Intellect or Insanity

רימון מוצמד לדלת בית מגורים באמצעות נייר דבק. למשטרה אין קצה חוט בנוגע לפשע, למניע או למבצע למעט ראיית DNA הקושרת אדם מסוים לסרט ההדבקה. האם על יסוד ראיה זו בלבד ניתן להרשיע את האדם? זו השאלה שעמדה בבסיסו של פסק הדין בעפ 149/12 ‏ אשר אלמליח נ' מדינת ישראל. בית המשפט העליון, מפי השופטת עדנה ארבל פוסק כי ניתן להרשיע על סמך עדות זו בלבד, אלא ש"משקל הראיה ואפשרות ההרשעה על-פיה יוכרעו בהתחשב בהסבר שהציע הנאשם לנוכחות הדנ"א שלו בזירה. ככל שעלה בידו להציע הסבר מתקבל על הדעת או גרסה מזכה שיש בה כדי לטעת ספק סביר באשמתו, כי אז מובן שיש לזכותו, בדומה להלכה הנוהגת באשר לטביעת אצבע".

כלומר, על פי בית המשפט העליון, די בכך שדגימה אורגנית המכילה את מאפייניו של הנאשם על מנת להרשיע, אלא אם אותו אדם מספק הסבר סביר להמצאותה במקום. ההחלטה הזו תמוהה לא כיוון שהיא לא נכונה, אלא כיוון שהיא הופכת את עקרונות היסוד של המשפט. חזקת החפות היא כי על המדינה המאשימה הנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם אכן ביצע את העבירה. כמובן שזו לא הפעם הראשונה שהלכה כזו נפסקת ביחס לראיות פורנזיות, שכן כבר בעפ 4471/03 מדינת ישראל נ' קריספין נפסק אותו דבר ביחס לטביעות אצבע, אלא שהפסיקה עצמה בעייתית בגלל ההבדל והנדיפות של ראיית DNA.

אלא, שבאותו עניין קריספין פסק בית המשפט העליון כי עצם קיומה של הטביעה יש בה כדי לזהות את המצאותו של אדם במקום, אך בהעדר מניע לא היה יכול בית המשפט להרשיע בנסיון רצח: "בנסיבות המקרה שלפנינו, מאחר שפרטים רבים אודות הרקע לאירוע הדקירה ואופן ביצוע המעשה לא הובררו לאשורם, לא הוכח, לדעתנו, ברמת ההוכחה הדרושה, כי המערער התכוון להביא למותו של חזן".

הפתח הקשה בהסתמכות על ראיות DNA היא שכל דבר שאנו נוגעים בו מקבל את הראיות האלו; בדיוק כמו טביעות אצבע, וכי קל מאוד להפליל אדם באמצעות אותן ראיות: די בכך שתאסוף שערה מגופו של אדם, פריט מזון שהאדם אכל, ציפורניים או כל פיסת מידע אורגני אחרת, כדי להצביע על המצאותו של אותו האדם במקום העבירה. וכעת, כאשר יובא האדם לחקירה (ובמקרה שלנו האדם הובא לחקירה שנתיים לאחר מכן), הוא זה שיצטרך לספק הסבר סביר לגבי המצאותו או אי המצאותו.

(ראו סקירה מעניינת על הראיה הנסיבתית במשפט העברי)

וזו הדאגה שלי: האוטומטיזציה של המשפט הופכת את סדרי עולם וחזקות חפות: במקום שבו ראיה נסיבתית מדעית מצליחה להל בשופטים בצורה כה מהירה ולהפוך את החזקות במשפט הפלילי, הרי שיש סכנה משמעותית לכך שאותה ראיה נסיבתית תביא לאוטומטיזציה של היפוך חזקת החפות: קודם כל יחפשו ראיית DNA. אחר כך, הנטל הוא על הנאשם להוכיח; אם לא הוכיח, יורשע אוטומטית. ללא כל שופט, ללא כל משפט צדק.

מפעם לפעם עולה ההצעה להעביר את סמכויות השיטור, בחלק מהעבירות לפחות, לידי הרשויות המקומיות הנבחרות. בין ההצעות הרגילות היו לתת לפקחים העירוניים סמכויות מעצר; אבל כל פעם עולה הצעה אחרת. אני, אישית ואידיאולוגית, חושב שההצעה היא בעייתית, אבל מה שקרה לאחרונה בטבריה מדגים בדיוק את הבעיה: החלטות על חקירות שמונעות משיקולי פוליטיקה מקומית יביאו ללא יותר מדיקטטורה מוניציפלית.

לפני מספר שבועות פורסם ב'הארץ' סיפור מעניין: פעיל חברתי נעצר לאחר שפרסם בפייסבוק תמונה של ראש עיריית טבריה, מר זוהר עובד (שכנגדו יש כתב אישום) יושב בבית קפה. החשד היה, כמובן, שהצילום הוא הטרדה. השבוע, שוב מפרסם 'הארץ', פעילים אחרים בטבריה נעצרו לאחר שכתבו סטטוס בפייסבוק; האחד כתב כי בקרוב ראש העיר ימצא בבית הכלא והשני כתב כי לכל כלב מגיע יומו; שתי התבטאויות מדאיגות פוליטית, אך לא פליליות או מאיימות. המשטרה, בתגובה, עצרה אותם ונטלה את טביעות אצבעותיהם (לפי 'הארץ'). כמו כן, המשטרה ביקשה לאסור עליהם לפרסם דבר נגד ראש העיר במשך 15 ימים.

הפתרון הפבלובי של המשטרה, לאסור על פרסומים באינטרנט כתנאי לשחרור ממעצר היא לא יותר ממדאיגה (וטורו של עוזי בנזימן בנוגע לפרשת 'בחדרי חרדים' מדגים זאת). אבל הדאגה השניה היא כזו: מדוע, לעזאזל, השקיעה המשטרה מאות שקלים באיסוף טביעת אצבע ממי שנחשד כי כתב סטטוס בפייסבוק? האם זו עומדת להקים מאגר ביומטרי של בלוגרים וכותבי סטטוסים רק כדי להתריע אותם ולהשפילם?

להזכירכם, על פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) למשטרה אכן יש סמכות לטול טביעות אצבע ולאחסן אותן במאגר שלה; המאגר הזה, שאינו קשור במיוחד למאגר הביומטרי, נועד לסייע לה בזיהוי חשודים. אלא, שהתגובה האוטומטית, של נטילת טביעות אצבע מכל מי שנחקר אי פעם. אלא, שלפי סעיף 11כב יש גם על המשטרה חובה למחוק את הנתונים האלה אם 'תתקבל החלטה' שלא להעמיד אדם לדין; כלומר, כל עוד המשטרה ממסמסת את ההחלטה הזו, היא תוכל לשמור טביעות אצבע של אדם שכתב סטטוס בפייסבוק, רק על כך, ולעשות שימוש במידע הזה.

האיומים המרומזים של המשטרה כאן, לפיהן אדם שנחשד חותם על התחייבויות שלעולם לא יעברו ביקורת שיפוטית, על מנת להשתחרר לביתו, כאשר ידוע לכולם כי לא יוגש לעולם כתב אישום, היא בדיוק השחיתות המוסדית ממנה צריך להרחיק את ראשי הערים. אלה, מראש, כבר מעורבים דיו בחשדות לפלילים, והעובדה שהם יוכלו להשתמש במשטרה כשוט על מנת להרתיע אנשים מלפעול נגדם היא מדאיגה עוד יותר. אבל זו בעיה ראשונה, הבעיה השניה בכפיפות הזו היא החשש מהפגיעה בחירות הביטוי.

הסכנה האמיתית היא האיום הלא מרומז של "תכנסו כבר עכשיו למאגר של פושעים"; הרי המצאות ברשימה של נחקרים, חשודים ונאשמים, השפלה, מעצר וכל הפעילויות האלה אינן נורמטיביות, הן נושאות קלון חברתי והן משפילות. האיום של המשטרה, שלפעילות פוליטית יש מחיר של קלון והשפלה, כמו גם המצאות ברשימה של חשודים מיידיים לכל עבירה, היא הסכנה. הרי, אם יקרה משהו לראש עיריית טבריה אותם כותבי סטטוסים יהיו הראשונים בחקירה, אפילו שהם בסך הכל הביעו מחאה בצורה פומבית ולגיטימית. ומי יודע, במדינה בה אחוזי ההרשעה הם כמעט מאה אחוזים, אני לא רואה דרך להתחמק ממאסר.

0. אבסטרקט
[ביום רביעי הקרוב אני ארצה כחלק מקבוצת המחקר של LiSS בכנס באוניברסיטת חיפה. זו ההרצאה שלי]. מאז 2003 ועד היום, ממשלת ישראל עבדה קשות על מנת לחוקק את חוק המאגר הביומטרי והצוים והתקנות לפיו. אולם, המאגר הביומטרי שיוקם הוא לא המאגר הביומטרי היחיד בישראל ולא יהיה המאגר היחיד שלרשויות שלטוניות יש גישה אליו. בהרצאתי הקצרה, אני אציג גישה שונה, ואשאל האם חוק המאגר באמת היה נחוץ ומה הסיבה לבחירה באקט תחיקתי כאשר הקימו את המאגר. בעת שאעשה כן, אבחן האם החוק דרוש כיוון שהאמנה החברתית נשברה או כיוון שזה היה אקט מגלומני מתוך רצון לעצור כל גישה אלטרנטיבית למאגר.

1. חוקי מאגרי מידע, פרטיות.
ראשית, אנחנו צריכים להבין כיצד מאגרי מידע ממשלתיים עובדים. נסתכל על חוק הגנת הפרטיות ונבין שזה חל גם על הסקטור הציבורי ולא רק על הפרטי; מעבר לכך, סעיף 23ד לחוק מאפשר לכל אדם את הזכות לדעת, בעת שהוא מוסר מידע לרשויות, מה השימושים שיעשו עם המידע וסעיף 23ג מאפשר לרשויות שלטוניות את העברת המידע בין רשות אחת לאחרת בעת שהדבר נחוץ על פי חוק או לצורך מילוי פעילותו של אותו הגוף. לבינתיים, אם זה היה רצון המחוקק, היה הוא יכול להקים מאגר מידע ולהפעיל אותו בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, אך הוא לא היה יכול לחייב את האזרחים לתת את פרטיהם הביומטריים.

אז מה כן היה יכול המחוקק לעשות? הוא היה יכול לשנות את חוק מרשם האוכלוסין. חוק מרשם האוכלוסין הוא חוק שמסדיר את ניהול המרשם הישראלי (שכמו שראינו כבר,הודלף בעבר לאינטרנט); סעיף 2 לחוק הוא סעיף טכני לחלוטין, שכותב מהם השדות במסד הנתונים שירשמו, ואותם יש חובה לספק. במצב כזה, תיקון של החוק שיוסיף את סעיף "טביעת האצבע" היה יכול לטפל בבעיה, ללא כל תיקון חקיקה נוראי וארוך.

אולם, המחוקק הישראלי החליט להעביר חוק בן 30 עמודים, שמתאר לפרטי-פרטים את השימושים במידע. בכדי להבין מדוע, הבה נצייר כיצד מאגרים אחרים עובדים.

2. מאגרים ממשלתיים וחקיקה.
ראשית הבה נראה מהם המאגרים שחוקקו ומה לא; מאיר שטרית, יזם המאגר הביומטרי אמר בזמנו שבישראל יש מספיק מאגרים ביומטריים“. אולם, אם נבחן את הטענה שלו נמצא פרספקטיבה אחרת, כזו שאומרת מי נדרש ומתי נדרש אדם לספק את המידע הפרטי שלו בצורה רצונית למאגר המידע.

מהם בעצם המאגרים שהוסדרו בחקיקה? ראשית, יש לנו את חוק איסור הלבנת הון שהקים מאגר רגיש במיוחד, לאחריו יש את חוק מרשם האוכלוסין שלא הקים מאגר, אבל הרשה את איסוף המידע, מאגר הDNA המשטרתי (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף החשוד)), והמרשם הפלילי (חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים).

מנגד, יש לא מעט מאגרי מידע שמכילים מידע רגיש ואישי כמו המאגרים הסטטוטוריים, לרבות מאגר העובדים הזרים, מאגר בעלי רשיונות הנהיגה שלטענת משרד התחבורה, למרות שמכיל מידע ביומטרי אינו מאגר ביומטרי, ומעבר לכך, משרד התחבורה מעביר את המידע הזה למשרד הפנים), יש גם את מאגר המובטלים של לשכת התעסוקה, שמכיל מידע על טביעות אצבע ולסיום יש את מאגר המידע של משרד התחבורה בנוגע לשימוש בכרטיסי רב-קו והאזרחים המחזיקים אותם.

3. אז מדוע מחוקקים מאגרי מידע?
אנו יכולים לראות שלמרות שמספר מאגרים חוקקו בגלל הטבע הרגיש שלהם (נניח, הלבנת הון), אין הבדל מהותי בין רגישות המידע במאגרים מחוקקים ללא-מחוקקים; אין הבדל משמעותי בין המידע הפיננסי (הלבנת הון) לבין פרטים ביומטריים של עובד זר. אנחנו יכולים גם לומר שהחקיקה לא הגיעה בגלל הטבע הלא-וולונטרי של המידע; לאדם אין את הבחירה החופשית להיות מובטל או לא לנסוע הן ברכב והן בתחבורה ציבורית. אף אחד מהמאגרים הלא-מחוקקים אינו בהכרח וולונטרי, הם פשוט פונים לצרכים ספציפיים שמעמידים את האדם ה"מסכים" בפינה קשה ודורשים מהם לתת את הפרטים האישיים שלהם מעמדת נחיתות: האדם הוא מובטל, או שהוא מחפש עבודה בישראל, או שהוא רוצה לנסוע בישראל ברכב או באוטובוס. כל אלה הן פעולות בסיסיות שאדם לא יכול להסתדר בלעדיהן.

4. מדוע חקיקה?
כעת, נצא מהנחה תיאורטית שההקמה של המאגר הביומטרי היתה יכולה להעשות תוך חקיקה קצרה יותר. היתה אפשרות רק לשנות את חוק הדרכונים, מתוך הנחה שלרוב הישראלים יש דרכון, ולהחזיק את המידע הביומטרי ש"דרוש" לצורך הוצאת הדרכון; הממשל היה יכול גם ללכת באותה בדרך שמשרד התחבורה הלך, ולדרוש את מתן טביעות האצבע ואחסנתם. אלא, שהבחירה לחוקק את המאגר התקיימה, ומדוע?

הסיפור האמיתי הוא חוק הגנת הפרטיות, אבל לא הדרישה למתן "הסכמה מדעת" לפגיעה בפרטיות או הסעיף שדורש ליידע את האדם על זכויותיו, אלא בגלל סעיף 23ג. הבה נבחן את הסעיף:

ג. מסירת המידע מותרת, על אף האמור בסעיף 23ב, אם לא נאסרה בחיקוק או בעקרונות של אתיקה מקצועית –
(1) בין גופים ציבוריים, אם נתקיים אחד מאלה:
(א) מסירת המידע היא במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע והיא דרושה למטרת ביצוע חיקוק או למטרה במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע או מקבלו;
(ב) מסירת המידע היא לגוף ציבורי הרשאי לדרוש אותו מידע על פי דין מכל מקור אחר;
(2) מגוף ציבורי למשרד ממשלתי או למוסד מדינה אחר, או בין משרדים או מוסדות כאמור, אם מסירת המידע דרושה למטרת ביצוע כל חיקוק או למטרה במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע או מקבלו;
אולם לא יימסר מידע כאמור שניתן בתנאי שלא יימסר לאחר.

וובכן, צריך לקרוא את הסעיף בזהירות, למרות שלכאורה מדובר על היתר גורף למתן המידע. יכול היה לקום מאגר מידע ביומטרי כלל ארצי, אבל במצב כזה למשטרה (ולשאר כוחות הבטחון) לא היתה יכולה להנתן הגישה למידע. מדוע? בהתחשב בכך שסעיפים 23ג(א)(1) ו23ג(א)(2) לא מאשרים את זה. החוק אומר במפורשות שלמשטרה תהיה הסמכות לדרוש את המידע במקור. אולם, המשטרה לא רשאית להכריח אדם לתת את פרטיו הביומטריים סתם כך ולהקים מאגרים, ומשרד הפנים לא היה מוסמך בחוק להעביר מידע כזה למשטרה.

כלומר, בניגוד למאגרים אחרים, ניוד המידע והניתוק בינו לבין הסיבה לאיסופו היא מה שהביא לצורך האמיתי בחקיקה.

5. פסילת גורמים אחרים.
כעת, אנו יכולים לתהות האם זו באמת הסיבה; האם יש יד נעלמה שדרשה זו. הסיבה היחידה להסביר חקיקה באורך 30 עמודים היא לבחון את החלופות שעמדו מול הממשלה: הממשלה דחתה את הצעת עדי שמיר, להקים מאגר מידע לא מזהה ואת הבחירה להמנע מלאחסן הן את טביעות האצבע והן את תמונות הפנים שלו (כאשר בבירור נאמר על ידי משרד הפנים שהם אינם זקוקים הן לצילום פנים והן לטביעת אצבע,על ידי יורם אורן שהבהיר שניתן להשיג מאגר אמין גם ללא שתיהן). כלומר, למחוקק עמדו לפחות שתי אלטרנטיבות שלא סתדרו את הגישה למאגר שמונע הרכשה כפולה ולא מכיל מידע כל כך רגיש, אבל הוא בחר לדחות זאת.

פסילת האפשרות של ניהול המאגר ללא חקיקה יכולה להיות חלק מהדיון אחר כך כאשר ידון חוקתיות החוק בבתי המשפט, אבל זה לא העקרון. הבחירה בין חקיקה לבין בניית ארכיטקטורה אחרת מובאת אך ורק כדי לאפשר את המעקב, וזה העקרון.

6. סיכום
אנו יודע שהמחוקק יכל היה לבחור לא לחוקק מאגר (או להקים אותו מבלי לחוקק), ושהוא היה יכול להקים את המאגר מהר יותר, ללא כל פיילון ואף לכפות אותו על האזרחים. אך במצב כזה, המשטרה וגורמי אבטחה אחרים לא היו יכולים לקבל גישה למאגר. לכן, ההסתכלות על החקיקה חייבת להעשות דרך המשקפת הזו: של מטרת החוק והיא הקמת מאגר משטרתי של כל אזרחי ישראל.

[פורסם במקור באנגלית]

0.
היום, מתישהוא בשעות הערב, מאות אלפי עיניים יהפכו להיות פאסיביים ויצפו בטלסקרין* כמה דקות לפני שהם יריעו לביבי, בעוד שאחרים יפגינו נגד השתלטות 'האח הגדול' על חיינו. בצורה אירונית, בעוד שלהפגנה נגד 'חוק האח הגדול (תעודות זהות ביומטריות)' הגיעו בודדים בלבד, להפגנה נגד 'האח הגדול (סדרה)' אמורים להגיע אלפים. והרי, זה מה שאיכפת לאנשים.

* (טוב לך יואב? הנה אני מדבר על זה)

1.
אבל את 'האח הגדול' לא מעלים באמצעי רודני; לא תופסים שלטון בכח וכופים עלינו דיקטטורה טוטאליטרית, אלא מביאים אותה מרצון. משכנעים אותנו לוותר על הפרטיות שלנו על מנת לקבל חיים נוחים יותר. כיום, אם אנחנו מקימים מאגר שיחות טלפון ומיקום טלפונים ארצי כדי להלם בפשיעה המאורגנת, אנחנו עושים זאת באותה החדווה בה אנו נותנים את טביעת האצבע שלנו לקופת חולים. אבל קופת חולים ממילא מחזיקה את כל המידע האישי שלנו: נתונים רפואיים, מרשמים, קשרי משפחה, הכל בעצם שם.

2.
לכן, התחקיר החשוב של עידו קינן על הקלות בה הודלפו כתובות המייל של מבוטחי קופת חולים כללית לבעל אתר היכרויות הוא תחקיר מהחשובים. הפעם לא מדובר על רשלנות בעיצוב אתר האינטרנט כמו שהיה כאשר באתר איכילוב היתה פרצת אבטחה אלא על הדלפה של מידע חסוי החוצה. היום זה כתובות המייל שלכם, מחר אלה התרופות שאתם נוטלים ובעיות המשקל שלכם.

2.5
יש שיאמרו: "הרי זה בכלל לא משנה, חוק הספאם בכל מקרה ימנע מאנשים לפנות אלינו ולהציע לנו מידע מסחרי ולכן אין לנו מה לדאוג. במקרה הזה מגיעה הבעיה השניה עם ספאם: ספאם הוא רק דרך אחת לצור עמך קשר בלי רצונך. אבל יש עוד חלק שלם בפניה לאנשים למטרות מסחריות: ניהול מאגר המידע. חוק הגנת הפרטיות מטפל בניהול מאגרי מידע בהם יש מידע אישי על אדם (כמו במקרים של מידע רפואי) ואוסר על העברה של המידע הזה במקרים רבים. אולם, גם החזקה של המידע הזה, על ידי אדם מסוים, עשויה לפגוע בפרטיות שלך בצורה כלשהיא. הפגיעה בפרטיות יכולה לאפשר לאחרים לא רק למכור לך מוצרים אחרים [ולא חובה שזה יהיה באמצעות דואר אלקטרוני, טלפון גם עוזר כאן] אלא גם למצוא אנשים מסוימים לניסויים רפואיים או להציע להם שידוכים.

3.
אבל אנחנו ויתרנו על הפרטיות שלנו למען נוחות [למרות שהויתור לא היה נחוץ לכשעצמו]. אבל מה קורה כשמישהו אחר מוותר על הפרטיות בשבילך? הNew Scientist מדווח על מערכת שמסוגלת לקרוא את הדמויות שאדם מסוים רואה בעיני רוחו. כבר לא מדובר במערכת טכנולוגית שבודקת אותנו בלי הסכמתנו אלא במערכת שאוספת את המידע בצורה אמיתית של אח גדול, יותר כמו מערכת Acclair הדימיונית.

4.
סדר היום שלנו השתנה. אנחנו רוצים לתת למדינה ולחברות מסחריות את הכלים כדי שיהפכו את כולנו לכוכבי תכניות ריאליטי.

0.
בית המשפט לזכויות אדם באיחוד האירופי פסק השבוע כי אין להחזיק מאגר ביומטרי של אזרחים שנחשדו בעבירות וזוכו. ההחלטה עצמה היא מהפכנית כיוון שהיא לא רק מחזקת את הפרטיות של האזרח ואת זכותו על נתוניו הביומטריים כחלק מזכותו לשלמות גופו, אלא גם כיוון שהיא אומרת חד וחלק שמאגר ביומטרי לחשודים בעבירות אינו חוקתי, ועל כן קל וחומר שמאגר ביומטרי של כלל האזרחים אינו חוקתי. לכן, מדינת ישראל חייבת להפסיק את הפארסה הקרויה 'מאגר ביומטרי'.

0.1
תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא מנוי על הבלוג: בשנת 2005 הסכימה כנסת ישראל להצעת חוק נוראית: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-חיפוש אמצעי זיהוי ומאגר נתוני זיהוי) . מטרת הצעת החוק היתה להקים מאגר נתונים ביומטרי של חשודים בעבירות חמורות (ואלו שהורשעו) על מנת שהמשטרה תוכל להשתמש במאגר לגילו עבירות. האגודה לזכויות האזרח התנגדה להצעת החוק, בטענה שמאגר המידע עשוי לפגוע בפרטיות: "הצעה זו עומדת בניגוד מוחלט לעקרון חזקת החפות ונסמכת על ההנחה הפסולה, שניתן להתייחס אל חשודים ונאשמים כאל עבריינים. בהקשר זה יובהר, כי כאשר נטילת דגימה או אמצעי זיהוי נדרשת כחלק מהליך החקירה, מוסמכת המשטרה לנטלה בהתאם לדיני החיפוש הרגילים". (מכאן)

0.2
מכאן לכאן, החליט שר הפנים, מאיר שטרית לעשות ככל יכולתו על מנת לקדם תעודות זהות ביומטריות "עקב 350,000 תעודות זהות מזויפות". אותן תעודות, צריכות גם לאפשר למדינה לקיים מאגר ביומטרי שיסייע במניעת פשעים. בתחילה, תירץ זאת בכך שארצות הברית דורשת דרכונים ביומטריים (אך לא מאגר ביומטרי, שימו לב להבדל) בכדי לאפשר כניסה למדינה ללא ויזה, אחר כך חתם על מכרז מול HP בטרם עברה החקיקה הרלוונטית וכעת הוא מנסה לקיים דיון בנושא החוק בזמן הפגרה בכנסת, ובעת שחברי הכנסת עסוקים בבחירות.

0.3
אולם, כמו שהעובדה שהתעודות קלות לזיוף בערך כמו שקל לזייף אישורים מקופת חולים לא הפריעה לשטרית, אני בספק אם הדברים הכתובים כאן יפריעו לו.

1.
בית המשפט לזכויות אדם באיחוד האירופי קבע השבוע כי אין זה חוקתי שמדינה תאגור מאגר מידע אודות טביעות אצבע, דגימות DNA ומאפיינים תאיים של אזרחיה שהיו חשודים בפלילים אך זוכו. ההחלטה בפסק הדין S. & Marper v. UK היא מהפכנית בין היתר כיוון שהיא מיישמת את הדירקטיבה האירופית להגנה על מידע. על פי ההחלטה, אין כל הצדקה שמדינה תשמור מידע פרטי על אזרחיה שאינם חשודים ושאין כל חשש סביר ורציני שאותם אנשים יהיו מעורבים בעבירות חמורות.

The Court notes at the outset that all three categories of the personal information retained by the authorities in the present cases, namely fingerprints, DNA profiles and cellular samples, constitute personal data within the meaning of the Data Protection Convention as they relate to identified or identifiable individuals. The Government accepted that all three categories are “personal data” within the meaning of the Data Protection Act 1998 in the hands of those who are able to identify the individual. (…) The Court accordingly considers that the retention of fingerprints on the authorities' records in connection with an identified or identifiable individual may in itself give rise, notwithstanding their objective and irrefutable character, to important private-life concerns.

2.
ולהסבר המתבקש, כאשר חשוב לשים לב שישראל היא מדינה שחתומה על הסכמי האסוסיאציה עם מדינות האיחוד האירופי. ככזו, אין היא כפופה אמנם על הוראות הדירקטיבה האירופית ולא כפופה לבית המשפט לזכויות אדם שם; אולם, ישראל שמעוניינת בקשרים כלכליים ענפים עם מדינות האיחוד האירופי עשויה למצוא את עצמה מול שור זועם כאשר זו תחוקק את חוק המאגר הביומטרי. אם בית המשפט שם פסק כי שמירת פרטים של חשודים שזוכו היא פגיעה בפרטיות ואין להחזיק מאגר כזה, קל וחומר שאין להחזיק מאגר של כלל אזרחי המדינה.

2.1
האיחוד האירופי כבר הבהיר שהוא עשוי להתייחס לצנזורה של האינטרנט כמניעה של סחר חופשי ולהטיל סנקציות על מדינות שמצנזרות את הרשת; הוא גם דרש מארצות הברית לקדם שורה של אמצעים להסדרה עצמית של פרטיות גולשים על מנת לקיים העברה חופשית של מידע בין המדינות. כלומר, אפילו ארצות הברית האימתנית שעדיין לא מחזיקה מאגר ביומטרי התקפלה לדרישות הפרטיות של האיחוד האירופי, ולמרות שאין לה דין פדראלי או מדינתי בנושא הגנה על פרטיות מפני גופים פרטיים (להבדיל מהגנה על פרטיות נגד המדינה), קידמה הסדרה עצמית בנושא.

3.
ואין זה מפליא שהממלכה המאוחדת היא דווקא זו שהתעקשה, בניגוד למדינות אחרות באיחוד, להחזיק מאגר ביומטרי של אזרחיה. בריטניה היא גם זו שאיבדה לא מעט מידע רגיש של אזרחיה לאחרונה: זה לא משנה אם זה דיסק און קי שהכיל מידע פרטי של עבריינים שהלך לאיבוד, מאבדת מידע על עובדים ומיישמת תקני אבטחת מידע מזוויעים.

4.
ישראל, לעומת זאת, עשויה להיות כפופה לסנקציות רציניות בעת הקמת המאגר הביומטרי הייחודי של המדינה. חרם מצד האיחוד האירופי, שיגרור הצהרות מצד שרינו על כמה האיחוד אנטישמי; פעילות נגד החוק תראה כאילו יש לאזרחים משהו להסתיר, בעוד שבפועל אנו מנסים לשמור על המידע הפרטי שלנו פרטי. מאגר ביומטרי הוא פתח לגניבת זהות שלא יאמן, ללא אותו מאגר אני תמיד אוכל להיות (די) בטוח שהזהות שלי לא תשונה (ודמיינו מה קורה אם מישהו פורץ למאגר ומחליף בין הפרטים שלי לבין הפרטים של יעקב אלפרון, ז"ל).

5.
אבל כדי שישראל לא תהיה כפופה לסנקציות, יש לא מעט דברים שאתם יכולים לעשות. נוער מרצ מארגנים ביום רביעי הקרוב הפגנה נגד המאגר הביומטרי. ההפגנה תערך מול קריית הממשלה ברח' בגין פינת קפלן, בשעה 16:30. תבואו בשעה המדויקת ואל תשכחו להביא חברים ולהודיע לתקשורת.