Intellect or Insanity

0.
האם המדע לא מדויק או שאנשים אינם מדויקים? זו השאלה שאפשר לשאול לאחר צפיה בסרטון הבא שהוא חלק מקמפיין פרסומי של המותג Dove של חברת Unilever (שעדיין ממשיכה לבצע ניסויים בבעלי חיים, כך שאני לא ארכוש מוצרים שלה). בסרטון מוצג התרחיש הבא: אנשים רגילים עמדו מאחורי מסך ליד אמן קלסתרונים פורנזי מנוסה ותיארו עצמם; לאחר מכן, ביקשו לתאר אדם שראו לזמן קצר בחדר ההמתנה. כך נוצר מצב שלכל אדם צוירו שני קלסתרונים: הראשון על סמך התיאור שלו עצמו והשני על סמך איך שאדם אחר רואה אותו. המטרה (השיווקית) היתה להראות שכולנו סובלים מדימוי עצמי נמוך.

1.
אבל, השוני המהותי בין קלסתרונים לא מעידה רק על דימוי עצמי נמוך, אלא גם על חוסר היכולת לסמוך על עדויות ראיה. כלומר, הצורך שלנו להאמין בעד שאומר "ראיתי את זה בעיניים שלי" נופל כאשר אנחנו מבינים כמה הזכרון שלנו לא מוצלח בלזכור עובדות או ראיות. אפשר, בסרטון הבא, לראות את זה בצורה הטובה ביותר שיש: קבוצה של תלמידים רואה חשוד בגניבה, ואז מבקשת לזהות אותו. הקבוצה, כקולקטיב, כושלת בנסיון הזה בצורה קיצונית:

2.
עכשיו, אם אנחנו לא טובים בלזכור צורות, התנהגויות, ומציגים את הדוגמאות שלנו בצורה אחרת, הצילום אמור לשרת מטרה אחרת. כאן, הצילום מקבע זכרון קולטקטיבי אם הוא מופץ נכון. לדימוי יש משמעות קריטית, ובימים האחרונים ראינו את זה. תסתכלו על הצילום הבא של רקפת רוסק-עמינח ונוחי דנקנר. התמונה הזו, שדה-מרקר עשה בה שינוי מושכל, היא כנראה שוות ערך לציור של פיקאסו בשוויה, עם עלות של 150,000,000 ש"ח:

ומדוע?

3.
לפני מספר ימים, דה-מרקר פרסם ידיעה מקוממת של מיכאל רוכוורגר לפיה מנכל"ית בנק לאומי שוקלת לאשר ויתור של 150 מיליון ש"ח לחברת גנדן, הנמצאת בשליטתו של דנקנר. הידיעה עצמה, בעלת ערך חדשותי, לוותה בתמונה בה יושבת המנכ"לית עם דנקנר בבית קפה ומשוחחים; אותה תמונה מציגה אווירה חמה, ידידותית ומציגה את השניים כחברים באותה קבוצה סגורה. הצילום עצמו מייצר אווירה, שלא בטוח שהיא נכונה, יכול שנקלטה באקראי, אבל משמעותית. מדוע? דה-מרקר עצמו השתמש בתמונה בכל הזדמנות, בעוד ששאר אמצעי התקשורת השתמשו בתמונות אחרות: כלכליסט לדוגמא, השתמש בתמונות של השניים בנפרד או הדביק את התמונות אחת לצד השניה. אבל דווקא כאן, התמונה האמיתית, המדויקת, היא ששינתה את התודעה.

4.
נכון שיש משהו מקומם במחיקת החוב, אבל דווקא השימוש בתמונה הזו, שמייצרת דעה של "השניים יושבים בבית קפה ואתם משלמים על זה", היא שגרמה למפץ תגובות הגולשים לדעתי; הרבה יותר מכל דבר אחר, בעוד שיש עשרות מקרים בהם מקורבים ישבו בדירקטוריונים, מינו קרובי משפחה ודאגו לסכומים, הפעם התמונה היא ששינתה את הכל. אמש, בלילה, "הושהה" הסדר החוב, וזאת לאחר שפורסמו לא מעט קריאות לחרם על בנק לאומי.

5.
בניגוד למשברים קודמים של הבנק, הפעם כנראה קרה משהו אחר. קשה לומר אם לתמונה של דנקנר ורוסק-עמינח יש משמעות כאן, אבל סביר מאוד להניח שיש לכך תרומה, בדימוי הציבורי, בידע, בדרך שבה מתנהלים. ושוב: לאומי הוא לא הבנק היחיד שמוחק לדנקנר חובות, ודנקנר הוא לא היחיד שמחקו לו חובות. אבל עדיין, התמונה הזו מהדהדת לכולנו בראש.

0.
בישראל, כמו בישראל, העובדה שלא נמצאת אשם בדין, או שאין נגדך מספיק ראיות, לא אומרת שלא תהיה כפוף לעונש. מעבר לכך, עצם קיומו של חשד, לעיתים, בא גם כנגד הסובבים אותך. האפקט הזה, בו מצד אחד המדינה אינה מסוגלת לאכוף את הדין, ומצד שני משתמשת באותן ראיות בצורה של ענישה קולקטיבית, הוא בדיוק חוסר דמוקרטיה. הבעיה, כמובן, היא שבדרך כלל הענישה מופעלת כלפי מי שהציבור תופש ככאלה ש'מגיע להם', ובכך הוא מצדיק את הענישה.

1.
הסיפור הפעם מתחיל ב2009. אז פורסם ספר בשם 'תורת המלך', אשר לכאורה מתיר הריגת ערבים; בעקבות פרסום הספר, בצורה מזדחלת, ולאחר שהחשודים בפרסום סרבו להתייצב ולהחקר, הביאו לדיונים ערים על הספר, ולדיונים על עצם הזכות החוקתית לפרש את דברי התורה, אף אם פרשנות זו היא הסתה, הוחלט לבסוף שלא להגיש כתבי אישום. כלומר, המדינה עצמה החליטה שאין לה די ראיות כדי להוכיח שאותם כותבים מעורבים בהסתה.

2.
בכך, במדינה מתוקנת, היה אמור להסתיים ההליך המשפטי. אותם חשודים היו משוחררים מהסטיגמה הציבורית, בין אם הדבר מוצדק ובין אם לאו. אלא, שישראל היא "מדינה נורמלית שאינה נורמלית" (בגצ 3091/99 מעורבותם של ראשי הישיבה בכתיבת הספר תורת המלך, כמו גם חשד שתלמידי הישיבה מעורבים בפעילות תג-מחיר, הביאו לעצירת מימון הישיבה.

3.
כלומר, ברוב המקרים של מקרי 'תג-מחיר' המשטרה אינה מצליחה למצוא את החשודים, ולכן היא מניחה שאותם חשודים יצאו מיישוב מסוים. הענישה הקולקטיבית, של הפסקת מימון של ישיבה מצד אחד, ומצד שני טענה כי אין ראיות להעמיד את ראשיה לדין היא צביעות וענישה מהסוג עוקף בית משפט שהמדינה מפעילה. השימוש בקריאות עקיפות לריסון, קריצת עין והעלמת עין של השלטון מאירועי תג מחיר ומנגד הפעלת סנקציות כנגד חשודים וקרוביהם, כולם יחד מראים בדיוק מה הבעיה.

4.
איני חושב שבישיבת 'עוד יוסף חי בשכם' יושבים רק צדיקים. אני אבל חושב שיושבים שם, לבטח, מספר תלמידים שבאו ללמוד תורה ואינם חלק מפעילות תג-מחיר. אותם תלמידים נענשים כאשר הישיבה אינה מתוקצבת, הם אינם מסוגלים ללמוד, ומפתחים אנטגוניזם כלפי השלטון. אם המדינה רוצה להתמודד עם תג מחיר, שתמצא ראיות, שתעמיד לדין : אם היא רוצה להמשיך, שתממן את הישיבה. אבל: לעצור את המימון בצד אחד, ולהעלים עין מאירועי תג מחיר? זו צביעות שלטונית.

0.
בניגוד למלחמות אמיתיות, יש משהו קסום במלחמות סייבר: קבוצה אלמונית מכריזה על מטרה ותאריך יעד, מפרסמת אותו, יוצאת למבצע. אנחנו, בתור הקרבנות מקבלים כתבות בתקשורת עם תמונות אילוסטרציה של האקרים עם כובע גרב מול מקלדת, ומדמיינים את ההאקרים כמו בסרטים בהוליווד: יושבים מאחורי מסך וצועקים משפטים כמו "אני מנסה לעקוף את הFirewall שלו, אבל הוא מתנגד" וכל מיני אנשים מצוות האבטחה של השב"כ והמוסד נלחמים בהאקרים ופורצים להם בחזרה למחשב, אבל האמת העצובה היא שאותם ההאקרים בסך הכל יושבים וצועקים "המלך הוא עירום" ומסבירים כמה אבטחת המידע בישראל היא בדיחה עצובה כשזה נוגע לסקטור הפרטי, והרבה פעמים גם לסקטור הממשלתי.

1.
לפני כשבועיים, גיא לרר ב'צינור לילה' הדגים בצורה פשוטה במיוחד כיצד מאוחסנים שרתי ממשלת ישראל בצורה מביכה; בכתבה, עוד טען לרר, כי השרתים כלל אינם מגובים. הדבר אינו מפתיע. מה שקורה בכל "מתקפת האקרים" כזו הוא בסך הכל הפעולה הפשוטה הבאה: דמיינו לרגע שאתר אינטרנט, בדיוק כמו המחשב שלכם, מריץ מערכת הפעלה וכמה תוכנות. לאותן תוכנות יש בדרך כלל רשימה של פרצות אבטחה ידועות, ולרוב הפרצות שולחים עדכונים. בדרך כלל, אתר אינטרנט שהמנהל שלו משתמש בססמאות חזקות, לא חוזר על אותה הססמא בכל מקום, ודואג לעדכן את התוכנה שלו, לא אמור לדאוג. אבל, בישראל כמו בישראל, תמיד חותכים פינות. באותה הצורה ש"וירוס" הופץ השבוע בפייסבוק וכל המדינה נכנסה להיסטריה כי בסופו של דבר מה שקרה כאן היה בסך הכל תוכנה שמיועדת להפיץ את עצמה והתבססה על התנהגות לא חכמה של משתמשים, שמתקינים כל מה שמבקשים מהם על המחשב, כך גם הפריצות הפעם צפויות להיות.

2.
בפעמים הראשונות כשנפרצו אתרים, כמו במקרה של 0xOmar, פורסמו כרטיסי אשראי ופרטים אישיים של אנשים; לאחר מכן, כבר היה די ברור שמי שהיה צריך להפיק לקחים עשה זאת; לאחר מכן, כאשר האקרים פרצו לזכרו של עימאד מורניה ופרסמו פרטים, הם התבססו בעיקר על פרצת אבטחה אחת בשירות אחד. כך זה בכל סבב, וכל עוד לא מופקים הלקחים בכל המדינה, זה ימשיך להיות: גל האקינג, דליפת מידע, שקט, ועוד גל.

3.
אבל למה זה קורה? בסופו של דבר, פריצה היא פריצה, וזה לא משנה אם מדובר במערך ארוך שמיועד להפיל את גזרת הסייבר הישראלית או פריצה לחנות. אם אתה בעלים של עסק, ופרצו לשכנים שלך כי הוא לא התקין סורגים ומערכת אזעקה, אתה לא תשאיר את החנות שלך בלי אזעקה, נכון? ואם פרצו לך לחנות, וחברת השמירה ששכרת כדי לאבטח את החנות לא ידעה על זה אפילו, אתה בטוח לא תשכור אותה שוב, נכון?

4.
וובכן, לא בטוח, לפחות לא במקרה האחרון, ולפחות לא לגבי מדינת ישראל. לפני כחצי שנה נחשפה פרצת אבטחה חמורה באתר בתי המשפט על ידי ה'האקר' הישראלי, משה הלוי (הלמו). במשך מספר חודשים, לפחות לטענת המדינה, דלה האקר קשה ומסוכן חומר מסווג; נט-המשפט, מערכת מסווגת ומאובטחת, הופעלה על ידי שתי חברות פרטיות. אולם, לא רק שאותן חברות כשלו בהגנה על המידע, אלא גם שכעת, לפחות לפי הדיווח באתר TelecomNews, החברות האלו זכו בפטור ממרכז להתקשרות למספר שנים נוספות להפעלת נט-המשפט.

5.
זו רק דוגמא אחת לחוסר הפקת הלקחים של המדינה בכל הנוגע לאבטחת מידע. מדינה בה ססמאות של גורמים רגישים אינן עומדות בתקנים מקצועיים, מדינה שלא מפיקה לקחים ומדינה שאינה מספקת לאזרחיה הגנה, היא בדיוק המדינה שתספוג התקפת "סייבר" כל כך משמעותית. הבעיה בהתקפת הסייבר היא שמדינת ישראל, ורשויות השלטון שלה, במשך שנים זלזלו באזרח הקטן, וכשמידע שלו דלף או לא אובטח לא עשו כלום. לכן, למדו החברים לתת לכלבים לנבוח, ולהמשיך את מה שעשו עד עכשיו. וכשהמאגר הביומטרי ידלוף? וובכן, זה כבר לא יהיה עניינם.

הרבה אמרו על הפוליטיקה החדשה של יאיר לפיד ונפתלי בנט; אבל סיכם זאת יפה ידידי הטוב ניר הירשמן: "יאיר לפיד, ונפתלי בנט, מוצאים את ההודעות לעיתונות שלהם קודם (או ליתר דיוק, במקביל) לפייסבוק. בכך, מי שמנוי על העמוד מקבל את האינפורמציה הטובה, המהירה והטרייה ביותר. יש כאן עקיפה של המנגנונים הישנים ויותר מזה, אפשרות לדבר עם התומכים מעל הראש של התקשורת"; על כך דיברו לא מעט גם בתקשורת המוסדית, כאשר הסבירו שמטרת הדיבור הוא לאו דווקא פוליטיקה חדשה, אלא חזרה למוסד הדוברות הקודם, ללא שאלות קשות; השניים כבר זו לביקורת ציבורית כי את המדינה לא מנהלים מהרשתות החברתיות; אבל דבר לא התעלה דווקא על אירועי החג.

שני סטטוסים, אחד של יאיר לפיד האמיתי, ואחד של יאיר לפיד המזויף. הראשון (במקוצר):

"אני רוצה שנדבר על גברת כהן," אמרתי לבכירי האוצר לפני כמה ימים.
הם השתתקו, מופתעים. היינו באמצע ישיבה רבת משתתפים שעסקה, כרגיל, בנסיון לסגור את הגירעון. על השולחן הארוך היו פזורות כוסות קרטון עם קפה שהתקרר כבר מזמן, ועל המסך הגדול הוקרן עוד טור אינסופי של מספרים.
"מי זאת גברת כהן?" שאל מישהו מקצה השולחן.
"ריקי כהן מחדרה," הסברתי, "היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון. הבעל שלה עובד בחברת היי-טק במשרה לא בכירה, והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש. יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי לקנות בעתיד דירה לאחד משלושת הילדים שלהם."

והשני, במלואו:

חברים, אחרי התלבטויות רבות החלטתי, בניגוד לדעת ראשי משרדי, כי לא מוצדק להכביד עוד יותר את הנטל על מעמד הביניים שגם כך סבל מספיק. לכן מיד אחרי החג במקום הקיצוצים והעלות המיסים הרגרסיביות, נעלה את מס החברות, נפעל לעצור את גזל הרווחים הכלואים, ולהגדיל את נתח הציבור במשאבי הטבע. זה צריך להיות יותר ממספיק כדי לכסות על המסיבות שהטייקונים והפוליטיקאים עשו פה בשנים האחרונות.
חג חירות שמח!

את הראשון, שהיה הסטטוס האמיתי (והריאלי פחות, ביננו), העלתה התקשורת במלואה בדה-מרקר, בגלובס ובכלכליסט. שלושת האתרים הכלכליים המובילים במדינה הביאו את דבריו של שר האוצר, לא מסוננים ולא מוגבלים. ומה הם לא הביאו? את תגובתו של משרד האוצר. האם אכן התקיימה פגישה כזו? מעולם לא נוכל לדעת; נצטרך לקחת את דבריו של לפיד כמובנים מאליו, למרות שאין כל תגובה מצד המשרד שהושמץ בסטטוס של לפיד.

אבל מכאן, עולה שאלה אחרת: כיצד הגיע מר לפיד לגברת כהן מחדרה? מהי האטמיולוגיה של המושג? ככל שאני מצאתי, המופע הראשון של גברת כהן מחדרה היתה בכתבה שפורסמה בגלובס בשנת 2000 בהקשר של המשקיעה הסבירה בניירות ערך; אותה משקיעה סבירה הופיעה גם במופע השני שמצאתי, באפריל של אותה שנה בכתבה נוספת מגלובס; המופע השלישי, רק שבועיים לאחר מכן, גם הוא בגלובס, בטור דעה של אלי ציפורי, עדיין מדבר על המשקיעה הלא סבירה בניירות ערך. שנתיים עברו ללא כל אזכור באינטרנט, ומנכ"ל אסם, דן פרופר, מתראיין לדה-מרקר ומדבר על גברת כהן, ומזכיר אותה בהקשר של כשלון השיווק של הקפה השחור: "גברת כהן מחדרה לא זיהתה את אסם עם קפה, ולכן לא רכשה קפה אסם".

המופע הבא בעיתונות (שלא מובא בטוקבקים, אפשר לעבור על החיפושים המלאים כאן), הוא דווקא מפיו של עו"ד רם כספי, בפרוטוקול של הועדה הפרלמנטרית לאיתור והשבת נכסי השואה; כספי באותה ישיבה ייצג את בנק לאומי, ושם הוא תיאר את הגב' כהן כמשקיעה הסבירה שהשקיעה בשנות ה30, והשווה את ההשקעות שלה לכספים שהופקדו על ידי נספי השואה בבנק לאומי.

כלומר, המקורות הראשוניים (להוציא ההתבטאות של פרופר) היו, לפחות עד 2004, בהתייחס למשקיעים בניירות ערך; כך גם אני הכרתי את הגב' כהן, בשיעוריו של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, שדיבר על הגב' כהן כמשקיעה הסבירה בניירות ערך שצריך להגן עליה.

ואז הגיע השר לפיד. לפיד מדבר על הגברת כהן ומוציא אותה מההקשר. ככל שידוע לי, קשורים כך או אחרת לניירות ערך: בכתבות על רכישה של ניירות ערך, כאשר גליה מאור מדברת על הסדרי חוב והגנה על גברת כהן, וכאשר מדברים על המשקיעים הלא מקצועיים. מכאן קיבל השר לפיד את הגברת כהן, ואליה הוא מתכוון.

הגב' כהן מחדרה מעולם לא באה לייצג את אחיו העבדים של יאיר לפיד: הגברת כהן מחדרה מייצגת את מי שיש לו איך להשקיע, והטייקונים דופקים כיוון שיש פערי מידע, כיוון שהוא לא משקיע גדול מספיק. זהו המקור של הגברת כהן, וזו הבעיה. אכן, גם לחיות בעשירון העליון לא קל במדינת ישראל, וגם בעשירון העליון אין תמיד מקום לחסכון; אבל: השימוש בטרמינולוגיה של השקעות, שבאה דווקא מתחום ניירות הערך, ביחד עם ההקאה האוטומטית של דברי שר האוצר בכותרות העיתונים כאילו היו פראבדה, לא פחות, יחדיו מעידים על בעיה.

הבחירה בדיאלקטיקה הזו, של גברת כהן מחדרה, הגיעה מתוך תפישת עולם, ערכים ורצונות שאינם עומדים בקנה אחד עם מעמד הביניים. מעמד הביניים, במדינת ישראל (ואפילו אם מכיל את העשירונים חמש עד תשע וחצי) לא יכול לחלום אפילו על להיות משקיע בניירות ערך. במקרה הטוב, וזה רק אם לא עבר תספורת קיצונית, הוא יכול לחלום על לחסוך באמצעות קרנות הפנסיה שלו. הבעיה? בשביל שלפיד יטפל בבעיות של גברת כהן, הוא צריך לגרום לכולנו לסבול עוד קצת קודם; וכמו הבעיה הקלאסית של גברת כהן, כשלפיד ידאג לבעיה של גברת כהן, הטייקונים ירכבו עליה עד שלא ישאר לנו כסף.

עַצְמָאוּת (שם עצם): חופש משליטה על ידי אחרים, אי־תלות.

עצמאות אנרגטית, לא פחות. כך הגדיר יצחק תשובה את מהלך חיבור צינור הגז מקידוח 'תמר' אל חברת החשמל הישראלית; ההגדרה הובאה בגלובס, חדשות מחלקה ראשונה, ישראל היום, כלכליסט, פורבס ודה-מרקר. הציטוט שיצחק תשובה נתן בהודעה לעיתונות היה, ככל הנראה, "הפרויקט הזה ישנה את פני המשק הישראלי ויבטיח עצמאות אנרגטית למדינה". האתר של המדינה, Ynet, הגדיל לעשות, וכתבתה של אביטל להב מבשרת מפי הכתב כי "עם צאתו של חג החירות, ישראל בדרך לעצמאות אנרגטית".

וובכן, מהי העצמאות האנרגטית שניתנת למדינת ישראל? מדינת ישראל אינה חופשית משליטה על ידי אחרים בשוק האנרגיה. אכן, ישראל נסמכה בעבר על גז ממצרים שהוביל לגרעון בחברת החשמל, והדבר היה אחד הגורמים להתייקרות במחיר החשמל שלנו. אבל, מכאן ועד להגדיר שתלות של מדינת ישראל בחברה פרטית שנמצאת בגבולות ישראל, במקום בחברה שנמצאת בגבולות מצרים, היא עצמאות משולה לאמירה כי בערות היא כח.

אכן, בצעד חריג למדי, צבא ההגנה לישראל מספק אבטחה פרטית לאסדות הקידוח, ואף משתמש לכך בצורה צינית בשביל לקבל עוד תקציבים. אבל, לצורך העניין, אני רוצה להתעלם לגמרי מסוגיית תמלוגי הגז וגובהם. הטענה שלי היא שלא משנה מה יהיה גובה תמלוגי הגז, הוא יגולם במחיר החשמל.

עכשיו, נניח לצורך העניין שיצחק תשובה הוא לא מטומטם, ומכיר את חוקי המשחק. תשובה יודע שמתוך הרווחים שלו הוא יצטרך לשלם תמלוגים למדינת ישראל; לכן, הוא קובע את מחיר הגז שהוא מוכר לחברת החשמל לפי המחיר שהוא רוצה. הרי תשובה שולט במונופול בתחום הגז מצד אחד, ומצד שני, הוא יודע שכל עוד אין תחרות ממצרים, הוא יכול לקבוע כל מחיר שירצה.

במצב כזה, ה'עצמאות האנרגטית' (שוב, לא משהו שאורן זריף המציא) היא כזו שתלויה במונופולין של תשובה; תשובה קובע את מחירי הגז (בעצם, את שיעור התמלוגים), חברת החשמל משלמת לתשובה את מחירי הגז, מגלגלת את המחיר על הצרנים ובעצם הצרכנים הם אלה שמשלמים את מחיר תמלוגי הגז. ותכירו: כמו שעושים תספורת כשחייבים יותר מדי, עושים גיבנת כשצריך לשלם יותר מדי.

בתיאוריה, הגז נמכר לעוד כל מיני גורמים, ונניח, לצורך העניין, שהוא נמכר באמת במחירי שווים לכולם (שלא בטוח שהוא באמת מחיר שמשקף את המחיר הריאלי בשוק), אבל דבר אחד ברור: הציבור יהיה מי שישלם את מחיר תמלוגי הגז, לא אף אחד אחר.

וזו הקומבינה הישראלית הידועה של עצמאות: לוקחים משאב טבע, נכס ציבורי, חוף ים, נותנים ליזם לקחת את כל הסיכון על עצמו (חוץ מעלויות האבטחה, או כל מיני עלויות אחרות), נותנים לו פטורים לכל מיני שנים ואז גובים מסים שמגולגלים על הציבור.

במהלך תקופת הבחירות, תומר אשור ואנוכי שוחחנו על מה שנקרא 'שיטת הבינגו' בקלפיות. השיטה היא פשוטה: בכל קלפי יושב נציג של כל אחת מהמפלגות עם טופס 'בינגו'; הטופס מכיל מספרים רצים שמייצגים את הבוחרים בכל קלפי, לכל מספר זהות מוצמד מספר. כאשר אדם מצביע, נציג המפלגה מסמן את העובדה שאותו אדם הצביע כבר. אחת למספר שעות, מדווח הנציג על ההצבעות בטופס הבינגו למפלגה.

בשביל מה צריך את שיטת הבינגו? וובכן, בימים החשוכים לפני הטכנולוגיה, השימוש בשיטת הבינגו היה כזה: לכל עיר יש את המעאכרים שלה, את קבלני הקולות. הם יודעים מי מתייעד להצביע למפלגה (ולפעמים מקבלים כסף על כל הצבעה כזו). לכן, הם יודעים מי מה'חיילים' שלהם כבר הצביע, ולמי צריך להתקשר להגיע לקלפי. כך, גם, בסוף היום, מצליבים את מספר הקולות שהתקבלו בקלפי למפלגה, ובודקים האם קבלן הקולות עמד בהתחייבות שלו, האם ה'חיילים' שלו מספיק נאמנים.

לקראת הבחירות, הודלף לתומר מסמך פנימי של הליכוד, אשר הציג שינוי מדהים בתפישת ה'בינגו': עתה, לא רק שצריך לסמן בטופס, אלא לדווח באופן מקוון על המספרים של המצביעים. אותו דיווח, בזמן אמת, בהצלבה עם נתונים אחרים של ועדת הבחירות, היה מאפשר פגיעה משמעותית בפרטיות ולזהות (בצורה סטטיסטית ויחסית) מהי ההצבעה של כל אדם. הפעילות דרשה, בסופו של דבר, ספירה סטטיסטית של מספר הפתקים שחסרים בקלפי בכל כמות הצבעות מסוימת (נניח, 10). וכך מוסבר בפניה שלנו לועדת הבחירות:

‫בקלפי מספר 6 בעיר מודיעין עילית בה נספרו 216 קולות כשרים היתה התפלגות‬‫ ההצבעה כדלקמן:‬ (1) ‫יהדות התורה: 523 קולות‬‫ (2) האיחוד הלאומי: 7 קולות (3) ישראל ביתנו: קול אחד (4) הליכוד: 4 קולות‬‫ (5) ש"ס: 77 קולות.
בין השעות 00:01-00:70 הצביעו בכל חצי שעה כ-11 איש בכל אחת מהקלפיות. על ידי שימוש‬‫ בשיטה המוצעת, ניתן למצוא אנשים שלגביהם ידוע בוודאות לאיזה מפלגה הצביעו.‬‫ למשל, אם ידוע לנו (באמצעות ספירת הפתקים) שבשעה 16:00 חסרים 7 פתקים של האיחוד‬‫ הלאומי, פתק אחד של ישראל ביתנו, 4 פתקים של הליכוד, 77 פתקים של ש"ס ו-250 פתקים של‬‫ מפלגת יהדות התורה, הרי שבסוף היום לאחר שסופרים את כלל הפתקים בקלפי ניתן לדעת שכל מי‬‫שהצביע החל מהשעה 16:00 (באמצעות המידע שהועבר למטות המפלגות) הצביע ליהדות התורה.

כעת, לא מדובר על מידע מושלם, אבל מדובר על בעיה בחוק. בעוד שחוק יסוד הכנסת קובע כי הבחירות תהינה חשאיות, הרי שכעת, בגלל התפתחות הטכנולוגיה, החשאיות הזו נפגעה. אכן, לא מדובר על מערכת שמזכירה את הפגיעה בחשאיות של הצבת מצלמה בתוך הקלפי, אבל כן מדובר על משהו שמאפשר לקבלני קולות להתנכל למצביעים אם הם לא הצביעו (ובסופו של דבר לפגוע בחשאיות הבחירות), וכן מאפשר לדעת מידע פרטי על מישהו.

לכן, הפתרון היחיד חייב להיות שינוי של הדרך בה מצביעים והגבלה של הזכויות של נציגים לסמן ולאגור מידע על המצביעים. עד שיעשו את זה, הבחירות ימשיכו לא להיות חשאיות.

[פורסם במקור באתר Telecom News]

0.
לפני כחודשיים התנהל דיון שנשכח באותה המהרה שהחל על רמת ההרשאות שאפליקציית Ynet לאנדרואיד מבקשת מהמשתמש; לכאורה, בצורה כל-כך ברורה, היה ברור למשתמש כי על מנת לקרוא את החדשות יצטרך לספק לידיעות טכנולוגיות את המיקום המדויק שלו, גישה לאנשי הקשר שלו וכדומה. Ynet, באותה העת, השיבו כי הדרישה היא מתוך שילוב של אפליקציית מסך נעילה של חברת Conduit. השילוב של הרשאות חריגות באפליקציה יחד עם פרסומות וכריית מידע, כולן באות ממקום אחד: לקבל מקסימום הכנסה בעבור משתמשים.

1.
מנגד, כאשר אתר 'הארץ' שינה בחודש הקודם את המודל העסקי שלו, פתאום לכל אחד היה דעה כנגד השימוש. כלומר, בעוד שלוותר על מידע פרטי ואישי זה לא נעים, לוותר על כסף הרבה יותר כואב. הרבה יותר משתמשים התלוננו על חומת התשלום של 'הארץ' מאשר על החדירה לפרטיות של 'ידיעות'. אבל בפועל? ברור לכולנו מי הפרייאר: הפרייאר הוא מי שמוותר על הפרטיות שלו, ולא מי שמשלם כמה שקלים.

2.
הגישה הזו, לפיה אנשים יסכימו לחלוק מידע פרטי על מנת לקבל מוצרים בחינם או הנחות ידועה, והיא הבסיס העיקרי לכלכלת האינטרנט. רוב המשתמשים אינם מודעים למידע שהם מעבירים, ואינם מוכנים בכלל להעביר את המידע הזה מרגע שהם יודעים, אבל עד שהם יודעים? לא איכפת להם.

3.
והנחת המוצא הזו היא שעומדת בבסיס הכלכלה הישראלית החדשה הנקראית "עמק ההורדות"; חלק ניכר מחברות ההיי-טק הישראליות מבוססות על המודל הבא: המשתמש מחפש מוצר שהוא באמת רוצה; במהלך התקנת המוצר, או החיפוש אחרי המוצר, מוצגות לו שאלות מטעות (במקרה הטוב) שתשובה לא נכונה עליהן מתקינה תוכנות נוספות, ובמקרה הפחות טוב, התוכנות מותקנות מבלי לשאול אותו. ומהן התוכנות האלו? וובכן, רובן תוכנות שמחליפות את עמוד החיפוש (וכך מציגות פרסומות), או לעיתים אף מקשות על הסרה של תוכנות ומעבירות מידע על היסטוריית הגלישה שלך. הפעילות הזו היא שמנחה חברות ישראליות רבות העובדות בתחום, ואשר עליהן אנו קוראים לא אחת בעיתונות הכלכלית כחלק מהמניעים מאחורי סצנת ההיי-טק.

4.
מול אותה תעשיה, עומדים המשתמשים שמעוניינים לשמור על עצמם. הם מעוניינים, בדרך הכלל, להשתמש בתוכנות, אבל נזהרים מכך שהתוכנות יכילו חלקים זדוניים. לדוגמא, לעקוב אחרי המיקום שלהם, לשתול כלים שיעקבו אחרי המשתמש ולהציג פרסומות פולשניות ומציקות. אכן, הפרסומות לעיתים מניעים את הכלכלה, אבל הם עושים זאת תוך שבירת האמנה החברתית בין מפתח לבין הציבור: הציבור מוכן לצפות בפרסומות, הוא לא מוכן שאותן פרסומות יזללו את הסוללה שלו בצורה לא פרופורציונאלית, יעקבו אחר המיקום שלו וישתלטו לו על מסך הנעילה.

5.
בעוד שבמחשב השולחני הדרך להמנע מסרגלי הכלים והאפליקציות הזדוניות היא לא להתקין תוכנות חשודות, בפועל במערכות ההפעלה הסלולריות כל תוכנה חשודה אלא אם נאמר אחרת. אני לא מדבר על הפאסיביות של Google לגבי תוכנות זדוניות, אלא על כך שבתוך אותן תוכנות לא "זדוניות" מתחבאים אלמנטים זדוניים. לכן, דווקא במכשירים סלולריים, השימוש באפליקציות לחסימת פרסומות הוא הכרחי וחשוב, לא פחות מאנטי-וירוס. לכן, ההחלטה של גוגל בסוף השבוע האחרון להסיר אפליקציות לחסימת פרסומות משוק האפליקציות שלה היא בעייתית.

6.
ההחלטה הזו באה במקביל להחלטה של Facebook לעדכן את הגרסא הניידת שלה מבלי לשאול את המשתמשים ומבלי לעשות זאת בצינורות המקובלים (כדי למנוע מצב שGoogle מעיפה אותה מחנות האפליקציות, כמו שכבר אוים). בסוף השבוע האחרון Facebook החליטה גם כן לנסות לעדכן את התוכנה שלה, בלי לעבור בדרך הרגילה, בצורה שנחזית לדומה מאוד להתנהגות של חברות סרגלי הכלים. כל הצעדים האלה, מצד אחד של Google ומצד שני של חברות שעבדו עד עכשיו עם הפלטפורמה של Android מראות שאולי הכיוון הוא לעבור להתרחקות מGoogle ויותר לכיוון של עצמאות.

7.
ההנחה שלי היא שAndroid צועדת עכשיו להיות מערכת ההפעלה הפופולריות ביותר בעולם; יחד עם השקת גרסא של Android למחשבים נייחים וניידים שמבוססים על מעבדי אינטל, ויחד עם ההתנהגות בחודשים האחרונים, הציפיה היא שמערכת ההפעלה הפופולרית בעולם תצטרך לייצר מודל של מוניטיזציה למפתחים. מה זה אומר? יותר אפליקציות "אפורות" שמבוססות על סרגלי כלים ותוכנות שעוקבות אחרייך, מצד אחד, ופחות אפליקציות שמאפשרות הגנה על המשתמשים.

8.
בפועל? גם חברות ההורדות יודעות שלשם הרוח נושבת, וגוגל, שמרוויחה הרבה כסף מאותם סרגלי כלים, צריכה לשמר את האינטרס שלה כחברה שמוכרת מדיה. היא לא יכולה להרשות לעצמה להראות כבחור הרע שמפעיל את אותם סרגלי כלים או פרסומות מקוונות, אבל היא גם לא יכולה לתת לחגיגה הזו להמשיך הרבה זמן. לכן, זה רק עניין של זמן עד שיקרה אחד מהשניים: או שהאפליקציות לחסימת פרסומות יכחדו, ואיתן השימוש באפליקציות מבוססות פרסום, או שהמעבר שלהן לערוצי הפצה חדשים יגררו ערוצי הפצה חדשים וחלופיים.

[פורסם במקור, בגרסא ערוכה, בניוזגיק]

הסיפור המעניין במקרה של רותם בן-הרוש (תפ 21089-01-10 מדינת ישראל נ' רותם בן-הרוש) הוא לא העובדה שבן-הרוש שבר את הסטטיסטיקה וזוכה (…) אלא שלא משנה איזה גרסא תאמצו, יש כאן סיפור שלא יאמן, ודיני הראיות בסיפור הכריעו את הכף. פסק הדין מכיל שני סיפורים, הראשון הוא של המתלונן, והשני הוא של הנאשם. הנאשם הואשם בכך שהתחזה לעורך דין בעת שהיה סטודנט למשפטים, ביצע פעולות עבור 'לקוח' וגבה כספים רבים,  גבה כספים במזומן ללא הסכם שכר טרחה והחתים את המתלונן על ייפוי כח בלא שהיה עורך דין.

הנאשם מספר סיפור שהוא לא פחות מלא יאמן, לשיטתו, הכיר את המתלונן, מורה לנהיגה, שהיה ככל הנראה מעורב במספר סכסוכים משפטיים הנוגעים לחלקה שבבעלותו ולסכסוך בית המשפט בתביעות קטנות. המתלונן ביקש ממנו, בידיעה כי הוא סטודנט למשפטים, שיעזור לו להקליד את התביעות ויסייע לו, וזה עשה זאת בחפץ לב ובהתנדבות. לאחר שכל הסיפור התפוצץ, לכאורה, זייף המתלונן הן את חתימתו של הנאשם על ייפוי כח והן את הקבלה שהתקבלה מבית המשפט על סכום של 5,756 ש"ח.

הסיפור המעניין מתחיל עם קבלה שהוצגה כדי לתמוך בטענת המתלונן. המתלונן הציג בפני המדינה (המאשימה) קבלה מזויפת, שלטענתו זויפה על ידי הנאשם, והסכום (שבמערכת המחשב של בתי המשפט היה 321 ש"ח) התנפח. המדינה טענה בכתב האישום כי הנאשם היה מי שזייף את הקבלה; אלא, שלא היו ראיות לגבי מי זייף את המסמך וכיצד: המדינה בחרה להעיד את גזברית בית המשפט, שיכלה להוכיח כי אכן מדובר במסמך מזויף, אבל לא מעבר לכך.

עמד על כך בית המשפט כשפסק: "‫ יוער כבר עתה‪ ,‬כי גם בהעדר קיומו של מסמך מקור‪ ,‬היכול להוות מודל‬ ‫להשוואה בין השניים‪ ,‬ניתן להיווכח בקיומו של חשד לזיוף המתעורר מת‪ .11/‬המדובר ‫במסמך מצולם‪ ,‬אשר נעדר פרטים חיוניים אשר אמורים‪ ,‬לכאורה‪ ,‬להימצא בדרך כלל‬ ‫במסמכים מסוג זה‪ ,‬כגון‪ :‬תאריך וחותמת בית משפט‪ .‬חשד נוסף מתעורר כתוצאה מבחינת ‫כתב היד המופיע בתחתית ת‪ ,11/‬לגביו ציין המומחה ע‪.‬ת‪ 2‬כי קיימת התאמה המדורגת‬ כאפשרות חיובית ברמה ‪ 2‬בתכונות הכתיבה של הנאשם‪ ,‬עניין אשר יידון בהרחבה בהמשך‪ .‬‬ ‫ואולם‪ ,‬אין דיי בחשדות אלה כדי לבסס קביעה מעבר לספק סביר כי מדובר בזיוף‪."‬‬

כמו שכבר ידוע, להוכיח שמסמך מזויף דורש הרבה עבודה, אבל מה שקרה כאן הוא מדהים: כאן בית המשפט אומר בעצם, שאם יש לך מסמך מזויף, אתה צריך להגיש אותו באמצעות מי שערך אותו (המזייף) או באמצעות מסמך המקור והשוואות; צילום של מסמך מזויף פשוט לא יכול להספיק כדי להוכיח שאכן התקיים הזיוף הזה. גם מסמכים אחרים, שנטען שהיו חיוניים בתיק, כגון כרטיס הביקור שלכאורה שימש את הנאשם ומסמך ייפוי כח, הוגשו על ידי המתלונן למשטרה, ולא נמצאו בצורה אובייקטיבית: "‫הבסיס האובייקטיבי לכאורה לעדות המתלונן הינו רובו ככולו המסמכים שהוגשו כמוצגים‬ ‫בתיק‪ .‬דא עקא שכל המסמכים הללו הינם מסמכים שהוגשו על ידי המתלונן בעצמו ושהיו‬ ‫תחת ידו בטרם הגשתם‪ .‬אין בנמצא מסמכים אובייקטיביים גרידא‪ ,‬שהומצאו ממקור ‫חיצוני אחר‪ ,‬שלא על ידי המתלונן"‪.‬‬

ההחלטה של בית המשפט כאן נכונה מאוד. יכול להיות שהיא נובעת מהתעצלות של המדינה שלא השקיעה מספיק מאמץ באיסוף ראיות חיצוניות מגרסאת המתלונן, ויכול להיות שמסיבות אחרות. אבל דווקא הקביעה כאן מאפשרת לנו להבין שיכול להיות שיהיה קשה להפליל אדם על ידי זיוף מסמכים כנגדו.

0.
הקטנת הממשלה מסתמנת כאחת הדרישות שעיכבו את המשא ומתן הקואליציוני בין בנימין נתניהו, יאיר לפיד ונפתלי בנט. התפישה שלפיד הציג בציבור, שלוותה לא מעט על ידי התקשורת, כי ממשלה מנופחת היא בזבזנית וכי לסידור הג'ובים שהביא ליציבות קואליציונית היה מחיר של מאות מיליוני שקלים על המשק, הוא נרטיב אחד, שאינו בהכרח נכון. הנרטיב הזה, לשיטתי, נובע לא אחת מחוסר הפרדת הרשויות במדינה. ודווקא, יכול להיות, שממשלה גדולה תועיל למשק, לא בגלל הג'ובים.

1.
נתחיל בלהסביר איך הכל עובד, ותשכחו את כל מה שלמדתם על פוליטיקה כדי להבין את זה, בבקשה. חלוקת התפקידים בין הממשלה והכנסת היא כזו: הכנסת היא הגוף הנבחר והמפקח. תפקיד הכנסת הוא כפול: לחוקק חוקים ולפקח על עבודת הממשלה ולוודא שהיא אינה פוגעת בזכויות אדם, לוודא שהיא מתנהלת כחוק, ולוודא שהיא קשובה לציבור. מנגד, תפקיד הממשלה הוא לבצע את מדיניות הקואליציה ולקדם את הערכים שנבחרו על ידי הציבור כמוסכמה חברתית. לצורך כך, ההנחה היא כי לא יכול להיות מדובר במינוי מקצועי, שכן המינוי המקצועי הוא איש מקצוע, נטול אידיאלוגיה, נייטרלי, שיכול יום אחד לבצע מדיניות קפיטליסטית, וכאשר מתחלף שר, ומורה לו על ביצוע מדיניות אחרת, הוא יכול להחליף את המדיניות.

2.
כלומר, התפקיד של הממשלה הוא לפקח על הפקידות לא פחות מהכנסת. הממשלה אחראית לדאוג לביצוע המדיניות, והיא גם מי שאחראית כלפי הציבור ברמה הפוליטית: שר שיצליח בתפקידו יביא גם לפופולריות של המפלגה שלו בבחירות [או, בצורה פחות אידיאליסטית: שר שמסדר ג'ובים ותקציבים למגזר שלו, יתוגמל בבחירות]. עכשיו, וכאן מגיע הקטע שהתקלקלנו: ממשלה שמורכבת מיותר מדי חברי כנסת מונעת מהכנסת לתפקד; כלומר, העובדה שיש לנו 30 שרים שהם חברי כנסת היא בעייתית: כי אי אפשר לצפות מאדם, מוכשר ככל שיהיה, לעבוד בשתי עבודות במשרה מלאה.

3.
ואז מגיע החלק הרלוונטי: אם לממשלה דרושים שלושים אנשים על מנת לפקח על הפקידות, שלושים אנשים פוליטיים שדואגים לקידום של מדיניות מסוימת, התועלת לחברה גבוהה בעשרות מונים ממאות המיליונים שיעלו להחזיק את אותם שרים. לדוגמא, התועלת לחברה מהיותו של מיכאל איתן השר לשיפור השירות לאזרח הפיקה החברה תועלת רבה: השר, בתפקידו, קידם פרויקטים שפתחו את תקציב המדינה לציבור (והפיקו תועלת לארגוני חברה אזרחית, במיליוני שקלים, לא של תקציבים), קידם יוזמות של קוד פתוח שחסכו לממשלה מיליוני שקלים ברשיונות תוכנה ועוד. אין אפשרות לומר שהתפקיד הזה של שר לא עזר (מה שלא בטוח שאפשר לומר על שר לענייני איומים אסטרטגיים).

4.
כלומר, ממשלה גדולה אינה בעייתית אם השרים אינם חברי כנסת. ממשלה גדולה יכולה להביא לתועלת חברתית, היא יכולה להביא לקידום אמיתי של מדיניות ואפילו, תאמינו או לא, למשילות. לכן, כשיאיר לפיד רוצה לקדם את המשילות על ידי שינוי שיטת הממשל, הוא לא צריך להקטין את הממשלה, הוא צריך לדאוג שחברי הכנסת לא יכהנו כשרים. לדוגמא, אם ימנה את מנואל טרכטנברג לשר האוצר כדי לקדם מדיניות מסוימת, ויקח לעצמו את ועדת החינוך, יוכל לפיד לתפקד טוב יותר במקפצה לתפקיד הבא שהוא רוצה.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

[פורסם במקור בגליון האחרון של DigitalWhisper]

0.
בשבועות האחרונים מסתובבות שמועות שנבעו ממכתב שהתסובב ברשת, ואשר נכתב לכאורה על ידי עוזרתו של שר החינוך, גדעון סער. המכתב, אשר לפחות לפי מי שחתומה עליו, לכאורה, הוא זיוף, הועבר באינטרנט, למערכות עיתונים ואפילו הופץ בפייסבוק באמצעות משתמשים פיקטיביים, והכל כדי להכפיש את שר החינוך (שלא בצדק, או בצדק, אם הטענות נכונות). כעת, לאחר תלונות של שר החינוך ושל עוזרתו, המשטרה חוקרת האם מדובר בזיוף או לאו. בטקסט הקצר הזה אני לא אדון בתוכן המכתב, כי הוא אינו מעניין, אלא בשאלת הזיוף. הטענה העיקרית היא שכיום, ההגדרה של "זיוף" אינה מוצלחת, ואולי ההתנכלויות הוירטואליות שסופג השר בעקבות אותם פרסומים היו יכולות להיות מופנות להאקטיביזם חיובי ולמצוא מי עומד מאחורי המכתב.

1.
כיום, יש שתי דרכים להגדיר זיוף: הראשונה היא מסמך שאינו אמיתי, שלא היה מעולם ושנוצר לצורך התחזות או תרמית כלשהיא. השניה היא מסמך קיים, אשר שונו חלקים בו. כלומר, זיוף יכול להיות מצב בו אדם מצורף לתמונה בה מעולם לא היה מצד אחד, כדי להפלילו, להציגו בצורה מסוימת או לעוות את הדרך בה עמדותיו קיימות. זיוף, יכול להיות גם יצירת מסמך חדש, מאפס, ללא כל קשר למסמך קיים. כאשר מדובר על מסמך מזויף חדש, נקי, הרי שהזיוף עצמו נעשה בצורה שונה: לדוגמא, צריך לתהות כמה דברים בנוגע למכתב: המכתב שנשלח בנושא גדעון סער נשלח על נייר מודפס ולא בצורה אלקטרונית. אם הוא הודפס במדפסת לייזר, הרי שניתן באמצעות טכנולוגיית הדפוס לזהות את המדפסת שיצרה את המכתב; יתר על כן, חלק מהמדפסות עצמן מכילות קוד מעקב שמאפשר מעקב מדויק יותר על הלקוח שהזמין את המדפסת.

עכשיו, גם את חתימתה של אותה מ.כ לא היה קשה לזייף. די למצוא מכתב אחד שכתבה אותה מ.כ כדי לחלץ משם את החתימה שלה. ההנחה היא, שמרגע שהחתימה הודפסה על נייר באמצעות מדפסת, קשה להתחקות על השאלה האם מדובר בזיוף או לאו.

הזיוף הופך להיות קשה יותר, האמת, כאשר מדובר על מסמכים דיגיטליים. ולכן, אם היה המכתב נשלח על ידי אותה מ.כ מכתובת הדואר האלקטרוני שלה (שקל עדיין לזייף את השליחה), הרי שהיו כלים רבים יותר לאמת את זהות השולח ולבדוק האם המכתב זויף או לאו. דווקא כאן, הבחירה בטכנולוגיית Low-Tech כדי להפיץ את המכתב משאירה מספר חותמים, אך לא מספיק.

2.
לפי הכתבות, המכתב נשלח לחברי מרכז הליכוד בדואר רגיל. שליחה בדואר אומרת, בהכרח, שהדואר מעביר את המעטפה דרך מספר סניפי דואר, בדיוק כמו בשרתי דואר אלקטרוני. על המעטפה עצמה מוחתמים מספר פריטי מידע רלוונטיים כמו סניף הדואר ממנו יצאה המעטפה (נניח, בתמונה הבאה ניתן לראות את תאריך השליחה והסניף). כמו כן, מתוך הנחה שבאותם סניפי דואר (אם הדואר לא שולשל לתיבה) ישנן מצלמות אבטחה (בהנתן שבדואר יש גם סניף של בנק הדואר, ולכן כמויות משמעותיות של כספים), ובהתחשב בכך שאדם ששולח דואר לכ3,000 חברי מרכז הליכוד לא ישלשל את כל המעטפות לתיבת הדואר הקרובה לביתו, ניתן לצאת עם מספר הנחות: (א) מי ששילם על רכישת 3,000 מעטפות (כ-1,000 ש"ח) ו3,000 בולים (כ-6,000 ש"ח) עשה זאת בכרטיס אשראי או המחאה, ולא במזומן; (ב) מי ששלח כמות דואר כזו היה בסניף הדואר והפקיד יכולה לזכור אותו; (ג) על המעטפה יש את פרטי הסניף השולח. לכן, לפחות לכאורה, היה ניתן לעקוב ולמצוא את השולח, ולא להסתמך על הכחשה של מ.כ בלבד.

עוד דרך מעניינת לזהות את השליחה, אבל אגבית לגמרי, היא שימוש בטביעות אצבע (ביומטריה) כדי לברר מיהו הגורם שנגע במעטפות. שוב, אין צור ך במאגר ביומטרי מלא, אלא די בנטילת טביעות האצבע של אותה מ.כ על מנת לזהות האם טענתה כי לא נגעה במעטפות אלה נכונה.

לבסוף, ניתן אף לזהות אדם על פי סגנון הכתיבה שלו. טעויות נפוצות, כמו השימוש ב"הייתה" במקום "היתה", "פרשייה" במקום "פרשיה" והשימוש ברווח כפול לאחר הנקודה, כולם מאפיינים ספציפיים של אדם ספציפי, אשר נוצר בדרך הכלל בהיסח הדעת.

3.
ונעבור להיי-טק: אומרת אותה מ.כ כי לא שלחה את המכתב, הרי שלכן גם לא יהיו שאריות דיגיטליות של מכתב זה במחשבה ובחשבונותיה המקוונים: בתיאוריה, ואם כה חשוב לה להוכיח שלא היא עשתה זאת, ניתן לסרוק את תיבת הדואר שלה, הכונן הקשיח שלה, ולאמת את הטענה הזו.

יתר על כן, אם למשטרה יש חשודים ספציפיים, סביר להניח שיוכלו למצוא חותמת דיגיטלית כלשהיא, החלפת טיוטאות בין שותפים תיאורטיים לקנוניה או אפילו להגיע לחשודים נוספים. הבעיה? כמובן, היא שלצורך אותה חקירה דרושה חדירה מופקעת לפרטיות של הנחקרים.

העניין הוא, שכל מי שמכיר מעט את הזיוף יודע את כל מה שנאמר כאן. כלומר, זייפן טוב יודע גם להשתיל את החותמות האלו על מנת שהן יפנו לגורם שמכחיש; במצב כזה, קפקאי למדי, יכול אדם לאבד את כל מה שיש לו בזכות זיוף מוצלח במיוחד. אבל, הפרשה של מ.כ היא לא הפרה הראשונה שנושאים כאלה הגיעו לדיון. בבתי המשפט התנהלו מספר פעמים דיונים הרבה פחות מתוקשרים. מטרת הטקסט הזה היא ללמוד, כמובן, כיצד ניתן לדבר על מסמכים מזויפים בבתי משפט, וכיצד להתייחס אליהם. בפעם הראשונה, ככל הנראה, שהתייחסו לנושא זה היה הדבר בעניין עא 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ' דניאל עופר, בו בית המשפט דן בשאלה כיצד ניתן להתייחס לצילום של מסמך, כאשר המסמל המקורי אבד. שם, בית המשפט נתלה בנסיבות המקרה, שאל מי היה בעל אינטרס להסתיר את המקור, מי החזיק אותו ועוד. במקרה אחר, בו טען אדם כי חדרו למחשב שלו ויצרו בו קובץ מזויף, בית המשפט העליון סרב לשמוע את הטענה (שעלתה בשלב מאוחר יותר) ופסק כי "חזקה על אדם הטוען, בתום לב, שאחר יצר קובץ מזוייף במחשב שלו, כי יפנה למומחה כדי שיבדוק ויחווה דעתו בדבר המועד בו נעשה הדבר" (עפ 1242/06 צור נ' מדינת ישראל).

בעניין אחר, תביעה עמדה כולה על הודעת דואר אלקטרוני; בהודעה ששלח הנתבע לתובעים לכאורה, התחייב כי יכסה חוב מסוים. בית המשפט דחה את טענתו כי הודעת הדואר האלקטרוני זויפה מהנסיבות הבאות: (1) הנתבע העלה את טענת הזיוף בשלב מאוחר יחסית של המשפט; (2) הוא ענה לשאלות על הזיוף בצורה מתחמקת יחסית, ולא נתן תשובות לעניין; (3) (ומכאן מתחיל הקטע החשוב) הנתבע סרב לאפשר לתובעים לעיין בקובץ הOutlook שלו, וכלשון בית המשפט "‫קובץ זה אמור היה להוות ראיה ניצחת לטענת הזיוף‪ ,‬אם היה בה ממש‪ ,‬שכן‬ הנתבע יכול היה להציגו כראיה‪ ,‬להצביע על כך שהמכתב איננו נכלל בו‪ ,‬ולהוכיח בדרך זה‬ שהמכתב המיוחס לו לא היה ולא נברא"; (4) תוכן המכתב אינו עומד עם טענה של זיוף: באותו המקרה, ההתחייבות במכתב היתה לכיסוי של חלק מהחוב, ואם היה מדובר על מסמך מזויף, הרי שהיה אינטרס לזייפן לכסות את כל החוב; (5) הנסיבות שבו נשלח המכתב, כהיותו חלק מתכתובת ארוכה, סותרת את הטענה שמדובר בזיוף; (6) טעויות כתיב מקובלות שחוזרות על עצמן הן במכתב הנחשד כמזויף והן במכתבים אחרים של הנתבע. (ת"א 44320-04 COMSCIENCES INC ואח' נ' יהודה ארדמן)

4.
אלא, שכאן מתחיל בית המשפט לזייף. לדברי בית המשפט "‫לכל אלה יש להוסיף כי אין כל ראיה לכך שאכן ניתן לזייף הודעת דואר אלקטרוני‪ .‬אמנם ‪ ‫מלכתחילה הוגשה חוות דעת של עד מומחה בענין זה‪ ,‬אלא שהנתבע החליט למשוך אותה". כאן מתחילה השאלה: האם בית המשפט חושב שישנה ייחודיות להודעות דואר אלקטרוני שאינה מאפשרת את זיופן? הכלל הוא שכל מסמך ניתן לזיוף, בהנתן טכנולוגיה מספקת. אבל, זיוף אינו העניין הבלעדי: אם נחזור לעניין מ.כ, צריך לבחון את הקריטריונים שעלו בפרשת ארדמן: (1) מתי עלתה טענת הזיוף? שבועיים לאחר התלונה חלפו לפני שנעשתה פניה למשטרה בטענה לזיוף; אכן, במקרה של ארדמן הטענה לזיוף היתה שנים לאחר האירוע, אבל במישור הציבורי, שבועיים בין הכחשה לטענה לזיוף, כאשר הכל עולה בתקשורת, היא משמעותית; (2) טענתה של מ.כ לא ממש לעניין; במקום אחד תגובתה היא כי "התוכן שלו שקרי, והדברים המופיעים בו לא היו ולא נבראו" (אבל לא "הוא זויף). במקום אחר הכחישה את קיום המכתב בSMS; בעדותה במשטרה אמרה כי לא כתבה אותו; (3) האם היא אפשרה עיון במחשבים שלה ובמסמך עצמו? לא ברו לנו, ולא נוכל לשפוט על פי זאת. אלא, שדווקא כאן הגרסא של מ.כ לעומת המחשבים שלה, העדויות הפורנזיות, השימוש בטלפון הסלולרי ועוד, כולם, דווקא, היו יכולים לעזור. (4) תוכן המכתב? גם כאן, אני לא רוצה להתייחס לתוכן, אלא לקיצוניות שבו. הטענות שעולות במכתב אינן אלא טענות שכבר היו ידועות וחזרו על עצמן, למעט טענה אחת (קיומם של יחסים עם מ.כ), אם אדם היה רוצה להכפיש, האם הוא היה רק מוסיף את הטענה הזו, או טענות נוספות?; (5) הנסיבות? כאן הנסיבות פועלות לטובת טענת הזיוף: אדם שהיה רוצה לפגוע בשר החינוך בצורה אישית, ולא לפגוע בתנועה עצמה, היה מחכה עד לאחר הבחירות כדי לפרסם מכתב זה. שוב, לא מדובר בקביעה אבסולוטית שמדובר ביריב של שר החינוך, אבל עדיין, יש בכך נסיבה לסייע; (6) שפה? וובכן, בכך אין לי לדעת כיוון שאין בידי מספיק מכתבים שנכתבו על ידי מ.כ או על ידי מי שחשוד בניסוח המכתב (אבל למשטרה יש).

5.
המדאיג בכל הסיפור הוא שכל המידע הזה, שמאפשר לנו להתחקות אחרי זיופים ולהבין את משמעותם, נמצא בנחלת הכלל. חוקרי משטרה מיומנים, משום מה, חוקרי המשטרה אינם תמיד מיומנים בשימור ראיות דיגיטליות ומעדיפים להסתמך על עדויות אנושיות, הדבר האחרון שיש להאמין לו. הבחירה להסתמך על עדויות בשר ודם לא רק שהוכחה כלא מהימנה פעם אחר פעם, אלא גם אינה מאפשרת אימות של הטענות. אכן, חקירה אישית היא כנראה הדרך הזולה ביותר לפענח פשעים, אבל אינה בהכרח הדרך שעובדת.

לסיכום, לא קשה להוכיח זיוף (אלא אם יש זייפן מוצלח). הרבה יותר קשה להוכיח שלא התקיים זיוף, והמאמצים צריכים להתבצע הן על ידי הטוענים לזיוף והן על ידי רשויות החוק. עצוב לגלות שלמרות שהופנו אצבעות מאשימות כלפי מספר גורמים בעלי אינטרס לזייף, אף אחד מאלה טרם נחקר, ולא נערכו בירורים טכנולוגיים לגבי הזיוף.