Intellect or Insanity

0. לא שירות ולא לקוחות.
שלוש חברות תקשורת, שבוע של סיוטים. השבוע נפטרתי מהטלפון הקווי של בזק; אחרי ארבע שנים בהן סבלתי מניתוק קבוע של קו הטלפון אחת לחודשיים כיוון שלא שילמתי את חשבון הטלפון שמעולם לא קיבלתי, הם דרשו: "הוראת קבע או שלא תחובר". הבהרתי שאני לא אתן לחברה שמנתקת את הטלפון ללא התראה מראש, ללא משלוח חשבונות, ללא טיפה של הגינות להכניס את ידה לכיסי. "תנתקו אותי" הודעתי להם. אני כבר אסתדר. אחרי ש"אתי" ממרכז שירות לקוחות צעקה עליי כאילו עשיתי משהו רע, הבנתי שהגיע הזמן. לא שהשתמשתי בטלפון בבית, אבל את היו צריכים כמה סידורים כדי להשתחרר מכבלי הטלפון.

1. בשבילנו הכוכב זה מישהו אחר
הפקס החליף שירות Fax2mail בעלות של עשרה שקלים לחודש. האינטרנט אמור היה להיות בעיה; את חיבור הADSL החלפתי בראוטר דור שלישי ביתי בעלות של 85 ש"ח לחודש (+5 ש"ח IP קבוע). בסופו של דבר חסכתי כמה שקלים (+ISP שחסכתי) וקיבלתי שירות כמעט זהה. אבל עד שקיבלתי את השירות הזה עברתי גיהנום בסלקום. ביום ב' התקשרתי והזמנתי את הראוטר מנציגת שירות; היא תיאמה את הבאת הראוטר ביום ג' בשעה 18:30. חיכיתי, ולאחר שעה התקשרתי למוקד השירות לשאול היכן השליח. לאחר חצי שעה המתנה, בה נמאס לי לשמוע את מסיבת כיתה של העברית ביצעתי את ההזמנה שוב; רצו את כל הפרטים, אישור של בעל החשבון (שמסתבר, שלמרות שאני משלם מכרטיס האשראי שלי, זה לא אני) וזהו; תיאמו שוב ליום המחרת, הבטיחו לי זיכוי של חצי שעה בזמן אוויר: עשרים שקלים, זה מה שהזמן שלי שווה עבור סלקום.

2. החוב של מי?
שעה עברה, ומתקשרים מסלקום שוב: כיוון שעל החשבון יש חוב, אי אפשר לספק את הראוטר."מה זאת אומרת חוב?" שאלתי. הובהר לי שהטלפונים של אחרים, אשר היו רשומים על אותו מספר ח.פ, אך עם אמצעי תשלום שונה, לא שולמו במלואם, וחוב של כמה שקלים מונע את ביצוע העסקה. שיחת טלפון קטנה הבהירה לי שלא מדובר בחוב, אלא במחלוקת עקרונית בין מחזיקי הטלפונים לשעבר לסלקום שמחייבת מעבר למה שהיה מותר לה. הבעיה? לי לא יהיה ראוטר. השעה היתה 20:31, דקה אחרי שמחלקת הגביה נסגרת. לא היה לי עם מי לדבר. שמונה לפנות בוקר; אני מתקשר לגביה לראות מה אפשר לעשות. הם לא מוכנים להקשיב, ואני מציע להעביר את החשבון מהח.פ לע.מ שלי; ככה נחסוך את כל הבעיה. הבעיה? נציגת השירות מסבירה לי שאאלץ להגיע למרכז שירות לחתום על טפסים; כבר יום ד', אני חי מאינטרנט של השכנים כבר יומיים, הכל מקרטע ואני שוקל באמת לחזור לטלפון חוטי רק כדי שיהיה מה לכרוך סביב הצוואר. ניסיתי להסביר לנציגה שאני לא ממש מתכנן להגיע למרכז שירות, לחכות שעתיים בתור, ולבזבז זמן נוסף. הסיבה? אני עמוס מדי בעבודה, לא יכול ואין לי חמש שעות. הזכרתי לנציגה שיש טפסים שלי מחודש אפריל בהם חתמתי על העברת הקו, אולם מסיבות מסוימות לא העברתי אותו, ושאלתי בעדינות אם אפשר להעביר את הקו.

3. עמוס?
"לא", התשובה היתה. ניסיתי ללכת על עצתו של חנן כהן ולהתקשר לעמוס שפירא שפרסם בריש גלי את הטלפון שלו; אפעס, שפירא לא עונה. הפתרון? החלטתי להפנים את המנטליות הארגונית; פשוט אתקשר כלקוח חדש, אפתח תיק על העוסק מורשה שלי, ואזמין עליו את הראוטר. רועי, נציג השירות, היה סופר נחמד ודאג לי, קבע משלוח לשעה שש וחצי בערב. בלי בעיות, השליח פשוט הגיע. מקווה שרועי קיבל עמלה יפה לפחות.

4. פלא
פלאפון, מנגד, הראו השבוע שהם לא יודעים לטפל בלקוחות. כבר כמה חודשים אני סובל מבעיה אקוטית: אחת לכמה ימים, שבועות או סתם בצורה אקראית מתקשרת נציגה נחמדה, מציגה עצמה כעובדת פלאפון ומציעה לי "מבצע מיוחד ל…"; פעם אחת אומרת הנציגה שהיא קיבלה את הטלפון שלי מסלקום, (שהעבירו לפלאפון המתחרים את המידע), פעם אחרת אומרת שזה מבצע מיוחד לתושבי רמת השרון (בה אני לא גר כבר חמש שנים, אבל אם יש לכם מאגר פרוץ של מרשם האוכלוסין, כנראה שזה מה שתמצאו), פעם אחרת זה מבצע לחברי לשכת עורכי הדין, ובפעם האחרת זה פשוט "נמצא בספר הטלפונים". לא עזרו כל בקשותי שיפסיקו. דוברת פלאפון, נוי קדם, לא היתה מסוגלת להסביר זאת ואמרה שמדובר במשווקים. לדבריה, אין אפשרות למנוע מהם להתקשר אליי מטעם פלאפון, ואין לה דרך לשלוט בהם. כנראה שפלאפון, שמסוגלת להעתיק את מלוא הודעות הSMS של לקוחותיה, לא מסוגלת להודיע למשווקים: "אל תתקשרו לאדם הזה". זהו, נמאס לי. הטלפון הבא של נציג פלאפון מוביל אותי למשטרה, תלונה על הטרדה מאיימת וצו הרחקה. רק סנקציות פליליות נגד מנהלי פלאפון כנראה יעבדו.

0.

קמפיין הפרסום לפלא-פון שמגלה לנו ב2008 את מה שרובנו עשו עוד ב2001, שחוגג את שילוב החיפוש של גוגל בדפדפן ואומר "כל אחד נהיה לי איינשטיין" הוסר בעקבות פניה של האוניברסיטה העברית, בעלת הזכויות על השם "איינשטיין". לדברי האוניברסיטה, שימוש בשמו בקמפיין פרסומי בסדר גודל כזה היה עולה בערך 400 אלף ש"ח.

מלבד הקעקוע של היכולת להשתמש ולפתח את השפה באמצעות הקניין הרוחני כאן, יש שיבוש תרבות נוראי; לא מדובר על דמותו של איינשטיין או אפילו על ביטוי שטבע, אלא על שמו (כמו שיאסר על אריק איינשטיין כעת להשתמש בשם הבמה שלו, נניח). עם כל חוסר החיבה שלי לתאגיד שמנסה לפרסם את עצמו, זה כמו ש"בייבי מוצרט" ידרש לשלם תמלוגים כיום (להזכירכם, אלברט איינשטיין נפטר ב1955).

1.

מנגד, סיפור הרבה יותר משעשע מתגלה כשמייקל ארינגטון מזמין חתימה באינטרנט מוויליאם שטנר. מוסבר לארינגטון שהחברה, שמאפשרת לך לקבל הסרטה בוידיאו של המפורסם חותם לך ומקדיש לך את החתימה בצורה אישית, מפרה פטנט של חברה אחרת.

2.

אלו הימים האחרונים בהם טריקים מסוג זה עוד מצליחים. בקרוב תהיה דרושה רפורמה בשיטת ההגנה על רעיונות עסקיים. בתי המשפט בארצות הברית כבר הגבילו את מידת ההגנה שניתן לקבל על תוכנה, כמו גם על שיטה עסקית. הדיון הוא כעת על למצוא, אולי בהסכמה, מודל חדש של הגנה על רעיונות.

3.

ההגנה באמצעות "זכויות יוצרים" על כל ביטוי היא רחבה מדי, אפילו במקרים שבהם הצדדים היו רוצים שחלק מהזכויות ינתנו לציבור (לדוגמא, פסק הדין שניתן השבוע שהפך את ההחלטה בנושא הArtistic License) בלי שום תנאי (לדוגמא זכות המכירה השניה) והיינו רוצים שהתרבות בחברה תוכל להתפתח בלי התמקחות. דמיינו את יצירת המופת של בילי ג'ואל "We didn't start the fire" אם היו צריכים לבקש רשות מכל אחת מהפניות התרבות בשיר.

4.

אגב לבקש רשות, פסק הדין רע"א 6902/02 צדיק נ' ליבק (ויה העין השביעית) מדגים עד כמה לא דרוש לתקן את חוק הגנת הפרטיות כך שיאסור על פרסום תמונות של אנשים בעיתון ללא הסכמתם. העובדה שעיתונאי אומר "זה לא לפרסום" אמורה להיות מספקת, העובדה שאדם מבקש זאת מעיתונאי צריכה גם להצביע על זה.

אלא אם אתם נתתם את הסכמתכם לשמש כמנוף הכנסה חדש לחברת פלאפון, אז תדעו לכם שנתוני המיקום שלכם משמשים מיזם חדש לדיווחי תנועה; וכמו שאמרתי, פרטיות היא עניין של רזולוציה, לא הרבה יותר מזה.

(אבל גם ללקוחות פרטנר אין הרבה מה לעשות, …)

(דמיינו בבקשה פוסט ארוך שמסביר על הזכות לפרטיות, מסביר למה יש לכם זכות לבעלות על המידע ולמה לא באמת צריך את חוק נתוני תקשורת (חוק האח הגדול) כשיש חברות עם אינטרס עסקי)