[בכבוד] על עתיד הפרובלוגינג בישראל

היום הלן ואני הלכנו לסופר-פארם לרכוש משהו; בצד עמד איש מכירות לכרטיס לייף-סטייל ושאל אותי: "אתה רוצה לשמוע על לייף-סטייל?"; "לא", עניתי לו וקיוותי שההטרדה הסתיימה. באותו הרגע הוא החליט להמשיך לספר לי עד כמה לייף-סטייל הוא כרטיס טוב וכדומה. התפרצתי עליו: צעקתי עליו בחוסר נימוס שאני לא אוהב שמטרידים אותי וש"לא" אומר "לא", חזרתי על כך כמה וכמה פעמים כדי שיבין כמה אני לא מעוניין במה שיש לו למכור; תשומת הלב שלי ממוקדת למשהו אחד ואני ממש שמח שלא מפריעים לי בה.

אבל: שלושת רבעי העם מטומטמים, שלושה רבעים מכלל הגולשים באינטרנט ישלמו מתישהוא על ויאגרה, יקנו ממי שמפרסם בספאם, יאמינו שההצעה שמופיעה להם על המסך היא ייחודית או ישלמו על תוכנה שאמורה למצוא וירוסים על המחשב שלהם. רק רבע מהמשתמשים יטרחו מתישהוא להתקין חוסם פרסומות, להבין שהם לא רוצים, הם ימשיכו לקבל את אותם אנשי מכירות של לייף-סטייל שאחרי שאמרת להם "לא" ממשיכים לדבר.

[סאות'פארק טוענים שרק רבע מהעם מטומטם]

על מכירת מוצרים ל75% האלו מתבססת הכלכלה העיקרית: "מבצעי" 1+1 למינם, מכירות "קבוצתיות" באינטרנט ומחירים מיוחדים. רוב העוסקים מניחים שהלקוחות שלהם מטומטמים וטוב להם כך: טוב להם שאף אחד לא משווה מחירים, לא בודק מה יש מתחת למנוע, הם מעדיפים להיות שומרי הסף של הלקוח (ככה, כמובן, יש להם יותר כסף). מדי פעם צץ לו ארגון שומר סף כלשהוא, עד שהוא מושתק.

הבלוג הזה, ככל הנראה, לא מכוון ל75% האלה: הם לא מתעניינים בנושאים שאני כותב עליהם ולא מעניין אותי לנהל עמם דיון כלשהוא על הנושא. כך גם לגבי מקור הפרנסה שלי: בעוד שיש לא מעט עורכי דין שהיו שמחים לעטות על לקוחות לא משכילים, אני פונה לנישה ספציפית של לקוחות, אני רוצה לקוחות חכמים, שיצטרכו אותי מדי פעם וידעו מה הם מקבלים, אני לא רוצה חיובי שעות מיותרים ולעבוד על דברים לא מעניינים.

מצד שני, אני מבין שכך לעולם לא אתעשר ולעולם לבלוג הזה לא יהיו יותר קוראים מחצי האחוז באוכלוסיה שבאמת קורא כאן בצורה כזו או אחרת. אני פתחתי בלוג נישה ואני מסתדר עם זה.

ההפיכה בשבועות האחרונים, או אולי בשנה האחרונה, של חלק מהבלוגים לבלוגים 'מקצועיים' הורידה גם את רמתם. מפוסטים איכותיים על עתיד הרשת הגענו לדיונים על חמישה דברים שאפשר לעשות כדי לדחוף את הבלוג שלך במדיה חברתית; הרי הדרך הנכונה ביותר לא להרדים את הקוראים שלך היא לכתוב מעניין (כדברי הרבי קננגיסר שליט"א) והדרך הטובה ביותר להרוויח מבלוג היא להזנות אותו.

במקביל, כבר כמה חודשים ששרון ואני שמנו מודעות סולידיות לחלוטין לאתר דיל אקסטרים בהיתוך. ההכנסות מהמודעות אינן מדהימות, כמה עשרות דולרים בחודש, אבל אנחנו מצליחים להביא כמה רכישות באתר כל יום (בממוצע ארבע). אחת הסיבות שכאן בבלוג אין פרסומות היא שאני כותב רק על מה שמעניין אותי, ומה שמעניין אותי לא יתן פרסומות. בהיתוך חשבנו שאפשר להראות שאפשר להכניס כסף גם בלי להזנות (ויכול להיות שטעינו).

אני לא צריך את הבלוג כדי להתפרנס ואני לא חושב על להיות פרובלוגר, אני פשוט חושש ממה יקרה לבלוגוספרה כשהיא תושחת על ידי כסף; הרי אנחנו יודעים שלחלק מהבלוגרים יש מחיר, חלק מהם יקבלו כסף טוב עבור כתיבה ויתנו פוסטים רעים. מנגד, חלק מהבלוגרים כל כך הגונים שהכסף אינו מה שהם זקוקים לו. אם תסתכלו על הבלוג של יובל דרור שזוכה לכמות כניסות משמעותית ביותר, תתהו מדוע הוא לא הופך את הבלוג שלו למשהו כמו חורים ברשת. אולי בעצם התשובה ברורה: יובל כותב כדי להנות, לא כדי להתפרנס.

מרגע שכסף נכנס פנימה אני אמור להתחיל לפחד; לשאול האם מישהו רוצה להפוך אותי, כקורא, לאחד מ75% מהמטומטמים או שהוא פתאום יהפוך כל הזדמנות עסקית לעוד דרך להכניס כסף. את הפרסומות אני תמיד יכול, הרי, לחסום; אבל אני לא יכול לחסום את השיקולים הכלכליים שעומדים מולם (ואני לא מטיל ספק ביושרה של גל מור אלא דווקא חושב שהוא תמים). דמיינו מצב שמחר גל מקבל את סיפור השנה: בכיר בקרן הון סיכון ישראלית נתפס כאשר הוא מחזיק על המחשב שלו פורנוגרפיית קטינים (והיו דברים מעולם) או שאתר אינטרנט בו הקרן מושקעת עומד להסגר; האם גל יוכל, כאשר באותו יום התקשרו מהבנק להזכיר לו שהוא בחריגה ושצריך לשלם כסף, לסכן את היחסים שיש לו עם המפרסם?

צריך זוג אשכים אימתני על מנת להתמודד עם סוגיה כזו; אני נמנע ממנה מראש כאשר אני לא כותב על לקוחות שלי ולא נוטל על עצמי לקוחות שאני לא מאמין ביכולת שלהם להיות נקיים. אני גם אידיאליסט כי אני מנסה להתפרנס בכבוד במדינה הזו, ולא לעשוק את 75% האחוזים, מתוך אמונה שהדבר הזה אפשרי. אני כבר שנתיים מצליח להתפרנס, אני לא מיליונר, אבל אני כן גומר את החודש בכבוד. יכלתי לפרסם את השירותים שלי בספאם, יכלתי לדחוף את עצמי בכל מקום בצורה אגרסיבית ולא להנות מהאינטרנט, אבל אני כותב את הבלוג הזה נטו בשביל עצמי. התפיסה שלי בחיים היא שאם מישהו עושה משהו ולא נהנה ממנו, אלא מהכסף שבא ממנו, אז הוא צריך להפסיק כי הוא חוטא למקצוע ולעצמו.

כתבתי לגלמור פוסט אורח, אני מעריך שהוא לא יפרסם בגלל הביקורת העוקצנית, אבל בכל מקרה, אם הוא לא יפרסם, הנה התמצית הרצינית (בלי ה"חמישה דברים על פרובלוגינג בישראל):

"במועדון מישהי שאלה אותי במה אני עובד, ואז קלטתי בפעם הראשונה שהתשובה היא “אני בלוגר”, ושנייה אחרי זה קלטתי שלהגיד “אני בלוגר” נשמע כמו השורה השנונה לפני שאני מסביר מה העבודה האמיתית שלי" (עידו קינן, 16.01.2009). שנה אחרי דברים אלה של עידו, בישראל ישנם כיום לפחות עשרה בלוגרים שמתפרנסים מהבלוג שלהם בצורה כזו או אחרת; לא מדובר על הכנסה צדדית לבירה או משהו כזה, אלא כמה אלפי שקלים: משכורת יפה לכל הדיעות מכתיבה באינטרנט.

(…)

אם פרובלוגינג בישראל ירצה להיות מתישהוא מקצוע, אז נצטרך קודם כל לגבש כלים שיאפשרו לקבל מידע. לא רק כסף, אלא גם מספר כניסות וגולשים, יחסי המרה, לעשות את כל מה שהתקשורת כל כך מסרבת לעשות. בבלוגים, לעומת העיתונות, ככל שקוראים את המתחרים שלי יותר, כך יש יותר סיכוי שאני גם ארוויח.

מאת יהונתן בקטגוריות: בלוגוספרה תגיות: , , , , , , , , , , ,   23 תגובות

פתרון אפקטיבי לפוסטים בתשלום | הצעה תיאורטית

מאת: יהונתן קטגוריות: בלוגוספרה; תגיות: , , , , , , , , , ; 11 תגובות; פורסם בתאריך 27 ביוני, 2009

את תקנות התעבורה כולנו מכירים. פקודת התעבורה היא אמצעי הרגולציה שמשרד התחבורה משתמש בו כדי לאכוף את הסדר בנתיבי התחבורה. כך, לדוגמא, קובעות תקנות התעבורה כי "לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד" (תקנה 129), התקנות לא רק קובעות את הנורמה (נסיעה על הכביש בלבד) אלא מספקות לשוטר כלים לאכוף אותה: "מצא שוטר אופניים שרוכבים עליהם תוך הפרת הוראות תקנות שהותקנו על פי הפקודה, רשאי הוא להוציא את האוויר ואת השסתומים כדי למנוע המשך רכיבה עליהם תוך הפרת הוראה כאמור" (תקנה 134).

עכשיו, כאזרחי ישראל שנוסעים במדרכות ובכבישים, ניתן יחסית בקלות להבין כיצד אוכפים תקנה חשובה מסוג זה: השוטר רואה את האופניים שנוסעות על המדרכה, עוצר את הנהג, מחייב אותו להזדהות ומוציא לו את האוויר מהאופניים. שוטר פיסי ורוכב אופניים פיסי, שנמצאים באותו מרחב פיסי.

כעת, נסו לדמיין מה קורה אם רוכב אופניים היה צריך לעבור דרך 50 מדינות בדקה. הרוכב התיאורטי היה עובר דרך ישראל (ומחויב לחבוש קסדה), דרך מדינה וירטואלית אחרת (ומחויב באפוד זוהר), דרך מדינה שלישית (ומחויב למספר רכב) ודרך מדינה רביעית (בה הוא מחויב לכללים שונים ומשונים כמו לרכב בעירום בלבד) האם הוא היה יכול לקרוא את ספר החוקים של כל אחת מהמדינות הללו רק כדי לרכב בצורה חוקית? ככל הנראה לא. ומה קורה כאשר הוא בכלל לא יודע באיזו מדינה הוא רוכב? נניח שאותו רוכב לא יודע בכלל היכן הוא ולאיזה חוק הוא חייב לציית, האם אז הוא כפוף לכללים של כל המדינות ביחד?

כעת, דמיינו שאותו חוק חל על בלוגרים: רשות הסחר בארצות הברית (FTC) מעוניינת לפקח על בלוגרים ולחייב אותם לפרסם "גילוי נאות" בנוגע ליחסיהם עם מפרסמים (לכללים המלאים של הFTC). כפי שהסברתי לנועה פרג מגלובס, האם התקנות חלות על בלוגרים שאינם אזרחי ארצות הברית וכותבים בישראל? השוטר (הFTC) לא נמצא במרחב פיסי בו הוא יכול להוציא את האוויר מהגלגלים של הבלוגרים, הוא יכול רק לנסות לאתר אותם באותה מדינת עולם שלישי ולקוות שהם יסכימו לקבל על עצמם את החוק האמריקאי.

התקנות, אגב, אינן כה דרקוניות: הן קובעות כי בלוגר שמקדם מוצר או מפרסם סקירה יהיה  חייב לגלות אם יש לו קשר עם המפרסם ואם קיבל תמורה או מתנה עבור הכתיבה, משהו לגיטימי לחלוטין.

מה המצב הזה יוצר? יהיו מספר בלוגרים אמריקאים שיצייתו לחוק כי הם מפחדים מהעונש, יהיו בלוגרים שיצייתו לתקנות כי כך הם נוהגים בכל מקרה, ויהיו בלוגרים שיתעלמו מהתקנות כי פשוט לא איכפת להם: הם בכל מקרה כותבים את הבלוג שלהם כדי להתפרנס מתוכן שיווקי, והם לא חיים בארצות הברית אלא מקבלים רק תעבורה משם וכסף ממפרסמים אמריקאים. [ושוב יש לנו מחוקק ששופך דיו לשווא]

הפתרון הנכון, לפחות לדעתי, הוא כפול: ראשית, הפתרון של נורמות ואכיפתן; לא לחייב בלוגרים לציין גילוי נאות, אלא לתת לסביבה לעשות זאת בצורה אפקטיבית. בלוגר שימכור עצמו בעבור נזיד עדשים (או רוטב לפסטה) יוקע על ידי הקהילה בכל מקרה. בלוגרים מסוג זה נענשים כאשר האמינות שלהם יורדת, מספר הלינקים הנכנסים שהם מקבלים יורד והתעבורה הכללית יורדת. בלוגרים נענשים על כך, בעקבות ירידת התעבורה, ככל הנראה הדירוג בגוגל יורד וכך גם אמינות הבלוגר או הסיכוי שהוא ישפיע. מנגד, הטלת אחריות על מפרסמים על העדר אמת בפרסום צריכה להיות השיטה הפשוטה יותר.

הכללים בארצות הברית מתמקדים בEndorsement, קידום או המלצה על מוצר, ועל כך שכשאדם מבצע endorsement של מוצר מסוים, הוא משתמש במוניטין שלו על מנת לקדם את המוצר. בעוד שרשות הסחר מניחה שמוניטין זורם מאדם למוצר, היא שוכחת מלהניח הפוך: אדם שימליץ על מוצרים גרועים יפגע באמינות של עצמו, ובטווח הארוך הוא אכן לא יוכל לבצע endorsement.

הכללים, לפחות לדעתי, פשוטים מאוד: מחוקק לא יכול להרחיב את היריעה הטריטוריאלית שלו מעבר לגבולות המדינה, ולכן הFTC נדונה לכשלון מראש. מצד שני, הנסיונות השונים לקוד אתי באים בצורה וולונטרית, וגם אם אין משמעות לקוד כי הוא יקלט רק על  ידי אנשים אתיים מראש, עדיין מי שלא רואה את עצמו כפוף לכללים האלה נכלל  בקליקה שלא ממש ראוי לקרוא אותה.

כלומר, הפתרון דורש שיתוף פעולה, ארגון ויכולת ביטוי, מה שהבלוגרים בישראל כבר הוכיחו שהם יכולים לעשות.

מאת יהונתן בקטגוריות: בלוגוספרה תגיות: , , , , , , , , ,   11 תגובות

וי רע לי | חכמת ההמונים לא מוכיחה את עצמה

מאת: יהונתן קטגוריות: בלוגוספרה, פרסומות; תגיות: , , , , , , , , , ; 2 תגובות; פורסם בתאריך 1 בדצמ', 2008

0. בלוגרים הם חראות [תקציר האירועים הקודמים]
אני מעריך שעל הסיפור של פיצה שרגא כולכם נחשפתם בימים האחרונים. אמא לילד אוטיסט התעצבנה שמוכר פיצה לא התייחס לבנה, העלתה הודעה לאינטרנט ומשם הכל הפך להיות ויראלי והופץ במייל. אני התעצבנתי מהטפשות של אנשים שרצים להחרים פיצריה שהם מעולם לא אכלו בה והעלתי פוסט הומוריסטי בהיתוך קר למפגרים שטוען שכל הסיפור הוא פיקציה של שרון ושלי. הקוראים של הבלוג, ככל הנראה, לא הבינו את הבדיחה והתחילו להציף את הפורומים בטענה שהפוסט הוא אמיתי וכאילו עבדו עליהם בעיניים. דובי מסכם את הסיפור ומסביר למה הפוסט דווקא גרם לו לתהות האם פוסטים פרסומיים אכן פוגעים במוניטין שלו.

1. "למפגרים"
אבל זו בעצם לא הנקודה שרציתי להגיד. הנקודה בעצם מתחלקת לשניים: הראשון הוא מה ששרון אמרה, שאנשים הם מטומטמים ולא יודעים לקרוא. שבבלוג שהכותרת שלו היא "היתוך קר למפגרים" הם חושבים שיכול להיות כתוב מידע שאינו הומוריסטי. הדבר השני, והיותר חשוב הוא שהפכנו להיות ויראלים. הפוסט קיבל מעל לאלף כניסות, והכל בגלל שרכבנו על הממ הספציפי הזה.

2. באזז
לגרום לבלוגרים לפרסם תוכן שיווקי זה יחסית קל, בלוגרים מוכנים לקבל כסף עבור כתיבה ויש כאלה שגם הופכים זאת לפרנסה לאט לאט. אנחנו עוד רחוקים אלפי קילומטרים מארצות הברית בה ישנם בלוגרים שיכולים להתפרנס מאותה כתיבה, אבל עדיין הבלוגרים עובדים שעות רבות על בניית המוניטין שלהם. המוניטין, בדרך כלל, שווה הרבה יותר מכסף. כי זה לא משנה אם מחלקים לך בקבוק יין, הקרנות בכורה לבלוגרים וכדומה, הם עושים זאת כי הם רוצים שיעזרו לצור באזז ושיחות.

3. "חכמת" ההמונים
כולם מכירים את הטענה הגדולה של הווב 2.0 הזה, על "חכמת ההמונים. הטענה היא שלמרות שבני האדם כאינדיבידואלים הם טפשים, יחדיו הם חכמים מהמומחים. וובכן, הטענה הזו רק חצי נכונה; ככל הנראה בני האדם הם טפשים כאינדיבידואלים וטפשים כקולקטיב. ההנהגה השבטית והיכולת שלהם להתאספסף בקלות באמצעות האינטרנט היא מה שמביאה לתוצאות הרסניות.

4. להתאבד באינטרנט זה אחלה
[אתמול העברתי, במסגרת ההדרכות להורים של עמותת אשנ"ב הרצאה בבית ספר בחדרה לאמהות [בעיקר] לתלמידי כיתות ז', הדיון התחיל בלהסביר מדוע האינטרנט הוא מרחב ציבורי-פרטי, ולמרות שהכל מאוד אישי, המחשב כל כך קרוב אלייך, הכל שם הוא פומבי משם נגררנו לדיון על "המתאבד באינטרנט"]. העובדה שההמונים באינטרנט יכולים להשתמש בו כדי להפוך לאספסוף ביתר קלות היא בעיה רצינית של חכמת ההמונים, מספיק שאידיוט אחד שמדבר מול מצלמת רשת ומסביר לילד מדוע כדאי לו להתאבד כדי לגרור המונים שיסייעו לו, ואפילו לתת לו טיפים על איך להתאבד. היכולת של ה"רוב השפוי" להשתיק את ההמונים האלו היא אפסית, ככל הנראה כי הוא לא יודע על קיומם.

5. צרת רבים
אבל זה בסדר, ההמונים הם לא היחידים שחוטאים, לעיתים אפילו כתבים באתרים מכובדים לא מצליחים להבדיל בין טור הומוריסטי לבין המציאות כשהיא מוטחת להם בפנים.

6. חצי נחמה
המסקנה? לא יודע.

מאת יהונתן בקטגוריות: בלוגוספרה, פרסומות תגיות: , , , , , , , , ,   2 תגובות

של מי הקמפיין הזה, דרך אגב? על יחסי ציבור, בלוגרים וקוראים

מאת: יהונתן קטגוריות: בלוגוספרה, מדריכים; תגיות: , , , , , , , , , ; 17 תגובות; פורסם בתאריך 19 ביוני, 2008

[או: עצות ליחצנים שמתעקשים לנסות לשווק דברים דרך בלוגים, לזכור לשלוח להם את זה במייל כל פעם]

לפני שנה החליטה בלוגרית לצאת במבצע נועז, שעד כה היה חצי טאבו בבלוגוספרה: היא הציעה את הבלוג שלה למפרסם, רק כדי להראות שיחד עם קמפיין נועז לבגדי ים אפשר גם לשלב חוש הומור טוב. המונח של תוכן שיווקי בבלוגים בשנת 2007 לא היה משהו מובן מאילו, מיזמים שבהם יחצ"נים פונים לבלוגרים ישירות, כמו שהשיקה אילנה תמיר בשבוע שעבר, לא היו בנמצא, וכאשר מפרסם או יחצ"ן רצה לפנות לבלוגר, הוא היה צריך לעשות זאת על סמך קשרים אישיים.

סהר הראל, אחת מעובדות TWBA, פנתה לאליזרין וויסברג (זרובבלה) והציעה לה את העסקה הבאה: חמישה בגדי ים, לבחירתך, כנגד חשיפה לשבוע בבלוג שלך. הבלוג של זרובבלה זכה לאלפי צפיות כל יום, שחלק ניכר מהן היו קהל היעד של הקמפיין. לזרובבלה ניתנה חירות מלאה בעיצוב הקמפיין, וזו עשתה זאת שהיא יודעת לעשות והפגינה יצירתיות מיוחדת בעיצוב.

אליזרין וויסברג בקמפיין לפלפל, צילום: דור גרבשוויסברג הלכה לביתה עם חמישה בגדי ים, פלפל הלכו עם עודף חשיפה וTWBA הלכו עם קרדיט אצל פלפל (ואולי מעט מזומנים). הקמפיין הסתמן כהצלחה ומנכ"ל משרד TWBA, גיא מור, אף טען שהקמפיין "הציג אלטרנטיבה למציאות הפרסומית האסתטית – כדוגמת עדי הימלבלוי (הפרזנטורית הקודמת של החברה) – וההפקה של זרובבלה חתרה למעשה באופן אטרקטיבי תחת הקמפיין המקורי".
התמונה מתוך הקמפיין המקורי, צילום: דור גרבש, ברשות אליזרין.

עד כאן, כולם מרוצים.

ואז החלו הצרות: משרד הפרסום TWBA הגיש את הקמפיין של זרובבלה למועמד בתחרות קקטוס הזהב ואף זכה בקקטוס הברונזה. אותו פרס מביא יוקרה רבה למשרד פרסום שכלל לא עשה דבר אלא תיווך בין בלוגרית לבין חברת אופנה. זרובבלה, כעת, זועמת ומסבירה בראיון לגלובס:

"העליתי את הכול לאתר בעצמי. יתרה מכך, עיצבתי את הבלוג בעיצוב מזעזע במיוחד באותו שבוע, שיתאים לצילומים.‬ ‫המאפרת היתה חברה שלי שהסכימה לתרום מעט מהמסקרה שלה‬. ‫במשך שבוע, כפי שהתבקש ממני, העליתי את התמונות בזו אחר זו לבלוג שלי, אחת בכל יום. באותו שבוע נרשמו מדדי שיא של כניסות ותגובות‬, ‫חלקן שליליות, בסגנון 'שרמוטה ממוסחרת שאין לה מה להציע חוץ משדיים', אבל רובן היו חיוביות. ‫כמה מאות טוקבקים לכל פוסט.‬"

לבינתיים, התקציבאית שטפלה בקמפיין פורשת מTWBA, מנכ"ל TWBA מסביר לנמרוד קמר [ללחוץ על הPDF המלונקק] "אוף רקורד" מדוע הקקטוס מגיע להם ולא לה, ובסך הכל אף אחד לא מרוצה. הסיבה? העסקה נראתה מזערית לגמרי ולא היה נראה למי מהצדדים שעשויות להיות בעיות שיהיו כאלה משמעותיות שלא ניתן יהיה לטפל בהן; אף אחד מהצדדים לא הבין שיש צורך בחוזה כשמדובר בעסקה בקניין רוחני ולא ראה לנכון להקצות את הזכויות והסיכונים, הכל נעשה בשיטת ה'סמוך', כשבכזה מצב, החלש הוא תמיד זה שמפסיד. [בעברית: לא היה חוזה כי לא היה משתלם להחזיק עורך דין בשביל קמפיין שכולה שווה 1,500 ש"ח, ועל כך ארחיב אולי בעתיד]

השאלה האם הקמפיין של זרובבלה הוא "תוכן גולשים" קלאסי והזכאות של TWBA לקקטוס זהה לזכאות של YouTube לאוסקר על Dramatic Prairie Dog היא שאלה תיאורטית לגמרי. אם זרובבלה היתה פרילנסרית של TWBA שמקבלת תשלום, גם אז זכותה המוסרית וזכות היוצרים ביצירה ביצירה היו דורשות העברה בכתב [ועל כך היה מאבק התסריטאים האחרון, אהם אהם] אבל כל עוד לא הוסכם אחרת, גם אם התשלום לזרובבלה כפרילנסרית היה אפס ש"ח, עדיין זכותה שהיצירה תקרא על שמה, כמו זכותו של דור גרבש, הצלם בקמפיין, בתמונות [גילוי נאות: הן גרבש והן וויסברג נמנים על חוג חבריי].

ברור שTWBA נהגו בצורה לא הוגנת כלפי הבלוגרים מבחינה עסקית, ובנקודה זו [מבלי להדרש לשאלת זכויות היוצרים וכו'] בלוגרים ששמעו על הסיפור לא יהיו מעוניינים יותר בקמפייני חינם. מנגד, אולי משרדי פרסום כעת ינסו להחתים בלוגרים על כל מיני חוזים דרקוניים כאלו ואחרים על מנת לשנות את ההסדר המחדלי. אבל האם אנחנו רוצים מצב כזה?

ישנם לא מעט משרדי יחסי ציבור ש"מתמחים" בשיווק לבלוגרים ובין היתר, מלבד פתיחת "בלוג" לכל מיני תאגידים, גם מעוניינים בכך שבלוגרים יכתבו על המוצר שלהם. בערך פעם בשבוע אני מקבל פניה נרגשת מיחצ"ן שמנסה להסביר לי כמה חשוב שהקוראים שלי ידעו על השקה של אנטי-וירוס חדש או של שירות כלשהוא או אפילו של סתם אתר אינטרנט שמכיל מידע כלשהוא. אני, כבלוגר, לא כותב על פי הזמנה [אלא אם משלמים לי].

כל אחד מאותם משרדי יחסי ציבור לבלוגרים חוטא כאשר הוא מנסה לפנות לבלוגרים ולשכנע אותם לכתוב סתם, ככה, בלי להכיר אותם, כי הם "בלוגרים מפולחים היטב" הם לא יותר מאשר אנשים רגילים, שבסך הכל ניחנו בכשרון כתיבה כלשהוא כיוון שקוראים אותם יותר משניים-שלושה אנשים (והסליחה עם כמה מהבלוגרים העילגים בבלוגוספרה).

בעוד שרובנו רגילים לקבל תוכן שיווקי בעיתונות, בטלויזיה ואפילו באמנות הפופולרית, בבלוגים פרסום סמוי לא אמור להיות משהו שבלוגרים שחפצים בקוראים יעשו, וכל עוד זה נעשה במסגרת גילוי נאות אין שום מניעה שבלוגר יפרסם מוצר כזה או אחר: אם ימאס לקוראים הם פשוט יבטלו את המנוי על ערוץ הRSS שלו.

אני מאוד ממליץ ליחצ"נים לעקוב אחרי הנקודות של שרון גפן בפוסט הזה, שניתן לתמצת ב"בלוגרים הם חארות, ובמקרה הטוב לא יכתבו עליכם כלום, במקרה הרע יפרסמו את כל ההתכתבות המעצבנת שלכם".

אם אתם חושבים שבלוגר מסוים ניחן בכשרון להבין את המוצר שלכם, אולי כדאי לכם לשקול לגייס אותו  כבלוגר של החברה, ככה שבמקביל לבלוג האישי שלו הוא יוכל לכתוב בלוגים מקצועיים עבור המוצר שלכם (ובלינק עשו עבודה מצוינת בכך וראויים לפרגון). אל תנסו לקנות את הבלוגר, נסו להעסיק אותו [ואם הוא עובד איפשהוא, נסו להציע לו עבודה חלקית מהבית במקביל]. אם אתם רוצים להיות חלק מהשיחה, אז תתחילו בזה שתפתחו בלוג בעצמכם, תנסו לגבש קהל שישמע על מה אתם עושים ושיבין איפה התמריצים שלכם.

אם יש דבר אחד שאפשר להבין כבר היום הוא שלבלוגרים יש קהל מפולח היטב, שמתעניין בתחום מסוים ושייך לטווח גילאים מסוים, שיודע על מי הוא יכול לסמוך בנוגע לדעה כלשהיא. אבל דמיינו, רק לרגע, שחברה מסחרית כמו BMW היתה פונה ליוסי גורביץ, בלוגר העוסק בפוליטיקה וענייני דת ומדינה כנגד רכב מתנה לשנה (או יומיים) וכתיבת פוסטים בבלוג שלו על מידת ההנאה; רוב הסיכויים שקוראיו של גורביץ לא היו מושפעים מאותם פוסטים ולא היו פונים לקנות את הרכב.

תתייחסו אל הבלוגרים בכבוד הראוי להם: אם יש מסיבת עיתונאים תזמינו את הבלוגרים (וכאן מיקרוסופט באמת עשו עבודה מרשימה שארגנו לבלוגרים כמה ימי כיף בTechEd), תדעו מה מעניין אותם ומה לא; בלוגרים יעבירו אתכם לכתובות החסומות אם אתם תשלחו להם יותר מדי פעמים הודעות לעיתונות על כך שגלית גיאת היא הפרזנטור של דר' בייבי. אל תשכחו לכתוב מייל אישי, ולא לציין שהם "בלוגרים מפולחים היטב" או "בלוגר פופולרי ורלוונטי". תדעו מה הם אוהבים ואיך לפנק אותם כמו שצריך.

לבלוגרים, מספר עצות קצרות מאוד: דבר ראשון, אל תתנו לאף אחד לעבוד עליכם: אם מישהו מרוויח עליכם כסף, אין שום סיבה שתעשו את זה בחינם. עסקים רבים משלמים למשרדי יחסי ציבור ש"מתמחים" בבלוגים אלפי שנקלים לחודש על ניהול בלוג ארגוני ולא פחות על קידום של מוצרים בבלוגים. לכם מגיע חלק מהכסף הזה. אל תתפתו בזול ואל תחשבו שלקבל נגן MP3 בחינם זה מספיק כדי שתסקרו אותו.

שנית: אם מדובר בעסקה גדולה, של כמה אלפי שקלים, אולי כדאי לכם לשקול להוועץ בעורך דין או במי שמכיר עסקאות מסוג זה. יכול להיות שבשעה עם עורך דין ימנעו נזקים של אלפי שקלים אחר כך, למרות המחיר של שעת ייעוץ.

שלישית, זכרו למה התחלתם לכתוב ובדקו האם אתם נאמנים לעצמכם. אם הבלוג שלכם נועד לעשות כסף, תשתדלו להבהיר זאת ליחצ"ן, אם הוא נועד לקדם את עסקיכם, חשבו טוב האם הפעולה הזו מקדמת אתכם ואם הוא נועד לבדר אתכם, אז תחשבו טוב לפני שאתם כורתים הסכם מסוג זה.

רביעית, ודאו מה קורה עם זכויות היוצרים על הטקסט או הקופי, האם מותר לחברה להשתמש בו לצרכים פרסומיים? אם כן מה התגמול שלכם? האם קבלת מוצר מספיקה לכם כתשלום בעד קמפיין ארצי למוצר מסוים או שאתם חושב שמגיע לכם יותר.

חמישית, תתייחסו ליחצ"ן באותה המידה שהוא מתייחס אליכם. הוא זקוק לכם ולא ההפך; אתם, במקרה הטוב, מעוניינים בכסף שלו, אבל הוא חייב להראות שהוא הביא לפרסום של X אייטמים בבלוגים. לכן, אם הוא מתייחס אליכם בצורה בזויה, שולח מיילים קבוצתיים או מנסה לשכנע אתכם שמחר בגבעת אולגה יערך פסטיבל עפיפונים חשוב ביותר ופשוט ח-י-י-ב-י-ם לכתוב על זה, תבדקו מה הוא היה מרגיש אם הייתם מציעים אותו דבר.

מאת יהונתן בקטגוריות: בלוגוספרה, מדריכים תגיות: , , , , , , , , ,   17 תגובות