Intellect or Insanity

0.
אחד התסמינים להצלחה הכבירה של תוכן הגולשים והאלטרנטיבה לתקשורת המסורתית הוא הרצון לאנוס פנימה סטנדרטים וערכים שהאלטרנטיבה ניסתה להתגבר עליהם כמו תוכן שיווקי ומתן במה רק למי שיש לו כסף. עד היום, ניתן היה להתייחס ל"בעיית" תוכן הגולשים כך: אתרי התוכן המרכזי שיחקו ביחסי אהבה-שנאה עם אתרי התוכן, מדווחים על תוכן גולשים מתוך מטרה לדבר עליו, אך מתייחסים אליו כבן החורג: הטוקבקים הם מקור הארס והשטנה, והאתרים לא עושים די כדי לפקח עליו, המחוקק מנסה להתערב ולהטיל על האתרים אחריות, אבל האתרים טוענים שזה לא הם, אלא הגולשים; ואז, כמובן, מתגלה שכשהטוקבקים מלאים ארס ושטנה על האתרים עצמם, הם נעלמים באורח פלא. אבל ברור שלאתרים אין בעיה עם תוכן גולשים, הוא מהווה את רוב התעבורה שלהם כבר היום: הפורומים של תפוז, הבלוגים של ישראבלוג והקפה של דה-מרקר מהווים חלק משמעותי מהתעבורה (הקפה, לדוגמא, מחזיק כנראה רבע מהאתר).

1.
אבל הכל טוב ויפה; עד שקורה משהו. כנראה שבשנת 2010 קרה משהו. לראשונה,אתר תוכן גולשים הפך להיות אתר התוכן הפופולרי ביותר על ידי הגולשים הישראלים. אכן, מדובר בפייסבוק ולא באתר עם תוכן אמיתי, בחודש מאי התברר גם שאתר Youtube עקף את שאר אתרי התוכן הישראלים, ולאחרונה, בדיקה של ComScore הראתה שישנם לא מעט אתרי תוכן גולשים מובהקים בעשירייה הראשונה, מעבר לתפוז הצפויה והברורה, גם ויקיפדיה סוגרת את העשיריה, מה שמחזק את הטענה הותיקה שלהם שהם באתרים הפופולריים ביותר. עכשיו, כשברור לכולם שכללי המשחק השתנו, ואתרי תוכן הגולשים הפכו להיות הדרך המועדפת על חלק ניכר מצרכני התוכן לצרוך אותו, האתרים המסורתיים החליטו לנער טיפה את המודל העסקי.

2.
אולי ביישום של שיטת Anything you can do, I can do later, החליטו כמה אתרים בישראל לאמץ את מודל התכנים הממומנים של טוויטר, שבבסיסו קובע כי טוויטר בעצמם יקדמו תכנים בעמוד הראשי ובנושאים הפעילים. ההצלחה הכבירה (ואולי הפחד מתוכן הגולשים) הביאה לשני מיזמים חדשים באינטרנט הישראלי שנועדו, לדעתי, להרוג את תוכן הגולשים על ידי אינוסו לתוך מודלים קיימים. הראשון הוא "רלוונטי", שמאפשר לך "לתרום מידע נוסף סביב נושא הכתבה שיביא ערך מוסף לגולשים, ותועלת שיווקית עבורי”. ועצוב לראות כי התוכן שהם בחרו להראות כהדגמה הוא דווקא זה:

3.
המיזם השני הוא TalkAhead שמאפשר לבעלי עסקים "הוספת תגובות ממומנות ב Ynet". מהן תגובות ממומנות? "תגובות ממומנות הן הודעות בתשלום המגיבות בצורה ישירה לתוכן של מאמר או טוקבק. התגובות הממומנות מוצגות במיקום בולט מיד בסוף כתבה או בין רצף טוקבקים", ומה ההבדל בינן לבין הטוקבקים הרגילים? "אנו מציגים את שירות התגובות הממומנות משום שאנו מאמינים שיש לאפשר לגופים מסחריים להביע את דעתם בצורה בולטת תוך שמירה על שקיפות פרסומית וציון ברור של התגובה כממומנת". וובכן, אם "רלוונטי" אפשרו מתן פרסומת על ידי קניית באנר לכתבה ספציפית שיכיל מסר מסחרי כלשהוא, החברים בTalkAhead מאפשרים לגורמים מסחריים להגיב בצורה רשמית.

4.
אך האם עד כה לא יכלו גורמים מסחריים להגיב בצורה רשמית? גורמים מסחריים תמיד יכלו להגיב בצורה רשמית ולתת את דעתם, הם גם יכלו לחתום בשמם המלא, הם פשוט העדיפו שלא לעשות כן. רשמיות התגובה היא מה שפוגע בה בדרך כלל, ולכן ההעדפה היא לטוקבקים סמויים. הרעיון של החדרת מסרים סמויים על ידי יצירת תמיכה פיקטיבית לא יתקיים במיזמים כמו "רלוונטי" וTalkAhead, ולכן הרעיון הוא שוב אינוס של המדיום. הדרך היחידה שמיזמים כמו "רלוונטי" וTalkAhead יהיו רלוונטיים היא אם אתרי התוכן יאסרו על תגובות מטעם גורמים מסחריים בתשלום. איסור כזה הוא פגיעה מהותית בחופש הביטוי, והוא גם ככל הנראה חלק ממפת הדרכים העסקית של אותם מיזמים.

5.
אלמלא יאסרו על תגובות מטעם גורמים מסחריים, קשה לי להבין מדוע שגורם מסחרי יהיה מעוניין לשלם עבור מה שכל האזרחים מקבלים בחינם: זכות התגובה. אלא שיש כאן משהו מהותי שעשוי לצוץ: בעלי האתרים שמכירים היטב את ההלכות האחרונות שיצאו מבית המשפט העליון, ובמיוחד רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק ורעא 1700/10 דוביצקי נ' שפירא יודעים שלא רחוק היום עד שגורם מסחרי ישקיע לא מעט כסף כדי להטיל עליהם אחריות. כדי להמנע מסוגיה כזו, הם ידרשו זיהוי של המגיבים כחלק מההסדרה הטכנולוגית ויאמצו את הפתרון של אתר NFC, הצגת כתובת הIP של המגיב, או יחייבו אותו להרשם על מנת להגיב. מצב כזה יפגע בטוקבקיסטים בתשלום (המסורתי, אלה שנהנים מאנונימיות), אבל הוא יפגע גם בשאר הציבור.

6.
עוד פגיעה בשאר הציבור תהיה כאשר אתרי התוכן יקדמו רק את התוכן בתשלום: הם הכירו בכך שמרחב הגולשים שהיה באתר שלהם יצר עניין, וכעת הם מעוניינים למכור אותו. הטוקבקים שאינם בתשלום, הזעם של ההמונים, יעבור למקום סגור ולא מעניין; אלה פחות רלוונטיים כשאפשר לעשות מוניטיזציה מתוכן מסחרי, ולאפשר לחברות מסחריות עוד ועוד מקומות לשלם. אז מה יצא משני המיזמים האלה? אחד משניים: או שהם יגרמו לכך שתוכן הגולשים יצא מהאתרים המסורתיים למקומות אחרים, ויגרמו לדחיקה של האתרים המסורתיים למטה, עד כדי כך שאתרי בלוגים יתעלו על האתרים המסורתיים, או שהטוקבקים בתשלום ידרשו לשלם פעמיים: פעם אחת למי שכותב את הטוקבקים, ופעם שניה למי שמוכן לפרסם אותם.

בית המשפט העליון פסק השבוע ברעא 1700/10 דוביצקי נ' שפירא החלטה שעשויה להיות כה בעייתית עד כי דומה שכב' השופט אליקים רובינשטיין רצה לשנות מעט מהלכת רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק, בה עמד בדעת מיעוט כאשר טען כי ניתן להרים את מסך האנונימיות. השאלה שעלתה בדוביצקי היתה פשוטה, והחלה כבר לפני שנתיים, אבי רועי דוביצקי תבע אתר היכרויות בו נפתח פרופיל תחת השם "חתיך38" המעוניין להכיר קטינות. במקום לבקש את חשיפת הגולש, ביקש דוביצקי להטיל אחריות ישירה על מנהל האתר, ליאב שפירא. שפירא הפעיל באתר מנגנון של "הודעה והסרה", אשר קובע כי מרגע שנודע לו על פרופיל פיקטיבי או על כל תוכן פוגעני, הוא מסיר אותו מיידית.

השיטה שהפעיל שפירא, של הודעה והסרה, היא השיטה המקובלת והשיטה שהוצעה בהצעת חוק מסחר אלקטרוני שבינתיים נמשכה מסדר היום וכן הדרך הברורה ונגזרת מהכלל לפיו אחריותו של אדם היא רק למעשים אשר היה מודע אליהם או לאפשרות שיקרו. בתי המשפט בישראל פסקו בצורה עקבית לטובת שיטה זו, בין היתר בא 1559/05 חמדה גלעד נ' נטוויזן ובא 64045/04 על השולחן נ' אורט. אולם, בית המשפט לתביעות קטנות אליו הגיש דוביצקי את התביעה פסק (תק 8796-06-08 אבי רועי דוביצקי נ' ליאב שפירא) כי על שפירא רובצת אחריות.

לדברי בית המשפט "לא סביר בעיני להסתפק בקיומו של מנגנון שרובו פועל רק לאחר הפרסום, בוודאי לאור ריבוי‬ ‫המקרים בהם נעשה שימוש לרעה באתר"; כלומר, בית המשפט ייחס לשפירא אחריות וקבע חובת זהירות לסינון תכנים. דוביצקי, התובע, לא השלים עם הסכום שנפסק לזכותו, וערער לבית המשפט המחוזי, שם (עא 1550/09 דוביצקי נ' שפירא) פסק בית המשפט כי הסכום יוגדל מ400 ש"ח ל2,500 ש"ח. מחוסר השלמה, ערער דוביצקי שוב לבית המשפט העליון וזה פסק לזכותו בצורה מפתיעה סכום של 5,000 ש"ח.

הבעיה עם פסק הדין של בית המשפט העליון אינה הסכום שנפסק, אלא ששפירא כלל לא ערער על החבות שלו (ככל הנראה כיוון שלשכור עורך דין היה עולה לו יותר מאשר לשלם פיצויים לדוביצקי). אלא, שההחלטה של כב' השופט אליקים רובינשטיין, שהחליטה להכנס הרבה מעבר לשאלת הפיצויים, אלא לפתוח אוביטר לגבי סוגית האחריות, אינה ראויה ולא היתה צריכה להפסק כך. קריאה של החלטתו של כב' השופט רובינשטיין מבהירה כי לא רק שזה רואה חובה מסוימת לסנן תכנים בצורה ידנית, אלא שהיא מפגינה בורות טכנולוגית לגבי היכולת לסנן תכנים:

"אין לי אלא להוסיף, כי דברי המשיב לפיהם מדובר בעוולה המתרחשת בממוצע מספר פעמים ביום, רק באתרו שלו מציבים נתון קשה מאוד – שיש בו כדי להשליך גם על אמצעי הזהירות שעל אתרים לנקוט … אף אם ניתן להביע דעות שונות לגבי מידת הסינון הנדרשת, אין ספק כי מודעות מסוג זה הכורכות הזמנה לקטינות, טעונות יחס "סינוני מיוחד", הן מבחינת הנזק שהן משקפות (בראש ובראשונה לקטינות העלולות להיענות להן, אך גם באופן ברור למי שמודעה כוזבת מתפרסמת בשמו, והמציגה אותו לכאורה כעבריין ואולי כסוטה), והן מבחינת עלות מניעתן (בשונה, לדוגמה, מאימות זהות המפרסמים). זאת – שהרי הטקסט הבלתי חוקי מדבר בעדו, ואין צורך במאמץ סינון מתוחכם, ובטכנולוגיה מתקדמת."

פסיקתו של כב' השופט רובינשטיין הפוכה לרציונאל העומד מאחורי הפעלת אתרי אינטרנט; אין יכולת לאתר להעמיד אנשים שיבחנו האם טקסט הוא בלתי חוקי או חוקי, האם הוא פוגעני או לא, או יבדילו בין טקסט פוגעני ללא פוגעני. הרציונאל הזה עומד מאחורי החקיקה הקיימת בארצות הברית (סעיף 230 לCommunication Decency Act וסעיף 512 לDigital Millennium Copyright Act). אותו רציונאל הוסבר בפסק הדין CV 07-5744 UMG v. Veoh כאשר אתר שיתוף וידאו נתבע על ידי חברת מוסיקה גדולה בטענה כי זה הפר את זכויות היוצרים שלה מרגע שלא התקין מערכות למניעת הפרת זכויות יוצרים.

כך, לדוגמא, כאשר אתר One החליט להטמיע מסננים על בסיס מילים (אם נניח, היינו מסננים מילים כמו "קטינות") הוא נחל תבוסה צורמת. שיטת הסינון הידני אינה השיטה הנכונה לטפל בבעיית התכנים הפוגעניים ברשת; גם לא שיטת חשיפת הגולשים. הדרך בה מנסה רובינשטיין לאנוס מושגים כמו חובת זהירות מבלי שמתקיים היסוד הנפשי של ידיעה, היא שתגרום לפגיעה המשמעותית ביותר ברשת.

רובינשטיין בעצם משווה בין אתר היכרויות לבין בור בחצרים, ומנסה להסביר שבשני המקרים לבעלי הקרקע ולבעלי האתר ישנה האפשרות לתקן את הבור, אך הם נמנעים מלעשות כן. אולם, אם נסתכל על ההגדרה של עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין, אותה עוולה שרובינשטיין משתמש כדי לבסס את האחריות, הרי ש"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות" אינו יכול לחול על הפעלת אתר אינטרנט. מפעיל אתר אינטרנט סביר אינו יכול לשבת ולהוציא עלויות רבות עבור בחינה של תכנים בצורה ידנית; בניגוד לבור בחצרים, הרי שאתר אינטרנט זקוק לאותה אפשרות לפרסם תכנים מבלי לאפשר התערבות מנהלים כדי שהוא יוכל לפעול, לפי שיטתו של רובינשטיין, הרי שתא 12773/08 יגאל לביב נ' גוגל, בה נפסק כי גוגל אינה אחראית על תכנים שפורסמו באתרים אחרים נגד יגאל לביב לא היה יכול להתרחש.

העולם שרובינשטיין מציג אחרי דוביצקי הוא עולם מסוכן, בו האחריות לטוקבקים נופלת על בעלי האתרים (והשוו א 51859 דיסקין נ' הארץ), בו לא ניתן להסתמך על תכנים אוטומאטים, בו כל הודעה בפייסבוק צריכה לעבור סינון בטרם תפורסם וכל משתמש צריך להיות מזוהה. זה עולם מסוכן וזו אינה האינטרנט.

ככל הנראה, הפעם זו אזעקת אמת, כך אומר המודיעין שלנו בכנסת. ביום ג' תעלה להצבה הצעת חוק המאגר הביומטרי. מה אפשר לומר על העניין? סקר שערכנו גילה כי שני שליש מהציבור מאמין שהמאגר ידלוף וש46% מהציבור תומכים במאבק, נתון חסר תקדים לכל מאבק ציבורי עד כה (למעט המאבק להחזרת גלעד שליט), שני חתני פרס נובל ועשרות מדענים מובילים ניסו להסביר למחוקקים מדוע הצעת החוק נוראית, שלחנו לחברי הכנסת עותקים של 1984 של ג'ורג' אורוול; שר הפנים אלי ישי הבין את הסכנות, אבל לא היה מוכן לשמוע על חלופות למאגר הביומטרי, עדי שמיר, מטובי המדענים, ניסה לצור אלטרנטיבה למאגר; שתי הפגנות שנערכו והביאו ציבור חדש לאקטיביזם ואלפי תומכים בקבוצות בפייסבוק.

חוסר ההבנה על המאגר מראה כמה חברי הכנסת מפחדים לנקוט עמדה. הושבנו לא מעט אנשים להתקשר לחברי הכנסת לקבל את עמדתם על המאגר, 18 היו מספיק אמיצים לומר שהם מתנגדים, 20 התלבטו ורק 6 החליטו לומר שהם בעד: זבולון אורלב, גלעד ארדן, אריה ביבי, ישראל חסון (שאמר לי, לזכותו: "למה להתנגד, יש מאגרים הרבה יותר רגישים"), בנימין נתניהו ומאיר שטרית. שאר חברי הכנסת, ככל הנראה, יצביעו יחד עם הקואליציה. אבל חברי הכנסת האמיצים שיוכלו להרים את ידם בעד החוק יצטרכו לזכור שכשהמאגר הביומטרי ידלוף, והוא ידלוף [אפשר לבדוק אם המאגר דלף בלינק הזה], כמו כל פיסת מידע אחרת במדינה, כמו רשומות רפואיות, כמו מידע על נכי צה"ל, כמו מרשם האוכלוסין, כמו ציונים של סטודנטים, כמו מידע מביטוח לאומי, כמו פנקס הבוחרים וכמו כתובות חברי הכנסת, הם יהיו אלה שאחראים לכך.

מדינת ישראל לא צריכה בכלל להחזיק מאגר ביומטרי; המאגר מיותר ולא נחוץ, הוא כמו כור גרעיני שמוקם ליד הבית שלך. מדינת ישראל צריכה אבל להבין שאם היא תקים את המאגר, חסר לה שפתאום כל מיני בתי ספר וקופות חולים יתחילו לנהל מאגרים ביומטריים משל עצמם.

כן, אתם יכולים לעצור את המאגר הביומטרי: אתם יכולים לסרב, לא לתת את טביעת האצבע שלכם. אפשר לסרב מתוך הבנה שחירות היא משהו שלא ניתן לקחת מכם. סרבנות, כמובן, היא הכלי של החלש; אנחנו, כחזקים, יכולים לעשות מעבר לזה. הצורה הנכונה של סרבנות היא לתת למדינה נתונים שהיא לא יכולה לעשות איתם דבר.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

0.
זה התחיל בפוסט תיאורטי דווקא על חוק סינון אתרים, השאלה מה יחסם קודם, הבלוגים או ויקיפדיה, בכלל לא רלוונטית, כמו שאמרתי: כל אתרי תוכן הגולשים יחסמו אם יטילו אחריות לסינון על ספקיות השירות. בהמשך סקרתי את הצעת חוק הטוקבקים של ישראל חסון והבהרתי: "ברור לכולם כי סינון תכנים באינטרנט מוביל לצנזורה; ברור כי החיוב של אתרי אינטרנט באחריות יוביל לכך שאלו יטו שלא לאפשר את השיח, ולא דווקא כדברי חסון כי "התקדמנו היום שלב משמעותי ביותר לכיוון של תרבות דיון וכבוד הדדי במדינת ישראל"". טענו מנגד שאפשר להשתמש בשירותי אנונימיזציה, ושקיימים מנגנונים לעקוף את החוק. אבל אז הגיעה המציאות והתפוצצה לכולם בפנים: הכניסה של אתר Youtube לקוריאה, שהחלה רק לפני חצי שנה נבלמה השבוע על ידי רגולציה ממשלתית: גוגל חסמה את האפשרות של קוריאנים להעלות סרטים ולהגיב על סרטים קיימים עקב חוק שעבר בקוריאה הדרומית שדורש מטוקבקיסטים ויוצרי תוכן להזדהות. מזכיר מעט את החוק של חסון? כן, ההשלכות? אכן ניתן לעקוף את המנגנון, אבל השחקניות הגדולות מעדיפות להשאיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים. מי שרוצה לגלוש יכול ללכת למקום אחר.

1.
לפני זמן מה נכנס לתוקף חוק נתוני תקשורת, לאחר השתתפות בדיונים תהיתי מה תהיה רמת הגישה למאגר ועד כמה המשטרה תרחיב את הסמכויות שלה לפי החוק. דווקא למרות שהוגש בג"צ נגד החוק, השימוש החורג שעשתה המשטרה בסמכויותיה וביקשה מסלקום מידע לגבי אמצעי התשלום וסוכני המכירות מראה שאין מקום ליתן בידי המדינה סמכויות בילוש אחרי אזרחיה. הדיון  בבג"צ, שמתקיים בימים אלה, קיבלה חיזוק ונתונים מהמשטרה לגבי השימוש [] מעבר לכך שהמדינה החצופה שלנו משתמשת בחוק בצורה קלה מדי על ההדק, אפילו לפי התיאור שלה, ניתן לראות באיזו קלות המדינה מקבלת את המידע הפרטי ביותר שלנו:

"קצין מוסמך התיר לבע איכון חי במקרה של ביצוע שוד שבוצע כלפי קשישה. החשוד בשוד נטל את התיק של הקשישה שבתוכו היה מצוי מכשיר הטלפון הסולארי שלה. היה צורך בביצוע פעולת איתור התיק באופן מיידי שכן היה ברור שהשלכתו על ידי החשוד תסכל את אפשרות מעצרו" (עמ' 4 לדו"ח)

2.
קראתם ונראה לכם הגיוני למדי? עכשיו דמיינו את התרחיש הבא: אין קשישה (There is no spoon) אלא יש שני עבריינים מסוכסכים. אם משפחת פשע א' מתקשרת וטוענת כי הטלפון שלה, שהוא בעצם הטלפון של מנהיג משפחת פשע ב', נגנב. המשטרה עושה שימוש בחוק שנאמר שיעשה בו שימוש אך ורק למניעת או גילוי עבירה שקשורה בחיי אדם או שאינה סובלת דיחוי. סעיף 4 לחוק נתוני תקשורת קובע כי ניתן לקבל נתוני תקשורת על ידי קצין מוסמך ללא צו כאשר דרושה מניעה של עבירה מסוג פשע או גילוי מבצעה, או לשם הצעלת חיי אדם וישנו צורך שאינו סובל דיחוי. אכן, גניבת תיקה של קשישה היא פשע, החשש כי החשוד ימלט ולא יעצר אכן קיים, אבל האם אלו סוגי העבירות להן התכוון המחוקק כשאיפשר את קיומו של חוק נתוני תקשורת? (והשוו את הפוסט צחוק נתוני תשקורת). חשוב עוד לציין שכל הדוגמאות המופלאות במסמך כלל אינן מנומקות ואינן מכילות פרטים לאמת שאכן הם התקיימו. לא מפורטים המעצרים, כתבי האישום והעבירות שגולו או נמנעו, ומהי "עבירת סמים"? האם מדובר בג'וינט תמים או בסוחר סמים? לפי משטרת ישראל, הכל יכול לקרות.

3.
אבל משטרת ישראל קטנה קצת על העולם. הצעת חוק דומה במקסיקו הולכת לחייב את כל בעלי הטלפונים הסלולריים לשלוח, עד אפריל 2010, את מספרי הזהות שלהם למדינה או שהטלפון שלהם ינותק. כלומר, גם הביטוי האנונימי יעלם במקסיקו למען ההגנה על הבטחון.

4.
למען הבטחון אנו לעיתים מוותרים על הרבה מדי. חקיקה כמו חוק נתוני תקשורת (שעוד יפסל, בתקווה, בבג"צ) וחוק הטוקבקים גורמת לנו לוותר על חירויות בסיסיות שהיו לנו למען הבטחון. אולי, אם אנו רוצים בטחון מוחלט, עדיף להסתתר בבונקר ולחיות משימורים. כך נמנע מהאיום הפלשתינאי, מפדופילים ואפילו מלשון הרע : כך גם לא נקדם את האנושות לשום מקום.

0. אתחלתא דגאולה:
נוסעי האוטובוס היו מצויים תחת מתקפה כבדה לאחרונה: טרקטור פגע בהם, נשים הוטרדו מינית ואפילו, חס וחלילה, כתבו מסרים רעים על קירות האוטובוס. המחוקק זעק וקרא להתערבות: הוא החליט כי נהגי האוטובוס יהיו אחראים ישירות לנזק שנגרם לאנים בעת הנסיעה על ידי נוסעים אחרים. קמו נהגי האוטובוס והרימו קול זעקה, הם לא מוכנים; לצורך כך הם התאגדו והקימו גוף שאחראי ל'הסדרה עצמית' שקבע קריטריונים המאפשרים או לא מאפשרים לאנשים לעלות לאוטובוס. נהגי האוטובוס ביקשו, אולם, מהמחוקק כי הם לא יהיו אחראים לנזקים שנגרמים לאנשים כיוון שהם עשו כמיטב יכולתם למנוע את הנזק.

אולם, לאחר קבלת הצעת הנהגים, מספר הנוסעים באוטובוס פחת. בכלל, מספר רב של אנשים כלל לא הורשו לעלות על האוטובוס יותר; ומרגע שסורבת לעלות על אוטובוס, לא היתה לך דרך להתנייד.

1. "פשרה".
ה"פשרה" שהושגה היום בחוק הטוקבקים היא בעייתית לציבור הגולשים. כזכור, ח"כ ישראל חסון הגיש הצעת חוק שתטיל אחריות על אתרי התוכן לפגיעות באזרחים שממבוצעות על ידי תוכן גולשים. ח"כ ישראל חסון ניסה להגיע למצב בו תרבות הדיון תשתפר, תוך שהוא מבין את הבעייתיות בהצעתו. לכן, כשהוצעה "הסדרה עצמית" בדיון הקודם בועדת המדע והטכנולוגיה, ח"כ חסון, שהוא בעל כוונות טובות [באמת, אני באמת בעד חבר הכנסת הזה שקשה לי מאוד להזדהות עם מטרותיו הפוליטיות], הסכים לשמוע את הצעת אתרי האינטרנט המרכזיים ולהסיר את  הצעת החוק מסדר היום. היום, אחרי חודשיים של עבודה, הציגו אתרי האינטרנט את הצעתם לכנסת.

2. "עצמית".
בגדול, ההצעה להסדרה עצמית קובעת כי אתר אינטרנט לא יהיה אחראי לתוכן הגולשים אם פעל לסנן תכנים פוגעניים (קללות, גידופים, לשון הרע, פגיעה בפרטיות, חשיפה של קורבנות עבירות מין ועוד), כשתכנים שישארו באתר עדיין יהיו כפופים להליך "הודעה והסרה" שיאפשר למי שנפגע מהם להודיע לאתר האינטרנט כי הוא נפגע, והאתר יסיר את התוכן ולא יהיה כפוף לאחריות יותר. בפועל, האתר נהנה משני העולמות: חסינות מתביעות ויכולת לסנן. (ועדיין, כל הכבוד לעו"ד חיים רביה ולאפי פוקס על הניסוח, העבודה הקשה והנכונות לסייע; את המחלוקות שיש לי איתם על ההסדרה אני מאמין שאפשר לפתור)

3. מרחב ציבורי.
מה שחסר בצורה מובהקת באתר הוא הכרה בזכות הביטוי של גולשים במרחב הציבורי החדש. החוק מכיר בזכותו של הקורבן להסיר טוקבקים פוגעים אבל הוא לא מכיר בזכות החוקתית לביטוי. כלומר, כשיון פדר, עורך ynet, אומר ש50% מהטוקבקים נפסלים,  אני תוהה האם לא ראוי להכיר בהליך "הודעה והחזרה" שיודיע לגולשים שהתוכן שהם כתבו נדחה ויאפשר להם להעלות את התכנים. כך כתבתי בעבר:

"הפעלת צנזורה במקרה כזה משמעה כי אותו גורם, שפועל בדרך כלל למטרות רווח, הוא זה שיפעיל סטנדרטים חוקתיים של איזון בין חופש ביטוי, בטחון הציבור והזכות לקניין. כלומר, האינטרנט יוצר מצב חדש, בו האיזונים החוקתיים מתבצעים על ידי גורמים עם מטרות רווח. האם הפעלת סטנדרטים אלו על ידי גורמים פרטיים הינה הדרך הראויה, האם הרגולטור צריך להתערב או האם השוק יסדיר את עצמו במרחב החדש שנוצר?"

4. הטוקבק שנפסל.
אם זה נראה לכם לא חשוב מספיק, דמיינו את המצב הבא: השנה היא 2006, חודש אפריל בערך. עולה כתבה סתמית על משה קצב ולכתבה הזו מגיעה תגובה כלשהיא "נשיא נחמד כלפי חוץ אבל הוא אנס אותי", על ההודעה חתומה "א' מבית הנשיא". הטוקבק נפסל משיקולים מערכתיים (לשון הרע פלילית) ונגוז. לא' ההיפוטתית היתה פגיעה מהותית בזכותה לביטוי והיא לא קיבלה כל הודעה על כך שהתכנים שלה לא פורסמו. לא' היה גם תמריץ לפרסם את התכנים במקום אחר אם הם לא היו מתפרסמים בצמוד לכתבה, ולכן זכותה החוקתית של א' נפגעה מבלי שלא' היתה זכות טיעון. אותו הסדר הוא הסדר לא חוקתי.

5. זכות הטיעון.
התומכים בהסדרה העצמית, מנגד, יטענו שמדובר בהליך שמיועד להגביר את מספר הטוקבקים שמאושרים כיוון שאתרי התוכן שיהיו חסינים מפני תביעות יעדיפו לפרסם תכנים שעשויים להיות שנויים במחלוקת ולכן יגבר חופ הביטוי ביחס להסדר הקיים. אותם תומכים שוכחים שהצעת החוק של משרד המשפטים, חוק מסחר אלקטרוני, אמורה לטפל בהליך הזה על ידי כך שהיא תאמץ את האינטרסים של אתרי התוכן עוד יותר, אלה טוענים לכל הדרך שהם "רק פלטפורמה"; ולכן, אם הם רק פלטפורמה, הם חייבים לפרסם את כל התכנים אלא אם נטען אחרת.

6. "צינור טיפש".
אבל אתרי האינטרנט מבינים שאם הם רק פלטפורמה הם לא יקדמו את האינטרס העסקי שלהם. לדלות מבליל הטוקבקים בכתבה בYnet תוכן קריא יהיה כמעט בלתי אפשרי ויגרום לכך שכל ה"רעש הלבן" הזה ברקע ימנע את האפשרות להנות מהכתבה. לכן, ולאו דווקא מטעמים של אחריות משפטית, יעדיפו אתרי התוכן את הסינון המערכתי (שעולה להם כסף רב) על הצעת החוק של משרד המשפטים: הם מעוניינים בחסינות אמיתית ובהתערבות בתכנים.

7. האינטרס הציבורי.
כותב היום עידו באום בדה-מרקר על כך שחוק הלוביסטים יגרום לכך שהאינטרס הציבורי יעלם מהכנסת עם כניסתו לתוקף מחר, ניתן היה לראות זאת היום בדיון: למעט דר' יובל קרניאל ואנוכי שדיברנו בזכותם של הטוקבקיסטים לטקבק, ועו"ד תמר קלהורה ממשרד המשפטים שצידדה בטענה זו מטעמים שונים לגמרי, לא היה מי שיגן על זכותם של הגולשים לטקבק, ואל תשכחו ואף לרגע שלאתרי התוכן אין את אותו אינטרס כמו הגולשים: הגולשים רוצים חופש ביטוי, האתרים רוצים כסף.

הפרלמנט האיראני דן בימים אלו בהצעת חוק שתקבע עונש מוות לבלוגרים שישחיתו את ערכי המוסר או יפגעו בריבונות המדינה; על פי הצעת החוק “הענישה לבני אדם המבצעים פשעים אלו, אלא אם נקבע אחרת, היא הכרזתם כאויבי המדינה ואויביו של אלהים עלי אדמות (…)”, כלומר עונש מוות על פי חוק העונשין האיסלאמי. ענישה כל כך חמורה נגד ביטוי היא לא אחרת מאשר פעילות שנועדה לסכל את השיח הדמוקרטי באותה מדינה וברור שעלינו להתנגד אליה ולפעול למען חופש הביטוי של הבלוגרים האיראנים.

אולם מנגד, בצד הזה של המירוץ הגרעיני, עולה הצעת חוק מסוכנת לא פחות. אם הצעת החוק האיראנית באה להרוג את המתבטאים, הצעת החוק של ישראל חסון ששבה לדיון בכנסת השבוע (ועוד לא ברור מה מטרתה) אמורה להרוג את הביטוי עצמו. כפי שמסביר עו”ד אבנר פינצ’וק, לאנונימיות יש מימד משחרר שמאפשר לנו לדבר בחופשיות ולהביא לדיון נושאים שלא היו מגיעים אם היינו צריכים לחשוף את הכל.

מוזר שאדם כמו ישראל חסון מבקש לשפר את תרבות הביטוי בישראל, אותה מדינה בה המשנה לראש הממשלה  חיים רמון מביע את דעתו על המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר מישאל חשין; רמון מבהיר כי: “מי שמכיר את ההיסטוריה האישית של מישאל חשין יודע שעברו מוכתם בכתם של התנהגות מוסרית שאין בזויה ממנה, ושעצם כהונתו כשופט מבזה את בית המשפט העליון”. חשין היה מטובי השופטים בבית המשפט ונתן פסקי דין מאלפים ומרתקים; תגובתו של חשין היתה תגובה עניינית ותשובתו של רמון היתה אד-הומינם. התבטאות זו של רמון פשוט אינה עומדת בקנה אחד עם תפקידו כמשנה לראש הממשלה, אבל היא משקפת את הרמה בה מתנהל הדיון הציבורי בישראל.

הטוקבקים, ובמיוחד אלו האנונימים, שרבים רואים בהם את הרעה החולה, הם הכלי של אלו שאין להם לשכה ודובר לשלוח תגובות על כל ידיעה. כאשר הביפרים רועשים לאחר כל פיגוע וחברי כנסת מגיבים על כל אירוע בצורה שמבהירה שללא תגובתם לא היתה אפשרות בכלל לקיים שיח ציבורי, ההמונים צריכים את תקשורת ההמונים שלהם.

אולי הגיעה העת להבין מהי מטרתה של תקשורת המונים: לתת כלים להמון לדבר, לא לתת כלי שידבר להמון. עבודה שחורה, לדוגמא, היא אחד מכלים אלו; מטרת עבודה שחורה היא לצור שיחה; אכן, פוסטים בעבודה שחורה עוברים עריכה אולם הם גם מתפרסמים בעילום שם על מנת להגן, לעיתים, על מקורות כמו שחוק הגנה על עובדים חושפי שחיתויות אמור לעשות.

ביום רביעי הקרוב יציג ישראל חסון את "הצעת הפשרה" שלו שגובשה, ככל הנראה, בהסכמת האתרים. הצעת הפשרה עשויה להשפיע על זכויותיהם של מיליוני אנשים אחרים לביטוי; אולם, אף לא אדם אחד הרים את קולו והבהיר שהצעת הפשרה חייבת לכלול גם הכרה בזכותם של הטוקבקיסטים לטקבק. המחוקק כאן, כמו כשזה נוגע לתיבת הדואר של המעביד, מעדיף לא להכנס לשאלות הקשות באמת; אותן הוא ישאיר ליפי נפש שיטענו שזכותם לכתוב טוקבקים נפגעת…

[פורסם במקור בעבודה שחורה בשינויים קלים מאוד]

יום יחסית טוב היה היום ללוחמי החירות (ויש שיאמרו לטרוריסטים) באינטרנט למרות שהיה יכול להגמר טוב יותר; את הבוקר התחלנו בכנסת בדיון של ועדת המדע והטכנולוגיה על החוק הבלתי חוקתי של ישראל חסון שקורא להטיל אחריות על מנהלי אתרים לתוכן הגולשים המועלה בהם. אותו חוק נקרא, שלא בצדק, "חוק הטוקבקים" למרות שהוא מדבר על כל תכני הגולשים. לכאורה, העיתונות הכתירה את הסרת הצעת החוק מסדר היום על ידי חסון ורצון שלו להגיע להסדרה עצמית כהצלחה כבירה של אתרי האינטרנט; אולם, טעות בידם. בפועל (ועל כך דיברתי ארוכות עם אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח בדרך חזרה ארצהלתל-אביב) האתרים קיבלו את מה שהם רוצים, חסון קיבל את הכותרת שלו (והסיר את שוט החקיקה) אבל הגולשים הפסידו.

הוחלט שבמסגרת של "הסדרה עצמית" בחסות איגוד האינטרנט (שהוא, אגב, המנצח הגדול של היום), יחליטו אתרי האינטרנט על מדיניות של סינון טוקבקים כדי להגן על אוכלוסית ישראל המסכנה שכעת לא יחשפו לזוועות שבטוקבקים (הו! הזוועות).

מי שהפסיד, כמובן, הם גולשי האינטרנט. אם עד כה הטוקבקים היו כיכר ציבורית שאפשרה שיח, החל מעתה הדיון בכלל הטוקבקים יהיה כפוף למדיניות שיח שיכתיבו אתרי האינטרנט (ועל כך העיר גם עו"ד חיים רביה, בדברי טעם, כי עשוי להיות בעניין הסדר כובל).

אתרי האינטרנט יחלו להפעיל סינון אקטיבי על תכני גולשים כפועל יוצא של "הפשרה החוקתית" שנכרתה היום על גבם של ציבור הטוקבקיסטים, הפורומאים ואלו שמעלים סרטונים ליוטיוב. הצנזורה שתפעל עליהם החל מעתה היא חמורה לא פחות, יש להקים מוסד של נציב קבילות לענייני סכסוכים בטוקבקים מיידית: כלומר, אותו גוף ידון הן במחיקת (או אי אישור) טוקבקים כעוולה חוקתית של פגיעה בחופש ביטוי והן במצב בו אדם הוכפש בטוקבקים ואלו אשרו את הטוקבק למרות שזה לא עמד בקוד אתי כלשהו. כמובן, שיש לאפשר לכל טוקבקיסט את הזכות לביטוי אנונימי, שכן אותו ביטוי הוא ליבו של ההליך הדמוקרטי.

עוד נצחון קטן שהיה היום הוא הנצחון במשפט הציבורי נגד חוק הצנזורה. דליה דורנר, יו"ר מועצת העיתונות, הסבירה את הדברים בצורה הטובה ביותר: "כשראיתי את טענות ההגנה [שהיו בעד החוק - י.ק.] הבנתי שההורים צריכים הגנה והחוק לא יכול לספק להם אותו". דורנר המליצה על הליך של הסדרה עצמית, תוך שהספקיות יפעלו להסרת תכנים פדופיליים ופליליים בכלל. הגישה שדורנר מציגה היא לא רק גישה סבירה, אלא היא גם הגישה הנכונה שיש לבצע. הבעיה? הדרך הטובה ביותר לסייע להורים היא חינוך, וחינוך עולה כסף.
בתמונה: דליה דורנר ומנחם בן-ששון, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט.

סרטונים ויראליים ומאבקים אינטרנטיים יפים כל עוד מדובר בקרב על מי צודק, בקרב הזה כבר נצחנו היום; הקרב הבא הוא על למי יש יותר כח, מי יכול לשנע מצביעים ומי יכול לגרום להם להסביר לנבחרים כמה רעה התכנית שלהם. לצערנו, המחוקקים שלנו קובעים את החוקים בלי קשר למציאות ובלי הבנה בסיסית בתחום, טקטיקות של הפחדה, דמוניזציה וסילוף מציאות נועדו כדי להפחיד את הקהל ולהרתיע אותו מלשחק את המשחק הפוליטי.

אל תפחדו! תעשו את המעשה הנכון ובחרו חברי כנסת יותר טובים. אני, תמיד, אשמח להיות חבר הכנסת שלכם; אבל זה דורש הרבה עבודה והרבה כח מאחורי. כמו שאני רץ רצים עוד לא מעט אנשים טובים אחרים; עם דעותיהם של חלק אני מסכים ועם דעותיה ם של אחרים אני לא מסכים כלל, אבל אני יודע שהם אנשים עם כוונות טובות שמעוניינים בטובת הציבור שלהם. איך תזהו את אותם אנשים? החוקים לא פופוליסטים, שקולים, הוגנים וערכיים. מאחורי החוקים עומדת אהבת האדם או הארץ ולא שנאת הזר או האויב.

0.
בחודש אוגוסט 2007 אישרה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, את המיזוג בין ידיעות תקשורת לבין One, אתר אינטרנט העוסק בתחום הספורט שהוקם על ידי שני יזמים צעירים, תוך שהיא טוענת כי טובת הגולשים, שהם הלקוחות, לא תפגע. אותו מיזוג הביא לכך ש51% מאתר האינטרנט יוחזקו על ידי "ידיעות תקשורת" שהיא בפועל המפעילה של האתר וזו שגוזרת את רווחיו; One, כך לפחות על פי אתר 'The Marker', נוהל באותה עת על ידי אופירה אסייג בצורה שמתקרבת יותר למשרד יחסי ציבור של ספורטאים מסוימים ותוך ששמועות רחשו סביב המעורבות שלה עם גורמים אפורים וגורמים המקורבים לארגוני פשע (כך לפחות לפי הכתבה המלונקקת). אותן חשדות ושמועות לא מבוססות שהוצגו בעיתון המתחרה לא הפריעו לידיעות ואלו, מצדם, לא הפריעו לאסייג וחבריה לנהל את האתר באותה הדרך.

1.
החל מחודש מרץ 2007 החל ייגר-מייסטר, שנחשף היום כשלמה מן, לכתוב את הבלוג "עומדים בשער" בפלטפורמת תפוז (וראו הרחבה שלי). מן כתב ביקורת משתלחת נגד אסייג וחבריה תוך שהוא משתמש במעטה האנונימיות כדי להגן על עצמו מאיומים על עצמו ועל פרנסתו, כמו גם לשמור על אנונימיות בכל שזה נוגע למקורותיו; ייגר-מייסטר הופתע לגלות בחודש מרץ כי One פנו לתפוז, האתר שאירח את הבלוג, וביקשו להסיר חלק מהתכנים שפוגעים בשמם הטוב של One ואסייג. לאחר שהחליט כי מאס בכתיבה, ייגר חיפש מחליף וזה נמצא בדמות של תמיס, וזה העביר את הבלוג לוורדפרס.קום לאחר שהאמין שההגנה שאלו נותנים למשתמשי האתר גדולה יותר מאשר בתפוז. לא עברו חודשיים ותמיס קיבל גם הוא מכתב התראה בטרם פתיחה בהליכים משפטיים בו הוא נדרש להזדהות ולשלם סכום מפלצתי של שני מיליון ש"ח. במקביל, הוגשה תביעה על סכום זהה נגד שני מייסדי הבלוג: רביב שכטר ועודד קרמר וכן נגד שלמה מן. לא ברור כיצד הושגה זהותו של מן, שפוטר מעבודתו היום לאחר שהתגלה כי הוא הפעיל את הבלוג, אולם לדברי תמיס, יורשו, זה עשוי להיות באמצעים שאינם צו שיפוטי. (ועל כך, אני מאמין, יהיה פוסט נפרד בעתיד)

2.
מחרתיים תערוך ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת (זהירות, לינק דינאמי) דיון בהצעת החוק של ישראל חסון לתיקון חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות שקובעת כי אתרי תוכן גולשים יהיו אחראים בצורה ישירה לתוכן שמועלה על ידי הגולשים הן באחריות אזרחית והן באחריות פלילית (הסבר על אי חוקתיות הצעת החוק). הצעת החוק אמנם באה בגלל טוקבקים, אבל היא מתייחסת לכל תוכן גולשים באשר הוא ועשויה להוביל להשלכות משמעותיות על ביטוי בצורה שבה כל פרשת ייגר-גייט לא היתה מתרחשת מלכתחילה (לטוב ולרע).

3.
תפוז מעולם לא היו מאשרים בלוג כמו "עומדים בשער" אם הם היו צריכים לשאת באחריות אליו. הסיבה? לא כיוון שאותו תוכן מוציא לשון הרע, אלא כיוון שתפוז היו צד להתדיינות כאן. לא בכדי רפי גינת לא תבע את קפה דה-מרקר כשהוא תבע את אורן פרנק על לשון הרע, קולגיאליות קטנה בין האתרים מובילה לעסקים טובים יותר בסופו של דבר, גם אם דה-מרקר לא היה נמצא חייב בסופו של דבר. כשאופירה אסייג החלה את ציד המכשפות שלה נגד ייגר-מייסטר, היא איימה גם על תפוז בתביעה משפטית. דבורית שרגל, שהיתה עורכת תפוז באותה העת, אמרה בעצמה כי ייעוץ משפטי שניתן להם (ולדעת אפי פוקס בצורה רעה) מחייב אותם להסיר את התוכן; תפוז בסוף לא נתבעו על הסכום הנטען, אלא רק הבלוגרים אך אם הצעת החוק של חסון היתה מתקבלת, תפוז היו מעסיקים צבא עורכי דין כדי לבחון את כל הגשות הגולשים, טוקבק אחרי טוקבק כדי להסיר מעצמם אחריות, אלה, עם יד קלה על ההדק, היו מוחקים תכנים (ולעיתים בלוגים שלמים) כדי לרצות את מעסיקיהם.

4.
One נמצא בבעלות של ידיעות (ומשפחת מוזס), אחת המשפחות העשירות בישראל ובבירור אחת המעורבות ביותר בשוק התקשורת הישראלית. קשה שלא למצמץ ולמצוא מעורבות שלהם בעסק כלשהוא: רשת, זכיינית ערוץ 2, הוט, ידיעות אחרונות ועוד. קשה להאמין שכשכח כזה יוצא נגד שלושה בלוגרים קטנים העיתונות תהיה אובייקטיבית. אולם, לידיעות יש כח אחריות נוספת, וזו האחריות ללקוחות שלה: הגולשים. בין אם הביקורת נגד One מוצדקת ובין אם לא, הלקוחות של אתרי האינטרנט צריכים להיות חשופים לתחרות אמיתית בשוק התקשורת; יציאה נגד אמצעי תקשורת מתחרה (קטן ככל שיהיה) מסכלת את התחרות החופשית על הלקוחות: תביעה של שני מיליון ש"ח רומזת לכל מי שמעוניין לכתוב בלוג ביקורת שלפני שהוא יבקר את אסייג וחבריה הוא חייב להשיג לעצמו ייעוץ משפטי.

5.
שני וקטורים פועלים במקביל על תוכן הגולשים בארץ באפיקים משפטיים נפרדים: הוקטור הראשון הוא הלחץ המשפטי, זה שקובע שביקורת תקשורת מבוצעת באמצעות התקשורת בלבד (ומדי פעם על ידי העין השביעית של המכון הישראלי לדמוקרטיה), הוקטור השני הוא של המחוקק שאומר שתוכן גולשים כפוף, דה פקטו, לחסד של האתר שמעוניין לתת לו במה. כלומר, אם אתה רוצה להתבטא עלייך להשיג קודם כל במה. במה (וקוראים) כידוע עולים כסף, לא בטוח שלכולנו יש את זה.

6.
אני לא נכנס לסוגיה האם דבריו של ייגר-מייסטר היו לשון הרע או לא, זה לא יועיל. השאלה הנכונה היא מדוע לתבוע אותו? מדוע לקחת בלוג קטן שנקרא על ידי אלפים ספורים של קוראים ולהביא אותו לכותרות העיתונים כדי שכל המדינה תדע שאתר מסוים מפעיל על המבקרים שלו לחץ משפטי? מדוע לא קיבל One את הביקורת ופעל לתקן אותה (או להתגאות בכך שהוא אתר צהוב, אם כך באמת הדבר?) מדוע הגברת אסייג לא הגיבה ואף לא פעם אחת בצורה שאינה משפטית?

7.
היום זה באמת איזה בלוג נידח, אבל כיצד יתמודד "חוק הטוקבקים" ואופירה אסייג עם סרטונים כמו זה שמועלים ליוטיוב ומשמיצים אותה בצורה חמורה בהרבה? האם להסתבך עם גוגל זה כבר יותר מדי עבור One? נחכה ונראה.

8.
שיהיה ברור לכולם, האחריות על ההתנהגות של One היא בידי "ידיעות תקשורת", אלו צריכים להוקיע את ההתנהגות ולדאוג שביקורת תתקבל בצורה לגיטימית. אם ארנון מוזס ויון פדר לא יגנו על הגולשים ועל הטוקבקיסטים, לא ישארו להם לקוחות בסופו של דבר, ויש גבול לכמה שמפרסמים מוכנים לתת כסף כשאף אחד לא צופה באתר.

(…)

0.
חנן כהן מביא את מאמרו של עמיר פרידמן בעד חוק הצנזורה. פרידמן טוען, בקצרה, כי העובדה שבג"צ פלייבוי (בג"צ 5432/03 ש.י.ן. נ' המועצה לשידורי כבלים ולווין) אישר הגבלה של הקרנת פורנוגרפיה אומרת שגם החוק עצמו מידתי. הלוגיקה עצמה פשוטה וברורה, אולם אינה נכונה כלל. חשוב להבין שבבג"צ פלייבוי הצד המשיב לעתירה היה הצד הנפגע, וההגבלות מכח הוראות שר התקשורת הגבילו אותו. כלומר, מדובר בהגבלה על הביטוי הפוגעני ולא על הגישה אליו. בכל רגע נתון בו שודר ערוץ פלייבוי בהתאם לחוק, כלומר: כל עוד הביטוי אסור על פי חוק, אין בעיה לפגוע בו. (וראו את תשובתי אמש לאן בולין).

1.
בקצרה מאוד: לא רק שבג"צ פלייבוי כלל אינו רלוונטי כיוון שערוץ פלייבוי (או בעל הזכויות בו) היה זה שהוטלו עליו ההגבלות, ולא ספק השירות, אלא גם שבאותו פסק דין קבעה כב' השופטת דורנר כי:

במיוחד בולט האינטרנט, שתפוצתו רחבה מאוד, והמאפשר גישה קלה לתכנים פורנוגרפיים קשים בהרבה מאלה של ערוץ פלייבוי. נראה שאף אין זה לא עניין של זמן עד שהנוחות והזמינות של תכני האינטרנט יעלו על אלו של כל מדיום אחר. במצב עניינים זה, הפגיעה בכבוד הנשים מתוספת בכבלים ובלוויין של ערוץ ארוטי או פורנוגרפי בודד בעל תכנים קלים יחסית (או אף מתוספת של יותר מערוץ אחד כזה) אינה יכולה להיות קשה במיוחד.

כלומר, לדידה זמינות התכנים באינטרנט "מפצה" על העדרם בשידורי הכבלים והלווין. יותר מכל, הלוגיקה הפשוטה לכאורה שמציג עו"ד פרידמן במאמר הקצר והלקוני שלו פוגעת בחופש הביטוי. פרידמן מפרש את בג"צ פלייבוי בצורה שאינה ראויה ושוגה בהבנה היסודית של זכויות משפטיות: הפגיעה בחופש הביטוי צריכה להעשות כנגד תכנים אסורים. התכנים המצונזרים על ידי חוק סינון אתרים אינם כאלה.

2.
ואם כבר מחוקקים בורים וצנזורה, אז ראוי לתת את דעתנו למחוקק בור בחו"ל. טים קאוץ', מחוקק מקנטקי, מציע כי טוקבקיסטים יחוייבו להזדהות (וכל תורם תוכן אחר) וכן כי פלטפורמות של תוכן גולשים יחוייבו לקבל פרטים אמיתיים. הצעת החוק אינה שונה מאחותה הישראלית מבית ישראל חסון אלא שבארצות הברית יש עוד פחות משמעות לאתרים מדינתיים. עולה, כמובן, השאלה האם יחסמו אתרים שאינם עומדים בקנה אחד עם החוק, במיוחד כיוון שבקנטקי יש כבר היסטוריה של חסימת אתרים, גם אם הם פוליטיים. הרעיון עצמו, כמובן, בא מכוונה טובה, אבל מה יקרה? אין לי מושג.

3.

4.
אולי כדאי באמת להשמיד את האינטרנט?

0.
לפי שלושה שבועות הסברתי על ההסדרים הפוליטיים בנוגע להצעת החוק 892 כשהבהרתי שש"ס, כשותפה קואליציונית, מפעילה לחצים אדירים על מנת לקדם את הצעת תיקון חוק התקשורת (פ\892) מה שקרוי בשפת עמך חוק 892. היום, בעת הדיון על הצעת החוק של אלכס מילר שתחייב ספקיות אינטרנט ליידע את לקוחותיהם על הסכנות ברשת, כל האינטרסים הפוליטיים קמו מיידית.

1.
הפרטיכל המלא של הועדה כפי שהקלדתי (ולא ערכתי מקוצר הזמן) מציג תמונה מעניינת מאוד. הישיבה נפתחה בכך שנציגת משרד התקשורת הסבירה את התנגדות משרדה לחוק בכך שלדעתה הצעת חוק כזו מיותרת. כך אמרה עו"ד גלזר: "כמו שציין ח"כ ארדן יש לנו הוראה דומה מאוד להוראה ברשיונות של חברות שמספקות שירותי אינטרנט. ההוראה אומרת שבעל השירות יספק עלון מידע מודפס [על הסכנות - י.ק.] (…) הם צריכים לספק למקבל השירות עלון מידע מודפס הכולל אזהרה על תכנים לא מתאימים ודרכים למנוע את הגישה. התיקון הזה הוא ממאי 2004. (…) עמדת שר התקשורת היא שצריך להתנגד להצעת החוק כי הדבר מיותר". ואולם, לא עברו מספר דקות ופיני יצחקי, יועץ שר התקשורת, אמר: "השר רואה ביוזמה יוזמה ברוכה, אבל השר תומך בהצעת החוק 892 שתומכת לא רק ביידוע והוא כולל אף יותר ממה שהצעת החוק הנוכחית מציעה. אני לא רוצה להכנס להצעת החוק ההיא, אבל מבחינתנו אפשר אף להגביר את רמת היידוע".

2.
כלומר, הסיבה להתנגדות לחוק של מילר, שמנסה לטפל באותה "בעיה" שאמנון כהן מנסה לטפל בה היא שאם הצעת החוק של מילר תעבור, הרציונאל להצעת החוק של ש"ס יעלם. מילר הסביר זאת בצורה הטובה ביותר כשהסביר שהסיבה לכך שלא נאכפה חובת ההודעה עד היום היתה רצון סמוי של מחוקק להביא למצב שבסקרים יראו שלהורים אין ידיעה ושליטה לגבי התכנים אליהם נחשפים על הצעירים כדי להכשיר את הקרקע להפרות זכויות אדם בסיסיות בהצעות חוק כמו 892.דבריו של מילר לא רק שבאו להראות כי למחוקק מצד ש"ס אין בכלל כוונה להגן על הילדים, אלא שהמטרה היא הגבלת זכויות האזרח ולא הגנה אמיתית.

3.
עד אותו רגע הישיבה נוהלה על מי מנוחות. ח"כ ארדן, ח"כ מילר וישראל חסון היו החברים היחידים בועדה. באותו הרגע, ככל הנראה, כוחות פוליטיים פעלו ונכנסו לחדר הועדה לא מעט חברי כנסת, כולם מהקואליציה, יחד עם אלי אפללו, שמתפקד כיו"ר הקואליציה. מאותו הרגע היה מדובר במשחק מכור. ח"כ יואל חסון (שחשוב לחזק אותו בתוך סיעתו) אמר דברים חריפים נגד הקואליציה למרות שהוא חבר בה, לאחר שיצא מהדיון ברביזיה על 892 כדי לא לתמוך בהחלטת הממשלה אך לא לפרק את הקואליציה. דברים חמורים ממנו אמר ח"כ אבישי ברוורמן בנוגע לטקטיקה שחברי הכנסת של ש"ס נוקטים: "אם המשחק הוא פוליטי גרידא זה לא נכון למצביעי קדימה והעבודה". ברוורמן אמר את מה שכולנו כבר יודעים: ויתורים פוליטיים כואבים נעשים על מנת להשאיר את ש"ס בממשלה, החופש של כל אחד מאיתנו הוא חלק מאותם ויתורים.

4.
חברי הכנסת שהצביעו היום נגד הצעת החוק של מילר עשו זאת מבלי שתהיה להם סיבה עניינית לעשות כן. אם הם באמת היו מעוניינים בהגנה על ילדים, אז קידום החוק של מילר (במקביל ל892) היתה יכולה להיות הפעולה הרציונאלית: הגנה על ילדים מהר, עכשיו ועל ידי מונע הנזק הזול ביותר: ההורים. מצד שני, אף אחד מחברי הכנסת שהצביע נגד החוק לא מעוניין בהגנה על ילדים, הם מעוניינים במנגנון לכפיית צנזורה.

5.
באף אחת מהמדינות בהן מיושמת צנזורה מדינתית אין סינון או צנזור של תכנים חוקיים. בכל אחד ממקרים אלו הצנזורה היא על תכנים שביטויים אסור על פי חוק. רק בישראל המנגנון המדינתי שיהווה סכנה בטחונית למדינה ויאפשר סינון מרכזי יסנן גם תכנים שמותר להציגם על פי חוק. זהו סינון חסר תקדים אפילו בסין. לשם השוואה, למרות שסין מחזיקה סינון כמעט מלא של תכנים, התכנים שמצונזרים שם אסורים על פי חוק בהצגה בסין (דיונים על דמוקרטיה, פאולון גונג וכדומה). רק בישראל הסטנדרט הלא חוקתי יפגע בביטוי מוגן גם מבלי שזה יהיה בלתי חוקי.

6.
הצעת החוק 892 היא לא חוקתית. חלופתו של מילר היא הצעת חוק מידתית. לכשידרשו אנשי משרד המשפטים להגן על 892 בבג"צ הם יצטרכו להסביר מדוע לא השתמשו בחלופות שפוגעות פחות, מה שנקרא בשפה משפטית "במידה שאינה עולה על הנדרש". יעמוד היועץ המשפטי לממשלה, וישאל אותו כב' השופט מדוע ייושם מנגנון צנטרליסטי של סינון תכנים כאשר ניתן היה לספק מידע לאזרחים ולתת להם את הכח לבחור, וזה יצטרך להסביר כיצד חשיפה של ילדים לפורנוגרפיה מצדיקה פגיעה בחופש הביטוי של בגירים וניהול מעקב ומאגרי מידע שפוגעים באזרחים, וכל זאת כאשר היה ניתן לפתור זאת בדרכים קלות יותר.

7.
כפיה של אמות מוסר ודת חייבת להעשות במקרים קיצוניים בלבד על אוכלוסיה שאינה מעוניינת בכך. מספר עיריות בהן ישנם תושבים חרדים החליטו, בעבר, לאסור על מכירת מוצרי חזיר בשטחן. ח"כ מרינה סולודקין עתרה לבג"צ (בג"צ 953/01 סולודקין נ' המועצה המקומית בית שמש) וביקשה מבית המשפט הגבוה לצדק לפסוק כי כפיה של אמות מוסר אלו באמצעות חקיקה הינו פסול. כב' הנשיא (דאז) אהרן ברק פסק כי:

התכלית השניה אשר חוק ההסמכה נועד להגשימה עניינה הרצון להגשים את חירותיו של הפרט. זו היתה תכליתו הסובייקטיבית של חוק ההסמכה. זוהי גם, כתכליתו של כל חוק אחר בישראל, תכליתו האובייקטיבית. חירות זו מעוגנת בפסיקתו העניפה של בית משפט זה מאז קום המדינה. היא מעוגנת כיום בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיפים 2 ו-4). חירות זו כוללת את חירותו של כל פרט לקבוע לעצמו את אורח חייו וממילא את החופש להחליט איזה מזון יקנה ויאכל ואיזה מזון לא יקנה ולא יאכל. איסור על מכירת בשר חזיר פוגעת בחירות זו (ראו פרשת אקסל, עמ' 1531 (הנשיא אולשן); פרשת מנשי, עמ' 217 (השופט ברנזון); פרשת לובין, עמ' 1067 (השופט זילברג)). בהיות האיסור מונע משיקולים דתיים, הוא אף פוגע במצפון וב"חופש מדת" (ראו פרשת לובין, עמ' 1079 (השופט זוסמן)). ביסוד תכלית זו מונחת ההשקפה כי "אין כל הצדקה להתערבות המדינה בחופש הפרט" (הנשיא אולשן בפרשת לובין, עמ' 1058), וכי "לא מן הראוי להתערב בחיי הפרט, ולכפות על הציבור אורח חיים אשר אינו מקובל על הכלל כולו" (השופט זוסמן בפרשת לובין, עמ' 1076). זאת ועוד: יש להבטיח את חופש העיסוק של המוכר. איסור על מכירת בשר חזיר ומוצריו פוגע בחופש זה של המוכר.

8.
בעוד האיסור על מכירת חזיר הוא איסור על פעולה שנעשית בציבור; האיסור על צריכת אינטרנט לא מסונן (או חובת הסינון) נעשית בתחום הבית הפרטי של האזרח ובמקומות מוצנעים, בהם הסטנדרטים של חופש גבוהים עוד יותר ממקומות ציבור. לכן, אני מקווה לפחות, שעיניהם של חברי הכנסת יפקחו ואלו יבינו כי אותו חוק 892 אינו ראוי להיות חלק מספר החוקים שלנו.