Intellect or Insanity

"לא יקבל עורך דין שכר טרחה בעד עבודתו המקצועית אלא בכסף." (כלל 9 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית))

יכול להיות שאני טועה, אבל אני מאמין שההחלטה בתיק א 1083/06 הרמולין נ' בירן, תהיה די מהפכנית כדי לעורר את לשכת עורכי הדין מהתרדמת שהיא נמצאת בה בכל הנוגע לכללי האתיקה. הדיון עצמו דיבר על עורך דין שעבר במשך שלושים שנה במשרד בו היה שותף, ותבע את חלקו בשותפות; בית המשפט פסק כי אותו תובע לא היה שותף רק ברווחים אלא שותף מלא במשרד. אולם, בעוד שרוב פסק הדין מדבר על דיני השותפות ועל היחסים העדינים בתוך המשרד, החלק המעניין הוא המטא-דיון שנוצר בעקבות פסק הדין. מסתבר, לפחות לפי נועם שרביט ודרור מרמור מעיתון גלובס כי אותו משרד "עוסק בעיקר בתחום הנדל"ן. המשרד מבצע עסקאות ענק, ולעיתים קרובות חלק משכר-הטרחה שהוא גובה מבוסס על קבלת זכויות בעין (שטחי מסחר, דירות, זכויות עתידיות בפרויקטים וכו')" . בכתבה נוספת, עו"ד טלי ירון-אלדר, שהיתה נציבת מס הכנסה, מסבירה כי "הטיפול של עורכי דין בתחום הנדל"ן כולל הסכמים שקובעים כי התמורה מתקבלת בסוף על עבודה שנעשית לאורך הרבה מאוד שנים, ובמקרים מסוימים מתקבלת תמורה בשווה-כסף ולא בכסף".

"עורך דין לא יעסוק בעיסוק אחר בנסיבות שבהן עלול היווצר ניגוד ענינים בין עיסוקו כעורך דין לבין העיסוק האחר". (סעיף 60 לחוק לשכת עורכי הדין)

היותו של עורך דין מעורב בעסקי לקוחותיו יוצרת ניגוד עניינים אינהרנטי; האינטרס של בעל המניות, המשקיע או היזם הוא להרוויח כמה שיותר כסף; כאשר עורך דין הופך להיות שותף, קודם כל אינו יכול לספק ייעוץ משפטי מיטבי עבור שאר השותפים בעסק, כיוון שהוא מעוניין ברווחים הגדולים ביותר עבור עצמו. הייעוץ המשפטי האובייקטיבי אמור לשים בראש את הטוב האמיתי: החוק. כאשר לעורך דין יש מניות בפרוייקט נדל"ן, או מקבל נכס בתור תמורה לעבודתו, הוא מעוניין בעליית המחירים בפרוייקט (וראו את תגובתו המלומדת של עו"ד חיים רביה כאן). ניגוד הענייינים בין יועץ משפטי לבין שותף הוא כל כך מהותי שאי אפשר להתעלם ממנו.

לא אחת הגיע לקוח פוטנציאלי וביקש ממני לבצע את שירותי בעבור אחוזים במיזם; בטווח הארוך ברור שהצעה זו, בהנחה שאני מאמין במיזם, היא אטרקטיבית. דינה כהשקעה. לא אחת הפסדתי לקוח כיוון שלא הסכמתי לעקם את כללי האתיקה ולקבל תמורה בשווה כסף. מנגד, למשרדים הגדולים יש אפשרות לעקם את כללי האתיקה, ועוד מהמקפצה.

יש לי חברים למקצוע שחושבים שאני תמים; אני חושש שאני לא תמים, אלא שאני עוד מאמין במקצוע שלי. עבודתי היא ליתן שירותים משפטיים, לא להיות שותף בפרוייקטים גדולים ולא להיות איש עסקים.

אבל, אם כולם יודעים שכולם עוברים על החוק, האם מי ששומר על כללי האתיקה נדפק?

על עורכי דין* יש לא מעט הגבלות על פרסומות. כשם שלשכת עורכי הדין עדיין מתקשה להתמודד עם פרסומות של עורכי דין בקישורים ממומנים ורק לאחרונה ניתנה החלטה שקובעת שקישורים ממומנים הם בסדר כל עוד הם נעשים בצורה מכובדת, שירותים כגון טוויטר או בלוגים של עורכי דין הינם דברים שקשה מאוד לעכל (לדוגמא, החלטה של לשכת עורכי הדין היא שבאתר (מקצועי) של עורך דין אסור שיהיו קישורים לאתרים מסחריים). האם הדבר אומר שכשאני, או כל עורך דין אחר, כותב מאמר באתר האינטרנט שלי, איני יכול לקשר לאותם מקורות? אני בספק. הכוונה היא לפרסומות שאסורות על פי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).

*ובעלי מקצועות אחרים כמו רופאים, פסיכולוגים, רואי חשבון ועוד.

אלא, ששיווק במדיה חברתית של עורכי דין היא עניין מאוד בעייתי. קודם כל, שיווק של עורכי דין אינו משהו קיים. לעורך דין אסור לשלוח דברי שבח על עצמו, כפי שמסבירים כללי הפרסומת של לשכת עורכי הדין: ‫"עורך דין רשאי ליתן ללקוחותיו, על פי פנייתם, ולאחרים הפונים אליו, מידע בכתב שיכלול פרטים עובדתיים ובלבד שיימנע מדברי שבח על עצמו" (כלל מס' 5). חשבון באתר מדיה חברתית יכול שיהיה אישי לעורך דין, ויכול שיספק מידע על מה עורך הדין עושה (בכפוף לכללי חסיון עו"ד-לקוח) אבל לא יכול שיכלול, לדוגמא, דברי שבח על המשרד או מחירים של שירותים, לרבות "פגישת ייעוץ חינם" או "עורך דין מומחה" או "מטובי עורכי הדין";  אולם, כשמדובר בשיווק במדיה חברתית, מותר לעורך דין לכתוב מאמרים בתחום העיסוק כל עוד הוא לא מנצל את המאמר לפרסומת עצמית.

הכללים הינם ארכאים ודורשים שינוי לא מועט: הפרדה בין "פרסומת באינטרנט" לבין "אתר אינטרנט" דרושה, במיוחד לאור לשון כלל 3(ה) שקובע "פרסומת … תובא בלא ליווי של מלל קולי; … ניתן לפרסם תמונות של עורך דין אך לא תמונות של לקוחותיו או עובדי משרדו שאינם עורכי דין" ולאחר הגדרות אלו, מופיעה לראשונה התייחסות לאתר אינטרנט ולא לפרסומת באינטרנט: "אתר עורכי דין לא יכלול פסי פרסומת (BANNER) של אחרים ולא יהיה עורך הדין רשאי לפרסם באמצעות פסי פרסומת באתר של אחר".

כללי הלשכה אוסרים על פרסום באנרים (ועל כך כבר הרחבנו) אך הוא לא אוסר במפורש פרסום ברשתות חברתיות: ישנם דברים מאוד ספציפיים שמותר לעורך הדין (או למשרד עורכי הדין) לעשות באותן רשתות: לפרסם את שם המשרד, תחומי עיסוקו, שעות קבלת קהל, ספרים ומאמרים שפורסמו ומשרות הוראה (כללים 3(א) ו(ב)). אלא ששיווק במדיה חברתית, לפחות לכאורה, חורג מאותם עניינים.

כמו כן, כלל 5 לכללי הלשכה מסדיר את העברת המידע על המשרד, וקובע שאותו מידע יעשה על פי בקשה בלבד (כלומר Pull) ולא מיוזמת המשרד (כלומר Push). לכן, אותו משרד אינו יכול להפיץ ברבים "פרופיל משרד" באמצעות הרשת החברתית, אלא לספק אותו אך ורק לבקשת משתמשים ספציפיים. הכלל עצמו ארכאי ואבסורדי, כיוון שאם אותו עמוד פרופיל הוא עמוד פייסבוק, לדוגמא, אז מי שמגיע לעמוד לכאורה ביקש את הפרופיל. אולם, כאשר אותו עמוד הינו באתר האינטרנט של משרד עורכי הדין, ישנו הבדל משמעותי.

על עורכי דין יש לא מעט הגבלות בפרסום במדיה חברתית; ההגבלות בכללי האתיקה גם יכולות להיות מפורשות כאוסרות על אפשרות שבה מישהו אחר יעשה את הפרסומת עבור עורך הדין. עורך הדין הוא זה שיכול לכתוב מאמרים בתחום העיסוק ולקדם את עצמו במדיה חברתית. כאשר אדם אחר עושה זאת עבור עורך הדין, גם אם הוא עומד במלוא כללי האתיקה צצה בעיה. לכן, לדוגמא, כאשר משרד עורכי דין (להבדיל מעורך הדין היחיד) פותח כרטיס ברשת חברתית, ברור שיש כאן בעייתיות (גם בחשבון Twitter, נניח). הפירמה, בניגוד לאדם (שיכול להיות שחבר כאדם ברשת, ולא מקדם את עצמו), לא יכולה לעשות דבר אלא לקדם עצמה. גם אם אותו חשבון בסך הכל מדווח על חדשות מהעולם המשפטי, או מתחום העיסוק של המשרד, יש עם כך לא מעט שאלות שאינן מוסדרות, וכללי האתיקה מבהירים כי כל מה שלא הותר, אסור והחלטות ועדת האתיקה אוסרות במפורש על תשלום בעבור פרסום מאמרים מטעם עורך הדין.

השאלה היא האם, כעקרון, חשבון במדיה חברתית הוא צורת פרסומת; התשובה לכך היא תשובה סבוכה, ולהערכתי מעט פילוסופית: כאשר אדם משלם עבור אותה פעולה, והוא יודע שאותה פעולה תגרום לגידול בעסקיו, גם אם הדבר לא מביא להצלחה בעסקיו, הדבר הוא פרסומת. כאשר פרסומת במדיה חברתית אוטומאטית אסורה כיוון שהיא לא עומדת בכלל 3 לכללי הלשכה שקובע תחום מצומצם ומוגדר של פרסומות באינטרנט: אתר אינטרנט (כלל 3(ה)) וספרים, מאמרים ועבודות מחקר בתחום המשפטי (כלל 3(ג)(1)). כל חריגה מכללים אלה, הינה פרסומת אסורה.

לכן, כאשר משרד עורכי דין מחליט להתחיל לשכור שירותי קידום במדיה חברתית (להבדיל, נניח, מקידום אתרים, שיכול שיהיה לגיטימי), הוא צריך לחשוב איזה סוג של פרסומת הוא רוצה לעשות: אם מדובר במיתוג המשרד והבאת לקוחות חדשים, ישנה בעייתיות רבה.

שיווק בטוויטר הוא בועה שעשויה עוד לחזור כריקושט: משרד עורכי דין שישלם כסף טוב עבור מיליון עוקבים בטוויטר עשוי להיות בבעיה כשיבין שלא רק שהשיווק במדיה חברתית לא רק שלא מספק את הסחורה אלא עשוי לסבך אותו מבחינה אתית. המשווקים, כמובן, אינם עורכי דין ואינם אמורים להיות בקיאים בכללי הלשכה, ולכן הם יעשו טעויות (שכן גם לו היו בקיאים בכללי הלשכה, אסור להם ליתן ייעוץ משפטי). על אותם טעויות ישלמו מחיר בסופו של דבר, לא המשווקים בטוויטר.

[הוגש כאבסטרקט לכתב העת "מעשי משפט"] עורכי דין נתפסים לעיתים כאנשים הרעים בכל סכסוך, ולא בחוסר צדק. פעמים רבות עורכי דין הם אלו שמייצגים את הלקוח בתקשורת, מדברים עבורו, מסבירים את הכל וצריכים לעשות הכל כדי לשמור על טובת הלקוח. כך קורה שפעמים רבות אנו כועסים על עורך הדין של נאשם או חשוד במקום לכעוס על הנאשם עצמו: הוא הרי רק פיון במשחק, ונדמה לנו שעורך הדין הוא השחקן.

לעיתים, המצב מתהפך ועורכי הדין חושבים שהם השחקנים, כשבפועל הם רק כלי שרת בידי הלקוח. ממצב זה צריך להזהר במיוחד כי עורך הדין הוא לא חלק מהמשחק, הוא כלי של הלקוח שלו, הוא צריך לדאוג לטובתו ולהביא למצב בו הלקוח יקבל את הצדק הטוב ביותר עבורו.

עורכי דין מסוימים, שנתפסים לעיתים כעורכי דין שהינם צד להליך, לוקחים את עבודת עריכת הדין ככלי לשינוי חברתי, בין אם באמצעות ליטיגציה פלילית או אזרחית. אותם עורכי דין נוטלים עליהם תיקים בעלי משמעות לשינוי חברתי, אף אם תיקים אלה אינם עתירות לבית המשפט העליון, וכן יוזמים חקיקה בתחום בו הם מעוניינים לבצע שינוי חברתי (לדוגמא, עמה 1213/04 ורד פרי נ' פקיד שומה גוש דן, ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נ' ורד פרי, הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן התשס"ח – 2008 שהוגשה על ידי  עו"ד דן חי). עורך הדין האקטיביסט עשוי, לעיתים, להחליף את העותר הציבורי שנדרשה לו זכות עמידה בפסיקה וכן היה מגיע בדרך כלל כעתירה.

אבל האם עורך דין שלוקח צד בסכסוך אוטומאטית הופך להיות עורך דין פחות טוב? קל יותר לעורך הדין לבחור את התיקים בהם הוא מאמין, התיקים שהוא יודע שהוא יכול לקחת לבית המשפט ולזכות בתהילה יחד עם הלקוח ולאו דווקא התיקים האפורים, בהם הויכוח הוא לא על צדק אלא על כסף. רוב התיקים האזרחיים, הלא, הינם תיקים בהם שני הצדדים צודקים במידה שווה.

עורך הדין האקטיביסט הינו סוג חדש של עורך דין, שהפסיקה והפרקטיקה צריכה לשים דעתה לגביו. [\הוגש כאבסטרקט]

אני משתדל שלא להגיע לבתי משפט, אבל כעורך דין שעובד במקצוע זה לא קל: כל יום יש עשרות עוולות שאני רואה מולי ואת רובן אני מעביר לחברים שלי, אני משתדל להתמקד בייעוץ משפטי לסטארטאפים, חוזי השקעה, תנאי שימוש ופרטיות, רשיונות תוכנה וכאלה. מדי פעם, כשצריך,אני מרגיש מחויב למטרה והולך לבתי משפט. אני משתדל שזה יהיה בעניינים שלפחות בעיני נתפסים כעקרוניים: כשאני מגיע לבתי משפט אני לא מצפה להתעשר אלא לעזור למי שצריך עזרה.

אני לא עושה את זה במחשבה של "אני בצד של הטובים" אלא במחשבה שבלי מה שאני אעשה, אולי "הטובים" ישארו טובים, צודקים ורחוקים מהצדק. אני עושה את זה  במקום לתת 5 שקלים לקבצנית ברחוב, כי לתת לה את  הכסף לא ישנה את העולם, אתה הולך ודואג שהיא תוכל לעבוד; אתה הולך ועוזר לאלה שנאלמו לקבל את קולם בחזרה, רק כי אתה מאמין שאם הם לא יצעקו אז המדינה הזו הולכת לפח.

כן, זה פוגע בפרנסה, זה גם לא ממש כדאי אף פעם, אבל זה משהו שאתה חייב לעשות. כמות עבודות  הפרו-בונו שאני עושה שלא מניבה אפילו הכנסה, כי היא לא בתחום העיסוק שלי (כך שלהיות מוכר כמי שעוסק בתחום לא עוזר לי) גורמת לי לפעמים לחשוב אם הכל כדאי.

אני גם צריך לזכור שזה שאני לוקח צד לא הופך אותי לחלק מהצד, וזה לא תמיד קל.

ואז יש בוקר כמו היום, שבו אתה יודע שאתה יכול באמת לעשות משהו (ואפילו לא להתפרנס ממנו); נקווה שזה יגמר טוב.

[עדכונים בהמשך]

בית המשפט בקנטאקי הורה השבוע, בהחלטה שגויה למדי, לחלט מאה ארבעים ואחת דומיינים אשר היו מעורבים בהימורים לטובת מדינת קנטקי. בהחלטה, שניתנה על ידי שופטים בCircuit של קנטקי, נקבע כי עקב היות הדומיינים זמינים לגישה על ידי אזרחי קנטקי, ניתן לראות אותם כמי שמפעילים הימורים לא חוקיים בשטח השיפוט ועל כן ניתן לחלטם כחלק מההליך לעצירת התופעה. (81-CI-1409 Commonwealth of the State of Kentucky v. 141 Internet Domain Names) (והשוו בש 90861/07 מיכאל-גארי קרלטון נ' יאח"ה וכן מ 1106/07 משטרת ישראל נ' קרלטון מיכאל)

על מנת להבין את ההחלטה, השגויה מיסודה, צריך להבין מראש מהו הליך החילוט (ולכך מוקדש פרק ארוך בפסק הדין). הליך החילוט הוא הליך אזרחי-למחצה בו נתפס רכוש שהיה מעורב בעבירה מסוימת כיוון שאותו רכוש נתפס כחלק מהעבירה עצמה. חילוט אינן הליך עונשי בלבד, הוא נועד לתת משקל הרתעתי ומשקל מניעתי לרווחי עבירה. כמו כן, אין לחלט רכוש אלא אם יש ראיות כבדות (ואף מעבר לכל ספק סביר) שנעברה בו עבירה (ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, עפ 7155/01 צמרת מועדוני ביליארד בע"מ נ' מדינת ישראל).

לאחר סקירת בית המשפט בהלכות הרלוונטיות מגיע הוא למסקנה כי לא רק שדומיין הינו חפץ (ועל כך יש המערערים) (וראו כיצד בארץ ניתן לעקל דומיינים, גילוי נאות: כתבתי עבור עו"ד עידן למדן חלקים מהבקשה לעיקול הדומיין) אלא שאותו חפץ הוא לא פחות מחלק מעבירה.

כאן מתחילות השגותי על פסק הדין. ראשית, המשיבים וההליך הנאות; שימו לב לזהות הצדדים בפסק הדין: מדינת קנטקי נגד מאה ארבעים ואחד דומיינים (ולא נגד מאה ארבעים ואחד בעלי דומיינים). כל דומיין הוא יישות משפטית בפני עצמה שמחולטת. לעולם לא תראו תיק חילוט של "מדינת ישראל נגד ארגז כסף שננטש על ידי הומלס שמכר סמים ברחוב". לכן, עצם היות ההליך המשפטי מתנהל נגד בעל דומיין (בידיעתו או שלא בידיעתו) כשהוא לא צד להליך אלא רק מי שמחזיק את הדומיין הוא פגיעה בזכות הטיעון. אין שוני רב בין הדיון הזה לבין הדיון שנערך בזמנו על גירוש 415 השבויים ללבנון (ופסק הדין שאינו חתום על ידי שופט, אלא על ידי הרכב בצורה מצחיקה, בגצ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון)

שנית, לא ברור שכלל התקיימו עבירות כלשהן (והשוו עניין ה"Making Available" בערעור שהוגש על ידי ג'יימי ת'ומאס, 06-1497 Capitol v. Thomas, תודה!). כעקרון, מדינת קנטקי לא הוכיחה שאפילו אדם אחד הימר, לא טרחה לבדוק להיכן עוברים הכספים ושניתן להמר, אלא רק הגישה את בקשתה בצורה רשלנית. כלומר, אם נשווה את חילוט הדומיינים לחילוט כספים שהולבנו, אז כלל לא הוכח (ובמיוחד לא בסטנדרט הפלילי, של מעבר לכל ספק סביר) שהדומיינים היו מעורבים בהימורים. כפי שטענו חלק מידידי בית המשפט, חלק ניכר מהדומיינים לא היו יותר מחוות לינקים, שברור שאינן אסורות על פי חוק.

שלישית, השופט הפגין בורות רבתי בכל מה שנוגע להבנה שלו של משחק הפוקר כאשר קבע בצורה גורפת כי "in the end, no matter how skillful or cunning the player, who wins and who loses is determined by the hands the players hold". ההחלטה הזו שגויה במיוחד בכל שהעניין נוגע לפוקר כיוון שהיא מפספסת את ההנחה היסודית של הפסיכולוגיה של הפוקר. החוכמה היא לשחק כנגד הצד השני כאילו יש לך יד גם כאשר אין לך.

כאלגוריה לעולם המשפט, אז כשם שרוב תיקי בית המשפט מסתיימים בפשרה או הסדר כלשהו ולא הולכים "עד הסוף" לפסק דין, כך גם משחקי פוקר; שחקני פוקר ברוב המקרים לא נדרשים לחשוף את קלפיהם ולכן אין כל משמעות לקלפיהם. לכן – כמו עורכי דין, שחקני הפוקר משחקים עם המצב שניתן להם. עורך דין ששומע לקוח יכול להחליט האם הוא מעוניין לקחת את התיק או לא בהתאם לתוחלת; זו מקבילה לא מעט ליד שהוא מחזיק בפוקט (Pocket Hand). לאחר מכן, יפתחו בהליכים של החלפת מכתבים והאשמות הדדיות (הימורי pre-flop) בהם עורך הדין יוכל להחליט אם הוא מוותר או ממשיך, וכמה נזק יגרם, בהמשך יתחיל המשחק והליך גילוי המסמכים (הflop) בו כל צד ינסה להראות לצד השני כמה הוא יפסיד בסוף וכמה כדאי שיפרוש עכשיו, יתפשר ויוותר על כל ההליך בהמשך; אחרי שלא הצליחו, ורק אם לא הצליחו, יגיעו להליך המשפט עצמו (turn וriver), אבל אפילו אז, ואולי גם בשלב הסיכומים (ההימורים על הRiver) יוכל בכל רגע עורך הדין לפרוש או להציע סכום כה גדול על מנת שלצד השני לא יהיה כדאי להראות את קלפיו, והכל כדאי לא לשלם יותר לכשיגיע הצעד הבא או כשיפתחו קלפים. (ודעתה החולקת של כב' השופטת רחל גרינברג בפ 3814/07 מדינת ישראל נ' רוק ערן).

כעת, במקרים מסוימים, מה לעשות, להיות עורך דין טוב לא ממש עוזר. לעיתים, פשוט, הלקוח שלך רוצח, אונס, גונב או סתם עושה דברים לא לגיטימיים בתביעה אזרחית. האם זה אומר שאתה עורך דין פחות טוב? לא, זה אומר שהלקוח שלך לא היה טוב מספיק. אם כן, האם עבודת עריכת הדין היא הימור? לאו דווקא, אבל אלו החיים.

אם נצא לשניה מהשאלה הצדדית על פוקר, שאני עדיין חושב שראויה לדיון (אחרת אין הבדל בינו לבין מסחר במניות), הסוגיה של Due Process, הליך הוגן, ראויה כאן לדיון משמעותי. לא ייתכן שמדינת קנטקי תחלט (תעקל, תתפוס) את כל מאה ארבעים ואחד הדומיינים מבלי שאלו יהיו תחת מרותה. הבינלאומיות של האינטרנט אומרת שיש לתפוס כל דומיין במחוז שיפוטו, שאם לא כן, מחר יעקלו את הדומיין שלי כיוון שאני מטיף לחילוניות או לשינוי בדיני הקניין הרוחני ומציג מדי פעם פטמה אקראית. החוק כאן הוא לא יותר מאשר כלי משחת בידה של מדינה שמאמינה בבריאתנות ומצנזרת את הרשת של עובדיה.

0.
כשהייתי ילד צעיר מאוד אמי היתה עדיין מתמחה במשרד פלילי במשרדו של רם כספי. אחת הסיבות שהיא הפסיקה היתה כי היו לה ילדים.

1.
כשסיימתי את לימודי המשפטים לא ידעתי איפה אני עומד ומה אני רוצה לעשות בדיוק. לא הייתי בכלל שאני רוצה להתמחות, ודווקא האקדמיה קסמה לי יותר; הרעיון של להיות עורך דין, עם כל התהילה שיש סביבו בסרטים ובסדרות, הוא לא כל כך קוסם: בצורה קבועה מכינים "שיעורי בית", קוראים, כותבים, עובדים עם אנשים שלא בהכרח אומרים את האמת, וגרוע מכל, אתה מקבל כסף על מנת לייצר אמת חדשה עבור מישהו.

1.1

"עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט." (סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה))

2.
מקצוע עריכת הדין הוא מקצוע ייחודי; עורך הדין הוא לא צד לסכסוך, עסקה, האשמות או שותפות שבין הצד שפונה אליו לבין הצד השני, ותפקידו להיות כלי עבור הלקוח כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר עבורו. לעורך דין אין אינטרס בעבודתו והוא לא שותף של לקוחו. לכן גם עורכי דין שמייצגים נאשמים בפלילים הם לא חלק ממעגל העבריינות. עורכי הדין שמייצגים נאשמים בפלילים (ולבסוף גם עבריינים) הם עורכי דין שמוכנים לסייע לאלו להשיג את התוצאה הטובה ביותר עבורם מתוך הבנה שגם לחשודים יש אינטרסים וגם חשודים צריכים לקבל את הייצוג הטוב ביותר שניתן לקבל.

2.1

"לא יתנה ולא יקבל עורך-דין בעד שירותו במשפט פלילי שכר-טרחה התלוי בתוצאות המשפט. (סעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי הדין)

3.
הסיבה להפרדה בין תוצאות ההליך הפלילי לשכר הטרחה שנקבעה בסעיף 84 לחוק לשכת עורכי הדין נועדה, יותר מכל, עבור הלקוחות. הסעיף נועד כדי להבהיר ללקוח שלא משנה כמה עורך הדין טוב, לעיתים הבעיה היא שפשוט הנאשם ביצע את העבירה ובית המשפט ימצא אותו אשם. כלומר, הבעיה היא לא בעורך הדין אלא בלקוח.
Img cc-by-nc Jeremy Brooks
4.
מתוך אותו רציונאל ישנה הפרדה ברורה בין עורכי הדין הפליליים לבין העבריינים והנאשמים שהם מייצגים. העבריינים, גם כשהם עוברים על החוק, מצופים לעשות זאת בצורה אתית ולא "לבוא בחשבון" עם עורך הדין שלא השיג תוצאות לגיטימיות (ולא רק עבריינים, לפעמים גם עורכי דין שמטפלים בתיקים אזרחיים נפגעים).

5.
לכן, הפיגוע אמש ביורם חכם, אם נעשתה על רקע סכסוך "מקצועי" היא בלתי לגיטימית בעליל; אם באמת "לארגוני הפשיעה אין קווים אדומים" כמו שאומר גורם במשטרה לYnet, אזי עורכי דין פשוט יפסיקו לייצג נאשמים בפלילים עקב רתיעה ופחד; השוק יעשה את שלו ואלו, שמשתמשים באיומים כדי להפחיד את עורך הדין שלא עושה עבודה טובה דיו יפגעו רק בעצמם.

6.
כלומר, גם בלוגיקה המעוותת של פושע, עורך דין שהביא להרשעתו (הצודקת או הלא צודקת) אינו צריך להפגע; פגיעה בעורך דין שמייצג נאשמים בפלילים תגרור אי ייצוג מתוך מורא, מה שימנע את הזכות לייצוג.

6.1

"עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט." (סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה))

7.
יש דברים שעבריינים פשוט לא אמורים לעשות, אחד מהם הוא לפגוע בעורכי הדין שלהם, זה לא מעודד עורכי דין אחרים לעבוד עבורם.