Intellect or Insanity

[עדכון 09:45: התגובה של יובל ספיר בפוסט אומרת שהוא, לפחות, הוחתם על טופס לתת אישור, מה שמעורר שאלות אחרות]

המסחור של המרחב הציבורי יוצר בני-כלאיים בעייתיים במיוחד, שאחד מהם הגיע בשבוע האחרון למרחב הציבורי שלי שוב. בשבוע שעבר החליטה חברת ג'ילט לצאת בקמפיין פרסומי תוך שימוש ברצי מרתון תל-אביב, אשר לו היא נתנה חסות רק לא מכבר; כמובן, שלמשתתפי המרתון לא היתה ברירה אלא לאפשר לג'ילט, נותנת החסות לאירוע, לעשות שימוש בדמותם וצילומם לצרכי פרסומת (למרות שאגב, תקנון התחרות לא ממש מזכיר זאת). מה שיוצר כאן לא מעט בעיות:

כידוע, ה'זכות' להשתמש בשמו של אדם, בדמות שלו או בצילום שלו לצרכי פרסומת (להבדיל, נניח, מצרכי דיווח עיתונאי) היא חלק מחוק הגנת הפרטיות, האיסור המפורש הוא על "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח". בעניין זה בתי המשפט היו חלוקים בשאלה מהו בדיוק "לשם ריווח". במקרה אחד פסקו כי צילום של חוגגת בחתונה ברקע, כאשר התמונה היא לקידום עסקי שמלות כלה אינה פגיעה בפרטיות (ע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה (ריבה) ואח'); אבל במקרים דומים בית המשפט פסק כי שימוש בתמונה בה אישה רחצה בג'קוזי במלון לצרכי פרסומו היא כן פגיעה בפרטיות (א 32631/07 גל ליאת ואח' נ' אמריקנה אינס ישראל בע"מ). במקרה אחר, תמוה מעט, פסק בית המשפט כי שימוש בצילומו של חתן אשר הביט למצלמה וחייך לא היתה פגיעה בפרטיות בגלל ההסכמה לצילום באותו הרגע (א 41066/07 דניאל גרין נ' איזק רוזנבאום).

מה שברור כאן הוא שגם אם היתה הסכמה לצילום, וגם אם היה בתקנון סעיף כלשהוא שמאפשר זאת (מה שלא היה, אגב), ספק אם היתה למשתתפים במרתון זכות בחירה. כלומר, אלה רצו לאורך קילומטרים, והאפשרות היחידה שהיתה להם להשתתף במירוץ היתה גם להסכים לסעיף בעייתי (אם בכלל היה, שכאמור לא בטוח שהיה), כמו גם לפגיעה בפרטיותם על ידי מעקב אחריהם באמצעות שבב RFID. האם במצב כזה אפשר להניח שהיתה הסכמה או יידוע של המשתתפים?

ברור שג'ילט עושה רווח מההשתתפות כאן; זה מסע פרסום שמזהה אותה עם מותג כלשהוא, עם מרתון ועם הרצים. אכן, אותם רצים אינם 'מפורסמים', ונתנו את הסכמתם להשתתף במרתון. אבל האם ראוי לחלוק זאת עם כל העולם? העניין הוא פשוט, אם ג'ילט היתה רוצה לשכור דוגמנים, היא היתה צריכה לא רק לשלם להם, אלא גם לקבל את ההסכמה המפורשת ביותר לשימוש (א 162477/09 אליזבת פארן נ' חן מסיקה ואח'), במצב כזה ההסכמה היתה משמעותית ופועל יוצא של מקח בזכויות.

מה שמדאיג הוא שעם איך שהחברה הופכת להיות, לאף אחד לא איכפת כי כולם רוצים להיות מפורסמים.

פוסט זה נכתב כתשובה לקריאה הציבורית של המשרד לשיתוף הציבור של השר מיכאל איתן ליתן הערות בדבר Google Street View ופורסם גם כתגובה באתר האינטרנט.

0. רקע, על אודות Google Street View (להן: גס"ו).

אתר שיתוף הציבור של השר מיכאל איתן ביקש את התייחסות הציבור לנושא התחלת השימוש בשירות גס"ו בישראל; בקצרה, שירות גס"ו הוא שירות המורכב משני חלקים: החלק הראשון הוא רכיב הצילום; רכביה של חברת גוגל מצלמים את הרחובות בתמונה רב-מימדית ומעבירים את המידע לשרתיה של החברה. בעבר, אף, החברה אספה מידע נוסף שאינו רק צילומי, וכלל גם נתוני רשתות אלחוטיות, פרטי חשבונות התחברות ושמות של נקודות גישה; השמירה הזו, ככל הנראה, אפשרה לשירותים דומת סקיהוק להתקיים ומיפתה את המיקום הגיאוגרפי המדויק של עשרות נקודות גלישה. אלא, שלאחר ביקורת ציבורית רבה, הפסיקה גוגל את איסוף המידע הזה ונותרה אך ורק עם המידע הויזואלי. חלקו השני של השירות הוא מנוע חיפוש שמאפשר צפיה בתמונה תלת-מימדית של הרחוב וניווט בו כאילו היה הצופה חלק מהרחוב. חלק זה מציג בפני הגולש מידע רב, שכבות של סוגי מידע שונים ואפילו יכול לאפשר פרויקטים נוספים.

כנקודת מוצא יש להניח ששירות כמו גס"ו הוא שירות יעיל ומבורך כיוון שהוא מאפשר הנגשה של מידע רב לציבור ושימוש חופשי בו. האפשרות הניתנת לאדם לצפות בקרן הרחוב אליה הוא מעוניין להגיע נותנת לו גם את היכולת לנווט בצורה מושכלת ואף מאפשרת לאנשים שידם אינה משגת לראות אתרים זרים להגיע אליהם ולצפות.

1. איסוף מידע על ידי גס"ו:

ככל שירות מקוון, גם גס"ו שומרת מידע פרטי. על סמך מדיניות הפרטיות של שירות גס"ו ניתן להבין כי גוגל אוספת מידע ויזואלי בלבד ולא מאנדקסת (בצורה אוטומאטית) אובייקטים [לפחות בצורה הזמינה לציבור]. כמו כן, גוגל טוענת כי היא מטשטשת אוטומאטית פנים אנושיות ולוחיות רישוי. אלא, כפי שלמדנו טשטוש תמונה הוא מהלך הפיך טכנולוגי לעיתים וניתן לקבל תוצאה די מקורבת על ידי שימוש בכלים טכנולוגיים זולים.

1.1 סוגי המידע.

נקודת המוצא היא שגס"ו שומר מידע פרטי ומזהה אישית, במיוחד לאור טכנולוגיות שמאפשרות זיהוי ביומטרי (או זיהוי פנים) שנמצאות כבר אצל חברות כמו גוגל. כך, ניתן להסיק שגוגל שומרת מידע ציבורי על אודות מראה הרחובות, סידורם ומיקומם של עסקים ברחוב זה; אף אחד מסוגי מידע זה לא אמור להיות מידע פרטי כיוון שכל אלה מוצגים לציבור בצורה פומבית ובשל כך יש להניח שהציבור נתן את הסכמתו לשמירת המידע (השווה, לעניין זה רע"א 6902/02 צדיק נ' ליבק, א 6023/07 אפריאט נ' ידיעות אחרונות ו08-3030 Maynard v. United States). כלומר, גס"ו שומרת הן מידע אישי והן אישי שאינו אישי אך ניתן לזיהוי. המידע ניתן לחיפוש ולאחזור אך לא בצורה מדויקת להפליא.

1.2 הסכמת בעלי המידע לאיסוף.

האם בעלי המידע נתנו את הסכמתם לאיסוף מידע? הנחת המוצא היא שאדם הנמצא ברחוב נותן הסכמה מכללא לצילומו. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו"; ומתוך איסור זה ברור שפרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות בהן הצילום לא משפיל או מבזה מותר. כך פסקו גם בתי משפט במספר מקרים, וזאת כל עוד הצילום היה במקום בו אדם היה מודע לצילום (ע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה, תא (חי') 39332-09-10‏ ‏ מירה אלגרסי נ' קרים ערטול). במקרה ערטול פסק בית המשפט כי "אם המשיב מצלם את משטח החניה כמעקב אחר רכבו ונקלטות בו תמונות של באי הבתים – אין בכך כדי פגיעה בפרטיות – כל זמן שהמצלמה לא פועלת לתיעוד ספציפי של מי מהבאים אלא הם נקלטים באקראי".

1.3 על אודות הזכות לפרטיות במרחב הציבורי.

בתי המשפט בחול (עניין Maynard) הבדילו בין מקרה בו הטכנולוגיה קולטת את צילומו של אדם בצורה אגבית (אינצידנטלית) לבין מצב בו הצילום נעשה לצורך התחקות אחר אדם ספציפי. כאשר מדובר באדם ספציפי, קיבל בית המשפט את הטענה כי הכמות עושה לאיכות וקבע כי התחקות אחר אדם במרחב הציבורי פוגעת בזכותו החוקתית לפרטיות. במקרה אחר בו גוגל נתבעה על גס"ו על ידי בני הזוג בורינג על חדירה לפרטיותם פסק בית המשפט כי שירות גס"ו אינו מפר את זכויותיהם של הזוג בורינג וכי אינו משיג גבול לתוך ביתם (09-2350 Aaron c. Boring v. Google Inc.). בעניין בורינג בית המשפט הסביר כי "דפיקה על דלתו של אדם היא דוגמא להתנהגות שלא תהיה פוגענית במיוחד לאדם בנסיבות רגילות [ולכן לא תהווה עילה לפגיעה בפרטיותו - י.ק] … הטענה של משפחת בורינג לחדירה לפרטיותם עומדת על טענות פחות פולשניות מדפיקה בדלת".

1.4 על הבעייתיות של הזכות לפרטיות של חפצים גם כן.

אלא, שהפסיקה בנושא משפחת בורינג עשויה להיות בעייתית בישראל, בישראל לאחרונה נפסק כי גם הצגת ביתו של אדם בצורה בה ניתן לזהותו כביתו של אותו האדם עשויה להיות הפרה של פרטיותו (א 1229-09 ורדי נ' גוטסמן). באותו המקרה, פסקה כב' השופטת ענת ברון כי הצגת הדמיה של ביתו של אדם פוגעת בפרטיותו גם אם מדובר בבית נטול בני אדם (טענה שנדחתה בעניין בורינג). פסיקה זו עשויה להעמיד את גס"ו בעין בעייתית במיוחד לאור מדיניות של חלק מהרשויות המקומיות (ובמיוחד עיריית תל-אביב) נכסו לעצמן את המרחב הציבורי וגובות עבור הצילום בו.

2. הצגת מידע על ידי גס"ו.

הצגת מידע שנאסף על ידי גס"ו עשוי להיות בעייתי במיוחד כאשר מדובר במידע שעשוי להיות פוגעני, בין אם על ידי פרסום פרטים אישיים, פרטים על נוכחותו של אדם במקום מסוים או פרטים שעשויים לשייך מעשה מסוים לאדם מסוים ובכך לפגוע בפרטיותו. לדוגמא, עורך דין אמריקאי בשם קווין בנקסטון נתפס על ידי מצלמות גס"ו כאשר הוא מעשן סיגריה; באותה העת, אשתו לא ידעה על כך ולמרות שלבנקסטון היתה צפיה סבירה לפרטיות בעת שהוא הולך ברחוב, גס"ו פגעה, שלא ביודעין בצפיה זו.  לכן, השאלה היא כיצד מתמודדים עם החששות הקיימים מגס"ו. כאן, שאלת הצגת המידע הופכת להיות רלוונטית.

הפתרונות המוצגים כאן, ברמה הטכנולוגית, יכולים לסייע להבין כיצד ניתן ליישם את שירות גס"ו בישראל מבלי לפגוע בפרטיות האזרחים.

3. פתרונות אפשריים.

3.1 הסדרים טכנולוגיים: מנגנוני טשטוש פנים ומחיקת מידע אישי.

כיום גס"ו מיישמת כבר פתרון של טשטוש פנים ולוחיות זיהוי, אלא שפתרון מסוג זה אינו טוב מספיק מהסיבות שפורטו לעיל וכן אינו מושלם. לעומת זאת, ניתן יחסית בנקל לייצר תמונות שמופשטות מדמויות אנושיות על ידי מעבר כפול בכל רחוב והפשטה של ההבדלים. בצורה כזו, נוכחות האנשים ברחוב תועלם וחלק ניכר מהפגיעה ימוזער. כעת, נותרת השאלה האם גס"ו מציגה רק את חזיתות הבתים או גם את האפשרות לצפות בהם. מומלץ, על מנת להמנע מחדירה לביתו של אדם, ליישם מנגנונים המזהים חלונות שקופים באיזורי מגורים ולאחר זיהויים לטשטשם (בגבולות הסביר) או להעלים אלמנטים כך שלא יהיה ניתן לראות מה נמצא בתוך ביתו של אדם.

3.2 הסדרים טכנולוגיים: אזהרה.

חלופה טכנולוגית נוספת היא אזהרת הציבור מפני הצילום על ידי סימון הרכבים ומתן התראה מוקדמת לבאי הרחוב כך שמי שאינו מעוניין להופיע בצילומים יוכל להתרחק. לחלופין, גס"ו תוכל לשכור את הרחובות ולסגור אותן למספר שעות על מנת לבצע את הצילומים, ובכך גם להעשיר את הקופה הציבורית מעט.

3.3 הסדרים משפטיים: הודעה והסרה.

החלופה השניה היא מתן אפשרות לכל אדם להסיר את פרטיו מצילום; חלופה זו כבר קיימת בשירות גס"ו אך יש לשקול את הדרך בה אדם יוכל להודיע מראש או לאתר כל תמונה שהוא מופיע בה, בין היתר על ידי אותן טכנולוגיות זיהוי פנים עליהן דיברנו קודם. מעבר לכך, האפשרות הטכנולגית לחסום את המצלמה על ידי אלמנט מזהה (נניח, קוד QR) . הפתרון הוא אלגנטי יחסית: גוגל מודיעה מראש כי ביום X היא תצלם את איזור Y; היא מציעה לכל אדם שאינו מעוניין להופיע בתמונות שי צנוע: חולצה עם קוד QR (ברקוד תלת-מימדי) שכאשר המצלמה תצלם, היא תדע לא לתייג. החולצות יחולקו בחינם וישארו אצל מי שהזמין כדי לפצות על אי הנוחות [הסדר חלופי, של Opt-In גם יכול להשקל].

4. מסקנות והמלצות.

שירות גס"ו הוא אחד השירותים החשובים שיש, הוא מסייע ומקדם את רווחת הציבור ויכול לעזור לא מעט להקטנת פערים חברתיים, ללמידה, לעסקים ועוד. אלא, שיש בו סוגיות משמעותיות של פרטיות אגבית הנפגעת וסוגיות של יצירת מאגר מידע שניתן לחפש בו. לכן, כדי להמנע מכל אלה, יש צורך להסדיר את מאגר המידע (כמו כל מאגר מידע אחר, אגב) בצורה שתמנע את הפגיעה באזרחים, בין היתר על ידי קיומם של הכללים הקיימים בחוק הגנת הפרטיות: יידוע של הפרט על השימושים שנעשים במידע עליו, מתן אפשרות להסרה ומתן אפשרות לעיון במידע. לאחר קיום כללים אלה, ניתן יהיה להשתמש בשירות זה מבלי לפגוע בפרטיות האזרחים.

הדיון הציבורי בנוגע לחוק הספאם שהחל בשבועות האחרונים בעקבות מכתבי ההתראה שנשלחו לאחרונה נגד גולשי פייסבוק שהזמינו מספר חברים לאירועים והחל באכיפה (ואף הקים את המרכז לאכיפת ספאם בישראל) דן בסוגיה החשובה השניה במהותה לפי חוק הספאם. החוק, למרות הסברים מפורטים בתקשורת, לא זכה עד כה לדיון מהותי. מהותו של החוק בנויה על שני יתדות: דבר הפרסומת והסכמה (דף שאלות ותשובות שהעלתי באתר של ערן ורד). הסעיף מתחיל בהגדרה בעייתית של מהו דבר פרסומת, כפי שניתן לקרוא בנוסח החוק: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".

השאלה מהו מסר המופץ באופן מסחרי קיימת. האם בעצם שליחה לקבוצה מצומצמת של אנשים (נניח, שלושה חברים בפייסבוק), מתייתרת ההגדרה של האופן המסחרי? כיוון שבתי המשפט טרם נדרשו לשאלה, בין היתר כיוון שכל הדיונים עד כה בנוגע לחוק היו בבתי משפט לתביעות קטנות, שאינם מספקים פסקי דין מנומקים, יש לקבל תשובה בצורה של היקש. בע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה החל דיון בשאלה מהי מטרת רווח, אולם יש להבין מהביטוי "אופן מסחרי" כי אופן הפעולה קשור למסחר. לא מדובר על סתם שליחה באמצעות תוכנת דואר לרשימת נמענים סגורה. אולם, בתי המשפט דחו את הטענה כאילו אי השאת רווחים דיה בביטול המסחריות (תק 36975/10 גיא מור נ' אוניברסיטת תל אביב) וכי אי מסחריות הגוף ששולח מחריגה אותו מהוראות חוק הספאם, אך התחשבו בכך בעת שפסקו פיצוי (ת"ק 11965-01-10 אלי חי נ' מרכז קהילתי נווה ארזים). אולם, העדר הדיון בשאלה מהו אופן מסחרי יוצר הלכות רעות. ברור שמערכות אוטומאטיות נכללות בהגדרת המסחריות, אך לא כך בנושאים כמו שליחת הודעות בתוך פייסבוק.

החלק השני בהגדרת החוק הוא סעיף המטרה, "לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת". דווקא כאן היתה הפסיקה יכולה להבחין ועשתה כן (עניין גיא מור, לדוגמא) ; במקרה אחר, ת"ק 14311-01-10 מרדכי יוסף איכברונר נ' תקשורת מקוונת דיגיטלית בע"מ, קבע בית המשפט כי אף אם מדובר במסר המציין כי אדם מסוים שלח לך הודעה באתר ההיכרויות, ויש צורך לרכוש מנוי לאתר על מנת לצפות במסר, מדובר בעידוד לרכישה של מוצר או שירות: "ההודעות שנשלחו לתובע הן אמנם התראות על כך שגולשת אחרת יצרה עימו קשר, ואין בהן לכאורה הצעה גלויה ומפורשת לרכישה של מוצר או שירות. ואולם, נציג הנתבעת עצמו הודה במהלך הדיון כי 'במידה וגולש יוצר קשר עם גולש אחר, אחד משני הצדדים צריך לרכוש מנוי", ועל-כן אין ספק שההודעות הינן'דבר פרסומת' כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק, שכן מדובר במסר המופץ באופן מסחרי אשר מטרתו היא לעודד רכישת מנוי אצל הנתבעת" (אגב, כיוון שמדובר בהודעה שנשלחה לנמען אחד, ספק אם אכן מדובר במסר מסחרי).

ואולם, למרות המחלוקת המאוד אזוטרית על פרשנותו של חוק הספאם, מגיעה פסיקה זרה (דרך הבלוג של אריק גולדמן) על כיצד אפשר לדעת האם מטרת המסר היא רכישה של מוצר או שירות. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי באילינוי, 08-C-2014 Holtzman v. Turza מתעוררת שאלה דומה. באותו המקרה, הנתבע, משרד עורכי דין, שכר את שירותיה של חברת הפצה בפקס ששלחה לכל רואי החשבון בעיר מסוימת ידיעון דו-שבועי בנושאי נדל"ן. בתחתית כל הודעה הופיעה פרסומת המציגה את משרד עורכי הדין, פרטי הקשר שלו, תמונתו ותחומי עיסוקו.

החוק הפדרלי עליו הסתמכה התביעה, הTelephone Consumer Protection Act, חל, למרבה המזל, גם רק על פרסומות. בית המשפט, באותו המקרה, בחן ושאל האם הופעת שמו של הנתבע בצורה כה בולטת מהווה באמת הפרה של החוק ופוסק כי "הכללת הגרפיקה, גודל הפונט הבולט, החזרה על שמו של הנתבע, כולם מקטינים את העובדה שהתוכן ב75 האחוזים שאינם פרסומת מכילים מילים רבות יותר מאשר בחלק העמוד שבו המידע המזהה. לבסוף, הפקסים, למרות שנחזו כאילו נשלחו על ידי הנתבע בעצמו, נשלחו על ידי Top of Mind כקמפיין שיווקי ממומן".

לשיטתי ולסיכום, על מנת שדבר דואר מסוים יוגדר כמסר מסחרי, הוא חייב לכלול הן עידוד לרכישה של מוצר או שירות, ואין הבדל גם אם מדובר בתרומה לעמותה, והן להיות מופץ באופן מסחרי: כלומר, אם חבר או מכר שולח הודעה על אירוע בפייסבוק, לא מדובר במסר מסחרי; אם מדובר במערכת ששולחת את ההודעות באופן אוטומאטי, או שליחה לרשימה של נמענים שאינם נמנים על חוק חברים מסוים, אזי המשלוח הוא באופן מסחרי.

פסיקת בית המשפט לערעורים מהסירקיט של קולומביה בארצות הברית השבוע בעניין Maynard v United States מערערת ומחזירה לבטחון את הזכות לפרטיות במקומות ציבוריים. לפני שנתיים אמרתי כי "הבעיה בצילום מתמשך במרחב הציבורי היא בעיה שונה מהצילום האקראי של גוגל בעת שהוא ממפה את המדינה, מדובר באותו רגע בו הצילום הופך למעקב, לאקט מטריד. צילום הופך למעקב כשהוא מתמשך, כשהשימוש בצילום נועד למטרה שמעבר להצגתו וכאשר איכות הצילום טובה מכדי להיות רק למטרות שיטוש והדגמה"*. על העמדה שלי חלקו רבים, ואט אט מדינת ישראל החלה להטמיע מצלמות בשלל הערים, ואף חייבה בתי עסק להעביר לרשויות החוק מידע, אפילו מבעלי עסק שלא בהכרח היו רוצים, ואפילו מידע כמו צפיפות במועדון. היום, לאחר הפסיקה בMaynard, מתגלה שיכול להיות שכל הפעולה הפולשנית של מדינת ישראל יכולה להפסל, או לפחות כל ראיה שתושג באמצעותה.

* תהרגו אותי אם אני יודע מה זה שיטוש, אבל כנראה שידעתי אז.

חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה (סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות)

במקרה של מאינרד, אנחנו מדברים על ערעורו של ג'ונס, שותפו לפשע (תקציר של המקרה באתר EFF). המקרה של ג'ונס פשוט מאוד: המשטרה חשדה כי ג'ונס ומאינרד מעורבים בסחר בסמים, והצמידה (ללא צו חיפוש) מקלט GPS (כזה שאפשר לקנות ב90 דולר בDealextreme) ועקבה אחריו לאורך חודש על מנת ללמוד את מאפייני הנסיעה שלו. בבית המשפט, העלה ג'ונס את הטענה החוקתית שמדובר בפגיעה בפרטיות ועל כן יש לבטל את האישומים נגדו; בית המשפט דחה את הטענה, באמרו כי מעקב GPS אחר אדם אינו חיפוש, שכן רכבו של אדם נמצא בכל עת בשטח הציבורי, ועל כן אין לאדם ציפיה סבירה לפרטיות בעת שהוא נמצא במרחב הציבורי.

טענה זו של בית המשפט מדגימה כמה הזכות לפרטיות היא מקרה רגיש מאוד כאשר מדובר בפרטיות דיגיטלית בה הכמות עושה איכות (ואבנר פינצ'וק עושה סדר בעניין, כדאי גם לקרוא את הפוסט שלי על הזכות לפרטיות בפסקי דין); בית המשפט לערעורים בארצות הברית הסביר במקרה של מאינרד כי:

A reasonable person does not expect anyone to monitor and retain a record of every time he drives his car, including his origin, route, destination, and each place he stops and how long he stays there; rather, he expects each of those movements to remain ―disconnected and anonymous,

אכן, אדם סביר אינו מאמין כי בהיותו ברשות הרבים יעקבו אחריו בכל עת, האדם הסביר מאמין כי בהיותו ברשות הרבים הוא עשוי להיות חשוף לצילומים אקראים (א 6023/07 אפריאט נ' ידיעות אחרונות) או לצילומים באירועים בהם הוא מחייך למצלמה או נמצא ברקע (ע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה), האדם הסביר מאמין כי בעת בה יוכל לומר לאדם השומר את פרטיו כי הוא אינו מעוניין בחשיפתו, הוא יהא זכאי לעשות כן (רע"א 6902/02 צדיק נ' ליבק) אך לא תמיד יהא זכאי לחזרה בו מאותה ההסכמה (עניין אפריאט). האדם הסביר אינו מאמין כי רשת מתוחכמת של מצלמות תעקוב אחריו בכל עת, שאם יחפוץ לעבור על החוק בצורה קצרה יהא כפוף למעקב מתמד. לכן, ההחלטה במקרה של מאינרד מבהירה כמה פעולה, אשר פועלת בצורה מתמשכת, יכולה לפגוע בפרטיות גם אם האקט הבודד אינו.

מאותה הסיבה בדיוק, מצלמות האבטחה בערים וברשויות המקומיות, במיוחד כאשר הן מחוברות ומרושתות, מהוות פגיעה בפרטיות. כשהחל הויכוח, אני טענתי שהסיבה העיקרית להתנגד למצלמות האבטחה היא כי התקנתן נטולת סמכות. כך גם ניסיתי לתהות מול גורמים בעיריות שהתקינו מצלמות; הם פטרו את שאלת הסמכות מסיבות עקומות כלשהן. כעת אני מבין שגם אם היתה סמכות לכאורית, עדיין הפגיעה היא פגיעה גדולה מדי כדי לאפשר אותה.