חוק הספרים הוא לא הבעיה, אבל הוא גם לא הפתרון.

מאת: יהונתן קטגוריות: כלכלה, שיתוף קבצים; תגיות: , , , , , , ; 11 תגובות; פורסם בתאריך 30 באפריל, 2012

רני גרף כותב בחדר 404 פרשנות מעניינת על חוק הספרים, אך מפספס את כל הפואנטה, ולכן אני רוצה להעיר מספר מילים. למי שלא מכיר, על הבעיה: בישראל, מה לעשות, יש דואפול בעייתי בעשור האחרון בו שולטות שתי רשתות ספרים. בעקבות הדואפול, הרשתות מציעות מבצעי "ארבע במאה" שפוגעים, בסופו של דבר בסופר הישראלי ובתרבות כולה. המאבק מאגד בצד הנכון שלו אנשים טובים כמו אלכס אפשטיין, סופר שמעודד רכישה בחנויות קטנות ועצמאיות כדי לשמור על תמלוגי הסופרים ואת רני, שעושה עבודת קודש בלתרגם ספרות שלא היתה בטוח מגיעה למדף אלמלא העבודה הפילנתרופית למחצה שלו בחלק מהמקרים.

אלא, שגם אפשטיין וגם גרף טועים; הם טועים כי הם מטפלים בסימפטום ולא בבעיה. בעיית הארבע במאה, שלפיה הסופרים אינם מתוגמלים על יצירותיהם היא בעיה לא בעיה של חנויות הספרים, היא בעיה של הסופרים. גרף מציע ש"אם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל". כאן מתחילה הטעות של גרף, וכאן בדיוק הגיע הרגע להפוך את התקליט.

גרף מגיע מעולם ישן; אותו עולם בו סופרים נאלצים לחתום על הסכמים מול מו"לים שברובם חלקו של הסופר מגיע מ"רווחי" ההוצאה לאור, ואשר הרבה פעמים, כאשר יש "מכירה מיוחדת", חלקו של הסופר הופך למזערי. כך, לדוגמא, כאשר שאלתי את אפשטיין לגבי גובה התמלוגים להם הוא זוכה כאשר נמכר ספר שלו במכירה מיוחדת, הוא ענה לי שמדובר בערך ב40 אגורות לעותק. במצב כזה, מי שנדפק הוא לא המוציא לאור, ולא החנות שמוכרת את הספר, אלא הסופר עצמו. אם הסופר היה מקבל הסכם הגון מול המוציא לאור, ההוצאה היתה מתחייבת לתשלום מינימאלי לכל עותק של ספר שנמכר, ואז שאלת המבצעים בחנויות בכלל לא היתה צריכה להשפיע על הסופרים.

הבעיה של שוק הספרים הוא שהוא שהסופרים מוותרים מהר מדי, ואם הם ילמדו ממה שקרה בשוק המוסיקה, הם יצליחו לנצח את המו"לים ואת חנויות הספרים. מו"לים, מה לעשות, כמו חברות התקליטים, אינן נחוצות כאשר מדובר בשוק שלנו היום. שוק הספרים עומד לעבור מהפכה בקרוב (והוא כבר משתנה), והוא הולך להשתנות בדיוק כמו שוק המוסיקה: מעבר למצב של הוצאה לאור עצמית של ספרים, בלי מו"לים, וכנראה גם בלי חנויות ספרים.

בשנות התשעים, אם רצית להקליט אלבום, נדרשת ללכת לאחת מחברות התקליטים, כדי שזו תממן עבורך את ההקלטה היקרה ואת ההפקה העוד יותר יקרה. אבל, עשור עבר ופתאום ציוד ההקלטה הפך לזול יותר וניתן להקליט תקליט באיכות לא רעה בבית, ולמכור אותו באחת מחנויות המדיה הדיגיטליות. כך, לקח עוד עשור, והיום ניתן גם לכתוב ספר בבית ולמכור אותו בחנויות ספרים דיגיטליות, בלי כל כאב הראש. ומה לעשות? בעוד שכשאנחנו מדברים על חוק הספרים אנחנו מדברים על האינטרסים של המו"לים ושל חנויות הספרים, והסופרים המסכנים רק רוכבים על הגב, הפתרון האמיתי הוא להתנתק מהם.

אף חוק לא יוכל להגביל את החזירות של המו"לים הגדולים (אני רוצה להאמין שההסכמים של גרף לא דרקוניים כמו של ההוצאות הגדולות) או של רשתות הספרים; מה שכן יכול להשפיע היא התאגדות של סופרים שיאמרו יחד שהם לא מוכנים לחתום על הסכמים מקפחים, ושמעתה הפתרון הוא דרך זו: אין עוד "חלק של המו"ל וחלק של הרשת" והחלק שלהם הוא נגזרת של רווחי המו"ל, הפתרון חייב להיות בכך שהם יקבלו תמורה עבור עבודתם קודם; הקניין הרוחני שלהם הוא הנכס, השאר זה רק ערוצי השיווק.

מאת יהונתן בקטגוריות: כלכלה, שיתוף קבצים תגיות: , , , , , ,   11 תגובות

אתמול מצאתי עצמי עומד לצד מאיר שטרית: על חוק הספרים האלקטרוניים

אתמול מצאתי עצמי עומד לצד מאיר שטרית, אותו חבר כנסת שיזם את המאגר הביומטרי והתיקון להגדלת הסכום בחוק איסור לשון הרע. הסיבה לכך היתה הצעה לסדר שנדונה בועדת המדע לשחרור ספרי הלימוד של תלמידי בית הספר. בפתיחת הדיון מצאתי את שטרית אומר, כמעט מילה במילה, את שכתבתי לפני כחצי שנה כי על משרד החינוך לממן את ספרי הלימוד ולהנגישם בצורה אלקטרונית לתלמידים: "מדינת ישראל נתנה למבחר מצומצם של אנשים פרטיים (מחברי ספרי הלימוד) מונופול מצומצם על הידע: מרגע שאותם ספרים נכנסים לתוך תוכנית הלימוד המאושרת התלמידים חייבים לרכוש את אותם ספרים", אמרתי אז, והצעתי כי משרד החינוך יממן את הספרים ויבטל את זכויות היוצרים בהן.

אלא, שההתנגדות בועדה באה מקרב אלה שטוענים כי הם באים לחנך את העם. אלה החלו לתהות לגבי התשלומים המגיעים להם, עד כדי כך שאחת מנציגות ההוצאה לאור אמרה שדיגיטציה של כל ספרי הלימוד בהוצאתה יעלו מאות מיליוני שקלים (אגב, גם אם זה נכון, אז מאות מיליונים מתוך תקציב של עשרות מיליארדים כהוצאה חד-פעמית הם משהו שאפשר לסבול). המוציאים לאור בעיקר העלו את טענת הנז"ק (DRM) שלדעתי אינו רלוונטי יותר במודלים העסקיים הקיימים; לדוגמא, המו"לים התעקשו על כך שלא יתקיים שוק ספרים משומשים אלקטרוניים והעמידו את יו"ר הועדה, רונית תירוש בפני מכשול: או פרויקט השאלת ספרי לימוד או פרויקט דיגיטציה. כלומר, מבחינת המוציאים לאור, אין אפשרות להשאלה של ספרים דיגיטליים או רכישה של רשיון כולל מטעם בית הספר.

ואסביר את העניין מנקודת המבט שלי: נניח שאני בית ספר, ולי יש תכנית לימודים שכוללת X ספרים. אני יכול לפנות להוצאה לאור מסוימת, שמחזיקה את הזכויות באותם X ספרים, ולרכוש ממנה רשיון צף, אשר אומר כזה דבר: בכל רגע נתון, לא יותר מY תלמידים יגשו לכל ספר לימוד. כלומר, יש לי ספריה אלקטרונית מלאה (אגב, לא הכרחי להשתמש בנז"ק כדי לפתור את זה, יש עוד דרכים, כמו SaaS) שאני יכול להשאיל ממנה לתלמידים. כעת, חסכתי פעמיים: קניתי Y עותקים של X ספרים, ואני יכול להמשיך להשאיל אותם בצורה אלקטרונית בלי לחשוש לנזק לספרים. אלא, שהמו"לים העדיפו את שיטת "נמכור לך את הספר לשנה בלבד" וכך הם הציגו את מודל הספרים האלקטרוניים.

אז מה הבעיה כאן? הבעיה היא שמרנות: הוצאות הספרים לא מפחדות באמת מאבדן זכויות היוצרים, הן מפחדות מאבדן היתרון לגודל שהטכנולוגיה מביאה. כלומר: כיום יש מספר מצומצם של הוצאות לאור של ספרי לימוד; אותן הוצאות בקיאות ברזי חוזרי המנכ"ל לאישור ספרי לימוד ואת הפרוצדורה לאישור הספרים, כמו גם את עלויות השיווק וההדפסה. כעת, המוציאים לאור רואים את מהפכת ההוצאה לאור של המו"לים הקטנים ומפחדים שאותו שוק, שעד עתה החזיק במונופול כפול (זכויות היוצרים ורשיון ממשרד החינוך) עשוי להתמוטט.

כן, זו הדאגה האמיתית ולא נז"ק או פיקוח על מחירים של ספרי לימוד; הדאגה היא מכך שהשוק יפתח לתחרות ומורה קטן מפתח-תקווה שיודע ללמד מתמטיקה יכתוב ספר ויצליח להתחרות בהוצאות הגדולות על אותו השוק, עד כדי כך שהוא יראה מה המטרה האמיתית של הדיגיטציה. הפחד הוא גם מספרים בקוד-פתוח, ספרים שינתנו על ידי ציבור בחינם וללא תמורה, יערכו על ידי מורים בפלטפורמת וויקי (תחשבו ויקיספרים אבל על סטרואידים). אז מה יקרה? איך יתמודדו ההוצאות לאור עם הסכנה?

המוציאים לאור מנסים לטעוון שמדובר בהשקעה משמעותית; אלא, שכמו שאנחנו רואים, יש לא מעט דרכים אחרות (וכנראה לא פחות טובות) להתחרות בהם, ואם ההוצאות לאור לא יעברו לדיגיטל בתוך כמה שנים, השוק ילך נגדן.

מאת יהונתן בקטגוריות: זכויות יוצרים, כלכלה תגיות: , , , , , , , ,   9 תגובות

חייבים לוותר על זכויות היוצרים בספרי הלימוד

ביום חמישי השבוע, אם לא יהיו איומי שביתה או מלחמות מאורגנות, ישובו תלמידי בתי הספר ללימודים והוריהם שוב יוציאו עשרות מיליוני שקלים מיותרים; לא, כבר לא מדובר על דרישות קבוצת הלחץ שנקראת 'ילדים' לקנות קלמר בובספוג ממותג או ארגון טרור שמאיים על שלומה של ישראל שדורש השקעה של מיליארדים במאבטחים, אלא דווקא ספרי הלימוד (להלן: האויב מבפנים).

שתי טרוניות קיימות כלפי ספרי הלימוד המסורתיים, ואת שתיהן ניתן לפתור במהלך הוגן ופשוט מאוד. הראשונה היא משקל הילקוט של התלמידים; תלמיד בכיתה נמוכה נדרש לעיתים לשאת ילקוט ששוקל כמעט כמוהו (וזאת למרות חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא). הטרוניה השניה, כמובן, היא מחיר ספרי הלימוד.  למרות שבישראל חוק לימוד חובה קובע כי הלימודים יהיו בחינם, הרי שהוצאה משמעותית היא עלות ספרי הלימוד.

את שתי בעיות אלה אפשר לפתור בצורה קלה: ספרים דיגיטליים (וזכויות היוצרים עליהם). ספרי הלימוד מוכנים על ידי משרד החינוך או בהזמנתו, וככאלה ניתן לראותם כיצירות אשר זכויות היוצרים עליהן (כעבודה מוזמנת) יכולה להיות של המדינה (בהנחה ותהיה הסכמה בין המזמין ליוצר, על פי סעיף 35 לחוק זכויות יוצרים); ככאלה, ניתן יהיה להפיץ ספרים דיגיטליים בחינם לתלמידי ישראל ולחסוך פעמיים: התלמידים ידרשו רק לשאת קורא אלקטרוני (ששוקל הרבה פחות ועולה, במחיר המצטבר הרבה פחות מספרי הלימוד) והספרים, כל עוד התלמיד לומד בבית הספר, ינתנו בחינם.

צעד יפה לכיוון עשתה חברת הכנסת עינת וילף, עם הצעת חוק ספרים דיגיטליים, שאמנם לא באה לקבוע שהספרים ינתנו בחינם אבל הציעה שתלמידים יוכלו לקבל כל ספר לימוד בצורה דיגיטלית (פתרון לבעיה 1, אך לא לבעיה 0). אלא, שזו נתקלה במכשול בדמות חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, שאמרה: "יהיו הרבה האקרים שיתקינו לנו ספרי לימוד משלהם. אתם תשכחו את התורה, אתם תשכחו מה זה תהילים. ילדי ישראל ילמדו את ההיסטוריה של פלסטין". אכן, הורות ובורות.

מדינת ישראל נתנה למבחר מצומצם של אנשים פרטיים (מחברי ספרי הלימוד) מונופול מצומצם על הידע: מרגע שאותם ספרים נכנסים לתוך תוכנית הלימוד המאושרת התלמידים חייבים לרכוש את אותם ספרים. אלא, שאותו מונופול על הידע חייב לבוא יחד עם הצברה שלו. הפתרון של הפקעת זכויות היוצרים על ספרי הלימוד יוכל לאפשר לנו לא מעט תרחישים: הראשון הוא הוצאת ספר דיגיטלי בכפיה, כיוון שזכויות היוצרים יפוגו על ספרי הלימוד, כל אחד יוכל להוציא מהדורה אלקטרונית, מה שיאפשר הוצאה מהירה יותר שלו, גם אם בעל הזכויות אינו מעוניין בעותק דיגיטלי. השני הוא שספרי הלימוד יוכלו לעבור עדכונים על ידי הציבור ולהחזיר את הידע לציבור. השלישי הוא המעניין, והוא האפשרות שספרי הלימוד ותוכניות הלימוד יעמדו, סוף סוף, לביקורת ציבורית ולדיון, ולא רק לאישור פורמאלי.

אכן, הצעתי בזמנו גם את ההצעה לגבי תרופות הנמצאות בסל הבריאות, אלא שכאן הפתרון טוב יותר: המדינה מקנה לא רק את המימון, אלא גם מונופול על הידע. במצב כזה, חייבים לפתוח את הספרים לבעלות של הציבור.

התוצאה תהיה פינוי של משאבים שקיימים אצל ההורים בהוצאה על חינוך שיוכלו להיות מופנים לשיפור רווחת הילדים, שיפור בריאות הילדים וחסכון בהוצאות המדינה. מנגד, לא מדובר בפגיעה בקניין הפרטי של המחבר: אם זה ירצה לשמור את זכויות היוצרים על ספריו, הוא יוכל לעשות כן כל עוד הוא לא הופך את ספריו לחלק מתכנית הלימודים המחייבת. מכונים פרטיים אשר עושים בימים אלה הון מספרי לימוד איכותיים במיוחד יוכלו להמשיך בעבודתם ולהתפרנס, ויכולים תמיד להרוויח גם על ידי הוצאה לאור של תכנים משלימים לתכני הלימודים. אלא, שהפיכת סל הלימוד לקניין הציבור היא הדרך לשפר את מצבנו ולעזור לישראל להיות מעצמת חינוך.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

מאת יהונתן בקטגוריות: זכויות יוצרים, חופש ביטוי תגיות: , , , , , , , , ,   9 תגובות