כיצד אידיאל היופי השתנה ב20 השנים האחרונות ואיך זה השפיע על המחוקקים שלנו?

0. [זהירות: פוסט מלא בחורות בלבוש מינימאלי]
אידיאל היופי* הוא מערך דינאמי מאוד שלא בהכרח תלוי בבריאות האדם והנפש; אולם, הוא משקף יותר מכל את הלך הרוח של האדם, ואת יכולת החברה להעביר אמנות. Having said that, הלן ואנוכי צופים לאחרונה בפרקים ישנים של Married with Children; העובדה שהעונה השניה של הסדרה צולמה לפני 22 שנים, בסוף שנות השמונים, מאפשרת לנו פרספקטיבה על כמה אידיאל היופי השתנה בשני עשורים בלבד. בתמונה ניתן לראות את מה שבאותה העת נתפשה כאישה יפה, אך לנו היום ברור שהיא לא היתה עוברת את הממוצע, בין היתר לא רק בגלל המשקל, אלא גם גודל הירכים והחזה הקטן:

* הנשי, כי מהאידיאל הגברי באמת שלאף אחד לא איכפת.

1.
לעומתה, אידיאל היופי היום השתנה בצורה דראסטית (וראו את הסרטון הזה) עד שהגברת הנכבדת מנשואים פלוס נראית מבוגרת בתווי הפנים שלה (שהרבה יותר גסים מתווי הפנים של נשות שנות ה2000), יחסית לבנות העשרים של היום, וכן הדקיקות המאפיינת כל כך את התקופה, הרזון, החזה הגדול והמקצועיות של היופי; בעוד שבשנות השמונים די היה בגוף חטוב, כיום הדרישה היא לא רק לעבודה קשה על הגוף אלא על התאמתו לסטנדרטים.היופי הפך, יותר מכל, לתעשיה והשינוי שעבר משנות השמונים והתשעים הוא מהותי בהגדרתו. כדי להבין אותו, אפשר פשוט להסתכל על ג'וליה רוברטס אז ועכשיו; למרות שהגיל עשה את שלו, ניתן להבין שהגדרת היופי השתנתה כל כך שאישה מבוגרת דהיום פשוט יפה יותר מאיך שנראתה לפני 20 שנים.


Image CC-By Beyrouth

2.
אלא שאידיאל היופי אינו רק נושא סמנטי; יש כאלה שטוענים כי השינויים באידיאל היופי נובעים משימוש יתר בתוכנות מחשב, אשר מעוותות את הדוגמניות עד כדי העדר אנושיות, לעיתים הרזיה בלתי אנושית מבוצעת על מנת למכור מוצרים ולעיתים מדגימה עד כמה העידן שלנו החליף את היופי במוצרים ממוחשבים, מעובדים, כמו המזון שאנחנו צורכים וכמו המוסיקה שלנו. אבל השינוי ביופי לא אומר, בהכרח, פגיעה בבריאות. מנגד, השימוש בתוכנות מחשב לא נועד רק להצר את היקפי הנשים שמדגמנות, אלא גם להחליק קמטים, להגדיל חזה ולהסיר צלוליט. כך שההתמקדות ברזון נחמדה, אבל היא לא העניין היחיד.

Image CC-BY Bemdevassa

3.
והנה באה רחל אדטו עם הצעת חוק הגבלת משקל בתעשית הדוגמנות התש"ע–2010, שקיבלה אישור מותנה בועדת שרים לענייני חקיקה (על החוק כבר דיברנו כאן(. הצעת החוק, בבסיסה, קובעת שני דברים: הראשון הוא איסור על העסקת דוגמניות הנמצאות בתת משקל, כאשר תת משקל מוגדר כך: מי שהתוצאה המתקבלת מחישוב היחס בין משקל גופו לריבוע גובהו הוא פחות מ18.5. הדבר השני הוא איסור על שימוש בתוכנת מחשב על מנת לדמות מצב מסוג זה. אכן, תופעת האנורקסיה היא בעייתית, וכמו כל תופעה בעייתית המדינה צריכה לעזור למנוע; אבל השאלה היא האם כל מי שנמצא בתת משקל סובל מאנורקסיה או שיש רזון טבעי? יותר מזה, האם אין בעיה לטייח כשלים אחרים ורק על הצרת ההיקפים נטפלת המחוקקת?

Image CC-BY-NC-SA Connie Arida

4.
וההטפלות של הצעת החוק להיקפים גם מזעזע; הרי אף אחד לא היה מעלה על הדעת שכדי להלחם בתופעת השמנת היתר אצל ילדים תאסר הצגתם של אנשים שמנים בטלויזיה, או להשתמש בהן בפרסומות. כך קמפיין להעביר את דביר, עשה שימוש בשחקן דביר בנדק המצוי במשקל יתר; האם אין בקמפיין הזה עידוד ולגיטמציה להשמנת יתר אצל ילדים? ואם החוק היה אוסר גם על זה? קובע תחום עליון ותחתון של משקל בו ניתן להציג בני אדם (ולא רק למטרות של מכירת מוצר או שירות, כמו בהצעת החוק). אז נכון, כיוון שאידיאל היופי שלנו היום אינו חותר להשמנת יתר, קשה לנו להבין את הבעייתיות כאן, אבל יותר קל להבין שאם 60% מהמבוגרים בישראל סובלים מהשמנת יתר, הרי שגם אם 40% הנותרים סובלים מאנורקסיה, השמנת יתר היא בעיה חמורה יותר.

Image CC-BY-SA Charles Haynes

5.
אז השאלה היא האם יכול להיות שהתנתקות אידיאל היופי מהחברה כל כך היא מה שגרמה לחוק כזה לצוץ? חוק בלתי חוקתי שמגביל לא רק את חופש העיסוק אלא גם אמנות ומנסה לשנות את תפיסת הציבור לגבי אידאל היופי? החיים משתנים, כך גם ההעדפות שלנו. יש מעט מאוד דברים שלא השתנו מאז שנות השמונים, המוסיקה שאנחנו אוהבים, הטעם של המזון, הרעלים שהכנסנו פנימה. אולי, ורק אולי, אם לא היינו כל כך שמנים אז האידיאל החברתי לא היה הולך לכיוון של רזון.

[בכל מקרה, מי בא לכנסת לדיונים על החוק הזה?]

17 thoughts on “כיצד אידיאל היופי השתנה ב20 השנים האחרונות ואיך זה השפיע על המחוקקים שלנו?

  1. אין לי מושג על מה אתה מדבר.
    הבלונדינית בתמונה הראשונה, נראית לי יותר יפה מהדוגמניות שהבאת בהמשך.
    וחזה גדול, נדמה לי שזה פטיש רק אצל אמריקאים.

    אגב, כשרואים מתחת לבגדים, נדמה לי שזה כבר לא מוגדר כ"לבוש מינימלי"…

    עם כל שאר הדברים לגבי החקיקה הפטרוניסטית- מסכים.
    יותר מזה, גם לו לא היה קיים דבר כזה רזון טבעי, וכל מי שרוצה להופיע בטלויזיה חייב לפגוע בעצמו ולהקיא נשמתו לדעת- זכותו. באותה המידה ניתן להעביר חוק שיאסור לעשן או לתמוך בעישון בתקשורת. הכל למען בריאות הציבור…

  2. אתה באמת ובתמים לא רואה שום הבדל בין הצגה של דוגמנית רזה בצורה קיצונית בתור אידיאל של יופי נחשק ומושא לחיקוי – לבין הצגה של אנשים שמנים בטלוויזיה שנעשית כמעט תמיד מתוך מטרה לעורר גיחוך? (דביר בפרסומת של בנק מזרחי למשל הוא דמות קומית/גרוטסקית שסדרת הפרסומות מציגה באופן עקבי בתור אידיוט גמור ושלומיאל מוחלט)

  3. ? – כל הכבוד לך על הטעם השונה. אני בוחר בשניה.
    אלי – BBW. גוגל איט אפ.

    החוק החדש הזה הוא חוק פטרנליסטי שפוגע בפרנסה של הרבה מאוד אנשים.
    את הבחירה האם אנחנו רוצים לראות דוגמניות רזות או לא, רק אנחנו, האזרחים, צריכים לקבל.
    הרי נמשיך לצפות בטלוויזיה, נוריד סדרות מארה"ב, נטייל לחו'ל, ונקבל השראה מכל העולם לגבי אידיאל היופי, והמשקל הרצוי.

    הפלא ופלא, אפילו שאני רואה את בשבקין בהשרדות, אני לא מתפטר ממשרת ההייטק שלי, מוותר על המסעדות באזור, ומקדיש 4 שעות ביום לאימונים.

    אפילו אם הכוונות של חברי הכנסת טובות, שליטה ממשלתית באמצעי התקשורת והפרסום זה משהו שצריך להרים לנו דגל שחור גדול ומתנוסס.

  4. אולי תרענן פה את הדיון דעה של אישה.

    ראשית, אני מסכימה עם אלי שההשוואה לשמנים לא עניינית. אנשים לא שואפים להיות שמנים, ולכן כשמראים אנשים שמנים מאוד בטלויזיה אין סיכון שזה יחמיר את תופעת ההשמנה. אם כבר, זה רק עובד באותו אופן כמו להראות אנשים רזים מדי בכך שזה עשוי לעודד אנשים להרזות.

    שנית, אם אתה חושב שהטעם שלך ושל הציבור הוא עצמאי ולא מושפע בצורה קיצונית ממה שהתקשורת מכתיבה לך, אתה טועה. אם התקשורת תראה לך קצת פחות אנשים רזים וקצת יותר אנשים רגילים, אולי כציבור נהיה קצת יותר סלחנים כלפי מידה 36 ומעלה.

    עכשיו לאספקט הנשי. הרשה לי להזכיר לך שנשים חוות יום-יום את המאבק בציפיות הלא ריאליות של החברה מהגוף שלנו. בתור גבר אתה פשוט לא חווה את זה ולא תחווה את זה בעוצמה כזו אף פעם (גם אתה דניאל). לא צריך לספר לך שהרבה ילדות קטנות גדלות הישר לתוך העולם הזה, לי עוד היתה אפשרות להכיר משהו אחר. אנורקסיה היא מחלה שמימדיה תפחו בצורה קיצונית בסוף המאה העשרים. אני מכירה מאוד מקרוב את המקרים האלה. לדעתי זה תמרור אזהרה גדול מספיק.

    ולבסוף, התייחסות לחוק עצמו. לדעתי יש להפריד אותו לשני חלקים: המשקל והפוטושופ. נראה לי לגיטימי להגביל מינימום של משקל שמותר להראות בפרסומות. אפשר לראות את זה כאפליה מתקנת למצב המעוות שמתרחש עכשיו, לפיו נשים במשקל תקין לרוב לא כשירות לדגמן, אלא *רק* בחורות עם תת משקל.
    לגבי הפוטושופ, פה יש קצת אשליות. במקרה אני גם מעצבת גרפית ואני יודעת ששום אימג' לא יוצא לשום מקום בלי טיפול בסיסי. להתחיל לקבוע מה מותר ומה אסור לעשות עם התוכנה זה כבר לחפש מחט בערימות שחט, יהיה קשה לקבוע גבולות. זאת למעט אולי במקרים קיצוניים שבהם ניתן לראות הבדל ברור בין לפני ואחרי.

    בקיצור, אני דווקא כן חושבת שבמקרה הזה למדינה יש זכות להתערב, כמו שיש צנזורה בפרסומות ובטלויזיה על תכנים אלימים, פוגעניים ובוטים. להציג בחורה ששוקלת 32 קילו כסמן של יופי זה פשוט פסול ומסוכן.

  5. כי אם נעלים אנורקסיות ממסכי הטלוויזיות שלנו, הן יעלמו.
    סיפרת לי פעם שאת אוהבת לחשוב על המציאות, ולא על עקרונות מגוחכים ואוטופים.
    אם אפילו היפסטריות ייבאנו מוויליאמסבורג, זה תמים לחשוב שאת אידיאלי הרזון לא נייבא, או שאם רק נסגור את עצמנו מספיק מהעולם או מהמציאות, נצליח לשנות אותה.

    אגב, באמת מעצבן אותי תופעת ההיפסטרים בארץ. חושב שהגיע הזמן לחקיקה אנטי-היפסטרית.

  6. אתה צודק, הבעיה היא שזו תופעה גלובאלית ולא רק מקומית. לכן לחוק כזה שיחוקק רק בארץ יהיו השפעות מאוד מוגבלות וזניחות.
    אבל לצורך הדיון עצמו – כן, הדימויים שאנחנו צורכים משפיעים במידה דרמטית על המציאות ואיך שאנחנו תופסים אותה, ולא רק להיפך. כבר קשה להגיד מה יותר משפיע על מה.

    הרשה לי לא להתייחס לטיעון האנטי-היפסטרי שלך, הוא דמגוגי בצורה שקופה מאוד.

  7. איילת, עד כמה שזה קשה לקבל, יש לאנשים זכות גם להרעיב את עצמם.
    כמו שיש להם זכות להתחתן עם בעל שמוק שמעדיף לראות מונדיאל מאשר להתקרבל במיטה, כמו שיש להם זכות לעשן ג'וינט, או להשתכר, כמו שיש להם זכות לעשן סיגריות, או לרדת על סטייק אדום מפוצץ במלח ים, עם עוגת גבינה לקינוח.
    אני לא אוהב שהבת שלי יוצאת עם ליכודניק, או שהבן שלי הומו.
    אני לא אוהב שאח שלי מעדיף להיות ברמן על פני ללמוד בטכניון (ויש לו אחלה ציונים),
    ואני מאוד לא אוהב כשאנשים יוצאים להתרחץ בים בלי קרם הגנה.
    אני לא אוהב את זה, אבל אני לא אפעיל נגדם, או נגד אנשים אחרים, אלימות כדי לעצור את זה.

    יש הבדל עצום בין בחורה שעושה דיאטה ובוחרת להיות רזה מהרגיל, מאשר בחורה אנורקרטית עם הפרעה נפשית ונמצאת במצב של סכנה ברורה ואמיתית לחיים שלה. אין לך שום זכות להעניש את הקודמות, רק כדי למנוע מהן, *אולי*, להפוך לאחרונות.

    אם מישהי זקוקה לעזרה אמיתית בשל מחלת נפש – אז עוזרים לה. אם היא לא, אז אין שום סיבה, או זכות, להוריד אותה ממסכי הטלוויזיה או דפי המגזינים.

  8. אף אחד לא עירער על הזכות של אנשים לעשות מה שהם רוצים עם החיים הפרטיים שלהם, מי שרוצה להרעיב את עצמה מוזמנת, הדיון היה על אם ראוי שאלו יהיו הדימויים המובילים בתקשורת או לא.
    ההבחנה הדיכוטומית שלך בין מי שהיא אנורקסית וחולה בנפשה לבין מי שהיא סתם בדיאטה היא שגויה. כולנו נמצאות איפשהו על הסקאלה והדימויים שהחברה המערבית מטפחת דוחפים אותנו תמידית לכיוון הקיצוני. הכל נובע מאותו מקום. מעבר לזה, שהפרשנות שלך ל"אלימות" הוא מאוד מאוד חופשית. להגביל נושא ציבורי בחקיקה רחוק מאוד בעיני מלהפעיל אלימות.

  9. איילת, היה פעם מחקר שבו ביקשו ממשתתפים לתאר חוויות מסוימות שעברו על חברים שלהם, ובחנו את התגובה הרגשית שלהם על פי מאפיינים ביולוגיים. גילו שההבדל בין גברים לנשים הוא זניח. אבל כששאלו את אותם האנשים לגבי התגובה הרגשית שמעוררים בהם ארועים כאלו כשהם קורים לחברים שלהם, נשים העידו על תגובה רגשית משמעותית, בעוד שגברים הכחישו אותה. האם אנחנו יכולים להסיק מכך שהחברה שלנו מחנכת בנים להתכחש לרגשות שלהם – על כל ההשלכות הפסיכולוגיות הכרוכות בהכחשה כזו לטווח ארוך? האם זה אומר שמוצדק יהיה לדרוש בחוק שבטלוויזיה יראו גברים חווים תגובות רגשיות משמעותיות ולהפסיק להציג גברים כאילו חוויות רגשיות לא משפיעות עליהם?

  10. אין לי יותר מדי מה להוסיף, חוץ מ,באמת? אתה באמת חושב שרוברטס היום יותר יפה מרוברטס של "אשה יפה"? היא יותר בלונדינית. זה כן.

  11. אני לא מבין. אם מעסיק דורש ממני לעבוד בעבודה שעלולה לפגוע בבריאותי, נגיד לעבוד בסביבה מזוהמת, הוא עובר על החוק. מדוע דרישה מדוגמניות להרזות מעבר למשקל הבריא הוא חוקי?

  12. אייל,

    אני חושב שצריך להסתכל על זה אחרת: אם היית עובד במשרד והיית בעודף משקל, האם אז אתה היית צריך להוריד במשקלך על מנת לעבוד בעבודה מסוימת?

  13. כלומר, אתה מניח שמעסיקי דוגמניות לא דורשים מהן לרזות כדי לעבוד?

  14. קשה לי להאמין שאנורקסיה נגרמת כתוצאה מאיזה שהוא מודל יופי.
    הפתרון הזה של חברת הכנסת מזכיר לי את הפתרון לבעיית הסמים והנרקומנים בארץ שלא מוכיח את עצמו.
    במקום ליצור הסברה והבנה, נוקטים בטקטיקת הפחדה והוצאה מחוץ לחוק.

    האנורקסיה לא תעלם אם לא יהיו דוגמניות אנורקסיות, אני אפילו לא מאמין שהיא תפחת.
    המאפיינים האישיותיים הנורא בעיתיים של האנורקסיות מתבטאות בצורה של רזון פרפקציוניסטי, אבל הן יכולות להתבטא בצורה אחרת.
    מה הצעד הבא? לאסור העסקת "עובדים אובססיביים" בעבודות מנהלתיות?

    כולי צער שאלו חברי הכנסת שממלאים את המשכן שלנו.

  15. נדב,

    מזכיר לי שיש אנשי מקצוע שבטוחים שאחוז הלוקים באוטיזם עלה בשנים האחרונות.
    ככל הנראה, ישנה עליה חדה באבחון של אוטיזם ולא בלוקים במחלה.

Comments are closed.