Intellect or Insanity

הן יובל שטייניץ והן לב לבייב צריכים לצהול בעקבות החלטת בית משפט השלום בעניין תא (י-ם) 13573-06 נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו. הפרשה החלה כאשר בית המשפט העליון ביטל את החלטת הרשות השניה לפסול פרסומת סרת טעם בה צחי נוי מגלם דמות בשם 'נודלה', אשר מעוניין בתאילנדית שתהיה חמה ומוכנה בתוך 4 דקות. בג"צ, בהחלטה חשובה לחירות הביטוי, פסק כי הרשות השניה חרגה מסמכותה כאשר דחתה את הפרסומת (בג"צ 226/04 נטו נ' הרשות השניה) והתיר את השידור. חברת נטו החליטה, לבסוף, לא לשדר את הפרסומת ותבעה את הרשות השניה על הנזק שנגרם לה. בית המשפט החליט כי לרשות השניה קמה חבות בנזיקין בגין הפעולה, והיא תצטרך לפצות את נטו (על עניין הנזק החליט בית המשפט לדון בנפרד).

בית המשפט פסק, בעניין נטו, כי:

אין ספק שקביעת בית המשפט במישור המינהלי יכולה וצריכה לשמש אבן בוחן משמעותית לבית המשפט בבואו לבחון את הסבירות לפי דיני הנזיקין. במסגרת דיני הרשלנות לענפיהם השונים הכירו בתי המשפט בכך שכל גורם אשר נדרש להחליט החלטות מועד לקבל מדי פעם החלטות שגויות. כך טיבו וטבעו של עולם. הפסיקה קובעת כי לא כל החלטה שגויה היא בהכרח החלטה רשלנית.

ומדוע החלטה זו כה מהותית כאשר אנו מדברים על לב לבייב או יובל שטייניץ? וובכן, בעקבות החלטת בית המשפט העליון בעניין בג"צ 2605/05 חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר עלתה שאלה משמעותית: האם העובדה שבית המשפט פסל את החוק המקנה למדינה סמכות להקים כלא פרטי מחייבת גם כי לבייב וקבוצת המקימים יקבלו פיצוי, כך גם כאשר שטייניץ דואג לבקש כי אחריות תוטל על בג"צ בגין החלטות רשלניות.

בתי המשפט פסקו עד כה בצורה אחרת על החלטות רשלניות: על ידי שימוש במנגנון הוצאות המשפט. במקרה של התקציבולטור, החליט בית המשפט לפסוק הוצאות משפט ריאליות למחצה על התנהגות לא חוקתית של עיריית תל-אביב ועיכוב של חשיפת מידע לציבור (עת"מ 39945-02-10 התנועה לחופש המידע נ' עיריית תל-אביב). אבל במקרה הזה מדובר על בעיה ציבורית, שהנזק בה הוא לא כלכלי; בזמנו גרסתי כי צריך, במקרים כאלה, להטיל אחריות אישית ולא אחריות על הרשות, כיוון שהרשות תגלגל את הנזק על הציבור בלי הסכמה.

מנגד, ההחלטה לחייב בנזיקין על התרשלות הרשות היא ראויה, היא נותנת לאדם הסתמכות שאם המדינה, או כל רשות אחרת, תפגע בחופש הביטוי שלו, תחליט להפקיע לו רכוש, או תגרום לו לנזקים בגלל החלטות לא חוקתיות, אז הוא יהיה זכאי לפיצוי. אמון הציבור במקרה כזה יגדל, ואפשר לומר שההחלטה תעבוד לטובת הציבור.

להחלטה יש גם משמעות במובן אינטרנט, כמובן. אם סיכמנו שאתרי אינטרנט המטפלים בתוכן גולשים מפעילים שיקולים חוקתיים ולוקחים את תפקיד הצנזור, אזי במקרה של פסילת יתר או הפעלת שיקולים חוקתיים פסולים, שפוגעים בזכות הטיעון של המפרסם ולא מאפשרים הליך נאות, תקום גם עילת תביעה נגד אותו אתר אינטרנט בנזיקין.

0.
שלל מדינות בעולם הערבי החליטו לחסום את שירותי הBlackberry עקב חוסר היכולת לפקח על התעבורה של המשתמשים. כלומר, ההחלטה למנוע את השימוש בBlackberry נובעת מחוסר השליטה שיש לממשלה על השימוש במכשיר. לכאורה, הדבר היה מעיד על חוזקו של הBlackberry; הרי, הBlackberry Enterprise Server, היחידה המתווכת בין הBlackberry לאינטרנט, מצפינה את כל התעבורה ומונעת מאנשים באמצע להאזין. אלא, שהיתרון הגדול הזה הוא גם החסרון של המכשיר ומראה כמה בעייתית היא ההסתכמות על גן-נעול לצורך מתן שירותים.

1.
הBlackberry, יש להבין, הוא לא טלפון חכם רגיל. יש לרכוש חבילת Blackberry מספקית האינטרנט כדי להתחבר ולא באמצעות הדרך הקלאסית שאנו מכירים. הBlackberry, גם אם מחובר באמצעות רשת Wireless, עדיין צריך שרת ייעודי. למרות שלכאורה יש דרך לעקוף זאת, עדיין הנקודה החזקה היא שלכל טלפון יש זהות. לא מדובר בטלפון אנונימי או בטלפון שיכול לפעול בלי להיות מזוהה עם אדם ספיציפי (לשם השוואה, כל אידיוט יכול לקנות את HTC Desire וכרטיס SIM מכל מפעיל, ולהתחבר לאינטרנט לכל החשבונות שלו באמצעות חיבור WiFi.

2.
למדינות המזרח התיכון יש בעיה. לא סתם אויבי האינטרנט על פי ארגון 'עיתונאים ללא גבולות' ממוקמים בעיקר במזרח התיכון. בצורה רשמית, הBlackberrty עקף את הצנזורה הזו. בצורה לא רשמית, לא היה מניע להתקין על המכשירים תוכנות ריגול נחבאות ולקבל את המידע. אבל אויבי האינטרנט יודעים שאם הם יחסמו היום את הBlackberry עוד עשוי לעבור לפתרונות טובים יותר.

3.
וזו גם הקלות הגדולה של חסימת הBlackberry, כיוון שהן מדברות עם שרת אחד, שנותן להן את כל התעבורה, אין בעיה לחסום ולסתום את הפה. בגלל הקונפיגורציה היחסית מסובכת של המערכת גם לא ניתן לעקוף את זה. לכן, הפתרון היחיד המתבקש הוא לעבור לפלטפורמה חופשית יותר, שתאפשר ברירה.

החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית ב08-769 United States v. Stevens 559 U.S. ___ (2010) (via Balkinization) עשויה להאיר על נושאים אחרים הקשורים לחירות הביטוי. סטיבנס, יותר מכל דבר אחר, היתה החלטה שקבעה כי 18 USC 48, סעיף בחוק האמריקאי האוסר על פרסום, מכירה, אחזקה או תיאור ביודעין של התעללות בבעלי חיים, אם נעשתה למטרות רווח מסחרי, ומענישה על כך בחמש שנות מאסר, וזאת כל עוד לפעילות לא היה "ערך משמעותי מבחינה דתית, פוליטית, מדעית, חינוכית, חדשותית, היסטורית או אומנותית". סטיבנס היה בעלים של אתר אינטרנט שפרסם ומכר סרטים של קרבות כלבים, שצולמו במקומות וזמנים בהם קרבות כלבים היו חוקיים (לדוגמא, יפן) ומכר אותם ברחבי ארצות הברית. כאשר הואשם, טען סטיבנס שהסעיף בחוק אינו תפור בצורה מידתית ולכן צריך להתבטל (כמה הסברים על מתי חוק אמור להיות בטל, לפחות בישראל).

בית המשפט העליון בארצות הברית קיבל את בקשתו של סטיבנס, והסביר בצורה חלקית, שהתעללות בבעלי חיים עשויה להיות מוגדרת בצורה שונה במחוזות שיפוט שונים, ובכך החוק עשוי לאסור על פרסום או הצגה של פעילות חוקית כמו ציד, וכן ש"הצגה של התנהגות חוקית לגמרי סותרת את האיסור אם ההצגה מאוחר יותר מוצאת עצמה לתוך מדינה בה היא אסורה" וכן כי "אלו שיהיו מעוניינים לציית לחוק צפויים למסע סבוך של חקיקה לפחות ב56 מחוזות שיפוט שונים".

מעבר לכך, בית המשפט התייחס לסוגיית החריג, שמאפשר פרסום במקרים של "ערך משמעותי מבחינה דתית, פוליטית, מדעית, חינוכית, חדשותית, היסטורית או אומנותית" והסביר ש"רוב מה שאנו אומרים אחד לשני נעדר את אותו ערך דתי, פוליטי, מדעי, חינוכי, חדשותי, היסטורי או אומנותי (ואף לא את הדרישה למהותיות), אבל עדיין מוגן מפני התערבות ממשלתית" כמו כן, הוסיף בית המשפט ש"נסיונה של הממשלה להכניס לאיסור פרשנות מצמצמת דורש קריאה רחבה במיוחד של סעיף החריג".

הבנה שסעיף מסוג זה פוגע בחירות הביטוי עשוי להשיל אור על הצעת חוק סינון אתרים של אמנון כהן משנת 2006. כזכור, באותה הצעה (לניתוח חוקתי של ההצעה), כהן דרש כי ספקיות האינטרנט יחסמו את הגישה לכל אתרי האינטרנט שעשויים להיות בלתי הולמים לקטינים, לרבות אתרים בהם מוצגים יחסי מין אלימים, הצגת או המחזת יחסי מין עם קטין וכן "הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני", וכן הוסיף חריג, הדומה בצורה מדהימה לחריג שנפסל בסטיבנס כי "והכל כשהתכנים באתרים האמורים אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי" (וראו ניתוח משפטי של החריג).

אבל הדמיון בין הסעיפים בחוק והצעת החוק אינם מקריים, משרד התקשורת הישראלי ניסה לחוקק את החוק בצורה דומה להחלטת בית המשפט העליון בישראל בבג"צ פלייבוי (בג"צ 5432/03 ש.י.ן נ' המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין). אולם, פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית, שאותו סעיף, גם אם מחריג פרסומים בעלי ערכים חברתיים, אינו מידתי דיו להתאים למסננת החוקתית, עשוי לתת לנו תקווה כשאחרים מנסים לצנזר את הרשת שלנו.

[פורסם במקור באנגלית]

היות שאני אזרח ותושב ישראל, לא יהא זה חכם מצדי לדווח על מה שכבר ידוע ברחבי העולם בתור סקנדל הצנזורה הישראלי, אך אני יכול לפחות לומר שישראל אינה בודדת במערכה. בתי משפט ישראלים, לכאורה, הוציאו צו איסור פרסום על פרשה בטחונית חמורה, אך זה כל שמותר לי לומר לו היה מגיע הצו לידי.

אולם, ישראל למדה מידידתה הגדולה ביותר והצבועה כמוה: ארצות הברית היתה נחושה בהחלט במלחמתה באתר Wikileaks, אתר שמיועד לחשיפת שחיתויות ועוולות, שהיה כבר מעורב בחשיפה של מערכת הלבנת כספים (והוסר מהאינטרנט לתקופה מסוימת בעקבות צו בפרשת Julius Bael v. Wilileaks). ישנה סיבה מדוע ארצות הברית רצתה שויקיליקס יוסר מהרשת, כיוון שידוע כעת שWikileaks פרסמו וידאו בו כוחות ארצות הברית יורים בעיתונאים בעיראק (זמין כאן, ידיעה בYnet).

אבל יש עוד דמיונות בין ארצות הברית לישראל. ישראל גם, כפי שמתואר בכתבתו של אורי בלאו מנובמבר 2008, היתה מעורבת בהרג לא מובחן של מבוקשי חמאס במקום לעצרם, בניגוד להחלטת בית המשפט העליון (בג"צ 769/02 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל). ואכן, כל גוף הפועל על פי חוק, לרבות צבא ההגנה לישראל, כפוף לחוק המדינה. כאשר גוף הכפוף לחוק המדינה עובר על החוק, ישנה חובה חוקית למנוע זאת; אותה חובה נובעת מהדגל השחור שתלוי ועומד מעל אותה הפעולה שכל אזרח אמור לראות. כאשר צבא ההגנה לישראל שולח, בניגוד להוראות החוק, חוליית מתנקשים למבוקשים במקום לעצרם, הרי שהצבא כבר אינו הצבא המוסרי בעולם, וספק אם הינו בכלל צבא חוקי כאשר הצבא מפר את הוראות החוק (וראו ביד"צ מר3/57/ תובע צבאי נ' רס"ן מלינקי ואח', פס"מ יז 90).

איסור פרסום על דברים שרוחשים כבר בתקשורת העולמית הוא מיותר. ברור שאין כל טעם באיסור פרסום: הרי עצם הידיעה על קיומו של הליך אינו יכול לשרת את בטחון המדינה, ובעקבות זאת שמועות שוחרות באינטרנט וטענות סותרות עולות, מה שמייצר יותר דיסאינפורמציה מאינפורמציה.

לא מעט מדינות הודו שגנרלים בצבא לקחו את החוק לידיהם, אחרי שהדיחו את הגנרלים הצליחו להשיב את שלטון החוק. טוב  תעשה מדינת ישראל אם תעשה זאת גם כעת.
[פורסם בגם באנגלית כאן]

אולי הדבר היחיד המעודד מדו"ח על"ם על מצב הנוער הוא האינטרנט. לא הקלות של שימוש בפוסטינור, לא הגידול בשימוש באלכוהול אלא דווקא האינטרנט. לפי על"ם, 95% ממקרי ההשפלה וההטרדה באינטרנט בוצעו על ידי מכרים או חברים קרובים. בעצם, זה מעמיד את ההפחדה הקלאסי נגד האינטרנט במגננה: לא עוד הפחדה נגד זרים ונסיונות צנזורה, אלא ברור לכולם את מה שהסטטיסטיקה כבר יודעת, רוב האלימות, בין אם ברשת או בין אם בעולם האמיתי, מבוצעת על ידי הקרובים אלינו. אולי כעת, כל מיני נסיונות לצנזר את האינטרנט יוכלו להבין שבריונות ברשת אינה בדיוק ניתנת לסינון על ידי חקיקה, אלא יש לעבוד במישור החינוך.

גם בעיית האלכוהול שהדו"ח מצביע עליה אינה חדשה. והצעת חוק רישוי עסקים (תיקון – הגבלת מכירת משקאות משכרים), התש"ע–2009 של ח"כ חיים כ"ץ היא רק דוגמא אחת לכמה המצב עגום; הרי שלמרות שקיים איסור על מכירת משקאות לקטינים, וכן על נהיגה בשכרות, הרי שאיסורים אלה אינם נאכפים, ומציעים כעת להפוך את האיסור הזה לpre-crime (וראו את דעתו של ח"כ אורי אורבך על הנושא). ההצעות האלו כנראה יקדמו גם חקיקה נגד גלולת "הפלא" פוסטינור, כיוון שבעקבותה ילדים מקיימים יחסי מין לא מוגנים.

כמה הייתם מוכנים לשלם עבור הזכות לגלוש באתר הזה? לשאלה הזו יש כמה משמעויות שצריכות התייחסות מכמה כיוונים שונים; ובעצם, היא משקפת מדוע האינטרנט נראה כפי שהוא נראה בימינו. השאלה הראשונה היא כמה הייתם מוכנים לשלם לבעל האתר עבור הזכות לקרוא את האתר הזה, והשאלה השניה היא כמה הייתם מוכנים לשלם לספקית האינטרנט עבור הזכות לקרוא את האתר הזה.

השאלה אינה טריוויאלית בכלל; שני המאבקים האלו, לשמור על הכנסות מתוכן ונייטרליות הרשת הם מאבקים דומים מאוד. המאבק הראשון לא רק מנוהל על ידי רופרט מרדוק ואילי עיתונות, אלא גם על ידי יוצרים עצמאיים שמנסים לייצר תוכן איכותי. מגזין אחר של רון מיברג מנסה תמורת שקל ביום להציע תוכן איכותי מאוד, עם רפרטואר כותבים שלא מבייש אף מגזין. אבל מיברג לא לבד; בחיתולי האינטרנט ניסה אתר Ynet לגבות תשלום ממשתמשים שאינם נמצאים בישראל; עד שביטלו את המודל האווילי שלוש שנים לאחר מכן. הסברו של יון פדר היה מיותר לא פחות: "עם השקת המהדורה האנגלית נוצר מצב לא תקין ובלתי סביר בעיני: היהודי-האמריקני יגלוש ב-ynet (באנגלית) ללא תשלום, ואילו שכנו לבניין, הישראלי-האמריקני, ייאלץ לשלם תמורת הגלישה ב-ynet (בעברית). העובדה שהאתר האנגלי פתוח לגלישה חופשית מכל העולם חייבה אותנו, איפוא, לשנות גם את המודל שבו מופץ ynet הוותיק לקוראי העברית בעולם".

אבל Ynet אינו לבד; גם Hulu, אתר וידאו שמציע תכנים איכותיים סגור לגולשים מחוץ לארצות הברית עקב מגבלות רישוי וקניין רוחני (למרות שהמעקף אינו קשה) וכך גם אתרים רבים אחרים. כלומר, הקשר בין גיאוגרפיה לאינטרנט התהדק עד כדי כך שאתרים מפלים בין גולשים ממדינות שונות. הרעיון של אפליה בין משתמשים על סמך חיתוך גיאוגרפי, כמו גביית תשלום בכלל על תוכן, הוכיח כמרתיע גולשים מלהגיע לאתר. המודל השני, של Fרימיום, דווקא עבד לא רע. גיא בכור, לדוגמא, מציע חלק מהתכנים בחינם, כדי שתוכלו לדעת מה הסחורה שאתם מקבלים.

אבל אלה כמובן בעיות של יצרני התוכן; הם רוצים כסף עבור עבודתם. מנגד, ספקיות האינטרנט גם רוצות כסף על עבודתן, והן מקבלות אותו בדרך כלל בצורת התשלום החודשי. אלא מאי? רוחב הפס המוגבל שיש לספקיות אינטרנט לחו"ל ובמסגרת דיון שנערך בכנסת בחודש שעבר על מחירי האינטרנט הסבירו נציגי ספקיות האינטרנט כי הבעיה היא עלויות הגלישה לחו"ל והתשלום שהן צריכות להעביר לספקיות התשתית (בזק \ הוט). עקב אותו מחיר, לספקית אינטרנט יש העדפה מובנית לכך שהגלישה של כל אחד מהגולשים תבוצע לאתרים ישראלים. לכן, Akamai ודומותיה, שמאיצות אתרי אינטרנט ושומרות עותקים שלהם אצל ספקיות האינטרנט (או כמה שיותר קרוב) חוסכות לספקיות כסף רב; מנגד, שירותים כמו שיתוף קבצים אינם בדיוק ניתן להאצה בצורה הזו, ולכן נחסמים על ידי ספקיות לעיתים. בעצם, ככל שהספקית צריכה להוציא יותר כף על הבאת האתר אל הלקוח, כך היא מרוויחה פחות.

לכן, לספקית אינטרנט יש רצון אינהרנטי לקדם תכניות כמו גן נעול, בו ללקוח תהיה גישה רק לאתרים המובילים בסקר TIM, שבהם ככל הנראה הוא מבלה 90% מזמנו, ולקרוא לכך חבילת הבסיס. על כל אתר נוסף שירצה הגולש להגיע אליו, ידרש לשלם סכום נוסף. כך, לדוגמא, אם יחפש מידע על מוצר בגוגל, ויגיע אל אתר שמוכר את המוצר, תוכל להבטיח הספקית שהיא תגבה גם מבעל האתר: הרי הוא יהיה מוכן לשלם כדי שהוא יהיה פתוח ללקוחות ומתחריו סגורים. המדיניות הזו, של גן נעול מנוגדת לתפיסת החופש, אבל למי שלא בא מתחום האינטרנט היא נראית הגיונית מאוד. לכן, גם הקונספירציה שמוצגת על ידי גל מור אמורה ללכת בכיוון ההפוך: אתרי האינטרנט הישראלים אמורים לשלם לספקיות כדי לפגוע ביכולת לגלוש לחו"ל.

אחת הטענות של אריאל אטיאס בהיותו שר תקשורת היתה שיש לצנזר את האינטרנט כי גם על הכבלים יש צנזורה וזה הוכשר על ידי בג"צ (דיון ארוך בנושא כאן); אולם, אותו כשל לוגי קיים גם כאן: ספקיות הכבלים והלווין משלמות על ערוצים סכומים טובים, הן אחראיות לערוצים והן בוחנות אותם אחד אחד; לא כך נעשה באינטרנט, בו כל אחד יכול לפתוח אתר (וראו נייר עמדה למועצת הכבלים והלווין). הרי בעוד שאם ערוץ מסוים מקולקל, לא קולט או הפסיק לשדר אני אמור להתלונן לחברת הכבלים, האם אני אתלונן לספקית האינטרנט כשלא יגיע המוצר שאני אזמין בeBay?

וזהו בדיוק הקונפליקט של ספקיות האינטרנט: האם הן ספקיות תוכן או ספקיות שירות? היו ספקיות, כמו AOL בארצות הברית, שהחליטו שהן קודם כל ספקיות תוכן וסיפקו ללקוחות חבילה של שירותים שלהם, כשה"אינטרנט" הוגדר כאחד מהם. כך גם עם מה שנקרא גן נעול בסלולרי: לקוחות שילמו על חבילת דור שלישי בסלולר עשרות שקלים בחודש, עבור הזכות לגשת לגן הנעול של הספקית בלבד; על מנת לצאת מהגן הנעול היה צריך לשלם על חבילת דאטה. החסמים והצורך לפתוח את הגן הנעול בשוק הסלולר פוגשים כוחות מנוגדים בתחום האינטרנט, שרוצים לנעול את האינטרנט כמו הסלולר. הבעיה היא שמרוב הרצון של כולם לעשות כסף, אנשים שוכחים מה התפקיד שלהם.

לרון מיברג מגיע כסף רב על עבודתו; מי שירצה לקרוא את התוכן ישלם את הכסף הזה. אבל האם לספקית מגיע כסף רק כיוון שהיא מאפשרת זאת? אם נלמד מתחום הסלולר, אז מגיע לה 50%, אם נסתכל על זה בצורה אחרת: אולי כדאי שהוא יציג פרסומות מפולחות.

0.

"ציון לגנאי לעוזר דובר המשטרה, שהסביר למערכת נענע כי הוא לא משתף פעולה עם עיתונאי רשת כי "כל אחד יכול לפתוח אתר חדשות באינטרנט ולהגיד שהוא עיתון". כדאי אולי להזכיר לו כי במדינה דמוקרטית, וזה מה שישראל מחזיקה מעצמה, כל אחד יכול גם לפתוח עיתון ולהגיד שהוא עיתון".

25.10.99. גדי שמשון, נענע (…)

1.
אם הכל ילך כשורה, כנראה ששלדון אדלסון יצטרך לעבור לאינטרנט, כיוון שהמציאות החקיקתית הלא-דמוקרטית נוטה לכך. הצעת החוק הלא דמוקרטית להגבלת חופש העיתונות שהוגשה הבוקר בשם לא מעט חברי כנסת, שאת חלקם אני מאוד מעריך ומוקיר, כמו דב חנין עושה עוול היסטורי על עוול היסטורי אחר. ואסביר: ישראל אינה בדיוק מדינה דמוקרטית; פקודת העיתונות, חקיקה מנדטורית שטרם בוטלה, קובעת בסעיף 4 כי "אין להדפיס או להוציא לאור שום עתון בישראל אלא אם כן קיבל בעליו תחילה רשיון בחתימת הממונה על המחוז בטופס הקבוע בתוספת הראשונה לפקודה זו". כלומר, כל "דבר-דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי מאורעות, או כל הערות, ציונים, או באורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי מאורעות, או עם כל ענין אחר בעל חשיבות ציבורית, הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל למכירה או להפצת חינם, לעתים קבועות או בלתי קבועות" שאתם רואים, החל מעיתון בננה שמפורסם חינם בפיצוציות, ועד ידיעות אחרונות חייב ברשיון מטעם הממונה על המחוז.

2.
רשיון? אכן, הפקודה המנדטורית מסמיכה את הממונה על המחוז לסגור עיתונים, וכך היה אף בראשית המדינה, עוד בבג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים עת שבג"צ פסק כי "אותה דאגה לשמור על בטחון המדינה עלולה להשפיע לרעת מימושה של הזכות לחופש הביטוי גם בשל הגישה המוטעית, כי היא מגינה אך על האינטרס האינדיבידואלי של האזרח, אשר על כן מן הראוי, כביכול, להתכחש לו, לאינטרס זה, בשעה שהוא מתנגש עם האינטרס הסוציאלי הצפון בבטחון המדינה". כלומר, הדמוקרטיה וחירות הביטוי בישראל תלוים ברשיון מאת שר הפנים, שראינו שאינו אוהד במיוחד של חירות ביטוי.

3.
כלומר, הרשיון מראש מסמיך את הממונה על המחוז לסרב ליתן רשיון, ואפילו הוא יכול לעשות כן בעניין של שיקול דעת לעיתים (השוו ע"ב 2/84 ניימן נ' ועדת הבחירות המרכזית: "אם בלי חקיקה מוגדרת ומסויגת תוענק לוועדה זו הסמכות להכריע איזו היא הרשימה אשר חותרת תחת יסודות המשטר הדמוקרטי, הרי עלולות להיפסל רשימות על רקע אינטרסים מפלגתיים צרים, כפי שייראו אותו זמן לרוב מקרי או מכוון של הוועדה"). אולם, במקום לתקן את העוול ההיסטורי ולאפשר לכל אחד לפתוח עיתון במדינת ישראל, רוצים חברי כנסת מסוימים להגביל את אותה החירות? מהו הרציונאל כאן?

4.
דווקא כאן, האינטרנט שמכיל מימד משחרר ואינו כפוף לדינים מנדטוריים (ועל כך יש רק להודות שפלשתינה-א"י לא היתה מחוברת לרשת הוד-מלכותה) מאפשרת חירות ביטוי אמיתית (תב"מ 16/2001 ש"ס נ' אופיר פינס). כב' השופט מישאל חשין פסק: "אכן, גם אם נשתנתה התשתית אשר שימשה יסוד לחקיקתו של חוק התעמולה ונפתחו ערוצי ביטוי חדשים, לא מצאתי מה טעם אחסום אנוכי את דרכם של אלה; ואם כך ככלל, לא-כל-שכן בתיתי דעתי לתכלית האיסורים שקבע החוק, תכלית שגם תשתיתה אינה עוד כשהיתה".

5.
הוספת הגבלות מעבר למה שהמחוקק המנדטורי קבע עוד עשויה לעלות לנו בחירות היקרה שלנו. זהו מדרון חלקלק לקראת דרישה לרשיון לאתרי אינטרנט, ולקראת הגבלה אמיתית לחירות הביטוי.

לו הצעת החוק של ח"כ דני דנון להקים רשות לאומית לאינטרנט תתקבל, ספק אם תהיה תעשיית היי-טק בישראל, וספק אם ניתן יהיה לנהל חיים דמוקרטיים. על פי ההצעה, שלמרות שאינה כופה סינון אתרים על כל האזרחים, היא עדיין חמורה מהצעת חוק הצנזורה של ח"כ אמנון כהן, לא רק שתהיה רשימה שחורה של אתרים שאסור לגלוש אליהם, אלא שרשימה זו תהיה חסויה [הצעת החוק].

על פי הצעת החוק, "במקרי חירום או מטעמים של בטחון המדינה רשאית הועדה להוסיף לרשימת האתרים לחסימה אתרים אשר עשוי להוות סכנה לבטחון המדינה ואזרחיה או סכנה לביטחון וליציבות רשת האינטרנט במדינה (…) רשימת האתרים לחסימה תהיה חסויה ולא תפורסם בציבור". מעבר לכך, "ספקי האינטרנט ימנעו גישה לכל לקוחותיהם ומשתמשיהם לאתרים המציגים תכנים פדופליים ואשר סווגו על ידי הרשות כאתרים לחסימה". כלומר, כפי שכתבתי בחוות הדעת על חוק הצנזורה יש כאן הטלה של אחריות משפטית הן על ספקיות האינטרנט והן על הרשות: עליהן לעבור אחד אחד באתרי האינטרנט ולסווג אותם כפדופיליים או לא.

מעבר לכך שנוצרת כאן צומת שמאפשרת פריצות, ומרכזת את השליטה בנקודה אחת, יש כאן הטלת עלויות לא מידתית על ספקיות האינטרנט שיועברו ללקוח בלי ספק. עצם החשאיות כאן גם בעייתית, כפי שראינו בעבר: באוסטרליה, שמחזיקה מודל מאוד דומה. באוסטרליה יושמו רשימות שחורות שגרמו למעגל קסמים בו אתרים שפרסמו את הרשימות השחורות נחסמו גם כן [והרי מה הרציונאל לצנזר את הרשימות השחורות אם לא להראות שהחסימה היתה פסולה מלכתחילה?] וגרמה לכולם לרצות לבדוק את הדפים האסורים. בעצם, הרשימה עצמה בעייתית בכל כך הרבה מונחים שלא ראוי לנהל אותה.

מעבר לכך, הטלת קנס על מי שנותן לינקים לתכנים כאלה היתה פסולה גם כן. אבל ישראל לא רוצה ללמוד ממושבת העונשין בחצי הכדור הדרומי, הא?

אם יש דבר אחד שלמדנו בעשור האחרון הוא ששליטה על מידע כיום מבוססת על נורמות ולא על נסיונות אכיפה ריכוזיים. צווי איסור פרסום לא עובדים יותר ובלוגרים מצליחים לעקוף הכל, אפילו הוראות של הצנזורה. אבל דני דנון חושב אחרת, והוא כנראה רוצה לחוקק את זה.

אני מאחל לדנון בהצלחה; אני אצטרך להגיע לכנסת, לדבר כמה מילים יפות, להסביר, ללמד ולפול על אזנים ערלות (שוב). בסוף, מה שיקרה, ככל הנראה, הוא שמשרד התקשורת יצא נגד ההצעה מסיבות תקציביות, וזהו.

נמצא המתפרנס האמיתי ממשטר הצנזורה והאכיפה באיראן. נוקיה-סימנס הוציאו הודעה לעיתונות שאומרת בגדול: "מעקב אחרי תושבים זה לא אנחנו, זה פופטיץ, אלה חלק מהדרישות הרגילות של כל שלטון, ואנחנו רק מצייתים לפקודות" (אגב, היה לי העונג לפגוש את עו"ד דורון צפריר, פופטיץ המקורי, לא מזמן). כשכתבתי לפני מספר שבועות על המדרון החלקלק ואתם והסברתי כיצד כל כך קל לנו להתעלם מכך שישראל הופכת להיות מדינת מעקב, מדינת משטרה ומדינה שבה חירויות האזרח נלקחות מדי יום, לא ציפיתי שערן ורד יערוך סרטון מופתי כזה שבו הדמיון יצא לחיים [תתעלמו מהמוסיקה]. נוקיה סימנס, למי שלא יודע, מספקת את תשתיות הרשת לסלקום ופטרנר.

אכן, ההפיכה באיראן היא הפיכת טוויטר. גל מור מציין בצדק שטוויטר הורגת את המדיה המסורתית ומביאה את המידע לציבור ללא מתווך. כשם שההפיכה באיראן משתמשת במדיה חברתית, צריך לשאול מדוע פייסבוק לא שם. עם כל ניסונותיה של פייסבוק להיות טוויטר, יש עדיין בעיה אחת עם פייסבוק: מדובר בגן-נעול, פייסבוק לא חולק את העושר שלו עם שאר הרשת אבל גם לא מאפשר לי למצוא ולתקשר עם אנשים שרמת ההרשאה שלי עמם היא אפסית. המודל של טוויטר, יוטיוב ופליקר הוא הפוך: כל אחד יכול לצרוך את התוכן, לחפש ולהשתמש. בעצם, פייסבוק הפסידה את הקרב בגלל היותה גן נעול. מדברים על הפיכה, מדברים על טוויטר, מדברים על ימי חמישי בגלינה, יש את פייסבוק.

השנה היתה 2009 והרפובליקה הציונית עמדה בפני סכנות: הפגנות ופרעות ברחוב פגעו ביציבות השלטונית, ביקורת קשה על התנהלות אלימה של משטרה, שחיתות, עוני והעדפת ההון גרמו לכך שהמחאה הציבורית הפריעה לשלטון לנהל את המדינה: האינטרנט ואמצעים אחרים גרמו לכך שהציבור יוכל לגשת למידע, לדוחות ולפרסומים רשמיים וכל אלה הציפו שחיתויות והתנהלויות לקויות. הרפובליקה לא יכלה יותר.

הרפובליקה החליטה לקדם חקיקה: ראשית, יהיה אסור להפגין מול ביתם של אישי ציבור, לאחר מכן יאסר על מיעוט להפגין ולהציג את מחאתם, יהיה אסור לחתור לשנות את אופיה של המדינה או לפרסם פרסומים שיש בהם כדי לגרום לבוז לשלטון. בהמשך, יערך מרשם של טביעות האצבע של אזרחי המדינה ומיקומם של כל האזרחים בכל רגע נתון; תאסר כניסה של עיתונאים לאיזורי סיקור ויוצאו צווי איסור פרסום באופן כמעט גורף על אירועים משמעותיים.

הרפובליקה המשיכה, כדי לשמור על שלמותה היא חייבת להאבק באיום. צנזורה של האינטרנט והגבלות על כלי תקשורת לפרסום של דעות, הגבלות על שידורי וידאו ברשת והגבלות על הוצאה של עיתונים לאור. כל ההגבלות האלו עדיין לא מנעו מהציבור להתעניין ולדווח. ולכן, החליטה המדינה על מערכת מושלמת:

אזרחי הרפובליקה יאלצו להכריז  על נאמנותם למדינה ולרשויותיה בכדי לקבל את זכויות האזרח שמגיעות להם. רק אזרחים שיצהירו כי לא יחתרו תחת אופיה הדמוקרטי והיהודי של הרפובליקה הציונית יוכלו להצביע ולקבוע מהם החוקים לפיה מתנהלת הרפובליקה הציונית, רק הם יוכלו לזכות בחינוך, בריאות ושאר זכויות. כך, בעצם, נחנך את הציבור לאזרחות טובה.

כולם מדברים על מדרון חלקלק, על הסכנה באבדן הזכויות מבלי משים לב, אבל לא צריך להיות גאון כדי לראות שהתמונה הגדולה היא של חורבן, נתיב ידוע מראש אותו צריך להחריב. אף אחד לא מדבר על מה שצריך לעשות.

הערה מנהלית: מטרת פוסט זה הינה להביא לבוז לרשויות השלטון של מדינת  ישראל שהוקמו כדין (אך פועלים כנגד הציבור). וביום בו תתקבל הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית), התשס"ט–2009 אני אשמח להגיע לחקירה בסניף המשטרה החשאית הקרוב לביתי.

[תרגישו חופשי לקפסט את הפוסט ולשלוח לחברים, אם הם לא מאמינים שזה מה שקורה כאן, שילחצו על הלינקים]