מדינת ישראל נ' גטאס: איך לגרום לעובדי מדינה לא להתרשל?

0.
לפני כשנה כתבתי על האירוניה בחוק נתוני תקשורת. באותו המקרה, התווכחו החברות הסלולריות עם המדינה על השאלה מי מהן צריכה לשאת בעלות האיכונים הסלולריים. האבסורד, כמובן, היה שלא משנה מה המחיר יגולגל לאזרח הקטן: או במס ההכנסה או בחשבון הסלולר. האבסורד האחרון מגיע בזכות הארת פסיקה של כב' השופטת שלומית וסרקרוג שהצליחה להצביע על בעיה מהותית ולספק לנו פסיקה חשובה, מעניינת ונכונה, אך שמדגימה כמה מדינת ישראל היא תיאטרון אבסורד.

1.
הסיפור של רעא 38788-02-12 מדינת ישראל נ' גטאס הוא בדיוק כזה; גטאס, ככל הנראה, היה נאשם בתיק תעבורה. המדינה, שהיא המאשימה, לא ממש התאמצה לקדם את ההליכים ולא דאגה לוודא שעדים מטעמה יגיעו לדיון. כמו כן, היא לא הגישה את הסדר הטיעון שנחתם בתיק בשני עותקים, מה שסרבל עוד את ההליך. בעקבות ההתנהלות הזו, הורה בית משפט השלום לתעבורה לשלם הוצאות לקופת המדינה בגובה של 1,500 ש"ח בסך הכל.

2.
הוצאות לקופת המדינה הם חריג, שנפסק בדרך כלל כאשר צד למשפט מאריך שלא לצורך את הדיון, מבזבז את זמנו של בית המשפט ולא רק של הצד השני; בית המשפט העליון הסביר כבר כי ההוצאות נפסקות "כדי להקפיד עם בעלי דין שהאריכו דיון לשווא, ולענייננו – גרמו לדיון שהיה מיותר" (רעא 6828/04 מרטין נ' פולטינסקי) וכי הארכה מיותרת של מסמכים המוגשים לבית המשפט גם מזכים בהוצאות כאלה (רעא 615/11 סופר מדיק נ Anton Hubner). ככלל, ההוצאות הן מכשיר יעיל להעניש צד שבזבז את זמן בית המשפט בלי לגרום לצד השני להרוויח מכך.

3.
אלא, שכאן האבסורד: במקרה זה מי שחויבה בהוצאות לטובת המדינה היא המדינה בעצמה; בית המשפט הסביר זאת כך: "‫בהיות המדינה בעל דין ככל בעל דין אחר – הן בהליך האזרחי, והן בהליך הפלילי – ומאחר‬ ‫שלכל רשות מרשויות המדינה יש במסגרת התקציב, תקציב משלה, חזקה הוא שחיוב רשות‬ ‫אחת מרשויות המדינה בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה, אכן יבוצע על דרך של ביצוע‬ ‫בפועל של העברת הכספים הנדרשים מהרשות עליה הוטל החיוב, לכלל אוצר המדינה‬".

4.
כלומר, בית המשפט "מעניש" את החלק הרלוונטי של המדינה שהתרשל בתפקידו: לשמור על ההליך השיפוטי יעיל וצודק, וגורם לו להעביר כספים בחזרה לטובת כלל אזרחי המדינה. הבעיה כאן, כמובן, היא שבכך אין כל יכולת לחנך או ללמד את המדינה בהתחשב בכך שאותם עובדים של המדינה שהתרשלו לא נושאים באחריות אישית במצב כזה (לדוגמא כאן). כלומר, לעובד המדינה לא רק שאין תמריץ להתנהג בצורה יעילה אלא הוא אדיש לכך מעתה, כיוון שההוצאות הן על המדינה ולא עליו אישית. אכן, יש סברה שעובד שכושל לא אחת יפוטר בסופו של דבר, אבל הקטנת התקציב של היחידה פוגעת דווקא בעובדים הטובים, שלא התרשלו בתפקידם.

5.
כאן, מה שהיה צריך לקרות לדעתי הוא כזה: בהתחשב בכך שאם היו מטילים הוצאות אישיות על העובד (דבר שהוא אפשרי, ניתן להטיל הוצאות אישיות על עורכי דין שגרמו אישית לניהול הליכי סרק, רעא 11087/04 ניר ליסטר נ' מדינת ישראל) אבל אז השאלה האם להטיל הסדר יעיל כזה רק על עורכי דין בשירות המדינה או על כל עורך דין שמתרשל בהליך. הסיבה לכך היא שעורך דין פרטי שיוטלו עליו הוצאות כאלה יגלגל (בסופו של דבר) את ההוצאות על הלקוח על ידי ייקור השירות המשפטי שלו, ועורך דין בשירות המדינה לא יוכל לעשות זאת.

6.
לכן, הפסיקה של השופטת וסרקרוג (שהיא אחת השופטות המקצועיות והמשכילות ביותר שקיימות כיום) מייצרת הסדר בעייתי שהיא כנראה לא יכולה לפתור: איך לגרום לעובדי מדינה לא להתרשל בתפקיד; איך לגרום להם להיות יעילם. הרי אם יותר מדי הוצאות אישיות יפסקו, אנשים ירתעו משירות המדינה, ואם לא יוטלו בכלל, הרי שאלה ישארו אדישים על ניהול ההליך בצורה יעילה.

6 thoughts on “מדינת ישראל נ' גטאס: איך לגרום לעובדי מדינה לא להתרשל?

  1. ממה שאתה מתאר, נשמע שהיה נכון פשוט להטיל את ההוצאות על המדינה, ולהשאיר לה את הדאגה לשיפור איכות כוח האדם בשירות הציבורי. ללכת יותר רחוק מזה נראה לי כמו דוגמה קלאסית לסוג הבעיות שאי אפשר לפתור באמצעים משפטיים.

  2. זה נשמע כמו מקרה של אי מילוי תפקיד על ידי פקיד ציבור והתנהגות שאינה הולמת עו"ד, ולכן מקרה מתאים לדיון בועדת אתיקה של שירות המדינה או של לשכת עורכי הדין. הטלת אחריות כלכלית אישית על פרקליטים היא כנראה קצת מוגזמת, בעיקר נוכח עומס התיקים שמוטל עליהם שגורם לכך שהמערכת מפקירה, במידה מסוימת, את הפרקליטים לגורלם.

  3. נראה לי שהדרך המקובלת בה שופטים נוהגים בהקשר זה היא לבקש כי הממונה על אותו עובד יבדוק את תיפקודו ויעיר לו, ככל שימצא לנכון.

  4. לא ניתן לפתור בעיות ארגונית באמצעים שיפוטיים. דווקא הפתרון הוא יצירתי ובעיני יותר ממה שאתה חושב. בסופו של דבר ליחידה הספציפית נגרם הפסד. בתוך היחידה ההפסד משויך לעובד מסוים ולכן יש לכך השלכות. קנס כספי אישי הוא לא כלי ניהולי, אלא כלי רע ליצירת תרבות ארגונית קלוקלת. לא כל מה שנשמע מדליק ומתקדם הוא אכן כזה. אם זה היה כזה פתרון טוב ארגונים היו קונסים את העובדים שלהם על טעויות מזמן, אבל המציאות היא שארגונים מפגרים ביותר עושים זאת. האחרים מנסים לטפח תרבות של אחריות אישית וכזו לא ניתן לטפח בתנאי פחד. משפטיזציה של יחסי עבודה היא לא דבר חיובי, גם אם ניתן להצדיק אותה פילוסופית.

  5. יהונתן – אני בטוח שאתה מכיר את מצבה האקוטי של פרקליטות המדינה. הפרקליטים נמצאים בעומס נוראי ומבקשים הארכות כל הזמן כדי להשאיר את הראש מעל המים. כך שאין פה ענין של התרשלות עובדי מדינה. יש פה ענין של מדיניות והקצאת משאבים. ופסקי דין כמו זה יכולים אולי להשפיע על קובעי המדיניות.

  6. @רמי:
    פס"ד שהוזכר כאן עוסק בערכאה שהמופיעים בה אינם מפרקליטות המדינה אלא תובעים משטרתיים ואכן ההתנהלות הפרובלמטית החוזרת היתה של המשטרה.

    @יהונתן:
    1. מאחר והבעיות שתוארו בפסק-הדין תוארו בעיות של התנהלות מערכתית ולא אישית, יש סיכוי לא רע שהוצאות אישיות היו פוגעות באדם הלא-נכון.
    2. מבחינה משפטית, לאור המורכבות שייצרה את ההתנהלות המערכתית הקלוקלת, יש סיכוי טוב מאוד לעובד שייפסקו כנגדו הוצאות אישיות להתגונן הודות להוראות ס' 7 לפקודת הנזיקין – הוא לא התרשל ופעולותיו שלו היו בתחום-סמכותו.
    3. מבחינה ניהולית, כשמדובר בפגמים מערכתיים הדרך היחידה לתיקון המערכת היא רה-ארגון מערכתי. ההצעה שלך בסה"כ תעניש את הש"ג.

Comments are closed.