חוק הספרים הוא לא הבעיה, אבל הוא גם לא הפתרון.
רני גרף כותב בחדר 404 פרשנות מעניינת על חוק הספרים, אך מפספס את כל הפואנטה, ולכן אני רוצה להעיר מספר מילים. למי שלא מכיר, על הבעיה: בישראל, מה לעשות, יש דואפול בעייתי בעשור האחרון בו שולטות שתי רשתות ספרים. בעקבות הדואפול, הרשתות מציעות מבצעי "ארבע במאה" שפוגעים, בסופו של דבר בסופר הישראלי ובתרבות כולה. המאבק מאגד בצד הנכון שלו אנשים טובים כמו אלכס אפשטיין, סופר שמעודד רכישה בחנויות קטנות ועצמאיות כדי לשמור על תמלוגי הסופרים ואת רני, שעושה עבודת קודש בלתרגם ספרות שלא היתה בטוח מגיעה למדף אלמלא העבודה הפילנתרופית למחצה שלו בחלק מהמקרים.
אלא, שגם אפשטיין וגם גרף טועים; הם טועים כי הם מטפלים בסימפטום ולא בבעיה. בעיית הארבע במאה, שלפיה הסופרים אינם מתוגמלים על יצירותיהם היא בעיה לא בעיה של חנויות הספרים, היא בעיה של הסופרים. גרף מציע ש"אם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל". כאן מתחילה הטעות של גרף, וכאן בדיוק הגיע הרגע להפוך את התקליט.
גרף מגיע מעולם ישן; אותו עולם בו סופרים נאלצים לחתום על הסכמים מול מו"לים שברובם חלקו של הסופר מגיע מ"רווחי" ההוצאה לאור, ואשר הרבה פעמים, כאשר יש "מכירה מיוחדת", חלקו של הסופר הופך למזערי. כך, לדוגמא, כאשר שאלתי את אפשטיין לגבי גובה התמלוגים להם הוא זוכה כאשר נמכר ספר שלו במכירה מיוחדת, הוא ענה לי שמדובר בערך ב40 אגורות לעותק. במצב כזה, מי שנדפק הוא לא המוציא לאור, ולא החנות שמוכרת את הספר, אלא הסופר עצמו. אם הסופר היה מקבל הסכם הגון מול המוציא לאור, ההוצאה היתה מתחייבת לתשלום מינימאלי לכל עותק של ספר שנמכר, ואז שאלת המבצעים בחנויות בכלל לא היתה צריכה להשפיע על הסופרים.
הבעיה של שוק הספרים הוא שהוא שהסופרים מוותרים מהר מדי, ואם הם ילמדו ממה שקרה בשוק המוסיקה, הם יצליחו לנצח את המו"לים ואת חנויות הספרים. מו"לים, מה לעשות, כמו חברות התקליטים, אינן נחוצות כאשר מדובר בשוק שלנו היום. שוק הספרים עומד לעבור מהפכה בקרוב (והוא כבר משתנה), והוא הולך להשתנות בדיוק כמו שוק המוסיקה: מעבר למצב של הוצאה לאור עצמית של ספרים, בלי מו"לים, וכנראה גם בלי חנויות ספרים.
בשנות התשעים, אם רצית להקליט אלבום, נדרשת ללכת לאחת מחברות התקליטים, כדי שזו תממן עבורך את ההקלטה היקרה ואת ההפקה העוד יותר יקרה. אבל, עשור עבר ופתאום ציוד ההקלטה הפך לזול יותר וניתן להקליט תקליט באיכות לא רעה בבית, ולמכור אותו באחת מחנויות המדיה הדיגיטליות. כך, לקח עוד עשור, והיום ניתן גם לכתוב ספר בבית ולמכור אותו בחנויות ספרים דיגיטליות, בלי כל כאב הראש. ומה לעשות? בעוד שכשאנחנו מדברים על חוק הספרים אנחנו מדברים על האינטרסים של המו"לים ושל חנויות הספרים, והסופרים המסכנים רק רוכבים על הגב, הפתרון האמיתי הוא להתנתק מהם.
אף חוק לא יוכל להגביל את החזירות של המו"לים הגדולים (אני רוצה להאמין שההסכמים של גרף לא דרקוניים כמו של ההוצאות הגדולות) או של רשתות הספרים; מה שכן יכול להשפיע היא התאגדות של סופרים שיאמרו יחד שהם לא מוכנים לחתום על הסכמים מקפחים, ושמעתה הפתרון הוא דרך זו: אין עוד "חלק של המו"ל וחלק של הרשת" והחלק שלהם הוא נגזרת של רווחי המו"ל, הפתרון חייב להיות בכך שהם יקבלו תמורה עבור עבודתם קודם; הקניין הרוחני שלהם הוא הנכס, השאר זה רק ערוצי השיווק.
