אחת הבעיות עם התעסקות בבלוגוספרה הישראלית היא שכל התעסקות מובילה אוטומאטית לתגובות והתעסקויות נוספות שעשויות להוליד תגובות שונות ממה שציפית. אותה התעסקות היא בעייתית במיוחד כשזה נוגד לדיון בנוגע להשפעת הבלוגוספרה הישראלית בכלל, ועל התקשורת בפרט. "גיקים", פודקאסט שבועי בנושאי טכנולוגיה, בלוגוספרה וכל הדברים האלו שאנחנו בביצה מתעסקים בהם יותר מדי, התעסק השבוע דווקא בנושא הזנב הארוך \עם בדיחה לא מוצלחת של אדר שלו שממשיכה כאן\ (ולמאותגרים לינגוויסטית). הטענה העיקרית היתה שבישראל אין את האפשרות לתופעה הזו ושלכן הבלוגוספרה כאן לא משפיעה. אורי ברוכין מבקר את הטענה ומביא אמירה חזקה מאוד:

(cc-nc-by-sa) ygurvitz אילנה תמיר, צילום אילוסטרציה. למצולמת אין זנב ארוך

יש הטוענים שלקבוצה האחרונה בישראל יש ברנז‘ה זערורית משל עצמה, שחלקה גם עובדת בתקשורת. אישית, אחרי שנים שהטענה הזאת מוכרת לי, כולל אנשים שמשייכים אותי לברנז‘ה הזאת, אני לא קונה את הטענה. מספר אנשים שמספיק, פחות או יותר, למשחק פוקר הוא לא ברנז‘ה. ברנז‘ה זאת מילה שצריך לשמור לקהילות מפותחות ומרושתות כמו תעשיית הפרסום, העיתונות, הטלויזיה, אולי אפילו תעשיית האינטרנט. אבל לדבר על ברנז‘ה בבלוגוספירה בישראל, זאת בדיחה בעיני.

אתרי מכירות פומביות בארץ, לדוגמא, מתחרים על מי מספק את המחיר הנמוך ביותר ולא על מי מספק את השירות הטוב ביותר ואת המוצרים הטובים ביותר. מוזיקאים מתחרים על מקומות במצעד הפזמונים באותה המידה כאן. המסה דרושה בשביל לספק את העלויות של הפקה בעברית, שימו לב למספרים פר אזרח, ולא למספרים האבסולוטים - כ50 ש"ח לאזרח בשנת 2005 הושקעו על ידי חברות הכבלים, הלווין וערוצי התוכן. חמישים שקלים הם כל מה שניתן להשקיע כאן, וזהו שוק מצומצם. לשם השוואה, הקליפ של ליטל מייזל נצפה על ידי עשרות מיליונים, כמו גם הקליפ של ילד מלחמת הכוכבים - כלומר - אותה השקעה פלוס פרסומות היתה מחזירה להם, באמצעות אותו זנב ארוך, מיליונים.

(cc-nc-by-sa) חנן כהן אילנה תמיר, צילום אילוסטרציה. למצולמת אין זנב ארוך

העדר של אותו זנב ארוך מונע מהגולשים בארץ תוכן עצמאי איכותי - הקהל פשוט קטן מדי. אם מדובר באותם, נניח, אלף-אלפיים גולשים שחיים בבועה הקטנה, אזי צריך לפרוץ את המחסום - אך הדבר לא אפשרי. למרבה הפלא, אותם גולשים הם גם בדרך כלל האקטיביסטים בהפגנות, יוזמי המכתבים לח"כים, משתתפי יוזמות וירטואליות, חותמי עצומות, וקונספירטורים לעת מצוא. אבל כן, הבלוגוספרה, כמו כל גוף אחר בארץ, מורכב מאנשים שיודעים מה טוב להם - וככל הנראה יודעים גם מה טוב לציבור הרבה לפניו.

אותו הדבר גם עם שירותים מקוונים. בעוד שאת יומי אני מעביר כמעט וללא שימוש באפליקציות על המחשב, למעט תוכנת הדואר האלקטרוני, רוב חבריי טרם טרחו להשתמש בפליקר, זוהו, מיבו ודומיהם, ובכלל לא חשבו על להטמיע את דל.יש.וס בסדר היום שלהם. ושוב, מדובר באחוזון הגבוה של טכנוגיקים, אנשי תעשיה וכדומה.

מה רע בכך, אם כן, שתופעת הזנב הארוך לא חלה בארץ?

כל עוד הישראלים לא יתחילו לעבוד בצורה גלובאלית, באנגלית ומתוך ראיה של העולם הרחב התרבות הישראלית תשאר תרבות נישתית שכל שאריה יהיו "הבה נגילה" שמפוזר בעולם. לתרבות הישראלית, עקב העדר מאסה, יש שתי אפשרויות אם כן, או להתפצל ולהטמע בתוך תרבויות מערביות מודרניות כחלק ממדיניות אחרת - לא בשפה העברית ולא במנטליות הישראלית, או לצור תרבות ישראלית בדלנית שלא תוכל להחזיק עצמה כמשק תחרותי. בין אם כך או כך, בלוגרים בעברית לא יהיו מיליונרים, אף פעם.

Technorati Tags: Long tail, Israel, Blogoshpere, ישראל, בלוגוספרה, זנב ארוך, הזנב הארוך

Posted by 2jk.org at 10:25 PM | Permalink | Comments (15) | TrackBacks (0)

סלאשדוט, אחד מאתרי הטכנולוגיה היוקרתיים והמוערכים ביותר ברשת, העלה ידיעה לעמוד הראשי בה נכתב כי התאחדות הסרטים האמריקאים מעוניינת לחייב בעלי מערכות קולנוע ביתי ברישום. אותו רישום, לפי הידיעה שדווחה במקור באתר bbspot דורש מכל מחזיק טלויזיה הגדולה מ29 אינטש לשלם אגרה של 50$ או לשאת בקנס של חצי מיליון דולר באם יתפס.

הידיעה לוותה בציטוט של דן גליקמן, ראש הMPAA שאמר ש"אנו לא פעלנו מספיק כנגד שיתוף אינטרנטי של היצירות המוגנות שלנו. בפעם זו אנו לא נבצע את אותה הטעות. יש לנו את הזכות לדעת מה מוקרן בקולנוע."..."רק בגלל שרכשת DVD לא נותן לך את הזכות להזמין חברים לצפות עמך בסרט. זו הפרה של זכות היוצרים ומונעת מאיתנו הכנסה שהיתה נוצרת ממכירות DVD לחברייך."

אותו ציטוט, אגב, כמו גם הידיעה, הינם פארודיה.

אבל,

האם מדובר בפארודיה כל כך רחוקה מהמציאות שאינה יכולה להיות אמיתית ועל כן דווחה בטעות? מלחמת העולמות היתה תסכית רדיו שזרע פאניקה רק בגלל שנשמע כל כך אמיתי וראוי לדיווח בחדשות; כך גם עם דברים רבים אחרים שאנו מפרסמים. הקורא התמים, שמנותק מההקשר הרחב, שיגיע לעמוד זה יכול לא לדעת שמדובר בעמוד סאטירה ולקבל את הדברים כנכונים (ראו לדוגמא גוטנברג 2.0).

ההצעה הזו לא נראית כל כך מנותקת מהמציאות כשתעשיית הסרטים מבקשת לקבל תגמולים על כל מכירה של מכשיר נייד המסוגל להשמיע מוזיקה, כפי שדווח לפני שבוע. ההצעה אינה תלושה מהקשרה כשרואים מעשים אחרים ותביעות אחרות. לכן, צריך לחשוב פעמיים אם הסאטירה אינה בעצם המציאות הגדולה. האם אנחנו מוכנים לצחוק על עצמנו במידה מסוימת, כמו שאנחנו צוחקים על החיים.


Technorati Tags: copyright, mpaa, dan glickman, parody, bbspot, slashdot

Posted by 2jk.org at 06:08 PM | Permalink | Comments (3) | TrackBacks (0)

הנדון: בקשה לקשר עסקי דחוף.


אדון\גברת נכבדים.

סלחו לי על אופיה הלא רשמי של פניה זו, אך היא מבוצעת בבהלה ותוך דרישה לדיסקרטיות מוחלטת עקב מצבי העגום. שמי הוא בני סלע (מייספייס, מקושרים, שוקס), אסיר מספר 73-54352-1 לשעבר בכלא ניצן. במהלך מאסרי בכלא, ועד בריחתי המתוקשרת היטב בסוף השבוע שעבר, הייתי איש סודו של מנהל הכלא, מר יוסי כהן. אותו מנהל כלא היה אדם שטיפל במיטב האסירים ודאג "להעלמתם" בנסיבות מסתוריות, תוך שהוא משאיר ראיות כך שהם נחזו למתים. כך הוברחו מישראל רבים וטובים: יוני אלזם, יצחק זוזיאשווילי ופנחס בוחבוט וכל זאת בחסות ידיעתן של הפרקליטות, הסנגוריה הציבורית, תחת ניהולו של דויד וינר, והשופט עדי אזר.

בסך הכל מדובר באחת הפרשיות הסבוכות ביותר שידעה מדינת ישראל, שכללה הוצאת כספים במרמה מקופת המדינה ומשלל גופי פשע, והכל תחת כסות של הגנה על עבריינים. תחת ידו הרמה, הצליח מנהל הכלא לשים ידו על לא פחות ממיליארד ושבע מאות שלושים וחמישה מיליוני שקלים.

ביום שישי שעבר, בעת שתכננתי את בריחתי, הצלחתי לשים ידי על מספרי חשבונות הבנק בשוויץ אשר בהם מוחזקים כספים אלו, ולקחתי אותם עמי על מנת להוציאם מחזקת מנהל הכלא המושחת.

עם זאת, בהיותי אסיר נמלט, אני זקוק לאדם אשר יבצע את הפעולות באמצעות חשבון הבנק שלו, שכן משטרת ישראל פוקחת עיניה ומנסה לצודי בשעות וימים אלו.

בעבור סיוע בהוצאת הכסף אשלם סכום נדיב של כמאה וחמישים מיליון דולר, שיוותרו בחשבון הבנק שלך לאחר ביצוע העסקה.

לצורך ביצוע העסקה אני זקוק לנייר לוגו של חברתך, פרטי חשבון הבנק שלך וחתימה וחותמת של חברתך.

בתודה,
בנימין סלע.

לקריאה נוספת:
אלכנסדר יעקב, העוקץ הנמיבי
קלינגר בן, העוקץ הניגרי


Technorati Tags: Benny Sela, בני סלע, Nigeria, Scam, Fraud, עוקץ ניגרי

Posted by 2jk.org at 03:54 PM | Permalink | Comments (2) | TrackBacks (0)

האדם, מסתבר, הוא הכשל המוחלט. הוא פיתח את החזון, את הטכנולוגיה, את הידע והאנציקלופדיה. הוא דאג לתת לעצמו את כל הכלים על מנת לאפשר לו חיים מושלמים, הוא חזה את העתיד וקנה לעצמו ביטוח חיים, אבל הוא כושל בלשונו. הלשון מייצגת את הכשל יותר מכל. האדם מוותר, כיוון שיודע ובוטח בטכנולוגיה, על כל שיקול דעתו, על חייו ועל ההזדמנויות. האדם בוחר לטעות, כי זה אנושי. האדם בוחר להשלים עם אותה טעות כדי לאפשר לעצמו את אותו המרווח בו הוא יוכל לקיים את "החיים", שהרי אין "חיים" ללא עניין אמיתי, לא?

הטעויות הן מה שמאפשר כלכלה קיימת - אם כולם היו זהירים ומקיימים מין בטוח (נניח, וזו רק דוגמא אחת לפזיזות האדם), לא היו מחלות מין ולא היתה תעשיית תרופות משגשגת סביבן; מין בטוח היה מונע גם תעשיית הפלות, וארגוני לובי פוליטי בעד ונגד אותן הפלות. מין בטוח גם היה מונע את העלות הכלכלית של הריונות לא רצויים ושל שירותי רווחה שהולכים לטמיון (והאם לא יותר זול למנוע את הטעות). ובכל זאת, אנשים בוחרים לקיים מין לא בטוח, בחירה רציונאלית.

אז האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הטעות או שמא אנחנו רוצים לשלם אותה? האם היה טעם לחיים ללא טעות?

נניח שלא היה ניתן לטעות כלל, שכל המהלכים היו מושלמים, שכל המחוות היו רצוניות, שכל החלטה היתה רציונאלית וקרה, האם זה היה משנה את כל מה שאנחנו מכירים בנוגע לחיים האלו? נניח שלא היו מחלות, שלא היו סיכונים בחיים - למה היינו צריכים לחיות בכלל? למה היית קם בבוקר אם לא כדי להעביר את החיים האלו, והאם הכל היה נראה אותו הדבר? האם הטכנולוגיה היתה ממשיכה לדחוף קדימה? ככל הנראה לא. הסיכון והפחד מהמוות הוא מניע אנושי. אנחנו יודעים שנמות מתישהוא ואנחנו יודעים שאותו מוות הוא בלתי נמנע.

הונאות וירטואליות וזליגת מידע מארגונים הם ככל הנראה שני האיומים החשים שנוצרו בעקבות כלכלת האינטרנט. שניהם מבוססים לא על הכשלים הטכנולוגים אלא דווקא על כשל האדם - על תמימותו והתפתותו להונאות אפשריות. הצעות שנראות לנו לגיטימיות מראות את פזיזותנו ככל הנוגע לכספנו בעת משבר. נשלחת לנו הודעה המצביעה על סכנה מיידית - כמו שיחת טלפון שתזהיר אותנו כי ביתנו עולה באש, אנו מוכנים להכנע לאותן הונאות וירטואליות כיוון שאנו מפחדים מהסכנה.

לאותן הונאות יש מחיר כבד - יש המעריכים כי מדובר במאות מיליוני דולרים בשנה, ויש המעריכים כי מדובר במיליארדים. לכן, היכן שיש כשל, כמו מין לא מוגן, יש פתרון. תעשיות שלמות קמות על מנת 'להגן' על אותם אנשים מהסכנה הגדולה באמת. אבל האם זהו הפתרון הנכון? האם חיים בצורה כזו, של טלאי אחר טלאי להתגבר על טבע האדם ולתקן את טעויותיו שיבואו בהכרח בצורה אחרת, היא הדרך הנכונה?

אין הבדל רב בין הונאות מקוונות למין לא בטוח; את שניהם מבצע אדם לא בגלל רצון להפסיד את כספו וחייו, ולא בגלל שהוא אינו מודע לסיכונים הרבים הגלומים במעשה. בשניהם הוא מבצע מעשה פזיז ולא זהיר, תוך שהוא אדיש לסכנה. אין יכולת לחנך את טבע האדם שלא לעשות כן - טבע האדם רע מנעוריו ויוותר כזה; הוא לא יהיה מוכן לחינוך ולשינוי של העדפותיו בשביל מטרה גדולה יותר.

לכן מתפתחות במקביל שתי מגמות כיום בטכנולוגיה - הראשונה היא של תעשייתיות של האמנות - אותה דרישה לצריכה מיידית ולסיפו בלי הנזקים מובילה להזניה של איכות האמנות על חשבון הכמות והזמינות. בצדק דויד פרץ מציין כי הירידה באיכות השמע ובאיכות המוזיקה היא הזניה עצמית (גם בנענע); אבל לא רק הזניה של האיכות מבחינת אודיופיליה, אלא גם הזניה של האיכות מבחינת איכות היצירה ליוותה את אותה המהפכה.

המילים תעשיית המוזיקה (תגגלו, זה כדאי לראות מה התוצאות הראשונות...) מציגים את ההזניה בפני עצמה, המוזיקה עצמה מתועשת - נכתבת כמוצר, ולא כאמנות. ומוצר, כמו מוצר, נועד לחיקוי ופתוח לתחרות חופשית. לכן, אין כל הבדל בין חפיסת מסטיק, שמיוצרת בתהליך תעשייתי ומעובד על מנת למקסם את רווחי היצרן לבין שיר שמופק לעיפה באולפן - שניהם מקבלים את האלמנטים התעשייתיים, את העיבוד, את החסר ברגש, את ההפסד של החברה.

האדם מוכן לקבל את תחליף האמנות התעשייתי כי הוא מעוניין בסיפוק זמני, בטעות. כמו מזון מהיר - שאינו תחליף אמיתי למזון אלא תחליף לסיפוקים שמזון מביא, כך מגיעה המוזיקה - כטעות אנושית ותעשייתית.

מדי פעם אנחנו מנסים להכניס רוח לחיים, אבל גם זו לעיתים מזוייפת. את אותה רוח מחליפים מוצרים תעשייתיים של תעשיית השאנטי והרוחניות, ואפילו נוצרים מוצרים תעשייתיים שלמים שנועדו להחליף את הרגש. ואני שואל, האם זהו באמת טעם החיים?


Technorati Tags: Life, Wonder, New Age, File Sharing, CD, MP3, Mistake, Human, Hero

Posted by 2jk.org at 12:02 PM | Permalink | Comments (2) | TrackBacks (0)

אז כשהצלצולים באזניים מחרפנים אותי, אני כבר לא מוצא מה לעשות. הבוקר אני ער משמונה, ואני לא מצליח להתרכז, במיוחד כי ישנתי שעתיים בלילה. כרגיל. באיזהשהוא שלב, לקחתי את הקלאסית וניגנתי קצת, ואז יצאו לי שלושה אקורדים. יש לחצתי על האייקון של אודאסיטי והחלטתי שאני מקליט איזה אלתור. בינתיים זה מה שיש. אני אולי אעשה מזה שיר ואולי לא. בעקרון אני לא חושב שמגיע לה יותר משיר אחד. הבעיה שיש כבר אחד כתוב שמחכה להיות מוקלט, ואני צריך פשוט את המוזה לשבת להפיק אותו, וזה עוד לא, זה מחוספס, כמו שרציתי שיהיה. השני לא, השני מעובד לעיפה ומיועד להיות קטע מושקע, את זה אפשר להעביר גם עם קלאסית.

(cc) KungPaoCajun אף ברווז לא נפגע בהכנת שיר זה. התמונה להמחשה בלבד

אה,
אני עוד מעלה את השיר, הוא יהיה כאן עוד 10 דקות, כלומר בערך ב14:00...

Posted by 2jk.org at 12:37 PM | Permalink | Comments (5) | TrackBacks (0)

מדינת ישראל תופסת את בני סלע ומשחררת אותו לחופשי ברחובות עזה. אהוד אולמרט בטלפון לחלאד משעל ו\או אבו-מאזן מציע כי הם יתפסו את בני סלע בתמורה לשחרורו של גלעד שליט והפסקת ירי הקסאמים?

עשינו עסק?


Technorati Tags: מינוף, בני סלע, גלעד שליט

Posted by 2jk.org at 11:48 AM | Permalink | TrackBacks (0)

היום בדרכי לירושלים ניהלתי שיחת חולין עם שלומית (שם, שם) על בריחתו המתוקשרת היטב של בני סלע ממשמורת. למי שלא מעודכן, ולמי שמעולם לא התעדכן: בני סלע הינו אנס סדרתי שנדון ל35 שנות מאסר, מהן ברח היום לאחר מזימה מתוכננת היטב.

בני סלע, לדברי עורך דינו, הסכים לעבור סירוס בכלא, כשאפשרות זו נבדקה, ככל הנראה, על ידי הגורמים. בקשתו של סלע לעבור סירוס הורמה בשנת 2000, הרבה לפני הויכוח ביני לבין שלומית והרבה לפני שהוא ככל הנראה תכנן את בריחתו. ככל הידוע לי, ויכול להיות שאני טועה, בתי המשפט לא הורו על סירוסו של סלע, חרף בקשתו.

אני, אגב, לא ידעתי על בקשה זו עד שחיפשתי היום מידע להעלות את הטענה, ולמרות שהיא משנה חלק ניכר מדעתי (כיוון שסלע עצמו ביקש את הסירוס), אני עדיין מאמין שלמדינה אין זכות לסרס את האדם. השאלה היא האם סירוסו של בני סלע על ידי החברה היה הופך את החברה לאלימה פחות? אני רוצה להשתמש בשני טקסטים שיכולים אולי לסייע. הראשון הוא "האיש שרצח את אהוד אולמרט" של אורי קציר, והשני הוא "רשיון להורות - פתרון אחר" של טל ירון.

טל טוען, בקצרה, כי "ענישה כאמצעי חינוכי מורידה פשע ואלימות" ומתיר את הענישה האלימה כדי לאפשר לחברה לכפות את דעותיה על הפרט הסורר, גם אם מדובר בתהליך שיוליד, בין היתר חברה אלימה כתופעת לוואי. טל טוען עוד כי "לעיתים על אנשים ללא יכולת כריזמה להשתמש בענישה גופנית. אם לא יעשו זאת, יתקשו ללמד ילדיהם לעכב יצרים אגואיסטיים.". אני לא מסכים איתו, ולא יכול אפילו להתחיל להזדעזע. אותה גישה יכולה לטעון כי אנשים ללא יכולת כריזמטית להשגת עבודה מותר שיגנבו, שכן באם לא יפתחו יכולת כריזמטית אין באפשרותם כל אפשרות להשגת מקום עבודה (ואפשר להשיג, נניח, את אותה התוצאה באמצעות מדינת רווחה).

אחד היתרונות הגדולים, ואולי היחיד, בקיומה של "מדינה" הוא אמצעי הכפיה. אותם אמצעים ראוי שישומשו אך ורק על ידי גוף סמכותי שיודע להפעיל בחכמה את אותם האמצעים, שבוחן את ההשלכות של כל אחד מאמצעים אלו ולא משתמש בהם בצורה לא מידתית. איני יודע, ואיני מתיימר לדעת, את הנזקים מ"כאפה" מזדמנת לילד, ואני לעולם לא אגרום למי מילדי לעתיד להיות הבוחן לכך; מצד שני, אני כן מודע לנזקים הרבים שנגרמים מאלימות כלפי ילדים, ולא רק מאלימות זו. המדרון החלקלק וחוסר היכולת של הורים לרסן את עצמם מלהכות את ילדיהם חייב לומר דבר אחד בלבד - אלימות כנגד ילדים היא פסולה שכן מדובר באלימות כלפי חסר ישע.

עד כאן על הטקסט של טל, למרות שיכלתי לשפוך עוד אלפי מילים, אולם אין הן רלוונטיות להיום.

אורי קציר סיפר לפני חודש את סיפורו של האיש שרצח את אהוד אולמרט, סיפור בדיוני על פתחי עוואד, מתנקש ערבי, שרצח ברביעי לנובמבר 2007 את אהוד אולמרט, והתנהגות השמאל והימין כנגדו. לפסקה הבאה יש חשיבות רבה:

פתחי עוואד וזיינאב רמלאווי מודיעים על רצונם להינשא ולהביא ילדים לעולם. נציב בתי הסוהר, רב ניצב יעקב גנות, מגיב בלאקוניות במלים: ''שישכחו מזה''. בראיון ליומן הצהריים של רשת ב' מודיע אחמד טיבי כי ייאבק על זכותו של אסיר ערבי לקבל כל זכות שניתנת לאסיר יהודי. ''פתחי עוואד עשה מעשה שלא ייעשה, אבל במונחים של זכויות האדם אין שום הבדל בינו לבין יגאל עמיר'', אמר טיבי. השר אביגדור ליברמן אומר בתגובה: ''טיבי הוא גיס חמישי שפועל בשירות האויב וצריך להכניס אנשים כמוהו לכלא''. ליברמן מוסר באותה הזדמנות כי בכוונתו ליזום ''חקיקה שתמנע שחרור מוקדם של מחבלים שיורשעו בביצוע פיגועים נגד מדינת ישראל ותושביה''.

Posted by 2jk.org at 04:47 PM | Permalink | Comments (13) | TrackBacks (0)

טוב, זה לא במקום שום דבר, אלא רק משהו שטיפה הרתיח אותי אתמול במועדונית, אז הרגשתי שזה המינימום שאפשר לעשות. זה לפעמים קורה לי שהאידיאולוגיה מתבלבלת עם החיים, אבל אני חייב לפעמים לעשות דברים כאלו עבור עצמי. לימור שאלה לפני יומיים לגבי "הזכות של פיזיקה להיות לא אובייקטיבית" וסיימה ב" עכשיו אני בטוחה שזו מילה אחרונה...סיימנו בספקות..." אני מאוד התפתתי לא לענות לה, כיוון שרציתי להיות הג'נטלמן בכל הסיפור התאפקתי. רק עניתי לה במייל אתמול ש"את זה אפשר לעשות בהזדמנות כבר".

את אותו הויכוח לגבי אובייקטיביות ניהלתי עם שלומית (שם, שם) ביום שני כשדיברנו ברכב על אחת המרצות שלה להיסטוריה, שמעוותת את המציאות. יש איזו הילה קדושה לאקדמיה שלכאורה מכסה על כל הבעיות של המחקר - הבדיקה באמצעות עמיתים של כל מחקר. דווקא החשיפה של המחקר החוצה והיכולת לנסות להפריך אותו (שכן מה שלא יכול להיות מופרך אינו מדעי, לכאורה) היא זו שמזככת את אותה הטענה.

לכן, חוסר אובייקטיביות הוא לגיטימי כל עוד הוא מדעי. זו בעצם הסינתזה שלי לויכוח עם לימור.

סובייקטיביות היא דבר לגיטימי במדע, אפילו בהיסטוריה, כל עוד ניתן לנסות להפריך אותה בצורה פופריאנית אני מסוגל לחיות עמה. אני מסוגל לחיות עם בורות ושמרנות, כשאני מסוגל להדוף אותם בלוגיקה או אפילו באמצעות מכתב למערכת או שניים. אני מסוגל לחיות עם גישות כלכליות שונות משלי, כשהן מניחות שהשוק עובד תחת כללים רציונאליים וכל מה שאני צריך לעשות כדי לשנות הוא לשנות את הנחת הרציונאליות. אני מסוגל גם להתווכח ויכוח עקרוני עם כל אדם שיכול ללכת אחורה בכל הנחת יסוד שלו ולהסביר אותה - עד האקסיומות הברורות - אחד ועוד אחד שווה שתיים. אבל מה קורה כשבא אדם וקובע שאחד ועוד אחד שווה שתיים, אלא אם החליט הקב"ה כי יהיה שווה זה שלוש? האם אז אני יכול בכלל לנסות לדון בסובייקטיביות של אותו אדם?

אתמול, בעת שאני מלמד במועדון הנוער תלמידה בכיתה ז' פיזיקה, הבחנתי בספר הלימוד שלה שנכתב על ידי המכון להוראת מדעים וטכנולוגיה בירושלים ונכתב על ידי דר' ניסים וידאל. אותו הספר שילב בין תפיסות בריאתניות לפיזיקה קלאסית והדבר קצת הדהים אותי. בתחילה ספגתי ובלעתי את הרוק כשראיתי שנכתבי כי מאז יום הבריאה הרביעי סובבים גרמי השמים לפי החוקים של אלהים, אבל כשהגעתי למקטעים אחרים החלטתי לקחת את עצמי בידיים וצילמתי עמודים מהספר.

אותו דר' וידאל, אגב, כותב במקום אחר לגמרי כי:

קח למשל את חוק הכבידה העולמי זה שבעטיו נושר התפוח מהעץ, הם מניחים שהכוח הזה פועל בכל היקום ובמשך השנים הסיקו מזה כל מיני מסקנות. והנה התברר לפני שנתיים שישנם גלקסיות שאינן עומדות במקום הנכון, פתאום התברר שהאמונה לא בהכרח נכונה או לפחות זקוקה לתיקון.

יום חמישי, 23 נובמבר 2006.

אל:
שרת החינוך,
פרופ' יולי תמיר.

הנדון: לימודי תכנון תבוני בבתי הספר בישראל.

כבוד השרה,

שמי יהונתן קלינגר, עורך דין במקצועי ומסטרנט למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. מזה שבע שנים הני מתנדב במועדון נוער בשכונת מצוקה בו אני מסייע לתלמידים בהכנת שיעורי בית ובלימודים בכלל. השכונה בה אני מלמד הינה שכונה החשופה לתופעות של אלימות במשפחה, גזענות, התחרדות של החברה ועוני רב; בין היתר, אחוז התלמידים במועדון אשר לומדים במוסדות שאינם ממלכתיים הינו גבוה מהרגיל - בין אם מדובר בתלמידים שהונשרו ממערכת החינוך ובין אם מדובר בתלמידים אשר לומדים באחד מהזרמים העצמאיים של רשתות החינוך החרדיות.

מדי פעם אני נדרש, במסגרת ההוראה שלי במועדון, לבלוע מעט מגאוותי ומהאידיאולוגיה שחונכתי עליה על מנת להתאים את עצמי לקוריקולום שמוכתב בכיתה. כשלומדים תלמידים היסטוריה ונאמר להם ש'הארץ היתה ריקה מיושבים' בעת הקמתה אני מוותר על האידיאולוגיה. כאשר מסופרות זוועות ופרעות הנאצים אך לא מוזכרת שואת הארמנים אני מבליג. כאשר תלמידים לומדים כי לקח השואה הוא "כי העם היהודי צריך להיות חזק ומאוחד" ולא כי "גזענות ולאומנות הן אבי כל חטאת" אני מבליג. וכאשר דעות לעיתים מוצגות במערכת החינוך כעובדות אני מוכן לקבל זאת, כל עוד מדובר בזכותה של החברה הישראלית להטוות את ערכיה.

כך אני נוהג גם כשאני מלמד את תלמידי ותלמידותי מהחינוך החרדי-עצמאי. כך אני נהגתי, בעצם, עד היום.

היום הגיעה למועדון הנוער תלמידה בכיתה ז'. אותה תלמידה, שהינה אמנם לא מצטיינת, הגיעה עם שיעורים במקצוע "אסטרונומיה" - מעין גירסא מרוככת של פיסיקה שמסבירה על גרמי השמים. הלימודים לתוכנית זו, כפי שאת יכולה לראות בתמונות המצורפות למכתבי, מבוצעים מספר שנכתב ב"מהדורת ניסוי" על ידי דר' נ. וידאל" על ידי "המכון להוראת מדעים וטכנולוגיה" מירושלים. דר' בישראל, במכון שככל הנראה מוכר על ידי משרד החינוך, לא?

בין היתר, לאחר הסבר על מסע השמש וכדור הארץ, מתואר בספר שם "מאז אותו יום רביעי שבו נבראו השמש והירח והוכבים, הם סובבים כל אחד במסלולם שקבע להם הקב"ה." ולאחר מן בסיפא "אבל השמש אינה נעה כגולם, אלא גם היא נשמעת להשגחתו של הבורא יתברך, ולמשל בימי יהושע בן נון היא נעצרה בשמים ככתוב "שמש בגבעון דום"".

בתור מי שלמד פיזיקה בתיכון, כמו גם פיזיקה מתקדמת בעת לימודי החלקיים במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, קשה לי - להאמין כי משרד החינוך במדינת ישראל מאפשר למוסד המלמד לימודים כאלו לחנך את ילדנו.

אכן, קיומו של אל אינו נשלל על ידי המדע מעולם, ואין כלל צורך שישלל. קיומו של האל, באם ישנו כזה, הינו משני למדע ומשני לתכנית הלימודים. לא יתכן שתלמידים, לדוגמא, ילמדו כי שתיים ועוד שתיים הם ארבע, אלא בימים בהם הקדוש ברוך הוא חפץ כן ואז הם חמש. כללי הפיזיקה והאסטרונומיה הם כללים מדויקים שנבחנו בעין אובייקטיבית ובצורה שאינה ניתנת לפרשנות אידיאולוגית כלל.

אכן, תכניות הליבה כבר מזמן אינן מנת חלקם של החלק הנבחר של עם הספר. אלו בוחרים את סוגי המקצועות ואינם מתעסקים בענייני דיומא, שכן אלו זניחים לעומת לימודי הקודש (יהא בג"צ או לאו). אולם, מרגע שנקבעו כללי משחק, ונקבע כי פיזיקה בסיסית תלמד בבתי הספר, אין כל אפשרות לחלוק על אותם כללים וללמד פיזיקה אליבא דשמייע.

אנו עוד רחוקים, בינתיים, מקיומו של משפט קופים כמו שמתקיים כיום בארצות הברית, שם ניטש ויכוח בין הבריאתנים לבין אלו הדוגלים באבולוציה. כמובן שאנשי התכנון התבוני מנסים לטעון כנגד אלו המצדדים באבולוציה לגבי אמינות המקרים בPeer Reviewed Articles ומנסים לטעון לגבי מספר שנות קיומו של הארץ דברים אשר כל אדם בעל יכולת לקרוא מחקרים אקדמים יבוש לראות. אולם, מרחק זה אינו כה גדול כאשר אנו מסתכלים על ספרו של "המכון להוראת מדעים וטכנולוגיה".

האם תחת אותה "אמונה" של המכון להוראת מדעים וטכנולוגיה נוכל לפתח קהילה אקדמית וקהילה פרקטית שיחקרו בליסטיקה ויגנו עלינו מפני הקסאמים? האם אותה קהילה תוכל לפתח רשתות תקשורת שיעבירו נתונים במהירות הבזק? לא.

את, כשרת החינוך, אחראית ישירות על החינוך העצמאי והדתי וחייבת לוודא כי ספרים כאלו - אשר מחנכים את ילדנו לשקרים גסים באמתלא אידיאולוגית, לא יפורסמו כספרי לימוד ולא יקבלו כל חסות פדגוגית של כל מכון.

אני אשמח לשבת עמך ולסייע לך בפעילות זו, באם תבקשי, פרטי הקשר שלי מופיעים בתחתית דוא"ל זה.

עו"ד יהונתן קלינגר.

נ.ב.
מכתב זה נכתב במסגרת יזמת "עבודה שחורה" אשר קוראת לקשר ישיר בין הבוחר, המתפקד וחברי הכנסת ויפורסם, כמו גם תגובתך באם תבוא, באתר עבודה שחורה באינטרנט.

Posted by 2jk.org at 11:09 AM | Permalink | Comments (22) | TrackBacks (5)

ביום שני הייתי בכנס של הפורום הישראלי לקניין רוחני בתור אורח מטעם NRG. פרט ל"סקופ" קטן בו השר שטרית הסביר לאיגוד לשכות המסחר כי הם לא השחקנים היחידים במשחק, לא היה יותר מדי להגיד על מה שקרה שם, אז כתבתי לNRG בערך אלף מילים. לא משהו חדש, לא משהו מיוחד - אבל לא יצא מוצלח כמו של מיכאל בירנהק.

דר' בירנהק מפרט בצורה נהדרת את סעיפי החוק ודן בעיקר בהשלכות. את מה שכתב אפשר (אולי) לנסות לסכם בפסקה הזו:

תעשיות התוכן נצמדות להלך רוח מוכר אצל חבריהם בעולם: אם יש זכויות, וזה טוב, הרי שאם יהיו עוד זכויות, יהיה עוד יותר טוב. המצב מורכב בהרבה, כמובן. האינטרס של התעשייה הוא רק צד אחד של התמונה. דיני קניין רוחני הם איזון מורכב בין האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הזכויות להרוויח כסף, לבין האינטרסים של הציבור: להשתמש ביצירות לשם פיתוח התרבות, קידום המחקר, קיום שיח ציבורי פורה, וגם הזכות לא למות מסרטן המעי הגס רק בגלל שמחיר התרופה מרקיע שחקים.

אם נסיק מתחום הפיראטיות המוכר לנו ביותר, המוזיקה, נוכל לראות שהיצירה החדשה מבוססת כיום על השפעות והשראות מאמנים אחרים. אמני פופ מעתיקים קטע קצר מיצירה ומסתמכים עליה על מנת ליצור משהו חדש. על חורבות האמנות של העבר מוקמת תרבות חדשה, תרבות קופי פייסט. ישנם אלה שתובעים כל מי שמעתיק חלק קטן מהמוזיקה ויוצר ממנה משהו חדש לגמרי: כך נתבע הראפר ג'יי זי על כך שלקח מספר תווים משיר של ג'ורג' קלינטון והעתיק אותם במחזוריות. התובעת היתה חברת ברידג'פורט, שהשיגה את זכויות היוצרים לשירי קלינטון בצורה מפוקפקת. כך היה גם עם די ג'יי דיינג'רמאוס, הידוע כיום בתור נארלס בארקלי, ששילב אלבום שלם של אותו ג'יי זי עם האלבום הלבן של הביטלס, ויצר את "האלבום האפור".

Posted by 2jk.org at 10:52 AM | Permalink | TrackBacks (0)

דומה שיש בעולם איזור נידח, דיקטטורי וכוחני. איזור שכופה על התושבים את אורחות החיים שלו ומונע מהם חופש דעה וביטוי. דומה שיש איזו דהלגיטימציה של אותו איזור באמצעים תקשורתיים, לרבות האינטרנט. האינטרנט, אותה מדיה שכה אוהבים לדבר על כמה מדינות חשוכות נוהגות לצנזר, משמשת את אותם המצונזרים על מנת להביא את קולם - או, למצער, להביא את קולותיהם של אלו שמוחים על השתקת האחר. את המוחים לעיתים גם מצנזרים באותן מדינות חשוכות, אך אין בכך די - הידע יזרום בצורה כלשהי.

מצרים עצרה (עוד) בלוגר שמבקר את הממשל, סתימת פיות פוליטית ברורה. לנו כבלוגרים, ובמיוחד לאחר תקרית הלמו הגבולית, והסערה בבלוגוספרה אז, חשוב להחזיק את המשואה - לומר בגלוי כי דיכוי של כל התבטאות, אפילו אם היא גבולית ולעיתים לא נעימה, אינה דרך של ממשלתנו ולא צריכה להיות כל דרך של אף ממשלה. לכן, אין הבדל אם משטרת מצרים מטילה הגבלות על בלוגרים ועוצרת אותם, ממשלת בחריין חוסמת בלוגרים אופוזיציונים, ומנהלת מגעים עם בלוגרים אחרים שנחסמו על החזרת אתרם (ללא ציון תנאים, אגב), או מדינת ישראל (באמצעות בתי המשפט שלה) מטילה הגבלה כלשהי על גישה לאינטרנט לאזרח. אולם, שאלה חשובה שיש לשאול היא האם רק מדינות "חשוכות" חוסמות גישה (וישראל היא חריגה, מתוך דאגה לבטחון לאומי, לא?).

(cc) Baily-Fox

אבל האם ניתן להכניס זאת לפרופורציה אחרת? בארצות הברית עומדים על ספסל הנאשמים שני יזמי טלוויזיה, ששידרו את ערוץ הטלוויזיה אל-מנאר (ערוץ הטלוויזיה של החיזבאללה). האם יש הבדל בין סתימת פיות זו לסתימת הפיות של הבלוגרים? אני מעורר טענה שערורייתית למחצה זו לא כי אני תומך באל-מנאר, ולא כי אני צופה בה. אל-מנאר ככל הנראה אכן מסיתה לטרור (למרות הדעה הנוגדת המוצגת באל-ג'זירה), ואכן ממומנת טרור, אבל האם מותר לאסור על המשתתפים בחברה דמוקרטית צריכה של מידע? האם אל-מנאר הוא אכן הסימפטום או הבעיה?

אם נאסור על שידורי אל-מנאר בארצות הברית, לרבות הקרמינליזציה של שידורי הטלויזיה האלו דרך הרשת, האם מותר לנו גם לחסום אתרים אשר קוראים לאנטישמיות? האם ניתן לעצור את המידע האלים שמופיע ברשת בשם ההגנה על החברה? (ושוב, בלי לתמוך בטענה באמת, אלא רק באופן היפוטתי) האם אין הבדל בין חברה אמריקאית שמצנזרת את המידע האנטישמי והקורא לטרוריזם, ששניהם מהווים ערעור של יסודה של החברה האמריקאית, לבין החברה המצרית שעוצרת בלוגר שקורא לחילון ולדמוקרטיה, שמערערים את מבנה העל של השלטון המצרי?

שתי המדינות מתגוננות. לכאורה, אנו מצדיקים את זו שהמטרות שהיא חוסמת נראות לנו לגיטימיות. אבל האם יש הבדל? האם באמת דמוקרטיה מבטיחה שינוי? הרי גם להסיר משטר אלים שכופה את עצמו בכח ניתן לעשות רק באמצעות הפיכה, למרות שאנחנו מנסים להתכחש לכך. תהליכים של דמוקרטיזציה הם בעייתיים ורחוקים עוד מקיום במדינות אלו; ולכן, עלינו לשאול האם רק ניתן לעשות זאת באמצעות חופש ביטוי מלא, והאם אנחנו מאמינים בחופש זה?

הסיבה היחידה לשלול את התמיכה באתרים ובבלוגרים כאלו היא הקריאה שלהם לאלימות; קריאה לאלימות היא (מבחינתינו) שבירה של כללי המשחק הדמוקרטי, שבירה של כל המוסכמות לגבי כיצד לשכנע את דעת הקהל, יש לצור מימד של שיח לגיטימי, בו תהיה ההתנהגות מקובלת. קונצנזוס נוצר על ידי דיאלקטיקה, ודיאלקטיקה? היא נוצרת על ידי מעשים ומילים.

מאי נפקא מינה צנזורה על אתרי שיתוף וידאו לצנזורה על קריאות לאלימות? האם שניהם מפקירים את החברה וצריך לאסור עליהם, או שמא צריך לאפשר למי שרוצה, בסוד ביתו, לצפות בשידורים האלו לעשות כן? האם קריאה נגד עם מסוים, גם אם נאמרת בצורה הומוריסטית מעט, יכולה להוות עילה להסרת בלוגר מהרשת או שמא שירו של בוראט, "בארצי יש בעיה", בה הפזמון החוזר הוא "זרוק את היהודי לבאר", ראוי גם להיות מוסר מהרשת, כיוון שהוא פוגע ברגשות הציבור?

Posted by 2jk.org at 10:56 AM | Permalink | Comments (5) | TrackBacks (0)

במסגרת "שימוש הוגן", אני מנסה באמצעות פסטיש שלא מפר זכויות יוצרים להביא Snippets של שירים שיתארו את הכאב שיש בטנטון. העניין הוא אחר; בכלל שונה לגמרי. סיפור אמיתי, אגב...

הלילה לא, הלילה לא אשכב לישון. כמו אתמול, כמו שלשום; זה בא פתאום בשעה שלא לילה לא יום. רעש לבן. מטפטף בתוך האוזניים, מנגן כל הזמן. אבל זה לא עוזר. השקט חודר לי את האזנים ומנסר לי את הלילה. אני לא מצליח להרדם בכלל. אני מרגיש כמו יצור קפקאי. אתמול נרדמתי לראשונה מעט אחר חצות, כמעט כמו בצהרי היום, רק בלילה. בשלוש ושבע עשרה דקות יקצתי לראשונה. הזמזום, כמו מסור שלא עובר, כמו סיבה לחיות, נותר שם.

שלושה שוטים של זוברובקה. כשבעים סמ"ק של אלכוהול נקי, שאסור לי לקחת עם הסטרואידים שאני צריך לקחת. אלכוהול אמור להפיל אותי, אבל הוא לא מצליח. אני נשכב במיטה חסר מעש, חסר חיים. צופה בשיר טורקי שלכאורה אמור להיות קאלט, והשעה? כמעט ארבע בבוקר. בשבע אני צריך לקום. האם זה יועיל?

קם בבוקר, שבע חמישים ושתיים - השעון לא צפצף, או שכן והראש שלי לא הבין אותו? האם הכל עדיין שם? לרגע אני לא שומע כלום, כאילו הזמזום נדם, כאילו אני חזרתי לעצמי, והנה זה חוזר. ברור שזה בתוך הראש שלי, ולא בחוץ. ברור שזה רק אני. מים חמים במקלחת והנה אני כבר עוטה חליפה ומגיע לכנס.

ארבעה אספרסואים, זה חייב להיות בריא. אם זה לא היה בריא זה לא היה כל כך טוב. אני שח עם עורכי דין עמיתים לתחום, כשכולם לבושים באותם חליפות ודוברים אותו ז'רגון. רק שטרית עומד שם, כנביא זעם מינורי, ומספר על נבואת זעם - על מדינה בה בעלי ההון לא מכתיבים את שיח החוק. ואני תוהה, האם אכן אני הוזה, או שמא השתנה הדיאלקט?

אני מגיע לצהרים בטראומה. המום מקפאין ומשותק מחוסר סוכר. הזיות כאלו לא היו לי מעולם. לא, אנ'לא יכול לעלות
אנ'לא יכול לעלות על הגל. אולי אני אוכל משהו? אולי אני אצליח להכניס משהו לפה. רק עוד רד-בול אחד, כבר זה לא ישנה אחרי ארבעה אספרסואים, לא? ואז? אז עוד כוס אספרסו כפול, זה יחזיק אותך ער, אתה הרי לא באמת יכול לשון, לא?

למרות הכל, עדיין מקווה שמה שהיה בעצם לא נגמר, ומי אני, כשהגוף באדמה נשאר. יוצא להרצליה ברכב, אני לא באמת מאמין שאני נוהג, אני לא מאמין שאני נותן לעצמי לעשות את זה. אבל אני אומר לעצמי, רק עוד מעט, עוד קצת לסחוב. עוד אספרסו כפול עם כוס סודה, לא יותר מדי, זה רק בשביל להחזיק את הכתבה שאתה צריך להגיש לעידוק, ברור שיסלחו לך אם לא תכין אותה בזמן, אבל זה לא משנה בכלל. אתה יודע שאתה רוצה את זה. אתה יושב ומסיים גם את מערך השיעור ליום חמישי, כי בלי זה אתה לא תסתדר בכל מקרה. אתה כבר לא מפוקס, לא מבין איך אתה כותב ומה כתבת, משתדל שלא לקרוא בכלל, רק לכתוב ולדבר - לדבר כמה שיותר מהר, וכמה שיותר מבולבל.

הם מגיעים, האנשים לפגישה שלך, ואתה יודע שאתה חייב לסיים את זה לפני שאתה מתעלף, אם לא תעשה את זה אתה עלול להסתחרר ולמות, זה לא יגמר טוב, אולי? אתה מזמין עוד אספרסו כפול. במזל המלצר טועה ומביא "רק" קצר. אתה יודע שזה לא כזה נורא. אתה מעביר את הפגישה בניחותא ומספר את סיפור הטנטון בפעם החמישית, אם לא יותר, היום. ואז היא מתקשרת.

היא בבינתחומי, ואתה בכל מקרה קופץ. ולא ראית אותה ממש הרבה זמן. אתה מגיע למגרש החניה רק כדי להגיד לה שלום. השעה שלוש וארבעים ואתה צריך להיות בחמש ב"פתח תקווה" (לא באמת, אלא ב"קריית אריה"). אתה יושב איתה וקונה פסק-זמן, מהדורה מיוחדת, כזה עם חמאת בוטנים. אולי הסוכר יצליח להוציא משהו מהמערכת ותוכל לחשוב ישר.

אתה שואל אותה אם תתראו בערב, והיא עונה שאין לה כח לסוע לביתה ואז לשוב, ואתה מציע באלגנטיות שהיא תצטרף לפגישה, ואז תלכו לסושי. אתה באמת צריך את זה, זה יהיה משהו מיוחד. היא באה איתך. אתם מגיעים לפגישה, ואתה מנסה ככל יכולתך לדבר מהר - כל כך מהר ומובן כדי לגמור את זה.

אתה מסיים את הפגישה, ואתם הולכים לשחק פול. אולי אחרי שנה שלא שיחקת. אתה מפסיד בלי כבוד, מפסיד בקושי. אתה יושב איתה ומדבר על הכל, על סקס, על החיים ועל הכאב. ואתה מבין באמת, שאולי טוב לך לחלוק איתה את כל הדברים האלו כי היא אחת הידידות הטובות ביותר שלך. אתם מגיעים לבר, ליום ההולדת, כמובן בדיוק בזמן. אבל מי מגיע בזמן? כולם מאחרים. אז אתה קופץ לפיצה, אולי זה יפצה על ההרגשה הנוראית שלך.

אתם יוצאים מהפיצה ואתה רואה כבר מטושטש, אולי זה יעבור בקרוב, אחרי הכאב. אבל אתה מזהה צללית מוכרת. אתה יודע שזו היא מההעבר, ואתה מחכה שהיא תחצה את הכביש. נכנסים לבר, כולם יושבים יחד, אתה יודע שעוד מעט הכל נגמר, עוד מעט תוכל לחזור הביתה ולשבת במיטה בשקט.

אתה נוסע חזרה להרצליה לקחת אותה לאוטו שלה, כי השארתם אותו שם. ואז, לא יותר מ5 דקות נסיעה עד תל-אביב. או כך חשבת.

אז הם סגרו לך את המחלף, וכשאתה יורד בבא אחריו אתה רואה שגם הכניסה לרחוב שלך סגור. מה אתה עושה? אתה פונה ימינה בתחנה המרכזית, ומקווה לטוב. ממשיך את רחוב לבנדה עד שהוא מתחבר עם לה-גרדיה. אבל המחלף סגור, ואי אפשר לעשות פרסה ולהגיע הביתה. אז מה תעשה? פניית פרסה אסורה? האם חייך כל כך בעייתיים?? האם תפנה איפה שאסור? לא יודע כבר.

אתה רק חייב להגיע הביתה ולגמור עם זה כבר. אם לא תגמור אם זה אז תגמור עם עצמך.

והטנטון עדיין כאן. לא עובר.


Technorati Tags: Tinnitus, Pain, Reflex, Love, Life, Tel-Aviv, Tel Aviv, Bar, Drive, Coffee

Posted by 2jk.org at 11:40 PM | Permalink | Comments (2) | TrackBacks (0)

Posted by 2jk.org at 07:36 PM | Permalink | Comments (14) | TrackBacks (4)

איך זה שבעוד שNRG-מעריב מדווח שפעילי שמאל פצעו חייל ושוטר, 'הארץ' (הסמולני) מרשה לעצמו להשתמש בכותרת הפרובוקטיבית "חמישה מפגינים, שוטר וחייל נפצעו בעימות בבילעין"? (אותם שונאי ישראל שהלכו והשתלטו על טנקים).

אולי אני טועה. אולי תפקידה של התקשורת הוא "רק לדווח", אבל היכן נעצר "רק לדווח"? האם עריכה מגמתית היא דיווח? (לעניין זה יוסי גורביץ מביא דוגמא נהדרת כשהוא סוקר את הדיווח על ביבי).

דווקא "דיווח פר סה" לא מתרחש בעיתונאות המחשבים, תומר ליכטש הסביר זאת כשאמר: "אם רוב העיתונאים מבקשים לצאת עם מה שקורה, או מה שקרה, עיתונאי אינטרנט, עיתונאי תרבות דיגיטלית, מבקשים בעיקר להבין מה עומד לקרות." אבל אני לא בטוח שהם רק רוצים לומר "מה עומד לקרות", אלא דווקא מנסים להתערב ולהראות את היכולת של המדיום.

אם נראה את הדיווחים שעלו אתמול באתר הרג'יסטר, לדוגמא, נוכל להבין מה קורה בשבתות כשאין תעבורה: האם דיווח על הצעה של 89,000,000$ על מכשיר פלייסטיישן 3 לא דורשת הצגת עובדה בצידה שכל אידיוט יכול להעלות כל דבר למכירה באינטרנט (לרבות פתח-תקווה)? האם ראוי בכלל להזכיר את תביעת האונס נגד מי שבעל צבי מת?

האם תקשורת צריכה להיות אובייקטיבית בכלל? האם יש כזו אפשרות? והאם האובייקטיביזם בכלל רלוונטי? אולי קהילות מגודרות רוצות תקשורת שמתאימה להם בלבד? האם הימין בכלל רוצה לשמוע על פעילי שמאל שנפצעו כשהתקהלו והפגינו, או שהוא רק רוצה לשמוע על החיילים המסכנים שנפצעו כשירו גז מדמיע? האם אני כשמאלן רוצה לשמוע על מתנחל שנסקל באבנים, או האם חשוב לי אם תאונת דרכים התרחשה באריאל, בית"ר עילית או תל-אביב?


Technorati Tags: Objectivity, Media, Mass, Communication, Internet, Petach Tikva, Ebay

Posted by 2jk.org at 04:10 PM | Permalink | Comments (13) | TrackBacks (2)

אחרי שהזכרתי קודם את קלטת הסקס של בית הספר הדתי, אני רוצה להציף כמה שאלות קשות:

הראשונה: האם בכלל ייתכן שבבית ספר דתי (ולא חרדי) לתלמידים יהיו מצלמופונים (טלפונים מצוידים במצלמה), קישוריות לאינטרנט ו\או יכולת להעביר SMS? במגזר החרדי הדבר נחשב לאיסור חמור יחסית, לא? (יש אפילו הכשר רק לסוג אחד של טלפונים)

השניה: האם באמת יכול להיות שכיוון שמבין מאות הטוקבקיסטים איש לא מצליח להכניס קישור אמיתי לסרט הזה, הסרט כלל לא קיים?

השלישית: נענע מדווחים רק על סלולר, לא אינטרנט.

ועוד סוגיה, שקשורה ל"אינטרנט הזה", היא האם הרצח של אדם שעומד בתור לרכישת פלייסטיישן 3 קשור לתופעת החברה האלימה עקב משחקי מחשב? איך אפשר עוד להאשים את האינטרנט?




Technorati Tags: PS3, murder, Religious, sex tape, questions

Posted by 2jk.org at 07:28 PM | Permalink | Comments (10) | TrackBacks (0)

Posted by 2jk.org at 09:54 AM | Permalink | Comments (4) | TrackBacks (1)

חוק לא נבחן כאשר לרוב הציבור נֹח להפר אותו. חוק אמיתי, וההסכמה של הציבור לחוק (או לכל נורמה), נבחנת במצבים קשים, במצבים בהם באמת מתקיים הצווי הקטגורי של קאנט, שקובע שכלל הוא נכון וצודק גם אם מחליפים את מקומם של השחקנים בו. בהגדרה זו חוק חייב להיות כללי דיו כדי להיות נכון תמיד, ושכל צד ידע שלא משנה באיזה צד של החוק הוא עומד, הוא מסכים עם כך שהאיסור המוגדר ישאר על כנו.

עד היום רוב גדול של משתמשי המחשבים תמכו בשיתוף קבצים בצורה פעילה (על ידי הורדת קבצים), בין היתר בגלל שהם נהנו מהתענוג הגדול של קבלת תוכן בחינם ללא כל עלות מצידם. התמיכה הגורפת בשיתוף הקבצים הולידה 'תנועות אידיאולוגיות' רחבות כמו תנועת הקוד החופשי וקריאטיב קומונס. שתי קבוצות אלו נחשבות טיפה "קומוניסטיות" בהתייחסות שלהן לקניין, אולם התומכים שלהם טענו תמיד שהמדיניות שלהם מקלה על היצירה החופשית ומאפשרת תרבות אמיתית.

עד כה, אולם, רוב התוכן הפופולרי היה מבוסס זכויות יוצרים (גם אם שוחרר והולבן), ובכדי להשיג אותו היה צורך לגנוב אותו מבעליו באמצעים כאלו ואחרים. הריכוזיות של יצירת התוכן על ידי פחות מאחוז מהמשתתפים ב"משחק" מצד אחד, והרצון של כולם להיות חלק ממהפכת התוכן שנצרכת על ידי כולם מצד שני, הביאה לכך שאותם 99% הולידו עוד אחוז מסוים של יוצרים אמיתיים (ויש מחקרים הטוענים שמספרים אלו מתקרבים ל50%: 1 2 3), אידיאולוגים. אותם יוצרים פרסמו את יצירותיהם תחת רשיונות CC וGPL, אותם יוצרים קראו לאחרים לשתף ונהנו כשאלו לקחו את התכנים שלהם ועשו משהו אחר.

(cc) Cosmic_Kitty

והנה, צצה לה פתאום אבן הבוחן האמיתית. דווקא מחוץ לעולם המציאות, וגם מחוץ לעולם הקיברנטי, נוצר עולם אחר, עולמם של אנשי לינדן, הSecond Life. סקנד לייף הוא משחק רשת פופולרי מרובה משתתפים שמדמה עולם אמיתי. באותו העולם כל האזרחים חיים בדמוקרטורה בה הם יוצרים, תורמים, מרוויחים כסף ואף משתפים בחוויות.

לפני מספר ימים התגלה כי קבוצת "האקרים" פיתחה מכשיר ייעודי לסקנד לייף שמאפשר העתקה מיידית של עצמים. כמו בסיפורו של MCM - החזיר והקופסא, בו החזיר מגלה קופסא שיכולה לשכפל כל מוצר שיוכנס פנימה, ומגלה את נפלאות החלוקה והקניין הרוחני החופשי, כך גם בחיים השניים. אותה קופסא שמשכפלת הגיעה לעולם הוירטואלי ועוררה לא מעט מדונים. הבלוג הרשמי של סקנד לייף טוען כי דווקא הDMCA, חוק זכויות היוצרים האמריקאי, לוקה בחסר בכל הנוגע בטיפול כאן, וכי היוצרים, שמהווים חלק ניכר מהמשתתפים במשחק, מעוניינים בהגבלה על זכויות השימוש.

יוצרים, הא? (cc) Pathfinder_Linden

(cc) Cosmic_Litty

אולם, קיומם של הטרמפיסטים לא מונע מהמתכנתים האידיאולוגים (וגם אלו שלא כל כך אידיאולוגים) להמשיך לתכנת. אותם מעטי מועטים של יוצרים, שמהווים ככל הנראה אחוז בודד מהאוכלוסיה (ואולי טיפה פחות מכמות המתכנתים המקצועיים בעולם) עדיין ימשיכו לתכנת, ולאו דווקא כדי להפיץ את האידיאולוגיה שלהם. אותם מעטי מעטים מפיצים את התוכנות כיוון שאין להם כל בעיה עם העובדה שמה שהם כתבו יפורסם, הם לאו דווקא רוצים את הרווח, אם כי את הרווחה.

ואולי העולם הוירטואלי יוכיח את מה הוא עושה בצורה הטובה ביותר - מין וירטואלי. כבר עכשיו חלק ניכר מכלכלת סקנד לייף מבוסס על שירותי מין. את אותם שירותים (עדיין) לא ניתן באמת להחליף בבינה מלאכותית ולספק את אותם הריגושים (למרות שלדעתי אי אפשר גם להגדיר אותם כתחליף מין, אלא דווקא כתחליף לריגוש). לכן, ללא קשר לכמות היצירה והגניבה שקיימת, מין תמיד יהיה ותמיד ירכש בכסף טוב, בצורה מובטחת כנגד שער הדולר. מה שיובל לתעשיה מופקרת מצד אחד, אך קיימת מצד שני.

(cc) Cosmic_Kitty

Posted by 2jk.org at 12:02 AM | Permalink | Comments (11) | TrackBacks (1)

Posted by 2jk.org at 05:55 PM | Permalink | Comments (10) | TrackBacks (0)

בשבוע שעבר התרחש רצח ללא משפט של תשעה-עשר אנשים בבית חאנון ברצועת עזה. אותם אנשים מתו, לכאורה, בתוצאה מטעות בטיווח. כל זאת קורה כאשר בני אדם מופקדים על ההרג ואמצעי הכפיה בחברה. אולם, מה היה קורה אילו את הגבול עם רצועת עזה היו מאבטחים מיליוני רובטים ממוזערים, חמושים ברובים ויורים בכדי להרוג את כל מי שמתקרב לגדר? אותם רובוטים היו מצוידים גם בלייזרים משוכללים למדי שיכולים ליירט רקטות קסאם במעופן מעל שדרות וגם למנוע הברחת נשים בגבול עם מצרים.

האם היה זה מוסרי לתת את השיקול ללחיצה על הדק למכונות? זו שאלה נוספת הנוגעת לבינה מלאכותית. אחרי שבני האדם ויתרו על מקצת ממנגנוני קבלת ההחלטות בחברה לטובת המחשבים, עולה השאלה האם ראוי לתת את הזכות לגדוע חיי אדם לרובוטים? שאלה זו כבר אינה תיאורטית יותר. הויכוח עוד מצטמצם ככל שהזכות המוסרית לסירוב פקודה של חייל קטנה, והחיילים מבצעים את פעולותיהם כמו רובוטים.

Robot sentinella

סאמסונג, אותה חברה שמפתחת טלפונים וחלק ניכר מהציוד ההיקפי שאתם ככל הנראה משתמשים בו, מפתחת כיום בעזרת אוניברסיטה קוריאנית רובוטים שיוצבו באיזור המפורז בין הקוריאות וישמידו כל חשד למסתננים, פורעי חוק ובני אדם בכלל שיראו חשודים. ואם כל זה לא מספיק, אני משוכנע כי רובוטים אלו עושים גם פחות שגיאות מאשר חיילי צה"ל בכל שנוגע להרג אזרחים חפים מפשע.

אבל האם החברה מוסרית מספיק בכדי לאפשר לכזה דבר להתרחש. רצח ללא משפט בצורה המובהקת ביותר. אם עד עכשיו פקודות ירי בוצעו בזהירות ותוך נהלי פתיחה באש, ניתן להיות סמוך ובטוח כי אותן פעילויות יבוצעו כעת בדיוק לפי הספר. הבעיה בביצוע החוק בדיוק לפי הספר, ללא כל אפשרות לפרשנות, היא שבמקרים כאלו מתרחשות טעויות מוסריות.

לתת שיקול דעת בידי רובוט הוא משהו שאנו, כבני אדם, רגילים לעשות בכל יום ויום. אבל אנחנו, כחברה, מעוניינים להגן על עצמנו לא רק מטעויות, אלא גם מכלים שיכולים להזיק לנו בדיעבד. איש אינו מודע בכלל לסכנות שיש בפריצה למערכת המחשבים של הצבא שתפעיל את אותם הרובוטים. האם פריצה כזו יכולה להביא למרד רובוטים אכזרי שיגרום לסיומה של האנושות?

(cc) killbox

ובכלל, מה המרחק מכאן ועד לקיומן של מכונות יריה מצוידות בחיישני תנועה על כל גדר בית? האם אין כאן מדרון חלקלק בדרך לבטחון האישי המוגזם שלנו? האם בארצות הברית תיקון כזה לחוק, שיאסור על המוצרים האלו ושימוש בהם, יחשב לא חוקתי כיוון ששם לכל אזרח הזכות לשאת נשק (וגם הזכות, בחלק מהמדינות, לירות בפולשים). האם המרחק מכאן ועד מעבר לצבא רובוטים, שלא מקבל שיקולים קרים, שלא מוכן לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, ושניתן לקנות בכסף, לא רחוק? הרי, אם כל מה שיהיה דרוש בכדי לנהל צבא הוא מספר רובוטים ואיש שיטווה את המהלכים, מה הסיכוי שזה יסרח? כמה גנרלים בכלל סרחו בתולדות ההיסטוריה?

ויה סלאשדוט.

Posted by 2jk.org at 12:40 PM | Permalink | Comments (4) | TrackBacks (0)

תקראו את חוק העונשין:

463.(א)  העושה או גורם שייעשה מסמך הנחזה כשטר כסף או כחלק משטר כסף, או הדומה להם מבחינה כלשהי, או דומה להם במידה שיש בה כדי  להטעות, והמשתמש לכל צורך שהוא במסמך כאמור או מנפק אותו, דינם  - מאסר שלושה חדשים, ובית-המשפט יצווה על חילוט המסמך והעתקיו וכל  מכשיר או דבר אחר שהוא בהחזקת העבריין ושימש או יכול לשמש להדפסתו  או לשכפולו של מסמך כאמור.
...
         (ג)  מי ששמו נקוב במסמך שעליו הואשם אדם בעבירה לפי סעיף  זה, או במסמך אחר ששימש או שנופק לענין המסמך הנדון, תהיה זו ראיה לכאורה שגרם לעשיית המסמך.

Posted by 2jk.org at 11:36 AM | Permalink | Comments (1) | TrackBacks (0)

לפני שבוע מצאתי את עצמי מתווכח עם אביבה משמרי על מדוע יוטיוב היא אכן הבשורה, כמעט כמו שמרטין לותר היה מביא הברית החדשה לבתים. מכאן לשם עברו מספיק מים בירדן והוחלט גם כי יוטיוב היא לא פחות מהמצאת השנה, ולא החתול ההיפואלרגי. אבל נדמה שהסרט הזה מדגים בצורה הכי טובה למה יוטיוב הוא אכן לא פחות ממהפכה (ויה סלאשדוט ונרג').

בסרט ניתן לראות בבירור מהי אלימות משטרית. אולם זו לא הסוגיה. הסוגיה היא היכולת והפשטות להעלות את הסרט - קודם לעורר פרובוקציה תקשורתית ורק אחר כך לנסות לשכנע את מחלקת חקירת שוטרים.

קודם מטיחים ביקורת, אחר כך יהיה קשה לשאול שאלות. האם היתה לנו את הפריוילגיה הזו, עם התפוצה הזו, עד עכשיו?


Technorati Tags: Police Brutality, Youtube, Time, Invention, Rodney King

Posted by 2jk.org at 10:47 PM | Permalink | Comments (4) | TrackBacks (0)

עם סטטיסטיקות קשה (אבל אפשרי) להווכח. בדרך כלל סקרים מוטים על ידי שאלת הסקר, וגם עצם קיומו של הסקר משנה את המציאות. אבל עדיין, האמינות של סטטיסטיקה ככלי להסקת מסקנות כלפי העתיד היא גבוהה. בימים אלו רצה ברדיו פרסומת לאחד משירותי המידע על מניות בה נאמר כי לקבל בעיתון את המידע על מה עשו המניות שלך אתמול בבורסה שקול לידיעה תחזית מזג האוויר של אתמול של אתמול. אולם כולם שוכחים שתחזית מזג האוויר של מחר אינה אמינה, ואיש לא היה קונה מניות על התחזית, נכון?

הבעיה עם סטטיסטיקות והסתמכות על תורת המשחקים בחיים היא שאתה צודק, ואתה מבין כמה אין לך שליטה על כל הגורמים האחרים במשחק. אתה מבין שהעובדה שאתה מתאר את המצב כבר משנה אותו, אולי כמו החתול של שרדינגר, וקובע עובדות שנוצרות רק עקב קיומה של המדידה.

(cc) Half_Pinay_-_LaFilipinaNegra

דבורית כתבה לפני מספר חודשים על למה היא בוחרת לחיות לבד, הטקסט זכה לביקורת רבה והותיר ככל הנראה את חותמו לא רק עליי. אבל אני תהיתי לאורך החודשים האלו האם היא צודקת. האם ראוי לחיות לבד בתל-אביב ולהרקב למוות עד שיאכלו אותי החתולים שאני אגדל כדי להפיג את הבדידות (תודה לנועה ללינק ולרעיון) או שאני אנסה לחיות במערכת זוגית "נורמאלית" כמו כולם. לכל צד יש יתרונות וחסרונות, ותמיד צריך לזכור כמה זה כואב לחיות לבד לפעמים, כמו שצריך לזכור כמה הבדידות לעיתים עוזרת. הבדידות מאפשרת את הנוחיות לצור, להיות מי שאתה באמת בלי כפיפות לביקורת פנימית רבה מדי, בלי להמנע מדברים שעשית עד היום וכנראה מפריעים לאלו שרוצים להיות קרובים אלייך. הבדידות היא חיים בלי פשרות, חיים בדרך שלך, בלי התחשבות באחר, ואולי דווקא מתוך התחשבות לאחר, כי אתה רוצה לא לפגוע בו ולא להתחיל להתמקח איתו.

אותה בדידות שלעיתים כל כך כואבת לך היא לפעמים בדיוק מה שאתה צריך.

אני אמרתי לעצמי לפני חודשיים שעד גיל 28 אני צריך לקבל החלטה: האם אני נשאר ערירי, תל-אביבי ולא מתפשר בחיים או שמא אני אתמסר לחיי משפחה ואתחיל לנסות לחפש כלה, ילדים וכו'. גיל 28 נראה לי בחירה הגיונית, שנתיים עד גיל שלושים, ולא רחוק מדי מהדוקטורט המיוחל. הבחירה היתה בערך שבוע אחרי מאורע שגרם לי לחשוב שנית על איך שאני תופס את האהבה. נכון, אני לא מהחסידים של מונוגמיה, אבל למעט בחורה אחת שניהלתי איתה מערכת מבוססת מין ומין בלבד, לא הייתי במצב בו אני תקוע בין שתי נשים. אז אני מניח שאם כבר מערכת יחסים, אז מערכת יחסים זוגית.

המציאות לעיתים משנה לך את התכניות, כמו שאמר ג'ון לנון, אבל גם לה קשה להתווכח עם הסטטיסטיקה ועם חוק המספרים הגדולים. גם אם קורה משהו אתה יכול להיות בטוח שהטבע והמתמטיקה יחזירו את שווי המשקל לכנו. אתה יכול להיות משוכנע שהחוק הגדול, שקובע את הגורל, לעולם לא ישתנה.

אתה חי את החיים שלך בשביל סיבה כלשהי, אתה חי עם תחושה של שליחות, אתה יודע מה אתה רוצה לעשות. הדבר היחיד שלא היה לך אף פעם בתכניות האלו הוא משפחה. אתה נהנה מהרווקות, מהעובדה שכשרוצים לנגן עד מאוחר לא צריך לחזור הביתה, מהיכולת לקום שעה מוקדם יותר, לקרוא את החדשות באינטרנט במיטה בלי להפריע לאף אחד, מהיכולת שלך לקבוע מתי וכמה אתה הולך לישון (אם הצפצוף הזה לא מפריע לך), אבל איפשהוא אתה יודע שאתה גם סובל מזה. אתה יודע שלמרות שיש סיבות רבות לישון לבד, זה לא עוזר.

עוד שלושה חודשים עד גיל 28, ואני באמת צריך כבר להחליט.

אגב, יש תמונות מהמצעד.

Posted by 2jk.org at 02:15 PM | Permalink | Comments (7) | TrackBacks (0)

"לא רק מכחישי שואה יש באינטרנט, אלא גם עדה שלמה של מכחישי פתח תקווה. איך אתה מצפה שילד שנדרש לעשות עבודה על פתח תקווה לא יפול למלכודותיהם כאשר הוא הולך ובצורה תמימה מחפש באינטרנט על פתח-תקווה?" (תשובה שיהונתן קלינגר לא נתן לאלי הכהן ממכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט אחרי הרצאתו על מכחישי שואה באינטרנט, 07.11.2006)

"יהונתן, יש הבדל בין ידע שדורש הכשרה של שנים כדי להבין ולעבד, לבין לקרוא עיתונים." (תומר ליכטש מסביר ליהונתן קלינגר למה וולווט לא נחשבת "מוכשרת מקצועית" בדיון אגבי על הבועה הטכנולוגית, "רעש בבועה", מאבד תמלילים, 05.11.2006)

(cc) Brendan_Adkins

"אמר יאיר לפיד:..." (גרפילד מראה לכולנו מיהו באמת בעל המצוע כדי להיות "מוכשר מקצועית", "אלימות דתית V. אלימות דתית", 05.11.2006) "לגבי המשפט של יאיר לפיד. כן אני יודע שהוא חרא של ציטוט. אבל הבאתי אותו בעיקר בגלל הטור האחרון שלו בשבת." (גארפילד מתנצל, 06.11.2006)

"גילוי נאות: עורך דין" (יהונתן מסביר בתגובה בגלוב למה לא להקשיב לו, 05.11.2006)

"להפתעתי הרבה התברר כי מספר אתרים בקבוצת התקשורת GoGay חסומים בהגדרות ברירת המחדל, משום שהם מוגדרים כ'אתרי סקס' או בעלי תוכן בלתי הולם" (טל איתן, יו"ר קבוצת התקשורת GoGay במכתב לחברת אלאדין הדורש להסיר את החסימה לאתרי הקבוצה, 08.11.2006). כאשר חברות מסחריות לא יודעות כיצד להתמודד עם מציאות חדשה, הן בדרך כלל "ממנפות". (גל מור,"מסעודה משדרות מתה" ynet, , 26.10.2006)

מנוף, (cc) Xurble

"אז שאלתי אותו: "קבוצת אתרי GoGay?" זה מינוף? כי למיטב ידיעתי "אתרי" GoGay הם אתר אחד" (יהונתן קלינגר לטל איתן בשיחה שמעולם לא התרחשה).

"אתם צריכים להבין את גודל התופעה, מדובר במכחישי הומופוביה. הם מרימים אתרים באינטרנט יום יום וטוענים שההומופוביה לא קיימת, איך אתה מצפה שילד שנדרש לעשות עבודה על הומופוביה לא יפול למלכודותיהם כאשר הוא הולך ובצורה תמימה מחפש באינטרנט על הומופוביה?" (אלי הכהן, בהרצאה על מכחישי הומופוביה שמעולם לא התקיימה)

(cc) an_conoclasst

רוחמה אברהם לא נכנעת: "מי שהזדרזו להספיד את חוק הברים, צריכים לאכול את הכובע" (הטוש, 07.11.2006), יהונתן קלינגר בתגובה: "אפשר צ'ייסר של ויסקי בצד? זה קצת לא טעים בלי אלכוהול". "חברת הכנסת רוחמה אברהם, הבנו שאת רוצה לבטל את מוסד הנשיאות. אני, אישית, אפילו תומך בכך בכל ליבי ומאחל לך הצלחה בתחום. אבל, דחילק, בואי נאפשר למוסד הזה לגווע עם טיפת כבוד, טוב? לא צריך לבעוט בו כשהוא כבר מחרחר על הקרקע." (iod ממשמר הכנסת מציע לרוחמה אברהם לחפש נושא אחר שיהיה טיפה יותר פופוליסטי, אחרי שכשלה עם חוק הבארים, 06.11.2006)

Posted by 2jk.org at 12:11 AM | Permalink | Comments (2) | TrackBacks (0)

תלחצו פליי כאן ותבינו מה אני עובר לפני שאתם קוראים את הפוסט. (אם אתם לא שומעים את זה, אז תקראו)

לפני שלושה ימים קמתי עם טנטון בשתי האזניים, נשמע כאילו היה לי הרמוניה מהגיהנום בראש. צפצפו לי שתי האזניים, ולא ידעתי למה. כשהלכתי לישון הכל היה נורמאלי, לבד, בקור, בלי סיבה מסוימת, נרדמתי בחצות יום א'. באמצע הלילה קמתי, שמעתי צפצוף והתעלמתי; לא כזה נורא אמרתי לעצמי. בבוקר קמתי עם צלצול בשתי האזנים, טון קבוע ולא נעצר, וכבר אז ידעתי שזה לא יגמר טוב. שיחקתי טיפה עם האזניים, קיוויתי שזה יעבור. זה עבר באזן שמאל, ונותר בימין.

חשבתי לעצמי שתוך יום זה יעבור, בטח משהו שקשור למעבר העונות, לא משהו שישאר. ליתר בטחון ניסיתי לשטוף את האיזור ולקנות את האזניים טוב-טוב. את כל יום ב' העברתי רגיל, תוך שאני מתעלם מזה, תוך שאני יודע שזה לא משהו שצריך להשפיע עליי יותר מדי. התייעצתי עם חבר, סטודנט לרפואה, והוא אמר לי שככל הנראה זה יעבור בבוקר, ואם לא אז שאלך לרופא.

אחרי שלא עבר הטנטון, ביום ג' בבוקר, הגעתי, לראשונה מאז 1996, לקופת חולים. רופא אף-אזן-גרון לא היה, אבל היה רופא כללי. הוא בחן אותי ומצא אדמומיות קלה באוזן, הוא רשם לי טיפות אזניים אנסתטיות וקבע לי תור לרופאת אף-אזן-גרון ביום ה' (יום ה??? זה נצח עם הטנטון הזה) ב17:20, כל כך מאוחר וכל כך לא הגיוני. את ההרצאה שהעברתי ביום ג' הצלחתי להעביר בלי להתעצבן יותר מדי, אבל לאורך כל היום היה את הצפצוף המעצבן הזה ברקע.

מדי פעם חשבתי שהוא נעלם כי הוא נבלע בתוך הרעש, אבל כשחזר השקט הוא שב עמו. את יום ד' העברתי בקושי ובסבל יחסי. לא הצלחתי להרדם כשהייתי אצל דנה, בשקט מוחלט - מוחלט פרט למקרר שלה שחרק וטרטר, אותם חריקות וטרטורים גרמו לי לא להצליח להבין אם הרעש בתוך הראש או מחוץ לו, לא הצלחתי בכלל לדעת מה קורה.

(cc) cp

בערך באחת-עשרה דנה כבר ישנה שעתיים, אני סיימתי לקרוא מיילים, לעבור על חומר קריאה ולהשלים כתיבה סמינריונית, אבל לא יכלתי יותר. התחלתי לחשוב על לדקור את האוזן, לחתוך אותה, להסיר אותה בלי פחד - הכל כדי להפסיק את זה.

קמתי בבוקר וקיוויתי שזה עבר כבר. כמו חלק רע בראש, אתה מצפה ומחכה שזה יגמר. באוטו נסעתי וכל כמה דקות כיביתי את הרדיו, לשמוע את השקט המוחלט והצפצוף. לשמוע את הרעש הזה של חריקת מתכות אחת בשניה מהדהד לי בתוך הראש, רק אני והבדידות שלי. את רוב היום העברתי בישיבות, בחיכיון לכך שיגיע התור לרופאה, ומה היא תעשה כבר? תתקע לי סיכה עמוק באוזן ותחורר לי את עור התוף? זה אולי מה שיגרום לסבל הזה לעבור.

אני לא יודע אם התחרשות גרועה יותר או פחות מהמצב. לא לשמוע דבר היה רע במיוחד, אבל לשמוע צלילים שאתה יודע שלא קיימים? זה רק בראש שלך, אבל זה לא באמת עובר, זה ישאר שם לתמיד.

הרופאה בדקה אותי ולא יכלה לדעת מה זה, היא שלחה אותי לבדיקת שמיעה "דחופה", שברפואית (כמו בעורכדינית) אומר עד שבוע. התקשרתי למכון, השעה היתה 17:39, ושאלתי אם אני יכול לבוא עוד היום. התעקשתי, כי ידעתי שאחרת זה לא יגמר. הם הסכימו לקבל אותי בשש, רק שלא אתקע בפקקים והכל יהיה בסדר.

הנעתי את הרכב ונסעתי את אותו הקילומטר. לא מרחק רב ולא מרחק קט, אבל אני צריך לעשות אותו מהר ככל האפשר. בשמונה וחצי אני חייב כבר ללמד, ואני חייב להגיע לבדיקה לפני שהם נסגרים. הגעתי בחמישה לשש, קיוויתי שהכל יהיה בסדר.

(cc) Jordanfischer

נכנסתי לבדיקת השמיעה. שבע שנים עברו מאז הבדיקה האחרונה, אולי שש וקצת. הייתי עוד בצה"ל, ושם בחייל האויר חייבו אותנו להבדק בגלל הרעש של המטוסים. תמיד היתה לי שמיעה בסדר, ככל שזכור לי. נכנסתי לחדר הבדיקה, שם הניחה עליי הבוחנת אזניות ואמרה לי ללחוץ כשאני שומע את הרעש. מראש ידעתי שזה לא יגמר טוב.

הבדיקה יצאה רע, רע מאוד. מסתבר שבאזן ימין, האזן המטנטנת, יש לי ירידה קלה עד בינונית בשמיעה. הבעיה היא שאין ודאות שיש קשר בין זה לטנטון, ואין כל ודאות שהטנטון גרם לזה, או שזה נגרם על ידי הטנטון. היא המליצה לי על בדיקה נוספת, ולהשאר במעקב. בינתיים עד יום א' שהרופאה תבדוק אותי אני בגיהנום אקוסטי. אם היא תשלח אותי לבדיקה הנוספת אני אהיה בגיהנום זה לפחות עוד שבוע, אלא אם הצליל יעבור מעצמו.

ולמה אני כותב, כרגיל, כי אין לי שום דרך אחרת להתמודד עם דברים חוץ מלכתוב עליהם. (גלו עוד כאן)

טנטון הוא המושג עברי לטיניטוס, שהיא צפצוף מתמשך באוזן. הטנטון הוא גיהנום אקוסטי.

דמיינו לקום בבוקר עם צלצול באוזן. כזה מוזר, בטון של שניים עשר אלף הרץ, כמו טלוויזיה דולקת (אני לא יודע אם אתם יכולים לשמוע את זה שטלוויזיה מסוימת דולקת בחדר ולזהות את זה, אבל לי אין כל בעיה להכנס לחדר ולדעת שיש אחת פתוחה, אני שומע את הריצוד. אתם יכולים למצוא דוגמא לצליל הזה אצל ניצן). עכשיו תחשבו שהצליל לא עובר, ממשיך לזמזם בראש. הצליל תקוע ולא יוצא, ואתה רק רוצה שהוא יעבור.

Technorati Tags: Tinnitus, טנטון

Posted by 2jk.org at 07:34 PM | Permalink | Comments (17) | TrackBacks (0)

"בשביל מה לך לצעוד עם ההומואים האלו?" שאל אותי אתמול חבר, "הרי בכל מקרה מה שהם עושים זה פרובוקציה ונועד רק כדי לעצבן".

"תבין, הצעדה של ההומואים היא לא פרובוקציה, היא הפגנה" עניתי לו, "כמו שכל הפגנה נועדה לפגוע באיכות החיים של מי שמסביבה. אף אחד לא מפגין נגד הכיבוש בשינקיין או בפלורנטין, אלא דווקא מול משרד ראש הממשלה ומול משרד הבטחון, או אפילו ביתם, - כדי לעצבן אותם. המטרה היא לא "לעצבן אותם" אלא לעורר את התודעה שלאחרים כן איכפת."

הרעיון של קיום מצעד הגאווה במתכונתו המתוכננת ובמועדו דווקא בירושלים הוא רעיון נכון. ירושלים, בירת עמישראל הנצחית והעיר הסובלנית ביותר כלפי תושביה, חילונים, דתיים ומשלוש הדתות.

הרעיון של להפגין דווקא היכן שכואב ומפריע לשגרת החיים הוא רעיון נכון גם כן. אם נראה היכן מתקיימות הפגנות אחרות ולמה הן מתקיימות שם נבין שמטרת ההפגנה היא להשפיע על סדר היום הפוליטיים באמצעות חופש ביטוי, חופש התאגדות, חופש תנועה תוך שמירה על בטחון הציבור, הזכות לפרטיות והזכות לכבוד. בעצם מדובר באיזון עדין בין כל חירויות הפרט, שמתקיים במעשה אחד שכולל קבוצת אנשים שעומדת.

אגב, ובמחשבה קלה ללא התעמקות, האם אותם אנשים שקוראים כעת לבטל את מצעד הגאווה בעקבות הסכנה לשפיכות דמים קראו, במקרה, לבטל את ההתנתקות לפני כשנה וחצי עקב אותה סכנה להפגנות אלימות ולאלימות כלפי החברה? יכול להיות שזו אותה קבוצה שמכירה בלגיטימציה של "איום להשתמש באלימות כנגד אזרחים או מטרות אזרחיות במטרה להשיג מטרות פוליטיות" (הגדרתו של בועז גנור לטרור, אגב) [שווה לקרוא את כל הלינקים כאן, זה מעניין]

ולסיום, דבריה של הנשיאה בינייש, כפי שמובאים באתר הארץ:

"אלה שמתנגדים זכותם להביע מחאה ולהתנגד. אבל לבוא ולומר מטעם מי שביצע אלימות שתהיה אלימות, זה קצת יותר מדי. כדאי להרגיע את הרוחות, כולנו חיים בעיר הזאת ורוצים שהדברים יתנהלו בלי חשש לשפיכות דמים. אי אפשר לאיים בשפיכות דמים מצד מי שמבצע שפיכות דמים"

לקריאה נוספת:
יוסי גורביץ, מה שהעדפנו לשכוח, 07.11.2006
עופר רון, משחק התדמיות ומצעד הגאווה, 05.11.2006

Technorati Tags: Gay Parade, Pride Parade, Gay Rights, Human Rights, Homosexual, Politics, Jerusalem, Israel

Posted by 2jk.org at 10:27 AM | Permalink | Comments (17) | TrackBacks (1)

Posted by 2jk.org at 09:54 AM | Permalink | Comments (1) | TrackBacks (1)

Posted by 2jk.org at 07:31 AM | Permalink | Comments (12) | TrackBacks (1)

Posted by 2jk.org at 06:42 PM | Permalink | Comments (4) | TrackBacks (1)

מייקל קרוק (Crook) הוא מפעילו של אתר Craigslist-perverts; קרוק מתחזה לנשים שמחפשות מין מזדמן באמצעות אתר קרייגסליסט. את המחפשים הוא מוציא מהארון ומפרסם את פרטיהם. ג'פרי דיהל (Diehl) הוא מפעיל של בלוג שמבקר את קרוק. דיהל מעלה לבלוג, במסגרת ביקורת, צילומסך של קרוק מתראיין לחדשות FOX. קרוק פונה לספק האחסון של דיהל ומבקש הסרה של התמונה.

מכאן העניינים מתחילים להסתבך. דיהל עובר ספק אחסון, ותובע את קרוק על כך שהטענה כי התמונה מחדשות FOX כלל אינה בבעלותו של קרוק, והטענה הכוזבת לבעלות בזכויות היוצרים גרמה לו לנזקים רבים.

כל זאת באמצעות הEFF (כתב תביעה מלא וכו')

אבל זו השאלה המשנית כאן.

השאלה האמיתית היא האם צילומסך הוא הפרת זכויות יוצרים. מזה זמן רב אנחנו, כקהילת בלוגרים, ולעיתים גם עיתונאים, מחליטים להשתמש בצילומי מסך מאתרים כדי להראות את תכנם, מצילומי מסך מתכנות כדי להראות ממשק, ולעיתים אפילו אם יש תמונה באתר לגזור אותה החוצה תחת אמתלת צילומסך. אם כן, האם צילום מסך נופל תחת הגדרות ה"שימוש ההוגן" או שמדובר במשהו משני שלא דורש כלל התייחסות משפטית, וברור לכל שזו כלל לא הפרה של זכויות יוצרים?

לדעתי, הלא מנומקת בעליל, צילומסך יכול שיפול לכל אחת מהקטגוריות. באם מדובר בשימוש לצורך הצגת תכונות, ממשק או הדגמה של המוצר - אזי מדובר ב"טיפול הוגן" ביצירה לצרכי סקירה וביקורת - לדוגמא כאן; מה גם שצילום המסך אינו מחליף יצירה עיקרית כלשהי שהיה ניתן לגבות עליה כסף. מצד שני, אם מדובר בצילום מסך לצרכי תוספת, המחשה וכו' - כמו כאן, אז השימוש אינו הוגן (לדעתי).

אולם, את הסוגיה הזו לא בטוח שיאלץ כלל בית המשפט לבחון שכן גם בצילום המסך לא היו לקרוק את זכויות היוצרים.


Technorati Tags: Micheal Crook, Craigslist-Perverts, EFF, Lawsuits

Posted by 2jk.org at 06:29 PM | Permalink | Comments (3) | TrackBacks (0)

Posted by 2jk.org at 10:37 PM | Permalink | Comments (5) | TrackBacks (0)