Intellect or Insanity

הכרעת בית המשפט בבג"צ 4808/09 התאחדות הפוקר בישראל בע"מ נ' משטרת ישראל שניתנה היום בבית המשפט העליון על ידי כב' השופט אדמונד לוי, לא קבעה בעצם כלום, ויכול להיות שהזיקה לשחקני הפוקר בישראל מעבר למה שהועילה. כב' השופט לוי פסק כי העתירה, שביקשה להורות למשטרת ישראל לא לפתוח בחקירה (שטרם נפתחה) נגד מארגני טורניר טקסס הולדם. הסיבה לכך, לפחות לפי פסק הדין, היתה כי סעיף 230 לחוק העונשין מגן על המארגנים.

שתי שאלות קיימות כיום בנוגע למשחק טקסס הולדם. הראשונה היא האם משחק הטקסס הולדם הוא משחק יכולת או משחק מזל (וראו פסיקה אמריקאית בנושא, 733OF2008 Commonwealth of PA vs. Walter Watkins וכן את הפוסט הזה) והשניה היא האם משחק הטקסס הולדם נערך בקרב חוג חברים מצומצם ואינו חורג מגדר שעשוע. די בתשובה אחת חיובית לשאלה אחת כדי לקבוע שהמשחק חוקי.

בעוד שהשאלה הראשונה ניתנת למענה באמצעות סטטיסטיקה (וראו את הפוסט פוקר ודירוגים בבלוג "דיסוננס קוגניטיבי, שמוכיח, לפחות לכאורה, שפוקר הוא משחק מיומנות) ובאמצעות הגיון, שכן בעוד שיש אליפות עולמית בפוקר, טורנירים ודירוגי שחקנים עולמיים, אף אחד לא חושב לערוך "אליפות העולם בבינגו" או "אליפות העולם ברולטה". השאלה השניה היא חשובה יותר; כלומר, כיצד קובעים שמשחק אכן עומד בתנאי סעיף 230 לחוק העונשין, שקובע שמשחקים מותרים אם "עריכתם מכוונת לחוג אנשים מסויים ואינם חורגים מגדר שעשוע או בידור".
Img cc-by-nc cRckls
בתי המשפט פרשו את "אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור" בצורות שונות בישראל בצורה שונה כל פעם, אך לעולם לא הצליחה להגיע לידי הסכום המדויק שאותו יקבע כי מותר להמר ואינו חורג משעשוע. בפרשת צדוק (בג"צ 696/80 דן צדוק נ' מפקד משטרת הנגב) כי "גם היחס בין הסכום, שמשלם כל משתתף, לערך הפרסים, שהוא עשוי לזכות בהם, הוא בעל משמעות בנסיבות המקרה", בפרשת הרקיע השביעי קבעה השופטת יחס של 1:10 בין ההימור לזכיה האפשרית ובכל מקרה אסרה על חלוקה של מעבר ל100 ש"ח לפרס (בש (ב"ש) 21359/03 הרקיע השביעי נ' משטרת ישראל). במקרה אחר, בית המשפט המחוזי בתל-אביב הבהיר שפרסים בשווי גבוה במיוחד לא יכולים להחשב שעשוע:  "[ה]פרסים הכספיים המחולקים במועדון יכולים להגיע בכל משחק לכדי 1/3 מהשכר הממוצע במשק. בהתחשב בעובדה שנערכים לפחות מספר סיבובי משחקים בכל ערב, הרי שברור כי ההנאה הכספית אינה שולית, ולפיכך לא ניתן לראות במשחקים אלה שעשוע או בידור בלבד, כש"הרווח" הנובע מהם שולי או זניח” (עתמ (ת"א) 1645/03 הואנג מסעדות בע"מ נ' משטרת ישראל).

וזאת עוד מבלי שנשאלנו האם שחקני הפוקר הם חוג אנשים מסוים, כדרישת החוק. כעת עולה שאלה אחרת: בכתבה שפורסמה אודות העתירה בYnet נכתב כי "במהלך הדיונים יבקשו אנשי ההתאחדות להוכיח שלא מדובר במשחק מזל. לשם כך צירפו לעתירה את חוות הדעת של פרופסור אהוד לרר, ראש החוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל-אביב, המציג טיעונים שלפיהם כדי לנצח בפוקר נדרשות יותר הבנה ויכולת מגורל" וכך גם בהודעה לעיתונות מטעם התאחדות הפוקר הישראלית בע"מ: "התאחדות הפוקר רואה בפסק הדין פתח להכרה במשחק ה"טקסס הולדם" נשוא העתירה כמשחק מותר, ממש כפי שנקבע בחוות דעת המומחה שסונפה לעתירה, אשר קיומו אינו מצריך אישור מקדים של משטרת ישראל. עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און מסבירים, כי על מנת שמשחק יהפוך למשחק אסור – צריך שתוצאות המשחק תהיינה תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת. ואילו משחק הפוקר נשוא העתירה הינו משחק שכלליו נקבעו בתקנון ספציפי, שנערך על ידי ההתאחדות, על פיו נדרש כל משתתף לידע ויכולת יותר מאשר לגורל" (כך גם בכתבה הזו מYnet)

תקיפה זו היא התקיפה מהסוג הראשון, של עצם היות משחק הטקסס הולדם משחק אסור. הוראות חוק העונשין מגדירות משחק אסור כ"משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק, והתוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת" (סעיף 224 לחוק). אולם, פסיקתו של בית המשפט העליון אינה מזכירה כלל טענה זו. כב' השופט פוסק ומסביר: "נוכח לשונו של סעיף 230 ולאור השקפתה של העותרת כי עריכת הטורניר אינה כרוכה בעבירה, אין היא צריכה לבקש או לקבל מהמשיבה היתר או רישיון מכוח הוראותיו של חוק העונשין. אפשר, כמובן, כי ברבות הימים יהיו גורמי אכיפת החוק סבורים כי הטורניר אינו נכנס לגדרו של סעיף 230, וככל שיוחלט לנקוט נגד העותרת בהליכים על פי דין, תינתן לה האפשרות להוכיח כי פרשנותה את סעיף 230 היתה נכונה".

כלומר, היכול להיות שעצם הפרשנות  כי פוקר אינו מהווה משחק יכולת נדחה או לא זכה להתייחסות על ידי בית המשפט? כאן צריך להבדיל בין שני סוגים של מארגני טורנירי טקסס הולדם: הראשון הוא המארגן המסחרי, שגוזר עמלה יפה, מכניס כספים לחשבונו ומרוויח; השני הוא החבר שמארגן טורניר קטן עבור חבריו, מזמין פיצה וכמה בירות. אני משחק רק במשחקים מהסוג השני, עם חברי הטובים ביותר. עבור הסוג השני יש את חריג סעיף 230, בעקרון. אם מארגן מסחרי רוצה להראות שהוא מספק שעשוע מהסיפור, הפרסים חייבים להיות בלתי משמעותיים, והסכומים צריכים להיות קטנים. במקרה כזה, לא יהיה כדאי לרוב המארגנים בכלל להכנס לעניין זה: אף מארגן של אירוע לא יגבה 50 ש"ח מכל שחקן, רק כדי לכסות אולם, מזון, משקאות וכדומה.

לכן, המארגן המוסדי, זה שמעוניין בפוקר למטרות רווח, יצטרך ללכת ולהוכיח כי סעיף 224 לא חל על משחק הטקסס הולדם. התקיפה הכפולה, לכאורה, של התאחדות הפוקר בישראל בע"מ, אינה הגיונית. סעיף 230 לא יכול לחול על חוג של 1,000 אנשים שמגיעים לאותו אירוע ומשלמים כמה מאות שקלים. הם לא נכללים בקבוצה מצומצמת,  לא עברו בחינות  מיון ולא מקיימות את ההגדרה של שעשוע. אם המשחק אכן משעשע, הפרסים צריכים להיות קטנים במיוחד.

גם זו יד שעשתה לי לא מעט כסף, אבל בפעם אחרת נספר על זה.

0.
בית משפט בפנסילבניה קבע השבוע, בהחלטה שרבים כבר חיכו לה, כי פוקר הינו משחק של כישורים ולא של מזל; ההחלטה, שנתנה מפי השופט ת'ומאס ג'יימס [733OF2008 Commonwealth of PA vs. Walter Watkins] סוקרת שלל מאמרים מהתחום המתמטי והסטטיסטי ובוחן את הדרישות. אותה החלטה, שלא קשורה ישירות לאינטרנט, עשויה להשפיע לא מעט על תעשיית ההימורים באינטרנט ואולי להכשיר [סוף סוף] את המשחק הפופולרי ולאפשר לאלפי אזרחים בשלל מדינות להתפרנס. פוקר, כמשחק של כישורים, לא שונה בהרבה ממשחקים בבורסה; בשני המקרים מדובר על פסיכולוגיה שמשפיעה על החלטות קבוצתיות, ובשני המקרים אתה לא משחק את היד שאצלך, אלא את היד שיש לאחרים: כמה שיש להם יד יותר טובה, ככה תוכל להרוויח יותר.

1.
אבל הימורים שמבוססים על כישורים בבורסה יש בעוד כל מיני מקומות: דה-מרקר מדווח על שוק ההימורים סביב תוצאות הבחירות בישראל, בהנחה שאותם אנשים מתבססים על שיטות סטטיסטיות מוכרות, לא מן הנמנע שאותה 'בורסה' של הימורים לא שונה בהרבה ממשחק הפוקר והיא אף יכולה להניב לא מעט כסף למהמרים בה. לדוגמא, מי שעורך מדגם מדויק דיו, עם קבוצה משמעותית דיה, יכול לקבל תוצאות מקורבות מספיק ולקבל את ה'הימור' שלו בצורה נכונה. בעצם, אם נצא מנקודת הנחה שסקרים לא יכולים להשפיע על תוצאות הבחירות [ושוב אני לוקח הנחה רחוק מספיק] ושהאיסור בחוק על פרסום סקרים בסמוך למועד הבחירות אינו חל על סקרים שלא נערכו בשיטות סטטיסטיות מקובלות, כמו משאל הבחירות של NRG, אז על ידי הסתמכות על אלה, ועל טרנדים בגוגל טרנדס, ההימורים מאבדים את הכיף שבהם והופכים להיות הרבה יותר אנליטיים.

3.
לכן, אין הבדל בין הימור על תוצאות בחירות לבין פוקר; שניהם משחקים של סטטיסטיקה והיכרות עם שאר השחקנים. אך האם ניתן לאפשר לאנשים להמר והאם ראוי לשקול רפורמה בדיני ההימורים בכלל? כיום חוק העונשין קובע כי על מנת שמשחק לא יהיה אסור, הוא צריך להיות מבוסס על חוג מצומצם של משתתפים, להערך למטרות חבריות ולא במקום בו נערכים משחקים מסוכנים (וראו ‫רע"פ 7761/01 אלקן נ' מדינת ישראל וכן סעיף 230 לחוק העונשין) חזקת המסוכנות שנלוות להימורים היא הגדולה ביותר; בית המשפט בישראל פסק כי: "“סעיף 225 לחוק העונשין אוסר באיסור גורף כל הגרלה, ללא הבחנה בין הגרלות הכרוכות בתשלום, לבין אלה שאינן כרוכות בדמי השתתפות. ואולם, המרכיב הכספי הוא דומיננטי לאור התכלית החברתית של מלחמה בתופעות השליליות של הגרלות, הימורים ומשחקים אסורים. הניסיון מלמד כי אין מעלים טרוניה כנגד הגרלות שאינן כרוכות בתשלום ישיר עבור ההשתתפות, כגון פותרי תשבצים בעיתון או קונים ברשתות המזון. הגרלות שאינן מותנות בתשלום כספי ישיר, אין בהן להביא לידי סיכון כלכלי.” (ת"א (ת"א) 2296/00 גצל נ' שידורי קשת בע"מ).

4.
אולם, אולי ראוי לשקול מחדש את ההגדרה של הימורים; לאפשר מצב של דהקרימינליזציה חלקית, בה הסכום שמסוכן הוא החלק המשמעותי ביותר בהגדרת המשחק כאסור, ולאו דווקא האלמנט של תלות בסיכוי או סיכון. אחרת, 'משחקים' של סטטיסטיקה כמו הימורים על תוצאות בחירות עשויים כלל שלא לחול תחת ההגדרה של מזל (כמו גם הימורי ספורט, כשהמהמר הוא הספוראטי) כאשר ברור לכולם שחיזוי תוצאות הבחירות הוא עניין של מיומנות. כדי להרחיק את הסיכון הכלכלי על הימורים, יש לאפשר אותם בצורה לגיטימית יותר וחברתית.

5.
החלטת השופט ג'יימס בפסק הדין שניתן השבוע אינה משקפת את העמדה הזו אלא מסתמכת על כישורי המשחק בלבד. למרות שלא מצוין כך במפורש, אין התייחסות לסכום שמועלה בסיכון. לגישתי, המקלה מעט, גם לו פוקר היה משחק של מזל עדיין הימורים על סכום שאינו משמעותי לא היו נחשבים כמשחק הימורים (והיה מקום לבטל את דרישת חוג החברים המצומצם, במיוחד עקב מקרים כמו מועדוני ה'בינגו טריוויה' שצצים חדשות לבקרים, ראו עתמ (ת"א) 1645/03 הואנג מסעדות בע"מ נ' משטרת ישראל) ומנגד, גם משחקים הקשורים אך ורק במיומנות עדיין היו משוחקים אך ורק על סכומים מצומצמים (ולא לאפשר לאחר להמר על תוצאותיהם של שחקנים).

6.
אבל עד שנגיע עם תיק כזה לבית המשפט, צפויה עוד דרך.

בית המשפט בקנטאקי הורה השבוע, בהחלטה שגויה למדי, לחלט מאה ארבעים ואחת דומיינים אשר היו מעורבים בהימורים לטובת מדינת קנטקי. בהחלטה, שניתנה על ידי שופטים בCircuit של קנטקי, נקבע כי עקב היות הדומיינים זמינים לגישה על ידי אזרחי קנטקי, ניתן לראות אותם כמי שמפעילים הימורים לא חוקיים בשטח השיפוט ועל כן ניתן לחלטם כחלק מההליך לעצירת התופעה. (81-CI-1409 Commonwealth of the State of Kentucky v. 141 Internet Domain Names) (והשוו בש 90861/07 מיכאל-גארי קרלטון נ' יאח"ה וכן מ 1106/07 משטרת ישראל נ' קרלטון מיכאל)

על מנת להבין את ההחלטה, השגויה מיסודה, צריך להבין מראש מהו הליך החילוט (ולכך מוקדש פרק ארוך בפסק הדין). הליך החילוט הוא הליך אזרחי-למחצה בו נתפס רכוש שהיה מעורב בעבירה מסוימת כיוון שאותו רכוש נתפס כחלק מהעבירה עצמה. חילוט אינן הליך עונשי בלבד, הוא נועד לתת משקל הרתעתי ומשקל מניעתי לרווחי עבירה. כמו כן, אין לחלט רכוש אלא אם יש ראיות כבדות (ואף מעבר לכל ספק סביר) שנעברה בו עבירה (ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, עפ 7155/01 צמרת מועדוני ביליארד בע"מ נ' מדינת ישראל).

לאחר סקירת בית המשפט בהלכות הרלוונטיות מגיע הוא למסקנה כי לא רק שדומיין הינו חפץ (ועל כך יש המערערים) (וראו כיצד בארץ ניתן לעקל דומיינים, גילוי נאות: כתבתי עבור עו"ד עידן למדן חלקים מהבקשה לעיקול הדומיין) אלא שאותו חפץ הוא לא פחות מחלק מעבירה.

כאן מתחילות השגותי על פסק הדין. ראשית, המשיבים וההליך הנאות; שימו לב לזהות הצדדים בפסק הדין: מדינת קנטקי נגד מאה ארבעים ואחד דומיינים (ולא נגד מאה ארבעים ואחד בעלי דומיינים). כל דומיין הוא יישות משפטית בפני עצמה שמחולטת. לעולם לא תראו תיק חילוט של "מדינת ישראל נגד ארגז כסף שננטש על ידי הומלס שמכר סמים ברחוב". לכן, עצם היות ההליך המשפטי מתנהל נגד בעל דומיין (בידיעתו או שלא בידיעתו) כשהוא לא צד להליך אלא רק מי שמחזיק את הדומיין הוא פגיעה בזכות הטיעון. אין שוני רב בין הדיון הזה לבין הדיון שנערך בזמנו על גירוש 415 השבויים ללבנון (ופסק הדין שאינו חתום על ידי שופט, אלא על ידי הרכב בצורה מצחיקה, בגצ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון)

שנית, לא ברור שכלל התקיימו עבירות כלשהן (והשוו עניין ה"Making Available" בערעור שהוגש על ידי ג'יימי ת'ומאס, 06-1497 Capitol v. Thomas, תודה!). כעקרון, מדינת קנטקי לא הוכיחה שאפילו אדם אחד הימר, לא טרחה לבדוק להיכן עוברים הכספים ושניתן להמר, אלא רק הגישה את בקשתה בצורה רשלנית. כלומר, אם נשווה את חילוט הדומיינים לחילוט כספים שהולבנו, אז כלל לא הוכח (ובמיוחד לא בסטנדרט הפלילי, של מעבר לכל ספק סביר) שהדומיינים היו מעורבים בהימורים. כפי שטענו חלק מידידי בית המשפט, חלק ניכר מהדומיינים לא היו יותר מחוות לינקים, שברור שאינן אסורות על פי חוק.

שלישית, השופט הפגין בורות רבתי בכל מה שנוגע להבנה שלו של משחק הפוקר כאשר קבע בצורה גורפת כי "in the end, no matter how skillful or cunning the player, who wins and who loses is determined by the hands the players hold". ההחלטה הזו שגויה במיוחד בכל שהעניין נוגע לפוקר כיוון שהיא מפספסת את ההנחה היסודית של הפסיכולוגיה של הפוקר. החוכמה היא לשחק כנגד הצד השני כאילו יש לך יד גם כאשר אין לך.

כאלגוריה לעולם המשפט, אז כשם שרוב תיקי בית המשפט מסתיימים בפשרה או הסדר כלשהו ולא הולכים "עד הסוף" לפסק דין, כך גם משחקי פוקר; שחקני פוקר ברוב המקרים לא נדרשים לחשוף את קלפיהם ולכן אין כל משמעות לקלפיהם. לכן – כמו עורכי דין, שחקני הפוקר משחקים עם המצב שניתן להם. עורך דין ששומע לקוח יכול להחליט האם הוא מעוניין לקחת את התיק או לא בהתאם לתוחלת; זו מקבילה לא מעט ליד שהוא מחזיק בפוקט (Pocket Hand). לאחר מכן, יפתחו בהליכים של החלפת מכתבים והאשמות הדדיות (הימורי pre-flop) בהם עורך הדין יוכל להחליט אם הוא מוותר או ממשיך, וכמה נזק יגרם, בהמשך יתחיל המשחק והליך גילוי המסמכים (הflop) בו כל צד ינסה להראות לצד השני כמה הוא יפסיד בסוף וכמה כדאי שיפרוש עכשיו, יתפשר ויוותר על כל ההליך בהמשך; אחרי שלא הצליחו, ורק אם לא הצליחו, יגיעו להליך המשפט עצמו (turn וriver), אבל אפילו אז, ואולי גם בשלב הסיכומים (ההימורים על הRiver) יוכל בכל רגע עורך הדין לפרוש או להציע סכום כה גדול על מנת שלצד השני לא יהיה כדאי להראות את קלפיו, והכל כדאי לא לשלם יותר לכשיגיע הצעד הבא או כשיפתחו קלפים. (ודעתה החולקת של כב' השופטת רחל גרינברג בפ 3814/07 מדינת ישראל נ' רוק ערן).

כעת, במקרים מסוימים, מה לעשות, להיות עורך דין טוב לא ממש עוזר. לעיתים, פשוט, הלקוח שלך רוצח, אונס, גונב או סתם עושה דברים לא לגיטימיים בתביעה אזרחית. האם זה אומר שאתה עורך דין פחות טוב? לא, זה אומר שהלקוח שלך לא היה טוב מספיק. אם כן, האם עבודת עריכת הדין היא הימור? לאו דווקא, אבל אלו החיים.

אם נצא לשניה מהשאלה הצדדית על פוקר, שאני עדיין חושב שראויה לדיון (אחרת אין הבדל בינו לבין מסחר במניות), הסוגיה של Due Process, הליך הוגן, ראויה כאן לדיון משמעותי. לא ייתכן שמדינת קנטקי תחלט (תעקל, תתפוס) את כל מאה ארבעים ואחד הדומיינים מבלי שאלו יהיו תחת מרותה. הבינלאומיות של האינטרנט אומרת שיש לתפוס כל דומיין במחוז שיפוטו, שאם לא כן, מחר יעקלו את הדומיין שלי כיוון שאני מטיף לחילוניות או לשינוי בדיני הקניין הרוחני ומציג מדי פעם פטמה אקראית. החוק כאן הוא לא יותר מאשר כלי משחת בידה של מדינה שמאמינה בבריאתנות ומצנזרת את הרשת של עובדיה.

0.
אחד הכללים הראשונים אצלנו בפוקר הוא שהמשחק חייב להיות חברי. אנחנו משחקים על סכומים נמוכים מאוד, בדרך כלל קונים 100 צ'יפים בעשרים שקלים חדשים, והמשחק מאוד ידידותי. אנחנו חברים קרובים שמשחקים כבר לא מעט שנים ומכירים אחד את השני. הפוקר הפך להיות הבילוי הקבוע שלנו בסופי השבוע, והכלל הוא שכל עוד הבירה, האוכל והדברים מסביב עולים פחות מכמה שמישהו מפסיד, אז אין שום בעיה לשחק על סכומים כאלו.

1.
כיף, זה הכלל העיקרי כשמשחקים קלפים. אם אתה לא נהנה, אלא בא להרוויח כסף, רוב הסיכויים שלא תהנה איתנו. אנחנו חבורה יחסית מיומנת שמכירה אחד את השני טוב, ואנחנו יכולים להרגיע אנשים שמשחקים אגרסיבית. לכן, יש לנו כמה כללים נגד משחק אגרסיבי.

2.
הכלל הכי חשוב הוא שבמידה ומישהו מוציא Royal Straight Flush ומראה אותו אז כל אחד מהאנשים שקיבל קלפים באותו סיבוב חייב לשלם לו את הBuy-In. כשאני אומר מראה אותו, אני מתכוון שהוא מביא את הסיבוב למצב שבו פותחים קלפים, כלומר שאיש אחד נשאר לפחות מולו. המטרה היא למנוע חמדנות כשלמישהו יש את היד המנצחת, ולהביא למשחק יותר מעניין.

3.
אנחנו משחקים עשר שנים, וזה אף פעם לא קרה. ההסתברות להוציא Royal Straight Flush היא כל כך אפסית, שבעשרות אלפי הידיים ששיחקתי קיבלתי אולי 6 פעמים Straight Flush. פעם אמרנו שאם יצא אחד כזה על השולחן (לא בידים), כלומר שיפתחו כל החמישה בתור קלפים משותפים, כל אחד ישים חמישים ש"ח על הקבר של קרן. גם זה עדיין לא קרה.

4.
ביום כיפור אנחנו משחקים פוקר אחר טיפה. הכניסה היא 50 ש"ח, הכיבוד עוד 25 ש"ח. אנחנו מגיעים למשחק ארוך, שבדרך כלל נמשך עד הבוקר. זה אקט מסורתי, מינגלינג, יושבים, מנגנים גם, פותחים פה ומדברים. המטרה היא להנות מהחג ולהפיג את המתחים הרגילים.

5.
זה היה עוד סיבוב פשוט, היו לי ביד מלך ועשר תלתן, ואני הייתי הSmall-Blind, הראשון אחרי הדילר שמקבל קלפים. כולם שמו את שני הצ'יפים שלהם בתורם (שני צ'יפים הם בערך חצי ש"ח) ואורן (שהיה אחד לפני הדילר) החליט להעלות בשלושים. שחף, הדילר, פורש. היתה לי הרגשה טובה על היד הזו, אז שילמתי; קלפים טובים בסך הכל, ושווה להכנס. אחרי כולם פרשו.

6.
אורן פותח Flop, עשר לב, נסיך תלתן ואס תלתן. הלב שלי דופק. יש לי את הזוג הנמוך על המגרש וסיכויים לא רעים לStraight או לFlush. אני אומר צ'ק ומעביר את התור לאורן. אורן מעלה בשישים ואני משווה. אני אומר לעצמי שהעשר הזה יכול להיות מספיק טוב.

7.
אורן פותח מלכה תלתן. לי יש כבר את הNuts, הקלפים הכי טובים שיכולים להיות על השולחן. אני חייב להחריש. עידן, בפינה השניה של השולחן לוחש לאמיר כבר "יש לו פוקר עד האס". אורן שואל אותי "כמה צ'יפים יש לך?" ואני עונה לו "מאה עשרים ושתיים" בתקווה שהוא יעלה אותי. אני בחיים לא אעלה אותו, לא משנה מה; הסכנה שמא הוא יפרוש תעלה לי במחיר יקר. "למה הוא לא הימר?" חשבתי לעצמי. אורן היה יכול בקלות לנסות להפחיד אותי עם All-in של 122 צ'יפים ולקוות שאולי אני אפרוש. הקופה היתה גדולה.

8.
אורן אומר צ'ק ונפתח מלך לב. על השולחן יש רצף. אני אומר "צ'ק" ואורן מסתכל עליי. שחף שואל "אז אתם מתחלקים?". אני עונה לו "לא, אבל כל אחד מכם יצטרך כנראה לשלם לי חמישים ש"ח".

9.
אני חושף את הקלפים. Royal Straight Flush שמזכה אותי בשלוש מאות וחמישים ש"ח (יחד עם כמה גרושים שהיו בקופה). אולה, למזלה, היתה בשירותים ולא קיבלה קלפים. הייתי יכול להיות עשיר בחמישים ש"ח.

10.
משם ואילך הערב התדרדר. מצד שני, עדיין יצאתי עם לא מעט כסף.

[לקבוצת הפליקר שלנו Dwags Playing Poker]

אני לא יודע איך להתייחס אפילו לכתבה שפרסם שמוליק נמר בעיתון 'העיר' בסוף השבוע (חצי שנה אחרי המקומון של נתניה, אבל). נמר סוקר את הטרנד החם הבא: טקסס הולדם ומתאר אותו כאילו מדובר בלא פחות מהורס המשפחות הבא. אחרי שנמר מסביר קצת על כללי המשחק ועל האווירה, הוא בא להבהיר כמה התופעה נפוצה; (ו)כאן מתחילה הבעיה: נמר מציד את המשחק כאילו מעוזו העיקרי הוא מועדוני ההימורים הכבדים "בדרום תל-אביב": לטענתו, מועדוני הפוקר נקראים "פארטיות", הם מקנים אשראי נרחב למהמרים ולעיתים מגלגלים סכומים של מיליוני שקלים. הוא מצטט אחד עובד לשעבר באחד המועדונים בטקסט שמכיל את כל סטריאומונוטיפים האפשריים:

"אני זוכר שיום אחד הגיע איזה סטארטאפיסט מוכר שמכר את החברה שלו בכמה מיליונים. העיניים של הבוס שלי ישר קיבלו את הסימן של הדולר. רק מחכים אצלנו לאנשים כאלה, הם מקבלים אשראי בלתי מוגבל. הוא היה מכור ל"טקסס" שעשה מזה הרבה כסף באינטרנט, אבל אנשים שעוברים מהאינטרנט אלינו בדרך כלל אוכלים קטלות כי זה עולם אחר, ובאמת טרפו את המסכן הזה. לאורך תקופה של פחות מחודש הוא הפסיד אצלנו קרוב למיליון שקל. גם אנשים אחרים הפסידו סכומים דומים. אני לא יודע איך הם יכולים להמר על סכומים כאלה, אבל מה שבטוח זה שהם לא חוסכים לעתיד".

האמת? הוא לא יכול להיות הרבה יותר מטועה. כלומר, אני משוכנע שאיפשהוא בדרום תל-אביב יש "פארטיות" פוקר בהן הסכומים מתחילים במספרים האלו והבית מקבל חמישה אחוזים, כשברור שהמשחק האמיתי מתנהל בשני מקומות במקביל: בבתים הפרטיים, על סכומים נמוכים בהרבה, ובאינטרנט, על סכומים זעומים. למרות שקל לחשוב אחרת, משחק פוקר "ידידותי" בין חברים מתנהל בדרך כלל על סכומים נמוכים בהרבה, כאשר גם אם תפסיד את כל הקופה עדיין תצא מעודף ממאה שקלים בדרך כלל, מה שאומר שההוצאה על ערב פוקר חברי תגמר בפחות מכמה שהוצאת בבר רק בשביל הזכות להסתכל על בחורה או שתיים ולבקש את הטלפון שלהן ללא הצלחה.

בתמונה: טורניר פוקר ידידותי בו, כמדומני, הרווחתי 20 ש"ח

חשוב להבין : פוקר הוא משחק המשלב מזל וכישרון; בשביל לשחק פוקר צריך אימונים, לימוד ועוד. לא מדובר במצב בו מטילים קוביה או סתם בוחרים מספר על ציר המספרים. עוד יותר חשוב להבין שפוקר, כמשחק, הוא רק האמצעי : הימורים סולידיים על פוקר (של כמה אגורות לכל סיבוב) כאשר המשחק הוא חברי יכולים להחשב, על פי חוק, כחוקיים שכן הם נכנסים תחת החריגים הקבועים בחוק כיוון שהם מיועדים לחוג אנשים מסויים, לא חורגים מגדר שעשוע או בידור ולא נערכים בקזינו מחתרתי או מקום שבו יש הימורים אחרים שאינם חוקיים. כלומר, כל עוד שולחנות הטקסס נותרים בתוך בתים, ללא הזמנה לציבור ולא על סכומים משמעותיים, אין כל סיבה שהמשחק יהיה מחוץ לחוק.

המטרה של כתבתו של נמר היתה (לפי הנראה בטקסט) לא יותר מאשר להפחיד את נשות ישראל כשבני זוגן הולכים למשחקי פוקר ולאו דווקא לגרום לאותן נשים לבוא ולראות שבעליהן לא "הולכים לפארטיה" אלא דווקא יושבים עם אותם חברים לעבודה, מרכלים, מעשנים סיגריה ושותים בירה ובסוף, אחרי שהפסידו 20 שקלים או הרוויחו (חס וחלילה) 50, הולכים הביתה וקונים לאישה בדרך לחם וחלב ביותר כסף ממה שהפסידו או הרוויחו.

—
לקריאה נוספת: אילנות טקסס סולידית.