Intellect or Insanity

0.
אם האנושות לא היתה ממציאה את נקולה בסאליי נקולה, הרי שגוגל היתה צריכה לשלם מיליארדים כדי להנדס אותו גנטית ולהביא לשידור את זוועטון הYouTube "תמימות המוסלמים". למי שלא חי על כדור הארץ בשבוע האחרון, הסיפור הוא כזה: לפני כשבוע עלה לאתר שיתוף הסרטים סרטון המתאר את הנביא מוחמד בצורה מבישה; הסרטון, שעורר מיד זעם בקרב הקרבנות הישירים שנפגעו קשות ברגשי הדת שלהם, עורר מהומות בכל רחבי תבל. הסרט עצמו, שהופק ככל הנראה בדרכים מפוקפקות ותוך הטעיה של חלק מהצוות, הביא לאפקט ההקאה הרגיל של ממשלות תבל: מדינות עולם שלישי רבות חסמו את הגישה לאתר שיתוף הסרטים או לסרט עצמו בלבד, ואפילו ממשלת ארצות הברית ביקשה מענקית החיפוש להסיר את הסרטון.

1.
והיום התבשרנו גם שחבר הכנסת טאלב א-סנע ביקש מבית המשפט את הסרת הסרטון; לדברי עורך דינו: "משפטית יש ביסוס לתביעה שלנו. הפצת הסרט מהווה עבירה פלילית לפי חוק העונשין וכן בהתאם לגבולות חופש הביטוי כפי שהגדירם בית המשפט העליון". כעת, לצורך העניין אני מוכן לצאת מנקודת הנחה כי הסרט אכן פוגע ברגשות הדת של א-סנע, וכי הוא מהווה עבירה פלילית בישראל. אבל: בדיוק כמו שהסרט הזה מהווה עבירה פלילית בישראל, כך גם מהווים מאות אלפי פרסומים אחרים שאינם מוסרים, וזו בדיוק אופיה של הרשת.

2.
כלומר, גם אם הדברים מהווים עבירה פלילית, הרי שבחוק העונשין יש את הסמכות לתפוש ולהעניש את המפרסם, אבל אני בספק אם יש סעיף שמאפשר את הפסקת הפרסום והסרתו בעקבות אותה פגיעה. דווקא כאן עולה הבעיה של א-סנע: אין לו את הסמכות לעשות זאת. בדיוק כאן דן בנושא בית המשפט המחוזי לא מזמן בנושא חסימת אתרי הימורים על ידי ספקיות אינטרנט בישראל (עת"מ 45606-10-10 איגוד האינטרנט הישראלי נ' שחר איילון) כאשר פסק כי "לשונו של הסעיף מקנה למפקז המחוז סמכות להורות על סגירה של "מקום". במקרה דנן, הצו מופנה לצד שלישי – לספקיות – ומורה להן לחסום גישה של משתמשים בישראל לאתרים. למותר לציין, כי אתרים אלו ממשיכים לפעול". כלומר, לא רק שכשיש סמכות חוקית לסגור "מקום" הרי שאין אפשרות כזו וצריך לשמור גם על התוכן הלגיטימי, אלא שהדרך הנכונה היא לתפוס את העבריין.

3.
וכאן הבעיה של שלל המדינות שבאות להעניש את YouTube: סרטון נוראי, שקיבל מיליוני צפיות רק על סמך היותו כזה, הצליח להראות איך העולם השתנה ולא צריך להיות איל תקשורת על מנת להשיג חשיפה; מנגד, כדי לרסן את החירות הזו, שכל אחד יכול לייצר ביטוי מוצלח, באות ממשלות ומנסות לסגור את האינטרנט באמצעים מיושנים. הדרך הנכונה, כמובן, היא להתחרות על הביטוי ולהבין מה המחיר שלו. מנגד, כאשר רגשי הדת של אדם כל כך נפגעים כאשר מישהו בצד השני של העולם מציג את דעתו בסרטון זוועה דעות שמנוגדות לדעותייך ומעליב אדם שהלך לעולמו לפי יותר מאלף שנים, זה גורם לך לתהות מה הבסיס לאותן רגשות.

4.
אני בספק אם ח"כ א-סנע יזכה למבוקשו; ואם כן, הוא ישחק רק לידיהם של אותם אנשים שמקדמים את הסרטון; הרי, זה יוסר מהכתובת הנוכחית באתר YouTube ויעלה בשנית באתרים אחרים, בשמות אחרים, וזה לא יצליח לרדוף אחריו עם רגשי הדת שלו. מנגד: חשבו לרגע מה היה קורה אם כל העולם המוסלמי היה מתעלם מהסרטון? לא יוצא למהומות, לא זועם, לא מבקש חסימה. האם מישהו בכלל היה שומע על הסרט? מסופקני. וזו בדיוק הבעיה של גורמים קיצוניים בכלל (ולאו דווקא בעולם המוסלמי): הם לא מסוגלים להתעלם בשקט מכך שמישהו מחזיק בעמדות שונות מהם, ועל ידי כך הם מעצימים את העמדות האלו.

לפני כשנה וחצי הוציא ניצב שחר איילון, מפקד מחוז תל-אביב במשטרה, צו כמון ובעייתי לספקיות האינטרנט המורה להן לחסום את הגישה למספר של אתרי אינטרנט בצורה שהיתה, לדעתי לפחות, בלתי חוקית, בלתי חוקתית ונעדרת סמכות. ניצב איילון טען כי על פי סעיף 229 לחוק העונשין, הסעיף שמאפשר לו להוציא צו לסגירת 'מקומות' אשר מתקיימים בהם הימורים, קיימת לו גם סמכות להורות לספקיות האינטרנט לסגור את הגישה. טענה זו, שהופכת, דה-פקטו, את השימוש בדפדפן אינטרנט לבלתי חוקי לא נשמעה נכונה לכמה אנשים, בין היתר באיגוד האינטרנט, ואלה עשו את המעשה הנכון ועתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים כנגד חוקיות הצו.

אמש, בהחלטה אמיצה שמחזקת את שלטון החוק במדינת ישראל, קבע בית המשפט המחוזי (עתמ 45606-10-10 איגוד האינטרנט הישראלי נ' שחר איילון) כי סמכותו של ניצב מחוז מרכז על פי הסעיף אינה מאפשרת מתן צו לספקיות אינטרנט לסגור אתרים. לדברי בית המשפט "לשונו של הסעיף מקנה למפקז המחוז סמכות להורות על סגירה של "מקום". במקרה דנן, הצו מופנה לצד שלישי – לספקיות – ומורה להן לחסום גישה של משתמשים בישראל לאתרים. למותר לציין, כי אתרים אלו ממשיכים לפעול".

ההחלטה לא הפכה את ההימורים בישראל לחוקיים, היא גם לא הכשירה את פעילות אותם אתרים, אבל היא כן באה לאותת על כיוון; הכיוון הוא פשוט: בית המשפט מסביר באותו המקרה (והרבה בזכות עבודתו המשפטית הנהדרת של עו"ד חיים רביה, עו"ד דן אור-חוף ועו"ד יוסי מרקוביץ' שייצגו את האיגוד) כי באתר האינטרנט, יחד עם פעילויות רבות שאינן חוקיות, ישנן פעילויות חוקיות: "ודאי כי רצונו של אדם להמר באופן בלתי חוקי אינו זכות מוגנת, ובמקרה זה אכן לא מתקיים "שיח של זכויות". ואולם לא כך עת המדינה מונעת מראש אפשרות של היחשפות לתוכן האתר. האתר מורכב מביטויים – תמונות, טקסטים וכו' -  החוסים תחת הגנת חופש הביטוי, בלא קשר לשאלת הערך הטמון בהם".

המשמעות העיקרית להחלטה הזו, בעצם, היא בבלימה של גל התביעות לחסימת אתרי שיתוף קבצים שמוגשות על ידי זיר"ה; זו [באה ו]אומרת כי בעקבות אחזקה והפצה של קובץ אחד שאינו מורשה באתר אינטרנט, נתונה לה הסמכות לפנות לבית המשפט בבקשה שיחסום את הגישה לאתר אשר מפיץ את הקובץ (לדוגמא, תא 703-08-09 א.ל.י.ס נ' Hoaradot.net). כאשר בעצם, הפרשנות הנכונה היא: אף אם מדובר באתר שמפיץ קובץ אחד שמפר זכויות, או אף אם מדובר בעשרות קבצים, לא ניתן יהיה יותר לקבל צו המאפשר את הסרתו מהרשת בצורה גורפת (וזאת על אף שהסמכות כאן שונה לגמרי מהסמכות המשטרתית).

מעניין לראות אם תעשה הקשה מכאן לכאן באחד מתיקי זיר"ה שידונו בבית המשפט והאם ספקיות האינטרנט יפסיקו עם מדיניות ההתרפסות שלהן בהן אין להן דעה בנושא והן מותירות את הכל לשיקול דעתו של בית המשפט. חשוב לזכור: כאשר אנחנו מדברים על חירות האינטרנט שלנו, אי אפשר לסגור את הברז במקום אחד, זה רק יגרום לסכר להשבר מהר יותר.

0.
ימים קשים עוברים על משטרת ישראל; זו כעת צריכה להחליט האם להכריז על דפדפן ככלי שאינו חוקי ולאסור על כלל אזרחי ישראל להשתמש בו, או להחליט שהיא נסוגה מעמדה מצחיקה נטולת גיבוי משפטי שהיא מחזיקה בה כבר כחודש. לא משנה מה תחליט המשטרה, הרי שהתוצאה היא שהיא מבינה שנסינותיה למשטר פעולות שמבוצעות על ידי אזרחים בתוך ביתם באמצעות האינטרנט יעלו לה בנזק תדמיתי, בעליה בשיעורי הפשיעה, ובפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

1.
הכל התחיל לפני כחודש; משטרת ישראל, כחלק ממלחמה יזומה בהימורים ברשת, הוציאה צווים לספקיות האינטרנט המורים לחסום את הגישה לאתרים מסוימים, לכאורה במהלך נטול סמכות משפטית שיום יבוא והפרקליט שחתם על חוות הדעת, כמו רבים אחרים בפרקליטות הכלכלית לאחרונה, יצטרך להסביר מאיפה שיקול הדעת הלוקה. לאחר כחודש של מרתונים משפטיים, ותוך הפרת הסכמי סחר בינלאומיים שישראל חתומה עליהם, ותוך ביקורת מגורמים בתעשיית האינטרנט, החלו ספקיות האינטרנט לחסום את הגישה ולציית לצווי המשטרה.

2.
הצו המשטרתי הוא פרסונאלי, וספקיות האינטרנט חסמו את הגישה בצורות שונות. סלקום, לדוגמא, שינתה את הגדרות הDNS של אתר ויקטור צ'נדלר כך שיפנה לכתובת הIP 194.09.5.5, כתובת הנמצאת בבעלות נטוויז'ן שאינה מגיבה. אולם, גם שימוש בGoogle Public DNS אינו מצליח לעקוף את החסימה. עדיין, במקרה כזה, כתובת הDNS של האתר חוזרת להיות 204.74.99.100 (המספר, שלפחות בצו המשטרתי שפורסם, משויך בכלל לאתר אחר) אך עדיין נחסם לגישה ברמת הספק.

3.
שיטות לעקוף צנזורה וחסימת אתרים קיימות לא מהיום; אולם, אף אחד לא ציפה שעקיפת החסימה תהיה כל כך פשוטה. לפני כיומיים, בשעת לילה מאוחרת, התקנתי על אחד ממחשבי הזונה שלי את מערכת ההפעלה Joliclould לצרכי בדיקות. אחד הדברים הראשונים שעשיתי הוא להתקין את דפדפן Opera. התקנת הדפדפן, כמו שאר הדברים על המחשב, נועדה לאותם צרכי בדיקה שלשמם יש לי מחשב זונה. הדבר הראשון שעשיתי היה להפעיל את שירות Opera Turbo. כמי שמחזיק חיבור סלולרי בבית (כן!, גם אתם יכולים לקבל מסלקום תמורת 85 ש"ח לחודש + מע"מ ראוטר בחיבור יחסית מהיר, בלי לשלם לספקית, לבזק, להחזיק קו טלפון או לדאוג להעברת הקו כשעוברים דירה ולקבל גלישה בלתי מוגבלת. לעזאזל, זה יותר זול מחבילות הגלישה המעפנות, פאקינג גלישה סלולרית לא מוגבלת ב85 ש"ח לחודש) חשוב לי לדחוס נתונים כדי לקבל תעבורה טובה יותר, חשוב לי לעשות את זה מעוד סיבות, שיפורטו במועד אחר.

4.
ואז, תהיתי עד כמה יעיל הצו המשטרתי; כתבתי לי בשורת הכתובת את הכתובת האסורה והופ, כל חסימת האתרים המיותרת של המשטרה יכולה היתה ללכת לפח (ואכן, כל הכבוד לאמיתי זיו על הפולו-אפ לטוויט שלי על הצנזורה). דפדפן פשוט, שהפך להיות כל כך פופולרי בשוק הסלולרי, אך עדיין לא נקלט טוב בשוק המחשבים, יכול לשנות את המודל העסקי שלו. אכן, מדינות פחות פופולריות כמו קזחסטן סבלו קשות מכך שמתנגדי המשטר משתשמים בשירותים האלה של אופרה והדפדפן מגיע לנתח שוק של 32 אחוזים שם (וגם באיראן).

5.
כמובן, שמאז עוד הותקן על מחשב הזונה שרת TOR, אותו פרויקט שמאפשר לשחרר את האינטרנט על ידי גלישה אנונימית לחלוטין, כך שבפועל כל הצווים המיותרים האלה של משטרת ישראל יכולים ללכת לפח. כרגע ברור שבישראל יש שני אינטרנטים: החופשי, שפועל במחשכים, בלי יכולת למעורבות ממשלתית, והממסדי, בו רוב כמעט מוחלט של הציבור גולש.

6.
לפני כמה חודשים האינטרנט סער בגלל פרשיית צו איסור פרסום מפורסמת. בעקבות הפרשה עלו תהיות מה יקרה ביום בו ישראל תחסום את האינטרנט לידיעות זרות כדי לאכוף את צווי איסור הפרסום; המטרה של צווי חסימת אתרי ההימורים של המשטרה לא היו לאסור את ההימורים, הרי ברור להם שיש מאות, אם לא אלפים, של אתרים אחרים. מטרת החסימה היתה לבחון מה יקרה ביום בו סוגרים את הרשת כדי לאכוף צנזורה. נכון לעכשיו, למרות שיש מעט מתנגדים כמונים שמשתמשים בכלי הצפנה ומעקפים, רוב האזרחים שותקים. ספקיות האינטרנט לא פונות לבית המשפט העליון נגד החסימה ואף אחד לא מתלונן. כך יראה גם האינטרנט שלנו בפרשת ענת קם הבאה : אל תשכחו את זה.

באוקטובר 2006, ממשל בוש הכניס חלק בלתי רלוונטי לחוק בטחון הנמלים. מטרת התוספת היתה, בפועל, להגן על אזרחי ארצות הברית מהימורים בלתי חוקיים. החלטת ארצות הברית היתה להוציא מחוץ לחוק את ההימורים המקוונים על ידי קביעה שהימורים וירטואלים אסורים בארצות הברית ושמוסדות פיננסיים לא יוכלו לסלוק כרטיסי אשראי למשחקים אלו. אולם, מספר שנים קודם לכן, אנטיגואה, מדינה קטנה עם מאות קזינואים וירטואליים, פנתה לארגון הסחר העולמי נגד האיסור בארצות הברית על הימורים באינטרנט. טענתם היתה שטכנית, כל פעולות ההימורים הן סחר בינלאומי, וככאלו מוגנות על ידי הסכמי הסחר. ארגון הסחר העולמי פסק לטובת אנטיגואה וקבע שארצות הברית לא יכולה לנהל מוסר כפול, ובאם הימורים חוקיים בארצות הברית תחת רשיון, הם חייבים להיות חוקיים גם באינטרנט, לכן, כאשר ארצות הברית חוקקה את חוק בטחון הנמלים, היא הפרה בשנית את הסכמי הסחר העולמי. זהו חסם סחר שמפלה בין עסקים עקב מקורם: כשם שמדינות עולם שלישי לא יכולות להטיל מכסים על ייצוא חקלאי מארצות הברית, ממשלת ארצות הברית לא יכולה לאסור על הימורים באינטרנט. [את החלק הראשון, הקדמה, כתבתי כבר בפוסט אחר, כדאי שתקראו גם אותו].

יש הרבה ללמוד מפסיקת אנטיגואה כאשר מדברים על חסימת אתרי ההימורים בישראל. כמו במקרה של אנטיגואה, גם בישראל הימורים מוסדרים בחוק: לשלושה גופים יש היתר לעריכת הגרלות, הימורים ומשחקי מזל: מפעל הפיס הוא בעל סמכות לעריכת הגרלות בצורה בלעדית, המועצה להסדר הימורים בספורט היא בעלת הזכות הבלעדית לניהול הימורים על משחקי ספורט, ולאגודה למען החייל סמכות, שאינה משתמשת בה, להפעיל הגרלה שנתית.

ישראל היא חברה בארגון הסחר העולמי, וככזה קיבלה את תניותיו. אחת התנות בהסכם היא שאם מתן שירותים מסוים חוקי במדינה, המדינה אינה יכולה להפלות ולאסור על אספקת אותם שירותים משירות שמורשה לעסוק בהם במדינה אחרת. כך קובעים בארגון הסחר העולמי, בסעיף 17 להסכם מרקש, ובשאר ההסכם. כך גם פסיקת אנטיגואה פרשה את הסכם הסחר.

כלומר, ישראל, על ידי פעולה של חסימת אתרי הימורים, מפרה, לפחות לכאורה, את הסכמי הסחר הבינלאומיים עליהם היא חתמה ועשויה להיות כפופה לסנקציות נגדה על ידי שאר המדינות המפעילות את האתרים שנחסמו. למדינת ישראל אין זכות להפלות בין מפעל הפיס, שמספק שירותים מורשים בישראל, לבין אתר ויקטור צ'נדלר, שמורשה תחת החוק בגיברלטר. האפליה שמדינת ישראל מפעילה אינה חוקית, ואף אם היתה למדינה הסמכות לחסום את האתרים, הרי שהפעלת הסמכות שקולה להפרת הסכמי סחר. מעניין מה יש לפרקליטות להגיד על זה?

כמה הייתם מוכנים לשלם עבור הזכות לגלוש באתר הזה? לשאלה הזו יש כמה משמעויות שצריכות התייחסות מכמה כיוונים שונים; ובעצם, היא משקפת מדוע האינטרנט נראה כפי שהוא נראה בימינו. השאלה הראשונה היא כמה הייתם מוכנים לשלם לבעל האתר עבור הזכות לקרוא את האתר הזה, והשאלה השניה היא כמה הייתם מוכנים לשלם לספקית האינטרנט עבור הזכות לקרוא את האתר הזה.

השאלה אינה טריוויאלית בכלל; שני המאבקים האלו, לשמור על הכנסות מתוכן ונייטרליות הרשת הם מאבקים דומים מאוד. המאבק הראשון לא רק מנוהל על ידי רופרט מרדוק ואילי עיתונות, אלא גם על ידי יוצרים עצמאיים שמנסים לייצר תוכן איכותי. מגזין אחר של רון מיברג מנסה תמורת שקל ביום להציע תוכן איכותי מאוד, עם רפרטואר כותבים שלא מבייש אף מגזין. אבל מיברג לא לבד; בחיתולי האינטרנט ניסה אתר Ynet לגבות תשלום ממשתמשים שאינם נמצאים בישראל; עד שביטלו את המודל האווילי שלוש שנים לאחר מכן. הסברו של יון פדר היה מיותר לא פחות: "עם השקת המהדורה האנגלית נוצר מצב לא תקין ובלתי סביר בעיני: היהודי-האמריקני יגלוש ב-ynet (באנגלית) ללא תשלום, ואילו שכנו לבניין, הישראלי-האמריקני, ייאלץ לשלם תמורת הגלישה ב-ynet (בעברית). העובדה שהאתר האנגלי פתוח לגלישה חופשית מכל העולם חייבה אותנו, איפוא, לשנות גם את המודל שבו מופץ ynet הוותיק לקוראי העברית בעולם".

אבל Ynet אינו לבד; גם Hulu, אתר וידאו שמציע תכנים איכותיים סגור לגולשים מחוץ לארצות הברית עקב מגבלות רישוי וקניין רוחני (למרות שהמעקף אינו קשה) וכך גם אתרים רבים אחרים. כלומר, הקשר בין גיאוגרפיה לאינטרנט התהדק עד כדי כך שאתרים מפלים בין גולשים ממדינות שונות. הרעיון של אפליה בין משתמשים על סמך חיתוך גיאוגרפי, כמו גביית תשלום בכלל על תוכן, הוכיח כמרתיע גולשים מלהגיע לאתר. המודל השני, של Fרימיום, דווקא עבד לא רע. גיא בכור, לדוגמא, מציע חלק מהתכנים בחינם, כדי שתוכלו לדעת מה הסחורה שאתם מקבלים.

אבל אלה כמובן בעיות של יצרני התוכן; הם רוצים כסף עבור עבודתם. מנגד, ספקיות האינטרנט גם רוצות כסף על עבודתן, והן מקבלות אותו בדרך כלל בצורת התשלום החודשי. אלא מאי? רוחב הפס המוגבל שיש לספקיות אינטרנט לחו"ל ובמסגרת דיון שנערך בכנסת בחודש שעבר על מחירי האינטרנט הסבירו נציגי ספקיות האינטרנט כי הבעיה היא עלויות הגלישה לחו"ל והתשלום שהן צריכות להעביר לספקיות התשתית (בזק \ הוט). עקב אותו מחיר, לספקית אינטרנט יש העדפה מובנית לכך שהגלישה של כל אחד מהגולשים תבוצע לאתרים ישראלים. לכן, Akamai ודומותיה, שמאיצות אתרי אינטרנט ושומרות עותקים שלהם אצל ספקיות האינטרנט (או כמה שיותר קרוב) חוסכות לספקיות כסף רב; מנגד, שירותים כמו שיתוף קבצים אינם בדיוק ניתן להאצה בצורה הזו, ולכן נחסמים על ידי ספקיות לעיתים. בעצם, ככל שהספקית צריכה להוציא יותר כף על הבאת האתר אל הלקוח, כך היא מרוויחה פחות.

לכן, לספקית אינטרנט יש רצון אינהרנטי לקדם תכניות כמו גן נעול, בו ללקוח תהיה גישה רק לאתרים המובילים בסקר TIM, שבהם ככל הנראה הוא מבלה 90% מזמנו, ולקרוא לכך חבילת הבסיס. על כל אתר נוסף שירצה הגולש להגיע אליו, ידרש לשלם סכום נוסף. כך, לדוגמא, אם יחפש מידע על מוצר בגוגל, ויגיע אל אתר שמוכר את המוצר, תוכל להבטיח הספקית שהיא תגבה גם מבעל האתר: הרי הוא יהיה מוכן לשלם כדי שהוא יהיה פתוח ללקוחות ומתחריו סגורים. המדיניות הזו, של גן נעול מנוגדת לתפיסת החופש, אבל למי שלא בא מתחום האינטרנט היא נראית הגיונית מאוד. לכן, גם הקונספירציה שמוצגת על ידי גל מור אמורה ללכת בכיוון ההפוך: אתרי האינטרנט הישראלים אמורים לשלם לספקיות כדי לפגוע ביכולת לגלוש לחו"ל.

אחת הטענות של אריאל אטיאס בהיותו שר תקשורת היתה שיש לצנזר את האינטרנט כי גם על הכבלים יש צנזורה וזה הוכשר על ידי בג"צ (דיון ארוך בנושא כאן); אולם, אותו כשל לוגי קיים גם כאן: ספקיות הכבלים והלווין משלמות על ערוצים סכומים טובים, הן אחראיות לערוצים והן בוחנות אותם אחד אחד; לא כך נעשה באינטרנט, בו כל אחד יכול לפתוח אתר (וראו נייר עמדה למועצת הכבלים והלווין). הרי בעוד שאם ערוץ מסוים מקולקל, לא קולט או הפסיק לשדר אני אמור להתלונן לחברת הכבלים, האם אני אתלונן לספקית האינטרנט כשלא יגיע המוצר שאני אזמין בeBay?

וזהו בדיוק הקונפליקט של ספקיות האינטרנט: האם הן ספקיות תוכן או ספקיות שירות? היו ספקיות, כמו AOL בארצות הברית, שהחליטו שהן קודם כל ספקיות תוכן וסיפקו ללקוחות חבילה של שירותים שלהם, כשה"אינטרנט" הוגדר כאחד מהם. כך גם עם מה שנקרא גן נעול בסלולרי: לקוחות שילמו על חבילת דור שלישי בסלולר עשרות שקלים בחודש, עבור הזכות לגשת לגן הנעול של הספקית בלבד; על מנת לצאת מהגן הנעול היה צריך לשלם על חבילת דאטה. החסמים והצורך לפתוח את הגן הנעול בשוק הסלולר פוגשים כוחות מנוגדים בתחום האינטרנט, שרוצים לנעול את האינטרנט כמו הסלולר. הבעיה היא שמרוב הרצון של כולם לעשות כסף, אנשים שוכחים מה התפקיד שלהם.

לרון מיברג מגיע כסף רב על עבודתו; מי שירצה לקרוא את התוכן ישלם את הכסף הזה. אבל האם לספקית מגיע כסף רק כיוון שהיא מאפשרת זאת? אם נלמד מתחום הסלולר, אז מגיע לה 50%, אם נסתכל על זה בצורה אחרת: אולי כדאי שהוא יציג פרסומות מפולחות.

0.
השקת Google Public DNS היא הפיכה קטנה בתשתיות האינטרנט על ידי גוגל. השירות, שהושק אמש מאפשר לכל אחד, ללא קשר למיהו ספק האינטרנט שלו, לקבל שירותי DNS מגוגל. מטרת השירות, לפחות לטענת גוגל, היא להאיץ את תהליך הפיכת שם המתחם לכתובת הIP, כדי להקטין את פרק הזמן שאנו מחכים שעמודים יטענו. הזמן בו אנו מחכים לעמוד להטען מורכב מכמה חלקים: החלק בו הדפדפן מחפש את אתר האינטרנט שאנו נגשים אליו הוא הראשון; אחריו הוא מושך את עמוד האינטרנט (או שלל הקבצים, לרבות קבצי הפלאש והתמונות) ואז מציג על המחשב. על ידי קיצור פרק הזמן של השלב הראשון גוגל מעוניינת לקצר תהליכים.

1.
המחשבה הראשונה היא שגוגל באה שוב לייעל לנו את העולם; לצור אפשרות לעולם טוב יותר בו היא מביאה שירות טוב יותר משירות הDNS של ספקיות האינטרנט, ואפילו עוקפת לפעמים חסימות שהספקיות מטילות משיקולים כאלה ואחרים. הדבר השני שהיא יכולה לעשות זה לעזור לעקוף חסימת אתרים משיקולים אחרים; כך, לדוגמא, משתמשים בסין ככל הנראה יוכלו לקבל גישה לפחות לחלק מהאתרים הנחסמים שהוכנסו לרשימה השחורה. מנגד, גוגל תהיה גם זו ששולטת על הרשימה; היא תוכל, אם תרצה, להסיר אתרים זדוניים או אתרים שיתקבלו אודותיהם התראות כאלה ואחרות; היא תוכל לשנות רשומות ואפילו, כמו שהיא מסירה אתרים לפי שיקול דעתה הבלעדי או מסירה אתרים שמשתמשים בטכניקות לקידום פסול, גם שירות הDNS של גוגל יכול להיות כזה. הרעיון של שירותי DNS היה לשמור על היררכיה מבוזרת כך שבמידה ושירות אחד יקרוס, האחרים יחליפו אותו.

2.
השאלה השניה היא מה עם הפרטיות שלנו? האם השימוש בשירות יתחיל הצלבה? בעצם, על ידי הצלבת נתוני DNS וכתובות IP גוגל יכולה לעשות את מה שהיא לא עשתה בGoogle Toolbar: לקבל מידע על כל הגולשים בזמן אמת. כיום גוגל יודעת מהו עומס התנועה על שלל אתרי האינטרנט במספר כלים: סרגל הכלים של גוגל מאפשר לה לדעת מהם האתרים אליהם אתם גולשים באמצעות הדפדפן, אם הוא מותקן; שירות גוגל אנאליטיקס מאפשר לה לדעת מה אתם עושים בתוך האתרים שמתקינים אותם, ומנוע החיפוש יודע מה אתם מחפשים. כעת, אם תעבירו גם את הDNS, היא תוכל לדעת לאן אתם גולשים גם אם תחפשו במנוע חיפוש אחר, ותגיעו לאתר שלא מותקן עליו אנאליטיקס, ולא תשתמשו בסרגל הכלים שלהם, עדיין הם ידעו מהם האתרים שחיפשתם. מדיניות הפרטיות של השירות מסבירה כי המידע לפיו ניתן להצליב את כתובת הIP לאתרים שגלשתם אליהם נשמרת רק באופן זמני ל48 שעות, ופרטים כללים יותר, כמו ניתוח של נתוני גלישה לאורך זמן, עוברים אנונימיזציה לנתונים כמו איזור גיאוגרפי וכדומה. אחרי שלמדנו שהפיכת המידע לאנונימי אינה ערובה לשמירה על פרטיות ושניתן להסיק מהמידע האנונימי הרבה יותר ממה שחשבנו, צריך לתהות מה גוגל באמת תעשה עם המידע הזה.

3.
השאלה המעניינת היא איך גוגל השיגה את כתובת הIP המדהימה 8.8.8.8; כל מנהל רשת היה חולם על כתובת כזו. וברור שכעת יהיה לו הרבה יותר קל לזכור את הכתובת הזו ולהשתמש בה, לעומת כל מיני 118.212.123.67 למינהן; ההישג הזה אולי יגרום להצלחה של המיזם.

הידיעה על חסימת ויקיפדיה הגרמנית (ולא ויקיפדיה בגרמניה, כפי שמסביר בצדק טקקראנצ') הוא החלטה אירונית של בית משפט בגרמניה למנוע את ההפניה של אתר לאתר אחר, כפי שאסביר בהמשך.

תקציר המקרה: לוץ היילמן הוא חבר פרלמנט מהמפלגת השמאל Die Linke (לוץ היילמן בויקיפדיה). הערך הגרמני עליו נערך על ידי מספר אנשים והבהיר מספר פרטים (שחלק הוכחשו וחלק לא) בנוגע לעברו בשטאזי, המשטרה החשאית של מזרח גרמניה ובנוגע למעורבות שלו במספר אתרי פורנוגרפיה. לוץ הגיש בקשה לבית המשפט הגרמני לחסום את הגישה לאתר wikipedia.de שמפנה לויקיפדיה הגרמנית. בית המשפט אישר את בקשתו ודרש להסיר את הפרטים הפוגעניים מויקיפדיה על מנת להשיב את הגישה.

[חשוב להבהיר את ההבדל בין חסימת האתר הגרמני לחסימת האתר בגרמנית. האתר בגרמנית מתארח בארצות הברית וכפוף למשפט האמריקאי, ולכן צו שיפוטי שיורה להסיר את התוכן לא יהיה בתוקף כיוון שהביטוי חוסה תחת ההגנה של החוקה האמריקאית ולכן היה צורך ליתן צו שיורה לספקיות האינטרנט לחסום את הגישה. לעומת זאת, צו נגד האתר הגרמני שמאוחסן בגרמניה אינו כזה]

היילמן כבר התחרט על דבריו אך למהלך שביצע ישנן כבר השלכות. אמנם לא ניתן כאן צו במדינה דמוקרטית להסיר את התוכן אלא רק צו שמורה על האתר הגרמני לבצע את השינויים, אולם יש בכך כבר התערבות פסולה בתכנים בויקיפדיה, כפי שהתראתי כבר לפני שנה כאשר הרב אמנון יצחק איים על ויקיפדיה בתביעת לשון הרע. מכאן, ועד לכך שבמקרים כמו העלאת סרטים שנויים במחלוקת לאינטרנט ינקטו צעדים להסרת האתר, המרחק קצר מאוד.

חשוב להזכיר שלא מדובר רק בחסימה של הדף הספציפי על היילמן, את זה גם בית המשפט היה יכול להורות במסגרת היכולת השיפוטית שלו (וגם זאת ניתן היה לעשות מבחינה טכנולוגית), אך בית המשפט בחר שלא לעשות כן אלא לנקוט באמצעי דורסני כלפי חופש הביטוי ולהורות על מניעת הגישה [בתיאוריה] לאתר ספציפי. הפגיעה כאן היא היקפית ורחבה מדי, וספק אם היתה עוברת במסננת המידתית של ערכאת ערעור.

אל תגידו שזה לא קרה כבר, השנה, בית משפט ישראלי הורה לחסום אתר אחרי שהועלה חשד שהאתר מפר זכויות יוצרים. כמו כן, לא היינו רחוקים מצו לחסימת הניו-יורק פוסט. באוסטלריה, המודל הרלוונטי ביותר של חופש הביטוי שלנו, חוסמים אתרים בלי היכר ואנו לא רחוקים מהמדרון החלקלק ביותר שבו ניתן יהיה לקבל צווים.

בישראל, מדינה שבה תביעות לשון הרע הן חלק בלתי נפרד מהמשחק הפוליטי (תא (ת"א) 13390/03 ענבל גבריאלי נ' יוסף פריצקי, תא (מרכז) 6053-08-07‏ ‏ עופר בן-נתן נ' מוחמד בכרי, עא 323/98 עוזי בנזימן נ' אריאל שרון) לא מן הנמנע שאותו כלי אזרחי, של שמירה על שם טוב, יאפשר חסימה גורפת של אתרים ללא צדק.

אז מה אתם חושבים?

בית המשפט בקנטאקי הורה השבוע, בהחלטה שגויה למדי, לחלט מאה ארבעים ואחת דומיינים אשר היו מעורבים בהימורים לטובת מדינת קנטקי. בהחלטה, שניתנה על ידי שופטים בCircuit של קנטקי, נקבע כי עקב היות הדומיינים זמינים לגישה על ידי אזרחי קנטקי, ניתן לראות אותם כמי שמפעילים הימורים לא חוקיים בשטח השיפוט ועל כן ניתן לחלטם כחלק מההליך לעצירת התופעה. (81-CI-1409 Commonwealth of the State of Kentucky v. 141 Internet Domain Names) (והשוו בש 90861/07 מיכאל-גארי קרלטון נ' יאח"ה וכן מ 1106/07 משטרת ישראל נ' קרלטון מיכאל)

על מנת להבין את ההחלטה, השגויה מיסודה, צריך להבין מראש מהו הליך החילוט (ולכך מוקדש פרק ארוך בפסק הדין). הליך החילוט הוא הליך אזרחי-למחצה בו נתפס רכוש שהיה מעורב בעבירה מסוימת כיוון שאותו רכוש נתפס כחלק מהעבירה עצמה. חילוט אינן הליך עונשי בלבד, הוא נועד לתת משקל הרתעתי ומשקל מניעתי לרווחי עבירה. כמו כן, אין לחלט רכוש אלא אם יש ראיות כבדות (ואף מעבר לכל ספק סביר) שנעברה בו עבירה (ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, עפ 7155/01 צמרת מועדוני ביליארד בע"מ נ' מדינת ישראל).

לאחר סקירת בית המשפט בהלכות הרלוונטיות מגיע הוא למסקנה כי לא רק שדומיין הינו חפץ (ועל כך יש המערערים) (וראו כיצד בארץ ניתן לעקל דומיינים, גילוי נאות: כתבתי עבור עו"ד עידן למדן חלקים מהבקשה לעיקול הדומיין) אלא שאותו חפץ הוא לא פחות מחלק מעבירה.

כאן מתחילות השגותי על פסק הדין. ראשית, המשיבים וההליך הנאות; שימו לב לזהות הצדדים בפסק הדין: מדינת קנטקי נגד מאה ארבעים ואחד דומיינים (ולא נגד מאה ארבעים ואחד בעלי דומיינים). כל דומיין הוא יישות משפטית בפני עצמה שמחולטת. לעולם לא תראו תיק חילוט של "מדינת ישראל נגד ארגז כסף שננטש על ידי הומלס שמכר סמים ברחוב". לכן, עצם היות ההליך המשפטי מתנהל נגד בעל דומיין (בידיעתו או שלא בידיעתו) כשהוא לא צד להליך אלא רק מי שמחזיק את הדומיין הוא פגיעה בזכות הטיעון. אין שוני רב בין הדיון הזה לבין הדיון שנערך בזמנו על גירוש 415 השבויים ללבנון (ופסק הדין שאינו חתום על ידי שופט, אלא על ידי הרכב בצורה מצחיקה, בגצ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון)

שנית, לא ברור שכלל התקיימו עבירות כלשהן (והשוו עניין ה"Making Available" בערעור שהוגש על ידי ג'יימי ת'ומאס, 06-1497 Capitol v. Thomas, תודה!). כעקרון, מדינת קנטקי לא הוכיחה שאפילו אדם אחד הימר, לא טרחה לבדוק להיכן עוברים הכספים ושניתן להמר, אלא רק הגישה את בקשתה בצורה רשלנית. כלומר, אם נשווה את חילוט הדומיינים לחילוט כספים שהולבנו, אז כלל לא הוכח (ובמיוחד לא בסטנדרט הפלילי, של מעבר לכל ספק סביר) שהדומיינים היו מעורבים בהימורים. כפי שטענו חלק מידידי בית המשפט, חלק ניכר מהדומיינים לא היו יותר מחוות לינקים, שברור שאינן אסורות על פי חוק.

שלישית, השופט הפגין בורות רבתי בכל מה שנוגע להבנה שלו של משחק הפוקר כאשר קבע בצורה גורפת כי "in the end, no matter how skillful or cunning the player, who wins and who loses is determined by the hands the players hold". ההחלטה הזו שגויה במיוחד בכל שהעניין נוגע לפוקר כיוון שהיא מפספסת את ההנחה היסודית של הפסיכולוגיה של הפוקר. החוכמה היא לשחק כנגד הצד השני כאילו יש לך יד גם כאשר אין לך.

כאלגוריה לעולם המשפט, אז כשם שרוב תיקי בית המשפט מסתיימים בפשרה או הסדר כלשהו ולא הולכים "עד הסוף" לפסק דין, כך גם משחקי פוקר; שחקני פוקר ברוב המקרים לא נדרשים לחשוף את קלפיהם ולכן אין כל משמעות לקלפיהם. לכן – כמו עורכי דין, שחקני הפוקר משחקים עם המצב שניתן להם. עורך דין ששומע לקוח יכול להחליט האם הוא מעוניין לקחת את התיק או לא בהתאם לתוחלת; זו מקבילה לא מעט ליד שהוא מחזיק בפוקט (Pocket Hand). לאחר מכן, יפתחו בהליכים של החלפת מכתבים והאשמות הדדיות (הימורי pre-flop) בהם עורך הדין יוכל להחליט אם הוא מוותר או ממשיך, וכמה נזק יגרם, בהמשך יתחיל המשחק והליך גילוי המסמכים (הflop) בו כל צד ינסה להראות לצד השני כמה הוא יפסיד בסוף וכמה כדאי שיפרוש עכשיו, יתפשר ויוותר על כל ההליך בהמשך; אחרי שלא הצליחו, ורק אם לא הצליחו, יגיעו להליך המשפט עצמו (turn וriver), אבל אפילו אז, ואולי גם בשלב הסיכומים (ההימורים על הRiver) יוכל בכל רגע עורך הדין לפרוש או להציע סכום כה גדול על מנת שלצד השני לא יהיה כדאי להראות את קלפיו, והכל כדאי לא לשלם יותר לכשיגיע הצעד הבא או כשיפתחו קלפים. (ודעתה החולקת של כב' השופטת רחל גרינברג בפ 3814/07 מדינת ישראל נ' רוק ערן).

כעת, במקרים מסוימים, מה לעשות, להיות עורך דין טוב לא ממש עוזר. לעיתים, פשוט, הלקוח שלך רוצח, אונס, גונב או סתם עושה דברים לא לגיטימיים בתביעה אזרחית. האם זה אומר שאתה עורך דין פחות טוב? לא, זה אומר שהלקוח שלך לא היה טוב מספיק. אם כן, האם עבודת עריכת הדין היא הימור? לאו דווקא, אבל אלו החיים.

אם נצא לשניה מהשאלה הצדדית על פוקר, שאני עדיין חושב שראויה לדיון (אחרת אין הבדל בינו לבין מסחר במניות), הסוגיה של Due Process, הליך הוגן, ראויה כאן לדיון משמעותי. לא ייתכן שמדינת קנטקי תחלט (תעקל, תתפוס) את כל מאה ארבעים ואחד הדומיינים מבלי שאלו יהיו תחת מרותה. הבינלאומיות של האינטרנט אומרת שיש לתפוס כל דומיין במחוז שיפוטו, שאם לא כן, מחר יעקלו את הדומיין שלי כיוון שאני מטיף לחילוניות או לשינוי בדיני הקניין הרוחני ומציג מדי פעם פטמה אקראית. החוק כאן הוא לא יותר מאשר כלי משחת בידה של מדינה שמאמינה בבריאתנות ומצנזרת את הרשת של עובדיה.

0.

בהוראת בית המשפט היום חסמו המשיבות הפורמאליות 2-4, ספקיות האינטרנט, את אתר הנתבע, Ynet, לאחר שפרסם פרסום אשר מוציא את לשון הרע של התובע בכך שטוען כי זה שוכב עם עדר עיזים חולות בנידה. הפרסום, שהתבצע בטוקבק אנונימי מספר 34, הוסר, אך לדברי התובע, איש בעל שם ידוע, המערכת המובנית של Ynet שמאפשרת תגובות עשויה לאפשר לאחרים לעשות שימוש לרעה, ולכן, עד שלא תמנע בצורה טכנית הפצת לשון הרע באמצעות אותה מערכת, עליה להסגר.

1.
כך עשויה להראות ידיעה זניחה במדור המחשבים של אחד מאתרי החדשות באינטרנט בעוד שנה, אחרי שאלו לא יוצאים נגד החלטות שגויות שאינן מבוססות בדין כלל וכלל כמו בש"א 3485/08 NMC נ' אלי עמר. ההחלטה, שניתנה לפני כשבועיים ופורסמה היום לראשונה בYnet קובעת כי ספקיות האינטרנט בישראל יחסמו גישה לאתר אינטרנט העוסק, לכאורה, במתן לינקים לטורנטים. (וראו גם את ההחלטה בא' 167/07 NMC נ' עמר)

2.
זו לא ההחלטה היחידה שקיימת כיום, חברת ניו סאונד אינטראקטיב דורשת מספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לאתר PaNet שלכאורה מפר את זכויות היוצרים שלה. דרישות אלו באות לאחר חודש עמוס ביותר במלחמה בצנזורה העולמית: ראשית, בית משפט בדנמרק הורה לספקית אינטרנט לחסום את הגישה לאתר שיתוף הקבצים המפורסם The Pirate Bay בתחילת החודש (מה שרק גרם לעליה בתעבורה); לאחר מכן, נחסמה הגישה לאתר WikiLeaks לאחר שניתן צו מניעה נגד רשם הדומיינים, שבהתערבות הEFF הוסר והוחזר האתר למקומו.

3.
ומה כל כך בעייתי בהחלטת בית המשפט? ראשית, להחלטה אין כל ביסוס בדין. לא פקודת זכות יוצרים, לא חוק עוולות מסחריות ולא חוק זכות יוצרים מכירים בסעד של מניעת גישה לאתר אינטרנט ברמה הזו. מדובר בצו שמונע את הגישה של אזרחים (שאינם צד להליך) באמצעות ספקיות האינטרנט לאתר אינטרנט שבסך הכל מספק קישורים לאתרים אחרים (או קבצים אחרים) שמספקים קישור להפרת זכות יוצרים (ועד היום לא הוכח כי מתן קישור לתוכנת שיתוף קבצים מהווה הפרת זכויות יוצרים בישראל).

4.
הבעיה האמיתית היא מה שנוצר כאן. אם עד עכשיו התמודדנו עם חוק הצנזורה שנותן "צנזורה וולונטרית" (כלומר כזו שלמשתמש יש עוד את האפשרות להסיר את החסימה), החסימה בצו המדובר היא מוחלטת. אין לאזרח שום דרך להסיר את אותו סינון. וחסימת אתרים המפרים זכויות יוצרים היא רק צעד ראשון, שהסיבה היחידה שהוא ננקט היא האינטרס הכלכלי.

5.
לצערנו, אין אתר זכויות ילדים שיעתור לחסימת הגישה לאתרי פורנוגרפיית קטינים ואין ארגון שיעתור להסרת חסימה לאתרים נאצים. הסיבה האמיתית שהתחילו דווקא עם אתרי שיתוף הקבצים היא הרווח העצום של חברות התקליטים מאותה צנזורה, היום זה האתר הזה, מחר מדובר בכל הפורטים של שיתוף קבצים. כי אלו הבעיות העיקריות באינטרנט: פדופיליה, הימורים, סמים והפרת זכויות יוצרים. המשותף? ברור לכולנו. ואט אט יגיעו האופורטוניסטים: אותם אנשים ששמם הטוב נפגע יבקשו הסרת אתרים מהרשת, הם גם יבקשו את ההסרה של תכנים שלא ראויים להיות, ולא נצטרך צנזורה; 892 תהיה מיותרת.

6.
החופש שלנו בסכנה. חופש הביטוי שלנו הוא לא דבר שניתן לקחת כמובן מאליו, אנחנו כחנונים, האקרים, ילדים, אנשי אינטרנט, סקרנים ובכלל מי שאינו מאמין שיש דרך אחרת מאשר לתת לאדם להיות חופשי לא יכול לעמוד מנגד.

7.
לכל טכנולוגיה יש כמה שימושים. אתמול, הדיסק החדש והמצופה של Nine Inch Nails שוחרר (ועוד בCC). האתר עצמו נפל עקב עומס רב, ולמרות ששילמתי על הדיסק לא יכלתי לקנות אותו. רצתי מהר והתקנתי את אחד מהקליינטים הטובים לשיתוף קבצים והורדתי את הדיסק ששילמתי עליו חמישה דולרים קודם לכן ברשת מבוזרת, אמיתית וללא חסמים. כך צריכה להיות האינטרנט – ואת זה רוצים לקחת לנו.

אנא עזרו על ידי הצבעה על סיפור (באנגלית) זה בדיגג