Intellect or Insanity

0. בלוגרים הם חראות [תקציר האירועים הקודמים]
אני מעריך שעל הסיפור של פיצה שרגא כולכם נחשפתם בימים האחרונים. אמא לילד אוטיסט התעצבנה שמוכר פיצה לא התייחס לבנה, העלתה הודעה לאינטרנט ומשם הכל הפך להיות ויראלי והופץ במייל. אני התעצבנתי מהטפשות של אנשים שרצים להחרים פיצריה שהם מעולם לא אכלו בה והעלתי פוסט הומוריסטי בהיתוך קר למפגרים שטוען שכל הסיפור הוא פיקציה של שרון ושלי. הקוראים של הבלוג, ככל הנראה, לא הבינו את הבדיחה והתחילו להציף את הפורומים בטענה שהפוסט הוא אמיתי וכאילו עבדו עליהם בעיניים. דובי מסכם את הסיפור ומסביר למה הפוסט דווקא גרם לו לתהות האם פוסטים פרסומיים אכן פוגעים במוניטין שלו.

1. "למפגרים"
אבל זו בעצם לא הנקודה שרציתי להגיד. הנקודה בעצם מתחלקת לשניים: הראשון הוא מה ששרון אמרה, שאנשים הם מטומטמים ולא יודעים לקרוא. שבבלוג שהכותרת שלו היא "היתוך קר למפגרים" הם חושבים שיכול להיות כתוב מידע שאינו הומוריסטי. הדבר השני, והיותר חשוב הוא שהפכנו להיות ויראלים. הפוסט קיבל מעל לאלף כניסות, והכל בגלל שרכבנו על הממ הספציפי הזה.

2. באזז
לגרום לבלוגרים לפרסם תוכן שיווקי זה יחסית קל, בלוגרים מוכנים לקבל כסף עבור כתיבה ויש כאלה שגם הופכים זאת לפרנסה לאט לאט. אנחנו עוד רחוקים אלפי קילומטרים מארצות הברית בה ישנם בלוגרים שיכולים להתפרנס מאותה כתיבה, אבל עדיין הבלוגרים עובדים שעות רבות על בניית המוניטין שלהם. המוניטין, בדרך כלל, שווה הרבה יותר מכסף. כי זה לא משנה אם מחלקים לך בקבוק יין, הקרנות בכורה לבלוגרים וכדומה, הם עושים זאת כי הם רוצים שיעזרו לצור באזז ושיחות.

3. "חכמת" ההמונים
כולם מכירים את הטענה הגדולה של הווב 2.0 הזה, על "חכמת ההמונים. הטענה היא שלמרות שבני האדם כאינדיבידואלים הם טפשים, יחדיו הם חכמים מהמומחים. וובכן, הטענה הזו רק חצי נכונה; ככל הנראה בני האדם הם טפשים כאינדיבידואלים וטפשים כקולקטיב. ההנהגה השבטית והיכולת שלהם להתאספסף בקלות באמצעות האינטרנט היא מה שמביאה לתוצאות הרסניות.

4. להתאבד באינטרנט זה אחלה
[אתמול העברתי, במסגרת ההדרכות להורים של עמותת אשנ"ב הרצאה בבית ספר בחדרה לאמהות [בעיקר] לתלמידי כיתות ז', הדיון התחיל בלהסביר מדוע האינטרנט הוא מרחב ציבורי-פרטי, ולמרות שהכל מאוד אישי, המחשב כל כך קרוב אלייך, הכל שם הוא פומבי משם נגררנו לדיון על "המתאבד באינטרנט"]. העובדה שההמונים באינטרנט יכולים להשתמש בו כדי להפוך לאספסוף ביתר קלות היא בעיה רצינית של חכמת ההמונים, מספיק שאידיוט אחד שמדבר מול מצלמת רשת ומסביר לילד מדוע כדאי לו להתאבד כדי לגרור המונים שיסייעו לו, ואפילו לתת לו טיפים על איך להתאבד. היכולת של ה"רוב השפוי" להשתיק את ההמונים האלו היא אפסית, ככל הנראה כי הוא לא יודע על קיומם.

5. צרת רבים
אבל זה בסדר, ההמונים הם לא היחידים שחוטאים, לעיתים אפילו כתבים באתרים מכובדים לא מצליחים להבדיל בין טור הומוריסטי לבין המציאות כשהיא מוטחת להם בפנים.

6. חצי נחמה
המסקנה? לא יודע.

כיצד עשו זאת? על מנת להשתמש בשירות היה עלייך לפתוח חשבון טוויטר חדש ולהזין את פרטיו בשירות. לאחר מכן, (בגדול) כל הודעה שהיתה נשלחת לחשבון היתה מפורסמת בתור פרסום שלך בטוויטר, בלוג קבוצתי מלא.

אולם, בוקר שמשי אחד בתל-אביב שיבש הכל. אורלי יקואל, בלוגרית מובילה שבוחנת טכנולוגיות חדשות, גילתה כי כל ההודעות האישיות שלה פורסמו בטוויטר; הסיבה? יקואל בחנה את השירות על הטוויטר האישי שלה במקום לפתוח טוויטר חדש וקבוצתי.

הסיבה האמיתית שהדבר כל כך בעייתי הוא ארכיטקטורת הWeb 2.0 שרואה טכנולוגיות רשת בתור אפליקציות. אף אחד מאיתנו לא היה ממהר כל כך להתקין תוכנה על המחשב שלו בלי לקרוא עליה, לדעת מה היא עושה ועוד, אבל בעידן הWeb 2.0, כשניתן להתקין אפליקציה בקליק אחד, נראה לנו טבעי להתקין הכל קודם כדי להתנסות (בלי לדעת מה האפליקציה עושה בדיוק); אנחנו לא שואלים את עצמנו האם האתר אסף עלינו פרטים רבים מדי, מי עומד מאחוריו ומה הוא עושה בכלל.

לדוגמא, כמות האפליקציות המיותרות בפייסבוק שבזכותן הרשת קמה, מתאפשרות רק כי הארכיטקטורה של פייסבוק כלפי צדדים שלישיים מאפשרת משיכה של מידע פרטי והעדר הרשמה מצד הלקוח. במצב כזה, שכל כך קל להתקין אפליקציות, ברור שיהיו בעיות פרטיות: גם באפליקציה עם הרצון הטוב ביותר, פייסבוק עדיין מעביר את המידע הפרטי לאפליקציה וזו יכולה לעשות בה שימוש עוד לפני שהמשתמש הבין מה היא יודעת עליו.

כך שגם כשחברי כנסת מצטרפים למאבקים או מתקינים אפליקציות, כל החברים שלהם יודעים את זה. הפרטיות שלנו, בעצם, מוגבלת למה שאנחנו שומרים בראש ולא מוציאים החוצה.

<אשר עידן>Web 2.0 היא תפיסה דיאלקטית מאוד חשובה: היא מאפשרת לכל אחד להתעסק בשיח הדמוקרטי ולצור את התכנים שלו באינטרנט; היא גם, כמו כל טכנולוגיה, מסוכנת כשלא משתמשים בה בזהירות. כמו שכל מסור, כל מכשיר חשמלי וכל מערכת סטריאו ראויים להוראות הפעלה, כך גם אפליקציות צריכות, גם אם הכפתורים שלהן גדולים, פשוטים ונוצצים.</אשר עידן>