אם יש למחאה החברתית שהתחוללה בישראל בחודשים האחרונים הצלחה אחת היא בהפיכתי לאזרח מודע יותר. בחודשים האחרונים התחלתי לשים לב, הרבה יותר, להוצאות החודשיות שלי ולקניות שאני מבצע. כלומר, השוואת מחירים של מוצרים אף פעם לא היתה כוס התה שלי אלא קניתי בצורה הרבה יותר אימפולסיבית. אלא, שפתאום, יחד עם החרם על תנובה שגרם לי לשים לב טוב למהם המוצרים שאני מכניס לסלסלה שלי (אני לא משפחה גדולה בשביל להחזיק עגלה), התחלתי לשים לב טוב גם איך מסבנים אותי.
הדרך שבה מנסים למדוד מחאות היא תמיד על ידי שינויי חקיקה, קבלה של החלטות בועדות מסודרות או כמה אנשים הגיעו להפגנה. וובכן, זו לא הדרך. הדרך האמיתית לבחון הצלחה של קמפיין ומאחה היא על ידי בדיקה של השינוי שהם הצליחו לחולל.
זה קרה הרבה פעמים, בקמפיינים רבים שנכשלו או שכל מה שרצו לעשות הוא לאגד ציבור רב כדי להצביע על מחאה מסוימת: אנשים צרפו אלפים, או עשרות אלפים, לקבוצות פייסבוק מסוימות ואז עלתה השאלה "ומה עכשיו?". כלומר, כולם מודעים לבעיה, אבל עולה השאלה איך לפתור אותה. כאן, דווקא, המחאה הכניסה אותנו להבנה שאנחנו לא צרכנים אלא אזרחים, שאנחנו יכולים להשפיע על ידי התאגדות אבל גם על ידי חשיבה אינדיבידואלית. כל אחד מאיתנו צריך לקחת את הגורל שלו בידיים ולהתחיל לדאוג לעצמו, כי המדינה כבר לא תדאג לנו.
אז מסתבר שעצרת המונית שתביא מיליון אנשים לשמוע את אייל גולן גורמת לשינוי תפיסתי, גם אם לא לשינוי חקיקתי. מאז התחלת המחאה, אני וחברים שמעולם לא התעסקו בצדק חברתי התחלנו לדבר על כך. פעם היינו מדברים בעיקר על איך להרוויח יותר: איך להביא יותר כסף בסוף החודש כי קשה לנו עם ההכנסות שלנו; בשלב מסוים עצרנו והבנו שכולנו נחשבים מעמד ביניים פלוס, כולנו משתכרים משכורות שהורינו לא היו מתביישים להשתכר כשאנו גדלנו, אבל עדיין איננו מצליחים לעמוד בעומס. פתאום, אבל, השיח הפך להיות שיח של להוציא פחות.
הבושה של לא לגמור את החודש נעלמה, זו ההצלחה של מחאת האוהלים.
נכון, אבל אם מעבר למודעות צרכנית שלנו לא תהיה גם תנועה שם למעלה בהרי האולימפוס, תהיה שחיקה נוספת בדמוקרטיה שלנו.
בעיני כל כך הרבה שנים בהן הממשלה והכנסת לא קשובים לצרכי העם, ועושים מה שבא להם ללא שינוי גם כשהממשל משתנה זה מאד מסוכן, ופה חשוב שיהיה גם שינוי כזה.
כל כך הרבה אנשים לא מאמינים לממשלה, ולא חושבים שיש טעם בבחירות בכלל, כי לא משנה מי ייבחר זה יהיה אותו חרא זה ממש מסוכן.
יש חלק חאד עבר בהצלחה – נהיינו יותר מודעים לסל הקניות. החלק השני הוא להיות יותר מעורבים במה שהממשל עושה.
אבל אני חושב שאני לא צריך להטיף לך על זה :)
אני מסכימה עם המגיב הקודם. ללא ספק המודעות עלתה, וגם הבושה נעלמה. חבר אמר לי בימיו הראשונים של המאהל ברוטשילד: פתאום אחרי שנים שאני אוכל את עצמי מה לא בסדר איתי, אני מבין שכולם נאבקים, פשוט איש לא דיבר על כך קודם.
אבל יש לזה צד אחר – אנחנו מודעים יותר, שואלים יותר, מבחינים יותר בסדקים העמוקים שהוסתרו בטיח באיך המדינה הזו מתנהלת. והמודעות המוגברת הזו לכמה המצב מייאש ודורש תיקון, אם לא תגובה בתיקון מצד השלטון, תוביל לייאוש גדול יותר. אולי גם לעזיבה אצל מי שיש לו את האפשרות הזו.
כבר עכשיו אני רואה מסביבי כמה וכמה אנשים שהמודעות הזו וההבנה של עד כמה הם תקועים כאן כלכלית גורמות להם לחוש אי שקט גובר, אי שביעות רצון מהמקום שלהם בחיים וייאוש – הם ממשיכים למחות בתקווה שזה ישתנה, אבל זו הנקודה: זה חייב להשתנות ברמה הממשלתית.
זה תמיד רעיון טוב להיות מסוגל להוציא כסף בצורה מבוקרת, ואתה צודק לגמרי שההישגים החשובים של המחאה הם ההישגים התודעתיים וההתנהגותיים בצד שלנו (ולא אצל הפוליטיקאים או הטייקונים).
מצד שני, סגנון חיים שבישראל נחשב "בזבזני" הוא משהו שבמדינות אחרות פשוט עולה הרבה פחות. לשבת בבתי קפה, לאכול בחוץ, להשתמש בסמארטפון או לצאת לנופש בחו"ל, הם דברים שההורים שלנו עשו פחות או לא עשו, זה נכון. אבל העולם השתנה וכלכלות השתנו ובמדינות מפותחות אחרות זה מקובל מאד – כי זה הרבה פחות יקר.
עצרת המונית שתביא מיליון אנשים ?
פחחח, איזו כבר עצרת של מוניות הביאה מיליון אנשים?
עכשיו עצרת של טוסטוסים- זה כבר עניין אחר…
יפה מאוד.
ועכשיו לקטנוניות: אם יורשה לי, אני חושבת שאזרח מודע היית גם לפני המחאה.
צרכן מודע – זה כבר ענין אחר.
(למרות שאיכשהו אני בספק גם לגבי זה, אני לא תופסת אותך כקלולס)