זאת אומרת לא הוטל עליו קלון? בית המשפט פוסק כי בהתקנה של מצלמה נסתרת המצלמת עובדת בעירייה אין בכדי להטיל קלון: "מדובר באירוע חד פעמי, במעידה שהיה בה משום הפעלת שיקול דעת מוטעה, כשהנאשם גם לא נועץ עם עורך דין כשעשה זאת, בדיעבד הבין הנאשם כי טעה ולקח אחריות על מעשיו. אמנם העבירות שאותן ביצע הנאשם אינן פשוטות ויש בהן פגם מוסרי, אך טיבו של פגם זה נבחן גם על פי הקשרו לנסיבות ביצוע העבירות, שכאמור מטרתן היתה ענייני ניהול המועצה ולא פגיעה ישירה במתלוננת. מדובר בהחלטה שגויה, ספונטנית לא הגיונית, אך שאינה מאפיינת את התנהלותו של הנאשם לאורך שנים, בתפקידו כראש המועצה. מעשה זה אינו יכול לאיין ולהאפיל את התנהלותו רבת הפעלים של הנאשם במהלך חייו. מכלול הנסיבות הללו ושקלולם, הביאני למסקנה כי בעבירות שאותן ביצע הנאשם, לא דבק קלון".

4.
עכשיו, האם במעשיו של צחי הנגבי, אשר "בסך הכל" מסר עדות שקר, יש יותר קלון מאשר בהתקנת מצלמות וחדירה לרשות היחיד של אדם? להערכתי לא. הקלון דבק בכל מעשה של פגיעה בפרטיות בגלל אבדן האוטונומיה: פגיעה בפרטיות היא עוולה שמביאה לכך שזכותו של אדם לגופו, לחירותו ולסודותיו יפגעו. התנהגות כזו, במיוחד כאשר היא נובעת לצורך יצירת תועלת פוליטית, היא פסולה ומכילה קלון.

5.
אבל בינתיים? בינתיים הפשע משתלם.

להטרדות טלפוניות יש מחיר, כך קובע בקצרה בית המשפט לענייני משפחה בעניין תמש 52733-12-10 ו.צ.ל נ' נ.ל; בקצרה, מדובר בסכסוך בין בני זוג לשעבר, אשר כלל התקשרויות על ידי הבעל לשעבר לאשתו בשעות הלילה על מנת להטרידה, השארת הודעות במענה הקולי וכדומה (כמעט כמו שעברו לאחרונה חברי מפלגת העבודה). התביעה, שהוגשה על פי חוק הגנת הפרטיות, טענה כי שיחות הטלפון הינן "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת"; בצורה מוזרה, התביעה לא הסתמכה על הוראות סעיף 30 לחוק התקשורת (לא סעיף 30א, של חוק הספאם), האוסר הטרדות באמצעי תקשורת.

מוזר כי דווקא על סעיף 30 לחוק התקשורת יש מעט פסיקה (לדוגמא, רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל), וההנחה היא כי שליחה של הודעות או יוזמה של שיחות טלפון הן כניסה לחצריו של היחיד: "כאמור מבקש המחוקק, בגדרי כבוד האדם, והזכות לפרטיות כזכור חוקתית היא, להגן על האנוש מפלישה לפרטיותו. כך גם בענייננו: הפלישה איננה חייבת להיות פיסית, היא איננה חייבת להיות אך "טכנולוגית" כדי שתחסה תחת הגנת החוק הפלילי והאינטרס המוגן יוגן. מה שעשתה המערערת בענייננו, הן מה שהודתה בו והן מה שטענה כי לא הוכח – אך נקבע כממצא על-ידי בתי המשפט הקודמים, איננו נוגע בעיני לחופש הביטוי. ואשוב ואומר, לדידי אין חופש הביטוי החופש לרדת לחיי הזולת ב"מבצרו" האישי". על רציונאל דומה, כמובן, הועבר חוק הספאם, התיקון שאוסר על שליחת הודעות מסחריות. הבעיה היתה, כמובן, שהתיקון חל רק על מסרים מסחריים לא רצויים.

המעניין בפסיקה בעניין משפחת ל' הוא כמובן ההחלטה כי עצם השיחות מטרתן לחשוף האם האדם נמצא בבית, ובכך לקבוע כי יש בילוש או התחקות: "‫בהתקשרות טלפונית בשעות הלילה יש משום‬ התחקות ובילוש ‪ ,‬הרצון לקבל המידע האם האדם נמצא בבית ובאיזה מצב עונה לטלפון ויש בכך משום פלישה לפרטיות והטרדה"; על אותה התחקות, לשיטת בית המשפט, זכתה התועבת ב10,000 ש"ח פיצוי.

אבל כאן רק מתחיל העניין: האם בכך יש אפשרות להשתמש בקונסטרוקציה של 'הטרדה אחרת' לצורך תביעות כנגד ספאמרים, מצנתקים או מטרידנים אחרים ולקבל פיצוי גבוה בהרבה מהפיצוי שנקבע על פי חוק הספאם בסעיף 30א, 1000 ש"ח להודעה? לשיטתי, ההסדר בסעיף 30א יצר ייחוד פיצוי: כלומר, על המסר המסחרי נקבע פיצוי ספציפי, כזה שאי אפשר לקבוע שנעשה במקביל לפגיעה בפרטיות (אלא יכול להיות שהפניה עצמה, אם היא למאגר לא מורשה, יכולה להיות פגיעה); אבל, במסר הלא מסחרי נותר המחוקק בהגדרה של 'הטרדה אחרת' (דנ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין), שהיא אמנם עמומה, אך יכולה להכיל פניות לא רצוניות.

במקרה של ועקנין, הפסיקה היתה כי השקיית אדם במי מלח לצורך הקאה של סמים היתה "הטרדה אחרת"; אלא, שהתקשרויות בלתי רצויות אינן שקולות (עדיין) להשקיה במי מלח, אך נושאות את אותו האופי: שיחה ממספר חסוי לאדם, בה מציעים לו הלוואות, יכולה לפגוע בשלוות נפשו ואולי להביאו לחשוב על מדוע קיבל שיחה זו, כך גם כאשר מתקשרים אליו להצעה לתרום כספים, הדברים אינם שונים מחדירה למרחבו הפרטי הקטן במצעות אקט אלים של שיחת טלפון: השיחה המתקבלת מדאיגה, ומטרידה, גם אם אינה מנסה לבלוש אחר אדם או להתחקות אחריו.

כאן בדיוק מעניינת האבחנה של בית המשפט: זה הושיט פיצוי לאשה כיוון שלשיטתו שיחות הבעל נועדו לברר האם האישה בביתה, ובכך להתחקות אליה. כלומר, היצירה בין אבחנה של שיחות לברר האם האישה בבית וליתן פיצוי, ומנגד כאשר ההטרדה אינה נועדה לדלות מידע (גם מידע לגבי מצב כספי יכול להיות מידע), אין מקום לפיצוי, היא בעייתית.

עוד בעיה היא שעות ההתקשרות: האם במקרה בו השיחות יבוצעו בשעות 'העבודה' הרגילות יהיו זכאים בני אדם לפיצוי? לא ברור כאן האם הפיצוי ניתן בגלל השעות החריגות, הקשר בין הצדדים או הנסיון לדלות מידע. זו בדיוק השאלה הרלוונטית אבל, כי המטרה של המשפט הוא לאפשר הסקה קדימה.

0.
אני רוצה להתחיל את הסיפור, או העניין, עם רם כרמי. כרמי הוא אדריכל, שבסוף שנות ה-50 עיצב ותכנן את תיאטרון הקאמרי, שמאז הפך להיות תיאטרון בית-ליסין. כיום, בעקבות שיפוץ שהבניין עומד לעבור, כרמי ביקש צו מניעה על מנת לעצור את השיפוצים, שפוגעים בזכויות היוצרים שלו כמתכנן הבניין. עכשיו, על פניו, כנראה שכרמי לא מעלה טענה חסרת בסיס; למרות שהפסיקה כבר הסבירה ש"‫עצם העובדה שאדריכל תכנן מבנה אינה הופכת אותו מניה וביה לבעל זכות יוצרים אלא אם‬ ‫יוכיח את מוטיב המקוריות האמנותית שברעיון של האדריכל" (תא 4267/04 צברית שפאן נ' עודד בן-זאב). אני לא רוצה להכנס לטיב הטענה של כרמי, אלא להתייחס לזעמם של האספסוף בתגובות לכתבה:

1.
ברור לנו, כאזרחים מביני חוק, שהטענות של כרמי לא חסרות בסיס. אבל, נראה לנו מוזר מאוד שכרמי מבקש למנוע את שינוי הבניין שהוא עיצב לפני יותר מחצי מאה, בערך כמו שנראה לנו מוזר כאשר במדינה דמוקרטית אוסרים על להקת הדג נחש לבצע גרסאת כיסוי לשיר של אריאל זילבר; מתי זה לא נראה לנו מוזר, כמובן? כשאנחנו האספסוף הזועם. השבוע, במסגרת החלפת הטלפון הסלולרי החצי-רבעונית שלי, החלטתי להפטר מאפליקצית Instagram; אי התקנת האפליקציה נבעה בחלקה הגדול בעקבות השינוי בתנאי השימוש באפליקציה; אבל בניגוד לרוב ההמון הזועם שהסיר את האפליקציה ומחק את החשבון, אני (א) לא מחקתי את החשבון (עדיין) ו(ב) הזעם שלי הוא לא על ההצהרה כי "אינסטגרם תהיה רשאית למכור את התמונות שלי" (כי זה פחות חשוב) אלא זליגת המידע האינטנסיבית לכיוון הטרשת החברתית, Facebook.

2.
עכשיו, אותו המון זועם שכבר זכה לתחינותיה של אינסטגרם ובקשות לעצור את הנטישה במחיר של שינוי תנאי השימוש; תנאי השימוש החדשים (לקריאה כאן) ומדיניות הפרטיות החדשה (לקריאה כאן) אומרים, בקצרה, כי גורמים המצויים עם אינסטגרם בקשר עסקי עשויים לקבל עותקים מהמידע הפרטי (מהתמונות לא באמת איכפת לי כרגע), כגון מיקום, רשת חברתים וכדומה, נכון לעכשיו אותם גורמים הם גורמים הנמצאים כחלק מאותה "קבוצה" (שמוגדרת בצורה עמומה).

3.
כעת, הבה נסתכל על מה ההמון זעם, ועל מה אינסטגרם השקיעו מאמצי Hasbara עמוקים: על הבעלות בתמונות ועל הנגישות לתמונות. כלומר, לשיטתם מה שחשוב הוא שזרים לא יוכלו לראות את התמונות שלי, ושאינסטגרם לא ימכרו את התמונות למפרסמים שיכינו מהן באנרים חינניים. מה לא קיבל התייחסות? המוצר האמיתי: נתוני המיקום, הרשת החברתית שלי והמידע שמזהה את המכשיר שלי. עכשיו, אלה, כמובן, הם הדברים החשובים באמת; אבל ההמון הזועם, בדיוק כמו רם כרמי, חושב על 'היצירה' שלו ועל כך שמישהו אחר הולך להנות ממנה, הרבה אחרי שהוא פרסם אותה לכל העולם.

4.
בהערת אגב, המרוויחה הגדולה, ככל הנראה, מהסיפור הזה היא Flickr, שלאחרונה השיקה אפליקציה מחודשת. אתר האינטרנט, שנרכש בשנת 2005 על ידי Yahoo!, היווה את אחת הפלטפורמות החברתיות הראשונות ברשת: רשת לשיתוף של תמונות באיכות גבוהה. ואז, אחרי רכישה מוצלחת, ואחרי עלייתה של Facebook ב2006-7, דעכה פליקר והחשיפה התקשורתית שלה קטנה בתקופה בה חברת האם החלה לסגור שירותים. אלא, שכחלק מחזרת המגניבות הכללית של Yahoo! שהגיעה יחד עם המנכ"לית החדשה, מריסה מאייר, ולאחר תחינת הציבור, יצרה חידוש לרשת החברתית הותיקה בדיוק במועד הרלוונטי: וכמו שבנדל"ן העניין הוא תמיד מיקום, באינטרנט התזמון הוא העיקר.

בגרף למטה אפשר לראות את התחרות בין שני השירותים, ואולי להבין איך האינטרנט מתנהג:

0.
קמפיין אולג פטרושקה של ועדת המדרוג הוא רק דוגמא לבעיה שאני רוצה לדון בה, ולהאיר נקודה מאוד ספציפית שצריך להסתכל עליה עם סמן לייזר. הסיפור הוא כזה: ועדת המדרוג, ההגבל העסקי שפועל לצורך מדידת התעבורה באתרי האינטרנט בישראל יצא בקמפיין חדש לפרסום באינטרנט. מבחינת הקמפיין: מדובר בהצלחה פנומנלית, הקמפיין נחשף למיליוני אזרחים, קיבל תעבורה ברשת וכדומה. אבל, מה שכולנו שוכחים הוא המחיר הגדול של ועדת המדרוג: המחיר היקר של ועדת המדרוג היא הפגיעה בפרטיות שלכם. להזכירכם, חברה פולנית בשם Gemius מפעילה קוד תוכנה שנטען במחשבים שלכם בכל פעם שאתם מבקרים באחד האתרים הגדולים בישראל, מסמנת אתכם ככאלה ויודעת מה קראתם ואיפה. אם הסתכלתם על בר רפאלי בעירום מלא באתר מאקו ואז הלכתם לאתר גלובס וישנה חברה מסחרית אשר מאפשרת לכם גם לדעת לא רק מידע סטטיסטי על המבקרים באתר שלכם, אלא גם את הזהות הממשית שלהם. איך החברה עושה זאת? לדברי דארן ניקס, בלוגר העובד בחברת 42Floors, הנ"ל קיבל הצעה לשירות כזה, שמכיל את הנתונים של מבקריו. הנתונים נאספים על סמך טפסים וסקרים שהגולשים מילאו באתרים אחרים. כלומר, גלשתם ומילאתם איפשהו טופס התעניינות בביטוח? המידע הזה יגרר עמכם לכל הרשת.

2.
חיפוש זריז בגוגל מעלה שיש שירות מאוד דומה לזה שניקס מדבר עליו, LeadLander, שנשמע מאוד מפתה אם אתה בעל עסק: הרי אני תמיד רוצה לדעת מי גולש באתר שלי, במיוחד אם אני רוצה להטמיע שם אפליקציות לצ'אט, לנסות למכור לו, לחפש עליו בגוגל בזמן שהוא גולש. הבעיה מתחילה בשאלה איך לעזאזל למישהו יש את החוצפה להציע את זה? בגדול, זה גם המודל העסקי החדש של הטרשת החברתית Facebook: אנחנו יודעים מי אתה, וכשאתה קורא כתבה באתר שמטמיע את קופסאת הLike שלנו, אנחנו ניידע את בעל האתר מי אתה, מי החברים שלך, מה אתה אוהב, ולפי זה הוא יוכל להציג לך פרסומות, או אפילו לשלוח לך דואר אלקטרוני.

3.
למה הכוונה? הכוונה כאן היא בבעיה שנוצרת: למעט מספר גיקים קטנים כמוני שיודעים לחסום רושעות צד שלישי על ידי שימוש מושכל במחשב, רוב האזרחים לא יכולים למנוע את זה. זה אומר שבפועל, אם הם רוצים להשאר אנונימיים, הרי שמצב "גלישה אנונימית" לא יועיל להם, גם לא למחוק עוגיות. הפתרון היחיד שלהם הוא להתחיל מחדש, לייצר זהות אינטרנטית חדשה, לא לתת פרטים לאף אחד. הסיבה לכך? שירותי המעקב יושבים גם בתוך הודעות הדואר האלקטרוני שלכם, בתוך עמודים שאתם קוראים בדפדפן הנייד, יודעים לשייך הכל ולהצליב, לגרום לכך שכולם ידעו מי אתם.

4.
אבל אנחנו לא רוצים להתנתק מהאינטרנט, רק להעזב בשקט.

0.
אחת הנטיות בתיקי קניין רוחני (ואולי בכלל) היא ניפוח התביעות והגשה של תביעה בעילות מרובות. בדרך הכלל, כאשר אדם מגיע לעורך דין לאחר שהשתמשו בתמונה שלו שלא ברשות, הוא ניגש לעורך הדין ואותו עורך הדין מגבש תביעה עם שלל עילות, בין אם בגניבת עין, עשיית עושר שלא במשפט, הפרת סימני מסחר ועוד. הסיבה לכך? בדרך כלל, עורכי הדין מקבלים את שכרם הן על פי גובה התביעה והן על פי הסכום שנפסק. ואם, על פי סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים, גובה התביעה המקסימאלי הוא 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, כיצד יוכל עורך הדין להתפרנס כאשר הסכום הריאלי שנפסק בגין שימוש בתמונה שלא ברשות הוא כמה אלפים בודדים של שקלים? (א 3560/09 אבי ראובני ואח' נ' מפה – מיפוי והוצאה לאור בע"מ)

1.
אז מה עושה בדרך כלל עורך הדין? הוא מנסה לצרף עילות אלו; אלא, שישנה בעיה רצינית, כפי שהסבירה השופטת מיכל אגמון גונן בעניין א 1074/05 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' אול יו ניד בע"מ ואח'; אם ישנה הגנה על פי חוקי זכויות היוצרים, הרי שאין צורך בעשיית עושר שלא במשפט; אם לא, אז האדם חופשי לעשות את שעשה. כאשר מדובר על עילת גניבת העין, גם כאן יש בעיה. חוק עוולות מסחריות אכן נותן פיצוי של [עד] 100,000 ש"ח על הפרתו, אלא שבית המשפט קבע כבר לא אחת כי אי אפשר לקבל פעמיים פיצוי על אותו המקרה (ת"א 15307-11-09 אס.פי.בי ציוד בע"מ ואח' נ' אליקל בע"מ, א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited).

2.
לכן, המקרה של יובל המבולבל (א 63451-07 יובל שם-טוב נ' בז'ה וו הפקות בע"מ הוא כל כך מבלבל. שם טוב, המוכר בתור יובל המבולבל [זהירות: מוסיקה], נכנס להסכם עם חברת שיווק כרטיסים. לטענתו, הנתבעת רכשה ממנו מספר מופעים. אלא, שהנתבעת לא רק רכשה את הכרטיסים, אלא יצאה במסע פרסומת למוצרי תינוקות אשר כלל את מתן הכרטיסים בהנחה; לככשם-טוב ביקש את הסרת הדמות מהשלטים, פניו הושחתו והושחרו. לטענת שם טוב, השימוש בדמותו (המושחרת) לצד המוצר מהווה לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט פסק לזכות שם טוב סכום של 200,000 ש"ח: 50,000 ש"ח בגין פגיעה בשמו הטוב ו150,000 ש"ח בגין אבדן הכנסות ממכירת כרטיסים.

3.
בקצרה, לכשגילה שם טוב כי משתמשים בדמותו, הודיע על כך לנתבעים ואלה הסירו את פניו והותירו חור שחור במקום פניו. לדבריו, התנהגות זו משפילה ופגעה בשמו הטוב. בגדול, התביעה דנה גם בהפרת סימן מסחרי רשום (סעיף 118 לפסק הדין), אבל עיקר הדיון הוא בנושא לשון הרע; בית המשפט פוסק כי "בנסיבות שנוצרו בהן הועלו שלטי חוצות של התובע המכילים פנים של האמן כשהם קרועים וחתוכים הרי שקיימת פגיעה וזילות בשמו הטוב כאמן חשוב ומוביל בענף הבילוי והתרבות לנוער כשפניו ולבושו מהווים האינדיקציה לדמותו".

4.
כעת, יש בעיה: ברור לנו שהעילה של פגיעה בפרטיות היתה אמורה להיות העילה הנכונה: סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח" הוא פגיעה בפרטיות; אלא, שבעקבות ההחלטה בעניין עא 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, ההגנה על הזכות לפרטיות של ידוענים הצטמצמה:

"אפילו ניתן היה לעגן במסגרת הגנת הפרטיות גם את ההגנה על זכויות כלכליות, במיוחד לאור ניסוחו של סעיף 2(6) לחוק, אין החוק מקנה לזכויות הכלכליות הגנה ראויה. חוק הגנת הפרטיות אינו מעניק לידוען את הסעד בו הוא חפץ, ואשר יבטא את הפגיעה ממנה סבל. החוק, כשלעצמו, מעניק לו אך פיצויים בגין עוגמת נפש, ולא אלה הם מושא התביעה כאן. השימוש המסחרי בשמו של אריאל כאן הסב לו נזק כלכלי בלבד. בנוסף, בהיותה זכות אישית, ולא כלכלית, אין הזכות לפרטיות עבִירה. לא כך, זכותו של הידוען לעשות שימוש מסחרי בשמו. זו מעצם טיבה, היא עבִירה – הידוען יכול (ומעוניין) להעניק לצד ג' רישיון שיאפשר לו לעשות שימוש בלעדי בשמו או אף למכור לו את הזכות לשימוש שכזה. גם צד ג' זה ראוי להגנה, שרק היא תבטיח, בעבור הידוען, את ערך השוק של זכותו. לאור כל זאת, סבורים אנו כי אין מקום להכיר בעילת תביעה בגין פגיעה בפרטיותו של ידוען מקום בו נעשה שימוש מסחרי בשמו אשר הסב לו נזק כלכלי בלבד

.

5.
וכך בדיוק העניין כאן: יובל שם טוב הוא ידוען; זכותו הכלכלית נפגעה מחד, ובזאת יש עילות תביעה טובות מלשון הרע (לדוגמא, עוולת גניבת העין). מעבר לכך, הרצון העקום מעט לתבוע בלשון הרע אומר בעצם כי כל השחתה של מודעות של ידוען תביא לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע (ולא על פי עילות אחרות); וזה מה שמציק לי: אם עורכי הדין היו עושים את מה שהם עושים בדרך הכלל, ותובעים בגין כל העילות הקיימות, אז בית המשפט היה פוסק פיצויים בעילה הנכונה. אולם, לא התובעים (וגם לא הנתבעים) ניסו להלחם בעילה הלא נכונה. כיצד אפשר להתמודד עם הטענה שצילום שמושחת בפומבי לא מהווה לשון הרע? האם הגנת אמת הפרסום יכולה לחול שם? האם הגנת הבעת הדעה? דומה שבית המשפט קצת התבלבל מיובל.

0.
נתחיל בהצהרה גדולה ובעייתית: צו המאגר הביומטרי שאושר היום, שהוא מה שמאשר ומתחיל את הפיילוט של ניסוי המאגר הביומטרי, קובע לשיטתי הסדרים שאינם עומדים בנוסח החוק, ועשוי להביא למצב בו כל עובד משרד הפנים אשר מעורב בניסוי יגמור בכלא. כל עוד הכנסת לא תשנה את המצב הזה, היא לא תוכל להמשיך את הניסוי, ומולידה אותו בחטא (והסיבות המשפטיות מפורטות). כל עוד אנו לא מסתכלים על זה ככה, הצו שהוצא הבוקר הוא בעייתי, ומתחיל ניסוי שתוצאותיו ידועות מראש, הגם שהתאמצו מאוד לגרום לכך שהוא יראה כניסוי למראית עין.

1.
אז אני אתחיל בלהציג את הבעיה בטרמינולוגיה משפטית, לצערי. העניין מסובך וחשוב לשים לב. פרק ג' לחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע-2009 קובע שורה של הסדרים לגבי מהו התהליך שעוברת טביעת אצבע. הוא מתחיל בסעיף 3, בו עובד משרד הפנים מוסמך לטול טביעות אצבע מאזרחים. האמצעים והנתונים שניטלו מאזרחים "יוצפנו באופן אוטומטי מיד לאחר הנטילה וההפקה, כך שלא יהיו ניתנים לפענוח, קריאה, או שימוש אלא על ידי הרשות או מרכז ההנפקה בהתאם להוראות על פי חוק זה". מעבר לכך, האמצעים שניטלו "לא יאגרו באופן ממוחשב, למעט במאגר הביומטרי, מעבר לנדרש לצורך העברתם לרשות ולמרכז ההנפקה".

כלומר, החוק אומר במפורש, שאסור לשמור מידע על טביעות אצבע או תווי פנים אלא לצורך הכללתו במאגר והנפקת התעודה. סעיף 5(א) מחזק זאת ואומר ש"עובד משרד הפנים או מרכז הנפקה שקיבל אמצעים או נתונים ביומטריים לפי הוראות סימן זה לא יעבירם לכל גורם אחר על אף האמור בכל דין". סעיף 29 לחוק קובע עונשים על התנהגות כזו. לדוגמא, אדם העושה פעולה במאגר הביומטרי שלא כדין, דינו שבע שנות מאסר.

2.
על המדרג הנורמטיבי אין צורך להרחיב. בגדול: חוק הוא מעל תקנה וצו. אם החוק אוסר לעשות משהו, התקנה והצו לא יכולות להרחיב. כלומר, אם כתוב בחוק המאגר הביומטרי שאסור לעשות משהו, לא משנה מה, הצו לא יכול להרחיב. כאן מתחילה הבעיה. בצו הכלל אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, (תקופת מבחן), התשע"א – 2011 יש בעיה קטנה. קוראים לה סעיף 8ב (הנוסח של הצו הוא לא הנוסח הסופי, אלא הנוסח שהיה בדיון ביום ג'). הסעיף קובע כי (שוב, לא נוסח סופי, אלא מהשינויים שראיתי על המסמך בדיון היום) כי:

בתקופת המבחן יבוצעו בדיקות יזומות בהן יינטלו פעם נוספת מתושבים שיסכימו לכך, בנוסף על אמצעי זיהוי ביומטריים שניטלו מהם לצורך הנפקת מסמך זיהוי, אמצעים ביומטריים , שיופקו מהם נתונים ביומטריים, כמפורט בפרוטוקול המבחן, במטרה לבחון את הנושאים הנבדקים הקבועים בסעיף 9(ב), על פעולות לפי סעיף זה יחולו הוראות החוק וכל ההוראות לפיו, לרבות הוראות צו זה; הסכמת תושב לנטילת אמצעים לפי סעיף זה תינתן במפורש למטרה לה מיועדת נטילת האמצעים

3.
מה זה אומר? זה אומר שמשרד הפנים, או הרשות הביומטרית רוצים לאסוף טביעות אצבע שוב מאדם ולבצע השוואה מול המאגר הביומטרי. אלא, שהרצון הזה (שהוא באמת חשוב) פשוט לא עומד בהוראות החוק. החוק קובע מה מותר לעשות עם המאגר: מותר לאחסן בו מידע, מותר להעביר ממנו תוצאות זיהוי למשטרה ולשב"כ, אבל לא כתוב בשום מקום שמותר לבצע בו בדיקות. נכון, זה נשמע אבסורדי, אבל הנסיון לבצע בדיקת אבטחה על המאגר היא עבירה על החוק כיוון שלאף אחד אין את הסמכות לקבל את זה. עובד משרד הפנים שמשתף פעולה עם מערך בדיקות האבטחה עשוי למצוא עצמו בכלא.

4.
וזו האבסורד והפארסה של חוק בשקל. חייבים לתקן את החוק הזה כדי שהפארסה תסתיים. חייבים לעצור את המאגר הביומטרי.

תאחלו לי בהצלחה מחר, יש פריימריס.

קשה לי להיות גם מועמד בפריימריס במפלגת העבודה וגם לשמור על היושרה הפנימית שלי. סליחה, אני אתקן את זה: קשה לי להיות גם מועמד בפריימריס של מפלגת העבודה, גם לשמור על היושרה הפנימית שלי וגם לנצח. זה לא אומר שאני לא הולך לעשות את זה, זה רק אומר שאני נלחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, בדיוק כמו דמוקרטיה מתגוננת. ועל מה אני מדבר? וובכן, לא מזמן גילינו באתר עבודה שחורה כי מפלגת העבודה חולקת את ספר הבוחרים שלה עם גורמים רבים. למרות טענות מזכ"ל המפלגה, חיליק בר, כי אינו חולק את הפרטים האישים ואינו שולח דיוור למי שאינו מעוניין בכך. אותה הטרדה גרמה כבר לאנשים במפלגה להפסיק את חברותם.

השבוע, עם ההכרזה עלהבחירות המקדימות, גילינו עוד דבר: ישנם מספר חברים מיוחסים שרק הכריזו על מועמדותם וכבר קיבלו את ספר הטלפונים של כל חברי המפלגה לצורך שליחת מסרונים. בין היתר, נורית צור שהחליטה לשלוח הודעות דואר אלקטרוני לכל מתפקדי המפלגה ומיקי רוזנטל שהחליט שזכותו לשלוח לכל המתפקדים מסרון על התמודדותו.

עכשיו, נוצרו כאן שתי קבוצות של מתמודדים: אלה שיש להם את כל ספר הבוחרים ואלה שאין להם. אני לא מדבר על מחדל אבטחת המידע (הנוסף) שנובע מהעברת המידע לכל אדם בלי שיש לו מאגר מידע רשום ובלי שהוא עומד בהוראות משרד המשפטים הנוגעות לאבטחת מידע (שאני מעריך שלא ממש נבדקים אם כל אדם מקבל את המידע). אני מדבר על שני דברים: הראשון הוא שבטופס ההתפקדות עצמו לא מפורט כי המידע יועבר למועמדים לתפקידים מסוימים, וכך לא עומדת המפלגה בהוראות סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות, שמחייב את מי שמבקש מידע לפרט "למי יימסר המידע ומטרות המסירה". השני, והוא נורא יותר, שגם בחוקת מפלגת העבודה אין שום זכר לדבר הזה.

אבל נשים את זה בצד. זה פחות חשוב; מה שחשוב הוא שגם אם היתה לי את הרשימה, אני לא הייתי שולח ספאם. אני לא ספאמר, ואני יודע שזה יפגע בזכות שלי להבחר; זה יפגע לא כי אנשים אוהבים ספאם, אלא כי אף אחד לא יכיר את השם שלי אם אני לא אעבור על החוק (או על האתיקה) ואעשה את הדילוג הקטן הזה. זה יפגע כי בזמן שמועמדים אחרים מפרים את החוק, אני משחק לפי כללי המשחק. מצד שני, אני לא רואה מועמד ששלח הודעות ומסרונים המוניים לאנשים נלחם אחר כך נגד המאגר הביומטרי. הוא לא ילחם כי הוא עושה בדיוק את אותו הדבר: הוא משתמש לרעה במידע, שמי יודע איך הוא השיג בכלל.

לכן, אני קורא כאן לכל המועמדים לכנסת להשתתף במשחק עם כללי משחק הוגנים: לא להפר את החוק, לא לשלוח ספאם (גם אם הוא חוקי) ולא להשתמש בספר הבוחרי. הסיבה לכך? כי גם אם המפלגה נותנת את הספר בדרך לא דרך (או כנגד תשלום לאנשים מסוימים), הרי שמדובר בהתנהגות שאינה הולמת ואינה עומדת בערכי מפלגת העבודה. לדוגמא, בתקנון הבחירות למועצות הסניפים שנערכו לאחרונה קבעו כי כל מי ש"מפריע למהלך הסדיר או התקין של הבחירות", מבצע עבירה על הבחירות.

וכאן בדיוק ההתלבטות שלי: האם אני פונה לערכאות במפלגת העבודה כדי לבקש לפסול את מי שעשה זאת כי הוא עובר על החוק? מצד אחד זה מתחייב כי אלה בדיוק הערכים בהם אני מאמין: פרטיות, אבטחת מידע, שקיפות וכללי משחק שווים. מצד שני, זה יוצר אנטגוניזם על ידי מועמדים אחרים שעברו על החוק כנראה בלי משים לב.

אני מאמין שכללי משחק שווים הם הכרח בבחירות, והגישה של אנשים מסוימים לספר הבוחרים, כאשר לאחרים אין, היא פסולה. מעבר לכך, גם פעילות ההטרדה עצמה אינה משהו ראוי. אבל בין להאמין לבין לפגוע באתרים? תמיד יש קילומטר.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

בהערת אגב, כתבה שפורסמה ב'הארץ' בסוף השבוע הזכירה לנו משהו מאוד כואב: כדי להכנס לכנסת צריך להוציא הרבה כסף, עשרות אלפי שקלים. אז במסגרת הריצה שלי, אני צריך תרומות. וזה לא תמיד נעים לבקש, אבל אני מאוד אשמח אם תכנסו לעמוד הקמפיין שלי באתר מימונה, ותתרמו כמה שקלים כדי לעזור לי להכנס לכנסת: