Intellect or Insanity

אני מצטער, אבל אני פשוט לא קונה את זה. ההצעה לאפשר לישראלים המתגוררים בחו"ל להצביע בבחירות הישראליות היא לא דבר חדש והיא לא חידוש, למרות הצעת החוק של ישראל ביתנו (וראו את דעתו המלומדת של אלעד זלמונס בעניין). מדינת ישראל, כבר מעל לארבעה עשורים, מאפשרת לאזרחיה שמרכז חייהם אינו מדינת ישראל להצביע: תושבי השטחים.

מבלי להשמע שמאלן קיצוני יותר מדי, נסתכל על המשמעות המשפטית של המצב: מהו ההבדל בין אדם שחי תחת שלטון שאינו מדינת ישראל (וצווי אלוף פיקוד ומושל צבאי אינם נחשבים שלטון ישראלי), מופעל מכח צווים ותקנות שאינן המשפט הישראלי, ואינו נתון לריבונות ישראלית. כפי שהסברתי בעבר, הנסיון להכריז על מכללת אריאל כאוניברסיטה, לדוגמא, מסביר כמה החוק אבסורדי: הרי אין אפשרות להחיל על המועצה להשכלה גבוהה (יהודה ושומרון) את החוק הישראלי, ולכן שר הבטחון, אהוד ברק, היה מי שאישר את הפעולה. בצורה דומה, עצם ההצבעה של אזרחי ישראל שמתגוררים מחוץ לקו הירוק יכולה להיות מבוטלת על ידי פרשנות יצירתית של חוק ההצבעה.

יכול להיות שמכח חוק ההצבעה (אם נלך לפי הנוסח של הצהרת החוק של סיעת הליכוד, לפיה תושב ישראל יכול להצביע רק אם גם היה תושב ישראל בשש השנים האחרונות וגם היה ארבעים ימים בתקופה זו בישראל), הרי שאז חלק ניכר מהמתנחלים לא יהיו זכאים להצביע: הם חיים בהתנחלות יותר משש שנים, ואמנם היו יותר מ40 ימים בישראל, אבל זה תנאי לא מספק, אלא הכרחי.

נדמיין מצב תיאורטי בו פונה יורד אל בית המשפט העליון בבקשה, מכח זכות השוויון, לאכוף את חוק הבחירות ולאפשר גם לו להצביע, כיוון שגם המתנחלים יכולים. במצב כזה, בית המשפט עשוי, אבל לא חייב, להחליט כי הזכות לשוויון גוברת כאן ויש לעשות אחד משנים: או לבטל את האפשרות או לאפשר לכולם.

ושוב, אני לא בטוח אם אני בעד או נגד הצבעה בחו"ל; אני חושב שאוכלוסיה מסוימת, שנשלחה במסגרת עבודתה לחו"ל, סטודנטים שטסו ללימודים, אנשים שלא בחרו להתנתק מישראל ועדיין מתעניינים, צריכה לקבל זכות לומר את דבריה (וזו הנאמנות). המתנחלים לא ישובו לישראל, לפחות מרצונם, וככאלה לא צריכה להיות להם זכות הצבעה.

השנה היתה 2009 והרפובליקה הציונית עמדה בפני סכנות: הפגנות ופרעות ברחוב פגעו ביציבות השלטונית, ביקורת קשה על התנהלות אלימה של משטרה, שחיתות, עוני והעדפת ההון גרמו לכך שהמחאה הציבורית הפריעה לשלטון לנהל את המדינה: האינטרנט ואמצעים אחרים גרמו לכך שהציבור יוכל לגשת למידע, לדוחות ולפרסומים רשמיים וכל אלה הציפו שחיתויות והתנהלויות לקויות. הרפובליקה לא יכלה יותר.

הרפובליקה החליטה לקדם חקיקה: ראשית, יהיה אסור להפגין מול ביתם של אישי ציבור, לאחר מכן יאסר על מיעוט להפגין ולהציג את מחאתם, יהיה אסור לחתור לשנות את אופיה של המדינה או לפרסם פרסומים שיש בהם כדי לגרום לבוז לשלטון. בהמשך, יערך מרשם של טביעות האצבע של אזרחי המדינה ומיקומם של כל האזרחים בכל רגע נתון; תאסר כניסה של עיתונאים לאיזורי סיקור ויוצאו צווי איסור פרסום באופן כמעט גורף על אירועים משמעותיים.

הרפובליקה המשיכה, כדי לשמור על שלמותה היא חייבת להאבק באיום. צנזורה של האינטרנט והגבלות על כלי תקשורת לפרסום של דעות, הגבלות על שידורי וידאו ברשת והגבלות על הוצאה של עיתונים לאור. כל ההגבלות האלו עדיין לא מנעו מהציבור להתעניין ולדווח. ולכן, החליטה המדינה על מערכת מושלמת:

אזרחי הרפובליקה יאלצו להכריז  על נאמנותם למדינה ולרשויותיה בכדי לקבל את זכויות האזרח שמגיעות להם. רק אזרחים שיצהירו כי לא יחתרו תחת אופיה הדמוקרטי והיהודי של הרפובליקה הציונית יוכלו להצביע ולקבוע מהם החוקים לפיה מתנהלת הרפובליקה הציונית, רק הם יוכלו לזכות בחינוך, בריאות ושאר זכויות. כך, בעצם, נחנך את הציבור לאזרחות טובה.

כולם מדברים על מדרון חלקלק, על הסכנה באבדן הזכויות מבלי משים לב, אבל לא צריך להיות גאון כדי לראות שהתמונה הגדולה היא של חורבן, נתיב ידוע מראש אותו צריך להחריב. אף אחד לא מדבר על מה שצריך לעשות.

הערה מנהלית: מטרת פוסט זה הינה להביא לבוז לרשויות השלטון של מדינת  ישראל שהוקמו כדין (אך פועלים כנגד הציבור). וביום בו תתקבל הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית), התשס"ט–2009 אני אשמח להגיע לחקירה בסניף המשטרה החשאית הקרוב לביתי.

[תרגישו חופשי לקפסט את הפוסט ולשלוח לחברים, אם הם לא מאמינים שזה מה שקורה כאן, שילחצו על הלינקים]