Intellect or Insanity

מחאה היא לא דבר נעים, היא לא דבר נחמד והיא לא  מיועדת להיות הרחק מעיני הקהל. מחאה מיועדת לעשות רעש, להפריע, למנוע מאנשים את נוחות החיים שלהם ואת שלוותם, והכל כדי להסיט את תשומת ליבם משגרת החיים ולהבין כי יש בעיה גדולה יותר, כי צריך לעשות משהו. כאן אני מסכים עם דובי קננגיסר כי מחאה לא יכולה להיות חלבית, היא צריכה לומר משהו ולהפריע.

וכאן בדיוק העניין. בשנה שעברה, את יצאה דפני ליף והקימה אוהל קטן בשדרה, שגדל וגדל מדי יום ביומו עד שהגיע ליחס הלימות-אלימות שלא אפשר את פירוקו בלי מעורבות של צבא, ולא רק משטרה. היתרון של ליף וחבריה באותה תקופה היתה תמיכה ציבורית רחבה, שלוותה גם באמירות מצד מי שהיה אז (ועדיין הוא) ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי. חולדאי הבטיח כי יותיר את האוהלים ברוטשילד עד שתסתיים המחאה ותוצאות יבואו.

כמו כל פוליטיקאי, לא עבר חודש והצהרת "נותיר את המאהל עד שהמחאה תסתיים" הפכה ל"היו סמים במאהל, זמן לשים לזה סוף". הצעדים שחולדאי הציע, לפנות את המאהל, זכו לתמיכה של חלק מתושבי הרחוב, שאורח החיים שלהם שובש. אבל כאן בדיוק העניין: חולדאי הבין, שבועיים לאחר תחילת המחאה (אוגוסט 2011) שהמאהל גדול מדי כדי לפרק אותו כבר, ולכן הוא חייב לתמוך. כשהוא הבין שהמאהל הולך לעלות לו בכסא (ספטמבר 2011) כי יותר מדי אנשים יתהו על הקשרים של חולדאי לבעיית הדיור, מחירי הדירות ויוקר המחיה בתל-אביב, הוא כבר יצא לפרק אותו.

לכן, כאשר בשבוע שעבר ליף יצאה להקים מחדש מאהל, היה ברור שחולדאי וחבריו לא יתנו לזה יד.  המשטרה, שאמונה על הגנה על החוק (ולא על השלטון) הפעילה אלימות ככל הנראה כנגד ליף ואחרים, וביצעה מעצרים חסרי עילה. הסיבה? כנראה ברורה לכולנו: חולדאי לא יכול לספוג, שנה לפני הבחירות, קיץ ערבי.

חולדאי בעצמו מבין שהמחאה ניצחה. הוא אמר זאת ב'פגוש את העיתונות' מספר ימים לפני שהורה לפזר את המאהל. אבל הוא  גם יודע ש באוקטובר 2013, לא משנה איך תסתכלו על זה, הוא יצטרך להבחר מחדש. עכשיו, הוא צריך לבחור צד: ירצה לעמוד לצד המוחים, יצטרך להסביר כיצד הוא מנותק ממחירי הדירות, כיצד העיר מתוכננת  נהדר לרכבים אך לא לבני אדם, כיצד פרויקטים חברתיים לא יצאו לפועל ומה בקדנציה הנוכחית (מלבד מיזם תל-אופן המדשדש) נעשה למען התושב? אפילו תחבורה ציבורית בשבת לא תהיה.

כלומר, חולדאי שרוצה את פשוטי העם, ה99%, צריך לענות על שאלות קשות. אבל, אם חולדאי רוצה את ה1%, הרבה יותר קל לו: הוא צריך להתנגד למחאה שמלכלכת את הרחוב ומזהמת. ואז מהן השאלות הקשות שישאלו אותו? מה הוא עשה לרעתם? הוא ביטל את אזורי החניה, כך שתושבים מצפון העיר יכולים לחנות גם בלי לשלם במרכזה (לטובתם), הוא לא עשה כלום לרעתם.

כלומר, אם חולדאי יכול לבחור את הצד שקל לו לשכנע, או את הצד שקשה לו, הוא יעדיף את הצד שקל לו לשכנע, במיוחד כאשר המחאה לא התחילה. חולדאי יודע שהוא לא יצא גיבור המחאה, הוא לא יהיה פופולרי והוא לא יקבל קולות משם. לכן, הוא מעדיף לסגור את הכל, כדי שעוד שנה, כשנגיע לבחירות ישאלו "דפני מי?".

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

[עדכון 09:45: התגובה של יובל ספיר בפוסט אומרת שהוא, לפחות, הוחתם על טופס לתת אישור, מה שמעורר שאלות אחרות]

המסחור של המרחב הציבורי יוצר בני-כלאיים בעייתיים במיוחד, שאחד מהם הגיע בשבוע האחרון למרחב הציבורי שלי שוב. בשבוע שעבר החליטה חברת ג'ילט לצאת בקמפיין פרסומי תוך שימוש ברצי מרתון תל-אביב, אשר לו היא נתנה חסות רק לא מכבר; כמובן, שלמשתתפי המרתון לא היתה ברירה אלא לאפשר לג'ילט, נותנת החסות לאירוע, לעשות שימוש בדמותם וצילומם לצרכי פרסומת (למרות שאגב, תקנון התחרות לא ממש מזכיר זאת). מה שיוצר כאן לא מעט בעיות:

כידוע, ה'זכות' להשתמש בשמו של אדם, בדמות שלו או בצילום שלו לצרכי פרסומת (להבדיל, נניח, מצרכי דיווח עיתונאי) היא חלק מחוק הגנת הפרטיות, האיסור המפורש הוא על "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח". בעניין זה בתי המשפט היו חלוקים בשאלה מהו בדיוק "לשם ריווח". במקרה אחד פסקו כי צילום של חוגגת בחתונה ברקע, כאשר התמונה היא לקידום עסקי שמלות כלה אינה פגיעה בפרטיות (ע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה (ריבה) ואח'); אבל במקרים דומים בית המשפט פסק כי שימוש בתמונה בה אישה רחצה בג'קוזי במלון לצרכי פרסומו היא כן פגיעה בפרטיות (א 32631/07 גל ליאת ואח' נ' אמריקנה אינס ישראל בע"מ). במקרה אחר, תמוה מעט, פסק בית המשפט כי שימוש בצילומו של חתן אשר הביט למצלמה וחייך לא היתה פגיעה בפרטיות בגלל ההסכמה לצילום באותו הרגע (א 41066/07 דניאל גרין נ' איזק רוזנבאום).

מה שברור כאן הוא שגם אם היתה הסכמה לצילום, וגם אם היה בתקנון סעיף כלשהוא שמאפשר זאת (מה שלא היה, אגב), ספק אם היתה למשתתפים במרתון זכות בחירה. כלומר, אלה רצו לאורך קילומטרים, והאפשרות היחידה שהיתה להם להשתתף במירוץ היתה גם להסכים לסעיף בעייתי (אם בכלל היה, שכאמור לא בטוח שהיה), כמו גם לפגיעה בפרטיותם על ידי מעקב אחריהם באמצעות שבב RFID. האם במצב כזה אפשר להניח שהיתה הסכמה או יידוע של המשתתפים?

ברור שג'ילט עושה רווח מההשתתפות כאן; זה מסע פרסום שמזהה אותה עם מותג כלשהוא, עם מרתון ועם הרצים. אכן, אותם רצים אינם 'מפורסמים', ונתנו את הסכמתם להשתתף במרתון. אבל האם ראוי לחלוק זאת עם כל העולם? העניין הוא פשוט, אם ג'ילט היתה רוצה לשכור דוגמנים, היא היתה צריכה לא רק לשלם להם, אלא גם לקבל את ההסכמה המפורשת ביותר לשימוש (א 162477/09 אליזבת פארן נ' חן מסיקה ואח'), במצב כזה ההסכמה היתה משמעותית ופועל יוצא של מקח בזכויות.

מה שמדאיג הוא שעם איך שהחברה הופכת להיות, לאף אחד לא איכפת כי כולם רוצים להיות מפורסמים.

את הטור הזה אני דווקא אתחיל בדעה ברורה: אני תומך בעמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה. התמיכה שלי היא לא רציונאלית, לא מבוססת על מצע, אלא פרסונאלית נטו: אני מאמין בעמיר וביכולת שלו להביא למפלגת העבודה בוחרים מימין ומשמאל, אני מאמין בתפיסה הרחבה שלו ובכך שהוא עשוי להיות חבר הכנסת היחיד שיציב אלטרנטיבה מדינית וחברתית, ולא רק אחת מהן. אלא, שהרצון שלי שפרץ יהא ראש העבודה לא עומד בקנה אחד עם המציאות, כפי שאני רואה אותה כרגע.

מפקד מפלגת העבודה הסתיים בשבוע שעבר עם כ-50 אלף חברים חדשים במפלגה. כל אחד מהמחנות טוען למספרים, אשר לצורך ההנחה הפשוטה נלך עם המספרים הגדולים ביותר שכל מטה סיפק: 23 אלף מתפקדים לעמיר פרץ, 17 אלף לשלי יחימוביץ', 16 אלף ליצחק בוז'י הרצוג, 9,000 לאראל מרגלית, 7,000 לעמרם מצנע, ו2,000 לשלמה בוחבוט. נניח, גם, לצורך העניין שכל אחד מהמועמדים ימשיך עד הסוף ולא יסגור דיל, הרי שבסיבוב הבחירות הראשון פרץ ימצא עצמו מול יחימוביץ' או הרצוג. אלא, שהשאלה היחידה היא איך פרץ יתנהל בסיבוב השני.

הסיבוב השני הוא הסיבוב של הדיל; הדיל הזה הוא בדיוק מה שפרץ צריך לסגור עכשיו ולא בעוד חצי שנה: אם הוא יקבל 23 אלף קולות, ויחימוביץ' תקבל 17 אלף, הרי שבסיבוב השני פרץ ימצא עצמו עם 23 אלף קולות ויחימוביץ' תקבל, במקרה הרע ביותר, את קולותיהם של הרצוג ומרגלית. כך, היא תוכל להכפיל, או יותר, את כוחה הפוליטי ותנצח בשיטת הסיבוב השני.

פרץ ימצא עצמו כמו קדימה לאחר בחירות 2009: המפלגה הגדולה ביותר לא הצליחה להקים ממשלה רק כיוון שכל שאר השחקנים שיחקו נגדה. אם פרץ לא יתעשת ויסגור דיל פוליטי, מגעיל, מסריח, עם ג'ובים וכזה שכולנו לא אוהבים, הרי שהוא ימצא עצמו משחק נגד כאלה שיודעים לעשות זאת. יחימוביץ' יודעת לשחק את המשחק, היא כבר עשתה זאת בכנסת ומול רון חולדאי, כשהיתה צריכה. היא יודעת לסגור דילים ולהתעסק במה שבאמת חשוב בפוליטיקה.

עכשיו, כדי לנצח בסיבוב הראשון פרץ חייב לגרום לכך שהוא ינצח בצורה משמעותית; הוא חייב לגרום לאחד המועמדים המשמעותיים (אלה שמחזיקים 10,000 מתפקדים או יותר) לפרוש מהמרוץ ולתת לו את השרביט. אלא, שיחימוביץ' לא תעשה זאת: היא רוצה את הראשות יותר מדי. הדיל של פרץ חייב להיות עם הרצוג, שכינה אותו לא מזמן מרוקאי אגרסיבי, או גם עם אראל מרגלית וגם עם עמרם מצנע.

פרץ, שהוכיח שהוא יכול לנהל מפקד איכותי וכמותי, לא יוכל לסגור דיל כזה; לא כרגע, לא כשהעבודה לא בשלטון. מעבר לכך, כל עוד יחימוביץ' לא תהיה מספר 2, מפלגת העבודה צריכה לשאול איך יראה הייצוג הנשי והערבי כאשר מדובר ברשימה של פחות מ10 מנדטים. לכן, אם פרץ לא יצליח לסגור דיל כרגע, עדיף לו לפרוש מהמרוץ עכשיו ולסגור על להיות מספר 2 חזק, כזה שיוכל לנהל את המפלגה בפועל ולא לפול באותו הפח שנפל ב2006, כאשר קיבל את תיק הבטחון.

בתור מספר 2, ובהתחשב בכך שמפלגת העבודה לא תהיה מפלגת השלטון בבחירות הבאות, יוכל פרץ לבנות את העתיד שלו, להשפיע ואולי אפילו להכנס לקואליציה בצורה נכונה יותר, לתפקיד שמתאים לו ובו הוא יכול לשנות.

לכן, אולי כדי לגרום לכך שהעבודה תשוב לגדולתה, פרץ חייב לסגור את הדיל שלו היום.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

מסע ההלוויה של הרכבת הקלה בתל-אביב החל השבוע: עיריית תל-אביב ומשרד האוצר הבינו שהם לא יצליחו להוציא לפועל את הרכבת הקלה בתל-אביב בצורה מופרטת, ושלמרות מסך עשן שרון חולדאי מפזר בכל מערכת בחירות כפתרון התחבורתי, עוד מ2003, ברור כעת שהרכבת הקלה לא תנוע. הפתרון התחבורתי מנגד, "מהיר בעיר" של עיר לכולנו תקוע עקב רפורמה עקומה למדי של משרד התחבורה, שמפחיתה את מספר הקווים ויוצרת חוסר בהירות והעדר הסכמה של ראש העיר. לשיטתו של רון חולדאי, התחבורה הציבורית היא תחלואה של החברה, שבאה על חשבון העשירים, אינה בראש סדר העדיפויות, ולכן היא מתנהלת כך.

ומדוע זו המסקנה היחידה? כיוון שרון חולדאי הביצועיסט שיכול להזיז הרים, מצליח לדאוג לפרויקטים שמספיק חשובים לו; לעולם לא תשמעו את חולדאי מבטיח שב2013 תהיה רכבת קלה אם הוא לא יכול לעמוד בהבטחתו, או שיאכוף איסור על כניסה של רכב פרטי, שגם לכך יש לו סמכות. אלא הסמכויות היחידות שיטול לעצמו הן לאשר מגדלים, גם אם יש בכך בעיה, וגם אם השלכת הרוחב של האישור היא יצירת בועת נדל"ן בתל-אביב.

אבל הביצועיסט מתל-אביב יודע מה טוב לעיריה: תחבורה ציבורית פוגעת בשכבות החזקות, היא לא מאפשרת לג'יפים לחנות על מדרכות ובאה על חשבון חניונים. היא גם מגבילה את הנגישות לרכב פרטי, ולכן היא אינה יעילה. הנגשת מרכז העיר לציבור מהשכונות הדרומיות והמזרחיות גם תוריד את מחירי הנדל"ן במרכז ותעלה את המחירים בשוליים, מה שיפגע בשכבות החלשות שמחזיקות בנכסי דלא ניידי. לכן, כדי להמשיך את בועת הנדל"ן ובניית המגדלים, אי אפשר לתת לתחבורה הציבורית (ולרכבת הקלה) להתקיים.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

הדברים הקטנים בחיים לפעמים משגעים אותך, כמו השאלה מי הרשה לרון חולדאי להעביר את הפרטים של כל האזרחים לתאגיד המים החדש, ואיך הוא מרשה לעצמו (ולא מוזכר כלום ברשיון של "מי-אביבים") לקחת את המידע, ולהתקשר איתי בהסכם. אותה שאלה עולה גם עם מערכת המעקב החדשה של עיריית ירושלים, שתתחבר לרגליהם של חלק מהתושבים לצורך "סקר תחבורה", ויחד עם שלל מצלמות האבטחה בעיר יתנו לעירייה מידע יותר טוב על כיצד עיר ללא אלימות באה לידי ביטוי. והכל, כמובן, ללא סמכות אמיתית בחוק.

נוהל של היועץ המשפטי לממשלה מבהיר כי גוף ציבורי כפוף גם לחוק הגנת הפרטיות וחייב לציין מהו המידע שהוא מעביר הלאה, לקיים רישום של מאגר וכן להעשות אך ורק במסגרת הסמכויות של הגוף שקיבל את המידע. כעת, נותר לשאול, היכן העיריות מדווחות על מה הן עושות עם המידע? למרות שהחובה היא לדווח גם באתר האינטרנט, עיריית תל-אביב לא מדווחת על כך, לפחות לא במקום נמצא לעין; עיריית ירושלים מחזיקה עשרות עמודים על אבטחת מידע אך גם שם, לא ניתן למצוא מידע על כך.

הזילות המשמעותי בפרטיות במשרד התחבורה ובמשרד החקלאות מדהימה ועשויה להיות מסוכנת. אלא שלאזרחים, כרגיל, לא איכפת.

והאם הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע תטיל סנקציות על עיריות ורשויות ציבוריות שלא עומדות בחוק? הקנס הרי יצא בכל מקרה מכיסנו ולא יועיל, וגם אז, הוא יהיה מזערי. צריך להבין, בשבוע שעבר הטילה הרשות קנס בגובה רבע מיליון ש"ח על חברה שסחרה במידע פרטי לצורכי גביית חובות. לקוחותיה של אותה החברה היו משרדי עורכי דין שעוסקים בגביית חובות, חלק מהם ככל הנראה משרתים את אותן רשויות מקומיות שפוגעות בצד השני בפרטיות. כלומר, עד שלא תקום מערכת שתטיל אחריות אישית, אין מה לעשות.

ומה הפתרון? יכול להיות שלאפשר תובענה ייצוגית על פגיעה בפרטיות, ולתקן את חוק תובענות ייצוגיות שיאפשר גם לתבוע רשויות מקומיות נגד פגיעה בפרטיות (שימו לב, העדר הסעיף הוא כנראה הסיבה שהתובענה הייצוגית נגד גוגל באזז תדחה)

0.
מזה כשנה כלי התחבורה העיקרי שלי הוא אפניים. הסיבה לכך היא תועלתנית נטו: עלות אחזקת האפניים, לעומת כל כלי תחבורה אחר, גדולה בהרבה. המהירות בה אני מצליח להגיע ממקום למקום בעיר (ואף מחוצה לה) גדולה יותר, וההרגשה בסופו של דבר טובה. אלא שלנסיעה על אפניים יש מחיר; יחד עם המעבר לאיזור שדרות רוטשילד התחלתי גם לקחת את שלג, הכלבה שלנו, לטיולים על השדרה. במסגרת הקמפיין החדש של העירייה: "שבילי האופניים הם לרוכבים בלבד" החליטה העירייה, בניצוחו של רון חולדאי להסיט את רוכבי האפניים נגד הולכי הרגל, במקום נגד כלי הרכב.

1.
בתור רוכב אפניים, כמעט שמעולם לא הפריעו לי הולכי רגל, אף כשהם עומדים על שבילים באבן-גבירול; כלי-הרכב, לעומת זאת, עושים הכל כדי להרגי. לכן, תאונת הפגע-וברח בה נהרג שניאור חשין היתה צפויה; לא רק הנהג אשם אלא שרי התחבורה של מדינת ישראל לדורותיהם. ההעדפה והתכנון של כבישים ראשיים בצורה בה לא יהיה מקום להולכי רגל או רוכבי אפניים נועדה בצורה מובהקת לייצר העדפה של תחבורה פרטית. וגם כאלה לא חסרים, הולכי רגל נדרסים כל הזמן כאשר הם מנסים להתקדם בג'ונגל הבטון. הפתרון של המדינה היא לעטות על הולך הרגל שריון של מאות קילוגרמים, לזהם את האוויר ולפגוע באיכות החיים שלו.

2.
מדי פעם מגיע מחוקק כזה או אחר וטוען שהוא מנסה לסייע לרוכבים. כך היה עם חוק הקסדות של גלעד ארדן, שנראה כאילו הולך הוא להגן על בטיחות הרוכבים ולקדם את התחבורה האלטרנטיבית. אלא מה? מותו של שניאור חשין לא היה נמנע אם היה חובש קסדה, הרי רק לפני ארבעה חודשים התרחשה תאונה באותו המקום, והמחלף בנוי בצורה רעה.

3.
המדינה חייבת לקחת אחריות ולתקן את התשתיות הקריטיות האלה, תוך הבנה שרכיבה על אפניים עשויה לסייע עם פתרון בעיות כמו השמנת יתר, זיהום אוויר, פקקי תנועה וקטל בדרכים. הפחתה של כמות המכוניות על הכביש תסייע לכל אחת מבעיות אלה, ותציל לא מעט חיים.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

עדיה פיטרמן מTheMarker מדווחת שהמשטרה מחייבת בעלי מועדונים להתקין מערכות תרמיות לספירת מבלים על מנת למנוע את החריגה מהוראות המשטרה בנוגע לצפיפות במועדונים. כזכור, בעיית הצפיפות במועדונים נובעת מהעברת המועדונים למתחמים מסודרים, אבל דרישת המשטרה לקוראים תרמיים היא באמת חציה של גבול. מערכות ספירת הקהל התרמיות של חברת "אותות אלקטרוניקה", שהן לפי כתבתה של פיטרמן, הספק היחיד של מערכות כאלה בארץ, מצטרפות למערכות אבטחה רבות שהמשטרה ועיריית תל-אביב מקימות פרויקט בשם עין צופיה שאט-אט הופך את מרכז הארץ לפנאופטיקון אחד גדול. הסכנה לפרטיות, לשימוש לרעה במידע הזה או לדליפה שלו כלל לא עולה.

אפילו כתבתה של פיטרמן מדברת על סוגית ההגבלים העסקיים ולא על השאלה למי יש גישה למידע, או על האפשרות להשתמש במצלמות תרמיות על מנת לזהות חולים. ככלל, הפיכתה של ישראל למדינת מעקב הפכה מזמן לאינטרס שלטוני אחד גדול.

המשטרה, גוף עלום שקל לצאת נגדו, מפעילה מדיניות פסולה של מניעת פרה-פשע (Precrime) כדי למנוע חקירת פשעים; היא עושה זאת כאשר הפשע עצמו הוא כבר פרה-פשע; הרי צפיפות במועדונים היא פשע רק כיוון שהיא עשויה להוביל לסכנות ולא כי היא הסכנה. ולכן, המשטרה כבר מפלילה ואוסרת על מקומות להפתח אם יש בהם את האפשרות לפרה-פשע של פרה-פשע שהוא רק צעד אחד לפני פשעמחשבה.

כעת, מה תהיה התוצאה? משטרת ישראל כבר הראתה שכשקבוצה מאורגנת רוצה לחגוג, היא מצליחה לעשות זאת ומפרה את הסדר הציבורי עד כדי כך שהעירייה בסוף תצטרך להתקפל. ההמונים יודעים טוב מאוד כיצד אפשר לקפל את הסדר הציבורי בדמוקרטיה (ואני מאמין שהחרדים יוכיחו זאת היום יפה).

אז מה יצא מהכנסת מערכות כאלה למועדונים? רק יותר ויותר אנשים יברחו לאופציה הלא-חוקית למחצה של מסיבות רחוב, מסיבות לא מאורגנות ויפגעו בסדר הציבורי (ובהכנסות של העסקים הקטנים). ואז? מי ינצח?

עיריית תל-אביב הודיעה בשבוע האחרון כי בכוונתה לרשת חלקים מהעיר ברשת אלחוטית חינמית לכל הציבור; לדברי חבר המועצה אלון סולר, יוזם הפרויקט, מסביר שמדובר ברשת איטית יחסית שלא אמורה להחליף את הרשת המסחרית וכי נשקלת האפשרות להכניס פרסומות במהלך הגלישה על מנת לממן את המערכת. עם כל הרצון הטוב של עיריית תל-אביב, מדובר במערכת שלא ראוי שתוקם כך.

ראשית, המערכת תקום כפיילוט. במקום לבחון את היתכנות המערכת באחת השכונות החלשות, והקטנת ההוצאה המשפחתית בשכונות אלה על תקשורת (הוצאה שאמורה להיות כמה מאות שקלים בחודש), העדיפה העיריה להתחיל דווקא באיזור שדרות בן-גוריון, איזור בו התושבים לא נמצאים במצוקה כלכלית. בהמשך, בחרה העירייה במערכת שבה יסופק שירות מרכזי, על יד ספקית תקשורת אחת, בצורה שתטיל עליויות על הציבור כולו, כך שמי שיפגע הוא דווקא מי שלא ישתמש בשירות.

לבסוף, הבחירה לאפשר הצגת פרסומות בתוך מערכת הגלישה (כמו בשירותים של Dalmatix ותבל תקשורת) פוגעת בפרטיות המשתמשים ומאפשרת לספקית התקשורת להאזין לשיחות, לתכתובות ולמידע נוסף שלהם (ויחד עם פרישת המצלמות הנרחבת בתל-אביב תוכל לאפשר פלישה נרחבת לחשבונות דואר ולמידע נוסף על אנשים). באמצעות שימוש בנקודות גישה ניתן להאזין לתעבורה של הגולשים ולהעתיק אותה או להעתיק קבצים מהמחשב. ועיריית תל-אביב? היא כמובן תטיל את האחריות על הקבלן שיבצע.

הפתרון הזול (וכנראה המאובטח יותר) היה הפתרון המבוזר. את הפתרון הצעתי בשעתו ב2005: מימון הגלישה הציבורית על ידי הקלה במיסוי של מי שחולק את חשבון האינטרנט שלו (הקישור הוא למטמון, NRG מחקו את הכתבה, עותק PDF נמצא כאן). הפתרון הזול, היעיל והנוח הוא הפתרון שנוגד את האפשרות לשחיתות ציבורית, למכרזים תפורים ואפילו נותן פתרון טוב יותר לשכבות החלשות: לתת הנחה במסים או ארנונה למי שיפעיל אינטרנט אלחוטי פתוח.

אכן, פתרון כזה יאפשר גלישה אנונימית יותר (כיוון שלא ישמר מידע אודות הגולשים על שרת מרכזי כלשהוא), יאפשר חלוקה שווינית יותר של ההון, יאפשר לכל אחד לבחור האם הוא משתף או משתתף, ולבחור כיצד לחלוק את האינטרנט שלו. יישום של מודלים כמו FON האירופית או הכנת מודלים עסקיים בהם חברות מסחריות רבות יוכלו להציע חיבור אינטרנט בחינם לבתים כנגד ההנחה שלהם בארנונה (או בעצם ניוד של ההנחה, או הכסף), גם אינם באים בחשבון: שיטת המכרז, הנקודה המרכזית, הכשל, היא מה שתביא לכך שהפרויקט הזה ישראל בגדר הודעה יפה לעיתונות ולא יצא לפועל.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

0. א.א

פתאום את לא בסדר
חופש זה כדאי
נכנסת לבד לאוטו
ירדת לסיני
בטרמפידה קשה להאמין
עמד לו א.א בלי מזומנים (קרח 9, "אסף אמדורסקי")

1. אפשר להעביר לאורי מסר?
מדינה שראשיה נמצאים תחת חקירות אינה מסוגלת להיות מדינה. כשהרשות המבצעת, זו שאמורה לדאוג לאכוף את החוקים, עסוקה בלחקור את עצמה יום אחר יום, הרי שעולים סימנים של חולשה מהמערכת, שרומזת שהיא עייפה. פרשת הולילנד מדגימה את כל מה שלא קדוש בארץ הקודש: ראש עיר שבונה מגדל המתנשא לגובה 32 קומות, אשר מהווה מפגע סביבתי ולא עומד בקריטריונים סביבתיים או תכנוניים (וראו את דעתו של ישראל גודוביץ'), וכל זאת תוך (לכאורה) מתן שוחד על מנת לאשר רווח ליזמים על חשבון התושבים. חוסר האיכפתיות של נבחרי הציבור ומשרתיו מהאזרח הקטן בולטים כל כך, שאי אפשר להבין איך פרשה כמו הולילנד לא התרחשה עד כה בישראל?

2.
אבל הולילנד הוא בסך הכל סיפור שחוזר על עצמו מפרשה אחרת, בה גם לא הועמד לדין הקוקוד. בפרשת החניונים, שבה הואשם ראובן גרוס במתן שוחד לבכירים בעיריית תל-אביב, השוחד בא על חשבוננו: לא רק פגיעה בסביבה אלא גם ליצירה של מדיניות תכנונית שאינה לטובת הציבור: הקמה של חניונים במקום פתרונות תחבורתיים. כאשר מדובר בכך שלכאורה משחדים נבחרי ועובדי ציבור להקמת עוד ועוד חניונים, האם זה לא הגיוני לומר שגם שווה לשחד אותם כדי לסייע לעיכוב של הרכבת הקלה בצורה כזו או אחרת?

3.
לשוחד יש מחיר, המחיר שלו הוא תמיד העדפה של פתרון שאינו אופטימאלי עבור הציבור; פתרון כזה יוצר נזקים לטווח הארוך ברמה הסביבתית, התחבורתית או המדינית. צריך לזכור זאת כאשר רואים שוחד בתור עבירה ללא קרבן, ותוהים האם צריך להרוס את מגדלי הולילנד. וובכן, פעולה שנולדה בחטא, גם אם היתה חוקית ככל שניתן, עדיין לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית. על מדינת ישראל להרוס את הפרויקט, לפצות את תושביו ולתבוע את נזקיה מידי המשחדים ונוטלי השוחד. רק כך תושג ההרתעה האמיתית מפני עבריינים.

גל סוקולובסקי הוא אוהד הפועל תל-אביב נורמטיבי. הוא אחד מאותם אוהדים שלא יכלו לסבול את הריסת אולם אוסישקין על ידי רון חולדאי. גל מחה על הריסת האולם ואף נעצר על ידי המשטרה. מה היה חטאו של סוקולובסקי? הוא הסתובב באירועי המאה עם מגהפון וקרא קריאות גנאי לעבר ראש העיר בשטח ציבורי. הוא הביע את מחאתו הלגיטימית ועל אף זאת נעצר על ידי המשטרה. אולם לא רק כך: בעוד שלכל אזרח ישנה זכות קנויה לצפות בישיבות מועצת העיר, החליט ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, כי בעקבות מחאתו על הריסת אוסישקין, שאינן נעימות לאזניו, סוקולובסקי יורחק מישיבות מועצת העיר.

לפני כחצי שנה עתרנו (והנה אני לוקח את העבודה שלי אישית שוב) [העתירה בעת"מ 1942/09 סוקולובסקי נ' חולדאי]. היום, לאחר דיון מקדמי בבית המשפט לעניינים מינהליים אצל כב' השופטת רות רונן נאותה עיריית תל אביב-יפו לאפשר לסוקולובסקי להכנס לישיבות המועצה כנגד התחייבותו לשמור על הסדר. בעקבות הסכמתה, סוקולובסקי משך את העתירה. עוד נצחון מינורי לחירות הביטוי.

האם כל זה היה דרוש? כלומר, האם דרושה עתירה מסוג זה שתסבך את האזרח רק כדי לקבל את זכויותייך? ומנגד, האם ישנו טעם להעניש את הקופה הציבורית על התנהגות בלתי חוקית של רשויות השלטון? כלומר: הייעוץ המשפטי של עיריית תל אביב-יפו עולה כסף, בית המשפט עולה כסף, כל הכסף הזה יוצא מהקופה הציבורית רק כדי שבית המשפט יבהיר לרשות השלטונית שהיא חורגת מסמכותה.

עלות חצי יום עבודה של שופט ושלושה עורכי דין, יום החופש של סוקלובסקי מעבודתו, ההדפסות, וכל זה בשביל ללמד את רון חולדאי לקח. צדק עולה כסף, חבל שהציבור פשוט צריך לשלם על עוולות השלטון. לו היתה שיטה אופטימאלית יותר, היא היתה מטילה את עלויות ההתדיינות המשפטית בצורה אישית על מי שקיבל את ההחלטה לא להכניס את סוקולובסקי; הרי גם אם בית המשפט היה פוסק לזכותנו הוצאות, וגם אם אלה היו מכסות את עלותי ועלות יום העבודה של גל, עדיין בסופו של דבר הוצאות אלה היו יוצאות מכיסנו, מהציבור.

חייב להיות מנגנון אחר כדי לעשות צדק.

ובעניין אחר לגמרי של צדק: כתבתו של שוקי שדה על תביעות נגד אתרי שיתוף קבצים מצטטת אותי (אחרי שיחה של 40 דקות בטלפון): "האינטרנט היא הספרייה הגדולה בעולם ויש לה ערך חברתי עצום. ויכוח טכני על מי יקבל את הכסף הוא לא משהו שיסגור אותה" [תיקנתי את השגיאות מהכתבה - י.ק]