Intellect or Insanity

0.
ימים קשים עוברים על משטרת ישראל; זו כעת צריכה להחליט האם להכריז על דפדפן ככלי שאינו חוקי ולאסור על כלל אזרחי ישראל להשתמש בו, או להחליט שהיא נסוגה מעמדה מצחיקה נטולת גיבוי משפטי שהיא מחזיקה בה כבר כחודש. לא משנה מה תחליט המשטרה, הרי שהתוצאה היא שהיא מבינה שנסינותיה למשטר פעולות שמבוצעות על ידי אזרחים בתוך ביתם באמצעות האינטרנט יעלו לה בנזק תדמיתי, בעליה בשיעורי הפשיעה, ובפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

1.
הכל התחיל לפני כחודש; משטרת ישראל, כחלק ממלחמה יזומה בהימורים ברשת, הוציאה צווים לספקיות האינטרנט המורים לחסום את הגישה לאתרים מסוימים, לכאורה במהלך נטול סמכות משפטית שיום יבוא והפרקליט שחתם על חוות הדעת, כמו רבים אחרים בפרקליטות הכלכלית לאחרונה, יצטרך להסביר מאיפה שיקול הדעת הלוקה. לאחר כחודש של מרתונים משפטיים, ותוך הפרת הסכמי סחר בינלאומיים שישראל חתומה עליהם, ותוך ביקורת מגורמים בתעשיית האינטרנט, החלו ספקיות האינטרנט לחסום את הגישה ולציית לצווי המשטרה.

2.
הצו המשטרתי הוא פרסונאלי, וספקיות האינטרנט חסמו את הגישה בצורות שונות. סלקום, לדוגמא, שינתה את הגדרות הDNS של אתר ויקטור צ'נדלר כך שיפנה לכתובת הIP 194.09.5.5, כתובת הנמצאת בבעלות נטוויז'ן שאינה מגיבה. אולם, גם שימוש בGoogle Public DNS אינו מצליח לעקוף את החסימה. עדיין, במקרה כזה, כתובת הDNS של האתר חוזרת להיות 204.74.99.100 (המספר, שלפחות בצו המשטרתי שפורסם, משויך בכלל לאתר אחר) אך עדיין נחסם לגישה ברמת הספק.

3.
שיטות לעקוף צנזורה וחסימת אתרים קיימות לא מהיום; אולם, אף אחד לא ציפה שעקיפת החסימה תהיה כל כך פשוטה. לפני כיומיים, בשעת לילה מאוחרת, התקנתי על אחד ממחשבי הזונה שלי את מערכת ההפעלה Joliclould לצרכי בדיקות. אחד הדברים הראשונים שעשיתי הוא להתקין את דפדפן Opera. התקנת הדפדפן, כמו שאר הדברים על המחשב, נועדה לאותם צרכי בדיקה שלשמם יש לי מחשב זונה. הדבר הראשון שעשיתי היה להפעיל את שירות Opera Turbo. כמי שמחזיק חיבור סלולרי בבית (כן!, גם אתם יכולים לקבל מסלקום תמורת 85 ש"ח לחודש + מע"מ ראוטר בחיבור יחסית מהיר, בלי לשלם לספקית, לבזק, להחזיק קו טלפון או לדאוג להעברת הקו כשעוברים דירה ולקבל גלישה בלתי מוגבלת. לעזאזל, זה יותר זול מחבילות הגלישה המעפנות, פאקינג גלישה סלולרית לא מוגבלת ב85 ש"ח לחודש) חשוב לי לדחוס נתונים כדי לקבל תעבורה טובה יותר, חשוב לי לעשות את זה מעוד סיבות, שיפורטו במועד אחר.

4.
ואז, תהיתי עד כמה יעיל הצו המשטרתי; כתבתי לי בשורת הכתובת את הכתובת האסורה והופ, כל חסימת האתרים המיותרת של המשטרה יכולה היתה ללכת לפח (ואכן, כל הכבוד לאמיתי זיו על הפולו-אפ לטוויט שלי על הצנזורה). דפדפן פשוט, שהפך להיות כל כך פופולרי בשוק הסלולרי, אך עדיין לא נקלט טוב בשוק המחשבים, יכול לשנות את המודל העסקי שלו. אכן, מדינות פחות פופולריות כמו קזחסטן סבלו קשות מכך שמתנגדי המשטר משתשמים בשירותים האלה של אופרה והדפדפן מגיע לנתח שוק של 32 אחוזים שם (וגם באיראן).

5.
כמובן, שמאז עוד הותקן על מחשב הזונה שרת TOR, אותו פרויקט שמאפשר לשחרר את האינטרנט על ידי גלישה אנונימית לחלוטין, כך שבפועל כל הצווים המיותרים האלה של משטרת ישראל יכולים ללכת לפח. כרגע ברור שבישראל יש שני אינטרנטים: החופשי, שפועל במחשכים, בלי יכולת למעורבות ממשלתית, והממסדי, בו רוב כמעט מוחלט של הציבור גולש.

6.
לפני כמה חודשים האינטרנט סער בגלל פרשיית צו איסור פרסום מפורסמת. בעקבות הפרשה עלו תהיות מה יקרה ביום בו ישראל תחסום את האינטרנט לידיעות זרות כדי לאכוף את צווי איסור הפרסום; המטרה של צווי חסימת אתרי ההימורים של המשטרה לא היו לאסור את ההימורים, הרי ברור להם שיש מאות, אם לא אלפים, של אתרים אחרים. מטרת החסימה היתה לבחון מה יקרה ביום בו סוגרים את הרשת כדי לאכוף צנזורה. נכון לעכשיו, למרות שיש מעט מתנגדים כמונים שמשתמשים בכלי הצפנה ומעקפים, רוב האזרחים שותקים. ספקיות האינטרנט לא פונות לבית המשפט העליון נגד החסימה ואף אחד לא מתלונן. כך יראה גם האינטרנט שלנו בפרשת ענת קם הבאה : אל תשכחו את זה.

לו הצעת החוק של ח"כ דני דנון להקים רשות לאומית לאינטרנט תתקבל, ספק אם תהיה תעשיית היי-טק בישראל, וספק אם ניתן יהיה לנהל חיים דמוקרטיים. על פי ההצעה, שלמרות שאינה כופה סינון אתרים על כל האזרחים, היא עדיין חמורה מהצעת חוק הצנזורה של ח"כ אמנון כהן, לא רק שתהיה רשימה שחורה של אתרים שאסור לגלוש אליהם, אלא שרשימה זו תהיה חסויה [הצעת החוק].

על פי הצעת החוק, "במקרי חירום או מטעמים של בטחון המדינה רשאית הועדה להוסיף לרשימת האתרים לחסימה אתרים אשר עשוי להוות סכנה לבטחון המדינה ואזרחיה או סכנה לביטחון וליציבות רשת האינטרנט במדינה (…) רשימת האתרים לחסימה תהיה חסויה ולא תפורסם בציבור". מעבר לכך, "ספקי האינטרנט ימנעו גישה לכל לקוחותיהם ומשתמשיהם לאתרים המציגים תכנים פדופליים ואשר סווגו על ידי הרשות כאתרים לחסימה". כלומר, כפי שכתבתי בחוות הדעת על חוק הצנזורה יש כאן הטלה של אחריות משפטית הן על ספקיות האינטרנט והן על הרשות: עליהן לעבור אחד אחד באתרי האינטרנט ולסווג אותם כפדופיליים או לא.

מעבר לכך שנוצרת כאן צומת שמאפשרת פריצות, ומרכזת את השליטה בנקודה אחת, יש כאן הטלת עלויות לא מידתית על ספקיות האינטרנט שיועברו ללקוח בלי ספק. עצם החשאיות כאן גם בעייתית, כפי שראינו בעבר: באוסטרליה, שמחזיקה מודל מאוד דומה. באוסטרליה יושמו רשימות שחורות שגרמו למעגל קסמים בו אתרים שפרסמו את הרשימות השחורות נחסמו גם כן [והרי מה הרציונאל לצנזר את הרשימות השחורות אם לא להראות שהחסימה היתה פסולה מלכתחילה?] וגרמה לכולם לרצות לבדוק את הדפים האסורים. בעצם, הרשימה עצמה בעייתית בכל כך הרבה מונחים שלא ראוי לנהל אותה.

מעבר לכך, הטלת קנס על מי שנותן לינקים לתכנים כאלה היתה פסולה גם כן. אבל ישראל לא רוצה ללמוד ממושבת העונשין בחצי הכדור הדרומי, הא?

אם יש דבר אחד שלמדנו בעשור האחרון הוא ששליטה על מידע כיום מבוססת על נורמות ולא על נסיונות אכיפה ריכוזיים. צווי איסור פרסום לא עובדים יותר ובלוגרים מצליחים לעקוף הכל, אפילו הוראות של הצנזורה. אבל דני דנון חושב אחרת, והוא כנראה רוצה לחוקק את זה.

אני מאחל לדנון בהצלחה; אני אצטרך להגיע לכנסת, לדבר כמה מילים יפות, להסביר, ללמד ולפול על אזנים ערלות (שוב). בסוף, מה שיקרה, ככל הנראה, הוא שמשרד התקשורת יצא נגד ההצעה מסיבות תקציביות, וזהו.

0.
לפני חודשיים הספדתי את חוק הצנזורה והסברתי כי יש סיבה שבהסכם הקואליציוני בין הליכוד לש"ס לא הוזכר חוק הצנזורה וכי הורדת חוק הצנזורה מהפרק היתה הצלחה פושרת, כי "לא היתה הצבעה שניצחנו בה, לא היה אירוע של משיכת הצעת החוק, אלא מספר התבטאויות שמאפשרות לנו להסיק זאת בצורה מושכלת. אין "מסיבת נצחון" ואין דרך להגיד כמה היתה באמת חשיבות לעבודת הבלוגרים שנרתמו, אבל די ברור שהיתה השפעה; חבורת האקטיבסטים עם מקלדות עשתה הרבה יותר מאשר לוביסטים מחודדים ובעלי הון עם אינטרסים."

מסתבר שטעיתי.

1.
כמו זומבי במערכה האחרונה, ניסתה ש"ס להעלות את חוק הצנזורה שוב להצבעה; אמנון כהן ואריאל אטיאס ישבו וקיוו שהליכוד, שצריך אותם יותר מכל בימים קשים של תקציב זה יסכים לצנזר את הרשת, אלא ששרים אמיצים כמו מיכאל איתן, משה כחלון ועוד מטובי הליכוד (שראוי לפירגון כשראוי לתת) הצליחו להביא להחלטה הראשונה שבאמת ראויה לגאווה.

2.
ההגעה של חוק הצנזורה לדיון היום בועדת שרים היתה אירוע קשה ושובר; אני עמוס בדיונים על הביומטרי, צריך להתפרנס (ומה לעשות, אף אחד לא משלם לי על זה), ואפילו בשביל ראיון קצרצר לגלי צה"ל הייתי צריך לפנות מקום בין הבירה בבר לפיצה המלוכלכת של אחרי.

2.1.
אבל ניצחנו. הוכחנו שאפשר עם הסברה, נחישות והרבה רצון טוב לדבר עם נבחרי הציבור ולהראות להם שהחקיקה היא משהו שכולנו צריכים להיות מעורבים בו.

2.2
לפעמים אנשים לא מבינים כמה קל להיות מעורב פוליטית; לא צריך להיות לוביסט או בעל הון, פשוט שולחים מייל לועדה בכנסת שמדברת על החוק ומספרים כמה דברים על עצמכם, תאמינו או לא, ח"כים מקשיבים.

3.
אם יש משהו שמעודד אותי בדחיה של חוק הצנזורה הוא משפט שאמר לי פקיד ממשל שעובד על החוק הביומטרי; אותו פקיד, שמעודד את קיום המאגר אמר לי שאף חבר כנסת לא משוגע מספיק כדי לנסות להעביר חוק צנזורה אחרי מה שהעבירו את הח"כים הקודמים. אתם כבר יודעים לאן אני חותר מכאן.

4.
ולקינוח, פורנו רך.

[פורסם במקור ב"עבודה שחורה"]

[זה לא פוסט בכלל, לא קראתם אותו כאן ואני מכחיש הכל]. "אתה תראה", אמר לי בכיר בשבוע שעבר, "חוק הצנזורה כבר מת". יש סיבה שבהסכם הקואליציוני בין הליכוד לש"ס לא הוזכרו הנושאים האלו, כמו גם התבטאותו של שר התקשורת משה כחלון השבוע במסגרת יום התקשורת הלאומי די אומרים שהמאבק הזה נוצח כעת. אכן, הרבה מאוד עבודה הושקעה כאן ואי החלת דין הרציפות (בניגוד לחוק תעודות זהות ביומטריות) אומר כמה דברים. אכן, המאבק לא נגמר, ועל חופש הביטוי במדינת ישראל אפשר להלחם עוד לא מעט, במיוחד כאשר בכל יום אמנון כהן יכול להגיש את "הצעת חוק הגנה על ילדים 2009" ולקדם אותה בתור חקיקה פרטית (בהסכמת הממשלה, אם תקראו את ההסכם הקואליציוני), אבל למרות הצלחותיה של ש"ס בקדנציה הקודמת, אני מקווה שלפחות מהצעת החוק הזו נפטרנו.

ולדבר הצנזור:

אחת הבעיות בהצלחה "פושרת" כזו היא שלא היתה הצבעה שניצחנו בה, לא היה אירוע של משיכת הצעת החוק, אלא מספר התבטאויות שמאפשרות לנו להסיק זאת בצורה מושכלת. אין "מסיבת נצחון" ואין דרך להגיד כמה היתה באמת חשיבות לעבודת הבלוגרים שנרתמו, אבל די ברור שהיתה השפעה; חבורת האקטיבסטים עם מקלדות עשתה הרבה יותר מאשר לוביסטים מחודדים ובעלי הון עם אינטרסים.

ועכשיו מה?

עכשיו צריך לעמוד במילים שלנו. עמותת אשנב שאני חלק מהנפשות הפועלות בה, מחזיקה פורומים שעשויים לעזור להורים עם שאלות לגבי ילדיהם, וגם מעבירה הדרכות להורים במקומות עבודה ובבתי ספר; הפורומים צריכים מתנדבים שיכולים לעזור וגם ההרצאות, מקום העבודה שלכם יכול להיות מקום בו יועברו הרצאות כאלו להורים, וגם אתם יכולים לעזור להדריך. איגוד האינטרנט מרכז אתר לגלישה בטוחה, וגם צריך עזרה להפיץ את החומרים. זה שנאבקנו נגד צנזורה לא אומר שצריך להפסיק להלחם בסכנות האמיתיות שיש לרשת: רגולציה והפחדה.

במהלך השבוע העברתי הרצאה על המאבק בחוק הצנזורה ונשאלתי כמה כסף זה עלה לנו; למרות שלאורך כל המאבק זה היה נראה כאילו היו לנו אפס הוצאות, פתאום חשבתי על הדלק, על החולצות ששילמתי עליהן, הטלפונים, הנסיעות לירושלים, השעות אל תוך הלילה, והבנתי שאנשים כמו גדי שמשון, נטלי גטניו, חנן כהן, שוקי גלילי, שרון גפן, חנית כהן, גל מור, עידו קינן, יובל דרור, טל גלילי, אהוד קינן, עוזי דיין ומפלגת תפנית (ז"ל), איגוד האינטרנט ועוד מיליון בלוגרים אחרים שכתבו, אכן מוכיחים את דבריו של עומר רוזן: "כשאני רואה יוזמות כמו צילום מגדל האופרה בתל אביב כאקט של מימוש הזכות לצילום במרחב הציבורי תוהה לגבי מה יהיו מסוגלים לעשות ביום שהם באמת יתעצבנו על משהו רציני". עכשיו לחונטה יש בעיות עם החוק הביומטרי, מישהו רוצה לארגן את המליציה הצבאית?

הצנזורית הצבאית הראשית סימה ואקנין-גיל, מזכירה לכולנו בראיון לNRG-ברנז'ה מי הדג ומאיפה הוא משתין כשהיא אומרת "חופש הביטוי במדינה הזו נשמר בזכות הצנזורה, ולא למרות קיומה". ביטוי כה רציני היה נלקח בצורה רצינית מפי גורם רשמי אלא אם היה מכבסת מילים של האמת*; בסך הכל, רק על ידי התבוננות בטקסט של ואקנין-גיל ניתן להבין מדוע.

*זו, כמובן, לא פעם ראשונה שהיא אומרת את זה. בערב לרגל צאת ספרו של העיתונאי רונן ברגמן אמרה ואקנין-גיל דברים דומים והאשימה את הממסד, ולא את הצבא, בקריסת חירות הביטוי.

כשהצנזורית הראשית אומרת ש"הלוואי שיכולתי להשהות שידורים חיים בישראל" חייבים לשים לב לדיאלקטיקה, לא "הלוואי והצנזורה יכלה להשהות שידורים חיים בישראל", לא "הלוואי והצנזורה היתה יכולה לקבל מידע על שידורים חיים" אלא "הלוואי ש[אני, סימה ואקנין-גיל]יכולתי להשהות שידורים חיים בישראל [כדי לפקח אם יש בהם תכנים שראויים להסרה]". לקיחת התפקיד בצורה אישית כל כך מאפיינת משטרים מסוימים ואנשים מסוימים. אבל זאת ניתן לראות עוד כשואקנין-גיל פעלה במהלך מלחמת לבנון השניה. להזכירכם, סימה ואקנין-גיל צנזרה טוקבקים ואת הפרטיכל של ועדת וינוגרד שהסבירו איך הם מצנזרים מידע באינטרנט. אבל ואקנין-גיל היתה שמחה מאוד לו היתה יכולה לצנזר את האינטרנט, אותו גוף שמהווה אנטיתזה לצנזורה. לו היתה יכולה, היתה משהה כל טוקבק בזמן מלחמה עד לאישור הצנזורה, היתה סוגרת את יוטיוב, היתה מונעת את כל השידורים החיים. היא בעצמה, כי הרי לדבריה: "ההחלטה על פסילה גורפת היא תמיד שלי. לאשר – גם הזוטר אצלי יכול, אבל פגיעה בחופש הביטוי, רק לצנזור הראשי מותר".

ועדיין, ואקנין-גיל היא בסך הכל פקידה שמקדמת את העבודה שלה ועושה אותה בצורה מצוינת. רק מלראות איך היא שולטת במדיה אפשר להתענג. העובדה שבכל מקום אחר שם משפחתה מופיע בצורה אחרת מראה שהיא מצליחה להמנע מלהכנס תחת הרדאר של גוגל ולא לעמוד לביקורת מוחלטת: פעם אחת היא סימה וקנין באתר צה"ל הרשמי, באתר 'העין השביעית' היא סימה ועקנין ואז היא סימה ואקנין במקום אחר ולבסוף המהדרין בשם סימה ואקנין-גיל. כך נוצרת בעיה למצוא עליה מידע. תוסיפו לכך את הסרט "סימה וקנין – מכשפה" ותקבלו דרך נהדרת לשטות בהמונים: הצנזור עצמו לא צריך לצנזר מידע עליו, הוא בלתי נראה.

אבל לא רק ואקנין גיל רוצה לצנזר אותנו, מסתבר שהרעיון של ניצן חן לצנזר את האינטרנט לא רק בא בצורה מצחיקה, אלא גם הולכת להכפיף את האינטרנט לרגולטור. בעצם, ההבנה של חן שבאינטרנט משדרים וידאו גורמת לו, משום מה, לחשוב שכל שידור וידאו שאינו באמצעות רשות השידור נמצא תחת שרביטו, ולכן הוא מעוניין להטיל הגבלות על הוידאו באינטרנט: "ייקבע אילו שירותים מבוססי אינטרנט יישארו נקיים מרגולציה ואילו יחויבו בהסדרה, אשר כוללת חובת רישיון, הפקות מקור, תמלוגים למדינה, מגבלות פרסום ועוד".

הרצון לחייב אתרים כמו יוטיוב להפקות מקור ותמלוגים למדינה לא רק שנשמע כבדיחה לא מצחיקה אלא מדאיג לא פחות מהצעת חוק הצנזורה של ש"ס ואריאל אטיאס. הרצון של רגולטור להכניס יותר ויותר דברים תחת פיקוחו היא בעיה של ממסדים בירוקרטיים, אבל ניצן חן חייב להבין שהתפקיד שלו הוא להוציא את הטלויזיה מפיקוח: הרעיון של רגולציה על טלויזיה לא נועד על מנת לחנך את הציבור, אלא לשלוט בתדרים המוגבלים.

בעידן בו היו תדרים מוגבלים, היה ראוי לראות כי אותו ספקטרום של גלי רדיו יהיה בשליטתה הבלעדית של המדינה וזו תדאג שהניצול של הספקטרום יהיה בצורה ראויה שעומדת בקנה אחד עם העובדה שזו מקצה את המשאב המדינתי לטובת אותו ערוץ: המדינה יכלה לדרוש, כתמורה לכך שאדם פרטי מקבל זכות לעשות שימוש בנכסי הציבור, תשלום עבור השימוש, הגבלות על שידורים כך שיעמדו בקנה אחד עם אינטרסים ציבוריים ועוד.

באינטרנט, בה אין הגבלת תדרים, אין כל צורך בהגבלות מסוג זה. לא מדובר על הקצאת תדר בספקטרום שהוא רכוש הציבור אלא התערבות נטו בחירות הביטוי. האינטרנט הוא נחלת הכלל בצורה הרחבה: של שימוש לא מוגבל ומבלי לפגוע באחר בעקבות שימוש. לא יהיה מצב בו אתר אינטרנט אחד יפריע לאתר אחר להגיע לציבור. לכן אין בעיית 'רדיו פיראטי' ברשת ולא תהיה בעיית רגולציה.

כאשר הרגולטור חוטא למטרה לשמה הוא מונה, הרגולטור צריך ללכת.

0.
אביר חופש הביטוי, גלעד ארדן, קורא לחסום את שידורי אל-ג'זירה [וערוצים ערביים אחרים] בישראל עד לגמר המלחמה. לדידו של ארדן יש אמת אחת, והיא הבשורה על פי צה"ל, שכן בעקבות "השקרים המופצים על ידי ערוצים אלו נאלץ דובר צה"ל שוב ושוב לעסוק בהבהרת האמת". אותו צה"ל שעוסק בהבהרת האמת גם היה חשוף לצנזורה, אחרי שאתר יוטיוב הסיר סרטונים שלו בהיותם תוכן פוגעני.

1.
כשכתבתי את הפוסט קו 404: אירועים שלא קרו לאור חוק הצנזורה האמנתי עוד שח"כ גלעד ארדן, יו"ר ועדת הכלכלה בכנסת, עומד לצדנו ונגד החוק. ארדן שאל את השאלות הקשות בועדת הכלכלה בעת שהחוק עלה לדיון ארדן נלחם למעננו ואמר "שום חסימה כפויה לא תועיל במשפחה בה להורים לא איכפת מה עושים ילדיהם. הדבר הזוי ביותר בהצעה הוא שהממשלה נותנת סמכות רחבה לשר התקשורת לחסום אתרים על פי פרמטרים מעורפלים ובטכנולוגיה שטרם קיימת ואינה ישימה." אולם, אותו גלעד ארדן מעוניין באותם צעדים להם הוא התנגד כיוון שהם מיושמים באיראן ובמשטרים חשוכים.

2.
האם בכלל יש הבדל בין צנזורה צבאית המצנזרת מידע על נפילות, צנזורה על תעמולה תבוסתנית או צנזורה על תכנים פורנוגרפיים? לדעתי [הקיצונית להחריד] לא. צנזורה יכולה להיות מיושמת על מנת לשמור על יחסי החוץ של ישראל או על שלום הילדים, אבל בכל מקרה היא רק עוצמת את עיניהם של אלו שמביטים דרך המשקפת המוסדית ומעודדת את מי שלא להתנגד לאותו מוסד.

3.
מהי אותה "הסברה" ידועה לשמצה, אגב, ומדוע מדובר ב"הבהרת האמת" וב"הסברה" על ידי "דובר" צה"ל (ולא איש יחסי הציבור שלו). הסברה היא מילה ייחודית לעברית, היא לא Explination או Spokesmanship אלא "Hasbara". ההסברה יוצרת סימולציה של מציאות אותה מעוניין המסביר להעביר על ידי דוברות; אך בפועל, אין היא שונה מעבודת יחסי ציבור אחרת. כאשר בנימין נתניהו עולה ומסביר שמותר לפגוע באזרחי הרשות הפלשתינאית כדי למנוע ירי עתידי כיוון שהחמאס נבחר בצורה דמוקרטית בדיוק כמו היטלר, שנגדו פעלו בנות הברית במלחמת העולם השניה, זו הסברה בצורה המובהקת ביותר: יצירת אמת על ידי סימולציה שמפרידה דימויים רק מהצד שלך ומתיקה אותם לצד האחר.

4.
אבל הסברה היא אקט מובהק של תעמולה; היא יוצאת מנקודת הנחה שהצד הישראלי צודק תמיד והוא לא היה קטליזטור או חלק מהסלמת הסכסוך. ההסברה הישראלית יוצאת מנקדות ההנחה שהמלחמה היא אקט שנכפה על ישראל ולא נעשה ביוזמתה, והיא גם נעשית מתוך הנחה שהתעמולה מבוצעת מול שאר עמי העולם, ולא לצורך המלחמה או למען העם. במובן הזה, ההסברה הישראלית חמורה בהרבה מהתעמולה האנטישמית כיוון שמטרתה היא לא לעורר מדנים נגד אויבי ישראל, אלא להצדיק מעשים חמורים במיוחד של ישראל בהיותה אומה מותקפת.

5.
ההסברה היא תפיסה שאומרת שהעובדות כבר פועלות לטובת ישראל, כל מה שצריך לעשות הוא לסדר אותן בצורה שנוחה להבנה עבור שאר הציבור: תקפו אותנו, אנחנו מיישמים כח הוגן, ובכל מקרה לישראל יש זכות להגן על עצמה כיוון שישראל נוצרה כקיבוץ גלויות העם היהודי לאחר ההשמדה הנאצית ומטרת המלחמה הזו היא לוודא שהשואה לא תשוב על עצמה.

[תודה לעידוק]

0. ואולי לא כל כך צריך להחזיר את המנדט הבריטי, בניגוד למה שחשבתי.
ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית שכל אחד יכול לערוך, ראתה (שוב) השבוע כיצד לא רק מדינות טוטאליטריות מפעילות צנזורה, אלא דווקא מדינות 'נאורות' כמו הממלכה המאוחדת. בצעד חסר תקדים, נחסמה הגישה לערך מסוים בויקיפדיה לרוב הגולשים בבריטניה, והאפשרות לערוך בוטלה גם היא לטווח שלם של כתובות IP. הסיבה? הערך על האלבום רוצח הבתולות של להקת הסקורפיונס (ערך מיותר, כמובן, למעט הדיון על העטיפה שלו) הכיל את התמונה שצונזרה של עטיפת התקליט משנת 1976, תמונה שמכילה עירום אומנותי ודרוש של נערה.

1. אם אין לך כבר מה להסתיר.
ספקיות האינטרנט הסבירו כי "הערך מכיל תמונה של העטיפה המקורית של האלבום, שמציג נערה מתבגרת בעירום. העטיפה נאסרה לפרסום במספר מדינות והוחלפה על ידי אחרת בעת שהאלבום הוכן ב1976. ולכאורה, התמונה מופיעה ברשימה שחורה (Blacklist) שהורכבה על ידי הInternet Watch Foundation, ארגון בגיבוי ממשלתי שנועד להלחם בפורנוגרפיית ילדים מקוונת בממלכה המאוחדת ובאירופה". דווקא החלק השני של המשפט, הזוועה של הצנזורה הממשלתית והעובדה שהיא קיימת בסך הכל בכל המדינות, החליקה מעינהם של מאות אלפי הקוראים של הידיעה: קרי, העובדה שכל ספקיות האינטרנט בבריטניה מסננות תכנים לבקשת המדינה אינה בכלל עניין של מה בכך, אולם הוא נסתר מהעין. הסינון הוא לא רק על הפרות זכויות יוצרים, אלא גם על פורנוגרפיה קשה, והכל (כמו באוסטרליה) מאחורי גבם של הגולשים ומבלי ידיעתם.

2. "ערך אמנותי".
העובדה שמדובר בסך הכל בדיסק "מיתולוגי" שעטיפתו מופיעה גם באתר Amazon ובשלל אתרי מעריצים הופכת את כל אלה למועדים לסינון. כלומר, עצם המצאות תמונה אחת, אמנותית ככל שתהיה, מלכלכת והופכת את האתר לפסול. אכן, כעת נפסל רק העמוד הספציפי בויקיפדיה, ונחסמו לעריכה רק טווח קצר של כתובות IP שניסו להשחיתו, אבל לא רחוק היום עד שתהיה חסימה גורפת כזו.

3. אתנחתא אמנותית.

מוות על המסך,
מגזינים סדיסטים הרתעו,
התאבדויות מדי יום,
דרכים פוליטיות, הבינו.

וובכן, אינך יכול למצוא מוצא,
אך הוא רוצח בתולות. (השיר המזוויע)

4. ובינתיים, בפלשתינה-א"י.
האגודה לזכויות האזרח פרסמה אמש את דו"ח מצב זכויות האדם בישראל [מסמך PDF] ומתריעה בפני צנזורה של הרשת ופגיעה משמעותית בחופש הביטוי (עמ' 43 לדו"ח). הסכנה היא לא רק בכך שאזרחים לא יוכלו לגשת למידע (דמיינו מה יקרה אם יחסמו, נניח, אתר חדשות שידווח על שוחד שקיבל ראש ממשלה) אלא עצם הסכנה הוא במתן גישה לחסימת תכנים למנגנון מרכזי כאשר הוא אינו מודיע לגולש שזה מסונן. (מומלץ גם לקרוא את הכתבה המאוד ארוכה בNYT על הצנזורה שגוגל מפעילה). כל העולם, דומה, משתמש בטכנולוגיה על מנת לצמצם את חירויות האזרח במקום לספק לו רווחה.

5. זו אשמתנו, כמובן.
ויקיפדיה לא פעלה מספיק. היא לא יצאה בהודעה לעיתונות שגינתה את מעשי ממשלת אנגליה וטענה שהגישה למידע היא זכות יסוד. איפה ויקיפדיה היתה בדיונים על צנזורה באינטרנט בכנסת? האם היא טרחה להגיע לשם? לא. מדוע, אם כן, יש עלינו לעזור לה ולתרום לה כאשר היא אינה פועלת על זכותה להשאר אנציקלופדיה חופשית שכל אחד יכול לערוך? אולי כיוון שזמן רב לא כל אחד יכול לערוך ושהחופש לערוך ערכים נגמר כשמתחילה מלחמת עריכה. כלומר, ויקיפדיה אינה חופשית כמו חופש ביטוי, אלא חופשית כמו חופש גדול: לא עושים בה הרבה מדי, ומשתדלים לא לגרום נזק.

0.

בהצעת החוק, שגובשה לאחר הסתייגויות רבות במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה בשנה האחרונה, נקבע כי ספקיות האינטרנט יציעו את שירותי סינון האתרים בחינם. המתכונת תהיה זהה לזו הקיימת באוסטרליה ובהונג קונג [השייכת לסין - י.ק] ותפעל באופן דומה לחסימת תכנים אלימים ומיניים במכשירים הסלולריים ובערוצי הטלוויזיה למבוגרים בלבד, שדורשים סיסמה מיוחדת על מנת לצפות בהם. לקוח שלא יהיה מעוניין לקבל את השירות יוכל להתחבר בלעדיו. (לירן דנש וגיל רימון, צנזורה לבחירתך, 28.01.2008)

במהלך הדיונים בכנסת על הצעת החוק לצנזורה של הרשת תמיד עלה המודל האוסטרלי. אוסטרליה, כמדינה נאורה, חייבת להיות מתקדמת מאיתנו, ולכן נאמץ את המודל שלהם. כעקרון, המודל האוסטרלי היה של Opt-In אבל הוחלף למודל של Opt-Out, כלומר מי שלא רוצה צנזורה חייבת להודיע (ולשאת בעקרונות הבושה) כמו בישראל.

1.
דא עקא (ונכון "דא עקא" נשמע הרבה יותר מתוחכם מ"אבל תראו איך דפקו אותנו"?) שהאוסטרלים החליטו שגם מי שמבקש אינטרנט "לא מצונזר" יקבל שירות מצונזר. כלומר, גם אוסטרליה מיישמת רשימות שחורות בסגנון סין וחוסמת תכנים שהגולשים לא יכולים לבטל את חסימתם. ואילו תכנים נחסמו? ישנה רשימה שחורה של אתרים שמכילים "תכנים לא חוקיים" אשר יחסמו בכל מקרה. כלומר, מאזרחי אוסטרליה תמנע הגישה למידע "לא חוקי". מידע שאסור בביטוי כמו פורנוגרפיה קשה, אלימות, הימורים ועוד.

1.5
אני לא רוצה להכנס לתיאוריות קנייניות וזכותניות, אבל ידוע שדעתי קרובה מאוד לדעתו של ג'ון סטיוארט מיל בכל הנוגע להגבלה לחיפוש אחר מידע וחסימת הביטוי. אני מוכן ללכת רחוק עם חופש הביטוי עד כדי הסכמה לביטויים שפוגעים בי ישירות וחותרים תחת האמונה שלי, זו הדרך היחידה לקדם שינויים בחברה. אבל בשאלה היותר פרקטית אנחנו מדברים על חסימת אתרי שיתוף קבצים וחסימת תעבורת P2P.

2.
כלומר, תעבורת P2P תחסם בשם ההגנה על זכויות היוצרים (מה שנאסר לאחרונה בארצות הברית אבל מתרחש בפועל). כמובן, כיוון שכל התעבורה מוצפנת בימנו, יטענו ארגונים רבים שלא ניתן לוודא האם אין פדופיליה בתוכנות האלו, ולכן ראוי לחסום. אנחנו נתקדם לכיוון של אינטרנט מרוגלץ בו כל התוכנוץת נשלטות על ידי מחשב מרכזי. [אגב, גונבה שמועה לאזני שלמרות שהאינטרנט החרדי מסונן, אפשר להשתמש עדיין בתוכנות שיתוף קבצים, מישהו מגולשי רימון\מורשת רוצה לאושש?]

3.
עכשיו, ההיקש המתבקש: האם שר התקשורת, אריאל אטיאס יגיד שעדיין אוסטרליה היא המודל שלו, כלומר סינון קבוע ברמת השרת על רשימה שחורה של אתרים או שהוא ימצא מדינה "נאורה" אחרת שמתכננת לצנזר את הרשת ויאמץ את המודל שלה?

4.
יאמרו המלעיזים: "אבל זה תוכן בלתי חוקי, דברים שבכל מקרה אסור לך להגיד". אני אבהיר שהם טועים: "תוכן בלתי חוקי" הוא תוכן שנענשים על אמירתו ולא תוכן שאסור להגיד, כלומר מותר לי להסית לגזענות, העונש על כך קבוע בחוק, מותר לי לפרסם תועבה, העונש על כך קבוע בחוק. אין למדינה שום זכות להשתיק אותי, יש לה זכות, מאוחר יותר, לפעול להעניש אותי.

5.
גם ביטויים "אסורים" זכאים להגנה על חירות הביטוי. האיסור על הביטוי עצמו הוא גרוע יותר מהחשוך במשטרים, והפעלתו על אזרחים תגרום לכך שלא תהיה עוד דמוקרטיה. מה שנתפס לפני שלושה עשורים כבעייתי עשוי היום להחשב יותר מאשר מיינסטרים. מצד שני, דברים שהיו מותרים במסגרת חופש הביטוי (לדוגמא הכינוי "כושי") הפכו להיות מוקצים. חופש הביטוי הוא עניין דינאמי ולא רצוני, ואם תקבעו (fixate) את הביטוי הנוכחי, האנושות תעמוד במקום.

"לא יהיו רשימות שחורות" (אריאל אטיאס, 30.06.2008)

"יכולות הסינון הטקסטואליות לא משפיעות על הבטחון והאבטחה של Skype", סקייפ, 19.04.2006)

[אז מה כל הסיפור הזה עם סקייפ?]
לפני יותר משנתיים דווח כי סקייפ סיננה תכנים של משתמשיה בסין על ידי גרסא נכה של Skype מבית TOM. היום, דו"ח של ארגון זכויות הגולשים Citizen Lab מציג בדיוק מה הבעיות בסינון התכנים המובנה שהיה מורכב בSkype. סקייפ מאפשרת, באמצעות תוכנת-בת, לגורמים זרים לצותת לשיחות טקסט (ואולי גם קוליות). לדברי מחברי הדו"ח, הגרסא הסינית הורצה ביחד עם סורק תעבורה ונבדקו יעדי התעבורה ש"דלפה" במהלך השימוש בתוכנה. הם גילו, לדבריהם, מערכת לא מאובטח שמכילה העתקים של ההודעות שנחסמו וכן יכולת למפות את הרשת החברתית של כל משתמש ששוחח על נושאים "לא ראויים" (ויה EFF, הבלוג של נארט וילנויו)

עניין זה לא מפתיע במיוחד משתי סיבות; הראשונה היא כי קוד התוכנה של סקייפ הוא קנייני, מה שמאפשר לספקולציות בנושא דליפת השיחות להתקיים כיוון שאין מי שיוכל לבחון את הקוד של סקייפ, אלא רק את הביצועים בפועל. אותם חשדות מומשו כבר חלקית כאשר התגלה שאותה מערכת מעבירה פרטים על המספר הסידורי של לוח האם ממנו התוכנה רצה. חשוב להבהיר: כל תוכנה קניינית שאינה כתובה בקוד פתוח היא תוכנה בעייתית; לעולם המשתמש לא מחזיק בשליטה בתוכנה אלא משתמש בה יותר כמו סוס טרויאני. בדיוק כמו להכניס הביתה טלויזיה, שלא ידוע אם היא משדרת או מקליטה, צריך לאפשר לכל אדם לבדוק את הכלים בהם הוא עושה שימוש (עוד חשדות).

הסיבה השניה היא בעייתית יותר: ההסיטוריה של סקייפ מלווה ברוגלות וחשדות. מייסדי סקייפ, ניקלס זנסטרום וג'נוס פריס, הם בעברם מי שפיתחו את תוכנת קאזה (KaZaa). מייסדי תוכנת שיתוף הקבצים הפופולרית שהפכה להיות משרצת רוגלות וסוסים טרויאנים לאורך השנים, עד כדי כך שהיא איבדה כל רלוונטיות ונותקה החוצה לגרסאות נקיות יותר שפותחו בצורה עצמאית.

[ואיך זה קשור לחוק הצנזורה?]
סקייפ היא חברה בבעלות eBay; אחת מענקיות האינטרנט ואחראית לפרנסתם של אלפי אנשים בעולם. הצהרותיה השקריות כאילו התוכנה בטוחה לגמרי והדרישה שנסמוך עליה כחברה "אמינה" היא בעייתית במקרה הפחות קיצוני. כעת, הפעלה של סינון שאינו בשליטת הלקוח, אלא מבוצע לבחירת שלטון מרכזי הוא תמיד מפתח להפקדת זכויות האזרח אצל אותו שלטון ולא אצל האזרח. הדיונים שמתקיימים בחודשים האחרונים בכל העולם בנושא ניטור תעבורה על ידי ספקי תקשורת (והשימוש בה) רק מדגימים כיצד המערכת השברירית שתלויה באמון יכולה לההרס על ידי שימוש לרעה מבצע כסף או מניעים פוליטיים.

חברות שמציעות גלישה מוזלת כנגד החלפת הפרסומות וניתוח התעבורה, כמו גם מכשירים שמאפשרים לספקיות האינטרנט לצותת למשתמשים ולפלח אותם בצורה יעילה יותר כדי להציג להם פרסומות בצורה טובה יותר הן רק חלק מהאינטרסים המסחריים שעומדים מאחורי מי שרוצה את חוק הצנזורה כאן בארץ. מרגע שיוקם פילטר מרכזי שיאפשר את ניטור התעבורה, אין אפשרות לדעת מה יקרה עם אותו מידע שיאגר ו\או יחסם.

ההתעקשות של משרד התקשורת לסינון ברמת השרת יגרום לכך שתהיה להם היכולת לחסום תעבורה גם ללא בקשת הלקוח, ואנחנו יודעים כמה זה לא רחוק מלהתרחש בישראל. יש לא מעט חשדות שאותה טכנולוגיה שחוסמת היום פורנו תשמש מחר לדיכוי ביטוי פוליטי או אמנותי.

כבר היום ברור שבשביל ליישם את הטכנולוגיה של סינון ברמת השרת (שמשרד התקשורת טוען שהיא לא ישימה) יצטרכו לפגוע בלא מעט מתשתיות האינטרנט ולהכביד על הכיס של כולנו. השאלה היחידה היא האם גם צריך לסתום לנו את הפה בדרך או רק את האזנים.

אולי אחת הבעיות הרציניות ביותר שיש לי עם ההחלטה בנושא (ויה אפיפוקס וEFF) חוק הצנזורה האמריקאי, 98-5591 ACLU v. Mukasey היא ששופט שעשוי לקרוא אותה בהקשר של מאבקנו נגד חוק הצנזורה יבין אותה לא נכון. ההחלטה בנושא Gonzales היא הפעם השלישית שבית משפט בארצות הברית פוסל את הCOPA (חוק ההגנה על ילדים ברשת) שהמחוקק האמריקאי בחר להעביר. אותו חוק דרש מאתרי אינטרנט המכילים תכנים שעשויים להתפרש כתכנים למבוגרים לדרוש מהמשתמשים להזדהות באמצעי פיסי כמו כרטיס אשראי או להוכיח בדרך אחרת את בגירותם.

קצת רקע, בקצרה, לשם ההבנה: החוק כבר נפסל, לפני מספר שנים (99-1324 Reno v. ACLU) בעיקר כיוון שההגדרה של איסור גישה לתכנים כאשר הם אינם עומדים ב"סטנדרטים הקהילתיים" הופכת את החוק לבלתי חוקתי. בית המשפט העליון, בהחלטה תמוהה, קבע כי אין בכך שהמחוקק קובע כי חופש הביטוי יוגבל על ידי סטנדרטים קהילתיים בכדי לבטל את החוק, אך ניתן לבטלו עקב סיבות אחרות. בית המשפט העליון האמריקאי, החליט (00-1293 Aschcroft v. ACLU) החליט להחזיר את הדיון לבית המשפט המקורי בפנסילבניה.

בית המשפט בפנסילבניה החליט בשבוע שעבר כי החוק עצמו אינו חוקתי משלל סיבות. בין היתר הטענה היתה כי החוק עצמו אמור לעמוד בשלושה קריטריונים: צורך לגיטימי של המחוקק להגנה על אינטרס לגיטימי, אמצעי שאינו פוגע במידה העולה על הנדרש וקיומן של חלופות אחרות. בית המשפט פסק כי למרות שהגנה על קטינים היא מטרה ראויה האמצעי אינו פוגע במידה גדולה על הנדרש וקיימות חלופות פוגעניות פחות.

אם כן, לכאורה פסק הדין היה היה אמור להיות פסק דין נהדר לקראת עתירתנו הצפויה לבג"צ נגד חוק הצנזורה. אולם, איפשהוא בעמוד 40 מתוך 57 החליט פאנל השופטים הנכבד להתחיל להסביר מדוע האמצעי הפוגעני פחות הוא תוכנות סינון.

"After describing filtering technology, the District Court concluded that the Government “failed to successfully defend against the plaintiffs’ assertion that filter software and the Government’s promotion and support thereof is a less restrictive alternative to COPA.”. The court reasoned that “unlike COPA there are no fines or prison sentences associated with filters which would chill speech. Also unlike COPA, . . . filters are fully customizable and may be set for different ages and for different categories of speech or may be disabled altogether for adult use. As a result, filters are less restrictive than COPA.” Id. (citations omitted). (pp 45) [...] We agree with the District Court’s conclusion that filters and the Government’s promotion of filters are more effective than COPA. (pp. 47)"

הבעיה היא שקריאה סלקטבית וציטוט סלקטיבי של פסק הדין עשוי לסייע לאריאל אטיאס וחבריו להסביר מדוע חוק הצנזורה, שמטיל מגבלות חמורות יותר מCOPA הוא בעצם חוקתי אפילו בסטנדרט האמריקאי של הגנה על חופש ביטוי. וזאת, כמובן, תוך התעלמות מההסבר שמביא בית המשפט בארצות הברית למקרה: בית המשפט בארצות הברית מדבר על סינון אך ורק ברמת הלקוח ולא ברמת השרת. כשבית המשפט בארצות הברית דן בתוכנות סינון הוא מזכיר למחוקק שההעדפה של תוכנות סינון צריכה להיות בדרך של חינוך, ולא חיוב, שכן בלי חינוך לשימוש נבון ברשת, לא יבוא לידי ביטוי הצורך המיידי של הגנה על ילדים.

שופט שידון בחוקתיות חוק הצנזורה יהיה חייב להבין את ההבדלים הקטנים האלו; ההבדלים בין תוכנות סינון לסינון ברמת השרת לא מתקיימת בתרגום לעברית של פסק הדין, שככל הנראה המתמחה של מי מהשופטים יקרא, או בתקציר שיפורסם מחרתיים באתר אינטרנט כזה או אחר. לכן, כשאנחנו נגיש את הבג"צ נגד חוק הצנזורה, אנחנו נהיה חייבים להסביר את פסק הדין הזה, שהולך רחוק מאוד בהסבר על מדוע לבקש מאדם להזדהות כאשר הוא צורך תוכן למבוגרים הוא דרישה לא חוקתית. ובית המשפט אומר:

Because requiring age verification would lead to a significant loss of users, content providers would have to either self-censor, risk prosecution, or shoulder the large financial burden of age verification. Moreover, the court found that “many users who are not willing to access information non-anonymously will be
deterred from accessing the desired information. Web site owners . . . will be deprived of the ability to provide this
information to those users. Requiring Internet users to provide payment card information or other personally identifiable information to access a Web site would significantly deter many users from entering the site, because Internet users are concerned about security on the Internet and because Internet users are afraid of fraud and identity theft on the Internet. (pp 30-31,הציטוטים הושמטו)"

כלומר, הטענה שביוש של אנשים יגרום לכך שאנשים לא יסכימו להזדהות אושרה על ידי בית משפט אמריקאי; כשאריאל אטיאס אומר ש"לא יהיו רשימות בושה", הוא כבר יודע שזה לא נכון.