הריבאונד של מפלגת העבודה.

בבחירות לכנסת השש-עשרה שנערכו בשנת 2003, בה עמרם מצנע נבחר למועמד מפלגת העבודה, זכתה העבודה ב19 מנדטים בלבד לעומת עשרים ושישה מנדטים בשנת 1999. חלק ניכר מהפסד זה נגרם בגלל שנתיים בהן אהוד ברק ניהל (אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך) את המדינה, אך לפחות חלק נובע מהעדר היכולת של הציבור לקבל את עמרם מצנע כמנהיג. כעת, שמונה שנים אחרי הכשלון הקודם של מפלגת העבודה (שהצליחה להשתקם בצורה חלקית בבחירות 2006, בהן לראשונה מאז הבחירות של 1992 הוגדלו מספר המנדטים, רק כדי לפול שוב בבחירות של 2009) רוצה המפלגה לחזור על טעויותיה. את העובדה שמפלגת העבודה לא למדה מההיסטוריה ראינו כאשר אהוד ברק נבחר בשנית לראשותה ועשור לאחר שנבחר לראשות הממשלה, החליט לרוץ שוב כתור מועמד לראשות הממשלה כאשר הסקרים האופטימיים ביותר הגדירו את מפלגתו כשלישית בגודלה, ואף פינטז על היותו ראש האופוזיציה.

במסגרת הרוטציה הקבועה בין הכסאות במפלגת העבודה, בה אחת לעשור נכנס מועמד נוסף לסבב החשודים המיידיים (מועמדי מפלגת העבודה בשלושים השנים האחרונות לראשות הממשלה היו: שמעון פרס בכנסת העשירית, האחת-עשרה, השתיים-עשרה והארבע-עשרה, יצחק רבין בבחירות לכנסת השלוש-עשרה (אחרי שהיה מועמד כבר לכנסת השמינית), אהוד ברק בבחירות לכנסת החמש-עשרה והשמונה-עשרה, עמרם מצנע בבחירות לכנסת השש-עשרה, וכנראה העשרים ועמיר פרץ בבחירות לכנסת השבע עשרה) אין הרבה תקווה.  ניתן להפריד את המועמדים לשתי קבוצות (על ההפרדה אפשר לחלוק אחר כך): הלוזרים והווינרים למחצה. הלוזרים משתייכים לקבוצה שבה מפלגת העבודה החלישה את כוחה בעת המועמדות הראשונה שלהם לראשות הממשלה, וכששבו להתמודד על ראשות הממשלה כשלו, והווינרים למחצה הצליחו לפחות לתת עדנה קלה למפלגה בבחירות הראשונות, ובשובם ביזו את המפלגה.

אהוד ברק הצליח לבזות את המפלגה פעמיים: בהיותו ראש הממשלה שזכה לזמן הכהונה הקצר ביותר בהיסטוריה של ממשלות ישראל ובהיותו ראש המפלגה שהצליח להביא למפלגת העבודה את מספר המנדטים הנמוך ביותר בהיסטוריה. עמרם מצנע, שבהיסטוריה כבר ניסה לשקם את אהוד ברק, יודע שלהיות הריבאונד למפלגת העבודה דורש מעט יותר משנתיים של הכנה מראש. מצנע, יליד 1945, מבוגר מבנימין נתניהו בארבע שנים, לא יכול להיות נערת הריבאונד.

מפלגת העבודה היא כמו בחורה עזובה וזרוקה: האקסית המיתולוגית שלה שבה, חירבה לה את הצורה והשפילה אותה עד אפס, בגדה בה ובערכיה, וכעת, בפעם השניה, פונה המפלגה לידיד שישב בצד, נקי וזך, שינחם אותה. כבר פעם אחת הוא הראה לה שהוא אינו מסוגל להיות הריבאונד. המפלגה זקוקה לקוסם שובה-לבבות שישכיח את החבר לשעבר, היא זקוקה למישהו שיבוא, רק לזמן מוגבל, ויצליח להגביר את הבטחון העצמי, יתן למפלגה את מה שהיא רוצה וצריכה, ויותר מכל, יגרום לציבור לשכוח מי היה האקס של המפלגה וכמה הוא לוזר.

מפלגת העבודה לא צריכה לשוב לחשודים המיידיים: עמיר פרץ, עם כל הרצון הטוב, לא יצליח לשקם את המפלגה וגם לא מצנע. המפלגה צריכה מועמד באמת מבחוץ, שהעם לא מזהה עם הממסד הרע, ומישהו כזה לא תמיד רוצה את המפלגה. המפלגה, שבזוגיות מכאיבה כבר שלוש שנים צריכה להפטר ממשקל עודף, להתאפר מעט ולהראות יותר אטרקטיבית, היא צריכה לצאת לברים, לרחובות, להכיר אנשים חדשים ולפלרטט: אבל לא למכור עצמה בזול. המפלגה צריכה להראות שלמרות שהיא כבר בת 60, ולמרות שינויים רבים בשמות המשפחה, היא עדיין יכולה להיות קוגרית טובה, לתפוס לה בחור צעיר שיזעזע את עולמה (אבישי ברוורמן, ב2006, אגב, היה יכול להיות כזה, כרגע הוא רק הידיד בהמתנה).

רק אז, ואולי רק אז, היא תוכל באמת לשוב לשלטון.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

6 thoughts on “הריבאונד של מפלגת העבודה.

  1. אבל למה לטרוח? למפלגת העבודה אין שום יחודיות. אפשר לתת למנדטים להתחלק בין מרץ וקדימה

  2. יונתן, הניתוח שלך מתעלם לחלוטין מכל מה שקורה מסביב. אין ראשי ממשלה אחרים, אין קדימה, אין כלום – לא חשוב מה תעשה מפלגת השלטון, חשוב מה יעשו אנשי העבודה, סטייל. אי אפשר להציע ניתוח פוליטי בלי קונטקסט, והניתוח שלך נעדר כל קונטקסט שכזה.
    לא ברור לי למה אתה חושב שהצנחת מישהו מבחוץ תעזור – זה לא עזר עם מצנע וברק, למה שזה יעבוד עם התקווה הלבנה החדשה הבאה? מפלגת העבודה צריכה להפסיק להתעורר אחת לשנתיים-שלוש ולהזכר שבעצם היא רוצה להיות מפלגת השלטון אחרי הבחירות הבאות. הגיע הזמן, אם כבר לא מאוחר מדי, שהיא תתחיל לבנות את עצמה מבפנים, לטווח ארוך. כן, לוותר על הבחירות הבאות, כי כאמת קצת מאוחר עכשיו, ולהתחיל לעבוד על הבחירות שאחריהן. זה אומר לבנות הנהגה שעולה מלמטה ולא כזו שמוצנחת מלמעלה, זה אומר לבסס את הקשר עם הציבור, זה אומר להרחיב את הפנייה לציבור ולחזק אותה במגע ממשי. מי שחושב שאפשר לנצח בבחירות עם שם חדש, פנים יפות וקמפיין מושקע, יכול גם להאמין בחמיצנע.

  3. דובי,
    אני יוצא מנקודת הנחה שלמפלגת העבודה אין השפעה על המערכת החיצונית. כלומר, ברור לי שהניתוח (השטחי לגמרי) שלי מוציא את הקונטקסט הסביבתי ומדבר רק על כוחה של המפלגה ביחס לעצמה.

    מצנע וברק לא היו הצנחות, שניהם היו בעלי תפקידים בכירים במפלגה לפני.

    המפלגה פשוט איבדה את זה, וחבל לי על ההיסטוריה.

  4. לא דיברתי על ההשפעה של המפלגה על המערכת החיצונית, אלא להפך. אי אפשר להגיד "בבחירות כאלו וכאלו העבודה קיבלה ככה וככה קולות" תוך התעלמות מהלחצים מבחוץ.
    ברק נכנס לפוליטיקה ב-95', וב-97' כבר נבחר לראשות המפלגה. מצנע לא היה ח"כ יום אחד בחייו כאשר התמודד על ראשות מפלגת העבודה. אני מלא כבוד לתפקודו כראש עיריית חיפה ועוד יותר מכך, מאוחר יותר, בירוחם, אבל לא מדובר באדם שגדל בתוך המפלגה.
    יש משהו לא טוב במפלגה שאינה מסוגלת לגדל את דור המנהיגים הבא שלה בעצמה. זה סממן של תרבות ארגונית בעייתית.

  5. דובי,
    כאמור, הלחצים מבחוץ מבחינתי הם משתנים בלתי תלויים, לא?

    מצנע היה שנים מועמד העבודה בשטח: הוא היה ראש עיר מטעם המפלגה בחיפה, ראש עיר הוא תפקיד פוליטי לא פחות מתפקידים אחרים.

    והסיבה שהמפלגה לא יודעת לגדל מועמדים? ברורה: אם אין לך מתפקדי ארגזים, אתה תשאר צעיר ולמטה.

  6. בדיוק בגלל שהם בלתי-תלויים צריך להיות ערים להם. אתה לא יכול להגיד על מועמד שהוא לוזר או חצי-ווינר רק לפי מספר המנדטים שקיבל תוך התעלמות ממה שקורה מסביב.

    תפקיד פוליטי, אבל לא פרלמנטרי. וגם מצנע גדל בצבא ולא במפלגה.

    אתה ממש לא צריך לשכנע אותי שהפריימריז זו שיטה רעה.

Comments are closed.