הצבא המוסרי בעולם בוחר לעשות ניסויים בבני אדם
בואו נהיה קונספירטורים לשניה ונעלה השערות חסרות בסיס. בשנת 1991, במהלך מלחמת המפרץ, פנה האלוף דאז אהוד ברק לפרופ' יורם לס, ודובר צה"ל נחמן שי לאחר ש"אהוד ברק החליט על רכישת תרופות והפקת סרטוני הסברה אבל רק אחרי שהטילים הראשונים כבר פגעו האלוף ברק זימן ללשכתו שורה של מומחים לדיון בהתגוננות האזרחית, אם וכאשר תתבצע התקפה בנשק ביולוגי/כימי. אחד המובילים הראשיים של הדיון היה מי שכיהן אז כדובר צה"ל, נחמן ("שתו מים") שי. בעקבות הדיונים ההם פיתח הצבא פעילות אינטנסיבית לרכישה ולאריזה של תרופות אנטיביוטיות שנועדו לחלוקה במקרה של אזעקת אמת".לאחר מלחמת המפרץ, ובעקבות הפאניקה, פיתחה ישראל חיסון אנתרקס במשך עשר שנים עד שנת 2001. הניסוי בוצע בחיילים ובניגוד לכללי האתיקה (אגב, יש טענה שהניסוי בחיילים עצמם היה מ1997 ועד 2006, אולם לאור ההכרזה ב2001 בכתבה בYnet כי פותח חיסון, אני נוטה להאמין שההכנות והניסויים בבעלי חיים היו עד 1997 ומ1997 עד 2001 נערך ניסוי בבני אדם, ולדברי צה"ל הניסוי בבני אדם נערך מ1998)
כעת, לאחר שהעוולה התגלתה, מבקשים בארגון רופאים לזכויות אדם משר הבטחון לחקור כיצד אושר הניסוי ומי התיר אותו. את המתמטיקה לא עשו בארגון וחושבים שאהוד (ברח) ברק יקח אחריות על ניסוי האנתרקס. ברק היה רמטכ"ל ככל הנראה כשהניסוי החל והיה ראש ממשלה, ככל הנראה, כשהניסוי הסתיים.
הבחירה של צה"ל לערוך את הניסוי על חייליה עדיין אינו חמור כמו ניסויים בבני אדם בכפיה (למרות שהשירות העצמו הוא כפיה, ולכן לא ניתן לקרוא ל'מתנדבים' בניסוי מתנדבים) או בניסויים שיבוצעו על פלשתינאים ללא הסכמתם, אבל המצב לא רחוק במיוחד. אפי פוקס מסביר את מהות ההתנדבות בניסוי שנערך על חיילים בצורה טובה: " לסיום אנחנו רוצים להזכיר שתמורת התנדבותך, אנחנו ננכה לך ימי מילואים עודפים שאתה מחוייב לעשות מתוקף היותך מתנדב ביחידת סוד מוחלט בהחלט".
צה"ל, שמזמן צריך היה לפרק אותו, הוא לא צבא מוסרי. צבא מוסרי אינו עורך ניסויים בחיילים, הוא מאפשר לאקדמיה לעשות זאת. המרחק העדין בצבא בין ניסוי בחייל לבין 'נידוב' פלשתינאים לניסוי או הכנסת חיילות להריון כדי לבחון נושאים אחרים עשוי להשבר בכל עת.
אהוד ברק חייב ללכת; אבל הוא גם היה חייב ללכת עשרות פעמים בעבר, הוא קם לתחיה כמו עוף החול עם חיסון נגד אנתרקס.
אני מתחרט על 1999; כשברק נבחר הזלתי דמעה. בכל יום הבחירות עבדתי במרץצ לסייע לו להבחר (ולמרצ), נסעתי ברחבי רמת השרון והסעתי מתנדבים, חילקתי פליירים ובלילה נפגשנו אצלי כל החברים לחכות לתוצאות הבחירות. בבוקר קמתי ולקחתי אוטובוס לצבא; הזלתי דמעה מאושר כיוון שידעתי שנתניהו הלך ולא ישוב. הייתי משוכנע שיש עתיד חדש, שיגמרו הפיגועים, שיהיה כאן שלום ורווחה. הייתי טיפש, צעיר ותמים. אני עדיין תמים, אבל ברק חייב ללכת.
