Intellect or Insanity

[הוגש כאבסטרקט לכתב העת "מעשי משפט"] עורכי דין נתפסים לעיתים כאנשים הרעים בכל סכסוך, ולא בחוסר צדק. פעמים רבות עורכי דין הם אלו שמייצגים את הלקוח בתקשורת, מדברים עבורו, מסבירים את הכל וצריכים לעשות הכל כדי לשמור על טובת הלקוח. כך קורה שפעמים רבות אנו כועסים על עורך הדין של נאשם או חשוד במקום לכעוס על הנאשם עצמו: הוא הרי רק פיון במשחק, ונדמה לנו שעורך הדין הוא השחקן.

לעיתים, המצב מתהפך ועורכי הדין חושבים שהם השחקנים, כשבפועל הם רק כלי שרת בידי הלקוח. ממצב זה צריך להזהר במיוחד כי עורך הדין הוא לא חלק מהמשחק, הוא כלי של הלקוח שלו, הוא צריך לדאוג לטובתו ולהביא למצב בו הלקוח יקבל את הצדק הטוב ביותר עבורו.

עורכי דין מסוימים, שנתפסים לעיתים כעורכי דין שהינם צד להליך, לוקחים את עבודת עריכת הדין ככלי לשינוי חברתי, בין אם באמצעות ליטיגציה פלילית או אזרחית. אותם עורכי דין נוטלים עליהם תיקים בעלי משמעות לשינוי חברתי, אף אם תיקים אלה אינם עתירות לבית המשפט העליון, וכן יוזמים חקיקה בתחום בו הם מעוניינים לבצע שינוי חברתי (לדוגמא, עמה 1213/04 ורד פרי נ' פקיד שומה גוש דן, ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נ' ורד פרי, הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן התשס"ח – 2008 שהוגשה על ידי  עו"ד דן חי). עורך הדין האקטיביסט עשוי, לעיתים, להחליף את העותר הציבורי שנדרשה לו זכות עמידה בפסיקה וכן היה מגיע בדרך כלל כעתירה.

אבל האם עורך דין שלוקח צד בסכסוך אוטומאטית הופך להיות עורך דין פחות טוב? קל יותר לעורך הדין לבחור את התיקים בהם הוא מאמין, התיקים שהוא יודע שהוא יכול לקחת לבית המשפט ולזכות בתהילה יחד עם הלקוח ולאו דווקא התיקים האפורים, בהם הויכוח הוא לא על צדק אלא על כסף. רוב התיקים האזרחיים, הלא, הינם תיקים בהם שני הצדדים צודקים במידה שווה.

עורך הדין האקטיביסט הינו סוג חדש של עורך דין, שהפסיקה והפרקטיקה צריכה לשים דעתה לגביו. [\הוגש כאבסטרקט]

אני משתדל שלא להגיע לבתי משפט, אבל כעורך דין שעובד במקצוע זה לא קל: כל יום יש עשרות עוולות שאני רואה מולי ואת רובן אני מעביר לחברים שלי, אני משתדל להתמקד בייעוץ משפטי לסטארטאפים, חוזי השקעה, תנאי שימוש ופרטיות, רשיונות תוכנה וכאלה. מדי פעם, כשצריך,אני מרגיש מחויב למטרה והולך לבתי משפט. אני משתדל שזה יהיה בעניינים שלפחות בעיני נתפסים כעקרוניים: כשאני מגיע לבתי משפט אני לא מצפה להתעשר אלא לעזור למי שצריך עזרה.

אני לא עושה את זה במחשבה של "אני בצד של הטובים" אלא במחשבה שבלי מה שאני אעשה, אולי "הטובים" ישארו טובים, צודקים ורחוקים מהצדק. אני עושה את זה  במקום לתת 5 שקלים לקבצנית ברחוב, כי לתת לה את  הכסף לא ישנה את העולם, אתה הולך ודואג שהיא תוכל לעבוד; אתה הולך ועוזר לאלה שנאלמו לקבל את קולם בחזרה, רק כי אתה מאמין שאם הם לא יצעקו אז המדינה הזו הולכת לפח.

כן, זה פוגע בפרנסה, זה גם לא ממש כדאי אף פעם, אבל זה משהו שאתה חייב לעשות. כמות עבודות  הפרו-בונו שאני עושה שלא מניבה אפילו הכנסה, כי היא לא בתחום העיסוק שלי (כך שלהיות מוכר כמי שעוסק בתחום לא עוזר לי) גורמת לי לפעמים לחשוב אם הכל כדאי.

אני גם צריך לזכור שזה שאני לוקח צד לא הופך אותי לחלק מהצד, וזה לא תמיד קל.

ואז יש בוקר כמו היום, שבו אתה יודע שאתה יכול באמת לעשות משהו (ואפילו לא להתפרנס ממנו); נקווה שזה יגמר טוב.

[עדכונים בהמשך]

[ושוב פוסט תיאורטי לשבת] השאלה הגדולה שחלק ניכר מאזרחי ישראל שואל את עצמו היא למי להצביע ביום שלישי בבוקר? רוב חברי אינם בהכרח בדעה אחת עמי שצריך להצביע לתנועה הירוקה-מימד ויהי מה, גם במחיר של לא לעבור את אחוז החסימה וגם במחיר של העלאת בנימין נתניהו לשלטון. הסיבה לכך פשוטה, כל אחד מהמצביעים יודע שהקול שלו לא יגרום לכך שנתניהו לא יהיה בשלטון, אלא רק אם כלל האזרחים יתאגדו ויחלקו מידע, הם יוכלו לגרום לכך שנתניהו לא יבחר אלא ציפי לבני, שהיא לא מועמדת מושלמת על דעת כולם אבל עדיפה על נתניהו.

כשהעניין מנוסח כך, הוא מזכיר בצורה מסוימת דילמה אחרת, מתחום תורת המשחקים, שנקראת דילמת האסיר. על דילמת האסיר אין צורך להרחיב, וגם אם יש אז דילמת האסיר מוגדרת בצורה יפה בויקיפדיה, צאו, קראו ושובו בקצרה [כאן אולי המקום להעיר שדילמת הצייד גם עשויה להיות מתאימה כאן, אבל בגלל הפשטות של דילמת האסיר, העדפתי להשתמש בה כדי להסביר את העניין בצורה פשוטה]; לכן, ובפשטות גבוהה מאוד, שמאפיינת את תורת המשחקים, מהמידול שאני מציג כאן השמטתי דברים שוליים כמו אהוד ברק, אביגדור ליברמן ומרצ ונותרתי עם שלושה מועמדים בבחירות: לבני, נתניהו ו'מפלגה אחרת'

כל אחד מאזרחי ישראל יכול לבחור בין שתי חלופות (בהנחה שהשחקן הרציונאלי מעדיף את ציפי לבני על בנימין נתניהו. החלופה הראשונה היא לבחור בציפי לבני, כאשר ההצבעה היא לא רק בלבני אלא ברשימה של חדלי אישים כמו שאול מופז, רוחמה אברהם, צחי הנגבי, מאיר שטרית ואלי אפללו. מנגד ההצבעה ל'מפלגה אחרת' (עבור כל שחקן בנפרד) מגלמת תועלת של קרבה אידיאולוגית; המפלגה ה'אחרת' קרובה הרבה יותר להשקפתו של המצביע ומכילה רשימה איכותית יותר, תהא ה'מפלגה האחרת' אשר תהיה.

עכשיו, לעניין התועלות.

המצביע הרציונאלי היה מפיק תועלת של 100 מאי בחירתו של נתניהו ובחירתה של לבני תחתיו; מנגד, בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה תגרום למצביע הרציונאלי נזק של 100; אם לעומת זאת, המפלגה שהרציונאלי יצביע עבורה תכנס לקואליציה ונתניהו יהיה ראש ממשלה, התועלת של המצביע תהיה 25 ואם המפלגה תכנס לקואליציה ולבני תהיה ראש ממשלה, התועלת תהיה 75. [ההנחה כאן היא שכל מפלגה רציונאלית תרצה להכנס לקואליציה, שוב, הפשטה].

מטריצה פשוטה:

נשאר לרגע בתחום התיאורטי למדי; אם יש דבר אחד שניתן ללמוד מדילמת האסיר היא כי למרות שאין באפשרותנו לבחור את השורה בה אנו נמצאים (לבני או נתניהו), אנו בהחלט יכולים לבחור את הטור שלנו. כלומר, אם ממוצע התועלות שלנו בטור ב' (מפלגה לא בקואליציה) הוא אפס, בטור א' (מפלגה בקואליציה) אנו יכולים לראות כי ממוצע התועלות הוא +100 50, לכן הבחירה שלנו ברורה, בכל מקרה נעדיף להיות בטור א' ולהשקיע שם את הקול שלנו. [שוב, התועלות כאן ממוצעות ומופשטות לעיפא, המטרה היא לא להתווכח על סיכויים].

וכאן מגיע עניין פערי המידע. עד לשלב הזה במשחק לא היתה לנו יכולת לדעת מי ראש הממשלה שלנו ולא היינו יכולים להתערב בכניסת המפלגה לקואליציה, והנה מגיעים סקרי סוף השבוע שאומרים לנו כי הפערים בין המועמדים שלנו הצטמצמו. כעת, כשאנו יודעים שהפעולה שלנו יכולה לשנות לא מעט, מה אנו עושים? האם כל הצבעה שלנו ל'מפלגה אחרת' מחטיאה למטרה וגורמת לכך שלבני לא תהיה ראש ממשלה, או שמא לבני תהיה ראש ממשלה גם בלי ההצבעה האישית שלנו?

כאן בדיוק נכנסת הדילמה המשותפת; לו כלל אזרחי ישראל (הרציונאליים) היו יכולים להתאגד ולקבוע כי הם בוחרים בציפי לבני, הרי במקרה כזה ציפי לבני היתה נבחרת והאזרח הרציונאלי (הפרטי) היה מפיק תועלת של 100. אולם, בידיעה שכלל אזרחי ישראל הולכים לבחור בלבני, הוא היה מבין שעדיף לו להצביע עבור 'מפלגה אחרת' כיוון שלבני בכל מקרה תהיה ראש ממשלה, ועדיף לו למקסם את התועלות שלו..

במקביל, לו היה יודע ששאר האזרחים הרציונאליים פועלים כך בדיוק, היה מבין שגם לו היה בוחר בלבני, זו לא תהיה ראש ממשלה. לכן, הוא היה מעדיף לבחור ב'מפלגה אחרת', כדי שגם אם נתניהו יהיה ראש ממשלה, עדיין 'מפלגה אחרת' תהיה שם כדי לאזן אותו.

נקודה זו נקראת 'שיווי המשקל של נאש' והיא מוגדרת כאסטרטגיית הפעולה שלו ידע השחקן הרציונאלי ששאר השחקנים יבחרו באסטרטגיה בה הם בחרו, עדיין היה מעדיף את האסטרטגיה הזו.

כעת, כשהבנו שהצבעה ל'מפלגה אחרת' נמצאת בנקודת שיווי המשקל של נאש, ניתן להסתכל על כמה מהמהלכים הלא-רציונאליים של חלק מהמפלגות לעת עתה: מספר מפלגות, ובינן מרצ והירוקים. הירוקים מתעקשים להציג את הסכם העודפים שלהם עם קדימה ולהבהיר שהקולות העודפים בירוקים עשויים ללכת לקדימה (ולהפך). מרצ, מנגד, בוחרת לתקוף את קדימה ולהבהיר כי הצבעה לקדימה אינה הצבעה פמיניסטית ואינה עומדת בקנה אחד עם ערכי התנועה, אולם מנגד מדליפה באמצעות 'מקורבים' מכתבים בהם מובהר כי מרצ מתחייבת לתמוך אך ורק בלבני על מנת להקים ממשלה.

בהנחה ששתי המפלגות היו בעלות אלקטורט זהה, האסטרטגיה [סיגנלינג] של מי מהמפלגות היתה מוצדקת יותר? הירוקים מציגים אסטרטגיה מנצחת כאשר הם טוענים שהקול אינו אבוד; כל קול שלא יעביר אותם את אחוז החסימה (או יכניס אותם לקואליציה) הוא קול שילך ללבני כראש הממשלה [כמובן, תוך התעלמות מהעובדה שאם לא יעברו את מכסת המנדטים, לא יוכלו להעביר את הקולות העודפים ללבני]; מרצ, לפחות באסטרטגיה הפומבית שלה, מנסה לדחוף כמה שיותר אנשים לשנות את שיווי המשקל של נאש.

מרצ מבהירה כי היא לא תשב עם נתניהו בממשלה, כך שמבחינת המצביע הרציונאלי, האפשרות של 'מפלגה אחרת' בקואליציה יכול להתקיים רק אם לבני תהיה ראש ממשלה. במצב כזה, ותוך שהשחקן יודע שהוא לא יכול להגיע למשבצת בה התועלת היא מינוס 75, אין לו מנוס אלא להצביע ללבני. המצביע ה'רציונאלי' לא יכול אלא להבין מהתנהגות "בעל הבית השתגע" של מרצ שאין לה כל כוונה לשבת בממשלה אחת עם נתניהו, ולכן השחקן חייב  לעשות ככל יכולתו על מנת למנוע מנתניהו הצבעה.

כאשר יש רק שתי אפשרויות הצבעה (מרצ או קדימה) העניין פשוט, אבל כאשר מתווסף טור נוסף, של עוד מפלגות, אז חישוב התועלות שונה לגמרי.

מה אתם הולכים לעשות?

עכשיו זה כבר ברור, אחרי יותר משבועיים של מלחמה, ישראל שבעה מההרג ומהתקפות ורק מנהיגיה נותרו עם הרצון להמשיך את המלחמה עד לבחירות. ולראיה, מאמר המערכת בעיתון 'הארץ' של יום ו' האחרון כבר קרא לסיום שפיכות הדמים (אחרי שכבר תמכו במבצע בתחילתו)

החלטה 1860 של מועצת הבטחון של האו"ם לסיים את המלחמה בעזה ולהביא להסדר שימנע הרג מיותר. הדרך, כמובן, צריכה להיות רצופה בהסכמה לפיה ירי על אזרחים, ללא קשר למיהם אותם אזרחים, הוא פסול מעיקרו.

שני אנשים צריכים להתבייש בעצם אי עמידתם נגד המלחמה: חיים אורון, מנהיג מרצ ש'לא מתפשר' ואפילו היום לא מודה בטעותו וממשיך לטעון שהיציאה למלחמה היתה מוצדקת ובנימין נתניהו שממשיך להגיד שהוא מחזק את תושבי הדרום וחיילי צה"ל, תוך שהוא 'מקפיא את הקמפיין'. הצביעות של שני מנהיגים אלו עוברת כל נורמה, אפילו מאלו שנהוגות במחוזותינו הצינים.

ההפגנה שנערכה ביום שבת מול הקריה היתה התחלה טובה להבאת ההתנגדות למלחמה למרכז; חבל שעל ידי הצטרפות מרצ לקואליציית המתנגדים למלחמה הם החליטו לדחוק הצידה את אלו שקוראים בקול נגד מלחמה זו מיומה הראשון. המצב רק החמיר, מיומה הראשון של המלחמה, וזה היה ברור, אך לא העובדות השתנו, אלא דעותיהם של האנשים.

אל לנו לנקוט בגישת "תינוקות שנשבו" כשאנו מתייחסים לאנשי מרצ והשמאל המתון ש"חזרו בתשובה". השמאל המתון הוא פרגמטי ויתמוך במלחמות בהן יש לנו מצד אחד סיכוי לנצח ומצד שני הצדקה כללית. עכשיו, אחרי שגם חברי מרצ מתנגדים למלחמה (הזו) צריך רק לחכות לרגע בו חבר הכנסת הראשון מטעם מפלגת העבודה יתנגד למלחמה.

אולי ההצלחה הגדולה ביותר של תומכי המלחמה היתה בכך שהצליחו לתייג את מתנגדי המלחמה כשונאי ישראל; עצם התיוג של שמאל קיצוני וערבים שאינם מעוניינים בשלום הדרום היתה הצלחה כבירה כיוון שהצליחה ליצור דה-לגיטימציה לשיח עצמו על המלחמה. המחשבה כאילו הליכוד, יחד עם שאר מחרחרי המלחמה, הם אלו שמעוניינים בטובת העם בעוד שהמתנגדים למלחמה מעוניינים בטובת החמאס, היא מחשבה שלא רק גובלת בפאשיזם, אלא מעבירה מסר אחר לעם.

אותו מסר התקבל על ידי משטרת ישראל, שגרסה שההפגנות גורמות לדה-מורליזציה ועל כן ראוי להשאיר את המפגינים במעצר ארוך עד לתום ההליכים היא הוכחה שדברי התוכחה של גלעד ארדן הצליחו: יש לבלום את חופש הביטוי המסוכן לפני שהוא יצליח להציף את האמת ולהראות לכולם שמלחמה רק גורמת להרג.

[פורסם במקור, בגרסא שונה מעט באתר 'עבודה שחורה']