Intellect or Insanity

אכן, הגזֵרה והגזֵרה לגזֵרה ידועות הן בחיי המעשה ובמשפט המודרני בפעולות הבאות למנוע את סכנת המדרון החלקלק: שמה שנראה לנותן הוראה או הסכמה כדבר ראוי עלול לשמש לבעלי כוונות לא טהורות, ולעתים אף לתמימים, פתח שראשיתו קופו של מחט וסופו פתחו של אולם, למעשים שאינם ראויים וגם לעבֵרות. וראוי שתהא מוטלת לפתחם של מקבלי ההחלטות בימינו השאלה: איזו היא דרך שיבור לו האדם כדי שלא יידרדר במדרון זה? (אליקים רובינשטיין, על סכנת המדרון החלקלק, אבל מומלץ לקרוא את הכל).

0.
המדרון החלקלק הינו, בסופו של דבר, השלמה עם התדרדרות מוסרית; יש מצב שלאף אחד לא נח עמו, אך הוא דרוש לצורך טיפול בעוולה גדולה יותר, ולכן משלימים עמו (בין אם בחוק ובין אם בעצימת עיניים), לאחר מכן מעוניינים לבצע את אותה פעולה לא נוחה, אבל לצורך עוולה פחות גדולה, ולבסוף משלימים עם הפעולה הלא נוחה לצורך עניינים מיותרים ופעוטים. זהו המדרון החלקלק: מצב בו כל ויתור קטן מוביל לויתורים גדולים בסופו של דבר, שאיננו יכולים לחיות עמם בסוף.

1.
כזהו הסיפור של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) (או בשמו הרלוונטי, חוק נתוני תקשורת); החוק, להזכירכם, מאפשר למשטרה ולכל מיני רשויות חקירה אחרות לקבל נתוני GPS על המיקום שלכם, את רשימת השיחות שלכם ואנשי הקשר ששוחחתם איתם, את רשימת האתרים שגלשתם בהם, את כתובת הIP בבית שלכם ועוד, והכל מסיבות בעייתיות; כזכור, החוק פוגע בחסיון עורך דין-לקוח וחסיונות מקצעויים אחרים, מאפשר גם שימוש ללא צו שיפוטי והכל למטרות פסולות בדרך כלל.

2.
כעת, אחרי שכמעט שנים עברו מחקיקת החוק, פתאום באה המדינה ומבקשת עוד. כלומר, עד עכשיו החוק עמד בביקורת ציבורית, לא היה שקוף והיה בעייתי. פתאום, המשטרה ורשויות אחרות הבינו שהדבר לא מספיק, וכעת תזכיר חוק שמפורסם על ידי משרד המשפטים רוצה גם את היד, אבל גם את הריאה הימנית שלכם. על פי תזכיר החוק, עולות מספר נקודות בעייתיות: הראשונה היא קבלת נתוני זיהוי של אדם ללא כל צו שיפוטי, השניה היא הרחבת הרשויות שזכאיות לאותו מידע והשלישית היא מתן אפשרות לערעור על החלטה שסורבה (לנוסח התזכיר; היום כנראה אדון רק בראשונה.

3.
אתחיל עם הראשונה. משרד המשפטים מבקש לקבל נתוני זיהוי, כלומר מי עומד מאחורי כתובת IP או מאחורי מספר טלפון ללא כל צו שיפוטי; הסיבה? לטענת משרד המשפטים "בנוגע לנתוני זיהוי (שם, טלפון וכתובת), מוצע כי כל הרשויות המנויות בתוספת הראשונה והשניה יוכלו לקבל פרטים אלו אף ללא צו שופט, כיון שמדובר בסוג מידע שמידת הפגיעה בפרטיות הגלומה בו היא מזערית, ונחיצותו לצורך חקירת עבירות היא רבה". יכול להיות שמשרד המשפטים לא קורא החלטות של בית המשפט העליון, אבל הדבר נראה לי לא הגיוני. לא אחת פסק בית המשפט העליון כי דווקא הפגיעה בפרטיות בחשיפת זהותו של אדם מאחורי כתובת IP היא מהפגיעות החמורות ביותר בפרטיות.

אותה שאלה של "מי האדם" כבר נדונה לא אחת, ובתי משפט פסקו שאין חובה להזדהות סתם כך בפני שוטר (תפ 14037-03-09 מדינת ישראל נ' יצחק ניסים), אז על איזו פגיעה מזערית לפרטיות מדובר? רוצה המשטרה לזהות אותנו בצורה מתמדת, שתתכבד ותחדל להורות לשוטריה להסתובב ללא תגי זיהוי או פנים חשופות.

4.
המשנה לנשיאה דאז, אליעזר ריבלין, פסק בפרשת רמי מור כי "ניתן לומר כי במידה רבה האנונימיות עושה את האינטרנט למה שהוא, ובלעדיה ייגרע מן החופש במרחב הווירטואלי. ככל שתתרחב האפשרות לעלות על העקבות הנותרים בחלל הווירטואלי, יש לצפות לשינוי מהותי בדפוסי ההתנהגות של המשתמשים" (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק אינטרנט). אכן, יכול להיות שמשרד המשפטים לא חושב כך, אבל נתוני זיהוי (השאלה מי עומד מאחורי כתובת IP) הם שאלה לא פחות חשובה משאלות של "איפה נמצא אדם" או "עם מי דיבר אדם".

5.
המרחק בין השאלה "מי עומד מאחורי כתובת IP" אינה שונה מהשאלה "מי עומד מאחורי טביעת אצבע" שנדונה במאגר הביומטרי או אפילו שאלת "מי עומד מאחורי תמונה". הסכנה המהותית בחשיפה מסוג כזה אינה מדרון חלקלק, אלא ביטול של חוק נתוני תקשורת והפיכת המידע האישי להפקר וזמין. כבר ראינו לא מעט על הקלות של העברת מידע לפי חוק נתוני תקשורת ומדובר בהליך חד-צדדי בו לקרבן (או מי שמבוקשים נתוני התקשורת שלו) אין בכלל אפשרות להלחם על זכויותיו. הסכנה כאן היא ממשית, אמיתית וגדולה בהרבה מהמטרה הלא מכובדת. כבר זכור שמשטרת ישראל לא יישמה נהלי אבטחת מידע ראויים, לפי דו"ח מבקר המדינה, וזו בדיוק הסכנה.

6.
בהערת אגב, אחד השינויים הוא ההצעה לאפשר גם לקבל מידע על מי שהוא קרבן של עבירה; הבעיה כאן היא שגם כאן, המשטרה תוכל לקבל את המידע ללא ידיעת ו\או הסכמת הקרבן. כלומר, נתוני התקשורת (רשימת שיחות הטלפון של הקרבן, המיקום הגיאוגרפי שלו ועוד) יצטרכו להחשף בפני המשטרה, ללא כל ידיעה או הסכמה. מדוע? הדבר לא מובן. תרצה המשטרה לקבל מהקרבן מידע, תבקש ממנו בנימוס. אם הוא יסרב, שתתן לו את ההזדמנות להסביר לבית המשפט מדוע.

7.
נתוני תקשורת הוא חוק רע, הוא אולי לא התחיל ככזה, אבל הוא הופך להיות משהו רע מאוד.

אחת מהמחלות שמתלוות להפרטה מאסיבית של המרחב הציבורי והשירותים הציבוריים היא של שוטרים לכאורה; לא מדובר על הפרטה של תהליך השיטור והאכיפה הפלילית, אלא הצגה של אנשים כברי סמכא כלשהיא, כאשר בפועל אין להם סמכויות שיטור, ואפילו לא סמכויות פיקוח. בארצות הברית, לדוגמא, פושה התופעה של שוטרי קניון, עובדים, אשר לא ממש מחזיקים בסמכויות כלשהם, אבל דואגים לאינטרס של בעל הקניון (המרחב הציבורי המופרט) ולעיתים אף ממציאים חוקים משל עצמם ונוטלים לעצמם סמכויות שמעולם לא הואצלו להם.

כך גם קורה, לאחרונה, במסגרת הרכבת הקלה בירושלים. במסגרת הנסיון של המדינה להתנער מהאחריות, ובמסגרת המערכת שנועדה לבלבל את האזרחים כל כך כדי שהם יהיו חייבים לשלם קנסות, נבנתה האריכטקטורה של הרכבת הקלה; תהליך רכישת הכרטיס, לדוגמא, הוא כל כך מסובך כיוון שלא מספיק לרכוש אותו בעמדת הרכישה, אלא יש צורך לאחר הרכישה גם להעבירו במכונת הכרטוס על הרכבת. הבלבול הזה, לדוגמא, מביא לא אחת לקנסות כנגד נוסעים, למרות שאלה כבר שילמו.

במקביל, אותם עובדי הפרטה שניכסו לעצמם סמכויות, ניסו אף ליטול את הסמכות המדינתית העיקרית, להפעלת אלימות. כך, דיווחים על תקריות אלימות מצדם הופיעו בתקשורת ואף התנהגות חסרת סבלנות לציבור. דומה שאותם שכירי הפרטה הפנימו את הדיכוי שנובע ממנה והתחילו להתייחס לציבור כשם שהעריץ מתייחס אליהם.

אלא, שסרטון שהעלה לאחרונה לאינטרנט עידו נווה מדגים חלק מהבעייתיות בהתנהגות שלהם; ראשית, צריך לזכור כי אותם פקחי רכבת קלה עובדים מכח החוק, וליתר דיוק מכח פקודת מסילת הברזל; סעיף 45 לפקודה מקנה לפקיד המסילה סמכויות לדרוש את הזדהות הנוסע אם יש לו חשד שזה עבר עבירה על פי הפקודה, אלא שמהיכן יכול להתעורר אותו חשד? (ואגב, אותו פקיד חייב להיות פקיד שעבר הסמכה לכך). מעבר לכך, ההפרדה בין פרק העונשין בפקודת מסילות הברזל לבין הסעיף שמחייב תשלום עבור נסיעה (שנמצא בפרק ג', לעומת העונשין בפרק ד') מראה שיכול להיות שאי תשלום כלל אינו 'עבירה' על פי הסעיף.

אם נקח את הפרשנות הפשוטה, הרי שחשד לא יכול לצמוח רק מסירוב להזדהות או להציג כרטיס נסיעה. לדוגמא, בעניין תפ 14037-03-09 מדינת ישראל נ' יצחק ניסים פסק בית המשפט כי "‫עינינו הרואות כי המחוקק הקנה לשוטר סמכות לפנות לאדם ולעכבו ולו לזמן קצר על מנת לברר‬ ‫זהותו ומענו, ובכלל זה לדרוש ממנו כי יציג בפניו תעודת זהות, ברם התנה אותה סמכות בקיומו של ‫חשד כי בוצעה עבירה" … "‫לא זו בלבד שעדי המאשימה לא יכולים היו להסביר מה היה אותו חשד או למצער להסביר מה‬ ‫הייתה אותה "התעסקות" חשודה שיוחסה לנאשם ולבן אבו, אלא שהשוטר חמדאן הודה בפה מלא‬ ‫וללא בושה כי למעשה לא היה קיים כל חשד והוא ביקש לברר את זהותם‬".

כלומר, גם "פקיד רכבת" צריך להראות שקיים חשד סביר, לא די בסירוב להציג את כרטיס הנסיעה, כשם שלא די באי הסכמה לחיפוש כדי להקים חשד לכך שאדם מסוים חשוד בעבירה (נניח, רעפ 10141/09 מדינת ישראל נ' בן חיים). בעניין בן-חיים פסק בית המשפט העליון לגבי מהו אותו 'חשד סביר', ואותה פסיקה חלה לא רק על שוטרים, אלא גם על פקידי מסילת ברזל:

נצביע בבחינת למעלה מן הדרוש על מספר אמות מידה שעשויות בנסיבות המתאימות לגבש חשד סביר כלפי אדם מסוים, כנדרש בהתאם להוראות החוק שאוזכרו לעיל, ולהצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי על גופו או בכליו של אותו אדם. בהקשר זה ניתן להצביע על נסיבות שרק בהצטרפן למכלול יקימו עילת חיפוש ועל נסיבות שבכל אחת מהן יש די כדי להקים חשד סביר. כך, בין היתר, ניתן להצביע על התנהגותו המחשידה של האדם מושא החיפוש הפוטנציאלי, על מידע בדבר ביצוע עבירה במקום בו נמצא אותו אדם או בקרבתו, וזאת בצירוף השעה שבה הוא נמצא באותו מקום. כמו כן, חשד סביר ברמה המצדיקה עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי עשוי להתגבש כאשר המשטרה מקבלת מידע אודות תיאורו של אדם החשוד בביצוע עבירה מסוימת או בדבר האזור שבו עשוי להימצא החשוד.

כלומר, גם את הסמכות בסעיף 16(ג) לפקודת מסילת הברזל, לפיה "הנוסע יציג לפי הדרישה את כרטיסו לפני כל פקיד רכבת שהוסמך כדין לבקר כרטיסים, וימסור לפי הדרישה את הכרטיס לפקיד רכבת שהוסמך כדין לאסוף כרטיסים" חייב להפעיל הפקיד בצורה סבירה. כלומר, לא סתם לעבור ולבקש מכל אחד את הכרטיס, אלא לראות האם יש לו חשד שאותו אדם לא שילם. כל התנהגות אחרת? וובכן, היא פשוט רשעות ושרירות קוואזי-שלטונית