[בכבוד] על עתיד הפרובלוגינג בישראל

היום הלן ואני הלכנו לסופר-פארם לרכוש משהו; בצד עמד איש מכירות לכרטיס לייף-סטייל ושאל אותי: "אתה רוצה לשמוע על לייף-סטייל?"; "לא", עניתי לו וקיוותי שההטרדה הסתיימה. באותו הרגע הוא החליט להמשיך לספר לי עד כמה לייף-סטייל הוא כרטיס טוב וכדומה. התפרצתי עליו: צעקתי עליו בחוסר נימוס שאני לא אוהב שמטרידים אותי וש"לא" אומר "לא", חזרתי על כך כמה וכמה פעמים כדי שיבין כמה אני לא מעוניין במה שיש לו למכור; תשומת הלב שלי ממוקדת למשהו אחד ואני ממש שמח שלא מפריעים לי בה.

אבל: שלושת רבעי העם מטומטמים, שלושה רבעים מכלל הגולשים באינטרנט ישלמו מתישהוא על ויאגרה, יקנו ממי שמפרסם בספאם, יאמינו שההצעה שמופיעה להם על המסך היא ייחודית או ישלמו על תוכנה שאמורה למצוא וירוסים על המחשב שלהם. רק רבע מהמשתמשים יטרחו מתישהוא להתקין חוסם פרסומות, להבין שהם לא רוצים, הם ימשיכו לקבל את אותם אנשי מכירות של לייף-סטייל שאחרי שאמרת להם "לא" ממשיכים לדבר.

[סאות'פארק טוענים שרק רבע מהעם מטומטם]

על מכירת מוצרים ל75% האלו מתבססת הכלכלה העיקרית: "מבצעי" 1+1 למינם, מכירות "קבוצתיות" באינטרנט ומחירים מיוחדים. רוב העוסקים מניחים שהלקוחות שלהם מטומטמים וטוב להם כך: טוב להם שאף אחד לא משווה מחירים, לא בודק מה יש מתחת למנוע, הם מעדיפים להיות שומרי הסף של הלקוח (ככה, כמובן, יש להם יותר כסף). מדי פעם צץ לו ארגון שומר סף כלשהוא, עד שהוא מושתק.

הבלוג הזה, ככל הנראה, לא מכוון ל75% האלה: הם לא מתעניינים בנושאים שאני כותב עליהם ולא מעניין אותי לנהל עמם דיון כלשהוא על הנושא. כך גם לגבי מקור הפרנסה שלי: בעוד שיש לא מעט עורכי דין שהיו שמחים לעטות על לקוחות לא משכילים, אני פונה לנישה ספציפית של לקוחות, אני רוצה לקוחות חכמים, שיצטרכו אותי מדי פעם וידעו מה הם מקבלים, אני לא רוצה חיובי שעות מיותרים ולעבוד על דברים לא מעניינים.

מצד שני, אני מבין שכך לעולם לא אתעשר ולעולם לבלוג הזה לא יהיו יותר קוראים מחצי האחוז באוכלוסיה שבאמת קורא כאן בצורה כזו או אחרת. אני פתחתי בלוג נישה ואני מסתדר עם זה.

ההפיכה בשבועות האחרונים, או אולי בשנה האחרונה, של חלק מהבלוגים לבלוגים 'מקצועיים' הורידה גם את רמתם. מפוסטים איכותיים על עתיד הרשת הגענו לדיונים על חמישה דברים שאפשר לעשות כדי לדחוף את הבלוג שלך במדיה חברתית; הרי הדרך הנכונה ביותר לא להרדים את הקוראים שלך היא לכתוב מעניין (כדברי הרבי קננגיסר שליט"א) והדרך הטובה ביותר להרוויח מבלוג היא להזנות אותו.

במקביל, כבר כמה חודשים ששרון ואני שמנו מודעות סולידיות לחלוטין לאתר דיל אקסטרים בהיתוך. ההכנסות מהמודעות אינן מדהימות, כמה עשרות דולרים בחודש, אבל אנחנו מצליחים להביא כמה רכישות באתר כל יום (בממוצע ארבע). אחת הסיבות שכאן בבלוג אין פרסומות היא שאני כותב רק על מה שמעניין אותי, ומה שמעניין אותי לא יתן פרסומות. בהיתוך חשבנו שאפשר להראות שאפשר להכניס כסף גם בלי להזנות (ויכול להיות שטעינו).

אני לא צריך את הבלוג כדי להתפרנס ואני לא חושב על להיות פרובלוגר, אני פשוט חושש ממה יקרה לבלוגוספרה כשהיא תושחת על ידי כסף; הרי אנחנו יודעים שלחלק מהבלוגרים יש מחיר, חלק מהם יקבלו כסף טוב עבור כתיבה ויתנו פוסטים רעים. מנגד, חלק מהבלוגרים כל כך הגונים שהכסף אינו מה שהם זקוקים לו. אם תסתכלו על הבלוג של יובל דרור שזוכה לכמות כניסות משמעותית ביותר, תתהו מדוע הוא לא הופך את הבלוג שלו למשהו כמו חורים ברשת. אולי בעצם התשובה ברורה: יובל כותב כדי להנות, לא כדי להתפרנס.

מרגע שכסף נכנס פנימה אני אמור להתחיל לפחד; לשאול האם מישהו רוצה להפוך אותי, כקורא, לאחד מ75% מהמטומטמים או שהוא פתאום יהפוך כל הזדמנות עסקית לעוד דרך להכניס כסף. את הפרסומות אני תמיד יכול, הרי, לחסום; אבל אני לא יכול לחסום את השיקולים הכלכליים שעומדים מולם (ואני לא מטיל ספק ביושרה של גל מור אלא דווקא חושב שהוא תמים). דמיינו מצב שמחר גל מקבל את סיפור השנה: בכיר בקרן הון סיכון ישראלית נתפס כאשר הוא מחזיק על המחשב שלו פורנוגרפיית קטינים (והיו דברים מעולם) או שאתר אינטרנט בו הקרן מושקעת עומד להסגר; האם גל יוכל, כאשר באותו יום התקשרו מהבנק להזכיר לו שהוא בחריגה ושצריך לשלם כסף, לסכן את היחסים שיש לו עם המפרסם?

צריך זוג אשכים אימתני על מנת להתמודד עם סוגיה כזו; אני נמנע ממנה מראש כאשר אני לא כותב על לקוחות שלי ולא נוטל על עצמי לקוחות שאני לא מאמין ביכולת שלהם להיות נקיים. אני גם אידיאליסט כי אני מנסה להתפרנס בכבוד במדינה הזו, ולא לעשוק את 75% האחוזים, מתוך אמונה שהדבר הזה אפשרי. אני כבר שנתיים מצליח להתפרנס, אני לא מיליונר, אבל אני כן גומר את החודש בכבוד. יכלתי לפרסם את השירותים שלי בספאם, יכלתי לדחוף את עצמי בכל מקום בצורה אגרסיבית ולא להנות מהאינטרנט, אבל אני כותב את הבלוג הזה נטו בשביל עצמי. התפיסה שלי בחיים היא שאם מישהו עושה משהו ולא נהנה ממנו, אלא מהכסף שבא ממנו, אז הוא צריך להפסיק כי הוא חוטא למקצוע ולעצמו.

כתבתי לגלמור פוסט אורח, אני מעריך שהוא לא יפרסם בגלל הביקורת העוקצנית, אבל בכל מקרה, אם הוא לא יפרסם, הנה התמצית הרצינית (בלי ה"חמישה דברים על פרובלוגינג בישראל):

"במועדון מישהי שאלה אותי במה אני עובד, ואז קלטתי בפעם הראשונה שהתשובה היא “אני בלוגר”, ושנייה אחרי זה קלטתי שלהגיד “אני בלוגר” נשמע כמו השורה השנונה לפני שאני מסביר מה העבודה האמיתית שלי" (עידו קינן, 16.01.2009). שנה אחרי דברים אלה של עידו, בישראל ישנם כיום לפחות עשרה בלוגרים שמתפרנסים מהבלוג שלהם בצורה כזו או אחרת; לא מדובר על הכנסה צדדית לבירה או משהו כזה, אלא כמה אלפי שקלים: משכורת יפה לכל הדיעות מכתיבה באינטרנט.

(…)

אם פרובלוגינג בישראל ירצה להיות מתישהוא מקצוע, אז נצטרך קודם כל לגבש כלים שיאפשרו לקבל מידע. לא רק כסף, אלא גם מספר כניסות וגולשים, יחסי המרה, לעשות את כל מה שהתקשורת כל כך מסרבת לעשות. בבלוגים, לעומת העיתונות, ככל שקוראים את המתחרים שלי יותר, כך יש יותר סיכוי שאני גם ארוויח.

מאת יהונתן בקטגוריות: בלוגוספרה תגיות: , , , , , , , , , , ,   23 תגובות

על אתיקה מקצועית וטוויטר

מאת: יהונתן קטגוריות: חופש ביטוי, פרסומות; תגיות: , , , , , , , , ; 31 תגובות; פורסם בתאריך 23 באוג', 2009

על עורכי דין* יש לא מעט הגבלות על פרסומות. כשם שלשכת עורכי הדין עדיין מתקשה להתמודד עם פרסומות של עורכי דין בקישורים ממומנים ורק לאחרונה ניתנה החלטה שקובעת שקישורים ממומנים הם בסדר כל עוד הם נעשים בצורה מכובדת, שירותים כגון טוויטר או בלוגים של עורכי דין הינם דברים שקשה מאוד לעכל (לדוגמא, החלטה של לשכת עורכי הדין היא שבאתר (מקצועי) של עורך דין אסור שיהיו קישורים לאתרים מסחריים). האם הדבר אומר שכשאני, או כל עורך דין אחר, כותב מאמר באתר האינטרנט שלי, איני יכול לקשר לאותם מקורות? אני בספק. הכוונה היא לפרסומות שאסורות על פי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).

*ובעלי מקצועות אחרים כמו רופאים, פסיכולוגים, רואי חשבון ועוד.

אלא, ששיווק במדיה חברתית של עורכי דין היא עניין מאוד בעייתי. קודם כל, שיווק של עורכי דין אינו משהו קיים. לעורך דין אסור לשלוח דברי שבח על עצמו, כפי שמסבירים כללי הפרסומת של לשכת עורכי הדין: ‫"עורך דין רשאי ליתן ללקוחותיו, על פי פנייתם, ולאחרים הפונים אליו, מידע בכתב שיכלול פרטים עובדתיים ובלבד שיימנע מדברי שבח על עצמו" (כלל מס' 5). חשבון באתר מדיה חברתית יכול שיהיה אישי לעורך דין, ויכול שיספק מידע על מה עורך הדין עושה (בכפוף לכללי חסיון עו"ד-לקוח) אבל לא יכול שיכלול, לדוגמא, דברי שבח על המשרד או מחירים של שירותים, לרבות "פגישת ייעוץ חינם" או "עורך דין מומחה" או "מטובי עורכי הדין";  אולם, כשמדובר בשיווק במדיה חברתית, מותר לעורך דין לכתוב מאמרים בתחום העיסוק כל עוד הוא לא מנצל את המאמר לפרסומת עצמית.

הכללים הינם ארכאים ודורשים שינוי לא מועט: הפרדה בין "פרסומת באינטרנט" לבין "אתר אינטרנט" דרושה, במיוחד לאור לשון כלל 3(ה) שקובע "פרסומת … תובא בלא ליווי של מלל קולי; … ניתן לפרסם תמונות של עורך דין אך לא תמונות של לקוחותיו או עובדי משרדו שאינם עורכי דין" ולאחר הגדרות אלו, מופיעה לראשונה התייחסות לאתר אינטרנט ולא לפרסומת באינטרנט: "אתר עורכי דין לא יכלול פסי פרסומת (BANNER) של אחרים ולא יהיה עורך הדין רשאי לפרסם באמצעות פסי פרסומת באתר של אחר".

כללי הלשכה אוסרים על פרסום באנרים (ועל כך כבר הרחבנו) אך הוא לא אוסר במפורש פרסום ברשתות חברתיות: ישנם דברים מאוד ספציפיים שמותר לעורך הדין (או למשרד עורכי הדין) לעשות באותן רשתות: לפרסם את שם המשרד, תחומי עיסוקו, שעות קבלת קהל, ספרים ומאמרים שפורסמו ומשרות הוראה (כללים 3(א) ו(ב)). אלא ששיווק במדיה חברתית, לפחות לכאורה, חורג מאותם עניינים.

כמו כן, כלל 5 לכללי הלשכה מסדיר את העברת המידע על המשרד, וקובע שאותו מידע יעשה על פי בקשה בלבד (כלומר Pull) ולא מיוזמת המשרד (כלומר Push). לכן, אותו משרד אינו יכול להפיץ ברבים "פרופיל משרד" באמצעות הרשת החברתית, אלא לספק אותו אך ורק לבקשת משתמשים ספציפיים. הכלל עצמו ארכאי ואבסורדי, כיוון שאם אותו עמוד פרופיל הוא עמוד פייסבוק, לדוגמא, אז מי שמגיע לעמוד לכאורה ביקש את הפרופיל. אולם, כאשר אותו עמוד הינו באתר האינטרנט של משרד עורכי הדין, ישנו הבדל משמעותי.

על עורכי דין יש לא מעט הגבלות בפרסום במדיה חברתית; ההגבלות בכללי האתיקה גם יכולות להיות מפורשות כאוסרות על אפשרות שבה מישהו אחר יעשה את הפרסומת עבור עורך הדין. עורך הדין הוא זה שיכול לכתוב מאמרים בתחום העיסוק ולקדם את עצמו במדיה חברתית. כאשר אדם אחר עושה זאת עבור עורך הדין, גם אם הוא עומד במלוא כללי האתיקה צצה בעיה. לכן, לדוגמא, כאשר משרד עורכי דין (להבדיל מעורך הדין היחיד) פותח כרטיס ברשת חברתית, ברור שיש כאן בעייתיות (גם בחשבון Twitter, נניח). הפירמה, בניגוד לאדם (שיכול להיות שחבר כאדם ברשת, ולא מקדם את עצמו), לא יכולה לעשות דבר אלא לקדם עצמה. גם אם אותו חשבון בסך הכל מדווח על חדשות מהעולם המשפטי, או מתחום העיסוק של המשרד, יש עם כך לא מעט שאלות שאינן מוסדרות, וכללי האתיקה מבהירים כי כל מה שלא הותר, אסור והחלטות ועדת האתיקה אוסרות במפורש על תשלום בעבור פרסום מאמרים מטעם עורך הדין.

השאלה היא האם, כעקרון, חשבון במדיה חברתית הוא צורת פרסומת; התשובה לכך היא תשובה סבוכה, ולהערכתי מעט פילוסופית: כאשר אדם משלם עבור אותה פעולה, והוא יודע שאותה פעולה תגרום לגידול בעסקיו, גם אם הדבר לא מביא להצלחה בעסקיו, הדבר הוא פרסומת. כאשר פרסומת במדיה חברתית אוטומאטית אסורה כיוון שהיא לא עומדת בכלל 3 לכללי הלשכה שקובע תחום מצומצם ומוגדר של פרסומות באינטרנט: אתר אינטרנט (כלל 3(ה)) וספרים, מאמרים ועבודות מחקר בתחום המשפטי (כלל 3(ג)(1)). כל חריגה מכללים אלה, הינה פרסומת אסורה.

לכן, כאשר משרד עורכי דין מחליט להתחיל לשכור שירותי קידום במדיה חברתית (להבדיל, נניח, מקידום אתרים, שיכול שיהיה לגיטימי), הוא צריך לחשוב איזה סוג של פרסומת הוא רוצה לעשות: אם מדובר במיתוג המשרד והבאת לקוחות חדשים, ישנה בעייתיות רבה.

שיווק בטוויטר הוא בועה שעשויה עוד לחזור כריקושט: משרד עורכי דין שישלם כסף טוב עבור מיליון עוקבים בטוויטר עשוי להיות בבעיה כשיבין שלא רק שהשיווק במדיה חברתית לא רק שלא מספק את הסחורה אלא עשוי לסבך אותו מבחינה אתית. המשווקים, כמובן, אינם עורכי דין ואינם אמורים להיות בקיאים בכללי הלשכה, ולכן הם יעשו טעויות (שכן גם לו היו בקיאים בכללי הלשכה, אסור להם ליתן ייעוץ משפטי). על אותם טעויות ישלמו מחיר בסופו של דבר, לא המשווקים בטוויטר.

מאת יהונתן בקטגוריות: חופש ביטוי, פרסומות תגיות: , , , , , , , ,   31 תגובות

[בצד של] | הטובים

מאת: יהונתן קטגוריות: אישי, חופש ביטוי; תגיות: , , , , , , , , , ; 12 תגובות; פורסם בתאריך 14 ביוני, 2009

[הוגש כאבסטרקט לכתב העת "מעשי משפט"] עורכי דין נתפסים לעיתים כאנשים הרעים בכל סכסוך, ולא בחוסר צדק. פעמים רבות עורכי דין הם אלו שמייצגים את הלקוח בתקשורת, מדברים עבורו, מסבירים את הכל וצריכים לעשות הכל כדי לשמור על טובת הלקוח. כך קורה שפעמים רבות אנו כועסים על עורך הדין של נאשם או חשוד במקום לכעוס על הנאשם עצמו: הוא הרי רק פיון במשחק, ונדמה לנו שעורך הדין הוא השחקן.

לעיתים, המצב מתהפך ועורכי הדין חושבים שהם השחקנים, כשבפועל הם רק כלי שרת בידי הלקוח. ממצב זה צריך להזהר במיוחד כי עורך הדין הוא לא חלק מהמשחק, הוא כלי של הלקוח שלו, הוא צריך לדאוג לטובתו ולהביא למצב בו הלקוח יקבל את הצדק הטוב ביותר עבורו.

עורכי דין מסוימים, שנתפסים לעיתים כעורכי דין שהינם צד להליך, לוקחים את עבודת עריכת הדין ככלי לשינוי חברתי, בין אם באמצעות ליטיגציה פלילית או אזרחית. אותם עורכי דין נוטלים עליהם תיקים בעלי משמעות לשינוי חברתי, אף אם תיקים אלה אינם עתירות לבית המשפט העליון, וכן יוזמים חקיקה בתחום בו הם מעוניינים לבצע שינוי חברתי (לדוגמא, עמה 1213/04 ורד פרי נ' פקיד שומה גוש דן, ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נ' ורד פרי, הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן התשס"ח – 2008 שהוגשה על ידי  עו"ד דן חי). עורך הדין האקטיביסט עשוי, לעיתים, להחליף את העותר הציבורי שנדרשה לו זכות עמידה בפסיקה וכן היה מגיע בדרך כלל כעתירה.

אבל האם עורך דין שלוקח צד בסכסוך אוטומאטית הופך להיות עורך דין פחות טוב? קל יותר לעורך הדין לבחור את התיקים בהם הוא מאמין, התיקים שהוא יודע שהוא יכול לקחת לבית המשפט ולזכות בתהילה יחד עם הלקוח ולאו דווקא התיקים האפורים, בהם הויכוח הוא לא על צדק אלא על כסף. רוב התיקים האזרחיים, הלא, הינם תיקים בהם שני הצדדים צודקים במידה שווה.

עורך הדין האקטיביסט הינו סוג חדש של עורך דין, שהפסיקה והפרקטיקה צריכה לשים דעתה לגביו. [\הוגש כאבסטרקט]

אני משתדל שלא להגיע לבתי משפט, אבל כעורך דין שעובד במקצוע זה לא קל: כל יום יש עשרות עוולות שאני רואה מולי ואת רובן אני מעביר לחברים שלי, אני משתדל להתמקד בייעוץ משפטי לסטארטאפים, חוזי השקעה, תנאי שימוש ופרטיות, רשיונות תוכנה וכאלה. מדי פעם, כשצריך,אני מרגיש מחויב למטרה והולך לבתי משפט. אני משתדל שזה יהיה בעניינים שלפחות בעיני נתפסים כעקרוניים: כשאני מגיע לבתי משפט אני לא מצפה להתעשר אלא לעזור למי שצריך עזרה.

אני לא עושה את זה במחשבה של "אני בצד של הטובים" אלא במחשבה שבלי מה שאני אעשה, אולי "הטובים" ישארו טובים, צודקים ורחוקים מהצדק. אני עושה את זה  במקום לתת 5 שקלים לקבצנית ברחוב, כי לתת לה את  הכסף לא ישנה את העולם, אתה הולך ודואג שהיא תוכל לעבוד; אתה הולך ועוזר לאלה שנאלמו לקבל את קולם בחזרה, רק כי אתה מאמין שאם הם לא יצעקו אז המדינה הזו הולכת לפח.

כן, זה פוגע בפרנסה, זה גם לא ממש כדאי אף פעם, אבל זה משהו שאתה חייב לעשות. כמות עבודות  הפרו-בונו שאני עושה שלא מניבה אפילו הכנסה, כי היא לא בתחום העיסוק שלי (כך שלהיות מוכר כמי שעוסק בתחום לא עוזר לי) גורמת לי לפעמים לחשוב אם הכל כדאי.

אני גם צריך לזכור שזה שאני לוקח צד לא הופך אותי לחלק מהצד, וזה לא תמיד קל.

ואז יש בוקר כמו היום, שבו אתה יודע שאתה יכול באמת לעשות משהו (ואפילו לא להתפרנס ממנו); נקווה שזה יגמר טוב.

[עדכונים בהמשך]

מאת יהונתן בקטגוריות: אישי, חופש ביטוי תגיות: , , , , , , , , ,   12 תגובות

ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט

מאת: יהונתן קטגוריות: חוק, פשיעה; תגיות: , , , , , , ; 10 תגובות; פורסם בתאריך 12 ביוני, 2008

0.
כשהייתי ילד צעיר מאוד אמי היתה עדיין מתמחה במשרד פלילי במשרדו של רם כספי. אחת הסיבות שהיא הפסיקה היתה כי היו לה ילדים.

1.
כשסיימתי את לימודי המשפטים לא ידעתי איפה אני עומד ומה אני רוצה לעשות בדיוק. לא הייתי בכלל שאני רוצה להתמחות, ודווקא האקדמיה קסמה לי יותר; הרעיון של להיות עורך דין, עם כל התהילה שיש סביבו בסרטים ובסדרות, הוא לא כל כך קוסם: בצורה קבועה מכינים "שיעורי בית", קוראים, כותבים, עובדים עם אנשים שלא בהכרח אומרים את האמת, וגרוע מכל, אתה מקבל כסף על מנת לייצר אמת חדשה עבור מישהו.

1.1

"עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט." (סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה))

2.
מקצוע עריכת הדין הוא מקצוע ייחודי; עורך הדין הוא לא צד לסכסוך, עסקה, האשמות או שותפות שבין הצד שפונה אליו לבין הצד השני, ותפקידו להיות כלי עבור הלקוח כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר עבורו. לעורך דין אין אינטרס בעבודתו והוא לא שותף של לקוחו. לכן גם עורכי דין שמייצגים נאשמים בפלילים הם לא חלק ממעגל העבריינות. עורכי הדין שמייצגים נאשמים בפלילים (ולבסוף גם עבריינים) הם עורכי דין שמוכנים לסייע לאלו להשיג את התוצאה הטובה ביותר עבורם מתוך הבנה שגם לחשודים יש אינטרסים וגם חשודים צריכים לקבל את הייצוג הטוב ביותר שניתן לקבל.

2.1

"לא יתנה ולא יקבל עורך-דין בעד שירותו במשפט פלילי שכר-טרחה התלוי בתוצאות המשפט. (סעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי הדין)

3.
הסיבה להפרדה בין תוצאות ההליך הפלילי לשכר הטרחה שנקבעה בסעיף 84 לחוק לשכת עורכי הדין נועדה, יותר מכל, עבור הלקוחות. הסעיף נועד כדי להבהיר ללקוח שלא משנה כמה עורך הדין טוב, לעיתים הבעיה היא שפשוט הנאשם ביצע את העבירה ובית המשפט ימצא אותו אשם. כלומר, הבעיה היא לא בעורך הדין אלא בלקוח.
Img cc-by-nc Jeremy Brooks
4.
מתוך אותו רציונאל ישנה הפרדה ברורה בין עורכי הדין הפליליים לבין העבריינים והנאשמים שהם מייצגים. העבריינים, גם כשהם עוברים על החוק, מצופים לעשות זאת בצורה אתית ולא "לבוא בחשבון" עם עורך הדין שלא השיג תוצאות לגיטימיות (ולא רק עבריינים, לפעמים גם עורכי דין שמטפלים בתיקים אזרחיים נפגעים).

5.
לכן, הפיגוע אמש ביורם חכם, אם נעשתה על רקע סכסוך "מקצועי" היא בלתי לגיטימית בעליל; אם באמת "לארגוני הפשיעה אין קווים אדומים" כמו שאומר גורם במשטרה לYnet, אזי עורכי דין פשוט יפסיקו לייצג נאשמים בפלילים עקב רתיעה ופחד; השוק יעשה את שלו ואלו, שמשתמשים באיומים כדי להפחיד את עורך הדין שלא עושה עבודה טובה דיו יפגעו רק בעצמם.

6.
כלומר, גם בלוגיקה המעוותת של פושע, עורך דין שהביא להרשעתו (הצודקת או הלא צודקת) אינו צריך להפגע; פגיעה בעורך דין שמייצג נאשמים בפלילים תגרור אי ייצוג מתוך מורא, מה שימנע את הזכות לייצוג.

6.1

"עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט." (סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה))

7.
יש דברים שעבריינים פשוט לא אמורים לעשות, אחד מהם הוא לפגוע בעורכי הדין שלהם, זה לא מעודד עורכי דין אחרים לעבוד עבורם.

מאת יהונתן בקטגוריות: חוק, פשיעה תגיות: , , , , , ,   10 תגובות