Intellect or Insanity

(Official White House Photo by Pete Souza)

הזלזול בבנימין נתניהו שהפגין ברק אובמה אינו רק מתבטא בלשים רגלים על השולחן בזמן שיחת הטלפון בינהם, אלא בכך שנתניהו החליט כי הוא לוקח את הסכסוך לעצמו ולא מוכן לדבר. לא סתם מינה נתניהו את אביגדור מדון ליברמן כשר החוץ שלו, אלא הוא עשה זאת כיוון שמדינית הוא אינו רחוק מליברמן, כאשר הוא מצהיר כי הוא ימשיך לבנות במזרח ירושלים ובמקביל מאפשר למשטרה לפגוע בחופש המחאה של מתנגדי המשטר שמהווים את הקול השפוי היחיד נגד מדיניות הבניה ההזויה שלו. נתניהו לא חולם בהקיץ, אלא בשנת שלטונו הצליח למוטט את יחסי החוץ של ישראל עם רוב מדינות העולם: החל ממאוריטניה דרך טורקיה, נורבגיה, מצרים, בריטניה, ירדן וכעת ארצות הברית. דומה ששר החוץ דה-פקטו, זה עם האנגלית הרהוטה וששאר מדינות העולם (שאינן מונהגות על ידי ולדימיר פוטין) ככל הנראה מעדיפות לדבר איתו על לשוחח עם העבריין שתקף קטין ליברמן, אינו המועמד העדיף על אומות העולם: גם הן רוצות כעת לסיים את יחסיהן עם ישראל.

ובסך הכל מדוע זועמים על נתניהו? הרי הוא מעדיף לבנות בירושלים על לבנות בנגב, מעדיף את טובת השטחים ולעשות דווקא על לקדם את טובתם של הקיצונים, המתנחלים, אותם אנשים שרצו אותו בשלטון; נתניהו מוכיח לכולם את מה שלפני עשור גרם לנפילתו: הוא לא יודע לנהל מדינה.

זה לא שכל העולם אנטישמיים, פשוט ישראל מתנהגת בצורה שראויה לגינוי.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

בעוד כחודש וחצי אני אמור להעביר הרצאה במסגרת כנס ILHACK2009 על סרטי האקרים (תרשמו, יהיה מגניב). כאן יש את הטקסט שמהווה בסיס להרצאה. בנוהל: נאצות בטוקבקים.

לכל תקופה יש את הגיבורים שלה, הדמויות להן מנסים ילדים בתיכון להתחפש בפורים: בוקרים, אינדיאנים, פיראטים ועוד  כל מיני קבוצות שנכחדו מהאוכלוסיה והיו עסוקות בלשמר את התרבות שלהן בעת שההיסטוריה צעדה קדימה. אבל יש תרבות אחת ששימרה את עצמה לא רע, למרות התקדמות ההיסטוריה, ולא הצליחה לצור דמויות ראויות להערצה, למרות סמי-גלוריפיקציה של הוליווד: ההאקרים. סרטי האקרים הם תת-ז'אנר בסרטי ריגול, מתח או אקשן, ומעורב בהם בדרך כלל גיבור או נבל עם ידע עילאי ברתימת הטכנולוגיה לשירותו. זה בעצם ההגדרה של האקר: אדם שלוקח את הטכנולוגיה לידיים ולא נותן לטכנולוגיה להשתמש בו (להבדיל מהגדרות שקשורות לנושאי אבטחה, שימושיות או פעילות). ההאקרים רותמים את הטכנולוגיה לשימושם כשם שהאינדיאנים רותמים את הטבע והפיראטים את הים הפתוח.

אולי ההאקר הראשון שהופיע במסך הכסף היה קיו של ג'יימס בונד. Q היה אמנם עוזר ודמות שולית, אבל היכולת שלו להנדס מכשירים, לאלתר ולהשתלט על טכנולוגיה עילית היא דוגמא להאקינג מן המניין. אולם, למרות הסרט (והפארודיות על הדמות בשלל סרטי מד"ב, עד כדי "Bruce and Llyod"), אולי סרט ההאקרים הראשון היה 'משחקי מלחמה' (1983). בסרט, מגלם מת'יו ברודריק תלמיד צעיר שמשחק עם המודם שלו (בתקופה שעוד היו מניחים אפרכסת על מודם) ומתחבר לטלפון של (מה שהוא חושב שהיא) חברת משחקי מחשב על מנת להגיע למשחקים מסוג מסוים. במהלך המשחק הוא מקיים מערכת יחסים עם המחשב שמיועד לשמור על ארצות הברית מפני מתקפה אטומית ומתחיל במסע למנוע את השמדת המדינה לאחר שהוא מאיץ את המלחמה הקרה לכיוון התחממות גלובאלית. היכולת של ברודריק 'ללמד' את המחשב היא  אחד הגורמים לכך. אולם, לתקצר את הסרט יהיה מיותר לחלוטין; מה שחשוב הוא להשוות את הסרט לסרט מאוחר יותר, לדוגמא, Live Free or Die Hard (מת לחיות 4, 2007).

Img CC-BY-NC-ND PublicSomaniac

אם נרצה לבחון את ההבדלים בין הסרטים; כאשר בשניהם נמצאת ארצות הברית תחת הדמיה של התקפה ומלחמה גלובאלית (במילניום הנוכחי אין יותר רוסים, אלא טרוריסטים), ניתן גם לראות את ההבדל בין המניעים של ההאקרים וגם את הצד בו הם משחקים במפה. ת'ומאס גבריאל, ההאקר הרע והנקמן במת לחיות 4 לא מונע ממניעים של כח ושלטון אלא דווקא מהון (וכך גם ב'פריצה ברשת' (2006), 'שם קוד דג חרב' (2001) ו'האקרס' (1995)). אולי דווקא החל מ'האקרס' ב1995, החלו סרטי ההאקרים לגעת בכסף הרבה יותר ממלחמות אידיאולוגיות ופוליטיות.

עד הפיכת האינטרנט למשהו זמין, רוב סרטי ההאקרים נסובו סביב טלפוניה (טוב, לא היו כל כך הרבה) ובסניקרס (1992) המאבק היה בין שתי אידיאולוגיות, זו שדגלה בהעדר סודות ובחוסר יכולת של המדינה לעקוב אחרי אזרחיה, וזו שפועלת נגד האזרחים תחת מעטה חשאיות (ואפשר גם להשוות את סיפורו של קווין מיטניק ב'‎Takedown'‏ (2000)). למרות שבסך הכל מדובר על כשלושה-ארבעה סרטי האקרים עד 1995 ('‎The Conversation'‏ (1973), משחקי מלחמה (1983) וסניקרס, ואולי 'גאון אמיתי' (1985) עם ואל קילמר), המשבר האידיאולוגי של סרטי ההאקרים ניכר לעין.

בעוד שההאקר ה'טוב' היה כעור, דחוי חברתית וחנון בסך הכל (אפילו שמדובר בריבר פינקס, מת'יו ברודריק וואל קילמר), ההאקרים הרעים (החל מבן קינגסלי בסניקרס) הפכו להיות ההאקרים שמזוהים יותר עם התרבות. בעוד שבסרטי פשיעה, אפילו כשמדובר על 'אושן 11' (2001) הרע הינו הממסד ובעלי ההון, בסרטי ההאקרים החדשים ההאקרים הם אלה שמנסים לחתור תחת הממסד על ידי שליטתם העילית בטכנולוגיה. ניתן לומר שסרטי ההאקרים משקפים, יותר מכל, את הטכנופוביה של מפיקי ובמאי הוליווד, אשר מפחדים שהטכנולוגיה תחליף אותם ותקח מהם את פרנסתם.

הסרטים בהוליווד, שהפכו להיות יותר מכל סרטים שמופקים על ידי אפקטים ואמצעים ממוחשבים מציגים מציאות שאינה בהכרח קיימת: נשים רזות להחריד, עושר ועוני מופלגים, יופי מוגזם ושאר תכתיבים שהוקמו בחברה הפוסטמודרנית; אולם, הטכנולוגיה מאפשרת לגשר על פערים אלה; כאשר קברניטי הוליווד לא יכולים לשלוט באותם אמצעי ניידות חברתית הם מנסים להציג אותה כרעה: בשנות ה60 הוליווד הציגה את הקומוניזם כמסוכן ('השליח ממנצ'וריה' (1962), לדוגמא) ובשנות ה70 וה80 היו אלה הסמים הקשים ודרום אמריקה ('נשק קטלני' (1987), 'השוטר מבברלי הילס' (1984)) ואסונות הטבע של סוף שנות ה90 ('טוויסטר' (1996), 'טורנאדו' (1996), 'היום שאחרי מחר' (2004), ‏'Deep Impact'‏ (1998), 'פסגת דנטה' (1998) ועוד. ההאקרים, כיום, הם האויבים הגדולים ביותר של הוליווד בעקבות שיתוף הקבצים המאסיבי. גם מסרים קוואזי אנטי-ממסדיים כמו נגד מדינת המעקב ב'אויב המדינה' (1998) ו'ג'וני נמוניק' (1995) לא יכולים לסייע לכך שהוליווד של היום שמרנית בכל הנוגע להאקרים ולמניעים שלהם: אם משייכים את הרעים עם ההאקרים ועם רצון להשיג כח, להשבית את המדינה ולהביא יותר כסף, אפשר לנצח במאבק נגד שיתוף הקבצים.

ברור שרשתות שיתוף הקבצים, בהן אפשר היה למצוא מידע סודי על המסוק של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הן אחת המטרות שיוצאים נגדם כשמבצעים דה-לגיטימציה של האקרים; ההאקר המהנדס חברתית, כמו מיטניק או מרטין בישופ (רוברט רדפורד) הוא ההאקר החריג. ההאקר הרגיל, לפחות עבור הוליווד, הוא זה שיודע להקיש כל מיני ססמאות עד שהוא מקבל את המילים "Access Granted" על המסך. באותה קלות, הויתור על הידע, על הצורך ללמוד את כל המערכות לעומק על ידי שליטה בהם, לחשוב שהכל מתמצה בססמא אחת, זו היכולת של הוליווד לקחת נושא עמוק ולהעלים אותו.

IMG CC-BY-NC-ND Fukami

ההאקרים כיום מוצגים כפושעים, כאויבי המדינה שמטרתם השגת הון  על ידי שיתוק המערכות הקריטיות ('מת לחיות 4', 'שם קוד: דג חרב') או הריסת המערכת הפיננסית ('Firewall'). אולם דווקא ההתפכחות והעמידה של ההאקרים בשני צדי המתרס (כמו ב'דג חרב', 'מת לחיות 4' או ב'Firewall', שהוא בחירה מצוינת לסרט אם אתה לא רוצה שיורידו אותו ברשת) הופכת את ההאקר לבעל מלאכה בדיוק כמו כל בעל מלאכה אחר. יכול להיות שהוליווד מבינה שאותו אדם שבשנת 1997 עבר על החוק למטרות ניסוי (רע"פ 5147/02 טננבאום נ' מדינת ישראל) יכול מהר מאוד להיות מי שישתמש בידע שלו למטרת השגת רווח. הצפיה מבעל מקצוע שיהיה אתי לא שונה כאשר מדובר בפורץ מנעולים ביתי, בבעל גרר או  במי שיודע מהם כשלי אבטחה במערכות מחשב.

השאלה האמיתית, היא אם כן, מהו הקסם של אותם האקרים?

[בעוד כשבועיים יערך כנס החורף של עמותת אשנב בו אדבר על רפורמות בדיני התעמולה וגיוס הכספים; טקסט זה הוא המבוא להרצאה, והוא מובא כאן על מנת לקבל מכם הערות]

הקדמה

חוק הבחירות (דרכי תעמולה) נוסח בשנת 1959, חמישים שנה אחורה בזמן וחוק המפלגות וחוק מימון מפלגות מפלגות הם גם חוקים ותיקים. על אף שבחלוף הזמן תוקן פעמים רבות¹, דומה שכל קשר בין חוקים אלה לבין התעמולה המפלגתית שקיימת היום הוא מקרי לחלוטין. החקיקה דיברה בזמנו על אסיפות בחירות, מודעות מודפסות ומודעות בעיתונות. לכן, החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות, מישאל חשין, בשנת 2001, שקבעה כי דיני התעמולה לא חלים על תעמולת בחירות ברשת (תב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' ח"כ פינס-פז, פ"ד נה(3) 159) היתה גן עדן לתקציבי פרסום עתירים ולנסיונות לשכנע את דעת הקהל בביתו, מבלי להתחשב בהוראות הדורשות הגינות. מאוחר יותר, קביעתה של כב' השופטת דורית ביניש כי מודעות באתרי אינטרנט כלל אינם כפופים להוראות חוקי התעמולה (תב"כ 17/3 לירן נ' רוטר נט) סתמה את הגולל נגד כל חובת הגינות בפרסום תעמולה ברשת.

[1]לדוגמא, בשנת 2007 שונה החוק בכל הנוגע למועד האחרון בו מותר לפרסם סקרי בחירות (ס"ח תשס"ז מס' 2078 מיום 18.1.2007 עמ' 84 (ה"ח הכנסת תשס"ז מס' 119 עמ' 6) – תיקון מס' 23.) ובשנת 2008 תוקן החוק כך שתעמולת הבחירות תופיע בטלוויזיה וברדיו רק 14 ימים לפני הבחירות (ס"ח תשס"ח מס' 2140 מיום 18.3.2008 עמ' 265 (ה"ח הכנסת תשס"ז מס' 161 עמ' 232) – תיקון מס' 24. ס"ח תשס"ח מס' 2140 מיום 18.3.2008 עמ' 265 (ה"ח הכנסת תשס"ח מס' 185 עמ' 55) – תיקון מס' 25.) ויותרו הגשה של משקאות, כל עוד אלה אינם משכרים, במסגרת תעמולת בחירות.

במקביל, תופעת תוכן הגולשים התעמולתי-פוליטי, שהחלה בקמפיין של הווארד דין בשנת 2004 בארצות הברית, המשיכה במסע הבחירות של ברק אובמה בשנת 2008 (ובזעיר אנפין, גם במסע הבחירות של דב חנין בבחירות לראשות עיריית תל-אביב) ניתקה את היכולת לפקח על התעמולה. כיום, בזכות האינטרנט, כל אחד יכול לנהל קמפיין משלו ללא קשר למועמד ולעיתים אף לרעתו.

מאמר זה מסביר את השינויים שעברה תעמולת הבחירות 'המסורתית' ודן בשינויים הדרושים בחקיקה על מנת להתאים את החוק למצב כיום ברשת, המופקרת מבחינת דיני התעמולה מצד אחד, אך מחזיקה חלק ניכר מתקציבי הבחירות. כמקרי מבחן אביא דוגמאות מהתרחשויות בבחירות הארציות של 2006 ו-2009 וכן מהבחירות המוניצפליות שנערכו בתל-אביב בשנת 2008.

הדיון במדיה פרטית, לא כיכר העיר

כאשר מרשל מקלוהן טבע את הביטוי 'המדיום הוא המסר' (מקלוהן, מ', “להבין את המדיה", בבל: 2003, עמ' 13) היתה זו תקופה שונה ואנשים שונים שטיפלו בסוגיות חברתיות. המדיה היתה מדיה מסורתית שבה אמצעי תקשורת ההמונים היו מעטים ומספרם היה מוגבל (ראו את הדיון שהתפתח בבג"צ 6218/93 שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין, וכן בג"צ 10203/03 המפקד הלאומי נ' היועץ המשפטי לממשלה). תקשורת ההמונים הייתה מורכבת מעיתונות מודפסת ומתקשורת אלקטרונית; בעוד שהראשונה היתה כפופה ללא מעט הגבלות ופעלה תחת חשש שתסגר בצו שרירותי של שר הפנים (בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים . פ"ד ז(2), 871), התקשורת האלקטרונית נדרשה לרשיון משר התקשורת על מנת להשתמש בתדרי רדיו (Lessig, L., Code V. 2 pp.270). האינטרנט כמרחב ציבורי חדש יצר פתרון מעניין לבעיה מעניינת² שדומה שלא חשבו עליה גדולי המשפט עוד בשנות התשעים, ולמחוקק לא היתה אפשרות ליתן דעתו בנושא:

“זכות הגישה לאמצעי התקשורת נשענת על התפיסה כי ללא אפשרות גישה לאמצעי התקשורת עלולה הגשמתו של חופש הביטוי להיות בעלת משמעות מוגבלת ביותר. אכן, בעידן המודרני קשה לקיים חופש ביטי בעל משמעות ללא שימוש ברדיו ובטלוויזיה. אין ספק כי, בעיקרון, נכון הדבר גם לגבי העיתונות הכתובה. מקובל עליי כי זכות הגישה לאמצעי התקשורת יכולה להיות טעם ועילה להתערבות בתי המשפט כזרוע של המדינה לשם מתן צו הכופה על אמצעי התקשורת להעניק לפרט זכות גישה אליהם. אולם אליה וקוץ בה. צו כזה עלול לפגוע בפן האחר של חופש הביטוי, והוא חופש הביטוי של אמצעי התקשורת עצמם. חופש ביטוי זה, שהוא ציפור הנפש של כל חברה דמוקרטית חופשית ונאורה, ראוי להגנה לא פחות מחופש הביטוי של הפרט באמצעות אמצעי התקשורת" (בג"צ כהן הנ"ל, עמ' 55)

[2] בניגוד לטלוויזיה, לרדיו ולעיתונות, שבהם המרחב השלישי לא קם, אלא התבטאויות צונזרו על ידי רגולטור (בג"צ 226/04 נטו נ' הרשות השניה, בג"צ 4644/00, יפאורה-תבורי נ' הרשות השניה, בג"צ 606/93 קידום נ' רשות השידור) ולא על ידי הגוף המרוויח מאותה ההתבטאות, באינטרנט התבטאויות מצונזרות על ידי מחזיק הטקסט בפועל (ובמקרים חריגים בלבד על ידי רגולטור, בעניינים של בטחון המדינה או צנזורה צבאית); הייחוד באינטרנט הוא לא רק העדר האפקטיביות של רגולטור אלא גם היכולת של כל אדם להתבטא מבלי לפגוע בזכויותיו של האחר להתבטא. עם בתחום התקשורת הטלוויזיונית והרדיופונית ישנה מגבלה על תדרי שידור, בתחום הטלפוניה ישנה מגבלה של הנחת קווי טלפון במרחב הציבורי (תדרי הרדיו הינם מוגבלים, ויש להסדיר את השימוש בהם באמצעות חקיקה בכלל, ראה ת"פ 4380/98 מדינת ישראל נ' כץ וכן בג"צ 1030/99 אורון נ' יו"ר הכנסת ואח', פ"ד נו(3) 640) ובתחום העיתונות המודפסת ישנם חסמים כלכליים על הפקת עיתון, במרחב השלישי אין כל חסם וכל אדם יכול להיות גוף שידור (עתירה בנושא לבג"צ, בג"צ 7721/07 אתר סקופ קו.איל בע"מ נ' לשכת העיתונות המממשלתית, מתבררת בימים אלו); הצעת חוק שהונחה לאחרונה באיטליה, לדוגמא, עשויה לסכן את הקלות הזו, על ידי כך שהיא מטילה חובת רישום על כל בעל אתר אינטרנט. הצעות דומות עשויות להשקל במדינות אחרות, וקבלתן משמעה הטלת חסמים רגולטוריים ומניעת קיומו של מרחב שלישי.

תשתית האינטרנט הפרכה להיות מוצר נגיש כבר בשנות התשעים של המאה העשרים, ובתחילת המילניום הנוכחי הפכה כמעט למשאב ציבורי. אותו משאב מאפשר כיום חופש ביטוי בעלות זולה במיוחד, כך שסוגית הגישה לאמצעי התקשורת (Balkin, Jack M.,Media Access: A Question of Design) ותורת ההגינות שפותחה בפסיקה הישראלית (בג"צ 10182/03 ח.ל חינוך לשלום נ' רשות השידור) ולפיה על כל אמצעי תקשורת לאפשר לצד השני להביע את דעתו, הפכו להיות עניין מיותר כאשר לכל אדם ישנה היכולת להקים בעצמו אתר אינטרנט שיגשים את חופש הביטוי שלו.

עם מהפכת האינטרנט והפיכת כל גולש ובלוגר למרכז חופש ביטוי עצמאי ביותר התעוררו שאלות חדשות. אם עד כה היו שתי אפשרויות להתבטא – במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי, כאשר המרחב הפרטי היה בתוך ביתי או בתוך בתים בהם ניתנה לפרט רשות להתבטא (בג"צ 2481/93 דיין נ' וילק, פסקה 15) והמרחב הציבורי היה הרחוב או כיכר השוק שנמצאים בבעלות המדינה, ובהם מופעלים סטנדרטים מסוימים על מנת לקבוע האם ראוי לאפשר בהם ביטוי בג"צ 8806/06 יהודה משי זהב נ' אילן פרנקו), האינטרנט יצר מרחב קוואזי-ציבורי. מרחב זה הוא המרחב השלישי, המרחב האפור בו ניתן להתבטא במרחבם של אחרים; אתרי חדשות, פורומים וקהילות מציבים אתגרים לדיני הביטוי כיוון שהשאלה הראשונה שנשאלת, בטרם בכלל נשאל האם מותר להטיל הגבלות כלשהן ביטויים במרחב זה, היא האם ישנה זכות, רשות או חובה להתבטא בו?

סוגיית הזכות לביטוי היא סוגיה חשובה ביותר בכל הנוגע לביטוי באינטרנט. האם ומדוע יש לאדם מסוים בכלל זכות להתבטא באותו מרחב? לכאורה, הרי אותו מרחב נוצר אך ורק בחסד החוזה שנכרת בין ספק המרחב השלישי לבין המשתמש³. אולם, אותה פיקציה חוזית של מרחב ציבורי היא הזירה בה מתנהלים הדיונים האפקטיביים ביותר כיום והיא הזירה שבה אנו נצטרך לדון. לא מדובר על מרחב ציבורי גרידא ולא על מרחב פרטי; יציר הכלאים שיצרה האינטרנט דורש מהמחוקק התייחסויות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם התפישה של הרשת כמערך חופשי בו ניתן לנהל דיון דמוקרטי. טענות רבות כאילו האינטרנט הוא המקום הדמוקרטי בו יש צורך לאפשר ביטוי מוגבר (הפ (ת”א) 541/07 עו”ד יעקב סבו נ' ידיעות אינטרנט) מתעלמות מהעובדה שכלל הדיון ברשת מגיע, בדרך אגב, במרחב פרטי כלשהוא. טענות לגבי חירות הביטוי והצעות חוק שהוגשו לאחרונה לכנסת בנסיון להגבילו (לדוגמא הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007) , בדרך כלל מלאימות מראש את המרחב השלישי כעניןן אגבי.

[3] לאור חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים התשס"א-2000, ניתן להסיק כי למפעיל האתר אסור להפלות בין גולשי האינטרנט שהם לקוחותיו, כפי שקבעה הממונה על ההגבלים העסקיים בשנת 2007; אפשרות אחרת להשגת אותה 'זכות ביטוי' הינה באמצעות יישום חובת תום הלב בקיום חוזה, שתחייב את קיום הסכם השימוש, לרבות תנאים להסרת ביטויים, בתום לב. לכן, כיוון שאסור להפלות, והשירות שניתן הינו הזכות לביטוי, יש לאפשר לכל אדם להתבטא במרחב זה ולאחר מכן לאפשר צנזורה. (ראו גם)

לצד תובנה זו, שמדובר בפיקציה משפטית של מרחב ציבורי, נצטרך לדון בחוקי התעמולה ולבחון את התאמתם.

גרילה וקמפיינים שליליים 'לא' רשמיים.

החל מבחירות 2006 ישנו תיעוד מפורט של תקציבים ייעודיים שהופנו לפעילות רשת; בשנת 2006 היתה זו בעיקר פעולה של כתיבת תגובות בזכות או בגנות מועמדים מסוימים, אך גם בתקופה זו ישנו תיעוד למעשים שהיו בתחום האפור של החוק. לדוגמא, בתקופת הבחירות ב2006, הוציא ערן ארדן, אז מנהל הקמפיין של 'קדימה' הודעה לעיתונות הטוענת כי האקרים איראניים פרצו לאתר קדימה והשתילו בו מידע זדוני. הסיבה, לדברי ארדן, היתה כדי לצור שיחה על כך. הפרשה עצמה לא נחשפה עד שארדן כתב על כך בספרו 'קדימה תקליק' וסיפר על הקמפיין שניהל.

כמובן שעקב אופיו המוכחש של קמפיין גרילה, קשה להתחקות אחר כלל המקורות, אולם באמצעות המידע הגלוי וראיונות שנערכו עם מספר אנשים, ניתן לומר בבטחה כי בבחירות המוניציפליות של 2008 התאפיין הקמפיין האינטרנטי של רון חולדאי, ראש העיר המכהן, בתקציבים נרחבים לאינטרנט. פרט להקמת בלוג רשמי וחשבונונת ברשתות החברתיות, אנשי חולדאי עסקו גם בפעילות גרילה, בין היתר על ידי כתיבת תגובות 'מטעם' בבלוגים של מתנגדיו.

מפלגת הירוקים, שגם היא התמודדה על ראשות העיר, הפיצה עלונים נגד דב חנין, מועמד לראשות העיר תוך שהיא מפרה את הוראות חוק התעמולה ולא מציינת שהיא מימנה אותם; בבחירות 2009 לכנסת הקימה המפלגה אתר אינטרנט המתחזה לאתר המפלגה המתחרה 'התנועה הירוקה' תוך שהיא מנסה לצייר את התנועה הירוקה כתנועת שמאל קיצוני. כמו כן, מטענות רבות עולה כאילו 'הירוקים' היו אלו שעמדו מאחורי סרטונים שמציגים את דב חנין כאנטי-ציוני, אנטי-סביבתי ואף העלו סרטון שבו מחבל מדבר על תמיכתו בדב חנין.

גם תכנים שלא זוהו עם דובר מסוים נמצאו בשפע: דפים פיקטיביים ברשתות חברתיות של מועמדים, סרטים שמכפישים מועמדים או מציגים אותם בצורה רעה, רכישת מודעות אנונימיות בעיתונים ועוד. האנונימיות, שאמורה להיות מגן החלשים, הפכה להיות הכלי בו גופים גדולים ורשמיים משתמשים על מנת לתעמל את סדר היום שלהם תחת הסוואה של תמיכה רחבה בציבור.

הגינות בפרסום

כפי שניתן לראות, במרחב בו האנונימיות היא ברירת המחדל, וזו יכולה להיות מוסרת רק לאחר צו שיפוטי שקובע כי ישנו חשש ודאי לפגיעה באדם על הגבול הפלילי (ברע 850/06, (חיפה), רמי מור נגד ידיעות אינטרנט ואח), אין דרך ודאית לדעת כי אתר מסוים שנחזה להיות אתר רשמי הוא אכן האתר או כי מחזיק חשבון מסוים הוא אכן אותו אדם. לעיתים, אנשי הקמפיין של מפלגה מסוימת שגו ופתחו דפים 'מטעם' למועמדים שכבר היה להם דף משלהם ברשת חברתית ולעיתים אף לא טרחו לתחזק את הדף.

בעוד שהכלל הטבוע בחוק התעמולה הוא שפרסום צריך להכיל את פרטי המזמין, בלתי אפשרי להחיל את הדין הזה על קמפיין אינטרנט בצורה משפטית (עניין לירן וכן ס' 10 לחוק התעמולה) ולא ניתן לעשות זאת בצורה פרקטית: תמיד ניתן להסוות את התוכן כתוכן שנוצר לא מטעם המפלגה ולהרחיק את הצוות שמפעיל את החשבונות עוד ועוד מצינור הכסף. לכן, השאלה היא כיצד פותרים את בעיית הדיווח מבלי שזו תפגע בחופש הביטוי, הזכות להבחר והזכות לשכנע ציבור?

הפתרון האידיאלי מבחינת המפלגות היה הסרת כל החסמים כך שיתאפשר שוק חופשי של רעיונות; במצב כזה לא ניתן להבדיל בין תוכן אותנטי לתוכן מזויף. אולם, פתרון מסוג זה יפעל לטובת מפלגות עם תקציב גדול יותר ויחזק את המפלגות הגדולות בצורה לא שוויונית (לדוגמא בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר ואח' פ"ד כג(1) 693). על כן, יש לבחון מה יהיה הכלל לפיו אלה לא ישחקו אלא מחוץ למתחם האפור.

הטלת אחריות פלילית על אנשי הקמפיין אם אלו עוברים על דיני התעמולה ומתן סמכות ליו"ר ועדת הבחירות לחקור כל בלוג וסרטון באינטרנט גם לא יפתרו את הבעיה; הפתרון יטיל נטל תקציבי על ועדת הבחירות וזה לא יוכל לעמוד עם היד על הברז ולכבות תעמולה לא חוקית בזמן אמת. אף שהטלת אחריות פלילית בדיעבד על קמפיינים מכפישים או כאלה שלא עומדים בקנה אחד עם הוראות חוק הבחירות יגדיל את תוחלת העבירה וירתיעו, הן לא יגרמו להפנמה של עלויות העבירה (כלומר אבדן אמון הציבור במערכת הפוליטית) (וראו Hylton, Keith N.,The Theory of Penalties and the Economics of Criminal Law). בנוסף, בלתי סביר שמחוקקים יעדיפו לחוקק חוקים שימנעו מהם להבחר מחדש, עקב מהרציונאליות של השחקן הפוליטי. כל השחקנים הפוליטיים יודעים ששימוש בקמפייני גרילה פועלים לתועלתם ונגד השחקן האחר ולכן יעדיפו להמנע מחקיקת חוק שיאסור על קמפיינים כאלה.

כיוון שכך, ייתכן שהפעילות הטובה ביותר כאן היא דווקא פעילות שוקית המגיעה מתחום הנורמות החברתיות: Shaming (ביוש) של מועמדים שיסתייעו בטקטיקות כאלו עשוי לגרום להפחתת הרצון להצביע עבורם. אכן, המצביע לאו דווקא יעדיף מועמדים אתיים יותר על מועמדים שאינם אתיים, אך חשיפה מסוג זה תמיד יכולה להקטין את אמינות הדובר ולאפשר למתנגדיו להעלות זאת כטענה.

דואר זבל

סוגיה נוספת שקשורה לקמפיינים הרשמיים היא נושא דואר הזבל. המחוקק הישראלי בחר להגביל את משלוח הודעות לגבי עסקים ודברי פרסומת הקוראים להוצאת כספים או מעודדים רכישת מוצרים ושירותים (ס' 30א לחוק התקשורת); אולם, מתוך כבוד לחופש הביטוי הפוליטי העדיף המחוקק לשתוק בכל הנוגע לדואר זבל פוליטי. לכן, בעוד שבעלי עסקים קטנים מנועים מלפרסם את מרכולתם באמצעות דואר המוני, חופש הביטוי הפוליטי הכיר בזכותם של פוליטיקאים לעשות כן. הן בבחירות 2006 והן בבחירות 2009 התמלאו תיבות הדואר של גולשי ישראל בהודעות הקוראות להצביע, או לא להצביע, למועמדים מסוימים, ולעיתים ללא כל סימוכין לדרך האיסוף של אותן כתובות דואר להן נשלחו ההודעות.

למרות ששני סעיפי חוק עשויים להגן במקרה זה על הגולשים ולהטיל אחריות על המפרסמים, הטרדה באמצעי תקשורת (ס' 30 לחוק התקשורת) וניהול מאגר מידע (סעיף 17ה לחוק הגנת הפרטיות), דומה שהמחוקק נמנע מלאכוף את הוראות החוק המדובר (ובמיוחד בפוליטיקה). על העבירה של הטרדה באמצעי תקשורת כמעט ולא הורשעו אנשים ששלחו הודעות פרסומיות (וראו רעפ 10462/03 הלינור הראר נ' מדינת ישראל) ונגד מנהלי מאגרי מידע בניגוד לחוק לא נפתחו תיקים.

תיבת הדואר של אדם נתפסת כמרחב אישי בהרבה מאשר אתר פומבי ופתוח (ראה את החלטות בתי הדין לעבודה בעב 010121/06 טלי איסקוב נ’ הממונה על חוק עבודת נשיםועב’ 1158/06 רני פישר נ’ אפיקי מים), הכרת בתי המשפט בישראל בזכותו של אדם לפרטיות על תיבה זו, לרבות התבטאות בית המשפט בפרשת פישר הנ"ל כי "ניתן לראות כל משתמש ברשת, כבעל ציפייה סבירה לפרטיות ולמניעת הגעה לתוכן התכתובת האלקטרונית וזאת כל עוד הוא לא ויתר על כך באופן מפורש". אולם גם תוך הסתכלות קניינית, הבעלות על תיבת הדואר מאפשרת לאזרח להחליט מה נכנס לתיבת הדואר שלו ומה לא (בג"צ 6650/04 פלונית נ. בית הדין הרבני האזורי בנתניה). לכן, במרחב מסוג זה יש להעדיף את זכותו לקניין ולהיות מונח בשקט (The Right to be let alone) על זכותה של מפלגה לביטוי (עניין דיין הנ"ל). לכן, במצב כזה בו יש לאזן בין זכות הביטוי של המפלגה לבין זכותו של האדם לפרטיות: יש לבחון האם לאותה מפלגה יש חלופות אחרות לביטוי והאם ניתן להגשים את זכותה לביטוי באמצעים אחרים.

לדידי, זכותו של אדם לפרטיות בתיבת הדואר אמורה לגבור. המפלגה יכולה, קודם כל, לרכוש מדיה פרסומית באתרים, היא יכולה לתעמל באתרה והיא מפעילה, בפועל, אמצעים אלו. לעומת זאת, תיבת הדואר של האדם נתפסת כמבצרו האחרון והמקום האחרון בו הוא מאחסן את שיחותיו האישיות, התכתבויותיו עם רשויות השלטון ועם חבריו, ולכן חציית מפתן זה היא מעשה קיצוני במיוחד.

גם כאן, אחת הבעיות ביישום של חקיקה שתאסור על משלוח דואר זבל פוליטי עשויה להיות הפוליטיקאים עצמם. בעוד שאמצעי התקשורת מוקיעים לא אחת את משלוח הדואר, קשה למצוא פוליטיקאים שיהיו מעוניינים להטיל על עצמם הגבלות ביטוי. במקביל, הסתייעות של פוליטיקאים בחברות שמשמשות להפצה של דואר בצורה המונית יכולה לרמוז על קשר פסול בו טובת הנאה זו ניתנה לפוליטיקאים על מנת שאלו ישנו את החוק לאחר הבחירות (ותודה לאפי פוקס).

קשר בלתי אמצעי עם הנבחרים באמצעות בלוגים

מאפיין תעמולה נוסף, שהתחיל להופיע עוד בבחירות 2006, הוא בלוגים רשמיים למועמדים בבחירות. מאותו המועד, לעיתים לא רק בתקופת בחירות, פתחו עוד ועוד פוליטיקאים בלוגים, אישיים יותר או פחות. חלק ניכר מהפוליטיקאים החזיקו צוות שכתב עבורם תכנים, חלק טענו כי הטקסטים נכתבו בעצמם וחלק כתבו את התכנים בעצמם חלק מהזמן. בבחירות המוניציפליות של 2008 בתל-אביב פתחו חלק מהמועמדים בלוגים רשמיים בהם הם פרשו את משנתם, ולעיתים אף שכרו משרדי פרסום שיעשו זאת עבורם.

הבלוגים הביאו לקשר בלתי אמצעי בין הנבחרים לבוחרים ויצרו חוג בית וירטואלי. אותו חוג בית מתגלגל ומאפשר למגיבים לשאול שאלות ולפוליטיקאים לענות עליהן. לעיתים, ננקטה מדיניות של מחיקת תגובות שאינן עושות חסד עם המועמדים.

האם מחיקת תגובות כאלו עומדת בקנה אחד עם 'דוקטרינת ההגינות' כפי שהותוותה בפסק הדין בנושא המפקד הלאומי? אם נשווה את הבלוג לחוג בית וירטואלי, מועמד שהזמין אזרחים להשתתף בחוג בית ולשאול שאלות יכול אמנם לבחור למי לתת לשאול את השאלה, אך מרגע שנשאל, הוא יכול רק להתעלם מהשאלה או לענות תשובה מתחמקת, הוא לא מסוגל למחוק את השאלה מזכרונם של המשתתפים בחוג הבית. בדומה לחוגי בית בהן יש 'שאלות יזומות', יכול המועמד גם לצור לעצמו על ידי מגיבים פיקטיביים שאלות יזומות ולצור רושם כאילו יש לו תמיכה אותנטית מהקהל.

על ידי הנהגת מדיניות אקטיבית של אישור (או אי אישור) של תגובות, יכול מועמד לבחור מראש לא לאפשר לאנשים מסוימים להציג את השאלות להן הוא לא מעוניין לענות. המועמד יכול לענות לשאלות היזומות ואף לעיתים לגרום לאותם אנשים 'מהקהל' להתנגח באלו ששואלים שאלות שאינן לרוחו אם זה אינו רוצה שהתשובה ה'רשמית' תצא בצורה כזו.

האם ראוי לשנות את המדיניות במצב כזה? כיום דיני התעמולה כלל אינם מתייחסים למצב זה ולא מכילים את דוקטרינת ההגינות. מנגד, אתרי האינטרנט של הפוליטיקאים הם אמצעי התעמולה הפרטי ביותר, לא מדובר על מתחם של צד שלישי או מרחב ציבורי, אלא על שטחם הפרטי שאמור להיות קניינם ומבצרם.

על ידי פיקוח ממשלתי, למשל בדומה לרשות השניה, ניתן יהיה ליישם מנגנון של פניות ציבור למקרים בהם נעדרת ההגינות. מנגנון כזה הוא יקר, אינו פועל בזמן אמת ועדיין מותיר מקום להונאת הציבור. בדומה, הלאמת המרחבים הציבוריים בהם יערכו הדיונים עשויים לגרום לסטנגנציה טכנולוגית ולמניעת הכנסת יישומים חדשים. לכן, יש מקום לבחון האם החלת כללי המשפט הציבורי על מרחבים אלו, בדומה לפסק הדין בנושא און (ע"א 3414/93 שמחה און נ' מפעלי בורסת היהלומים, פ"ד מט(3), 196), עשויים לאפשר את הפתרון הנכון.

פסק הדין און, שנפסק עוד בטרם התקבל חוק איסור האפליה (חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2001, ס"ח תשס"א, 58; תשס"ה, 332) הכיר בזכות היחיד להמצא במרחבים ציבוריים למחצה; בהתחשב באופי הציבורי של מפלגות, קשה לדמיין מצב בו בתי משפט לא יקבלו את הטענה כי אלו כפופות לחובות הגינות דומות לשל עסקים פרטיים בכל הנוגע למתן חירות ביטוי וקבלת ביקורת, אופיה הציבורי של הפוליטיקה גם מאפשר ביקורת רחבה יותר במסגרת לשון הרע וחופש הביטוי (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי). לכן, את בעית אי אישור (או מחיקת) התגובות והשאלות של מבקרים ניתן יהיה לפתור באמצעות הקמת מנגנון דיווח אלקטרוני מהיר ויעיל של ועדת הבחירות המרכזית.

אפשרות אחרת לפתרון בעיית הדיון האותנטי היא החצנת את הדיון לבלוגים. במקרה של בחירות 2008 לראשות עיריית תל-אביב, הצליחו לא מעט בלוגרים להסית את הדיון לבלוגים שלהם, בהם הם שלטו בשיחה והיו האדונים למדיניות; אולם, במקרה כזה, קהל השיחה הוא הקהל של הבלוגרים ולא הקהל השבוי-למחצה שמבקר באתר הפוליטי והפופולרי יותר.

דפים רשמיים למועמדים ברשתות חברתיות – תרומה או אינטרס של הרשת?

סוגיה נוספת שעשויה לצוץ היא עצם הקמת דף רשמי למועמד באתרי רשתות חברתיות, פורומים או בלוגים שנותנים את שירותיהם בחינם. במקרה כזה, למרות שהשירות ניתן לכלל הציבור, ובחינם, למועמד יש תועלת כלכלית ממנו והוא מקבל את הבמה של אותה פלטפורמה וקידום. כך לדוגמא, הקמת פרופיל למועמד באתר קפה דה מרקר, רשת חברתית עסקית, עשוי להוות תרומה של אותה רשת למועמד, כאשר זו מקדמת את התכנים שלו באתר (ולעיתים אף באתר המוסדי יותר, ולא ברשת החברתית) וחוסכת לו כספים. במקביל, העובדה שאותו תאגיד, שהוא יישות משפטית פרטית, הוא זה שמסנן את הביטוי ומספק שירותי אירוח וקידום למועמד, עשוי לצור תלות פסולה שתביא לאינטרסים בעייתיים ועשויה להביא לקידום חקיקה או מדיניות לטובת אותו תאגיד.

למרות שהרשתות החברתיות, דה פקטו, הפכו למרחב הציבורי האינטרנט ומאפשרות למועמדים מגע בלתי אמצעי עם בוחרים, הקמת אירועים ואפילו יצירת קבוצת לצורך מטרות, יש צורך שהיחס של אותם פוליטיקאים לאמצעי התקשורת יהיה זהה ליחס לאמצעי תקשורת מסורתיים יותר.

הטלת מגבלות עשויה לעמוד בקנה אחד עם התבטאויותיו של כ' השופט חשין בפרשת ש"ס:

“רשת האינטרנט אינה עשויה מיקשה אחת. הרשת היתה כשדה בה גדלים פרחים רבים שונים זה מזה, וכוללת היא מיגוון רב של שירותים משירותים שונים. לא הרי הדואר האלקטרוני כהרי שיחת-רשת, ואלה השניים אין הם כגלישה באתר האינטרנט. כל אחד מאלה ומאפייניו שלו. שירות אחד ידמה עצמו למכתב, שירות אחר אפשר הוא כעיתון, שירות שלישי היה כשיחת-סלון. אכן, אין לשלול אפשרות כי תחנת רדיו או תחנת טלוויזיה תשדרנה באמצעות האינטרנט, ובמקרה מעין-זה אפשר נאמר כי ענייננו ב"רדיו" וב"טלוויזיה" העושים שימוש באינטרנט כצינור גרידא להעברה; משנאמר כן, נחיל על שידור האינטרנט את האיסורים החלים על רדיו ועל טלוויזיה. ואולם לא מצאנו הצדק, כבקשת העותרת, להחיל את איסורי חוק התעמולה – אלה איסורים החלים על רדיו ועל טלוויזיה – כמות-שהם, על כל שירותי האינטרנט, ולענייננו: על "צ'אט" שכמוהו כשיחה יותר מאשר כרדיו או כטלוויזיה“.

במקרה כזה, ניתן יהיה להבדיל בין שירותי וידאו שיחתיים, כמו אתר YouTube, לבין שידורים מוסדיים יותר שמכילים דמיון יותר לעיתון. רשתות חברתיות, במובנן, הן שיחות אישיות. על שיחות אישיות לא מוטלות הגבלות כמעט בדיני התעמולה מתוך התפיסה כי הביטוי הפוליטי הוא מהביטויים המקודשים ביותר.

קמפיין 'מוכר שאינו רשמי'
עוד נושא שיש ליתן אליו את הדעת, והוא אולי הבעייתי ביותר כאן ביותר, הוא הקמפיין המוכר שאינו רשמי. הקמפיין ה'מוכר שאינו רשמי'⁴, ואפילו קמפיינים לא רשמיים לגמרי, הם ההפך המוחלט מהקמפיינים הסמויים. במקרים אלו, אזרחים בצורה עצמאית וספונטנית מתעלים את זמנם הפנוי לצורך תעמולה ברשתות חברתיות, אתרי אינטרנט ובלוגים, וזאת ברוב המקרים ללא כל תיאום עם מנהלי הקמפיין הרשמיים.
[4] בהשאלה מהגדרת החינוך העצמי בחוק לימוד חובה, וראו גם בג"צ 4298/93 מונה .ג'בארין נ' שר החינוך, פ"ד מח(5) 199.

למרות חוסר היכולת להבדיל, לעיתים, בין קמפיין שטח אותנטי שצמח מלמטה לבין אירועים ייזומים, ניתן להבין שכשמדובר בגופים אמינים שפעלו לאורך שנים (לדוגמא, בלוגרים המסקרים תחום מסוים) שפועלים לטובת בחירתו של מועמד מסוים.

בעוד שכתופעה חברתית עידוד ההשתתפות הפוליטית היא עניין רצוי, בתקופה הסמוכה לבחירות השתתפות שאינה רשמית והיררכית עשויה להיות בעכרי הפוליטיקאים. התרחקות מהערוצים הרשמיים עשויה לתת מסרים סותרים ועשויה גם לגרום לאבדן האמון בציבור. כמו כן, פעילות אותנטית עשויה לפגוע בפעילות הגרילה של המפלגה, שמנסה לקדם אג'נדה מסוימת בצורה חשאית, וסדר היום שהיא צריכה לדבר עמו משתנה.

התנהלות של גורמים שאינם מעורבים בקמפיין הרשמי עשויה לגרום לנזק משמעותי לתעמולה הן מבחינת אחידות מסרים והחדרה של מסרים שעשויים גם לפגוע בקמפיין (לדוגמא, ציור של מועמד כלא-רציני) או לגרום לנזק כאשר אלו מפיקים חומרי תעמולה שאינם עומדים בקנה אחד עם הוראות הדין. כך, לדוגמא, ולמשך שעות ספורות, הועלה קמפיין 'אותנטי' של אמנים התומכים ברון חולדאי בו השתתפו גם קטינים מתחת לגיל 15, הסרטון ירד מבלי הסבר. במקרים אחרים, ארגנו בצורה ספונטנית תומכים של מועמד מסוים סרטון בו הם קוראים לבחור בו, כמו גם אפשרות להסיר את המסרים, קשה לראות אותם כאחראים על המסרים והתעמולה.

כמו כן, העדר היכולת של הסיעה לדווח מאוחר יותר למבקר המדינה כדרוש על פרסומיה עשוי לפגוע ביכולת של הסיעה לעמוד ולדווח על הפרסומים "שלא פורסמו בעיתון", על עלותם ועל חוסר היכולת לפרסם את התרומות באתר האינטרנט של הסיעה לפי סעיף 35 לכללים (ראו ראו סעיף 25 להנחיות מבקר המדינה לפי חוק מימון מפלגות בדבר ניהול ענייניה הכספיים של סיעה, התשס"ט – 2009).

עוד סוגיה שיש לקחת בחשבון היא העדר הייעוץ המשפטי הצמוד. בעוד שלמועמדים לכנסת ולרשויות המקומיות יש יועץ משפטי צמוד אשר מבהיר להם את חוקי התעמולה הסבוכים (וגם זאת, לעיתים, ללא הצלחה לטובת קמפיינים), לאזרחים עצמאיים שלעיתים מעורבים פוליטית, אין כל גישה לייעוץ משפטי. כיוון שכך, נעשות לעתים טעויות בתום לב המזיקות למועמד, מתוך רצון לסייע לו.

בצורה דומה, קשה לראות מה יעלה בגורלה של הודעה בפורום שתכתוב שערכה סקר לגבי הצבעה למועמד מסוים, או עריכת סקר כזה בבלוג סמוך מדי ליום הבחירות. האם סקר יהיה זהה לסקר שיפורסם בעיתון יומי, למרות שבמקרה הטוב זכה לעשרות צפיות? האם המשקל שניתן לביטוי מסוג זה יכול להיות בכלל זהה?

חוסר יכולת לשום אחר התרומות

סוגיה נוספת שיש במקרה של קמפיין לא רשמי היא התרומה. פעמים רבות הפקה של תכנים יקרים נעשית על ידי אזרחים שמעוניינים לסייע. אותה הפקה עולה, לעיתים, כסף רב ועשויה לחרוג מגדר התרומה המותרת. גם אם זו לא חורגת מהתרומה המותרת בחוק, היא עדיין יכולה להחשב תרומה למפלגה כיוון שזוהי הוצאה שאדם הוציא [לדוגמא, אחסון אתר] על מנת לקדם את בחירתה.

נוצר מצב בו גופים שלא נהנים ישירות מהתרומה עשויים להיות חייבים בדין עקב אי דיווח על התרומה עד כדי הוצאות גבוהות מהמותר בסעיף 7 לחוק מימון מפלגות ללא ידיעת המפלגה. הוצאות על קמפיינים 'מוכרים שאינם רשמיים' עשויות להחשב כהוצאות של גופים הקשורים למפלגה (סעיף 10א לחוק המימון) ולחייב את המפלגה להכיר בהוצאות אלו גם בקמפיין. כמו כן, העדר הדיווח עצמו עשוי לפגוע בחוקיות התרומה, במיוחד כאשר הוראות מבקר המדינה בנוגע לתרומות דורשות מסיעה לפרסם את רשימת התורמים בתוך שבוע מיום התרומה באתר האינטרנט שלה.

במיוחד חמורה התופעה כאשר אנשים מתנדבים במקצועם (נניח, גרפיקאים או עורכי וידיאו) (סעיף 10(ב) להנחיות המבקר) כאשר במקרים כאלו חל איסור על התנדבות אשר שוויה גדול מהתרומה המקסימלית המותרת בחוק. במקרה כזה, עשויים הן ה'תורם' והן המפלגה לחוב בדין פלילי ולהסתבך כאשר נעשתה פעולה לטובת המפלגה וזו לא היתה מעוניינת בה כלל.

העדר היכולת לשום אחרי התרומות הלא רשמיות עשוי גם לגרור מצב בו תמיכה כספית במועמד או רשימה מסוימת יוצגו בתור קמפיין 'מוכר שאינו רשמי' ויהוו צינור לשוחד או מתן טובות הנאה תוך התחייבות עתידית לסייע.

עם זאת, הגבלות על ניהול קמפיינים מוכרים שאינם רשמיים עשויה לגרום לנזק לא קטן לביטוי הפוליטי, ולביטוי האנונימי במיוחד. לכן, כל יישום של הגבלת ביטוי חייב להעשות במשורה וללא פגיעה ממשית בחירות הביטוי.

תרומות 'רשמיות'

החקיקה כיום גם מקשה על גיוס כספים באמצעות הרשת; הן חוק המפלגות והן חוקי מימון המפלגות אוסרים על קבלת כספים מתאגיד ומחייבים את המפלגה לנהל מרשם מסודר של תורמים. ניהול אותו מרשם עשוי להעיב על תרומות אנונימיות וכן עשוי לפגוע ביכולת של אותה מפלגה לגייס תרומות בכרטיס אשראי. בעוד שכל פלוני יכול לשלוח בדואר המחאה או מזומן למפלגה, או אף לתרום בטלפון, התרומה באמצעות כרטיס אשראי ברשת עשויה להתפס לעיתים כבעייתית כיוון שבה לא זוהה התורם (סעיף 8(ד2) לחוק המפלגות) כמי שאכן מחזיק את כרטיס האשראי, ועל כן עשויות להחשב תרומות לא חוקיות.

סיכום

מטרת דיני מימון המפלגות, כמו גם דיני התעמולה, היא למנוע מצב בו הון וכח פוליטי ימנעו מכוחות חדשים לעלות ולשנות את הסטטוס קוו. הכנסת השיח הפוליטי לרשת יצרה מארג של בעיות שעשויות לגרום להפרות חוק מרובות מבלי שאלה יפתרו. השאלה האם המחוקק, כדברי השופט חשין, מעוניין בהותרת המצב כעניינו או לקיים רפורמה מקיפה בדיני המימון והתעמולה כך שאלו יתאימו למצב בו השיח הציבורי מתנהל לא רק בערוצים רשמיים חייב להעשות תוך משים לב לאופי האנונימי וההשתתפותי של הרשת.

נסיונות להגביל את הביטוי או לצנזר ביטויים פוליטיים רק יפגעו בביטויים הכנים ויעודדו קבוצות אינטרסנטיות ועברייניות להשתמש בכספן בצורה 'מוכרת שאינה רשמית' על מנת לבצע "שלח-לחמך" לפוליטיקאים חדשים ולעודד שוחד (וראו וראו עפ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה, פ"מ כז(2) 610 ובג"צ 1635/90 יוסף ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, מר יצחק שמיר פ"ד מה(1) 749, 341: “איסור זה יש שהוא נובע מהוראת דין מפורשת. כך, למשל, יש שהתחייבות למתן טובת הנאה חומרית תמורת תמיכה בשלטון תיפסל בהיותה שוחד בחירות או שוחד "רגיל". אכן, קו הגבול בין התחייבות, עובר לבחירות, לתת טובת הנאה חומרית לסיעה תמורת תמיכה בשלטון שיקום לאחר הבחירות לבין שוחד בחירות הוא מטושטש למדי. כאשר קו גבול זה נחצה, ההסכם פסול בהיותו נוגד לחוק.”)

האיזון חייב להתבצע על ידי התנאים שהטוו בהלכת ז'רז'בסקי: “התנאת תמיכה בשלטון תמורת טובת הנאה ליחיד או לסיעה התומכת בשלטון – אסורה היא. לעומת זאת, התנאת תמיכה בשלטון תמורת תמיכה כספית בביצוע מפעלים שייטיבו עם הציבור הרחב – מותרת היא. בין שני אלה עשויים להתקיים מצבי ביניים שעל הגבול. מצבים אלה מעוררים בעיות קשות של תחימת הגבול בין המותר לבין האסור”.

הגבול בין המותר לאסור ברשת צריך להתמקד באיסור הונאת הציבור מחד, ואיסור קבלת טובות הנאה מאידך. מניעת מצב בו קמפיינים 'מוכרים שאינם רשמיים' יבצעו "שלח לחמך" לצורך קבלת תקציבים עתידיים ממועמדים או עיצוב מדיניות מקלה עם אותם בעלי עניין.

בעוד שאת שמירת האותנטיות ואיסור ההונאה יש לאכוף באמצעות נורמות חברתיות ובניית אמינות וירטואלית מצד אחד, ועל ידי הכשרת עובדי ועדת הבחירות המרכזית (או שכירת עובדים בקיאים) לצורך מעקב ומחקר של קמפיינים ונסיונות הונאה.

במישור ה'מוכר שאינו רשמי' יש לאפשר לקבוצות אינטרס שמעוניינות לשנות אג'נדה או לקדם אותה (קידום ביצוע מפעלים שיטיבו עם הציבור הרחב) תוך כדי מעקב אחרי מי הגורמים שמעונייינים להיטב עם עצמם מאוחר יותר ולמצות את הדין עמם.

לבסוף, יש להמנע בצורה מוחלטת מפיקוח מקיף ומהגבלות מבוססות תוכן באתרים מפלגתיים ופרטיים, אלא להתמקד במישור הקואזי-ציבורי.

0.
הבחירות הארציות הכו אותי בתקופה לא טובה יחסית; ישר אחרי הבחירות המוניציפליות ועבודה מאומצת על דב חנין. גם ברמה האישית כמובן זה לא נח. חודשיים של קמפיין הבחירות למען דב אומר שצריך לוותר על קצת פרנסה בשביל הפוליטיקה; בבחירות האלו לא רציתי להיות מעורב, במיוחד כי לא מצאתי בית אמיתי להתמודד בו. היום, אחרי חודשיים וחצי של חסד, עומד להיות ברק אובמה מושבע לנשיאות ארצות הברית. בצורה מפתיעה מאוד אחרי שהאיש הבטיח להגשים את חזונו של מרטין לותר קינג, אני יכול לומר שאני שמח שיש לראשונה נשיא לארצות הברית שאני משוכנע שהוא גם משכיל דיו כדי לקרוא את כתביו של קינג (לרבות כתביו על סרבנות).

1.
קינג אמר, באותו נאום מפורסם על למה להביע את דעתך הסביר בדיוק את אותו דיון שהתנהל אצל שרון בבלוג על האם להביע את דעתך הפוליטית כאשר הביטוי עשוי לפגוע בעתיך; קינג אומר: "אתה יכול להיות בן 38, כמו שאני כרגע, ויום אחד, הזדמנות גדולה תעמוד מולך להגן על עקרון גדול, על נושא חשוב, מטרה נעלה. ואתה תסרב כיוון שאתה מפחד. אתה תסרב כיוון שאתה רוצה לחיות לאורך זמן, אתה מפחד כיוון שאתה עשוי לאבד את עבודתך, או שאתה מפחד מהביקורת או מאובדן הפופולריות שלך, או שאתה מפחד שמישהו ידקור אותך, ירה בך או יפוצץ את ביתך. אז אתה מסרב לנקוט עמדה. וובכן, אתה עשוי להמשיך לחיות עד גיל 90 אבל אתה תהיה מת בדיוק כאילו נהרגת היום".

2.
אביגדור ליברמן לא מפחד לומר את דעתו. ליברמן מאיים ברצח על ח"כ טאלב א-סנע ואומר "אנחנו נטפל בכם כמו בכל מחבל"; ליברמן, ככל הנראה, סומך את דבריו על כך שככל הנראה בית המשפט העליון יפסול את פסילת המפלגות הערביות כיוון שהדבר נעשה משיקולים פוליטיים ולא מבחינה משפטית עניינית. לאחר שאופיר פינס, חבר מפלגת העבודה, הבהיר שהצבעת מפלגת העבודה בעד הפסילה היתה בניגוד לדעתו, מה גם שדבריה של ח"כ אורית נוקד כי איתן כבל הצביע בעד פסילתן עקב כעס מעלה ספקות רבות לכגבי כשירותו של כבל לתפקד כמזכ"ל, אם שיקולי כעס הופכים את החלטותיו כל כך מהר.

3.
ונחזור לאובמה, בפוליטיקה הישראלית נחקקים מעט מאוד נאומים בזכרונות; דווקא הכריזמה של אובמה בססמא "Yes We Can" היא משהו סוחף שאף אחד ממנהיגי המדינה לא הצליח להביא. מאז נאומו האחרון של יצחק רבין שלא פחד להביע את דעתו, ומת בעקבות הבעת דעתו, עם המילים האלמותיות: "הייתי איש צבא 72 שנים. נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. אני מאמין שיש סיכוי לשלום, סיכוי גדול וחייבים לנצל אותו למען אלה שעומדים פה, למען אלה שאינם עומדים פה, והם רבים בעם". מנהיגות סוחפת, מנהיגות שיכולה לסחוף את האזרחים לשינוי, לא מנהיגות בירוקרטית קטנה שתפעל לפי שיקולי פופולריות ואיזון תקציבי.

4.

5.
אז אם המצב טוב לכם, אם אין לכם טרוניות לגבי השחיתות, המצב הכלכלי, העובדה שבעלי ההון מחזיקים בחלק ניכר מהנכסים שלנו, העובדה שהאוויר שלנו הופך למזוהם על ידי אותם בעלי הון, חוסר ההתחשבות בצעירים, חוסר הכבוד לקשישים, העובדה שחוק תעודות זהות ביומטריות עומד לעבור בכנסת ביחד עם חוק הצנזורה, העובדה שאנחנו חשופים לריגול ללא משפט על ידי הממשלה שלנו, העובדה שהתחוללה מלחמה שלא הביאה אף לא לתוצאה אחת, חוסר האיכפתיות הכללי במדינה ואפליה נגד נשים, מזרחיים וערבים, לכו להצביע לליכוד, לקדימה, מרצ או לעבודה. הן בדיוק ימשיכו את מה שהיה כאן, בסטיות קטנות לכאן או לכאן. אבל זכרו, אם תצביעו למפלגות האלו, אל תתלוננו אחר כך שהן המשיכו בדרכן, הושחתו, יצאו למלחמה נוספת או מצנזרות לכם את האינטרנט, אתם הצבעתם ואתם נתתם להן את הכח.

6.
אני כבר החלטתי למי אני אצביע.

[אקדמא: את הפוסט הזה הייתי אמור לכתוב בכלל בבלוג שלי שמושבת מזה מספר ימים עקב סכסוך עם חברת האחסון. הפוסט נערך בסיועה של העלמה עפרונית והיא לא רק שינתה דברים לטובה אלא גם הפכה את הטקסט לקוהרנטי יותר.]

אחת הבעיות הרציניות של השמאל הוא האין-אונות והדמיון הרב בדמויות המשחקות בו. לא בכדי נאמר על מרצ כי היא מפלגה של גברים אשכנזים, כמו רוב מפלגות השמאל בישראל. אין האונות המצטברת של השמאל היא אחד הגורמים לכך שלעולם לא תהיה תמיכה עממית לארגונים פוליטיים שמובילים שינוי על ידי האליטות. כסמי-אליטה, או לפחות מי שנולד, חונך והוכשר על ידי מנגנוני החברות של החברה הקפיטליסטית שלנו, יהיה קשה תמיד לי ולחברי להוביל מהלכים מסוג זה. דווקא מועמדים שעברו את הליך החברות בחברה המודרנית למרות שלא היו בדיוק האליטה השולטת, יהיו אלו שיכולים להביא את השינוי.

לכל פוליטיקאי יש את דרכו שלו להגיע לשלטון. בדרך כלל השלטון כרוך בבגידה ורצח אב מסורתי, ולעיתים גם ביכולת לשבור את כל הערכים עליהם החברה עומדת. במקרה של ברק אובמה, לעומת זאת, ישנה דוגמא נהדרת לבן מיעוטים שחוברת על ידי לא מעט אליטות שונות והצליח להגיע למעמד הרם של נשיא ארצות הברית. אולם, לאובמה זוכרים כולם את הדרך, לא את המטרה. אובמה הצליח, ככל הנראה, להביס את השדים שלו והצליח בזכות הכל, ולא למרות הכל.

מאז נצחונו של ברק אובמה בבחירות לפני כשבועיים, רבים מאתרי האינטרנט והאקדמיה הגיעו לכלל מסקנה לפיה האינטרנט היא הזירה בה יצליחו המועמדים לנהל את הקמפיין ולרתום את ההמונים להיות המתנדבים החדשים שלהם. הקמפיין של אובמה נתפס כקמפיין מוצלח כל כך, עד שלא מעט אנשים החליטו להעתיקו כמעט אחד לאחד [עד שגבלו בהפרת זכויות יוצרים], בין אם על ידי העתקה של הרשת החברתית ששימשה לשנע את הפעילים שלו ובין אם העתקת העיצוב המיוחד של הקמפיין. כבר היום מייעצים "יוצעים לענייני אינטרנט" למועמדים שונים לחזור על המסרים "כן, אנחנו יכולים" ו"שינוי", גם כשמדובר במפלגות שמרניות כמו ש"ס או במועמדים כמו בנימין נתניהו שמשתמשים באותם כלים דמוקרטים על מנת להפיץ הפחדה.

אולם אותם יועצים חסרים את ההבנה הבסיסית בנוגע לקמפיין אובמה ולאחד הגורמים שהביאו להצלחתו – הדרך בה הכל התחיל, והקשר בין אופי הקמפיין כקמפיין חברתי-ויראלי, להיסטוריה ולעבר של המועמד עצמו. אובמה החל את דרכו הפוליטית בתור מארגן קהילתי בשיקגו, תפקיד עליו הרחיב לא מעט בספרו, שפורסם לאחרונה בעברית, "חלומות מאבי" (אוטוביוגרפיה שנכתבה בסמוך למינויו של אובמה לתפקיד עורך כתב העת המשפטי Harvard Law Review עת שהיה האפריקאי-אמריקאי הראשון שמחזיק במשרה). אובמה, כאדם שמלקט אוסף שונה של דיסוננסים וקונפליקטים, שנולד לאב קנייתי ואם לבנה, גדל באינדונזיה וחווה לא מעט בחייו, כתב את ספרו כשהיה כבן  שלושים בערך; הספר מתאר את מערכת היחסים הבעייתית והחסרה שלו עם אביו, כיצד גדל עם דמויות אב שונות (אביו החורג לולו באינדוזיה, וסבו סטנלי בהוואי), ואת חייו בבתי ספר בהם היה השחור היחיד, כמו גם את חוויותיו בעת שהוא מביא את חבריו הלבנים למסיבה בה היו הלבנים היחידים, על מנת להמחיש להם כיצד הוא הרגיש במסיבותיהם. אובמה לא מפחד להודות במגרעותיו, העובדה שעישן חשיש בתיכון ושעישן סיגריות ומצטייר כאדם ככל האדם, לא אל ולא דמות שיש להעריץ מעבר להיותה אחד האדם.

בכלל, הספר עצמו שופע בדימויים שבטיים, כאילו נלקחו מחיבורו העתיק של זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו, אודות הטקסים העתיקים של משפחת אובמה ומאבקי הירושה בקניה: החל ממאבקו של סבו של אובמה לכפות על בנו להשאר בקניה ולא לשאת נשים זרות אלא אם אלו ישובו עמו למולדתו וכלה במאבקו של אביו של אובמה להשליט סדר במשפחתו המורחבת שכללה אינספור נשים שונות וצאצאים שונים שלאו דווקא היו שאריו.

בעוד שברק אובמה מצטייר כאדם אנושי, אביו הוא לא פחות מאייקון, לפחות בחלק הראשון של הספר. אובמה מתאר את האייקוניזציה של אביו וכיצד שכנעו אותו להצטיין במעשיו ובלימודיו בזכותו, וכן מתייחס לפעם הראשונה בו פגש אותו, בגיל 10, כאשר אביו הגיע להרצות בפני תלמידי בית הספר בהוואי וזכה למחיאות כפיים סוערות והערצת חבריו לספסל הלימודיםאובמה מתאר כיצד חי כסטודנט בלוס אנג'לס, כיצד הגיע לניו יורק בשנות השמונים של המאה העשרים והתמודד עם הקשיים שחווו צעירים שחורים בכלל. הוא מספר גם כיצד עבד בחברת ייעוץ בטרם פנה לקריירה הציבורית שלו ואת הלבטים בעת שהחליט להגיע לשיקגו בתור 'מארגן קהילתי', תפקיד שנועד להעצים את הקהילות השכונתיות בשיקגו ולשכנע אותן להיות מעורבות יותר בפעילות הפולטית. הקמפיין האינטרנטי של אובמה, יותר מכל, באותה עת, בשיקגו בה למפות קהילות, למצוא את הקונקטורים והקשרים החברתיים, למצוא את המובילים החברתיים בכל איזור ולסייע להם להעצים את עצמם.

אולי הנקודה החזקה ביותר בספרו של אובמה הוא הנקודה בה מגלה אובמה את האמת על אביו, שסבל מרדיפה פוליטית בקניה והגיע לפת לחם בטרם מותו. גילוי זה גורם לאובמה להוולד מחדש – הוא מבין שהסכר נפרץ. אותה דמות אב שעמדה מעליו תמיד וגרמה לו לשאוף למצוינות נעלמה והוא נותר לבדו ונאלץ להתמודד עם העובדה שאין לו בעצם אלהים [אגב, דמות האלהים, כמו דמות האב, בחייו של אובמה מגלמת תפקיד חסר, כאשר זה בפועל חסר דת: לא מוסלמי ולא נוצרי, לא קתולי ולא בפטיסטי - י.ק]. אובמה מתחיל את חייו החדשים, לפני שהתחיל בלימודי המשפטים, במסע שורשים לקניה, מסע שמקרב אותו למשפחתו ולקהילתו.

מסע השארים של אובמה מותיר את הרושם לגבי קואליציות המיעוטים שעתידות לפעול למען בחירתו; כלל משפחתו מורכבת ממיעוטים ואסופות של אנשים שונים, שרק לאחר מות החוט המלכד את המשפחה מבינים לא רק את השונה בינהם אלא גם את המשותף ואת המטרה המשותפת אליה עליהם לחתור.

המסע של אובמה לתוך עצמו מזכיר יומן מסע אחר – את 'דרום אמריקה באופנוע' של ארנסטו (צ'ה) גווארה; יומן מסע שנכתב בשנות העשרים שלו, עוד בטרם הפך למהפכן, בו הוא מתאר את הדרך בה הוא למד את המקומיים וקידם אותם חברתית. שני האנשים שהיו מעורבים במהפכות חברתיות החלו את העבודה שלהם מהבסיס. גווארה הצליח לסייע לאיכרים הפשוטים ולאינדיאנים דומה כל כך לדבריו של צ'ה על הדרך בה הוא רואה את ההתארגנות העממית בעמ' 151 לספר (המהדורה הבריטית):

“’The Problem Is,’ he went on, ‘that the people need to be educated and they can’t do that before taking power, only after. They can only learn by their own mistakes, and these will be serious and will cost many innocent lives, or maybe not, maybe those lives are not innocent because they’ll belong to who commit the huge sin contra natura; in other words, they lack the ability to adapt. All of them, all those who can’t adapt – you and I, for instance – will die cursing the power which they helped bring about with often enormous sacrifices.”

שני הספרים פורסמו באמצע שנות התשעים [1995, ליתר דיוק]; שניהם מספרים כיצד מנהיגים גיבשו את עמדותיהם ולמדו על אוכלוסיות שונות. אולם למרות שהמהפכה של אובמה דומה למהפכה של גווארה כיוון שאובמה עבד קשה כדי להעצים את האזרחים בקהילה שלו, הוא עדיין חי בתקופה שונה. אובמה משתמש בשיח מאוד פוליטי, שיח של ניצול, ביקורת חברתית כלפי תאגידים והעצמה של אזרחים. אובמה עצמו מנסה לקדם את האג'נדה הזו לא מעט, לכן לא די בשעתוק אינטרנטי שכן הוא, כשלעצמו, לא יכול לסייע למועמדים אחרים. כשמועמד פוליטי מנסה להעתיק את קמפיין אובמה בדרך של העתקת המסרים בלי שהוא חי את המדיום, הוא חוטא לרוח הרשת – האינטרנט היא לא יותר מאשר כלי שנועד להעצים את הדמוקרטיה. בצורה דומה לכך שטוויטר, פייסבוק וספאם הם כלים במסגרת קמפייןאינטרנטי, חייבים לזכור שגם האינטרנט עצמו הוא בסך הכל כלי נוסף שמבמסגרת קידום הדמוקרטיה האזרחית.

כשיועצי פלא וסתרים מגיעים ומסבירים שהדרך לעשות משהו היא "כמו אובמה", המועמד הפוליטי צריך לעצור ולחשוב. היכן הוא היה למען הבוחרים שלו כאשר הם הרגישו רע? האם הוא יכול לומר שהאינטרנט הוא עוד דרך להפיץ את אותה רשימת מסרים, או שהיא דרך לאפשר לציבור לקבל גישה לנבחרים שלו?

[ראה אור במקור, הן בסיפור האמיתי והמזעזע של, בגרסא זו; וכן ללא ההקדמה ובשינויים משמעותיים ב"עבודה שחורה"]

0.
"הארץ" מפרסמים הבוקר כתבה המסבירה כי ברק אובמה הוא הנשיא עם סמכויות הריגול החזקות ביותר אי פעם. כל זאת לאחר שיוסי גורביץ מדווח על שיטות איכון נלוזות של רשויות האכיפה בארצות הברית [מסמך PDF ארוך במיוחד]. אובמה נכנס לתפקידו בתור נשיא שיכול לעשות כמעט הכל ללא צו, תוך שהוא יכול להסתיר מהציבור כמעט הכל מצד אחד, אך מצד שני, חוקי חופש המידע  בארצות הברית ידרשו ממנו להפסיק לעבוד עם מכשיר הבלקברי שלו. [האירוניה] [וראו את דעתו של אבנר פינצ'וק].

0.1
חשוב להסתכל על המסמך הארוך והמייגע במיוחד לאור עתירתה של האגודה לזכויות האזרח נגד חוק נתוני תקשורת והטענות הנוספות שהאגודה הגישה השבוע [השלמת טיעונית בעתירת האח הגדול]. בארצות הברית לא דרושים בכלל צווים לחלק מהפעילויות שבארץ מוגנות ובמקרים מסוימים אף מותר פרוץ לתוך מבנים על מנת להתקין אמצעי האזנה. בישראל, שעוד מגנה על פרטיות בצורה כלשהיא, דברים כאלה יתפסו כבלתי אפשריים. [מצד שני, שבוע לאחר שאיכון סלולרי של אדם בוצע, רק מצאו אותו]
Img CC-BY-SA-NC-ND jmtimages.

1.
מצד שני, אם ישראל תחליט שהיא באמת מעוניינת להלחם בפשע המאורגן כמו שהיא נלחמת בטרור, אז לא מן הנמנע שחיסולו של יעקב אלפרון בוצע על ידי המשטרה, כמו שמבצעים "חיסולים ממוקדים" בטרור. בעבר מספר שוטרים מושחתים כבר לקחו את החוק לידיהם וביצעו סיכולים ממוקדים. כך מדינת ישראל מטפלת בטרור, וכך היא גם תטפל בפשע המאורגן.

2.
טרור הוא מילת הקסם, הוא אויב מושלם בכל צורה. בעוד שפעם היו לארצות הברית אויבים סדורים: הבריטים, ברית המועצות, מזרח גרמניה וכדומה, כיום יש לה את הטרוריסטים [וראו גם את הטור המשובח כאן]. הטרוריזם הוא האויב הטוב ביותר שיכול להיות כדי לצור פחד: האויבים לא מזוהים, לא באים מאיזור מסוים, לא משתייכים לדת מסוימת, אלא המשותף בינהם הוא שכולם רוצים בהשמדת המדינה ותו לאו.

3.
גם ישראל, כמו ארצות הברית, בדרך לבחירות. חלק מהרפורמות כמו חוק תעודות זהות ביומטריות ככל הנראה יוקפאו עד שתוקם ממשלה חדשה, חלק אחר מהרפורמות, כמו חוק נתוני תקשורת, אולי יבוטלו. האג'נדה הטכנולוגית צריכה להיות נושא לא פחות חשוב בבחירות האלו מאשר כל דבר אחר: האם אתם תצביעו למפלגה שהגישה חוק נגד שיתוף קבצים? האם תוכל להצביע למפלגה שקידמה את חוק נתוני תקשורת במחטף? האם תוכלו להצביע עבור מפלגה שחברים בה הצביע בעד חוק הצנזורה? האג'נדה הטכנולוגית היא פוליטיקה לכשעצמה. אם אתם מתכננים בכלל להצביע בבחירות, תבחנו מה אותה מפלגה שאתם רוצים להצביע עבורה אומרת בנושאים האלו, לא רק בנושאי כלכלה ובטחון.

4.
אז מה חבר הכנסת שלכם עשה בשביל אינטרנט?

0.
ביומיים האחרונים ישנם יותר ויותר מאבקים פנים-תקשורתיים; השערוריה שליוותה את הוצאת הפתק של ברק אובאמה מהכותל והדרישה של "הארץ" מידיעות אחרונות להתנצל על כך שטענו שהם היו מעורבים בקנוניה עם המשטרה ואורי מסר להפליל את ראש הממשלה, אהוד אולמרט. כל זאת עומד יחד עם הדיווח היום בדה-מרקר, כי מעריב איבד את מקומו כעיתון השני הנפוץ ביותר ל"ישראל היום" של שלדון אדלסון.

1.
מנגד, השקת שקוף המיועדת, של אתר חדשות חדש, לא למטרות רווח ולא מוטה על ידי אינטרסים מסחריים, שיביא לשינוי בתפיסה בה תחקירים נערכים ותביא חדשות אמיתיות יותר לציבור, חפות מאינטרסים וספינים, עשויה לפתור את כל זה. אבל היכן שקוף יופיע? שקוף יגיע ברשת בלבד, למקום בו רוב הציבור אינו מגיע כמעט.

כאן דווקא שקוף יכולה להכנס למקום  בו "חדשות" נכנסה בשנות השמונים: להביא כלי תקשורת מהפכני, צעקני, ושלא בוחל בשיתופי פעולה. לדוגמא, רשיון הקריאטיב קומונס בו משוחרר האתר יכול להביא לכך שתכנים ישוחרר בסינדיקציה בביביתון ובחינמונים האחרים. הרי אותם חינמונים מעוניינים בהקטנת עלויות ויעדיפו לקחת טקסטים בחינם (כמובן כל עוד אותם הטקסטים לא יבואו נגד בעלי המניות של אותם חינמונים). אבל שקוף יוכל להיות מקור סינדיקציה איכותי לאותם חינמונים, שיזרים את ההמונים לתוך שקוף לאחר שיכירו אותו מאתר האינטרנט.
[גילוי נאות: אני מיועד לכתוב בשקוף ונותן, כרגע בהתנדבות, חלק מהייעוץ המשפטי הקשור למיזם]

2.
בצורה כזו, כולם מרוויחים. שקוף תוכל להחזיר את הדיון הציבורי לציבור; כל אחד יוכל לדווח על חדשות (בדומה ל"סקופ") וכל אחד יוכל לגשת לחדשות. אולי משהו שיכול לקום הוא להביא לכלי התקשורת את "סוכנות ידיעות שלא למטרות רווח" שתוכל להביא להם את המידע כבר לעוס בכפית.

3.
לאף אחד מהחינמונים אין נוכחות ברשת; מצד שני, הרשת הקימה לא מעט מקורות עצמאיים (פחות או יותר) לחדשות גולשים: רוטר.נט, סקופ, עבודה שחורה ובחדרי חרדים (ואולי גם העין השביעית). כל האתרים האלו הביאו בשנה האחרונהב לא מעט סקופים אחרים שלאט לאט חלחלו לעיתונות הממוסדת לאחר שהם נלעסו בבלוגים מסביב.

4.
אבל, כאן מגיעה השאלה, מאיפה יבוא הכסף?

5.
לעבודה שחורה אין מודל עסקי. אתר שיוצא נגד תאגידים שמנצלים אותנו, נגד יושב ראש הסתדרות העובדים, נגד פוליטיקאים לא ראויים ונגד שרים. אז מי בכלל יסכים לפרסם שם? האם עבודה שחורה יכול ללכת במודל דומה כמו "יאללה קדימה" שגובה מחברי כנסת כסף עבור מיניסייטים ובכך הופך להיות, לפחות כלכלית, כפוף לגחמות של פוליטיקאים או האם הוא צריך לעבוד כמו Ynet שמוכר פרסום לכל תאגיד ועשוי להיות כפוף לגחמות של תאגיד כלשהוא שלא מאושר מכתבה כזו או אחרת ויבקש להסירה? אז מאיפה יהיה לאתרים עצמאיים כסף?

6.
אני עוד לא כל כך אופטימי לגבי גיוס תרומות מהציבור; מצד שני, גם לגוגל לא היה מודל עסקי יציב.

7.
כל החופש ביטוי הזה טוב ויפה, אבל אם אין אף אחד שיקשיב לך או ישלם לך עבור ההקשבה לך, אז מה הוא שווה בכלל?