[בכבוד] על עתיד הפרובלוגינג בישראל
היום הלן ואני הלכנו לסופר-פארם לרכוש משהו; בצד עמד איש מכירות לכרטיס לייף-סטייל ושאל אותי: "אתה רוצה לשמוע על לייף-סטייל?"; "לא", עניתי לו וקיוותי שההטרדה הסתיימה. באותו הרגע הוא החליט להמשיך לספר לי עד כמה לייף-סטייל הוא כרטיס טוב וכדומה. התפרצתי עליו: צעקתי עליו בחוסר נימוס שאני לא אוהב שמטרידים אותי וש"לא" אומר "לא", חזרתי על כך כמה וכמה פעמים כדי שיבין כמה אני לא מעוניין במה שיש לו למכור; תשומת הלב שלי ממוקדת למשהו אחד ואני ממש שמח שלא מפריעים לי בה.
אבל: שלושת רבעי העם מטומטמים, שלושה רבעים מכלל הגולשים באינטרנט ישלמו מתישהוא על ויאגרה, יקנו ממי שמפרסם בספאם, יאמינו שההצעה שמופיעה להם על המסך היא ייחודית או ישלמו על תוכנה שאמורה למצוא וירוסים על המחשב שלהם. רק רבע מהמשתמשים יטרחו מתישהוא להתקין חוסם פרסומות, להבין שהם לא רוצים, הם ימשיכו לקבל את אותם אנשי מכירות של לייף-סטייל שאחרי שאמרת להם "לא" ממשיכים לדבר.
[סאות'פארק טוענים שרק רבע מהעם מטומטם]
על מכירת מוצרים ל75% האלו מתבססת הכלכלה העיקרית: "מבצעי" 1+1 למינם, מכירות "קבוצתיות" באינטרנט ומחירים מיוחדים. רוב העוסקים מניחים שהלקוחות שלהם מטומטמים וטוב להם כך: טוב להם שאף אחד לא משווה מחירים, לא בודק מה יש מתחת למנוע, הם מעדיפים להיות שומרי הסף של הלקוח (ככה, כמובן, יש להם יותר כסף). מדי פעם צץ לו ארגון שומר סף כלשהוא, עד שהוא מושתק.
הבלוג הזה, ככל הנראה, לא מכוון ל75% האלה: הם לא מתעניינים בנושאים שאני כותב עליהם ולא מעניין אותי לנהל עמם דיון כלשהוא על הנושא. כך גם לגבי מקור הפרנסה שלי: בעוד שיש לא מעט עורכי דין שהיו שמחים לעטות על לקוחות לא משכילים, אני פונה לנישה ספציפית של לקוחות, אני רוצה לקוחות חכמים, שיצטרכו אותי מדי פעם וידעו מה הם מקבלים, אני לא רוצה חיובי שעות מיותרים ולעבוד על דברים לא מעניינים.
מצד שני, אני מבין שכך לעולם לא אתעשר ולעולם לבלוג הזה לא יהיו יותר קוראים מחצי האחוז באוכלוסיה שבאמת קורא כאן בצורה כזו או אחרת. אני פתחתי בלוג נישה ואני מסתדר עם זה.
ההפיכה בשבועות האחרונים, או אולי בשנה האחרונה, של חלק מהבלוגים לבלוגים 'מקצועיים' הורידה גם את רמתם. מפוסטים איכותיים על עתיד הרשת הגענו לדיונים על חמישה דברים שאפשר לעשות כדי לדחוף את הבלוג שלך במדיה חברתית; הרי הדרך הנכונה ביותר לא להרדים את הקוראים שלך היא לכתוב מעניין (כדברי הרבי קננגיסר שליט"א) והדרך הטובה ביותר להרוויח מבלוג היא להזנות אותו.
במקביל, כבר כמה חודשים ששרון ואני שמנו מודעות סולידיות לחלוטין לאתר דיל אקסטרים בהיתוך. ההכנסות מהמודעות אינן מדהימות, כמה עשרות דולרים בחודש, אבל אנחנו מצליחים להביא כמה רכישות באתר כל יום (בממוצע ארבע). אחת הסיבות שכאן בבלוג אין פרסומות היא שאני כותב רק על מה שמעניין אותי, ומה שמעניין אותי לא יתן פרסומות. בהיתוך חשבנו שאפשר להראות שאפשר להכניס כסף גם בלי להזנות (ויכול להיות שטעינו).
אני לא צריך את הבלוג כדי להתפרנס ואני לא חושב על להיות פרובלוגר, אני פשוט חושש ממה יקרה לבלוגוספרה כשהיא תושחת על ידי כסף; הרי אנחנו יודעים שלחלק מהבלוגרים יש מחיר, חלק מהם יקבלו כסף טוב עבור כתיבה ויתנו פוסטים רעים. מנגד, חלק מהבלוגרים כל כך הגונים שהכסף אינו מה שהם זקוקים לו. אם תסתכלו על הבלוג של יובל דרור שזוכה לכמות כניסות משמעותית ביותר, תתהו מדוע הוא לא הופך את הבלוג שלו למשהו כמו חורים ברשת. אולי בעצם התשובה ברורה: יובל כותב כדי להנות, לא כדי להתפרנס.
מרגע שכסף נכנס פנימה אני אמור להתחיל לפחד; לשאול האם מישהו רוצה להפוך אותי, כקורא, לאחד מ75% מהמטומטמים או שהוא פתאום יהפוך כל הזדמנות עסקית לעוד דרך להכניס כסף. את הפרסומות אני תמיד יכול, הרי, לחסום; אבל אני לא יכול לחסום את השיקולים הכלכליים שעומדים מולם (ואני לא מטיל ספק ביושרה של גל מור אלא דווקא חושב שהוא תמים). דמיינו מצב שמחר גל מקבל את סיפור השנה: בכיר בקרן הון סיכון ישראלית נתפס כאשר הוא מחזיק על המחשב שלו פורנוגרפיית קטינים (והיו דברים מעולם) או שאתר אינטרנט בו הקרן מושקעת עומד להסגר; האם גל יוכל, כאשר באותו יום התקשרו מהבנק להזכיר לו שהוא בחריגה ושצריך לשלם כסף, לסכן את היחסים שיש לו עם המפרסם?
צריך זוג אשכים אימתני על מנת להתמודד עם סוגיה כזו; אני נמנע ממנה מראש כאשר אני לא כותב על לקוחות שלי ולא נוטל על עצמי לקוחות שאני לא מאמין ביכולת שלהם להיות נקיים. אני גם אידיאליסט כי אני מנסה להתפרנס בכבוד במדינה הזו, ולא לעשוק את 75% האחוזים, מתוך אמונה שהדבר הזה אפשרי. אני כבר שנתיים מצליח להתפרנס, אני לא מיליונר, אבל אני כן גומר את החודש בכבוד. יכלתי לפרסם את השירותים שלי בספאם, יכלתי לדחוף את עצמי בכל מקום בצורה אגרסיבית ולא להנות מהאינטרנט, אבל אני כותב את הבלוג הזה נטו בשביל עצמי. התפיסה שלי בחיים היא שאם מישהו עושה משהו ולא נהנה ממנו, אלא מהכסף שבא ממנו, אז הוא צריך להפסיק כי הוא חוטא למקצוע ולעצמו.
כתבתי לגלמור פוסט אורח, אני מעריך שהוא לא יפרסם בגלל הביקורת העוקצנית, אבל בכל מקרה, אם הוא לא יפרסם, הנה התמצית הרצינית (בלי ה"חמישה דברים על פרובלוגינג בישראל):
"במועדון מישהי שאלה אותי במה אני עובד, ואז קלטתי בפעם הראשונה שהתשובה היא “אני בלוגר”, ושנייה אחרי זה קלטתי שלהגיד “אני בלוגר” נשמע כמו השורה השנונה לפני שאני מסביר מה העבודה האמיתית שלי" (עידו קינן, 16.01.2009). שנה אחרי דברים אלה של עידו, בישראל ישנם כיום לפחות עשרה בלוגרים שמתפרנסים מהבלוג שלהם בצורה כזו או אחרת; לא מדובר על הכנסה צדדית לבירה או משהו כזה, אלא כמה אלפי שקלים: משכורת יפה לכל הדיעות מכתיבה באינטרנט.
(…)
אם פרובלוגינג בישראל ירצה להיות מתישהוא מקצוע, אז נצטרך קודם כל לגבש כלים שיאפשרו לקבל מידע. לא רק כסף, אלא גם מספר כניסות וגולשים, יחסי המרה, לעשות את כל מה שהתקשורת כל כך מסרבת לעשות. בבלוגים, לעומת העיתונות, ככל שקוראים את המתחרים שלי יותר, כך יש יותר סיכוי שאני גם ארוויח.
