Intellect or Insanity

0.
צר לי על בן ציון נתניהו שנכלא, לאחר מותו, בנסיבות קלקלתו של בנו. נתניהו האב, שנפטר בגיל 102 לפני כשנה, זכה לקבל מחלף על שמו בהליך מזורז, כך ששנה לאחר מותו (כמעט בדיוק) נחנך בירושלים מחלף נתניהו (האב). המחלף, שהינו חלק מעבודת ממשלת ישראל "ברציפות, בשיטתיות, לחבר את ירושלים אל עצמה, ולחבר אותה אל יתר חלקי ארצנו", מקבל משמעות אחרות. נדיר בישראל, למעט מקרים היסטוריים שנובעים מאירועים היסטוריים מצערים (כדוגמת שינוי שם כיכר מלכי ישראל לכיכר יצחק רבין, וכך גם מחלף כפר שמריהו), ממתינים עד שהגופה תתקרר בטרם קוראים על שמה למוסד, כביש, מחלף, רחוב וכדומה.

1.
רחבעם זאבי, לדוגמא, שנרצח בשנת 2001, חיכה חמש שנים עד לחניכת גשר על שמו (ועיריית הרצליה השכנה דחתה הצעה לרחוב על שמו). כך גם עם זבולון המר שחותמתו על החינוך הביאה להקמת מוסדות ורחובות על שמו; כך גם, רחוב על שם דודו דותן, שהיה אייקון תרבותי, נחנך בעיר מגוריו רק שש שנים לאחר מותו. אבל בדרך הכלל, לוקח זמן רב עד שמוסד תרבותי מקבל הכרה כסמל לאומי: אותה הכרה לא רק שמהווה חלק מההיסטוריה, אלא גם מוציאה את הנכס מהמשפחה הקרובה לידי הציבור כולו.

2.
אולם, רק בישראל, בשנת בחירות לרשויות המקומיות ולאחר בחירות ארציות, מוצא לנכון ראש הממשלה להשתתף בטקס בו כספי ציבור מוצאים לצורך האדרת שמו של אביו; כלומר: אין מחלוקת כי בן-ציון נתניהו ראוי להנצחה, ביחד עם עמיתו פרופ' ישעיהו ליבוביץ', עמיתו לעריכת האנציקלופדיה העברית, שטרם זכה להנצחה הראויה. השאלה היא לא האם קוצר הנוהל הירושלמי שקובע תקופת צינון של שלוש שנים, ולא האם נתניהו ראוי להנצחה, אלא האם ראוי כי כעת, בתקופת בחירות ובתקופה בה נבחרה הממשלה, לקרוא למחלף דווקא על שמו של ראש הממשלה המכהן ולא להמתין, ולבינתיים ליתן כבוד לאדם אחר, כמו יוסי בנאי, נעמי שמר, או אפילו ויקי שירן; מדוע נבחר נתניהו האב כעת?

3.
וזו הבעיה שלי: ההתנהגות המלוכנית, לפיה משפחת השליט מיוחסת וראויה להנצחה, אינה הולמת דמוקרטיה כישראל. על נתניהו, כמנהיג, היה לחכות מספר שנים, והוא בטוח שלא יכול היה לקרוא למחלף על שם אביו. השאלה היא לא מה חוקי, לא מה הוגן, אלא מה מציג את התמונה המלאה מול הציבור. וכאן? כאן נפגע נתניהו האב יותר מכל.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

0.
הקטנת הממשלה מסתמנת כאחת הדרישות שעיכבו את המשא ומתן הקואליציוני בין בנימין נתניהו, יאיר לפיד ונפתלי בנט. התפישה שלפיד הציג בציבור, שלוותה לא מעט על ידי התקשורת, כי ממשלה מנופחת היא בזבזנית וכי לסידור הג'ובים שהביא ליציבות קואליציונית היה מחיר של מאות מיליוני שקלים על המשק, הוא נרטיב אחד, שאינו בהכרח נכון. הנרטיב הזה, לשיטתי, נובע לא אחת מחוסר הפרדת הרשויות במדינה. ודווקא, יכול להיות, שממשלה גדולה תועיל למשק, לא בגלל הג'ובים.

1.
נתחיל בלהסביר איך הכל עובד, ותשכחו את כל מה שלמדתם על פוליטיקה כדי להבין את זה, בבקשה. חלוקת התפקידים בין הממשלה והכנסת היא כזו: הכנסת היא הגוף הנבחר והמפקח. תפקיד הכנסת הוא כפול: לחוקק חוקים ולפקח על עבודת הממשלה ולוודא שהיא אינה פוגעת בזכויות אדם, לוודא שהיא מתנהלת כחוק, ולוודא שהיא קשובה לציבור. מנגד, תפקיד הממשלה הוא לבצע את מדיניות הקואליציה ולקדם את הערכים שנבחרו על ידי הציבור כמוסכמה חברתית. לצורך כך, ההנחה היא כי לא יכול להיות מדובר במינוי מקצועי, שכן המינוי המקצועי הוא איש מקצוע, נטול אידיאלוגיה, נייטרלי, שיכול יום אחד לבצע מדיניות קפיטליסטית, וכאשר מתחלף שר, ומורה לו על ביצוע מדיניות אחרת, הוא יכול להחליף את המדיניות.

2.
כלומר, התפקיד של הממשלה הוא לפקח על הפקידות לא פחות מהכנסת. הממשלה אחראית לדאוג לביצוע המדיניות, והיא גם מי שאחראית כלפי הציבור ברמה הפוליטית: שר שיצליח בתפקידו יביא גם לפופולריות של המפלגה שלו בבחירות [או, בצורה פחות אידיאליסטית: שר שמסדר ג'ובים ותקציבים למגזר שלו, יתוגמל בבחירות]. עכשיו, וכאן מגיע הקטע שהתקלקלנו: ממשלה שמורכבת מיותר מדי חברי כנסת מונעת מהכנסת לתפקד; כלומר, העובדה שיש לנו 30 שרים שהם חברי כנסת היא בעייתית: כי אי אפשר לצפות מאדם, מוכשר ככל שיהיה, לעבוד בשתי עבודות במשרה מלאה.

3.
ואז מגיע החלק הרלוונטי: אם לממשלה דרושים שלושים אנשים על מנת לפקח על הפקידות, שלושים אנשים פוליטיים שדואגים לקידום של מדיניות מסוימת, התועלת לחברה גבוהה בעשרות מונים ממאות המיליונים שיעלו להחזיק את אותם שרים. לדוגמא, התועלת לחברה מהיותו של מיכאל איתן השר לשיפור השירות לאזרח הפיקה החברה תועלת רבה: השר, בתפקידו, קידם פרויקטים שפתחו את תקציב המדינה לציבור (והפיקו תועלת לארגוני חברה אזרחית, במיליוני שקלים, לא של תקציבים), קידם יוזמות של קוד פתוח שחסכו לממשלה מיליוני שקלים ברשיונות תוכנה ועוד. אין אפשרות לומר שהתפקיד הזה של שר לא עזר (מה שלא בטוח שאפשר לומר על שר לענייני איומים אסטרטגיים).

4.
כלומר, ממשלה גדולה אינה בעייתית אם השרים אינם חברי כנסת. ממשלה גדולה יכולה להביא לתועלת חברתית, היא יכולה להביא לקידום אמיתי של מדיניות ואפילו, תאמינו או לא, למשילות. לכן, כשיאיר לפיד רוצה לקדם את המשילות על ידי שינוי שיטת הממשל, הוא לא צריך להקטין את הממשלה, הוא צריך לדאוג שחברי הכנסת לא יכהנו כשרים. לדוגמא, אם ימנה את מנואל טרכטנברג לשר האוצר כדי לקדם מדיניות מסוימת, ויקח לעצמו את ועדת החינוך, יוכל לפיד לתפקד טוב יותר במקפצה לתפקיד הבא שהוא רוצה.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

נתן אשל, מי שהיה עד לא מזמן ראש הסגל במשרד ראש הממשלה ונאלץ לעזוב בעקבות האשמות בהטרדה מינית שהסתיימו בהסדר טיעון, שלח בחודש שעבר הודעת דואר אלקטרוני ליועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית ברנע-פרגו ושאל אותה האם למרות הסדר הטיעון שכלל התחייבות שלו לא לעבוד בשירות הממשלתי, רשאי אשל לכהן כחבר בצוות המשא ומתן הקואליציוני. על פי הפרסום באתר 'הארץ', ברנע-פרגו השיבה על השאלה בחיוב.

כל הנושא הזה לא היה מגיע לידי הציבור אלמלא ח"כ שלי יחימוביץ' היתה מקבלת בטעות עותק מהמכתב שככל הנראה נבע עקב טעותו של אשל. יחימוביץ' פרסמה את המכתב בעמוד הפייסבוק שלה והדבר גרר שלל תגובות במערכת הפוליטית. אולם, נראה, כי כולם שוכחים את הבעיה המהותית ביותר כאן, והיא מערכת היחסים בין אשל לבין ברנע-פרגו.

נתן אשל במכתב מרגש

נתן אשל הינו אדם פוליטי: הוא מונה על ידי בנימין נתניהו לעמוד בראש צוות פוליטי שתפקידו להקים קואליציה פוליטית. הוא אינו נושא בתפקיד ממלכתי, לא מקבל שכר מהמדינה ואינו יכול להשתמש ברכוש ממשלתי לצורך כך. לכן, עולה השאלה באיזו סמכות פונה אשל ליועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה לקבלת חוות דעת משפטית ממנה כשל היתה עורכת דינו הפרטית?

כלומר: ולמי שלא מבין את זה, אני אסביר לאט: נתן אשל אינו עובד ציבור, הוא אדם פוליטי שמשרת מטרות פוליטיות (ואין פסול בכך). הבעיה מתחילה כאשר הוא מוצא עצמו בסוגיה משפטית הנוגעת לו ישירות; אשל, שנתקל בסוגיה בעלת משמעות פוליטית (או אישית), אינו פונה לעורך דינו הפרטי או לעורך הדין של מפלגת הליכוד (שהיא מי שמעסיקה אותו, בסופו של דבר) אלא פונה למשרד ראש הממשלה. השימוש ביועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה שקול בדיוק לכך שאשל ישתמש ברכב ממשלתי לצורך המשא ומתן הקואליציוני, יערוך אותו במשרדים ממשלתיים ואף יזמין כיבוד.

והעובדה שאף אחד לא קפץ ושאל את זה מראה כמה פסול הפך להיות משטר נתניהו. בנימין נתניהו הרגיל אותנו כל כך שהמשטר זה הוא: אין פסול בכך שהדוברות הממלכתית והממשלתית תשרת את התעמולה הנהנתיהוית אשר שולחת את לשכת העיתונות הממשלתית לצלם את המשפחה הראשונה בשלג בירושלים בשיא קמפיין הבחירות או שתשתמש בכספי לשכת הפרסום הממשלתית כדי לצאת בקמפיין המסביר כמה נתניהו היה אדיב לשכבות החלשות. אנחנו התרגלנו לזה: התרגלנו שהצוות הקטן הזה משתמש בנו, מנצל אותנו ושאנחנו משלמים על כך שהוא משתמש במערכת כדי לשמר את עצמו.

אז בלי קשר לשאלה האם נתן אשר הטריד מינית, פגע בפרטיות, פשע, סרח או כל דבר אחר, אשל, בשליחתו את המכתב, האמין שהוא ראוי לקבל מהמדינה שירותים משפטיים. אותה אדנות היא הבעיייתית והיא הנותנת.

0.
את סרטוני 'השיטה' אין צורך להציג ככל הנראה למי שחי במדינת ישראל. סדרת הסרטונים שעלתה בחשבון הYouTube של מפלגת 'ארץ חדשה' מציגה קשרים מדאיגים לכאורה בין הון ושלטון בישראל, ובין פוליטיקאים לתקשורת. אלדד יניב, מנהיג המפלגה, שהיה בעברו איש סודם של אילי הון ופוליטיקאים הכה (לדבריו) על חטא בראיון מקיף לעיתון 'הארץ' ועבר לצד הנכון של המפה הפוליטית. במסגרת ההתמודדות שלו לכנסת הוא העלה מספר סרטונים בעייתיים, בלשון המעטה. בסרטון 'השיטה' הראשון מגלל יניב את הטענה כי בנימין נתניהו החזיק דולרים בגרבים ושילם מהם לעובדיו. בעקבות סרטון זה, עורכי דינו של נתניהו התריאו בפני יניב על כך שבפרסום יש לשון הרע והזהירו כי יפתחו בהליכים משפטיים

1.
סיפור דומה קרה גם עם עורכי הדין של עופר עיני; יניב טען בסרטון כי עיני הינו מהמר כפייתי; ועיני טרם פתח בתביעה כנגד יניב, ככל הידוע לי. עכשיו, הקולות ברשת תוהים מדוע לא תובעים את אלדד יניב; ההנחה היא כי אם לא תובעים את יניב, אז כנראה שיש אמת בדבריו וזו גם ההנחה של יניב. האמת, היא, ככל הנראה, הרבה יותר מסובכת. לא כל ביטוי שלא נתבע אדם בגינו הוא אמת, מצד אחד, ומצד שני, גם כשאומרים עלייך שקרים בוטים אתה לא תמיד רוצה להעמיד את עצמך כתובע בלשון הרע. בתביעת לשון הרע התובע חשוף לאמירות רבות אחרות, לתהליכים של גילוי מסמכים בהם לנתבעים יש זכות רחבה לקבל גישה למסמכים של התובע: "כאשר מדובר בנתבע המבקש גילוי מסמכים המוחזקים על ידי התובע, גם זכותו של נתבע להתגונן כראוי נגד תביעה משפטית המוגשת נגדו … היינו, התפיסה הינה כי כאשר מדובר בבקשה לגילוי של מידע המצוי בידי אחד הצדדים ואשר דרוש לצד שכנגד על מנת לגבש את טיעוניו או לבססם, יאפשר בית המשפט את חשיפת המידע לידיו" (רעא 8019/06 ידיעות אחרונות נ' מירב לוין).

2.
ולעניין לא קשור אך קשור לגמרי. אמש, במסגרת משחק החתול והעכבר במלחמות שיתוף הקבצים במדינה, החליט עכבר שהוא מביא מדביר חתולים; אתר אינטרנט בשם Unlimit החליט לפנות לבית המשפט ולקבל צו שמצהיר כי הוא אינו מפר את החוק כאשר הוא מאפשר לאחרים לשתף קבצים, וזאת בניגוד לטענות שעלו על ידי זיר"ה, הגוף אשר פועל לסגירת אתרי שיתוף בישראל ואף, לטענת אחדים, נקט בשיטות לא חוקיות. הגישה של אתר Unlimit, לפיו הוא הולך לבית המשפט כדי שזה יאסור על תובע להמשיך בהליכים שהוא תופש כהליכי סרק, היא שיטה נהדרת: היא מחייבת תובע להגיע לבית המשפט גם כאשר הוא לא רוצה לעשות את זה.

3.
מדובר, ביננו, בSLAPP הפוך: כאשר אדם מקבל איום סרק בתביעה, הוא יכול לפנות לבית המשפט כדי לקבל צו שאומר שהוא לא הפר את החוק. SLAPP הוא תביעה אסטרטגית כנגד השתתפות ציבורית שמטרתה בדרך כלל להרתיע אנשים מלהתבטא ציבורית. זו דרך לגיטימית במשחק הפוליטי כאשר אתה מעוניין לעצור ביקורת מצד אחד, ומצד שני ברור לך כי התביעה עשויה להדחות, אך כאשר תקבל את פסק הדין, בעוד עשור, אף אחד לא יזכור והנתבעים יוציאו עשרות אלפי שקלים לאורך הדרך. כאן, ההתנהגות של Unlimit היא מדהימה: הם עושים בדיוק את הSLAPP ההפוך; באים לזיר"ה ואומרים להם: עכשיו אתם תצטרכו להוציא עשרות אלפי שקלים, ואתם תצטרכו לנהל הליך משפטי שאתם יודעים שתפסידו בו, או לותר עכשיו ולהפסיק לדרוף אחרינו ואחרי שכמונו.

4.
ועצרנו את האתנחתא ונחזור לאלדד יניב: יניב הוא עורך דין מבריק, עילוי בתחומו, גאון ותלמיד חכם; הוא מכיר את השיטה ויודע איך להתנהג, והטענה היא לא "אם לא תובעים את אלדד יניב אז כנראה שהוא צודק" אלא צריכה לעלות שאלה: אם יניב מכיר את הנושא, ויודע שהוא יוכל לעשות SLAPP הפוך, למה הוא לא משתמש בזה כחלק מתעמולת הבחירות שלו? כלומר; ברור לכולנו שאם יניב היה גורר את נתניהו לבית המשפט ומחייב אותו להעיד, חוקר אותו בשבועה, אז הסיפור היה עובד לטובתו. יותר מזה, אם נתניהו היה מודיע שאין לו עניין בתביעה נגד יניב, יניב היה יכול להשתמש בזה כקלף חזק, והתקשורת אולי היתה מפרסמת את הסיפורים בלי לפחד מתביעות לשון הרע.

5.
אז מה השאלה הנכונה?

האיחוד של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן לרשימת "הליכוד ביתנו" אינו מפחיד בגלל הקו הלאומני התקיף שלו, כפי שסוברים חלק מהפרשנים, הוא אינו מפחיד בגלל גודל המפלגה שעשויה להכנס לכנסת בשביל לשנות את שיטת הבחירות (או הממשל, מה שלא יהיה), אלא הוא מפחיד בגלל שלראשונה מזה שנים רבות, מפלגת השלטון (או חלקים ממנה), ויותר מ50% מהכנסת הצפויה, יבחרו בצורה לא דמוקרטית. אכן, בליכוד עדיין ישארו בחירות מקדימות, אבל מעניין לראות איך התמהיל שלהן יושפע וישתנה בגלל הועדה המסדרת הצפויה. יותר מזה, קיומה של ועדה מסדרת מעל הפריימריס תאפשר לנתניהו לתקן את התוצאות להרכבת רשימה שנאותה לו יותר.

לפי הצפוי, מפלגת יש עתיד של יאיר לפיד תבחר את חבריה בשיטת הועדה המסדרת, קדימה גם היא תעזר ועדה מסדרת, במפלגות החרדיות וש"ס אין על מה לדבר על בחירות דמוקרטיות. ובמפלגת ישראל ביתנו ליברמן מחליט את הרכב הרשימה. כלומר, בצורה התיאורטית ביותר, המפלגות הדמוקרטיות (מימן לשמאל) יהיו הבית היהודי, העבודה, מרצ, חד"ש והמפלגות הערביות. בסך הכל, לא יותר מ35 מנדטים לפי הסקרים האחרונים, וגם זה בתרחיש אופטימי.

הליכוד (החירות) הפסיק עם שיטת הועדה המסדרת ב1977 (בצמוד, אגב, לנצחון בקלפי) ומפלגת העבודה נטשה את השיטה ב1988 ועד עתה, מאז סוך שנות השבעים (ולמעט בחירות 2006, בהן קדימה נבחרה בצורה של ועדה מסדרת) , הכלל הוא כי מפלגת השלטון מחזיקה דמוקרטיה יציבה. זו הסכנה האמיתית: שמי שמגיע כדי לשנות את שיטת הממשל נבחר בתוך המנגנון שלו בצורה לא דמוקרטית.

דמוקרטיה, מה לעשות, חייבת להיות לאורך כל הדרך: חברי כנסת חייבים להבחר בבחירות מקדימות כדי לחזק את האמון הדמוקרטי ולהבטיח שמי שנבחר לא רק נאמן לדרך המפלגה ומייצג אותה, אלא גם מקבל את התמיכה הרחבה ממתפקדי המפלגה והמנגנון שלה. דמוקרטיה פנימית חשובה כדי לייצג את המתפקדים, ולא רק את מי שעומד בראש המפלגה. על כך אמר דברים יפים בית הדין הארצי לעבודה בעב (ארצי) 9/07 ארגון גננות חרדיות נ' הסתדרות המורים של אגודת ישראל :

"מאפייניו הדמוקרטיים של הארגון צריך שיבואו לידי ביטוי, בין היתר, בקיומן של בחירות למוסדות הארגון בהן ישתתפו כל תקופת זמן קצובה כלל חבריו. נציגי ארגון העובדים ומוסדותיו, אמונים על ייצוג העובדים חברי הארגון כלפי מעסיקיהם או כלפי רשויות המדינה. סמכותם של נציגי הארגון לפעול לייצוג חברי הארגון, מקורה בבחירתם על ידי ציבור חברי הארגון בכללו".

מה שמדאיג באיחוד של "הליכוד ביתנו" הוא חוסר הדמוקרטיה לאורך הדרך. חוסר הקריטריונים לפיהם תקבע הרשימה, חוסר היכולת לשנות אותה או להשפיע עליה מחברות במפלגה. אל תשכחו שלאותה מפלגה מגיעים עשרות מיליוני שקלים כמימון מפלגות, כספי ציבור שלנו שאמונים על מימון המנגנונים הלא דמוקרטיים בעליל. וכאן ישנה בעיה: אם מפלגת השלטון מכילה אלמנטים לא דמוקרטיים, אותם אלמנטים יחלחלו בסופו של דבר לשיטת הממשל שלנו ויהפכו את הממשלה גם לכזו.

דמיינו קואליציה של האיחוד הלאומי, הליכוד ביתנו, ש"ס ויאיר לפיד. בכל הקואליציה הרי רק הליכוד עצמה מנהלת בחירות פנימיות (וגם זה בספק, כעת). כלומר, פחות ממחצית מהממשלה אמונה על דרכים דמוקרטיות. בצורה כזו, מי יוכל לשנות את שיטת הממשל? מי שאינו יודע להתמודד בבחירות פנימיות ולקבל את אמון הציבור פעם אחר פעם?

זו הסכנה האמיתית ב"ליכוד ביתנו", לא הקיצוניות, וגם לא האופי של המנהיגים שם, אלא חוסר הדמוקרטיה הפנימית.

ואם כבר דמוקרטיה פנימית, אני רק מזכיר שאני מתמודד בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה (בצורה דמוקרטית, כמובן). בשביל לנצח בבחירות או להגיע למקום שעשוי אולי להיות ריאלי, אני צריך כמה שקלים מכיסכם. אנא, כנסו לעמוד ה'מימונה' שלי ותרמו כמה שקלים לצורך הבחירות המקדימות שלי, שתפו חברים ועזרו לי.

לעיתים, המשפט מציג בפנינו מקרים בהם מי שתובע או נתבע אינו מסוגל לדאוג לענייניו המשפטיים בצורה אופטימאלית. בענייני תובענות ייצוגיות או רואים מקרים בהם התובע הייצוגי (מי שמייצג את הקבוצה כולה בפני בית המשפט, לא עורך הדין שלו) אינו מסוגל לדאוג לטובת כלל הקבוצה ועל כל לא נותנים לו לנהל את התובענה הייצוגית (נניח, ת"צ 4263-03-11 אשל היאור בעמ נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ); כך גם כאשר מדובר על הורה אשר מהווה מצד אחד אפוטרופוס של קטינים ומצד שני תוצאות התביעה עשויות להשפיע על מצבו האישי (תמש 21852-03-10  פלוני נ' פלונית). במקרים כאלה, בית המשפט משתמש בסמכותו על פי סעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וממנה אפוטרופוס, אשר דואג לטובת החסוי.

המינוי של אפוטרופוס בא להבטיח את האינטרס של הציבור, ולא רק את החסוי, כיוון שפעמים רבות החלטות שעשויות להיות זמנית לטובת אותו החסוי (כמו העברת כספים להורה אחד) עשויות להשפיע על כלל הציבור בסוף. העניין אבל הופך מעניין כאשר יש בין התובע לנתבע יחסים מוזרים, שגורמים לכך שהנתבע עצמו (ולא מי שמייצג אותו) יעמוד במצב של ניגוד עניינים ולא יוכל לדאוג לענייניו.

ההצעה שלי, שהיא תיאורטית למדי, היא שבמקרים בהם בעקבות הסכסוך המשפטי לא יכול לדאוג התובע\נתבע לאינטרס הציבורי שמושפע מההחלטה שלו, ימונה אפוטרופוס לדין ולא יאפשר את סיום ההליך בפשרה או סגירתו ללא הסכמת מי שמייצג את הציבור. הסיבה? וובכן, אפרט כאן.

ערוץ 10 הוא אחד מאמצעי התקשורת המובילים בארץ והוא נמצא בימים אלה בסכנת סגירה. האיום בסגירה נובע מכך שעל הערוץ לשלם סכומים רבים למדינה (שעשויה לוותר או לפרוס את החוב). מנגד, כנגד הערוץ ובכיריו עומדת תביעה מאת בנימין נתניהו . וזאת אחרי שערוץ 10 כבר התקפל בפני מי שמתחזק את שופרו של נתניהו, שלדון אדלסון, כאשר התנצל על פרסום תחקיר עיתונאי והתרפס. כעת, מדווח אתר וואלה!ברנז'ה, כי נתניהו וערוץ 10 הגיעו להסדר, לפיו זה ימשוך את התביעה וערוץ  10 יתחייב לסקר את ראש הממשלה בצורה שונה מעתה ואילך.

ההתחייבות של ערוץ 10 לנתניהו היתה יכולה להיות נכונה וצודקת אלמלא היו כאן שני אלמנטים נוספים: הראשון הוא טובת הציבור וזכותו לדעת, והשני הוא יחסי הכוחות בין ערוץ 10 לנתניהו. לשיטתי, הסדר הפשרה חייב לעבור ביקורת ציבורית כיוון שיש כאן השפעה על זכויותיהם של כל אזרחי ישראל, וכיוון שיש כאן ניגוד אינטרסים בין האינטרס של ערוץ 10 לחיות כלכלית ובין האינטרס של ניהול התביעה וחשיפת האמת.

במה דברים אמונים? כאשר אנחנו מדברים על ניגוד עניינים, אנו דורשים כי איש ציבור אינו יכול לקבל החלטות אשר משפיעות על מצבו האישי. "הכלל כי "אין אדם דן בעניינו שלו" – "nemo judex in re sua" – הם מהיסודות המוסדים של כללי הצדק הטבעי, הן במשפט העמים והן במשפט הישראלי" (עא 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי). עכשיו, איני רוצה לדון בעניינו של נתניהו שתובע את ערוץ 10, שהאינטרס האישי שלו כאדם שונה מהאינטרס שלו של מי שאמון על טובת הציבור, ורצונו להשמיד את ערוץ 10 (אם יש כזה) צריך להפקיע ממנו את הסמכות להחליט בענייני הערוץ (כשם שהיועץ המשפטי לממשלה, לדוגמא, נמנע מלדון בעניינהם של מי שהיו לקוחותיו בעבד). עניין ניגוד העניינים הוא של ערוץ 10 עצמו: כל עוד האיום בתביעה קיים, וכל עוד הערוץ יודע שעד לסיום ההליך יחליט ראש הממשלה כשם שיחליט למרות הסכסוך האישי, חייב ערוץ 10 למנות לעצמו אפוטרופוס לדין אשר ידון בטובת הערוץ לחוד מאשר טובת התביעה עצמה. [בהערת אגב, מצער לשמוע שערוץ 10 בוחר בטקטיקה של התראות בתביעה נגד גופי תקשורת אחרים אשר מבקרים אותו, בין אם בצד' ובין אם שלא בצדק]

במקביל, חייב הערוץ לשקול את היותו חלק מכלבי השמירה של הדמוקרטיה: האם הסדר פשרה עם ראש ממשלה לפיו זה יקבל סיקור שונה מכלל הציבור (כי אחרת, מדוע עליו להתחייב כלל?) אינו נוגד את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות. התקנון קובע כי "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שרות מקצועי ובפרסום מדוייק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות"; האם חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת יכולה לסבול התחייבות לסקר אדם מסוים בצורה שונה מאחרים?

לכן, טענתי היא כי במצב כזה יש למנות לערוץ אפוטרופוס לדין שידאג לטובת הציבור, שיבחן את הסדר הפשרה (בדיוק כמו שהיועץ המשפטי לממשלה מתייצב בפשרות על תובענות ייצוגיות) ורק אם ההסדר ראוי יוכל לאשר אותו. אחרת, ירצה ראש הממשלה למשוך את תביעתו, יעשה כן. לא ירצה? שימשיך לנהלה עד תום: זוהי טובת הציבור.

0.
קמפיין יוקר המחיה של לשכת בנימין נתניהו עצוב ומעלה דאגות לגבי מצב הדמוקרטיה הישראלית. אם יש כלל אחד ברור במשחק הדמוקרטי הוא שכספי ציבור אינם יכולים להיות מופנים לכיוון תעמולה פוליטית; הדבר נכון בלי קשר למי בשלטון. הממשלה יכולה ליידע אנשים לגבי שירותים חדשים או חקיקה חדשה (כו בקמפיין המע"מ של יובל המבולבל) או ליידע אותנו לגבי זכויותינו (כמו קמפיין מיצוי הזכויות של ניצולי השאוה), כיוון שהשימוש של אנשים בזכויות או שינוי בהתנהגות הם חלק מהתפקידים של הממשלה, והיא צריכה לפרסם אותם. אבל קמפיין "כאן גרים בכיף" של לשכת נתניהו אינו כזה.

1.
הקמפיין, על פניו, מדבר על כמה טוב במדינה וכמה השינויים האחרונים שיפרו את המצב של אזרחים מסוימים (אשר קיבלו על כך לא מעט כסף); מעבר לכך, הקמפיין עלה לקופה הציבורית חמישה מיליון שקלים. אבל: המטרה של הקמפיין אינה לעודד את האזרחים לקבל יותר בתלוש המשכורת (הם הרי לא צריכים לעשות דבר) או ללכת לבקש פחות כסף מגני הילדים (שלכאורה ניתנים בחינם) אלא המורל הלאומי. אותו מורל לאומי הוא הבעיה כאן; לא מדובר על קמפיין לטובת המדינה, אלא לטובת ראשיה.

2.
וכאן הבעיה האמיתית של שימוש בכספי ציבור: אנחנו התרגלנו לציניות, לביקורת, לכך שלשכת ראש הממשלה משקרת ושמה שאנחנו רואים בפרסום הממשלתי לא תמיד נכון; אבל להשתמש בכספים האלה כדי לעודד את בחירתו מחדש של ראש הממשלה? הדבר זהה בדיוק לכך שעובדי מדינה יתארגנו על מנת להפיל ראש ממשלה בקמפיין מתואם היטב. וזה הכלל הברור: לא משתמשים בכספי ציבור לתעמולה אישית.

3.
אבל לשכת נתניהו מותחת את הגבול כאן עד היכן שהיא יכולה; במקרה הרע, היא תקבל "נו נו נו" ממבקר המדינה. אף אחד לא יבקש מנתניהו להחזיר את הכספים אישית, ואף אחד לא מצפה לכך. אף אחד לא מצפה שהקמפיין יוחלף בהתנצלות או יקוזז מזמן האוויר של הליכוד בתקופת הבחירות. זה הסרחון: אנחנו יודעים טוב מאוד איך זה יגמר, ולכן אנחנו לא נלחמים.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

דמיינו את המצב הבא: אתם מזמינים נופש במלון, דיל שמצאתם באלף שקלים ללילה, עם בריכה, ספא לטיפולים, ארוחת בוקר וערב, הפעלה לילדים בכניסה, סרטים ונוף נפלא לים. אחרי יומיים מתוך שבוע הנופש מגיע אליכם מנהל המלון ואומר "חברים, אנחנו מצטערים, אבל החל ממחר בבוקר אין יותר בריכה וספא, ואתם תעברו לחדר שאין לו נוף לים. אה, והמחיר עולה לאלפיים שקל ללילה; ולא, אתם לא יכולים לעזוב, כי אתם חתומים להזמנה לשבוע". מלון כזה, מה לעשות, לא היה שורד באווירה הכלכלית.

זה בדיוק מה שבנימין נתניהו, שר העל לאסטרטגיה כלכלית, עשה בשבוע שעבר. נתניהו הגדיל את מסגרת התקציב ואישר הוצאות נוספות שבפועל שינו את האיזון והן את המחיר שהאזרח הישראלי משלם (המחיר ללילה במלון) וגם את השירותים שהוא מקבל מהממשלה.

הבעיה כאן היא שינוי כללי המשחק באמצע הדרך. אכן, מאשרים תקציב, עם כל הגזירות, בכל שנה או שנתיים, ודואגים להגדיר את מערך האינטרסים הלאומי, ואז בישיבות של כמה דקות מאשרת הממשלה "העברות תקציביות" שמשנות את המאזן הזה, או פריצת מסגרת התקציב, שנעשית בלי חקיקה מסודרת בכנסת.

כל זה גרם לי לחשוב על פתרון תיאורטי, שיכול שיהיה בר יישום בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית. לא תקציב דו-שנתי, לא תקציב ארבע-שנתי, אלא פתרון אלגנטי: אכן, הפתרון האידילי היה אם בכל פעם שהיינו בוחרים ראש ממשלה, הוא היה חייב לאשר תקציב לארבע שנות כהונתו, וכל חריגה מהתקציב היתה דורשת פיזור של הממשלה ובחירות מחדש. במצב הקיים כיום, תקציב המדינה צריך להיות מאושר בכל שנה עד סוף חודש מרץ של אותה השנה. אי אישור התקציב משמעו פיזור הממשלה.

אלא, שיש ניגוד עניינים מובהק בין מי שמנסח את התקציב (הממשלה) לבין מי שמשלם אותו (האזרחים). ניגוד העניינים הזה נובע מכך שהממשלה עצמה אינה נושאת בעול התקציב, ויש לה כח כמעט בלתי מוגבל להגדיל את הכנסותיה והוצאותיה, בעוד שלאזרחים אין כמעט שום יכולת לשנות את מסגרת התקציב.

את ניגוד העניינים הזה אפשר לפתור: הפתרון צריך להתחיל בכך שהממשלה תאשר תקציב, אך לא תוכל לשנותו בלי לפזר את הממשלה וללכת לבחירות או לפנות למשאל עם. כלומר: הממשלה קיבלה החלטה אחראית והחליטה שהיא אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבות שלה ללקוחותיה (להעמיד חדר במלון במחיר מסוים עם מערך שירותים מסוים), היא צריכה לקבל מחדש את ההסכמה של הלקוחות שלה. אם הממשלה לא תסכים, היא תצטרך להתמודד עם התקציב הקיים.

המצב בו הממשלה יכולה (בזכות הרוב הקבוע שיש לה ברשות המחוקקת) לשנות את תקציב המדינה בצורה אוטומטית על ידי הכנסת יד לכיסם של האזרחים בכל פעם שהיא אינה מצליחה לעמוד בהתחייבויות שלה, הוא בדיוק המצב שמאפשר הן חקיקה פופוליסטית והן העברת תקציבים לגורמים אינטרסנטים.

כעת, ברור שזה פתרון קשה: זהו פתרון שאפשר לשנות על ידי חקיקה פשוטה וברורה. הדבר הראשון הוא לקרוא לתקציב בשמו: תקציב הממשלה ולא תקציב המדינה. כעת, כיוון שהתקציב הוא של הממשלה, היא יכולה לתכנן אותו ולפעול לפי שיקוליה, אבל את הזכות לגבות את הכסף הזה מהאזרחים, ואת הזכות לקבוע כמה יועבר לממשלה, יש להפקיע מידי הממשלה אל הכנסת, ולמנוע התערבות של משרד האוצר.

יש להקים בכנסת מחלקת תקצוב שתקבע את סוגי המס, את ההכנסות הראויות לממשלה ואת הדרכים בהן המס יגבה. עם הכסף הזה, שיועבר לממשלה, הממשלה תוכל לעשות כרצונה. תרצה הממשלה להגדיל את התקציב, תצטרך לבחור כנסת חדשה.

כך, ורק כך, נוכל להפסיק את הסחטנות מהקופה הציבורית.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

האינטרנט והרשתות החברתיות הן הנשק של ההמונים; הן מאפשרות הפצת מידע בחינם, במהירות, בשיתוף ובצורה שעוצרת חסמים פוליטיים, כלכליים, אינטרסטנטים או צנזוריאליים כלשהם. לכן, לשלטון מאוד נח כשמתרחשים שני דברים (הגם שהם לא באשמתו או אחריותו): (1) שהרשתות הסלולריות נופלות בזמן הפגנה המונית ו(2) שפעילים מפרסמים מרצונם המלא מידע שהוא היה צריך לשלם הון לרכז מודיעין כדי לאסוף.

מסתמן שבשנים האחרונות ממשלות בכלל, וישראל בפרט,החליטו לאמץ את השיטות שלנו לאיסוף מידע. בתחילה, אסף משרד החוץ מידע על פעילים פרו-פלשתינאים באמצעות פייסבוק כדי להכניס אותם לרשימות שחורות כאשר דובר על 'מטס המחאה'; כעת, כמה חודשים אחר כך, אוספת המדינה מידע על פעילים במחאה, ובעיקר על פעילים ערבים-ישראלים; כך לפחות מדווח 'הארץ'.

עצם העובדה שהמשטרה נדרשת לאיסוף מודיעין ולשימוש על פעילי מחאה מראה שהמשטרה עוסקת הרבה יותר במחאה מאשר שמירה על הסדר אלא מחפשת בצורה אקטיבית מיהם הגורמים העומדים שם ומי בוחש בפנים,.בפועל העובדה שחלק מהפעילים קיבלו 'הזמנה לסור למשטרה' מציגה גישה אחרת: למשטרה מאוד איכפת מי עומד ומה עושה, והתנצלותו של יצחק אהרונוביץ', שר המשטרה, לא באמת מראה רצינות וכוונה.

העובדה שיחידת להב 433, יחידה שאחראית למלחמה בפשיעה מתוחכמת ובפשיעה מאורגנת, נבחרה להוביל את חקירות  הפעילות ואת התוכנית, מראה שהמשטרה מתערבת בפעילות פוליטית. מישהו צריך להזכיר למשטרה שהתפקיד שלה הוא לשמור על הסדר הציבורי, ולא על השליטים.

יש כללים ברורים מאוד למשחק הפוליטי: הממשלה חייבת להיות שקופה והיא לא יכולה לרגל אחרי האזרחים ללא חשד סביר. פעילי מחאה אינם חשודים בעבירות מסוימות, ואם באמת יתגלה שההאשמות שהטיחה סתיו שפיר בשנה שעברה כי האזינו לה האזנות סתר היו נכונות, אז הרבה מאוד אנשים צריכים ללכת הביתה.

אם יתגלה שמס ההכנסה שלכם ושלי משמש לכך ששוטר במחלקת המודיעין מחזיק פרופיל פיקטיבי בפייסבוק ועושה לייק על עמודים במקום לחקור פושעים אלימים, רוצחים, אנסים או עובדי מדינה שקיבלו שוחד, אז מישהו צריך ללכת הביתה.

אם יתגלה שמס ההכנסה שלכם ושלי משמש לכתיבת טוקבקים בגנות המחאה במסווה של התארגנות עממית כנגד המחאה, ושמישהו יושב בשכר ועושה את זה בתור שירותו הציבורי, אז מישהו צריך ללכת הביתה.

כשהממשלה פועלת נגד האזרחים שלה, ולא לטובת קידום האג'נדה שלהם, אז היא לא תחזיק לאורך זמן. היום יחקרו את הימין והשמאל הקיצוני, מחר יעברו למרכז ומחרתיים את נכי צה"ל.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

מבחינת בנימין נתניהו, הקדמת הבחירות לספטמבר הקרוב, כפי שהכנסת אמורה לאשר בקרוב, היא הדרך היחידה בה הוא יכול לשרוד. נתניהו מזהה שתי מגמות ברורות: עליה בתמיכה בשלי יחימוביץ', יאיר לפיד ואפילו שאול מופז (ביחס לסקר מלפני חודשיים), ועליה לא ממש מובהקת לליכוד, וכן תהיה לגבי האם תהיה מחאה בקיץ או ש'מנהיגי' המחאה ינסו לחבור למפלגות שונות. נתניהו יודע שעוד מחאת אהלים, כמו שהיתה בקיץ, לא תאפשר לליכוד לנצח שוב; הוא מבין שהציבור, מתישהוא, יבין שנתניהו הוא האשם במצב, ולכן צריך להפסיק להצביע לו.

עבור אחרים (ואני נכלל בהם), הקדמת הבחירות אינה מהלך אופטימאלי. מפלגת העבודה, שמקבלת רוח גבית צעירה וחדשה, תרוויח יותר אם הבחירות יתקיימו מאוחר יותר. היא תוכל לרכב על הבחירות להסתדרות שיערכו בחודש הקרוב, בהן איתן כבל מראה שגם בחירות לועד הבית יכולות להיות מעניינות, והופך את הבחירות לראשונות, כנראה מאז שנות התשעים, שהיו אידיאולוגיות. אבל מפלגת העבודה לא מוכנה לבחירות.

אני לא אומר זאת כי אני רוצה להתמודד בפריימריס, וברור לי שתקופה של חודש וחצי לא יספיקו. אני אומר זאת כי ככל הנראה, אם יוקדמו הבחירות אנחנו נאלץ לראות את נתניהו שוב ראש ממשלה, וזו עוולה שאין כמוה. לראש ממשלה שמפזר את הכנסת אסור להבחר מחדש: אם הוא לא הצליח לנהל את הממשלה, לא הצליח לרסן את חברי הכנסת שלו והביא לכך שהצעות חוק קיצוניות ובעייתיות התקבלו, ושחברי כנסת בקואליציה יוצאים כנגד זרועות השלטון בטענה שהם אינם שומרים על שלטון החוק, הרי שהכשל הוא של נתניהו.

עכשיו, כולנו לוקחים כמובן מאליו שאם מפרקים את הממשלה חייבים לפזר גם את הכנסת. אבל הדבר לא ממש נכון, עדיין ניתן להרכיב קואליציה בצורה אחרת בכנסת. בואו נסתכל על המספרים:

קדימה: 28,
הליכוד: 27,
ישראל ביתנו: 15,
ש"ס: 10,
העבודה: 8,
העצמאות: 5,
יהדות התורה: 5,
חד"ש: 4,
האיחוד הלאומי: 4,
הרשימה הערבית המאוחדת: 4,
מרצ: 3,
הבית היהודי: 3,
בל"ד: 3,
חיים אמסלם: 1.

נניח, בצורה התיאורטית ביותר, ששאול מופז מוכן להרכיב ממשלה (28) וחובר לכמה שותפים טבעיים (יחסית) לש"ס (10), העבודה (8), הבית היהודי (3) ומרצ (3) (סך הכל 52), חסרים לו עוד 9 מנדטים כדי להיות ראש הממשלה, בכנסת הזו. כלומר, מספיק שהוא משכנע את האיחוד הלאומי ויהדות התורה (או חמישה מפורשי ישראל ביתנו, בעקבות חוק מופז).

כלומר, שאול מופז יכול, בצורה כלשהיא, לייצר קואליציה בה הוא ראש הממשלה לשנה וחצי, ולהגיע לבחירות הקרובות כראש ממשלה.

שלא יהיה ספק, אני חושב ששאול מופז הוא תאונת דרכים פוליטית, אבל אני גם חושב שכדאי מאוד שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא, והדרך היחידה לגרום לכך היא על ידי המלכת שאול מופז, כבר בכנסת הזו.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]