ה-תקווה | בעזרת ה' |
0.
מחר, אולי לראשונה בישראל, יפתחו הקלפיות כאשר לא רק שאין תוצאה ברורה חזויה, אלא יש ארבע מפלגות שעשויות עדיין להרכיב את הממשלה: הליכוד, קדימה, ישראל ביתנו ואפילו העבודה. אם כל אחת מהמפלגות מדשדשת סביב 20 המנדטים, שני שלישים מכנסת ישראל מראים שאין צורך בהעלאת אחוז החסימה, אלא שבישראל נוצרים ארבעה-חמישה גושים של ימין קיצוני, ימין, מרכז, חרדים ושמאל מתון. שאר השכבות: השמאל הקיצוני ומפלגות סקטוריאליות אינן נמצאות בקונצנזוס ואינן חלק מהותי מהעם. כל אחד שתומך בהן מייצג את ישראל האחרת: השמאלן הקיצוני שלא מאמין בצדקת המלחמה ועדיין מאמין שיש מקום לשלום, החרדי שמעוניין באוטונומיה התרבותית שלו והערבי שנלחם למען שוויון זכויותיו.
1.
הבחירה שלי כבר נעשתה. היא נעשתה ברגע אחד וספונטני בו קיבלתי שיחת טלפון שביקשה שאסייע לכתוב את המצע הטכנולוגי של התנועה הירוקה מימד. השיחה הראתה שיש אנשים שאיכפת להם מהנושאים שקרובים אליי, אבל לא רק להם. השיחה הבהירה לי שיש מקום לאנשים שכמוני ולדעות שלי בשיח הישראלי: שיח של זכויות וחירויות ולא שיח של חובות ונאמנויות.
הזכות הבלתי מנויה של כל אחד מאיתנו לנשום אוויר נקי הגיעה לכנסת רק במושב האחרון בזכות שניים: דב חנין ומיכאל מלכיאור; כך גם הזכות הבלתי מנויה של כל אחד מאיתנו לחינוך ולחופש תרבות בזכות הרב מלכיאור.
2.
חירויות, ואולי נושא זה נשתכח במדינה דמוקרטית, אינן תלויות בנאמנות כלשהיא ואינן "זכות". זכות היא משהו שיש לאזן מול צד אחר, חירות היא משהו שאין להגבילו. חירות הביטוי, חירות ההצבעה וחירות ההתאגדות הפוליטית הן שלוש חירויות שהשיח הרפובליקאי של אביגדור ליברמן מנסה להתיק מספר החירויות שלנו במסווה של זכויות.
ה'נאמנות' שנחרתה משום מה כמשהו אמורפי בשיח בזכותו של ליברמן היא משהו לא מוגדר. ברור שאי-נאמנות היא לא מימין, הלאומן הגדול ביותר תמיד יהיה נאמן למדינה שלו. הסוציאליסט הפציפיסט, לעומתו, לעולם לא יהיה נאמן למדינה, הוא יהיה סוכן זר שמעוניין לקדם גיס חמישי.
3.
ליברמן של 2009 מסוכן ממאיר כהנא של 1988 ואני בספק אם ועדת בחירות כלשהיא תוכל לפסול מועמד עם תמיכה כה רחבה בציבור. והאשמה? האשמה היא בידי אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, אותם שלושה שפעלו לסכל כל אפשרות לשלום עם שכנינו הערבים ופעלו למנוע הסדר קבע בצורה עקבית, חרחרו מלחמה וגרמו לכך ששיח שהיה אמור להיות שיח של זכויות הפך לשיח של חובות.
4.
אם ברק ואולמרט הם הסיבה להגעת אביגדור ליברמן, אז מהי התרופה? [אם ליברמן הוא סימפתטום של מחלה] מה ישיב לאזרחי ישראל את האמון והתקווה? כשמבטאים את ההמנון הלאומי ומדברים על שמו 'התקווה', שוכחים לגמרי את המשמעות מאחורי המדינה הזו: לחיות כעם חופשי בארצנו. כ-עם חופשי מדבר על חופש (במובן של חירות), מדבר על 'עם' ועל 'כמו', 'כמו' כיוון שאיננו מורכבים מעם אחד. קיבוץ גלויות היינו וקיבוץ גלויות נשאר, אולם, הקרקע הזו מחייבת שאנו נחייה כעם אחד: יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, ציונים, עניים ועשירים, למרות שאין לנו דבר שמאחד ביננו למעט תקווה.
4.1
התקווה היא ההמנון הלאומי, אך יש כאלה שמאמינים שיש להכניס בו שינוי ואני נמנה עליהם. יש עוד כאלה שחושבים שהרצון לשנות את ההמנון הוא משהו לא לגיטימי, אבל אותם אנשים יחושו גם לא בנוח אם אדם ישיר "נפש מוסלמי הומיה". אבל הדיון הוא לא על האם צריך לשנות את 'התקווה' או לא, הדיון הוא על מה התקווה אומרת לנו.
5.
ה-תקווה היא חוסר הייאוש שלנו, העדר הליברמניזם והיכולת של כולנו, בצורה סולידרית, לפעול למען עתיד טוב יותר: לחנך, לפתוח, לקבל. את התקווה הזו אני רואה בתנועה הירוקה-מימד כשאני הולך להצביע לה, את התקווה הזו אני רואה בעינהם של פעילים שאינם תאבי שלטון אלא תאבים בתיקון עולם.
5.1
אני לא מצביע כי אני מפחד ממלחמה או ממשבר כלכלי, אני לא מצביע כי אני מפחד מביבי, אני לא מצביע כי אני מפחד ממשהו, אני מצביע בעד ולא נגד. וזה אולי מה שחסר. בימים האחרונים יצא לי לראות הרבה יותר מדי תשדירי תעמולה ואף אחד מהם לא זורע תקווה, התעלות הנפש שהיתה ב"ישראל מחכה לרבין" ב1992 לא קיימת עוד, איפה התקווה שלנו?
6.
בעזרת ה', אנחנו ננצח. [ואם אלהים רוצה לעזור, אז הנה הזדמנות להוכיח שהוא בכלל קיים].
