July 16, 2004
תמיד טוב להתחיל
17.1 תמיד טוב להתחיל
אז אחרי הסיום, שאני מנסה להביא על עצמי, ולא עובד כנראה, אני צריך להודות שאולי הגיע הזמן להתחיל להלחם. להלחם נגד עצמך ולא בעד אחרים, להלחם על מה שאתה צריך לעשות, כי אף אחת לא תעשה את זה בשבילך. אתה צריך להיות חזק, לא יודע.
אולי בעצם הבעיה שלי היא שאני לא מוכן להודות שאני מתקבע. אני הרי לא קבוע, אבל הקבעון שלי הוא באי הקבעון שלי, כמו בראיון שעשו לי השבוע והפסיכולוגית שאלה עד מתי אני אמשיך למרוד, אני לא יודע אם בכלל אני צריך להפסיק למרוד, אני לא רואה שום דבר רע בזה, זה בדיוק כמו לחיות, רק בעצם מעניין.
גם כשאני אקבל את מה שאני רוצה אני אמשיך את המרד, רק כי זו הדרך היחידה שאני מאמין שאפשר לפעול, רק כי בעצם.... בעצם אולי אני לא דמוקרטי? אני כן דמוקרטי, אני פשוט מבין את חסרונה של הדמוקרטיה ---> הסטאטיות, מדינה דמוקרטית תקועה ולא יכולה לעשות דבר, לכן היא צריכה נציגים. בעצם התפקיד של הנציגים הוא לעשות דברים בלי לחשוב פעמיים על האם הציבור רוצה אותם או לא, הנציגים צריכים לעשות את מה שהם עושים והעם צריך למרוד בהם. אם העם לא ימרוד אז הם יעשו רק את מה שהם רוצים.
זהו, זה הבלוג שלי להיום.
Posted by jk at 02:09 AM | Comments (0)
July 01, 2004
אל הרוע
16.4 אל הרוע
טוב; נפרדנו. אז זה קצת שונה, פעם ראשונה בחיים שיש לי פרידה שקולה. וזה הבלוג שלי, רק שהוא לא ברשת והוא לא לוג. אז בעצם אין לי אותה יותר, אין לי את הבחורה הראשונה שהכרתי אחרי שנים רבות ובאמת היה לי רצון להיות איתה.
כולם אומרים שזה בעצם היה נחוץ, שבעצם היה צורך שאני אהיה עם מישהי אחת כדי ל(שכוח)זכור שיש עוד בעצם בנות בעולם. הצורה השקולה שהכל הסתיים בה היא בעצם מה שגרם לי לחשוב. העובדה שהכל הסתיים בצורה כל כך פשוטה. היא אמרה "בוא נסיים את זה", בלי צעקות, בלי כעס, בלי לריב על שום דבר. סתם לסיים את זה, זה היה לי קשה בצורה שלא תאמן.
העובדה שזה לא היה טעון רגשית, אלא כל כך מחושב, והעובדה שזה לא הסתיים בצורה רעה – היא באה אליי הביתה ושכבנו; עשינו אהבה בעצם, ואז היא היתה בבית שלי ודיברה איתי על שטויות. היא עשתה איתי אהבה ואז ברחה; כאילו הכל צריך להסתיים.
בכל מקרה, אבל זה לא העניין. העניין שעכשיו אין לי כלום, נעלמה לי הסיבה לכתוב, לשיר – זה לא שאני לא יכול בלעדייה, זה שאני לא יכול עם העובדה שיש לי חור כל כך גדול בלב – חור שלא ימולא על ידי מין, לא ימולא על ידי אהבה, יש לי חוסר בליאור.
זה בעצם כמו שיש לך את הכל ואז לוקחים לך את הכל, זה בעצם כמו שכתבתי לה:
סרטים רעים,
סרטים שקורים לי, דברים עוברים עליי.
חלומות, הזיות, לילות לו בטוחים.
שיחות באמצע ליל,
מפגשים בצד דרכים...
כמו להיכנס למיטה בפגישה ראשונה,
יש דברים שמתחילים בטעות,
יש דברים שידעת שלא תעשה,
דברים שיגרמו לך למות.
כמו לנסוע ברכב ב100 קמ"ש
מעל המהירות המותרת
רק כדי לקבל את הRush,
כי אין דרך אחרת.
כמו להחזיק את היד ולהרגיש את הלב
אבל לא באמת
זה בעצם הרבה יותר קרוב ללפול אלף קומות
אבל גם זה
אולי רחוק שנות אור מלראות כוכב מסתובב
שבעצם
מסביר מה עובר עליי.
כמו להטיל מטבע אם ללכת או לא
כי אתה לא יודע אם
כמו להגיד "זה הכל בגללו"
כי אמרו לך רק שקרים
כמו להמריא לשחקים בלי שום יכולת
לעצור לפני הנפילה
שלבטח תבוא, תתקרב אל הקרקע
שאת אבותייך היא מכילה.
כמו להזיק את היד ולהרגיש עמוק בלב
אבל בכלל לא
זה הרבה יותר קרוב לללכת מאה מטר לים
אבל גם זה
אולי רק דומה בערך ללראות כוכב מתחייב
שבעצם
הוא לא יקרוס לעולם.
ולנסוע באמצע הליל, אל צייה שנמצאת בתוכי
לחפש את עצמך, כמו שאמרו לך,
כי בתוך ישימון אמצעי; כי בתוך הלא-כלום מסתתר לא מעט
כי דבריי מהדהדים עוד בראשי.
אבל כמו זה לא באמת
אבל כשכתבתי את זה הייתי מאוהב, וכשכתבתי את זה לא קיוויתי שזה יגמר, לא צפיתי שזה יגמר אף פעם. לא ידעתי שיכול להיות שהיא לא תהיה שלי. וחסר לי, וכואב לי. ואין לי את הליאור שלי לחבק בלילה. בעצם אף פעם לא היה לי אותה לילה שלם; היא תמיד הלכה, ברחה ונאלמה. היא תמיד לא היתה שם כשרציתי. היא באה רק לסקס, ולשיחה קצרה. אף פעם לא הצלחתי לדובב אותה, והיא אומרת שהיא אף פעם לא מצאה את היכולת לדבר איתי.
אבל יש לי כל כך הרבה דברים לדבר איתה, יש לי כל כך הרבה לדבר עלייה, זה לא יכול להיות שאין לנו על מה לדבר כשאני רוצה להגיד לה כל כך הרבה דברים, כשאני רוצה לשמוע ממנה את כל מה שהיא חושבת. אני לא יכול להאמין שהיא בעצם לא ממש יכולה לדבר איתי. חסר לי לשמוע את הקול שלה כשאני מדבר איתה. חסר לי לשמוע "מתוק שלי" או "מאמי"; חסר לי התשומת לב, חסרה לי היכולת לדבר עם מישהי בלי להיות משועבד לשפה – רק מהתענגות גופנית.
אבל זה לא עוזר – היא בעצם לא שלי והיא אף פעם לא תהיה שלי. מה שהיה לא יחזור לעולם. ואני לא יכול להתבכיין יותר, אני צריך להפסיק. הדמעות לא מקדמות אותי לשום מקום – אבל מי אמר שאני רוצה להתקדם? אולי אני רוצה בעצם להשאר באותו מקום כדי להיות בכיוון תנועה מתמדת. אם אני לא זז והעולם מסתובב אני בעצם יכול לראות את הכל.
אולי בעצם רק כך אני אוכל להיות מאושר בחלקי, אולי ככה אני אוכל להיות חלק ממשהו אחר. אבל חסר לי אותה. חסר לי מישהי שאוהבת אותי.
אני לא יודע. אני יכול להיות סתם כותב את כל זה כדי להתבכיין ואני יכול להיות כותב את זה כי סתם אני מרגיש צורך לכתוב. אבל אני יודע שאני לא מרגיש אותו דבר כשהיא לא פה.
אבל אני הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה תלותי, שאני לא אצטרך אף אחת אף פעם, שאני אהיה אני ולא אעלם בתוך מערכת יחסים, חייבת להיות אפשרות של אדם להיות עצמו בתוך זוגיות.
ואולי זוגיות זו באמת קנוניה, ולא יכול להיות זוג מאושר באמת, אלא רק שני פרטים שמאושרים לחוד וחולקים את האושר אחד עם השני. אני לא מקבל את זה.
אולי היא תחזור אליי ואולי לא. אני מאמין שלא, וחבל.
בכל מקרה, בשביל דברים כאלה יש אלכוהול. בשביל דברים כאלה אני שותה, כדי לשכוח, כדי לחשוב, כדי להזות, כדי להבין שבעצם יכול להיות מצב שבו שאני שוכח ממנה על ידי הכתיבה.
ואף בעצם היום הראשון של יולי מסמן הרבה בשבילי, חופש הוא בטוח לא. אני נכבל במכונת הצרכנות ובתאוות התצרוכת; אני נהיה חלק ממכניזם שמקבע את הבינוניות ואני לא אוהב את הדרך הזו. אולי יש דרך אחרת, דרך שהיא לא קיצונית להגשים את עצמך, אולי זו הדרך היחידה בעצם להיות מאושר – ההגשמה העצמית היא מה שיביא לקדמה.
בשבוע האחרון היו מספיק אירועים שיכלו להפכני למאושר יותר, והעובדה היא שאף אחד מהם לא עשה כן, אז מה הסיבה שלא? אולי חסר בהם Je ne cest qua’ll, ה-אחר? ה-דבר (das ding) אליו אני שואף? אולי זה אהבה, אולי זה בעצם משהו אחר?
אני לא יודע, אני צריך לגלות, אני צריך להפתח. ובטוח שבדרך שאני חי עכשיו זה לא יקרה. זה מוזר, אבל אני לא הולך לשום מקום – אני בתנועה מתמדת לכיוון התהום עם הנטיות ההרסניות שלי, אולי אני צריך למות?
"חושב אולי אני מת, זמן טוב להתאבד עכשיו, אולי אנגן לי בחליל...." נטאשה
אבל אני לא מנגן בחליל, אני מנגן בגיטרה, וגם לזה לא יצא לי יותר מדי זמן, במיוחד עם המבחנים המעיקים לאחרונה, אני חייב ללמוד – משתעבד למקצוע, משתעבד לחברה, אני לא יכול! אני צריך יותר זמן, להאריך את היום ולקצר את הלילה. אבל גם זה לא יעזור, בעצם אני צריך פשוט להעיף את כל מה שיש פה, אני צריך לבנות הכל מחדש כי אני עוסק יותר זמן בלתקן את מה שמקולקל מאשר לצור דברים חדשים. זה לא צריך להיות כך. החיים צריכים להיות קונסטרוקטיביים ולא דסטרקטיביים.
אולי בעצם זהו? אבל לא יודע, אין לי הרגשה של להפסיק לכתוב, יש לי הרגשה של עוד הרבה מילים לומר, יש לי הרגשה כאילו יש עוד מיליון ואחד דברים שאני לא אמרתי לה, והנה אני שוב חוזר אליה, כאילו היא הפתרון לכל הבעיות, כאילו היא בעצם מה שאני כמה עליו, אבל זה לא ממש נכון...
אולי זה כן? כי העובדה שכבר איזה חצי שעה כל מה שאני עושה זה להקליד מילים ואותיות שמתחברות להגיונות על כמה שהיא חסרה לי, אבל זה לא רק זה, אני גם לא יודע אם לשלוח לה את זה או לא, כי זה מספיק יכול לגרום לה להרגיש רע ולהיות איתי רק מרחמים, וזה לא מה שאני רוצה – כמו שפעם שעברה כתבתי אימייל שאני לא רוצה שנשכב, ושכבנו – זו היתה טעות.
אני כן רוצה שנחזור, אבל לא בגלל האימייל שאני אשלח לה או לא, אני רוצה שנחזור כי אנחנו מתאימים אחד לשני, אבל מה אם לא? מה אם בפעם הראשונה אני בעצם טועה? הדוגמה שלי נשברת ואין לי יותר סיבה להיות סמכותי. אז בעצם מה קורה אז? האם יש לי אפשרות כזו? להיות אני, לטעות ולא להיות איתה? האם זו הדרך לחיות? האם ככה צריך להתקדם? אני לא בטוח. זה נראה לי ממש מוזר – האם אני יכול לשלוח לה את האימייל הזה? את מה שכתבתי ביומן שלי, כדי לגרום לה להבין איך אני מרגיש? לא נראה לי שזה יעשה לה טוב, זה יעשה לה רע, ואז רק שנינו נרגיש רע וזה בעצם יהיה ממש מוזר. אנחנו נחזור, אבל זה שוב יהיה זמני, לא מגעגוע, לא מהעובדה שהיא באמת רוצה שאני ארים טלפון ואגיד לה שאני רוצה להיות איתה.
אבל זה בעייתי, כי אני לא יודע איך לאכול את זה – פעם ראשונה שקשה לי – עם מיה זה היה קל, היא לא רצתה לחזור, עם רונה גם כן. ליאור לא אמרה ביי החלטי מדי, היא אמרה "אני צריכה זמן" והשאירה כאילו איזהשהוא חלון של הזדמנויות לחזור, משהו כמו "בעתיד הרחוק אולי אני ממש ארצה לחזור אלייך ואני אוהבת" אז אולי אנחנו נהיה ביחד, למרות שברור לי שלא.
אז מה עושים בכזה מצב? למה אין לי איזו יישות שאפשר לשלוח לה את זה באימייל והיא תגיד לי מה דעתה על הכל? היתה כזו, וזו היתה מיה לן, אבל למיה אני כבר לא יכול לשלוח כי דעתה בעייתית מדי, היא לא רוצה שאני אהיה עם ליאור, אני לא יודע אם זה מתוך דאגה אמיתית או שזה כי היא בעצם רוצה אותי לבד, או שאולי היא רוצה אותי? אבל לא נראה לי, אני בטוח שהיא מאושרת עם העובדה שיש לי חיי מין. מספיק טוב לה לראות אותי אחרי שנים של "אומללות" שמח; אבל אני לא באמת....
אולי בגלל זה בחרתי את ליאור שנראית כמו שעתוק גנטי של מיה, או שלא. אבל אני בטוח משתפר, לזו עדיין לא התפתחו נטיות התאבדותיות אחרי שלושה חודשים, ולזו לא ממש התפתחו הפרעות של תלותיות, כמו שהיו למיה. מצד שני, אני התחלתי לפתח תלות, ואני לא בטוח שזה טוב. אני רציתי אותה והפכתי להיות טוטאלי, כמו שהיה לי עם מיה, כאילו המשכתי את המערכת יחסים הזו מהיום שהכל הסתיים עם מיה, זה היה ממש מוזר – כאילו התנהגתי בעצם כמו במצב שבו אני ומיה חזרנו אחד אל השני, כאילו בעצם "ניתנה לי הזדמנות שנייה" בעוד שאני בכלל התחלתי את המשחק מחדש – הרגשתי כמו נוסע בזמן שחזר ומכיר את כולם אבל כולם לא מכירים אותו, או את מה שעבר עליו.
זה היה לי ממש מיוחד לקרוא את מה שהיא אומרת, להבין אותה, ללמוד אותה, ואחרי שהבנתי שבעצם מדובר על משהו מוכר ולא חדש זה היה נראה עוד יותר מאתגר – מה עושים הפעם כדי לא לטעות, לא להפסל איפה שנפסלתי קודם.
אבל בעצם זה כאילו לקח לי שלוש שנים כדי לאסוף מספיק כסף כדי להכניס אסימון להמשיך את המשחק, אבל עד שבאתי הייתי צריך לשחק את הכל מהתחלה, אבל סירבתי – רציתי להמשיך מאיפה שהפסקתי, אבל אולי זו לא היתה הגישה הנכונה. אולי אני צריך ללכת על משהו לא מוכר – להבין שהפסדתי, וכנראה יש מישהו יותר טוב על מכונת המשחק שלי ולכן אין לי שום אפשרות, ואולי אני בעצם צריך לקחת מכונה אחרת ולשחק עליה.
אבל על מכונה אחרת צריך ללמוד הכל מהתחלה, מהלכים סודיים, תרגילים, דמויות, כל מיני דברים. אבל אני לא חושב שזה מה שאני רוצה. אני אוהב את המכונה שלי, אני אוהב את המסכים המוכרים האלה, אבל זה לא מה שבעצם יעשה לי טוב. אולי? אולי כן? אולי אני צריך מכונה חדשה, עם משחקים חדשים, אולי אני צריך לדעת מה לעשות בכלליות במשחקי מחשב ולא להכיר כל משחק ספציפי. אני שוב מאבד את הפוקוס.
אני רוצה את ליאור, אני לא יודע למה, אני רוצה להיות איתה, להרגיש אותה, לחשוב שהיא איתי. זה לא מקובל עליי הריחוק הזה. אז אין לי מה לעשות חוץ מלהתבכיין, בעצם... אולי יש לי?
Posted by jk at 02:08 AM | Comments (0)
May 16, 2004
עבירה?!
16.3 עבירה?!
"איזה נהדר זה שבישראל אתה יכול להפר את החוק בצורה כה בוטה ואיש לא ישים לב או בכלל שאתה עבריין" חשבתי לעצמי בעוד שאני נכנס לאוניברסיטה עם דיסק צרוב ביד, והשומר לא שאל אותי אפילו אם אני מכניס תוכנה לא חוקית.
מאז המהפכה הם הפסיקו לסרוק את הדיסקים שלנו, ואת כל המידע עלינו. מעכשיו אתה יכול להסתובב עם תוכנות פיראטיות מותקנות על הלפטופ שלך בלי לדאוג שכשתפתח את התיק שלך בכניסה לקניון יפתחו אותו ויסרקו אותו.
זה הכל הפסיק שהפיגועים שלהם נפסקו; פתאום ההאקרים לא היו האיום הכי גדול שלנו; פתאום אנשים הבינו שהבעיה הכי גדולה שלנו היא לא וירוסים ותוכנות בתשלום, פתאום אנשים הבינו שהם התעסקו יותר מדי עם ההאקינג הזה שהם לא חשבו בכלל על מה עם העבודה שלהם. אנשים התחילו לצאת מהמטריקס הזה שהם חיו בו והחליטו להתחיל לעבוד, לצאת לאכול, לשתות, לקנות בקניון. ההאקרים כבר לא היו פה, אז לא היה מי שיחשמל את גלאי המתכות כדי שיהרוג כל מי שעובר בגלאי עם תוכנה פיראטית; ככה זה מה שיש.
אבל עכשיו יצאנו אל האויר, אל הכל, ואף אחד לא יודע לעשות כלום. השקענו כל כך הרבה שנים בלימודי תכנות, עיבוד נתונים וסריקה כך ששכחנו איך מגדלים, איך בונים. וההאקרים? לפני שהברחנו את כולם בחללית לירח שעבדנו אותם שישלטו על המכונות שלנו, שיעבדו עם לו-טק כדי שלא יצטרכו להתקרב למכשירי חשמל, כדי שלא יגרמו נזק.
ואט אט שעבדנו אותם עד שהם הפסיקו לכתוב וירוסים, זה פשוט לא היה להם משתלם, הם היו מוכנים ללכת עד הסוף ולעזוב פה כדי לחיות בשקט.
ועכשיו? עכשיו אין יותר בדיקות בקניונים, אין יותר סריקות על המחשבים, אין יותר דרכים להדבק בוירוסים, הכל תקין. אבל מזון? אהבה? יחסים? פתאום, ראינו שאנחנו לא יודעים לעשות כלום חוץ מלתכנת.
Posted by jk at 02:08 AM | Comments (0)
April 06, 2004
מוסר
16.2 מוסר
אני חושב שהיה זה אפלטון שאמר שלאדם המוסרי אין חובת ציות לחוק.אבלזהלאמשנה...
בפעם הראשונה בחיים שלי, אחרי מה שכתבתי שלשום, היתה לי הרגשה שאני לא באמת האדם המוסרי – כוונה לאדם שמבחין בין טוב לרע. קרו כמה דברים מוזרים, כמה הרגשות שהיו לי רק פעם אחת בחיים.
הראשונה היתה כהתחלתי לקרוא את הדפיוצר שלה בבמה, זה באמת לא הרגיש מוזר, אבל זה גם לא הרגיש טוב. בפעם הראשונה לא הבחנתי בין טוב לרע. לא ידעתי אם מה שאני עושה הוא טוב או רע, לא ידעתי מוסר.
הדבר השני היה כששמעתי שדקרו אותו בכלא, ותחושה של חום מלאה את גופי, כלומר – הייתי שמח שבוצע אקט ויג'ילנטי ולא מוסרי. זה באמת רע. אני לא יודע מה קורה איתי.
מכאן נעבור לפן האומנותי של הערב, יש לי 40 דקות להעביר את הפואנטה שלי בסיפור. הדיסטרגדיה היוונית שלי, עם התחלה, דילמה סוף ומוסר השכל בפחות מ500 מילים.
אז ככה – מוסר? הכרתי אותה לפני חודשיים, ככה קראו לה – מוסר (וזה לא שנמאס לי משמות מקוריים, פשוט אני חושב שכבר השתמשתי בכל שאר השמות שמתאימים למאפיינים), וככה היא היתה. מאפיינים כמו כל האחרות, שיער יחסית כהה, עיניים גדולות וחיוך רחב. כשהסתכלתי עליה התמלאתי כולי בחום. וככה זה היה – זה התחיל בחלופות של מכתבים (קצרים ככל שיהיו) על הא, דא ונושאים פוליטיים, אבל איך הגענו להיות ביחד היה מאוד סטנדרטי, אולי חוץ מכמה דברים שיסופר עליהם בסיפורים אחרים.
הבעיה המוסרית היתה חרב פפיות – מחד, היא חיילת בן 18.5, קטנה ממני במעל 6 שנים, לא שהיא לא בוגרת ביחס אליי, פשוט זה חוסר מוסר מצידי להיות איתה, להתמסר אליה ואז להפרד, כששנינו כואבים. מאידך, (הפפית השנייה?) אם אמנע את איחודנו, אני אחמיץ אושר אמיתי (משפט עם 8 מילים שמתחילים באות א', הא לך רם אורן!!!!). אז כך היה, מצאתי אותה והיינו ביחד.
אז מוסר זה כנראה לא הצד החזק שלי, או שבעצם הוא כן, כי אני לא חושב שזה לא מוסרי, אני לא רואה פה יחסים מרכסיסטיים של מנצל-מנוצל. אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא שאני מרגיש שהיא כמוני מדי, אחרי שקראתי את הדפיוצר שלה אני רואה שהיא אובדנית, גם היא היתה דחויה, גם היא לא היתה מקובלת בתיכון, גם היא – כמוני – פיתחה נטיות מוזרות ומחשבות יצירתיות.
אולי זה בעצם מה שמושך אותי – הריחוק מהמיינסטרים. אבל בניגוד אליי, שפשוט פיתחתי תרבות אלטרנטיבית שמשכה לא מעט אנשים, עד שהפכה למיינסטרים מדי שהייתי צריך להתחמק ממנה (או שלא?) היא הפכה למיינסטרים, או שתמיד ניסתה להיות כזו.
ואז מתעוררת השאלה המוסרית, איך אני מדבר איתה על מה שקראתי בדפיוצר שלה? איך אני משתף אותה ברגשות שלי? איך אני בעצם, אני לא יודע, איך אני בעצם חולק איתה את הרגשות הכי אינטימיים שלי, את זה שאני גם רציתי להתאבד, את זה ששמתי שקית על הראש כשהייתי ילד, את זה שאני לא באמת חושב שהעולם הזה מקום טוב לילדים עם חשיבה עצמאית?
אני לא.
אני פשוט אצטרך לנהל איתה כמה מערכות יחסים מקבילות, אחת איתה ואחת עם הכתיבה שלה, להתעלם ממה שאני יודע כדי שאני אצטרך ללמוד ממנה את הכל, ואז יהיה לי יותר "טבעי" לחלוק איתה. היא לא חלקה את זה איתי אלא עם העולם, שאני כנראה לא חלק ממנו.
בכל מקרה, מוסר ההשכל (בלי עלילה – שימו לב??) הוא שלא צריך לחפש בגוגל את הבחורה שאתה יוצא איתה, כי אתה עלול למצוא דברים שלא היית צריך. מי יודע, זאת רק כתבה בבמה, אבל יכול להיות שלבאה (או לאחת הקודמות) יש סרטי פורנו שהיא מככבת בהם, וזה משהו שאני בטוח שלא הייתי רוצה לראות.
בכל מקרה, אני בטוח שהיא תקרא את מה שכתבתי פה מתישהו, לא כי היא מחטטת לי במחשב, אלא כי אני ארצה לחלוק את זה איתה, אז אני אפרוש בשיא (12 דקות – יש לי עוד 28).
Posted by jk at 02:07 AM | Comments (0)
April 05, 2004
מוזר
16.1 מוזר
אז היה לי ממש מוזר, קראתי את הדפיוצר שלה בבמה חדשה, אולי זה בעצם מה שרציתי בסך הכל להגיד, אבל אני לא יודע, זה יותר מזה, זה מה שהיא כתבה שם, לפני שנתיים – היא כתבה לפני שנתיים דברים שמזכירים לי את מה שאנחנו עוברים, את איך שאנחנו הולכים להיות ביחד, ואולי זה יגמר גם כך?
זה יותר מזה, כי זה מעגליות אצל שנינו, אולי גם לי היא מזכירה קודמות? אולי זה בעצם לחיות מחדש את מה שהיה לי פעם? אבל לא. איתה זה אחרת, איתה אני יותר בוגר, אני לא מפתח דברים מוזרים שהיו לי פעם, כל מיני הפרעות קשות.
בכל מקרה, אני עכשיו די בצד השני של העולם, אנ'לאדע מוזר לי, הרגשתי כאילו אסור לי לקרוא את הדפיוצר, אפילו שהוא שם – זה לא כמו לחטט, זה כמו....
בעצם, זה אולי כי היא לא היתה אונליין איזה יומיים, ורציתי לשמוע אותה, אז חיפשתי בגוגל עליה, זה לא לרגל, נכון? אבל בעצם זה אולי כן, למרות שכל מה שיש בגוגל עליי לא ממש אישי (אולי חוץ מהתמונות עירום, אבל גם אותן אין לי בעיה שרואים). אבל קראתי את מה שהיא כתבה, בהתחלה חשבתי שמדובר רק בעצם בכל מיני סיפורים שלה.
אבל בעצם אין כזה דבר "סיפור לא אישי", לא הייתי צריך לקרוא, לא בלי רשות שלה. אולי בעצם כן? אולי זה בסדר? אני לא יודע.
ולספר לה שקראתי? אני לא יודע, זה בסדר שקראתי? זה מידע שאני צריך להסתיר? אולי להשתמש בו (לטובתי, ולטובתה, בלי שהיא תדע), או שאולי לא?
ומה אם היא תקרא את מה שאני כותב? אני לא יודע, זה מוזר. אני לא יכול, אני אצטרך לדבר איתה.
זה מוזר איך בעולם וירטואלי הבעיות הופכות להיות יותר מסובכות, במקום יותר פשוטות. פתאום, אם נריב, אני יכול להראות את הלוגים לחברים, שישתפו אותי, שיעזרו לי. אבל לא. זה לא עוזר.
בכל מקרה, אני בינתיים חושב, ונראה לי שאני כן אשתף אותה, רק כי באמת אני מאמין שצריך כנות. אבל, בעצם, זה בעייתי. מה אני אגיד לה? תקשיבי, חיפשתי אותך בגוגל, ואז ראיתי את הדפיוצר שלך, אז החלטתי לחטט? לא יודע, זה לא בסדר, זה בעיה. מה אני עושה?
טוב, היא בטוח לא תכעס עליי, אין לה על מה. או שיש לה, אבל אם כן, היא בעצם צריכה לכעוס על עצמה. אבל לא, כי היא כתבה כל כך יפה, כי היא כן מוכשרת. אני לא יודע, אני לא מבין. כל הקטע הזה של מערכות יחסים לא בשבילי.
טוב, בינתיים אני אחליט שלא להחליט, אני אדבר איתה על זה כשהיא תעלה אונליין.
(05/04/04).
Posted by jk at 02:06 AM | Comments (0)
March 01, 2004
פואמה והגיגים
15.4 פואמה והגיגים
What Shalln’t be done:
The thing that is undoable,
what the truth cannot bear,
what life sustains – keeps, withholds.
The moment you live to tell.
A precious point in time
A cold summer spray
I swear you can’t be mine,
And withhold my passion’s tear.
Without my sins alas,
Without regret or shame,
I can’t predict the past,
You would not shout my name
The truth will hold the dearth
Of many precious times,
The warmth of your one’s wrath of the descent to mutual lives.
עוד מסקנה טפשית, רובנו נמות לבד – אולי לא בודדים, אבל בלי אף אחד אחר.
אני? אני גם אמות בודד, כנראה שהבנתי את זה היום. יותר מדי עניינים רגשיים נכנסו אליי. יותר מדי דברים השפיעו. גם חזרתי לכתוב יותר. כנראה שלא אצליח להצטוות... מי בכלל אמר שצריך? מי בכלל קבע שזו הדרך הנכונה? כולם מתחלקים לשניים ורק אני שלם לבד, כולם מתחלקים לשנים ואז השניים מתחלק לאחד. זוגות נפרדים, אהבות מתחלפות, וכך אני נותר – לא נפרד מעצמי – מלווה אותו כבר הרבה זמן.
אולי אין לי חוסר, אין לי צורך. אבל לפעמים ההרגשה הזו כן רודפת אותי. אני כן צריך מישהי, אולי רק בשביל שתחבק אותי, שתבוא לצהרים, שתשמח אותי, אני לא צריך מגבלות ומכשלות על העולם – אני צריך להפסיק לכתוב, לדמיין שאני שם.
Posted by jk at 02:06 AM | Comments (0)
February 06, 2004
מלצרית בפאב
15.3 מלצרית בפאב.
אולי אני לא מספיק יפה
ואולי אני לא כשרוני.
זה אולי שאני שותה יותר מדי קפה
אולי בעצם זה אני.
זה הרגש של עצמי מאוהב,
זה הרעד, פה מיד ועכשיו
זו התחושה החמה שיש לי בלב
כשאני לבד ולי ממש כואב.
אולי את יותר מדי יפה
ואת תמיד יודעת מה את רוצה
את יודעת בדיוק מה לבקש
את לא מושלמת, אבל זה מה יש.
זו המהות של הקיום לבד
זה היופי בלחיות לעד
זו המחית שאליה אני הופך
כשאני רואה אותך ולבי מתהפך.
אולי אנחנו לא נהיה ביחד
ואולי את תמצאי לך חיים
הרגש ימות, ואת תחיי בלי פחד
הבשר יחיה, והנפש לא תגשים.
Posted by jk at 02:05 AM | Comments (0)
ההיא שבאה עם מדריך הפעלה
15.2 ההיא שבאה עם מדריך הפעלה
תמיד מצאתי את עצמי מתלונן שאני לא מבין אתכן, תמיד לא הבנתי. אז היא באה. איך שקראו לה ומה שהיא עשתה לא משנה; מה שחשוב זה שהיא באה עם מדריך הפעלה. לכל מקום שהיא הלכה יכלת לפתוח את הספרון ולהבין בדיוק מה הבעיה איתה. לכל מקום שהיא פנתה היה הסבר.
ההיא שבאה עם מדריך הפעלה, קראו לה, כי תמיד ידעו. אולי כולם ידעו חוץ ממני. אני לא הבנתי אותה, לא הצלחתי לקרוא. מה כל כך מסובך בלקרוא? למה אתה מתעקש וחושב שאתה יודע יותר טוב? השעה היתה 23:00 והטלפון צלצל. טרם לכך קבענו להפגש, והנחתי שזה מה שיהיה.
היא אמרה לי: "התקשרו אליי כמה חברים, והם רוצים להפגש, ואני, כמו אחד שלא קרא את מדריך ההפעלה, אמר לה "לכי ותפגשי איתם".
לקחו דקותיים והבנתי את שגיאתי, היא רצתה שאומר "אולי במקום זה תפגשי איתי" או "אני דווקא רוצה (לראות) אותך". לא דבר ולא חצי דבר. שלחתי לה הודעה, איזו חוסר רומנטיות. כתבתי לה "לא קיווית שאני אצטרף או משהו?" בתקווה שזה יהיה מספיק איכפתי כדי להפנות אותה כלפי; אך לא, נותרתי ללא מענה.
אני חושב שכל מוסר ההשכל פה הוא שאם אני רוצה משהו בחיים אז כדאי שאני, לפחות לפעמים, אנסה להלחם עליו, אגיד לה "אל תלכי" או "אולי תבואי" אף פעם בחיים לא עשיתי את זה; כשמיה אמרה לי ללכת אז אני בתבוסתנותי אמרתי "בסדר" והלכתי, תוך כדי חוסר ידיעה שאם אני אלחם איתה אז אולי היא (ואני) תשאר. כשרונה נפרדה ממני קיבלתי זאת כעובדה.
אף פעם לא התחלתי עם אף אחת, אף פעם לא אמרתי "אני רוצה". בקושי היה לי את האומץ להגיד "לא" לבנות שלא רציתי. קשה, אבל אפשרי. אני לא חושב שזה מה שיגרום לי להתחיל לעמוד על שלי, יש לי בעיה עם זה.
מקסימום זה יגרום לי להבין למה אני ככה.
אחרית דבר: לאחר שלושה ימים התוודע לי לגבי פשר החברים אותה רצתה ההיא עם מדריך ההפעלה לפגוש. אלו לא היו בחורים אלא בחור איתו התנתה אהבים באותו ערב. כנראה שאני לא קראתי את המפה בצורה נכונה.
לא נורא, הסיפור המלא הוא שלההיא עם המדריך הפעלה יש בכלל חבר, אבל הוא רחוק מכאן, ובינתיים היא מכייפת. אני הבלגתי, התעלמתי והדחקתי.
Posted by jk at 02:04 AM | Comments (0)
January 23, 2004
מין, אוכל ושאר ירקות
15.1 מין, אוכל ושאר ירקות
טוב, נו, אז לא אכלתי יומיים, מיום חמישי בערב. לא אכלתי כי אין לי תאבון, לא כי אני לא רעב. לא אכלתי כי לא ראיתי שום דבר שגרם לי לרצות לאכול. אותו הדבר (אבל אחרת) יש לי עם מין... לא הייתי עם אף אחת כי לא היתה אף אחת שמשכה אותי.
ואחרי שלא אכלתי מעל ל40 שעות, גם כשאני רואה אוכל שהייתי אוכל בימים כתקנם, אני לא אוכל אותו, כי פיתחתי ציפיות לדברים יותר משביעים, יותר טעימים ויותר.... אנושיים?
וכמו האוכל, כך גם המין, צורך גופני. לא היה לי הרבה זמן סיפוק גופני, ועכשיו? כשצצות בפניי אפשרויות אני לא בטוח שמישהי מהן עונה לדרישות התאבון שלי.
אני לא אוכל כי אין לי תאבון, אני לא מזיין כי אין לי ליבידו.
יום שבת.
אני לא באמת לבד, אני פשוט בודד. אני תופס מעטה של מרחק מאנשים, לא כי בא לי, לא כי אני רוצה, כי פשוט אין לי כח לשטויות האלה. אני לא באמת רוצה שאנשים יהיו קרובים אליי, גם כדי לא להפגע וגם כדי לא לרצות שומדבר רע לי ולאחרים. זה הכל.
בבקשה אל תבינו אותי לא נכון, בבקשה אל תשכחו אותי.
Posted by jk at 02:04 AM | Comments (0)
October 16, 2003
כי פה רע
14.3 כי פה רע
אני לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד, לפחות לא בכוונה, לפחות לא בזמן האחרון. אבל זה פשוט יוצא, פשוט נראה לי שכן.
Posted by jk at 02:03 AM | Comments (0)
August 01, 2003
אבות אכלו בוסר
14.2 אבות אכלו בוסר
אבל הכל היה בסדר, או לפחות ככה היה נדמה לי כשהכרתי אותה, אבל מסתבר שיש דברים שהאדם נושא איתו לאורך כל החיים. זה נכון שאם עשית טעות כלשהי אז בעצם אתה משלם עליה בטווח הארוך, זה אולי הדרך של הטבע להגיד לכולנו שיש קארמה. אני חושב שהדרך שלי להבין שיש קארמה היה כשפגשתי את קארמה, אבל זה בכלל סיפור אחר.
אז איך קראו לה? ולמה זה בעצם תמיד בגלל בחורה? אולי אלה השאלות שהייתי צריך לשאול את עצמי לפני שנכנסתי לכל הסיפור, אבל עכשיו, אחרי כמה שנים, זה באמת לא משנה.
אבל בעצם הכל משנה, השם שלה היה די גזרוני, הוא השליך על החיים שלה אור אחר. מוז היתה אחרת מכולם, אולי כי השם שלה אמר בננה בעברית, ואולי כי בלעז היתה זו השראה.
אף אחד לא ידע בעצם איפה היא גדלה, עם מי היא למדה, מה היו התחביבים שלה ומי אהב אותה. אף אחד לא ממש התעניין. היא מוז, היא תמיד היתה שם ותמיד תהיה.
היא היתה בוהה בחלון שעות ואף אחד לא הבין על מה היא מסתכלת, ורק אני תמיד רציתי להיכנס למחשבות שלה, אני רציתי להיות שם. זה לא שנמשכתי אליה, זה שהרגשתי חלק ממנה, כשהיא היתה בוהה זה היה כאילו היא בלעה את כל חלל החדר לתוך הראש שלה, ואנחנו חיים שם במעין יקום מקביל, והיא משחקת איתנו. אבל לא, לא באמת. זה רק בדמיון שלנו.
ובעצם מפה אנחנו אמורים לבוא לפן הפרקטי בסיפור, אבל הבעיה שלנו הוא שהוא לא באמת פרקטי, הפן הפרקטי שלנו זה החלום שלי, מה שעבר לי בראש לפני שבוע, מה שעוד לא הצלחתי להוציא ממנו.
אז אחרי שבועות רבים, ואולי אפילו חודשים ושנים, שאני מכיר אותה, ואני לא חולם (בכלל) היו לי לילותיים שחלמתי בהם.
בראשון בעצם לא חלמתי על מוז, אלא עליי. הייתי בבית מוזר, לבד, עם עוד מישהי, ושכבנו, אבל זו לא היתה פעם ראשונה ששכבנו, אלא פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, כאילו התאחדנו. ואחרי שהיא גמרה, היא הלכה, השאירה אותי לבד.
מצאתי את עצמי מחפש אותה בחצרות העיר, הזרה והחומה הזו. טיפסתי על גדרות, דפקתי על דלתותיהם של זרים, ומאמצי היו לשווא. לא מצאתיה, ולא אמצאה. הלכתי לי לחוף הים, שנראה בצורה מפתיעה מוכר, למרות שלא הייתי בו בחיי, ושם היא היתה, איתו, ולא איתי. אני פשוט לא יכול לעכל את זה, אני נבגדתי על ידה, בשנית, אני שוב לבד.
קמתי.
שטוף זיעה נכנסתי למקלחת, לא יכולתי לסבול את ההרגשה. אחרי שנים שלא חלמתי בא לי חלום, והדבר הראשון שהתת מודע שלי אומר לי זה שאני חי עוד בסרט שלה, ואני לא מסכים איתו, וגם אם אני חי בסרט שלה, אני לא חושב שזה הזמן והמקום של התת מודע שלי להתערב עכשיו, כשאני הדחקתי את זה כל כך טוב.
התקלחתי והתלבשתי, הלכתי לעבוד. כל היום היא היתה תקועה לי בראש, לא הצלחתי להוציא אותה, למה?, מה עשיתי רע? למה הגוף שלי מעניש את עצמי?
אחרי הצהרים נפגשתי עם מוז, זו היתה שיחת חולין של יום ב' אחרי הצהרים. הלכנו לטיול קל בפארק ופגשנו אנשים. חלקנו כמה רגעים נפלאים ביחד, והכל היה נראה שמח ומאושר, כאילו שכחתי מההיא, כאילו אני שוב מודחק.
בלילה מוז הגיעה לדירתי; ידעתי שיש לה רק משהו אחד בראש, הוצאתי שתי בקבוקי בירה מהמקרר והצעתי לה אחד. שתינו לשכרה. זה היה מאוד מעניין, אבל יחד עם אחוז האלכוהול בדם שלי, עלה גם אחוז השכחה. שכחתי לגמרי מהחלום של אמש, כל מה שהיה לי בראש זה מוז. לנגן לה שירים, לכתוב עליה סיפורים, לצייר אותה. זה כל מה שהיה לי.
אבל בחיים כמו בחיים, תמיד הלא צפוי קורה, וכשטוב לך, אתה לא יכול לכתוב. איבדתי את המוזה שלי וקיבלתי את מוז, רק ללילה אחד של חסד. היא הסכימה לשון אצלי.
ניסיתי לשיר לה שירים, אבל נאלמתי, קולי הלך לאשפתות. זה שוב עניין של סכום 0 בחיים. קיבלתי את מוז ואבדתי את המוזה.
היא נכנסה למיטתי ונרדמה, אפילו לא נשקה לי לשלום. אני התיישבתי על הספה ושבתי ללימודיי, לא יכולתי להיות לידה – ההרגשה הזו, של ריקנות ושל חוסר בזמן שבעצם קיבלתי את כל מה שרציתי אכלה אותי, גרמה לי לרצות להיות שוב לבד. לקבל את המוזה שלי.
לא עברו 20 רגע ושקעתי בשינה על הספה. ושוב אני מוצא עצמי חולם, רק הפעם אני שוב בבית ילדותי, בבית הורי. מוז שם, אך גם איש זר, שאיני יודע את שמו. והיא עמו, הם מתגפפים ונושקים אחד לשני, ואני? אני לבד ועצוב, אבל עצוב בשבילה ושמח בשבילה, זה היה רגש מוזר, אמביוולנטי, כמו של ילד.
עליתי לפסנתר בקומת המגורים, והיא והוא נותרו במרתף, כל שרציתי היה לנגן, כל שרציתי היה לשכוח. לאחר דקותיים, או אולי אפילו יותר, שבתי למרתף, שבתי לראות, אולי טעיתי, אולי היא לא באמת עמו, אולי היא שלי, אך מצאתיהם עירומים במיטתי, לא היה זה הפעם הראשונה שאני מוצא אנשים במיטתי אף שאיני שם, אך זו הפעם הראשונה שהרגשתי כזה כאב עמוק.
לחצתי את יד האיש הזר ואיחלתי לו להיות מאושר (הערת אגב – איחלתי – קשור איכשהו לאחלה?, אולי איחולים לבביים הם בעצם דרך להגיד שיהיו לכם אחלה של חיים) עימה, שכן אני לעולם לא אצליח. והלכתי לי אל מחוץ לחלום, פשוט פסעתי אל האור הלבן, ויצאתי מן השינה.
קמתי על הספה נטוף זיעה, הלכתי למיטתי והיא לא היתה שם, נותרתי לבד, ללא שום זכר להיותה במיטתי בלילה, ואולי גם זה היה חלום? ואולי גם זאת היתה הזיה? אולי, ואולי לא, זה הרגיש כה אמיתי.
הרגש שנותר בי הוא הזיכרון של הבדידות, אולי ליבוד?, ננטשתי פעמיים בלילותיים על ידי מוחי, על ידי ולא על ידיי אחר, עצוב במידה מסוימת, כואב עוד יותר.
כעסתי על עצמי כל כך, כל שרציתי היה לשכוח, אז כתבתי.
Posted by jk at 02:03 AM | Comments (0)
May 04, 2003
לא כל סיפור נגמר טוב
13.4 לא כל סיפור נגמר טוב
ובמיוחד הסיפור שלי, שלא להיט בכלל, העובדה היא שהיום יום שני, הרביעי במאי ואני לבד, זה אולי כי הייתי יותר מדי נואש, זה אולי כי לא ניסיתי מספיק, וזה אולי כי אני פשוט נועדתי להיות ככה.
אז בעצם מה עשיתי פה לא בסדר? זאת שאלה טובה? האם היה משהו שכן הייתי יכול לעשות בסדר? האם זה הכל? האם ידעתי את כל הנתונים? האם יש עוד שאלות?
בעצם זה נגמר בזה שאני שלחתי לה הודעה שחושפת את הכל, משהו כמו "אז למקרה שלא הבנת, אני מנסה לצאת איתך ואת פשוט יכולה להגיד לא אם את רוצה" ואז גם שלחתי לה משהו כמו "זה לא שאת הבחורה היחידה בעולם, בעצם את היחידה שמעניינת אותי כרגע"
אולי אני גם צריך להסביר את מה שקדם לזה, היו לי שני כרטיסים חינם להופעות בים המלח, והזמנתי אותה לבוא איתי, היא אמרה שאולי היא תבוא, ואז היא בטלה. אני כבר הייתי שיכור לגמרי או משהו כזה אחרי ארוחה עם שמעון פרס, ובאתי הביתה וראיתי את ההודעה שלה, אז החלטתי להגיב, וזה בעצם מסביר הכל.
את הכרטיסים חינם קיבלתי מאח שלי, אחרי ששבוע לפני זה ביקשתי ממנו לזכות בשבילי בכרטיסים לירמי קפלן כדי שאני אוכל להזמין אותה אחרי הפסיכומטרי שלה, אבל לא משנה, באותו יום היא גם הבריזה לי.
ישבנו ביחד שבועיים לפני הפסיכומטרי שלה במועדונית, והיא אמרה שהיא רוצה לקנות נעליים חדשות, אז אמרתי שביום של הפסיכומטרי שלה, אחרי המבחן, אני מזמין אותה לבוא איתי לסיבוב קניות או משהו כזה, היא אמרה שכן. אבל מה, היו לה דברים יותר חשובים לעשות וחברים לראות, אז נותרתי לבד.
היא הרגישה קצת רע על זה שהיא מבריזה לי, אז קבענו לעשות משהו באותו שבוע, זה אפילו היה נשמע כאילו היא מעוניינת לראות אותי, אבל בסוף לא ראיתי אותה, לא נורא.
אני בסך הכל רציתי להזמין אותה לצהרים לאכול משהו ולשמוע על מה יש לה לדבר, אבל מה, היא לא יכלה, היא ברחה ממני, אולי היא פחדה. כנראה היא שמעה עלי שמועות זדוניות.
Posted by jk at 02:01 AM | Comments (0)
January 20, 2003
רציונאליזם
13.3 רציונאליזם
טוב, מה שאני הולך לעשות פה זה בעצם לנתח בצורה רציונאלית את הבעיה הנוכחית שלי, או שבעצם היא לא בעיה, אלא פתרון בהתהוות. יש בחורה שאני נמשך אליה. ולא רק זה, יש בחורה שאני מעוניין בה, והיא גורמת לי להרגיש טוב. אני אפילו לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתי טוב, נקודה.
ניתוח רציונאלי של מה שעובר עליי, כי זה מה שאני יודע לעשות, זה מה שאני טוב בו, וזו הדרך היחידה בה אני יכול למצוא פתרון לבעיה שלי, אז אולי הקטע הבא לא מומלץ לאלה עם לב חלש או לאלו שמנהלות\ניהלו איתי מערכת יחסים כי זה מסביר איך אני חושב בצורה מעוותת, וגורם לי להראות ממש רע, אבל אני כותב את זה לעצמי.
תחילה – מדוע ענת, למה אני נמשך אליה, ולמה לעזאזל היא גורמת לי להרגיש טוב. ניתוח רציונאלי – מודלים של קבלת החלטות, כל אחד מסביר בצורה אחרת למה אני בחרתי את האישה הזו, ולפי כל אחד אני אנתח לאחר מכן איך לפעול. (אני שוב מעיר שזו פעם ראשונה שאני באמת צריך להתאמץ כדי להשיג מישהי, והיא כנראה הבחורה היחידה שלא השגתי למרות שרציתי, אבל אם נוסיף את המילה עדיין, אזי אולי הדוגמאטיות שלי לא תשבר).
מודל ראשון – העלות השקועה – אני מחזר אחרי ענת, הן במישרין והן בעקיפין כבר בערך חמש שנים, כלומר מהיום שהכרתי אותה, ומכיוון שהשקעתי כל כך הרבה, יהיה זה בזבוז אם הכל ירד לטמיון, ולכן אני אשקיע עוד.
מודל שני – מודל החלטות עבר – ענת נראית בדיוק כמו מיה, ומתנהגת כמוה, ולכן אני נמשך אליה, או כי היא מזכירה לי את מיה, או כי זה סוג הטיפוסים אשר אליהם אני נמשך, ולכן אני מסיק (בהגיון המעוות שלי) שאם היה לי טוב עם מיה, ונכשל מסיבה כלשהי, אולי אני אצליח לשחזר חלק מזה ולעשות מקצה שיפורים.
מודל שלישי – מודל ההחלטה הסדרתית – מכיוון שאני יודע שאם אני אתאמץ ככל יכולתי להשיג מישהי מסוימת, אני כנראה אכשל, ועלות הכשלון היא גדולה מדי, אני מנסה להשיג כמה בחורות במקביל, ולכן אני לא משקיע מספיק באף אחת מהן ואני נכשל.
מודל רביעי – חוץ רציונאלי – ענת גורמת לי להרגיש טוב כי אולי נועדנו להיות ביחד\הקוראת בקלפים שלי אמרה זאת\זה כתוב בכוכבים
מודל חמישי – לא רציונאלי – אני מעוניין בענת כי אני לא מעוניין באף אחת אחרת.
מן המודלים האלה ניתן לגזור תוכנית פעולה רציונאלית, על בסיס חישובי עלות תועלת. כשהעלויות ידועות והתועלת היא כמיתה. במקרה הזה אני אכמת את התועלות לפי המודלים.
מודל ראשון – רציונאלי כלכלי –
עלות – סרט וארוחה, לפחות 200 ₪, כולל דלק, פופקורן, טלפונים לפני ואחרי וביגוד מתאים.
תועלת – כדי לחשב את מחיר השוק אני צריך לפנות לשוק, שבמקרה זה לצערי נמצא במתחם הבורסה ברמת-גן.
מציצה – 50 ₪ (בחצר, בחדר זה 100 ₪)
נשיקה – אין תמחור. יש סרטים אמריקאים בהם מוכרים זאת בדולר.
מין – עם אישה ברמה של ענת יעלה לי לפחות 550 ₪.
מערכת יחסים – רוב האנשים מייחסים לזה עלות שלילית ושקועה, ולכן אני אייתר עצמי מלדון בכך.
אחרי שחישבתי את העלויות והתועלות, יש לחשב את התוחלות של העניין, כלומר – לקחת את העלות – 200 ₪, להכפיל במספר הפגישות שיש לקיים כדי להגיע למצב הרצוי, ולהכפיל בהסתברות שאכן דבר כזה יקרה. ולכן אני אאלץ לפי המודל הכלכלי להשאר בבית ולהזמין סרטים כחולים.
המודל השני – מודל השבעת הרצון – כעקרון הדוגמא הקלאסית היא בבחירת בני זוג, אבל במקרה הזה אני אחפש לאן אפשר להזמין אותה, עד אשר אמצא חלופה שמשביעה את הרצון, לא בהכרח אחפש את המקום המושלם.
טוב נו, זה בעצם הבדיחה הקטנה שלי דלהיום. לילה טוב.
Posted by jk at 02:00 AM | Comments (0)
November 26, 2002
תקופה חדשה - תקופה מבטיחה
13.2 תקופה חדשה, תקופה מבטיחה.
אז התחלתי דף חדש, או שלא ממש. אבל זה בסדר, זה כמו דף חדש מנייר ממוחזר, זה מכיל את כל מה שעבר עליו עד עכשיו, אבל הוא ריק ופתוח כדי לגלות את הכל מחדש. נראה לי שעברו איזה חודשיים מאז שכתבתי לאחרונה, אבל הימים מתארכים כל כך, שזה יכול היה להיות גם שבוע.
כל ההקדמה המוזרה הזו באה בעצם לומר שהמחסום הכתיבתי שלי נפרץ, אני מצליח לאחוז במקלדת ולכתוב. אני חידשתי את עצמי, אני כבר לא יכול יותר להיות אליל, אני לא יכול. עברו עלי מספיק דברים כדי להבין למה ומדוע אני צריך להשתנות, ואיך אני צריך לעבור את השינוי שלי.
אני תמיד כותב על זה, ואף פעם לא עושה את זה, אז עכשיו החלטתי שאני הולך קודם (כותב) לעשות ואז לכתוב. אולי זה לא ממש נכון אבל אני אעשה את זה.
אז יש לי אהבה בחיים, אבל היא לא באמת, יש לי אהבה וירטואלית, היא לא תממש אף פעם, והיא תמיד תשאר וירטואלית. האהבה שלי מתה, ושום דבר, אפילו לא אני יכולים להחיות אותה. לעומתה, נראה כאילו הגופה קמה לתחיה ועושה דברים שלא ציפיתי שהיא תעשה. זה ממש חדש לי, לראות משהו שאתה אוהב ולא לגעת בו. אני (חוגג) שנתיים בלעדיה, שנתיים רחוק ממנה, שנתיים שאני (עדין) חושב עליה בכל רגע. ואני לא מבין למה, לא יכול להיות שאני עדין מאוהב, זה פשוט בא (בה) בגלים.
אולי זה כי אין שום דבר במציאות הזו שבאמת ירגש אותי, זה נראה ככה. אני פשוט לא מוצא את המינון הנכון של הסמים. אני פשוט לא מקדיש את עצמי. אני ממשיך לחפש את הדבר שהיה שונה בי אז, לפני שהתאהבתי באמת בפעם השניה, או השלישית, שהיתה גם האחרונה. אהבתי באמת שלוש, אולי פחות, שתים וחצי. ואף אחת לא החזירה לי אהבה, או שאף אחת לא אהבה כמוני. ונאהבתי, הרבה יותר, שנים על ידי אנשים שלא הכרתי, שנים על ידי אנשים שאהבו אותי יותר. ואני פגעתי, ואולי בגלל זה הייתי מוצלח, אבל אני לא יכול לעשות את זה יותר היום. אני צריך משמעות.
ועכשיו נעבור לפן העלילתי של התחביר הקצר הזה – כי כולנו צריכים דמות להזדהות איתה לפני שאנחנו באמת קוראים.
אז מי אני בעצם? חשבתי לעצמי, מי אני?
אנחנו בסוף נובמבר 2002, ואני ניבאתי שבשנת 2003, כשאנחנו נהיה בני 24 ביבי יחזור להיות בשלטון, ומחר אני אדע את התשובה. ואם צדקתי, ואני מקווה שלא, אז יש גם סיכוי לא רע שיהיה משטר צבאי. אבל צריך לבדוק את זה.
אני רוצה להבין רק מה קורה איתי, אני רק רוצה לחיות כמו בן אדם פעם אחת. הפסקתי עם הקפה, כדי לחזור למציאות, והיא רק התרחקה ממני עוד יותר.
צריך לוגיקה כלשהי בכל מה שאני כותב, ואולי לא? זה בסך הכל הסוף, זה בסך הכל הסוף.
אז ביום שישי ניגנתי, והופעתי, אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה, ומסתבר שזה כמו סקס, זה מספק כל עוד זה נמשך, וכשזה נגמר אתה רוצה עוד. אז אני רוצה עוד. אני נזכר בכשהייתי בן 17 והיתה לי עדת מעריצות, ואני מקנא בעצמי. למה אני לא יכול להיות כמוני?
אני חושב שזו השאלה הכי מטופשת שהעלתי עד היום, אבל גם זו שצריכה להפתר במהרה.
והאהבה שלי, מדברת עם מלאכים, כנראה כרגע יושבת לה בבר בסלמנקה, אבל היא כבר לא האהבה שלי. אני רק יכול לדמיין אותם שם, חודרים לגופה בזמן שאני יושב בבית ובוכה.
אבל בעצם, לא בכיתי כבר שנתיים, מהרגע שהיא נפרדה ממני. באותו יום בכיתי הרבה, ומאז זה הפסיק, ומאז נוצרה גם האפתיה המוחלטת כלפי העולם. כאילו לא אכפת לי משום דבר, אין כזה דבר מחר, אין לי שום סיכון. מצד שני, היית מצפה מאדם שאין לו מחר (ואין לי, בגלל ההפרעת שינה שלי, אבל זה לסיפור אחר) לחיות ככה, לזיין על ימין ועל שמאל ולצאת כל יום. אבל – שימו לב! אני לא! אני (לבד) בבית ביום רביעי באחת בלילה, כמה פעמים זה היה קורה לי לפני שנתיים? אני רק צריך להרגע. אני רק צריך את המקלט שלי.
אני צריך להמשיך לכתוב שטויות, זה עושה לי טוב. זה לא ממש עלילתי, אבל זה משחרר אותי. אולי כל מה שאני צריך זה מישהו שיקשיב לי, כי נמאס לי להקשיב לכל הבעיות של כולם כל הזמן. ג ם ל י י ש ב ע י ו ת , אני גם צריך לטפל בהן. אבל הבעיות שלי לא מוחשיות, הן מועקתיות, אני לא יכול ללכת עם פרצוף חמוץ כל היום, אני לא יכול להיות בדכאון מתמד. אני צריך להתחיל לטפל בזה, אני צריך להתחיל לחיות עם עצמי, כי אני לא ממש בטוח שאני יכול.
לא מעט פעמים בזמן האחרון אני מוצא את עצמי בכלל שואל, למה אני קם בבוקר? מה הסיבה? פעם היתה לי תשובה ברורה, היום זה נע על סקאלה של בין "כדי להשתלט על העולם" ובין "כדי להרוויח כסף כדי לממן את התענוגות שלי" אבל אני ממש צריך לטפל בזה. אני ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש צריך לטפל בזה. אני צריך לעשות את מה שאני רוצה, ולא את מה שאני חושב שאנשים אחרים חושבים שאני חושב שהם רוצים שאני יעשה.
בסך הכל, אני די מבין מה אני צריך לעשות. אני הולך לישון, יש לי לימודים עוד שמונה שעות. יש לי חיים להתחיל מחר.
אז נסכם, כל מה שאמרתי בעמוד האחרון זה בעצם שאין שום סיבה נראית לעין שאני אמשיך לקטר, כי אני בעצם רק צריך לתת לעצמי לזרום, וכדי לתת לעצמי לזרום, אני לא צריך הרבה. אני צריך רק חופש.
אז בקיצור, לילה טוב לעצמי. אני הלכתי לחופש. נתראה בקרוב.
Be long
[Dsus2add4] I saw her yesterday;
[Asus2] It was in a picture;
[G] I thought she [Em] moved away;
[C] But to be sure, I [Edim] cannot say
She’s still in my heart;
Maybe she knew I loved her;
She’s still the one I love;
Or maybe love had dies;
[Em] So seldom you find [C] People;
[D] To which you [Bsus4] open up;
[Em] So foolish is to [C] trust them;
[D] But only fools fall [B/D#] in love;
She’s still in my mind;
I write songs about her;
I dream I’m with her;
I dream we are there;
I look back to a time;
When I had little money;
To love was I crime;
And the punishment was funny;
So Seldom….
So Be Long my love affair;
Drift away to a silent lair;
So Be Long since you don’t belong;
So Be Long, Be as long as you can.
Posted by jk at 01:59 AM | Comments (0)
May 16, 2002
ג'וליה
3 ג'וליה
ג'וליה היתה ילדה יפה, ואני הייתי בן חמש עשרה, או לפחות ככה הרגשתי, כמו כולם לידה. קשה היה להתנהג בוגר ליד ילדה יפה כל-כך, שכולם מחזרים אחריה..... לה לא הפריע שיצאתי באותו זמן עם חברה הכי טובה שלה, ולי זה לא הפריע גם כן. לחברה שלי זה כן....
אבל זה קורה לכל מי שיוצא עם דנה, היא מסתובבת ליד ג'וליה ואז כל הבחורים מתאהבים בה, זה ממש קשה, ודנה לא הבינה את זה....
לי היתה תוכנית אחרת, אני רציתי את שתיהן, לא יכולתי לוותר על היחס החם מדנה, ולא יכולתי להחזיק את הרצון העז שלי להיות עם ג'וליה. הלכתי לדנה ושאלתי אותה איך היא תרגיש אם אני אהיה עם ג'וליה, והיא נעלבה, היא לא רצתה לדבר איתי יותר. הסתבר לי שזה לא הפעם הראשונה שזה קורה, גם החבר הקודם שלה רצה להיות עם ג'וליה ושאל אותה, אבל הוא רצה משהו אחר, הוא רצה את שתיהן יחד. דנה סרבה, ג'וליה לא.
הלכתי לדבר עם ג'וליה, כדי להשכיח את צערי בשיחה ענוגה, וככל שדיברנו יותר ויותר כך הסתבר לי כי עשיתי טעות. בעצם ג'וליה לא תהיה מעוניינת בי אף-פעם, לג'וליה יש שוני קטן מרוב הנשים. היא נמשכת אליהן.... דנה לא ידעה ולא הבינה את זה, אבל ג'וליה היתה מאוהבת בדנה מאז כיתה ז' ולכן הסכימה לכל הדרישות המוגזמות שלה לגבי יציאה לכל מני מקומות מוזרים.
החלטתי לעשות את הדבר ההגיוני היחיד שיש לעשות, לסדר בין ג'וליה לדנה, להשקיט את הסביבה וכך גם לזכות בדנה בחזרה, הייתי צריך לדאוג לאהובתי (ולבחורה שרציתי כל כך להשכיב)
הלכתי לביתה של דנה וצלצתי בפעמון דלתה, הנחתי שזו הדרך היחידה בה אני אקבל תשובה. אמה ענתה לדלת ואמרה שהיא בחדר, בוכה; נכנסתי לחדרה בלי לדפוק על הדלת כי ידעתי שהיא לא תסכים להכניס אותי עם יהיה זה אני.
דנה שכבה במיטתה תחת שמכת פוך, כשהיה זה נראה כאילו יש שם עוד אדם, כאילו היא לא לבד בכלל וגם לא בוכה. משכתי במהירות את השמיכה ונדהמתי.
תחת השמיכה היו שני בני אדם, ג'וליה ועוד מישהו שאיני מכיר, לימים הסתבר לי כי היה זה ידיד של ג'וליה שהיא מכניסה לכל הסיפורים האלה כי הוא רוצה אותה והיא רוצה את דנה, וככה הם מתארגנים.
נעלתי את הדלת אחרי והצטרפתי. לא יכלתי שלא, גם ג'וליה, גם דנה וגם ביחד.
נשבעתי שלא לדבר על זה לעולם.
מאז אותו ערב לא ראיתי את ג'וליה, לא ראיתי את דנה ולא את הבחור. אולי בעצם עד היום.
קמתי היום בבוקר רענן וצונן, יום חורף גשום וקר של אוגוסט. הלכתי והבאתי את עיתון הבוקר שלי, וכרגיל התחלתי במודעות האבל, ג'וליה התאבדה. הייתי חייב ללכת להלוויה לברר למה.
לבשתי את מיטב בגדי השחורים ונכנסתי לאוטו כדי להגיע לבית הקברות בזמן, לאחר שעתיים של פקקים הגעתי. דנה היתה שם, לבושה כמו אלמנה שאיבדה את יקירה, וגם הבחור, שלא ידעתי את שמו, וכנראה לעולם לא אדע. איש לא התייחס אליו, הוא רק עמד שם ובכה.
ניגשתי אל דנה ושאלתי לשלומה, היא פנתה הרחק ממני ולא הסכימה לדבר איתי.
אחד האבלים אמר לי שגם לה יש איידס והיא לא רוצה לדבר עם אף אחד שהיא שכבה איתו כי היא מפחדת להודיע לו שגם הוא נדבק.
ברחתי במהירות האפשרית לבית החולים הקרוב להבדק.
אולי בעצם אין פואנטה לסיפור הזה. אבל אין לי איידס, אני מאושר, זה מה שחשוב.
Posted by jk at 01:57 AM | Comments (0)
April 01, 2002
קודם סיפור אחרכך עלילה
12.2 קודם סיפור אחרכך עלילה
קודם סיפור, אחרכך עלילה. אז הסיפור מתחיל ככה, אתמול הלכתי למועדונית שאני מתנדב בה והתחלנו לסדר את הספרים שתרמו לנו, היו שם כל מיני ספרים ישנים ומעניינים, וכאלה שאני ממש אוהב, כל מיני אנציקלופדיות ישנות, שמדברות על מדע; מהסוג שאתה קורא ורואה איך אנשים חשבו לפני 50 שנה, וכמה המציאות היתה שונה, ואיך העולם התפתח. והיה שם גם ספר מחזור, של שתי שכבות מתחתי בבית-ספר שאני למדתי. אז פתחתי אותו, כי רציתי לראות – אני תמיד רוצה לדעת הכל.
בעמוד הראשון כבר היו II בחורות שהייתי איתן, וזה כבר היה מוזר, איך שתי הבנות האלה, שבחיים שלי לא היו קשורות אחת בשניה, הופיעו לפתע יחדיו, באותו עמוד של אותו הספר, אחת ליד השניה. והמשכתי לקרוא ולדפדף, והכל היה מעניין. ואז התחלתי לעבור איש איש ולראות את מי אני מכיר ומי לא. ומסתבר בסך הכל שהייתי עם לא מעט בנות מהשכבה הזו, נדמה לי שהיו איזה 8. אבל זה לא מה שחשוב.................................... בעצם העקרון היה זה, כשהייתי עם מיה היא תמיד דיברה על חברה שלה שלמדה באלון, שקראו לה ד. (שם בדוי כדי לא לפגוע באף אחת שלא מגיע לה להפגע) ןלד. היה אח תאום, שאותו כן הכרתי. והיא תמיד פחדה להכיר לי את החברה שלה כי היא חשבה שהיא יותר יפה ממנה ואני אפרד ממנה. בזמנו אמרתי לה שלדעתי היא לא יפה, כי הייתי מאוהב וטיפש – ולא הסתכלתי עליה בכלל. אבל אתמול הסתכלתי, והבנתי למה מיה פחדה, באמת היתה לה חברה יפה. היה לה משהו אחד שיגרום לה לפחד בחיים. ומנקודה זו והלאה אני מרשה לעצמי לרחף לקטע הדמיוני של העלילה רק כדי להצדיק את הזמן שלי מול המקלדת –
חזרתי הביתה מהמועדונית והתקלחתי, חם בחוץ וחם יותר בפנים. אבל גם חם לי בלב. לראשונה, אני לבד וחם לי – אני יכול להגיד בלב שלם שאני אחד עם עצמי, ולמה? מסיבה פשוטה : : : כל בקשותי התמלאו ואני לבד, אני לא צריך כלום.
נחזור למציאות בה אני לא מרגיש ככה –
חם לי ורע לי, ואני מתחיל להתמכר, וזה משהו שלא היה לי אף פעם, תמיד יכולתי להקיש באצבעות ולהגמל (בעצם לא תמיד יכולתי להקיש) אבל אני צריך להכניס שינויים לחיים שלי. אני צריך משהו מעניין – אני צריך שינוי.
ואז חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח דף חדש?
אז פתחתי דף חדש, שכחתי את כל מה שהכרתי עד היום ויצאתי לפאב, נסעתי לבד באוטו, כשברקע מתנגן לו פורקיופיין טרי, רוק פרוגרסיבי במיטבו. ונכנסתי לפאב הראשון שראיתי שם. אמרתי לעצמי, שיש לי אופי כובש ואני יכול להשיג כל מי שאני רוצה, הרי בסך הכל דחו אותי רק פעם אחת בחיים, אני יכול הכל. אני יכול הכל!.
הזמנתי שתי בירות, one for me and one for my homies, כדי שלא ארגיש לבד והתחלתי לנעוץ מבטים בבנות המקום.
מולי ישבה נערת חמד בגיל העשרים שלה, לבד, בוכה, אבל עם שרשרת כסופה וחיוך כובש. ניגשתי אליה במהירות ושאלתי לשלומה, ולשמה....
היא אמרה לי שקורים לה עצב, אבל רק בזמן האחרון. היא אמרה שיש לה צורך להתגבר על הדכאון – והיא לוקחת סמי הזיה, והיא לוקה בחזיונות.
אמרתי לה שקורים לי חואן, וסיפרתי לה את סיפורי העצוב, למה אני לבד, ומדוע לבי גנוב. היא הרגישה רחמים וצער, ואמרה שגם היא איבדה אחד, היא רצתה שנשב ביחד, ונטביע את יגוננו בטיפה המרה.
ואז ישבנו, חואן ועצב, אל מול הזריחה – שותים לנו יחד, מבכים על שאבדה. ואז בעצם, ראיתי חיוך על פניה של עצב, ראיתי שעולמה לא כה עגום כפי שהיא מתארת. והבנתי שכל שהיתה צריכה זה מישהו שיאהב אותה חזרה.
ונחזור למציאות, ונחזור אלי –
אולי כל שאני צריך זה יחס ואהבה;
אולי אני צריך שיגעו בי, שיגידו לי שאכפת.
אולי אני צריך שמישהי תחשוב שאני כל עולמה.
זה כל מה שחסר לי.
אני לא לבד, אני מוקף במאות אנשים שלא חושבים עלי אלא על עצמם. אני לא לבד, אני מוקף באנשים שאני פותר להם את הבעיות. אני לא לבד, אני מחכה לרגע הנכון ולאישה הלא נכונה. אני לא לבד אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט.
אני לא לבד.
....והסיפור היה יכול להגמר אחרת אילו רק היה לו עלילה.....
12.2 קודם סיפור אחרכך עלילה
קודם סיפור, אחרכך עלילה. אז הסיפור מתחיל ככה, אתמול הלכתי למועדונית שאני מתנדב בה והתחלנו לסדר את הספרים שתרמו לנו, היו שם כל מיני ספרים ישנים ומעניינים, וכאלה שאני ממש אוהב, כל מיני אנציקלופדיות ישנות, שמדברות על מדע; מהסוג שאתה קורא ורואה איך אנשים חשבו לפני 50 שנה, וכמה המציאות היתה שונה, ואיך העולם התפתח. והיה שם גם ספר מחזור, של שתי שכבות מתחתי בבית-ספר שאני למדתי. אז פתחתי אותו, כי רציתי לראות – אני תמיד רוצה לדעת הכל.
בעמוד הראשון כבר היו II בחורות שהייתי איתן, וזה כבר היה מוזר, איך שתי הבנות האלה, שבחיים שלי לא היו קשורות אחת בשניה, הופיעו לפתע יחדיו, באותו עמוד של אותו הספר, אחת ליד השניה. והמשכתי לקרוא ולדפדף, והכל היה מעניין. ואז התחלתי לעבור איש איש ולראות את מי אני מכיר ומי לא. ומסתבר בסך הכל שהייתי עם לא מעט בנות מהשכבה הזו, נדמה לי שהיו איזה 8. אבל זה לא מה שחשוב.................................... בעצם העקרון היה זה, כשהייתי עם מיה היא תמיד דיברה על חברה שלה שלמדה באלון, שקראו לה ד. (שם בדוי כדי לא לפגוע באף אחת שלא מגיע לה להפגע) ןלד. היה אח תאום, שאותו כן הכרתי. והיא תמיד פחדה להכיר לי את החברה שלה כי היא חשבה שהיא יותר יפה ממנה ואני אפרד ממנה. בזמנו אמרתי לה שלדעתי היא לא יפה, כי הייתי מאוהב וטיפש – ולא הסתכלתי עליה בכלל. אבל אתמול הסתכלתי, והבנתי למה מיה פחדה, באמת היתה לה חברה יפה. היה לה משהו אחד שיגרום לה לפחד בחיים. ומנקודה זו והלאה אני מרשה לעצמי לרחף לקטע הדמיוני של העלילה רק כדי להצדיק את הזמן שלי מול המקלדת –
חזרתי הביתה מהמועדונית והתקלחתי, חם בחוץ וחם יותר בפנים. אבל גם חם לי בלב. לראשונה, אני לבד וחם לי – אני יכול להגיד בלב שלם שאני אחד עם עצמי, ולמה? מסיבה פשוטה : : : כל בקשותי התמלאו ואני לבד, אני לא צריך כלום.
נחזור למציאות בה אני לא מרגיש ככה –
חם לי ורע לי, ואני מתחיל להתמכר, וזה משהו שלא היה לי אף פעם, תמיד יכולתי להקיש באצבעות ולהגמל (בעצם לא תמיד יכולתי להקיש) אבל אני צריך להכניס שינויים לחיים שלי. אני צריך משהו מעניין – אני צריך שינוי.
ואז חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח דף חדש?
אז פתחתי דף חדש, שכחתי את כל מה שהכרתי עד היום ויצאתי לפאב, נסעתי לבד באוטו, כשברקע מתנגן לו פורקיופיין טרי, רוק פרוגרסיבי במיטבו. ונכנסתי לפאב הראשון שראיתי שם. אמרתי לעצמי, שיש לי אופי כובש ואני יכול להשיג כל מי שאני רוצה, הרי בסך הכל דחו אותי רק פעם אחת בחיים, אני יכול הכל. אני יכול הכל!.
הזמנתי שתי בירות, one for me and one for my homies, כדי שלא ארגיש לבד והתחלתי לנעוץ מבטים בבנות המקום.
מולי ישבה נערת חמד בגיל העשרים שלה, לבד, בוכה, אבל עם שרשרת כסופה וחיוך כובש. ניגשתי אליה במהירות ושאלתי לשלומה, ולשמה....
היא אמרה לי שקורים לה עצב, אבל רק בזמן האחרון. היא אמרה שיש לה צורך להתגבר על הדכאון – והיא לוקחת סמי הזיה, והיא לוקה בחזיונות.
אמרתי לה שקורים לי חואן, וסיפרתי לה את סיפורי העצוב, למה אני לבד, ומדוע לבי גנוב. היא הרגישה רחמים וצער, ואמרה שגם היא איבדה אחד, היא רצתה שנשב ביחד, ונטביע את יגוננו בטיפה המרה.
ואז ישבנו, חואן ועצב, אל מול הזריחה – שותים לנו יחד, מבכים על שאבדה. ואז בעצם, ראיתי חיוך על פניה של עצב, ראיתי שעולמה לא כה עגום כפי שהיא מתארת. והבנתי שכל שהיתה צריכה זה מישהו שיאהב אותה חזרה.
ונחזור למציאות, ונחזור אלי –
אולי כל שאני צריך זה יחס ואהבה;
אולי אני צריך שיגעו בי, שיגידו לי שאכפת.
אולי אני צריך שמישהי תחשוב שאני כל עולמה.
זה כל מה שחסר לי.
אני לא לבד, אני מוקף במאות אנשים שלא חושבים עלי אלא על עצמם. אני לא לבד, אני מוקף באנשים שאני פותר להם את הבעיות. אני לא לבד, אני מחכה לרגע הנכון ולאישה הלא נכונה. אני לא לבד אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט.
אני לא לבד.
....והסיפור היה יכול להגמר אחרת אילו רק היה לו עלילה.....
Posted by jk at 01:57 AM | Comments (0)
February 01, 2002
יום חדש הגיע
12.1 יום חדש הגיע
או שלא.
קמתיהבוקרעםמשהועלהלב
קמתיהבוקרוהרגשתיכואב
קמתיהבוקרוהיהליקצתבלוז
קמתיהבוקרמהזהשבוז
תשע ארבעים וחמש, ולא דקה לפני, ולא דקה אחרי. השעון המעורר צלצל. השעון אמר 'הגיעזמןלקום'.
איחרתי ללימודים בכמה דקות, ומכשהגעתי זה היה כאילו כבר הייתי שם. לא חיכו לי, ולא ציפו לשום דבר. רק לראות אותי כבר מאחר.
רון כתב לי מכתב, הוא אמר שאני צריך להפסיק להשתמש בשפה גבוהה, ומצד אחד הוא צודק, אני משתמש בשפה גבוהה כי אין מילים בכלל לתאר את איך שאני מרגיש, אז זה לא משנה.
דיברתי עם עצמי, או שדיברתי אל (או על) עצמי.
Posted by jk at 01:56 AM | Comments (0)
January 16, 2002
יומרה התאהבה בי
12.1 יומרה התאהבה בי
יומרה התאהבה בי, או אולי אני התאהבתי בה? זה היה מפגש מוזר, גורל אכזר, זה היה כאילו כבר הכרתי אותה......
זה לא התחיל אלא המשיך, כאילו התחלנו מפרק II, כאילו כבר נפגשנו. היא הגיעה לשם, לא שייכת בתחילה, אבל היא כן...
אז נתחיל מההתחלה כי אחרת זה לא יהיה מובן.
אני תמיד העדפתי לא ליזום, אני חיכתי למושלמת שלי, אבל לא רציתי אף פעם שזה יקרה. חיפשתי את אותה אחת, אותה מושלמת שעונה על דרישותיי ותמיד פסלתי אותן אחת אחת על סיבות קטנות. אני לא יודע אם באמת זה מה שהפריע לי או שפשוט דחיתי את כולן כי פחדתי, פחדתי שאני שוב אמצא את עצמי עם מישהי, שאני שוב אתאהב.
ואז פגשתי את יומרה, היא פשוט היתה שם, והיא התעניינה בי. אבל מה, אני כמו תמיד פסלתי, כי היא לא מושלמת, כי יש בה דופי.
ואז הרע מכל קרה, אני – אותו אחד עם תפיסת העולם הדמגוגית שלי, כנראה ניצחתי במשחק שלא רציתי לנצח בו, כנראה שזו היתה הדרך שלו ללמד אותי לקח. הרבה פעמים אנחנו יוצאים למלחמה על עקרון, אבל בטוחים שלא ננצח, וכל מה שחשוב זה העובדה שאנשים יבינו שהדעה שלך היא לגיטימית; אתה לא באמת מצפה שהם ישתכנעו.
ואז היא השתכנעה, היא לקחה את הסם שלי, אני שכנעתי אותה. זה ממש היה מוזר, אני תמיד מטיף למשהו, ואז אני משנה את העולם קצת, אני לא באמת מצפה לנצח. והפעם, ניצחתי.
אז עכשיו יש מישהי שאני לא יכול לפסול על הסף, אני לא יכול לדחות. יש לה את כל המרכיבים, ויש לה את כל התכונות – ואני – אני קצת בבעיה, אני עלול להתאהב, אני עלול להיכנס למערכות יחסים. ובגלל זה אני כותב, אני צריך פורקן, אני צריך לשכנע את עצמי שהתגברתי, שלא כולן אותו דבר.
עכשיו אני רק צריך לטפל בעצמי. לקנות קצת פסיכולוגיה בגרוש, אולי לדבר איתה.
ואז, כמו בכל תסריט שנקנה בכמה שקלים, היא תשמע ולא תביע עניינים. היא תחייך ותגיד 'בוא נהיה ידידים – כי אתה ואני כמו תאומים'
אז בעצם אין לי למה לשאוף, כל מה שאני צריך זה להלחם. להלחם בתחנות רוח כמו דון קיוטי (דון קישוט להדיוטות שביניכם) ולרצות לשנות את העולם, לחכות עד שאני כבר אהיה מושלם.
כי בעצם נראה לי, שהבעיה שלי היא עם עצמי, אני לא מסוגל לראות מעבר לעצמי, וכשאפתח את הדלת, ואראה כי טוב, הכל יהיה אחרת, הכל יהיה כמו חלום רטוב.
ואולי יומרה לא התאהבה בי אלא אני התאהבתי בה, התאהבתי בלהיות אני, בלחיות תחת המסכה, ואני התאהבתי במסכה, והמסכה התאהבה בי, ובגלל זה כולם אותי לא אוהבים.
כי מסכות זה עניין שאני שומר לעצמי, ובונה לי חומות של אבן וגיר, כי מעבר לחומות אני נמצא, ולא רוצה לעזוב, כי שם לי טוב,
כי שם לי טוב.....
Posted by jk at 01:55 AM | Comments (0)
December 15, 2001
לכל דבר יש סיבה
11.4 לכל דבר יש סיבה
לכל דבר יש סיבה, ולכל סיבה יש דוור, מי האדם שישלח את הסיבה שלי אלי?
הבוקר קמתי והיה זה די מוזר, הכל היה כרגיל, ולרגע חשבתי, ולא על ההיא הספציפית, אלא על היא אחרת, חשבתי לכתוב לה, לשאול למה היא לא מדברת איתי, אבל היא התקשרה, ודיברה איתי, הפלא ופלא. ואז חשבתי, למה היא מתקשרת, אולי היא רוצה לחזור, אולי היא צריכה משהו, ואחרי חצי שעה של שיחה הבנתי שזה לא זה ולא זה, ואני מחר אברר למה, כי אנו נפגש.
Posted by jk at 01:54 AM | Comments (0)
December 03, 2001
כבר שנה
11.3 כבר שנה
C#m B F#
במקומות שישבנו, לא היו אנשים
וכמו שאהבנו, לא אוהבים
החלומות שלי צונחים למטה
והמשאלות לא מתגשמות
Dsus G B A
ואולי קיווינו, שיום אחד
אני אהיה אדם אחר, בריא ומיוחד
ואולי הלכתי, בדרך החיים
ואולי ישבתי בצל הדמדומים
C#m B F#
ומיוחד הייתי, לא כמו האנשים
והבריאות עלתה לי, במחיר של אחרים
ומזמן כתבתי, שירים על הכל
וממך הבראתי, ואני כל יכול
Dsus G B A
ואולי ציפיתי, שיום אחד
אקום ביחד
עם עוד חצי של אחד
ומהשמים צונחים מלאכים
וכשעשינו אהבה
הם היו בוכים
Em Em C D G G
אבל בעולם הזה אין אנשים
שחושבים עלי ואוהבים
ורוצים שלכת בסתיו ועכשיו
ורוצים ללכת כמו מי שאהב
C#m B F#
את בשקט הולכת מזילה דמעה
למי את מושכת את חוטי השמחה
האם את מאושרת האם אתה מאוהב?
האם יכול להיות שהכל נגמר עכשיו?
Em Em C D G G
אלי היא פוזלת, ואני מזיל דמעה
ושאותי היא שואלת אני אומר לה מה
וכוכבים בשמיים ושורות של מלאכים
ולעשות אהבה ולראות אותם בוכים
למגירה.
כבר שנה עברה, אבל אני לא לבד יומני היקר, אני רק בודד, מוקף בעולם שלי, אבלי בלי מי שתחבק, בלי מי שתרד לי, כשאני סובל מנדודי שינה, בלי מי שתחבק אותי, כשאני חוזר מהעבודה, בלי מי שתשמח, כשאני מביא ציונים, בלי מי שתחזיק לי יד, כשבפארק אנו הולכים, אבל לא נורא, היא לא חסרה לי מישהי, חסר לי חצי, החצי שלי, כי יש איפה שהוא סיפור, על כך שהאנשים, נולדו ביחד, ובלידה הופרדו, זוגות זוגות וכל אחד צריך רק למצוא את החצי שלו, וכנראה שהיא לא היתה החצי שלי, כנראה היא של אחר, או אולי שלי היתה היא, אבל משהו השתבש, אולי החצי השני פשוט רצה ללכת לחופשי, אבל מי אני לשפוט, אני רק אני. כל מה שרציתי, היה רק לקבל, חום ואהבה, ולא שום דבר אחר. אבל זה לא שהייתי לבד, רק הייתי בודד, וגם כשהייתי עם אחרות הכל היה שונה, ואולי חשבתי עליה ואולי לא, ואולי אני רק צריך להתגבר, כי בסך הכל אני צריך את המושלמת, המלאכית שלי, אותה אחת Femme Fatal, שסוחפת ריגושים, והגברת לא תגיע, רק עם שינו צורה, ואני אשאר אמורפי, ואולי אני אדע.
Posted by jk at 01:53 AM | Comments (0)
November 16, 2001
אהבה
11.2 אהבה
ריק וחסר לי חשבתי לעצמי, ואין לי דבר שימלא את החלל הריק שנוצר בתוכי, אין לי דבר שישלים את אהבתי, הדלקתי עוד סיגריה, ואמרתי שהפעם, באמת זאת האחרונה. פתחתי את הארנק והוצאתי את התמונות, הסתכלתי לה בעיניים ויכולתי לראות את הסוף, הסוף שכבר שנה אני מייחל שהייתי יכול לראות. קרעתי אותן אבל השארתי תמונות של הילד, רק כדי לזכור אותו, חוץ ממנו בעצם דבר לא נותר, וגם הוא רק זיכרון כי הוא נהרג, קורבן של המלחמה שלנו, היא רצתה להשאיר אותו ואני רציתי לקחת, מסתבר שהיא ניצחה וזה היה מה שגרם לסופו, באותו יום הוא נדרס. אני קרעתי את התמונות ונמלאתי בתחושת שובע ועירנות, כאילו כל מה שרציתי באותו רגע התגשם, אבל למה אני חולם עליה בלילה? למה אני רוצה לחלום?
Posted by jk at 01:53 AM | Comments (0)
October 01, 2001
ישבו להם, על הים
10.4 ישבו להם, על הים
ישבנו על הים,
כבין פה לאין-שם.
ולגמנו מעצמנו,
כבדרך אגב, אולי עכשיו.
וניכר היה לעולם
כי אהבתנו עומדת שם
וניכר היה כי רגע
אחד של שקט,
ילווה בכאב
ככל שידעתי,
החיים היו הם רצף של כאבי גדילה קטנים, כל שבוע הפסקה, ואז עוד כאב, אולי בעצם הם לא מפסיקים לעולם.
אבל הבנתי,
שבעצם החיים הם לא כואבים, אלא אנו הם אלה שעושים זאת כך, בלעדי הרגש הכאב הוא כלום, ללא הרגש בעצם מתנו.
ונדמנו לבנו
על החוף לרחשי שאון הגלים, והרי הים, כמו החיים הוא שלנו, והחופש היחידי שנשאר, לנצח.
כי המים זורמים הם,
תתמיד אל הים, תמיד הם שם אבל ללא הסימון, הם של כולנו, רכוש ציבורי, הם מתנה מהאל.
וכמו הים, גם האהבה.
ניתנה משמים פעם אחת, ומאז היא מופצת וזורמת, ושהאהבה נגמרה אצלך זה לא רע, זה רק אומר שהיא עוברת למישהו אחר.
כי בעצם,
אם החיים לא יהיו המשכיים, אולי עדיף שלא יהיו חיים בכלל. אם החיים יעצרו לרגע, אולי נעצור לכולם את הגלגל
Posted by jk at 01:51 AM | Comments (0)
September 16, 2001
שני שירים אבל אחד בלעז
10.3 שני שירים, אבל אחד בלעז....
Em7 F#m G
אל תלכי נא, אשה יפה
G F#m Dadd4 Asus4
אל תאמרי לי שזה הסוף
אני לא בשלי, אבל היא אשה בשלה.
אולי מחר הכל יהא לי טוב
כי את
C7
לוחשת באזני
G
משחקת בשערי
Am7
ואומרת לי אולי
Bm7 (פעם שניה B7)
מחר תהיה שלי
את חיה בעולם מושלם
עולם שכולו עטוף בטוב
אני הנחתי, שעם הזמן
ההגיון שלנו יהי קרוב
אני בז לך, ולערפל
שעוטף אותך, ומרחיק אותי
את שם, אני פה מתפלל
אולי אלוהים אוהב את ילדתי.
כי את....
מאחלת לי חלום
נושמת בתקווה
מברכת על קפה
מתחמקת מאכזבה
מה יעשה לך, יותר טוב?
שיגרום לך להיות איתי?
מי אמר לך שבעתות שלום
אני נורמלי, ועצמי בעייתי?
כי את....
עוזבת בלעדי
למקום אחר
משאירה אחרי
שובל של אפר.
F#
Where did I meet you?
A
And did I Let you go?
Could it be that I was blinded?
Could my world have spinned so slow?
B
Like the forest carries secrets,
E
Of gnomes and placid lakes,
B
Like the trolls all come togther,
E Eb
My love will never ache
Where did you go?
And did you leave a friend,
Just a shoulder to cry on,
Just a big happy end.
Like a wound that is discovered,
When I pick into your skin
This love, there is no other,
The flesh, the bllood, the sin.
Like a river flowing under.
Those bridges that we built
Like a stom that keeps the winter
From chilling from within.
Posted by jk at 01:51 AM | Comments (0)
August 01, 2001
כיצד לנצח במלחמה
10.2 כיצד לנצח במלחמה
המלחמה, מתחילה ממשהו טפשי, איזה נסיך נרצח, או שאיזה מנהיג נעלב, או שאולי משהו מפנינו נשגב, היא מתפתחת עם הזמן, והופכת לחלק בלתי נפרד מהחיים, הקרבת קורבנות, שמחה בנצחון, תחושת שיתוף. עד שיום אחד, לאחר שפיכות דמים מרובה, מחליט אחד הצדדים לסגת, ואו שזה מהר, וכואב, ונעלם, ואז באה השמחה. או שזה איטי, ועקוב מדם, ועד שזיכרון המלחמה נעלם, יחלוף זמן רב.
וכמו במלחמה, כך באהבה;
מתחילה ממשהו טפשי, איזה בחורה ברחוב, או מבט מפתה, או שאולי משהו שמפנינו נשגב, היא מתפתחת עם הזמן, והופכת לחלק בלתי נפרד מהחיים, הקרבת קורבנות למענה, שמחה בשמחתה, תחושת שיתוף, עד שיום אחד לאחר אורך חיים משותף, מחליט אחד הצדדים לסגת, ואו שזה מהר, וכואב ונעלם, או שזה איטי, ועקוב מדם, ועד שזכרון האהבה יעלם, יחלוף זמן רב
Posted by jk at 01:50 AM | Comments (0)
July 15, 2001
סוף סוף עלילה
9.4 סוף סוף עלילה....
עד שסוף סוף שכנעו אותי לצאת מהדכאון ומהבית לקחו אותי למועדון, ועוד איזה מועדון, כזה שמשמיע מוסיקה שאני לא אוהב..
הגעתי והתיישבתי על הבאר, אני ואפסי עוד, אולי בעצם עוד שלוש ידידות שהזדנבו לה (והעדר ממשיך ללכת כנראה) לאחר שעה קלה, וכמה קוביות קרח להקל על כאב השיניים הבחנתי בעולם סביבי. מימיני עמד על הרצפה כסא באר, שעל שלביו היו מונחות נעלים, בתוך הנעלים היו רגלים, שחברו להן לגוף, ובמועדון של לובשי שחורים, היו הן הרגלים היחידות שלובשות מכנסיים וורודות, לרגלים היתה מחוברת בטן, הנעטף בגופייה שחורה, שהקונטרסט עם הכתפיים הלבנות, היה ניכר, ואף לרגע מובן. לכתפיים היה מוצמד צוואר, שבסופו חבר לפרצוף, ופרצוף זה עוצב על ידו, בהתאם למידותי המשונות. האף חלק כמגלשה, והשפתיים דקות וורודות הן, העיינים שהיא לטשה, נראו כשני אגמים במדבר (למרות שחייבת להיות מלה מתאימה יותר), שפתייה הדקות והרכות, עוד טרם נגעו בשפתיי, אך כמהתי. וחיוך לא נישא על פניה, אך ידעתי שעתיד הוא לבוא.
וכל הערב שידלתי אותה לחייך, ולהוציא הרגשתה לאוויר, אך משום מה מזימתי כשלה, וחיוך לא הצלחתי להביא. אל תוך אגמיה צללתי, עם מסכה אך ללא חמצן, ובוהה ובוהה אל נבכיה, ויודע שדם ועשן, לא יבואו עוד הם בינינו אלא רק מלאכים טובים, ומקווה שבאחד הימים, נפגש ונתנה אהבים.
וחבקנו יחדיו ברעות, ושינינו כאבו לם יחדיו, אך לחיבור מטאפיזי מושלם, לא היה שום מצב. ואולי אם בחזקה הייתי דורש, ואם רק בסמכותיות הייתי מבקש, ואם במקום לשבת פה הייתי עושה, מצבי לא היה לבטח כזה.
אולי משום שהיא נראית כמלאך, ואולי משום שהיינו כך, ואולי כי תאומה היא לפריורית. מחשבותי נשארו כמנס ראה בלבד, ללא האקט וללא טעם לוואי. אילו רק נשקתיה אולי הייתי רואה, שאין היא זהה לאחרת, אילו רק נתקתיה מהקרקע לשבריר של שניה, הייתי משיבה למציאות עצומה. המציאות הייתה אחרת מכל ידיעותי ושונה ממה שיצאתי, כי בתום ליל חמישי במועדון האומלל, הייתי קם בשחר מבהיק, ללא צל של שמש או ענן בשחקים, רק מקום לבד ללא שלכת, ללא אור או קש וללא משחקים, רק אותה כשהיא איתי משחקת.
ויכול להיות שהכל, נראה כחלום, ובהקיץ הזיתי לבטח, אך מלאך שכזה לא נראה ביום-יום אלא רק מופיע לרגע. ומלאכים ומלאכיות לא קיימים בקרקע, הם נוסקים במהרה לרקיע. ושם הם יושבים להם, ומשחקים באנשים, ורק יורדים אל העם לרגע.
ואם יש מלאכים שעומדים על קרקע, בוערת ככל שתהיה, אבקש שתעבירו מסר לה, שבפעם הבא תשתהה, ותשוב לעולם זה לרגע אחד, ומייד, ולא עוד שלוש שנים, כי מה שפספסתי כבר פעם שניה, לא אסכים לפספס לעולמים.
ובקיצור אסכם פה, ולא אוסיף מלה, ואותיר לשקט להסביר, שלא בטוח איך נקראית ההרגשה, אך לבטח נעימה מאוד היא. ורק רגע אחד מזמנך אבקש, מלאכית קטנה ושברירית, ולשבור את לבך לעולם לא אסכים, רק שובי ואמרי לי שאנו נתאים.
יום יבוא והשמש תזרח, ופרפרים לא יהיו עוד בבטן.
ובאותו היום את עיני אפקח, כי הלב לא עשוי הוא מאבן.
Posted by jk at 01:49 AM | Comments (0)
June 16, 2001
וככלות הכל ואחרי המבול
9.3 וככלות הכל ואחרי המבול
סאגה אפית.....
אז אני לא הכי יפה בעולם,
ואני רחוק מאוד מלהיות מושלם
אבל זה לא אומר שאין לי יכולת
זה לא מבדיל אותי מהתרנגולת
אז אני לא הכי יפה בעולם
גבוה, וג'ינג'י ועם אף מושלם
אולי תפסיקי להטיח בקורת
אולי תטיחי את האשמה בך
וגם את לא כל כך כליל השלמות
יש לך חצ'קונים, התדרדרת לזנות
מתת האל לגבר את כבר לא
מחר הולכת לראות את העולם כולו
וכשאני הולך ברחוב לבד בודד
אני לא חושב שעל מצבי אני למד
אבל את תמיד מחפשת תשובה
מרגלת מפשפשת ומוצאת לך אהבה
אז אני לא הכי יפה בעולם
ואת, יש לך גבר מושלם
עם כסף סיגריות וימבה של סמים
בשביל דירה ואוטו התדרדרת לזנונים
Posted by jk at 01:48 AM | Comments (0)
April 01, 2001
סיפור מוזר\סיפוק אכזר
9.2 סיפור מוזר\סיפוק אכזר
סיפור מוזר על אדם לא פחות שונה משאר האנשים
עדי לא היה שונה משאר הילדים, רק נראה אחרת…. הוא היה מתלבש לבד, אוכל לבד ומשחק במחשב כמו כולם, אבל בבית לבד כשהוא היה חוזר הביתה, היה בוכה הוא, היה מתייפח על מר-גורלו, ולמה? הרי הוא בדיוק כמו כולם, אבל לו לא מצליח, הוא רוצה להיות זהה, אבל שונה מבפנים.
עדי קם בבוקר וצחצח שיינים, הוא הדליק את הסיגריה ןערבב את הקפה בתוך המים הרותחים שלו. לקח את הקפה כשהוא מסתער אל תוך האוטובוס, הכל כדי לא לאחר. באוטובוס ישבו אותם אנשים רגילים, הזקנים, הפועלים הזרים והילדים הקטנים. כל עלובי החיים שלא יכלו להרשות לעצמם רכב. הוא חשב לעצמו – "יום אחד יהיה לי אוטו משלי, כסוף ומבריק ונוצץ עם חשחושי מגנזיום, ובאוטו תהיה אישה,, והיא תהיה בלונדינית עם ציצים גדולים."
לא ידוע למה, אבל הוא תמיד נמשך אליהן.
הוא ירד מהאוטובוס והדליק עוד סיגריה, סיגריה של בין האוטובוס לעבודה. חמש שאכטות אחרונות של אושר לפני שהבוס יבקש בנימוס לכבות אותן. הוא הגיע לעבודה, פתח את המחשב כדי לבדוק דואר, הסתכל בתמונות הזימה הרצות. אמר לעצמו "יעוד יום נגמר וסוף סוף אתעלף על המיטה" כשהוא נזכר שהשעה רק עשר בבוקר.
לארוחת צהרים הוא אכל כרגיל, נודלס ועוף מוקפץ בבר למטה, שוב אותם האנשים, כמו כל שאר הימים. חזר הוא הביתה בשש ושלושים, לאחר נסיעה מפרכת. פתח את הטלוויזיה הביט במנחים, ונרדם על הספה הרוטטת.
קם הוא לפתע בחצות הליל, היתה זו דפיקה בדלת, את הדלת פתח ומולו ניצבה היא מאושרת. המילים הראשונות שמפיה יצאו היו מקסימות, ויחקקו במוחו לנצח. אמרה היא לו "בוא נתנה אהבים", ותשובתו לה הייתה "אני ואת לנצח."
אז אהבה הם התנו אל מול האח, ולא תמו עד עלות השחר.
שתיקה הרועמת החלה להכאיב, כשהיא קמה והלכה אל דרכיה.
ואז הוא הלך בשש ושלושים, כרגיל בדרכו למקלחת. צחצח שיינים והדליק סיגריה, והכל היה רגיל ובנאלי.
Posted by jk at 01:47 AM | Comments (0)
February 11, 2001
אין לי מילים לתאר את ההרגשה
9.2 אין לי מילים לתאר את ההרגשה
או שבעצם כל מה שרציתי זה להמשיך לכתוב ולבכות. אבל אני חזק וצריך להמשיך, חייב להמשיך.
בעשרים וחמישי בבוקר אני אקום ויהי זה בוקר טוב, המבחן האחרון והיא כבר לא תהיה בארץ. אני ארגיש חופשי לעשות מה שבא לי, לא ארגיש חייב לה דבר, זאת תהיה הרגשה מדהימה, חופש ושלווה וכח לחיות כמו שאני אוהב ורוצה לחיות. אני מקווה שהיא אף פעם לא תחזור, שתשאר שם לנצח, אני לא רוצה לראות או לשמוע אותה, זה עושה לי רע, אבל מה עושה לי טוב? להסתכל לתוך עייניה? גם זה לא יכול, רק כשאני מסתכל לבתוך העינים שלה בתמונות מאז אז אני רואה שהיא אהבה אותי, עכשיו כל מה שאני רואה זה אותה, ושהיא שונאת, היא לא אוהבת אותי באמת, ואני חזק, אני ממשיך. אני חזק, אני לא צריך לפחד, העולם הוא שלי ואני שולט בו, עוד כמה זמן זה יהיה ברור, ואז אני לא אצטרך לראותה או לשמעה ורק לחשוב עליה שאני לבד עם עצמי. אבל אני חזק, אני מתגבר, אני חזק, אני צריך רק לשכוח, אני צריך לא להיות לבד, כי להיות לבד גורם לי לחשוב, דבר שגורם לי לחשוב עליה, שזה דבר רע.
Posted by jk at 01:46 AM | Comments (0)
ואין לי חיים אבל כואב לי ממנה
9.1 ואין לי חיים אבל כואב לי ממנה.
(11.2.01)
אבל כשהשמש זורחת, אני רואה לפתע שאין לי חיים. ואני יודע בעצם, שיכול היה להיות יותר טוב, היא עזבה אותי למען עצמה, וכשהשאירה אותי לבד זה היה בשבילה, אז מה אם כל הדברים שהיא אמרה בשבילי?, מתי אני אזכה לראות אותם מתממשים?, בעצם עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה היא בזרועותיו. ובעצם עכשיו, היא איתו אחרי שהיא אמרה לי שהיא ראתה בו צד אלים שהיא לא רוצה לראות אף פעם והיא לא רוצה להיות איתו והיא היתה איתו רק כדי להתרחק ממני, אז למה, אלוהים למה היא איתו עכשיו? למה היא אוהבת אותו לא אותי? למה? למה אני אוהב אותה ולא יכול בלעדייה ולמה היא לא אוהבת אותי. מתי הרגש הנוראי הזה יעבור ואני ארגיש כמו אדם שוב, לא ארגיש כאב יותר, או שארגיש כאב ממשהי אחרת. כואב לי ממנה ואני רק רוצה לראות, את היום שבו אני יוכל להיות שוב מאושר. היום שבו השמש תזרח ואני אקום עם חיוך, היום שבו לא אזדקק למבטים וחיוכים מאף אחד וכל שאעשה יהי למעני, והאם בעצם זה מה שאבקש? או שכל שאני חפץ הוא שמשהי שוב תחייך אלי? כל-כך הרבה שאלות ורק תשובה אחת: אני צריך להוציא אותה מראשי. אני צריך להיות נקי. היא כמו סם, מחלחלת בעורקים, בהתחלה אתה לוקח כי כייף לך איתה ואז אתה לוקח כי אתה אוהב, אחרי זה אתה כבר רגיל וכשאתה רוצה לחדול, פתאום אתה רואה שי אפשר, פתאום אתה רואה שהכל קשה לבד. לקום בבוקר בלי החיוך שלה, ללכת לשון שאתה לא בזרועותיה ואתה יודע שהיא בזרועו של איש אחר, אין ספור הלילות שהעברתי בבכי וביגון רק כי אני יודע שאין לי פתרון או דרך או יכולת לשנות. למה זה נהיה ככה, למה הכל כה קשה בלעדייה, ואולי צריך שיהיה ככה, ואולי הכל מחוסר אהבה, הרי אם אני עד עכשיו לא הצלחתי להפסיק לאהוב אותה, ועברו חודשיים, זה אומר שהיא כבר לא אוהבת אותי לפחות ארבעה. אם לי לשכוח אותה לוקח כל-כך הרבה זמן, איך זה שכשהיינו ביחד היא שכחה אותי? אולי הכל היה דמיון שלי ובאמת לא היינו, הרי אהבתה לא נראתה בזמן האחרון, אני לא מבין איך. ביום ההולדת שלה, אחרי שקניתי לה את הדבר שהיא אמרה שהיא הכי רוצה בעולם היא אפילו לא שכבה איתי, בקושי נישקה אותי. ובמסיבה, שההוא שאל אותי אם אני אחיה כשאמרתי שאני גר שם.זה היה ממש מעליב,וכל חוסר הכבוד שהיא הפגינה בפני, שהפרה והפרה עוד ועוד הבטחות. כל פעם היא היתה מבטיחה ומפרה, כאילו היא עושה את זה בכוונה להרגיז אותי, כאילו היא רק רצתה שאני אעזוב, ואני, כמו אידיוט, המשכתי להצמד אלייה, ולא יכולתי לעזוב, כי היא הסם שלי, הסיבה שיש לי לחיות. אבל רע לי לבד, רע אמרתי, החיים הם סיוט, אין גרוע מלקום בלעדיה, אלא אם, אלא אם לא הייתי מכיר אותה כלל, אז יכולתי לחיות באושר, מתוך חוסר הכרה של הסם הקרוי מיה, מתוך טפשות. כואב לי, אבל לא כי אני לבד, אלא כי היא לא. כואב לי, כי אני יודע עם מי היא כבר לא לבד ושאותם אנשים שהיא לא לבד איתם ממשיכים לעשות את אותם הדברים שהפריעו לי כשהיינו ביחד. אותם הדברים שגרמו לי להפכך לרכושן. והיא לא הבינה, שכשאני עובד הרבה זה כדי שיהיה לי כסף לקנות לה, וכשאני לומד זה כדי שאני אוכל לפרנסה בעתיד, וכשאני בא בלילה ומחבק אותה אני מרגיש אושר עילאי, והיא לא צריכה להרגיש רע, והיא לא צריכה להיות צייתנית וכנועה, אבל היא כן צריכה לקיים הבטחות שהיא מבטיחה לי. אני אולי דורש יותר מדי אבל אני מצטער, אני גם נתתי המון למען הדרישות שלי.
Posted by jk at 01:45 AM | Comments (0)
June 10, 2000
והיום כבר לא מסתכלים עלי אחרת
8.3 והיום, כבר לא מסתכלים עלי אחרת.
"אין לי שום בעיה עם הומואים, דווקא יש לי חבר הומו", כמה פעמים צלצל המשפט הזה באזני לפני שהחלטתי לעשות משהו, והנה אני עושה, לכבוד שבוע הגאווה. אני לא חושב שצריך להיות הומו כדי להיות ספר,דוגמן,מעצב אופנה או זמר טוב (למרות שהכי טובים הם כן), הם מתלבשים טוב יותר, רגישים, עדינים, מכבדים נשים ועוד כל מיני סטריאוטיפים שלא בהכרח נכונים. הומואים, או עליזים או גאים, נכנסים גם למועדונים ראשונים, ויש להם גם את המסיבות הכי טובות, והפאבים הכי אינים בעיר. ואני, עם כמה שאני מכבד את זכויותיו של האדם טוען:"אין שם דבר פסול בלהיות חד-מיני אבל גם לסטרייטים יש זכויות". גם אני רוצה להכנס למועדונים, אני אפילו מוכן להשלים עם מבט מחמיא מצד גבר, ואולי אפילו ללטיפה מרמזת אבל אני מקווה שכשאני אכנס ידעו להבדיל וידעו שאני סטרייט, אולי אני אלך עם חולצה כזו??
אני גם לא אוהב את אלה שאומרים: "אין לי שום בעייה עם הומואים כל עוד הם לא שועים את זה מולי" ומה, רוב הגברברים האלו מפנטזים בלילה על החברה שלהם עם בחורה אחרת בזמן שהם מאוננים (ולדעתי אין הבדל בין הומו ללסבית). וכבלל אלה שאוהבים לסביות ושונאים הומואים הם צבועים, כי לדעתי לכל אדם, ללא קשר למה הוא, יש זכות לאהוב ולקב אהבה ממי שהוא רוצה כל עוד הוא לא כופה את עצמו,לכן ביסטיאליזם (יחסים מינים עם חיה) היא סטיה והומוסקסואליות היא דבר טבעי (אחרת למה יש את זה כרוב החיות בטבע?) ומי שישלול את דברי על סמך התנ"ך אני אגיד לו שזה רק כי התנ"ך שולל כל פעילות מינית שבסופה לא מובאים ילדים כי הוא נכתב בתקופה שבה היתה תמותה גדולה והיה צורך להגדיל את הילודה בצורה משמעותית.
ונחזור לנושא, נכון, אני לא הומוסקסואל, אבל גם לי, כמו כל המצטדקים יש חברים כאלה, ואני לא מאמין שתהייה לי התנגדות כלשהי או דחייה מלראות אותם מפגינים אהבה בפומבי, למרות שאני אישית מעדיף רק להפריש דברים מהישבן שלי....
(10 ליוני 2000)
Posted by jk at 01:43 AM | Comments (0)
August 20, 1999
להנרי היה יומן
8.2 להנרי היה יומן
להנרי היה יומן, והוא כתב בו הכל, מילדות, את כל מה שעשה, על האהבות, על החברים, על החברות, על הלימודים, על אחרי הלימודים, על איך הוא וקובי הקימו מחנה, על איך בערב סיוון נשקה לו שם, על איך בגיל ארבע עשרה עישן את הסיגריה הראשונה שלו, על החברים החדשים.
אבל החברים החדשים של הנרי לא היו ילדים טובים כמו הקודמים, הם שתו, עישנו, ולקחו סמים, קלים, קשים, הכל. והנרי, הוא השתתף, ניסה להיות מקובל, ויותר מזה, כשההורים של הנרי טסו לחו"ל, כל החברים באו אליו הביתה, והם ישנו שם, וכלם עישנו סמים, ושתו, והנרי, הוא כתב ביומן, הוא והיומן חברים הכי טובים.
בוקר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הנרי קם, שוטף את פניו, מצחצח שינים והולך לבית הספר, שמח מאושר, בדרך הוא מדליק את הג'וינט הראשון של הבוקר, ופתאום מן השיחים קופץ לו השוטר השכונתי, ולוקח אותו לתחנת המשטרה, אבל הנרי גיבור, הוא יושב ולא מדבר.
"זה באזזז, זה לא סמים , קח את זה למעבדה" הנרי אמר לשוטר, והשוטר, במקום זה, הוציא צו חיפוש והגיע לבית של הנרי, סמים הוא לא מצא, אבל את היומן הוא כן.
לאחר קריאה מעמיקה ביומן החליט השוטר הנחמד לשחרר את הנרי ולקרוא לחברים שלו, אבל בדרך הביתה, להנרי קרתה תאונת פגע וברח מצערת, הוא נדרס בזמן שחצה מעבר חצה, והנרי לא יוכל להעיד במשפט.
- הסוף –
(של הנרי לפחות)....
Posted by jk at 01:43 AM | Comments (0)
August 12, 1999
כשאגדל אהיה כוכבית פורנו
8.1 כשאגדל אהיה כוכבית פורנו
תמיד הייתי מבקש שלושה דברים ליום הולדת, שלום עולמי, חיי מין וגיטרה פשוט אין לי מושג מה לבקש, יש לי את מיה, ברק נבחר והשלום בדרך, והגיטרה, אני מאושר עם מרווין שלי, אז מה הילד שיש לו הכל יכול לבקש?
אולי אני אבקש חופש? חופש זה מצרך נדיר, חופ זה היכולת לעשות כרצונך, זוהי האפשרות לקום בבוקר ולמשוך את השמיכה מעל הראש שלך ולחזור לישון, והבעיה בלבקש חופש זה שחופש הוא פחות מדי מוחשי, ואתה לא יכול להכנס לחנות ולבקש חופש אי אפשר לקנות את החופש שלך, אפשר רק לעבוד כדי להרוויח אותו, חופש הוא לא דבר שניתן להסביר, ההרגשה שלו היא משונה, ועד שלא חווית אותו ואיבדת אותו אינך יודע כיצד הוא מרגיש. רק אז אתה יודע בדיוק כיצד הוא מריח, יש לו ריח שונה כזה, ריח של מסטיק, אבל לא דביק, חופש הוא לא אופציה למתנה.
ואולי אני אבקש כשרון ויצירתיות, כי בזמן האחרון אני מרגיש שהיכולת שלי להחזיק עט קטנה ואני לא מצליח לכתוב כמו פעם, אבל את הכשרון אי אפשר לקבל, הוא יזרום דרכי ברגע שאצטרך לכתוב שוב, כנראה שאני לא צריך לכתוב.
הדבר שאני מרגיש שחסר לי עכשיו כל כך בלתי ניתן להגדרה שזה אוכל אותי, אני מרגיש חסר, חולה, כואב, כואב, אבל אף אחת מהמילים אינה מגדירה במדויק ולא מתארת בצורה נכונה את ההרגשה שלי, אני פשוט מרגיש רע ורוצה שההרגשה תעבור לי ולא משנה מה, היא פשוט יושבת ולא נותנת לי לעשות כלום, מאין הרגשה כזו מוזרה, אני לא מצליח להסביר את ההרגשה, ורק בזמן האחרון בכלל הבנתי שהיא קיימת.
קמתי לי בבוקר והלכתי למגדת העתידות (השכונתית) כדי לבדוק, אולי, יש דרך להפטר מהקללה, מההרגשה הרעה של חוסר יצירתיות, היא עשתה הכל, פתחה בקלפים, הסתכלה בכדור הקריסטל שלה, ושום דבר, היא אמרה שאין לי עתיד, אני חי בהווה ותוצאותיו הם עתידי, בתחילה לא הבנתי מה פשר הדבר, הרי היא בעצם מרוויחה כסף מזה שהעתיד כתוב מראש, למה היא אומרת שאין לי עתיד, כרגע היא בעצם הורידה לקוח אחד מהרשימה שלה, אבל משום מה חשבתי לעצמי, אולי היא צודקת, אתחיל לחיות כל יום בעצמו, בידיעה שאין לי יעודד בחיים, אלא שמה שאקבע לעצמי, זה לא שנולדתי להיות ראש ממשלה, או גיטריסט מפורסם, או מדען דגול או אפילו כוכבית פורנו, אני נועדתי להיות מה שאני רוצה להיות, אני נועדתי לחיות, וכשאגדל אני רוצה להיות מאושר, כמו שאני עם מיה.
Posted by jk at 01:42 AM | Comments (0)
August 08, 1999
שמיני באוגוסט, וליל קיץ חם
7.4 שמיני באוגוסט וליל קיץ חם
שמיני באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ותשע, שלושה ימים לפני הליקוי.
אומרים לי שאני כזאת בחורה, אז איך זה שאני כל כך מתגעגע, יושב בלילה ליד הטלפון כדי לחכות שהיא תתקשר אלי, אני פשוט לא יכול לסבול את זה, למה הרשתי לה לנסוע, ולמה לכל-כך הרבה זמן, היא נהנית שם ואני, אני יושב לי פה וסובל ומחכה בחושך שהיא תבוא, אתמול בלילה חלמתי עליה, ביחד איתי, במקלחת, אולי היא כבר תחזור ותשלח מישהו אחר במקומה?
היא לא תבגוד בי אף פעם, חשבתי בעוד אני מסתכל בתמונה, מעביר את האצבע שלי דרך התמונה כדי לגעת בה, כאילו אני באמת יכול להריח אותה דרך התמונה, לעצום את העינים שלי ולבוא לשם, ללוות אותה לכל מקום שרגלה תדרוך, לכל שביל שתחליט ללכת
אני גם יודע שאין לי שום דרך לדעת אם היא בוגדת בי, וגם אם הייתי יודע, הרי עכשיו אני צריך לסמוך עלייה במאת האחוזים, אחרת אין שום סיכוי שנחזיק מעמד, ובאמת אני סומך עלייה, זה פשוט מדאיג בטירוף, כי אני יודע שהיא מוקפת באנשים מכל העולם, ואני במצבה לא הייתי יודע מה הייתי עושה, אבל אני סומך עלייה, והעיקר הוא שהיא חוזרת עוד שבוע, ואז אני אהיה ולא אעזוב אותה אף פעם, אני מקווה, נקווה שגם היא תרצה להשאר איתי לנצח, כי אם לא אז זה בעיה, אני מפחד שהיא תחזור כל כך שונה שהיא לא תאהב אותי יותר, שהיא רק תדבר על כמה כיף היה לה שם, ואיך היא מתגעגעת, אני אקנה לה מתנה מענינת שיהיה לה משהו לזכור אותי לנצח.
אני מכבה את הנר, כנראה שהגיע הזמן (לנסות) לשון, השדים חגים מעל למיטתי, קוראים בשמי ואומרים לי לבוא איתם, אליה, לעזוב פה את המוסד, לראות את העולם, ולפתע מן העלטה הגיחה לה דמות די מוכרת אך מטושטשת, כאילו היא לא בפוקוס, לא באמת שם, רק מוקרנת לה בין השמשות, אך זאת לא היא, זה חיזיון, הכל מחוסר שינה, ועודף אלכוהול, לא יותר, אני אתחיל להתפכח.
אני בחלומי והיא בשלה,
מחזיקה את ידי אני מנשק את לחייה
ועמוק בגרון עומדת דמעה
שדרך הקו אני מרגיש את שלה
מנשקת אותי ומחכה לתשובה
וכשאני עונה אז אני כל עולמה
והדמעות ממשיכות,
לזלוג מעיני,
ובקצב הזה,
יפלו עוד שמי
ומתי שאבכה
היא תמיד תהיה שם
ואיך שארצה
מסביב לעולם
קרוב ללבי אך רחוק מעצמה
בין הלב לריאות עומדת דמעה
שכותבת שירים, מציירת ציור
מקיפה את העולם, יושבת לתור
ואני לבדי, כמו בעוד חלום
סוטר למציאות, ואומר לה שלום
תשעה באוגוסט, יומים לפני הליקוי, שמונה ימים לפני שהיא חוזרת
והיום, מה עשיתי היום, אותו דבר בדיוק כמו אתמול, ואפילו כמו שלשום, רק ישבתי וחיכיתי שהיא תתקשר.
ואני, לבדי בעולם,
מתבודד מהשאר, חושב רק עלייה, כשהיא לא כאן
וכשאעצום את עיני,
היא תמיד תהיה שם,
דמעה אחר דמעה,
כמו טיפה בים,
וכשאשמע את השקט,
כשאבהה אל הקיר,
כשהיא תפתח את הדלת,
ופרצופה יחוויר,
אומר לה רק קומץ,
או כמה מילים,
על אהבה, רומנטיקה,
והקץ לזמנים,
ואם אשכח את הדרך,
שמובילה אל ביתה,
ואם לאהבה יש ערך,
מהי טובתה?
ואם יש מלאכים בעולם?
ואם הם בורחים לאי שם
עד כמה דמעות עוד ניתן לבכות
ומתי יבואו נביאי שקר
וכיצד ניתן לסדר את החדר
ומדוע את תמיד צרכה לשפוט
ואיך אני אוהב אותך
ואיך אני מרגיש אתך
עמוק בתוך לבי
ואיך הזמן שלי עובד
ואיך על הכל אני מוותר
ורק רוצה אותך איתי
והתופים הולמים בראשי
וההזיות בכל גופי
החוויות לא מפסיקות
המחשבות לא עוצרות
כדי להגיד לזמ לא לרקוד יותר
תשעים ותשע מאיות לפני השינה,
או שבעצם היא לעולם לא תבוא,
חמישים ושבע שנים אחרי הביאה,
ועוד מאה וארבעים ימים למאה הזו,
ואולי כמה זקות לפני הזמן,
ואולי זה הכל,
ואילו ישנו איזה גמד קטן,
שלהביא אותך יכול.
עשירי באוגוסט, מחר הליקוי, עוד שבוע לבואה.
ומחר, השמש באה, והירח יכסה אותה, ואני אשב בציפייה, והיא, היא אולי תשוב, אולי, היא כמו בחלום, תבוא, ותחזיק אותי, חזק, תאהב ותגיד שאני רק שלה, והיא רק שלי, אני אלוהים, לפחות בשבילה, והיא הכל בשבילי, וכל דקה, כל שנייה מדויקת, ממשיכה להלום בראשי, ואני לבדי, אצפה מהגשר, ורק אזכר, כמה היה קשה, להחזיק את עצמי מחוץ למרפסת, ולגעת בך בשינה.
עוד שלושים ואחד שעות היא באה, והעולם לא נחרב.
הפלא ופלא, אז נוסטרדמוס טעה ואני צדקתי, נשאר לנו עוד איזה שנתיים, השאלה העיקרית היא מתי כבר היא באה?, שלושים ואחד שעות נראות כמו נצח, כי כבר חיכיתי שלושה שבועות, עכשיו היום האחרון לחכות, אבל כנראה שזה היום הכי קשה, זה כמו בצבא, אתה לא לחוץ בית עד ארבע, ואז במכה אתה מתחיל לרצות לצאת הביתה ועושה הכל כדי שזה יבוא יותר מהר, אבל בכך אתה דוחק את הקץ, כי בכל מקרה אתה רק הולך בחמש ורבע, אז לא משנה מה תעזה, זה רק יראה יותר רחוק אם תחכה לזה.
ואני מחכה, אך הקץ לא בא,
והלב פועם, הנשמה בוכה
הראש הוזה והגוף באדמה
כשאת לא כאן האהבה הומה
וכמו שאמרת עד כה, עוד שלושים ואחד שעות, ואני לא יודע מה קורה, אני לא יודע מתי אני אפסיק להתנהג כך, מתי אחדל אם ההתנהגות החרדה הזו.
ומתי?, הכל יסתיים יהיה שלום, ועדיין אין פה הגיון, ואם העולם כולו הומה, החלום שלי יזכה לנצח
Posted by jk at 01:41 AM | Comments (0)
May 01, 1999
כשאוהבים משקרים, כי האמת כואבת
7.2 זר, ועם זר לא מדברים.
זר, אבל עם זר לא מדברים, ככה זה היה, ישבתי שם וחיכיתי שמישהו ידבר איתי, מוזר, אבל אף אחד לא, אולי כי אני זר, ואולי כי אני מוזר. ניסיתי לתקשר איתם אבל ממש לא הלך לי, לא הבינו אותי ואני לא אותם, הרגשתי כמו חיזר, זה די מוזר. אז הכל השתנה, כשבמוחי עברה מחשבה, זר זה בתוכך, זר זה כי אתה מנכר את עצמך, וכל עוד תרגיש זר תהיה אחד. להיות זר תמיד היה הקטע שלי בלברוח ממציאות, תמיד נקשרים אל הזר, כי הוא מחצין את מה שכולם מסתירים, כל אחד רוצה להיות כמוהו אבל מפחד לגלות כי ילעגו לו, זר ולא מוזר. הכל נגמר בתיכון, כשכולם היו זרים, ולכן לא הייתי שונה, מוזר לא?, כולנו היינו זרים אבל אני הייתי המוזר היחידי, זר ולא מוזר, מוזר אך לא חיזר, הרבה לפני שכולם חשבו על משהו אני כבר הייתי עמוק בתוכו, אולי כי אני יכול לחזות את העתיד ואולי כי אני סתם מוזר, אולי כי מיציתי ואולי כי כולם מעריצים אותי ועושים כבקשתי ולנצח מוגשם רצוני, לכולם אך לא לי, אני יכול להסב הרבה אושר לכולם, אך לנצח אני אסבול, לנצח אהיה הכבש, זה ששוחטים כדי שלא יהיו רעבים, כדי שלא יהיה קר וכדי להקריב קורבן, בעצם זה לא כל-כך רע לעכל את הסבל של כולם כדי שהציבור יהיה מאושר, לא כל-כך רע. אבל עד מתי?, למה תהליך השחיטה כל-כך ארוך ולמה הסכין חותכת לנצח? עד מתי אצעק מכאב לשווא כדי שמישהו ישמע על הרצח, ומתי את זעקותי לא יכסו מטוסים, שכולם ישמעוני לנצח, את הבכי ללא דמעות, הכאב ללא האודם, הדם ללא המכות, ומתי או בעצם איך יגמר הכאב?, האם במוות בשני חלקים או בחיים שלנצח, שיהיו ארוכים, אלמלא הקללה בעצם הכל היה יותר קצר הנצח האתמול ואפילו המחר, הכל היה חולף לפעמים יותר מהר, רק זורמות השנים, ואולי יום אחד אחרון להפעם, יקום אדם שונה, אדם ללא טעם, שיכריז על סוף לכאב, על מוות לנצח, לא עוד יסורים, את זה אומר לבטח.
Posted by jk at 01:40 AM | Comments (0)
April 01, 1999
התחלה מחדש\תעודת גמר
7.1 התחלה מחדש\תעודת גמר
או בעצם הסיפור על מה שהיה ועתיד לקרות.
ועכשיו (כעת) כאשר הקץ (הסוף) מגיע (מופיע) מעבר לפינה, עליי (אני צריך) להחליט מה אני אונס (להכריח את) אותה (הגברת) איך אנוכי (ואני) נזקקתי (הייתי צריך) לזה כמו אוכל לנשמה, לא מתחרט (להצטער) על (על) מחשבותי, רק מהרהר על הביצוע הלא מוצלח של האפיזודה (הפרק), כמו חלק מספר שאף אחד לא עיין בו, כי הוא תפל (חסר עניין), ולא ממש מעניין, כל מה שחפצתי (הייתי רוצה) בו באותו רגע היא שטנה (רוע) טהורה, שתכפר (שיפצה) על אובדן (על מות) יקירי, שתכפר על הכאב, היא (הגברת) לא צריכה לדעת את מה שעבר עליי, כמו בשיר (היצירה) אשר לקח חלק (פגעה בי) ממני, ותו לא, אין עוד מלאכים (שליחים) למלאך (לשלוח) (-הערת המחבר – למלאך LE MAL ECH) , ואין עוד כבשים (כמו שה) לכבס, בעצם אנו חוזרים לנקודת המוצא (אפס), שבה כלום לא קרה בעצם, רק אני סורר (בוגדני) בחוקה ובחוקיה (שנים עשר ולא עשרה) עוד שנים נוספו אחר מכן (יותר מאוחר), במלחמה הגדולה (עתידה לבוא), בעצם צריך שיהיה ספק (אולי), שיהיה מוצא (דרך) לנפש (הנשמה), שתגיע (תבוא), הגאולה, אבל איזו גאולה?, אולי הרס (ההחרבה) של כל העולם כפי שאנו (בני האדם) מכירים אותו, ואולי, השמש לא תפציע (יזרחו) מחר, והשחור (בחושך) יתעלה וימתן את הטוב (טהרה), אשר יאבד (תמצא) את משמעותו (ויאמר), והם יהיו יחד (נשאר), כידידים טובים, כמו אני ועצמי (שקרן), אני (אלוהים) זה דבר (הזה) מוזר.
Posted by jk at 01:38 AM | Comments (0)
February 16, 1999
ואם כל זה לא מספיק ... אז
6.4 ואם כל זה לא מספיק..אז
בוקר טוב, צמד מילים שלא מסתדר ביחד, חשבתי לעצמי בעודי מסתדר לעבודה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, עבודה זה מקום שבו באים בשבע, הולכים בחמש וזהו. ולאן שאני הולך צריך להשקיע, להשאר שעות נוספות ללא תשלום, כי רק ככה האנושות תתפתח, כי רק ככה הבן שלי יחיה, לא שיש לי אחד, בעצם אולי יש כמה שפזורים להם ברחבי העולם מהטיול שלי אחרי הצבא. גם כן טיול, כל העולם על אופניים, חתיכת שרירים ברגל זה עשה לי, אבל גם למדתי הרבה איך לחיות באמת בלי דאגות ואיך להכיר אנשים מהר, או שלא, בעצם מה שקרה זה שלמדתי איך לנצל אנשים לטובתי האישית לאחר הכרות של כמה דקות. הייתי מתארח אצל איזהשהיא משפחה ומזיין את הבת שלהם, אוכל מהאוכל שלהם ועוזב. למדתי הרבה שפות, אפילו ניתן להגיד שכמעט את כולם, אבל זה לא העניין. גמרתי להתלבש, הסתכלתי במראה, והבנתי שלעזאזל אני הבן-אדם היחידי בעולם שלא מכנים את החולצה למכנסים, וגם זה כי תמיד אמרתי שאני לא אלך אף פעם ככה, כי זה לזקנים, זה מכוער ולא נוח. עליתי על האופנוע, וניסיתי להניע אותו, לאחר ארבע דקות של ויכוח רעשני ניצחתי והוא פעל, יצאתי מהחניה והתחלתי לנסוע לכיוון הסנטר, לעבודה, חצי שעה של פקקים, לא נורא, זניח, אמרתי לעצמי אתה רק בן עשרים ושש, עדיין צעיר ועדיין מדריך את הנערים בסופר חנות שאני ועמית הקמנו, מעין חנות מיסטיקה, סטודיו קעקועים ופירסינג, ספריית כישוף ופאב שפתוח משמונה בבוקר עד חמש לפנות בוקר. ככה שבעצם לא רק שכמעט שאנחנו לא מרוויחים כסף, אנחנו גם יכולים לעבור לגור שם, כי 21 שעות ביממה אנחנו שם, הכל נראה חיובי, עמית עדיין ישן ואני, אני בן-אדם שונה, מפותח יותר, או שלא, עמית לא עשה צבא, למרות שהוא רצה, לא גייסו אותו בגלל בעיות גב, ואני שלא רציתי נתתי את השלוש שנים הכי יפות שלי. עמית עדיין חי באופוריה של להגשים את החלום שלו, ואני כבר מיציתי, ככה זה, חברים הכי טובים מגיל אפס, וכל כך שונים, ישבתי לי באלגנטיות מאחורי הבר וחיכית לילדים שמבריזים מבית-ספר כדי לשבת איתנו, אבל אני ועמית חוקקנו חוק, מותר להדריך את הילדים, אבל לא להתקרב לילדות, כי הן קטינות ואין לנו כסף לתביעה משפטית. דברתי איתם עד אחת-עשרה ואז עמית נכנס לחנות. אמרתי לו – " סוף סוף החלטת לקום, כאילו, הגיע זמן". והוא הגיב בכך שהצביע ימינה ופתאום ראיתי, הילדה הכי יפה שראיתי בחיי, ואנחנו רואים עשרות בנות יפות ביום. אבל היא היתה מיוחדת, הוא התישב על הבר למרות שהוא לא שותה אלכוהול, והדליק את הג'וינט, והתחיל לדבר, ומסתבר שהיא מישהי שהוא הכיר כשהוא היה באמסטרדם לפני שש שנים, וקוראים לה די, כמו האות, ומה שעוד מסתבר זה שהיא הביאה פטריות שזה בכלל מגניב, אבל אמרתי לעמית שאני אמרתי שאני לוקח סמים פעם אחת בחיים ותו לא. מספיק לי פעם אחת לקחת פטריות, חוויה מגניבה אבל זהו, לא הרבה יותר מהמציאות, במיוחד שלי, זה היה מגניב לאללה אבל גם מפחיד, אני זוכר שהתחלתי לנגן ומישהי שאני בקושי מכיר באה לנשק אותי וצעקתי "לא!!!!!!!!", אני לא מכיר הרבה שזה קרה להם, ואז עמית העלה את השאלה : "בא לך לקחת שוב?". התחלתי לחשוב על זה.
למחרת בבוקר קמתי, הסתכלתי לצדדים והבנתי שאני לא בבית, ןגם שהשעה די צהרים, ירדתי למטה וראיתי שאני די באזור של הבית, עליתי על האופנוע ונסעתי הביתה. התקשרתי לחנות להודיע לעמית שאני מגיע יותר מאוחר, הסתכלתי בראי והתחלתי לדון בסוגיה של הפטריות, משהו בסגנון :
אני: "לא צריך את זה, סתם מזיק, וזה בכלל לא השפיע עלייך רצינית."
עצמי : " אבל זה היה ממש כיף, הייתי חי לכמה שעות."
אני : "אתה גם חי עכשיו, אתה לא צריך סמים כדי לחיות."
עצמי : "אבל..."
אני : "אל תשכח שהבטחת לנרי.."
ובזה הסתיים הויכוח.
לפני שנרי עלה ללבנון בפעם האחרונה הבטחתי לו שאני אנסה סמים אך ורק פעם אחת בחיים, וזהו. ואז הוא נחטף, מי כמוני יודע, שכשנוסעים בטרמפים צריך להזהר, וביום בהיר אחד, בסוף שנת אלפיים, הוא נחטף, מאז לא שמעו ממנו, אני ועמית מתייחדים עם ההורים שלו פעם בכמה זמן, בסך הכל שלושתנו גדלנו ביחד מאז הגן. בערך בשעה ארבע הגעתי לחנות, עמית היה עסוק בלקעקע מישהו ודי פשוט ישבה שם ובהתה בדברים, כמו שאני הייתי עושה, עד לפני חמש-שש שנים, עד שהוא נעלם.
לא רציתי להפריע לדי, וגם לא ידעתי עם היא דלוקה או לא, אז פשוט נכנסתי לבתוך הראש שלה, והתחלתי לראות דרכה, ואז הבנתי היא תמיד ככה. ההזיות, זה כבר כל כך ספוג בדם שלה, שלא צריך יותר סמים, היא פשוט צוללת בים. זה בא בהפתעה, עמית צעק עלי, אמר לי להפסיק לחדור למוחות של אנשים, אבל הוא, הוא היה עמוק בתוך הילדה שלו, ואז שאלתי אותו כבדרך-אגב : "איפה היא ישנה?" והוא אמר שאצלו, עם עוד חברה שלה, שהוא רוצה להכיר לי, אבל הוא ויתר כי אני לא בקטע של סמים וקשה לו לא לזיין מישהי כל עוד הוא שפוי, זה התחיל כשהוא היה בן עשרים, ולא היה יפה במיוחד אבל היום, חמישים קילו פחות ומטר שיער יותר, הוא כבר לא צריך את זה, לפחות לדעתי.
אחרי העבודה, בחמש בבוקר נסענו אליו, השארתי את האופנוע בסנטר ולקחנו את החיפושיט (חיפו-SHIT ) שלו, הגענו אל הדירה שלו, והוא פתח את הדלת, ואז פתאום ראיתי את זה, שק של כמה קילוגרמים של גראס, ועציצים עם פטריות בתוכם, והוא פשוט מסטול, וגם שתי הבחורות, אבל רק אני עדיין שפוי. משגיח, שאף אחד לא יעשה שטיות, כי כשאני לקחתי, אני נעלתי את עצמי בחדר ושמעתי מוסיקה, וכולם היו בטוחים שהתאבדתי, בערך בשמונה, אני כבר הייתי מת מטיפות, ועמית כבר ישן, איזה מזל שהיום יום שבת, ואנחנו פותחים בערב.
די והחברה שלה, שאני בכלל לא יודע איך קוראים לה, רק שהיא נראית שנייה לפני המוות, שניה לפני להיות מלאך, היו כל כך לא קשורות למציאות והתמזמזו, אני נפלתי על המיטה, לא לפני שהלכתי להביא מהבית את התיק כלי רחצה שלי, אני פשוט לא יכול לקום מג'ויף בבוקר, אפילו שזה בערב, אני לא חושה שיש יום בחיי האזרחיים שלא התגלחתי בו, איזו מין אובססיה לשערות. כשקמתי היה כבר חושך, אז טסתי למקלחת והתחלתי להתארגן, להתגלח, לצחצח שינים ואז קלטתי את החברה של די, שוכבת באמבטיה, עירומה לגמרי, מסתכלת עלי, אני שאלתי בחוסר טאקט איך קוראים לה, היא לא הבינה עברית, אנגלית, צרפתית והולנדית, ופשוט לא הגיבה. אז הצבעתי על עצמי ואמרתי את שמי, בתקווה שגם היא תעשה כך והיא לא. היא פשוט קראה לי באצבעה, אני די בטוח שהיה אסור לי, אבל התפשטתי ונכנסתי לאמבטיה, ולרגע לא חשבתי על סקס, היא פשוט סיבנה לי את הגב, ואז הסתכלתי על השעון ופשוט קמתי, התלבשתי חלקית, ויצאתי לכיוון החנות בתקווה שעמית לא יגלה. בעצם למה יש לי לקוות, הוא קורא את כל המחשבות שלי, עוד מאז הסיאנסים של גיל חמש עשרה. אז פשוט עמדנו אחד מול השני ושתקנו ואז זה קרה (בקטע הזה בסיפור כולם ציפו שנתנשק, אבל לא!). לחנות נכנס בחור די שזוף עם מבנה גוף רזה מאוד, ושיער בערך באורך שלנו, עד אמצע הגב. רק שבניגוד אלי, לא היו לו עגילים, בניגוד לעמית לא היה לו קעקועים, והוא פשוט עמד שם, הסתכל ו..., עד שזינקתי עליו בחיבוק ושאלתי : "נרי, איך?", והוא השיב לי , שבתוכנית חילופי שבויים שחררו בשבילו אלף חמש מאות אסירים בטחוניים, החמאס החליט לשחרר אותו מהשבי, והדבר הראשון שהוא עשה זה להסתפר, להתגלח ולבוא אלינו, הוצאתי בקבוק ג'וני ווקר מהבאר, והכרחתי את עמית לשתות איתנו, נעלנו את החנות, ושתינו עד הבוקר, בבקור דפקו על הדלת של החנות ילדים שראו אותנו ישנים והחליטו להעיר אותנו כי הם רוצים עגיל בלשון. אני נעלמתי לשרותים להתארגן, יצאתי כעבור רבע שעה, וחיטאתי מחטים לילד, הסתכלתי על האישור מההורים, הוא נראה לי מזוייף, אז שלחתי אותו לזייף אחד חדש, ובינתים ישבנו אנחנו לדבר, להשלים חווית מהשש שנים האחרונות, על התואר שלי, על החלום של עמית ויותר חשוב, על כל העינויים שנרי עבר. אני עכשיו רואה אותו כבן-אדם אחר, הרבה יותר חזק ממני, שסבל הרבה, שעבר הכל, שיכול להחזיק, כעבור שעתיים של החלפת חויות תוך כדי קעקוע ילדים חזרנו ללפני שמונה שנים, ירדנו על עמית על זה שהוא חסר אחריות, על הכל בעצם. על זה שאת הכסף שהוא מרויח הוא מוציא על סיגריות וסמים, ואיך אנחנו, או לפחות אני, חי מצוין מהכסף. ואז קרה מה שלא היה צריך לקרות, לחנות נכנסה בטעות או שלא, מישהי מוכרת, לשניה לא זיהנו אותה, אבל פתאום זה בא לי בבום, היא היתה פעם חברה של נרי, בערך. כי בניגוד אלי ואל עמית לא היתה לו חברה, והיא הדבר הכי קרוב לזה, קראו לה מיכל והיא היתה חברה שלו בערך מגיל שבע-עשרה עד שהוא נחטף, אחרי זה אני ועמית שמענו שהיא חזרה בתשובה והתחתנה, עכשיו כשראינו אותה היא נראתה בחודש השמיני, או משהו כזה, ואז נרי נשבר, הוא לקח את עמית הצידה ולחש כמה דברים, אני כבר הנחתי שזה לא יהיה טוב, בסוף היום נסענו לעמית הביתה , נרי התקשר ואמר להורים שלו שהוא יחזור מחר, עמית בינתיים הכין את הפטריות, בעוד די והחברה שלה הכינו ראשים בבאנג, אני קמתי ואמרתי להם שיתקשרו אלי בבוקר, הם לא, כמו שציפיתי, אז קמתי בבוקר והלכתי אליהם, דפקתי על הדלת ולמזלי הם פתחו, לפחות הם לא מתו אבל לפי הריח הייתי בטוח שהם עשו אורגיה, טוב לפחות מישהו נהנה אתמול. הסתכלתי עליהם במבט כועס, סגרתי את הדלת ויצאתי החוצה, נסעתי לכיוון העבודה בתקווה שבמהלך היום הזה הם יתפקחו ויגיעו גם כן, היום בחנות היה די רגיל, ילדים משועממים מחטים ודיו, ההבדל היה שפעם ראשונה באמת הרגשתי לבד, בלי אף אחד להשען עליו, כמו בצבא, עם כל הפעמים שהייתי נכנס לשירותים עם הנשק ומשחק איתו, ואף אחד לא שם לב שאני כל ערב יושב חצי שעה בשירותים, זה לא כאילו אכלתי שם בכלל, לפתע (ואני לא אוהב שינוים), נכנסה לחנות יצורה מהממת, זה לא כאילו לא ראיתי אותה אף פעם, פשוט זאת היתה פעם ראשונה שכל-כך הייתי צריך כתף, ואם כל זה לא מספיק אז.. היא נגשה אלי בוכייה עם התיק שלה ואמרה שההורים שלה העיפו אותה מהבית, רק שלשום היא סיימה את הצבא, והיום הם באו אליה ואמרו לה – "יעל, סיימת את הצבא, הגיע הזמן שתעופי מהבית.", אז אמרתי לה לבוא לגור בינתיים אצלי, היא הוציאה שטר של מאה שקלים ואמרה לי – " תעשה לי פירסינג בגבה", לא רציתי לפגוע בגוף המושלם שלה אבל נו, הושבתי אותה על כיסא והלבשתי על עצמי את הכפפות,, לקחתי כדור צמר-גפן וטבלתי באלכוהול, חיטאתי את הגבה השמאלית שלה והעברתי את המחט, היא לקחה את הציפורנים שלה ונעצה אותם חזק ברגל שלי, הוצאתי את המחט והעברתי את העגיל דרך הצינורית, נתתי לה מפתח לדירה שלי ושלחתי אותה לשון, בינתיים לקח זמן אבל היום עבר, ובסופו גם נרי ועמית התפכחו וחזרו אלי, טיפה שונים, כמו כל פעם שלוקחים פטריות אבל עדיין אותו דבר, עמית הדליק כהרגלו ג'וינט ואמר לי – "היום בערב די והחברה שלה הולכות בחזרה לאמסטרדם וחשבנו לעשות להן פרידה", כשעמית אומר פרידה הוא בדרך כלל מתכוון לטקס שליחה לשלום, חלק מהאמונות הפגאניות שלנו, בסך הכל שלושתנו מכשפים, פעם היינו ארבעה אבל אחד ערק לצד השחור ומאז לא ראינו אותו, ובכלל מאז שנרי נחטף לא התעסקנו בזה, עד היום, אמרתי לנרי שנצטרך לשתף גם את יעל כי היא עכשיו גרה אצלי והוא לא היה ממש מרוצה, כי כל הטקסים שלנו בנויים לחמישה – 2 חדשים, משגיח, סוללה ומיכל, ויעל היא לא היתה חדשה, היא גם לא היתה מספיק חזקה בשביל להיות סוללה, היא בקושי חוט, אז אמרנו שהיא תשתתף בתור מתלמדת, שתפיק לקחים, נרוקן את שתי החדשות מכל אנרגיה כדי שנוכל להחדיר בהן תובנה, נרי יהיה סוללה ויכיל אותי בעוד אני אבצע את הטקס ועמית ישגיח שהכל בסדר, פעם ראשונה שאנחנו כל-כך הרבה, יצאנו מהחנות ומילאנו לוטו, כמו בכל יום שני, פעם, לאמא של נרי היה דוכן לוטו, אבל אז הם עברו דירה אז היא סגרה אותו. מילאנו את המספרים הרגילים : 2,3,24,10,30 ו9, אני לא מאמין שעדיין זכרנו את זה , ולמרות שזה די ברור שנפסיד זה 10 שקלים שהולכים למטרה טובה, כל עוד אתה תורם הכל בסדר, הגענו לדירה שלי, והתחלנו להכין את הכל, אבל לפני זה היה צריך לטהר את החדר, וגם את האנשים מסמים, הכנתי 5 קנקני מים, אחד לכל ג'אנקי, בכל קנקן היו שני ליטר, ואחרי שהם גמרו לשתות אותם הם היו צריכים להשתין, ואז אני מקווה הם יהיו יותר נקיים, אולי...
ואם כל זה לא מספיק לקחתי אותם לריצה, אני, האסתמטי מריץ חמישה מסוממים ברחובות תל-אביב, כולם פה עם בגדי הספורט שלי, וכולנו עם נעלי מרטינס כי אנחנו לא ספורטאים, אחרי חצי שעה של דעדוע עלינו לדירה שלי, התקלחנו (הפעם לחוד) והתישבנו, עמית התחיל עם הטו המיוחד שלו, וכולנו שיתפנו פעולה, השרירים החלודים בגרון שלי הוציאו טו צרוד ואני צעקתי בכל כוחי, בירכנו את הנוסעות לשלום והצמדנו אליהן רוח שומרת שתגן עליהן במהלך הטיסה, עמית הקפיץ אותן לשדה התעופה ואני, נרי ויעל נשארנו, זה לא שלא הייתי מעונין מינית ביעל, פשוט היא לא נראתה לי מספיק חשובה כדי להשקיע בה זמן, ונרי, הוא היה חרמן אש, מוזר כי רק אתמול בלילה הוא היה באורגיה, אבל יעל, לא רק שהיא לא מעונינת בו, היא הסתכלה עלי מלאת הערצה בעוד שהוצאתי את הגיטרה מהתיק וניגנתי, בימינו אין כבר הרבה רוקרים, רובנו הפכנו לניאו אנרכיסטים אחרי הצבא ובתור אחד מאחרוני הרוקרים כל מה שאנחנו משמיעים בחנות זה רוק, משנות ה60 ועד 99, שבסופה הוא מת, סוף המילניום טראנסים וענינים, נרי לקח בול ושם אותו מתחת ללשון בעוד הוא מסתכל על יעל, היא התנשקה איתו, אולי בגלל הטריפ ואולי בשביל לעצבן אותי, הגבתי באפטיות וצללתי לתוך המוסיקה שלי, כיסיתי את הפנים בשיער כדי לא לראות, והם נעלמו לחדר, למה?, תמיד חברים שלי לוקחים את הבחורות שאני רוצה לפני שאני איתן, זה תמיד היה ככה וישאר כך לנצח, בעודי שקוע בתוך המוסיקה הרגשתי טפיחה על השכם, הסתכלתי אחורה, אלו היו ההורים של יעל, הם שאלו אם אני יודע איפה היא, עניתי להם "כן", והם שאלו איפה אז אמרתי להם שזה לא ענינם, או לפחות ככה נדמה לי, אם היא היתה רוצה היא היתה אומרת להם. הם הלכו, לא לפני שבאלגנטיות תלשו לי את החוט של הגיטרה מהמגבר וטרקו את הדלת, הטלפון צלצל, זה היה עמית, הוא אמר שהוא אוסף את איציק והם מגיעים אלי, תמיד שהוא מביא את איציק זה אומר שמנגנים, לא נראה לי שיש משהו משותף בינינו, הוא חבר ממש טוב של עמית, אבל אני, אני לא בקשר איתו, אני נגנתי על גיטרה , וברגלים הייתי נותן ליווי לעצמי במקלדת של העוגב, איציק תופף ועמית שר, רק שהפעם יעל הצטרפה על בס אמיתי, ונרי, שאף פעם לא ידע לנגן, ואם אי פעם הוא קלט משהו, הוא לא זכר כלום, אז נתתי לו לנגן על כלי הקשה, ניגנו עד הבוקר, ואז הלכנו לעבודה, והחלקנו את הזמן עד יום שישי.
רק שלושה ימים, ואז נלך לארוחת שישי אצל נרי, אצל ההורים שלו בשטחים, לפני 10 שנים עוד היתה תקווה לשלום, ואז רבין נרצח, וההוא נבחר, והכל נעלם, ומאז הוא עדיין בשלטון, מוזר, ויקר, עולה הרבה להיות שמאלני היום, שאין יותר בחירות, חיים בדיקטטורה, זה גם היה הנושא שלנו לשיחה עם ההורים של נרי בשישי בערב, איך שבגלל התקש"ח ההוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ושכל הצבא הזה הוא מינוים פוליטיים שלו, ככה אי אפשר להתנגד לו, אני ונרי זכרנו איך לפני ובזמן הצבא היה לי תקוה להיות ראש ממשלה, להשפיע, לחנך מחדש את הנוער] ואז זה היכה את שלושתנו, מרד הפיכה צבאית, אם נפגע במפקד אז הכל יהיה בסדר, ואני לא מדבר על להרוג, אלא על לפגוע בדרכי התקשורת שלו עם המציאות, ומשום שהוא ביטל את הכנסת אין שום דרך חוקית להודית אותו חוץ מהטלויזיה, אם נשתלט על תחנת טלויזיה, אז נוכל לנצח אותו, בתחנה ניתן פקודות בשמו אל הצבא, ונשחק איתו, ובלי צבא אנחנו יכולים ללכת לבחירות חדשות, לנרי עוד היה בבית חומר נפץ מתקופת הצבא, לי היו מחשבים ועמית, הוא סתם סטלן שיכול לעזור בביצוע, התלבשנו כמו נינג'ות וירדנו, טוב נו, נסענו לירושלים לתחנת הטלויזיה הממלכתית, נכנסנו עם אישור כניסה מזויף שהכנתי, ובקלילות נכנסנו לאולפן, מלכדנו אותו והודענו לשדרנים שיודיעו עכשיו לכל כוחות הצבא להתפרש על הגבול כדי להתגונן מפני כיבוש מכל הכיוונים, וכמו שצפינו זה עבד, השלב הבא היה להתקשר לרה"מ הביתה ולהודיע לו שעורכים בחירות, ואם לא, אנחנו נתקוף את ביתו בטענה שמחבלים השתלטו עליו, והוא בעקשנותו הטיפוסית לא הסכים, ואז נרי ואני הלכנו, לאקדמיה, ליד ביתו, ופוצצנו אותה, אז התקשרנו אליו והודענו לו שהבית הבא הוא שלו, נראה ממש מסוכן, אבל אני צריך את החופש שלי, ולא איכפת לי למות בגללו, במיוחד עכשיו שנרי לצידי, נתנו לו ארבע שעות לחזור אלינו לפלא-פון שלי, בינתים הלכנו לשבת לקפה, אני הזמנתי צ'וק ולטה, נרי הזמין מיץ תפוזים, ועמית, הוא הזמין קולה, וכרגיל, קניתי לכולם בן אנד ג'רייס, קרם עוגיות, הטלפון צלצל, וכרגיל לא עניתי, כי המספר היה חסוי, אני לא עונה לכאלה שיחות, אחרי חמש דקות הוקפנו ביחידת אבטחה מיוחדת של רה"מ הם לקחו אותנו למעצר, לצינוק שם אנחנו יושבים ונשאר לשבת לנצח כדי לספר את סיפורינו לאומה.
Posted by jk at 01:37 AM | Comments (0)
November 18, 1998
ריק מתוכן
10.1 ריק מתוכן
E G#M
ריק מתוכן אמר הבחור להר
E G#M
ריק מתוכן, כן זה אני
A C#M
כי בימים קשים, אני לא שומע כלום
A C#M
כי בזמנים קשים וגם במצב עגום
ריק מתוכן, כבר לא אכלתי ימים
ריק מאוכל, מסוכן מת ובלי סמים
כי בלי אני עצמי כבר לא נודע
כי בלי עצמי אני מטורף
עבר שבוע, עברה לה עוד אהבה.
חלף לו עוד יום, ועוד אכזבה
עם בחורים זרים שותה לו ברחוב
ובחורות זרות שלהן עושה רק טוב
D C
עושה טוב עושה טוב
ריק מתוכן, ואני נשאר מאונן
איך לי תוכן, מקרא לו סיפור אהבה
בלי עוד בחורים, ובלי עוד בחורות,
בלי עווד הסברים את הווריד לחתיכות
Posted by jk at 01:49 AM | Comments (0)
October 10, 1998
כל(ב)תי המתה
6.3 כל(ב)תי המתה (או סתם חוסר מקוריות מצידי)
כשהגעתי הביתה כבר ידעתי את זה, השאירו לי הודעה בביפר, אז ידעתי למה לצפות, או לפחות חשבתי שידעתי, נסעתי בשביל הגישה לכיוון החניה, האטתי , פה תמיד יש מהמורה, עוד שניה האבן שפה הבולטת, בום!, לא נורא, לחצתי על השלט, ודלת המוסך נפתחה, אני פשוט לא זוכר אף פעם שהיא נפתחה בכזאת איטיות, כאילו גם היא ידעה...
התכופפתי בכדי לעבור תחת הפסים הלבנים , היה כתוב עליהם "משטרה – אין מעבר" אחד המשפטים הכי טפשיים ששמעתי בחיי, ואז ראיתי על הרצפה, ליד האח, שוכבת לה בשלווה אלוהית, כל(ב)תי המתה, אני יודע שזה רוע לב מצידי להגיד כך, אבל מאז שהתחתנו היא פשוט נהיתה כך, לפני שהתחתנו היא היתה מושלמת, שיער שחור חלק ארוך עד אמצע הגב, לבנה כמו סיד, כשהיא הלכה לא נשמע רעש, כאילו בעצם היא מרחפת באוויר.
עד החתונה הכל היה מושלם, חיינו ביחד, חלקנו הכל, אני ניגנתי והיא שרה, עד החתונה, שעמה גם בא ליל הכלולות המיוחל, זה נשמע די נדוש אבל שנינו, או שאולי בעצם רק אני, העדפנו לשמור את הפעם הראשונה לחתונה, זה לא שהיינו בתולים, פשוט אחד עם השני לא שכבנו עד החתונה, זה היה הלילה הנורא בחיי, אני לא חושב שהוא היה יכול להיות גרוע יותר, מי בכלל רצה להתחתן בקיץ?, נדמה לי שזה היה ההורים שלה.
בליל הכלולות הכל היה שונה, הגענו לחדר במלון והזמנו שמפניה, בכל יום אחר היו מביאים לנו לחדר שמפניה צוננת עם עובד סימפטי ונחמד, לבוש במדים מהודרים, אבל לא, יש להם אירגון והיום הוא בשביתה.
אז על הדלת דפקה אישה שמנה ושעירה שצעקה – "שירות חדרים", פתחנו את הדלת, היא הטיחה בנו את השמפניה והלכה לדרכה, לדעתי היא אפילו לא עבדה במלון, השמפניה היתה זולה וחמה, המצעים על המיטה לא היו מסודרים ואף יותר מזה לא היו מים חמים באמבטיה, אז החלטנו להמתין עם ממוש אהבתנו ליום אחר, ארזנו את המזוודות ונסענו הביתה, באותו לילה נהגתי כל כך מהר שאני לא יודע אם זו היתה סופת ברקים או שכל חצי דקה צלמו אותנו מצלמות משטרה, בכל מקרה חזרנו לביתנו ושם הלכנו לשון, למחרת המשכנו עם חיינו כאילו אפילו לא התחתנו.
רגע ממוש אהבתנו נדחה לילה-לילה עקב תירוצים מכל צד עד שזה היה בלתי נמנע, יצאנו לטיול לדרום, ובלילה, בירח המדברי ולאור הכוכבים היא נשפה עלי עשן מהסיגריה המסריחה שלה (היא התחילה לעשן רק בגלל העבודה, היא תפסיק עוד חודש, שיגמר הלחץ – כן, בטח) ואמרה "עכשיו, אני רוצה אותך, בוא נעשה את זה פה, אף אחד לא יגלה, נו???", ומה לעשות הסכמתי, זו היתה אחת הטעויות הגדולות של חיי, לא עושים כזה דבר בספונטניות, כי לדוגמא היא לא היתה על גלולות (זה יפגע לי בגזרה, ואז איך אני אדגמן???)
ולי לא היה קונדום.
שבועיים אחרי זה כבר היו לה בחילות והקאות בבוקר, בעצם תמיד היו לה בחילות והקאות, פשוט עכשיו קודם הבחילה ואז ההקאה, ועד היום היא קודם הקיאה ורק אז היתה בחילה מהקיא, וכמובן שרק לי זה קורה, והיא בהריון, לא שזה נמשך זמן רב, עם התזונה הלקויה שלה היא הפילה כבר אחרי חודש, עוד לפני שהיתה לה בטן.
ואז הגיע הרגע החשוב שלנו, לראות איך אנו מחזיקים בעתות משבר, ומסתבר שאנחנו לא, היא רצתה לצאת לחופש, לשכוח מהכל, ואני, אני רציתי להשאר, זו היתה התקופה הכי לחוצה במשרד, אבא בדיוק פרש לגמלאות ואני ואחי הגדול נשארנו לטפל בכל, חברה מזדיינת, מי בכלל צריך חיזוי של מניות. אבל מה לעשות, עסק משפחתי.
אז היא הלכה לבד, שילמתי על כל ההבראה שלה באיזה חוף בדרום צרפת, וכשהיא חזרה אחרי חודש היא כבר היתה שזופה והשיער שלה היה צבוע בבלונד, ומה לי היה כבר לעשות בנידון – להגיד לה כמה שהיא יפה, ואיך היא נהנתה ואם הכל בסדר.
עד ש...... יום אחד הכל נחרב, באג אלפיים מזדיין, למה הוא היה צריך לפגוע דווקא בחברה שלנו?, חודשיים כל המחשבים שלנו היו מושבתים ואני ואחי חזינו מניות לפי קוביות של D&D ולפי ציורים בקפה, מסתבר בסוף שזו דרך אמינה בערך כמו המחשבים המטומטמים שלנו, אבל לקח הרבה יותר זמן, אז הייתי נשאר שעות נוספות במשרד והיא היתה הולכת לרוץ ולהתעמל והכל בשמש, מה קרה לצבע היפה שלה????
לבסוף סידרו לנו את המחשבים והחלטתי לקחת איתה חופש ולנסוע לאנשהו, מומלץ מדינה שלא היינו בה אף פעם, היא בתור דוגמנית הייתה ברוב העולם, וגם אני, ואז זה עלה במוחנו – המשפט המפורסם – "ובעפולה היית?" ונגענו למסקנה שלא, לא היינו בעפולה, וצריכה להיות סיבה ממש מוצלחת למה לא היינו בה, אבל בכל זאת, שכרתי לחודש פנטהאוז בעפולה והחלטנו לחגוג שם.
אבל כבר לא יכולתי לגעת בה, היא לא היתה אותה אחת שהכרתי, אז ישבנו לנו שנינו במיטה, לחלוטין בלי מה לעשות ואז היא הוציא את זה מהכיס , זה נראה כמו אקמול, רק בצבעים, והיא אמרה לי שזה הטרנד החדש, ענינים ובלגאנים, ומה לעשות, אני גם צריך.
אז החלטנו שלא להחליט, היא המשיכה עם הסמים ואני, אני ישבתי לי בגשמי דצמבר הסוחפים, בוכה על טעותי, למה, למה היא ככה?, זה בטוח לא היא, רוח נכנסה בא, ואני לא יכול להוציא אותה ממנה.
כבר פברואר ועוד מעט היום הולדת שלי, היא בטוח לא תזכור, אז הזכרתי לה בעקיפין משהו בסגנון "ביום שבת יש לנו ארוחת יום-הולדת עם ההורים שלי".
בערך באמצע מרץ החלטנו לנוח אחד מהשני, היא תקבל את הבית בכפר ואני, אני אשאר לגור אצל אחי, לפחות עד שהענינים יתבהרו, כבר לא ידעתי מה לעשות, אחי אמר לי שאם היא תמות מסמים קשים, וזה רק שאלה של זמן עד שהיא תמות, אני אקבל הרבה כסף מהביטוח, אבל כסף כבר לא עניין אותי, רציתי שהיא תחזור למה שהיא היתה פעם, שתחזור להיות ילדה.
אז התחלתי לצאת עם אחי למועדונים של סטודנטים, נראינו בגיל, אני אישית כי אני באמת בגיל, והוא , הוא כי תמיד הוא נראה קטן, ושם היינו מכירים נשים, סטודנטיות בנות עשרים ושתים, גם הם היו על סמים, אבל פשוט לא היה לי אכפת מהן, אז הבלגתי.
עד שיום אחד הכרת את מרי, מרי היתה מושלמת היא נראתה בדיוק כמו כל(ב)תי לפני הנישואין, משהו מיוחד, באתי אליה במשפט נדוש כמו – "לא היינו פעם באיגרוף תאילנדי ביחד?" והיא קנתה את זה, אחרי שבועיים כבר גרתי אצלה.
כשמרי שמעה שאני עדיין נשוי זה הפריע לה אבל היא הבליגה, כי היה לי כסף, ואני לאט לאט הבנתי שצריך להפטר מליז (כלבתי), אז היינו יושבים לילות לתכנן את זה, דברים בסגנון להזרים לה LSD לאספקת מים, לטבול את הלחם שלה בPCP לפני שהיא בבית, אבל אף פעם לא היינו רציניים.
עד שאתמול מרי באה אלי, ואמרה "תקשיב, אני לא יודעת אם זה חשוב, אבל אני פגשתי את אשתך, דברנו, ושכעתי אותה להתגרש, ואם לא, אז..."
Posted by jk at 01:36 AM | Comments (0)
July 16, 1998
זר, ואם זר לא מדברים
7.2 זר, ועם זר לא מדברים.
זר, אבל עם זר לא מדברים, ככה זה היה, ישבתי שם וחיכיתי שמישהו ידבר איתי, מוזר, אבל אף אחד לא, אולי כי אני זר, ואולי כי אני מוזר. ניסיתי לתקשר איתם אבל ממש לא הלך לי, לא הבינו אותי ואני לא אותם, הרגשתי כמו חיזר, זה די מוזר. אז הכל השתנה, כשבמוחי עברה מחשבה, זר זה בתוכך, זר זה כי אתה מנכר את עצמך, וכל עוד תרגיש זר תהיה אחד. להיות זר תמיד היה הקטע שלי בלברוח ממציאות, תמיד נקשרים אל הזר, כי הוא מחצין את מה שכולם מסתירים, כל אחד רוצה להיות כמוהו אבל מפחד לגלות כי ילעגו לו, זר ולא מוזר. הכל נגמר בתיכון, כשכולם היו זרים, ולכן לא הייתי שונה, מוזר לא?, כולנו היינו זרים אבל אני הייתי המוזר היחידי, זר ולא מוזר, מוזר אך לא חיזר, הרבה לפני שכולם חשבו על משהו אני כבר הייתי עמוק בתוכו, אולי כי אני יכול לחזות את העתיד ואולי כי אני סתם מוזר, אולי כי מיציתי ואולי כי כולם מעריצים אותי ועושים כבקשתי ולנצח מוגשם רצוני, לכולם אך לא לי, אני יכול להסב הרבה אושר לכולם, אך לנצח אני אסבול, לנצח אהיה הכבש, זה ששוחטים כדי שלא יהיו רעבים, כדי שלא יהיה קר וכדי להקריב קורבן, בעצם זה לא כל-כך רע לעכל את הסבל של כולם כדי שהציבור יהיה מאושר, לא כל-כך רע. אבל עד מתי?, למה תהליך השחיטה כל-כך ארוך ולמה הסכין חותכת לנצח? עד מתי אצעק מכאב לשווא כדי שמישהו ישמע על הרצח, ומתי את זעקותי לא יכסו מטוסים, שכולם ישמעוני לנצח, את הבכי ללא דמעות, הכאב ללא האודם, הדם ללא המכות, ומתי או בעצם איך יגמר הכאב?, האם במוות בשני חלקים או בחיים שלנצח, שיהיו ארוכים, אלמלא הקללה בעצם הכל היה יותר קצר הנצח האתמול ואפילו המחר, הכל היה חולף לפעמים יותר מהר, רק זורמות השנים, ואולי יום אחד אחרון להפעם, יקום אדם שונה, אדם ללא טעם, שיכריז על סוף לכאב, על מוות לנצח, לא עוד יסורים, את זה אומר לבטח.
Posted by jk at 01:39 AM | Comments (0)
June 01, 1998
טרוטוש
11.1 טרוטוש
היא התעקשה לשון על הרצפה, אש מה אם היו 4 מיטות בחדר, הרצפה מספיק נוחה לה, כמו איזו כלבה מסכנה ופגועה, נשכבה לה לאט, והתכסתה בשמיכה הוורודה, לא הבנתי מה כל כך מיוחד בה, מה גורם לבן אדם להקשר לשמיכה, ועוד כזו, מהשמיכות שצמודות אלייך מגיל ארבע, וכבר כמעט מריחות כמוך, סופגות את כל מה שעבר עלייך, הלילות הקרים, לילות הקייץ שבהם הזעת, כל החלומות הרטובים והלילות שקמת עם זיעה קרה מסיוט, הסיוט הכי גרוע שלי היה להיפרד ממנה, לא חשבתי אף פעם על איך אני אגיד לה את זה, זה תמיד נראה הרבה יותר קל מאייך שזה היה, זה אחד הדברים שהכי קשה לי להוציא מהפה, זה הדבר הכי מפחיד שיש, אני לא יודע להפסיק, אני לא. אז החלטתי לשים לזה קץ, אני אחכה עד שהיא תרדם ואקח את המחט, אני אזריק לעצמי דם שלה, כל לה יש O+ ולי יש A+ ואני אמות מהרעלת דם, ואף אחד לא ידע, רק אני אמות ואפטר מהבעיה שלי. וכיום, שלוש שנים אחרי הרגע, אני לא יודע האם עשיתי את הדבר הנכון, היכול להיות שהייתי צריך להגיד לה ולא לפגוע בה כך, כי הרי כיום היא לא יודעת למה נפרדנו, היא חושבת שסתם, ולא כי אני לא הייתי ישר, ואולי לא הייתי ישר רק כי לא אהבתי, ואולי לא אהבתי כי זו הייתה התקופה, אבל בכל מקרה, בפעם הבאה שארחף לי ברחובות תל-אביב ואראה אותה, ולמרות שאין לי שום רגש כלפיה, אשוק לה לשלום ואגיד לה את האמת, רק כי באמת יש קסם מיוחד, ובשקר, יש רק חמלה למשוקר, לזה שאינו יודע מה באמת עבר, ועכשיו, אחרי שעברתי את שני צידי המחט, אני יודע איך זה מרגיש, ואני אפצה, אני אשנה, וטרוטוש, היא בכלל לא קשורה, היא פשוט היתה זו שעזרה לי להחליט בתקופה ההיא, היא זו שראיתי ואמרתי, לעזאזל אני לא באמת אוהב, ראיתי איך לא אוהבים ולמדתי לא לאהוב, שבד"כ נשמע קל אבל במקרה שלי היה זה יותר קשה מלאהוב. יותר קשה אבל יותר טוב. אז בדיעבד, ארבע שנים אחרי שהכרתי אותה, אני מצטער ואני מקווה שתסלחי.
Posted by jk at 01:52 AM | Comments (0)
April 01, 1998
נעלי הבית
6.1 נעלי הבית
עוד לילה עבר ונשארו רק עוד שתי לילות עד הביאה (או ככה אני חושב) אחרי זה הכל ישתנה, לא עוד חיים חסרי תכלית אני אגיע, אציג את עצמי בפניו, והוא בתמורה יתן לי את הכח, אני אשים את הכח בתרמיל שלי, ביחד עם כל החפצים מהמסע ואתחיל בחזרתי אל העולם, שם אציג את עצמי ואצטרך לאגור את ההמונים סביבי, אני מרגיש די מטופש עקב המסע הזה, בסך הכל מי היה חושב שאני שפוי, יצאתי מחדרה עם תיק שבו יש זוג תחתונים, לבשתי ג'ינס בלוי וחולצה לבנה (ובועז הוסיף שאני אף פעם לא לובש חולצות לבנות) ונעלתי נעלי בית, עמדתי לי בצומת הראשונה וחיכיתי שמישהו יעצור (או אולי יעזור?) לי, המכונית הראשונה שעצרה היתה טנדר עם ארבע פרות בפנים, לא פרות אמיתיות אלא בחורות ממש שמנות, לדעתי הם סתם פריחות מכוערות, נסעתי איתם עד הצ'ק-פוסט ומשם התחלתי ללכת ברגל עד עכו, נשמע מטורף אבל לא רציתי לתפוס משם טרמפ בלילה, ישנתי על הכביש המהיר ובבוקר כשקמתי שמתי לב שאין לי עוד הרבה ללכת עד עכו, שם אני הרגשתי שאני אגלה אותו, אבל לא, כשהגעתי לביתו אמרו לי שהוא ירד בחזרה לתל אביב, אז בקשתי להשתמש בשירותים שלהם, החלפתי תחתונים התגלחתי ויצאתי לי למחלף הקרוב והתחלתי לעצור טרמפים עד תל אביב, הטרמפים היו די שגרתיים, רוסי זקן ששתה ודקה בזמן שנהג, דוס שניסה להחזיר אותי בתשובה (אבל כולנו יודעים שהוא עצר לי רק כי אני נראה כמו בחורה) זקנה שהיתה בטוחה שאני נכדה שלה, ובסוף היה גם איזה אחד דלוק שלקח אותי ללה-גרדיה כדי שאני אשב ואפגוש את ההוא, ידעתי שהוא ישב בפאב הקבוע שלו באחת הסימטאות של רחוב המסגר, קראו למקום "הוידוי", והמקום נראה כמו בית משוגעים מיניאטורי, כולם לבושים כמו סרט גרוע משנות השבעים, מדברים קרוב מדי אלייך, נגשתי אל הברמן, שגם נראה הבן אדם הכי מוזר שם, ושאלתי אותו איפה מוטי, הוא אמר לי שמוטי לא יגיע היום כי הוא מפשנצ מישהי אבל שהוא יכול למכור לי, אמרתי לו זו לא הסיבה שחיפשתי את מוטי אז הוא אמר לי לחזור מחר, אמרתי לעצמי שאם אני כבר בתל אביב אני אלך לבקר את מקם, הרי הוא בטוח בבית וגר לבד, הלכתי ברחוב המסגר עד הקרייה ואז עליתי עד אבן-גבירול והגעתי לבית של מקס, לא מקום מלהיב אבל בהחלט בית, דפקתי על הדלת לפחות חצי שעה לפני שמקס הואיל בטובו לפתוח, בהתחלה הוא לא זיהה אותי ואז הוא שם משקפיים, יש משהו נורא מגוחך בלראות מישהו בבוקסר ומשקפיים, אבל מקס בשלו, ראיתי על הרצפה ליד הנרגילה שני בקבוקי ודקה, חבילת קלפים ושתי בחורות, הנחתי שאו שהם משחקים סטריפ פוקר או שהם ממש שיכורים, בכל מקרה הייתי צריך חברה אז הצטרפתי, אחרי דקה הסתבר שהם ממש-ממש שיכורים כי הם שיחקו מלחמה כשכל הקלפים ביד שלהם וכל אחד בוחר איזה קלף להוריד ומתי, זה היה נורא משעשע לצפות, אחרי שמקס הפסיד הוא לקח את אחת הבחורות לחדר ולחש לי באוזן "תעשה אותה" אמרתי לו בקול רם שאין לי מצב רוח אז ישבנו ודיברנו איזה רבע שעה ואז החלטנו להזמין סרט ב"הום סינמה", הזמנו איזה סרט חצי אירוטי מטומטם ובזמן שראינו אותו עשיתי לה רייקי בצוואר היא לא הבינה מאיפה יש לי כזאת אנרגיה ביד, ניסיתי ללמד אותה שהכל קשור בלהתמקד ולא לחשוב על כלום אבל היא לא הבינה איך אני מצליח לא לחשוב על כלום ואז הבנתי שזהו, היא לעולם לא תבין, אין סיכוי, הצעתי לה ללכת לטיול קטן ברגל והיא הסכימה, כנראה שזה היה כי היא לא הכירה אותי מספיק ולא הבינה מה זה טיול "קטן" בשבילי, השארתי למקס פתק שבו היו כתובות שלוש מילים "פשנצתי את פזנקית", התחלנו ללכת את כל אבן גבירול לכיוון הבית של ההורים שלי שהיה ברמת השרון וכל הדרך דיברנו על הצבא שאני צריך להתגייס אליו בעוד כמה ימים, וכמה קשה יהיה לי לאבד את השיער, ובסוף הגענו למשימה שלי , והסברתי לה שאני , עוד לפני הצבא צריך לאבד את בתולי, היא לא הבינה איך בחור כמוני שכל-כך אקטיבי יכול להיות בתול, היא תמיד הרי היתה שומעת על בחורות שנמצאות מסביבי ואף פעם לא הניחה שאני מחכה לראשונה שלי, כל הדרך היא זבלה את השכל איך זה שאני היחידי מהחברה' שלי שמאמין עוד באידיאולוגיה, ואז הגענו לבית של ההורים שלי, המקום לא השתנה בשבוע שלא הייתי בו (אפילו מפתח לא החליפו), הכל אותו דבר, ירדנו אל חדרי והמשכנו לדבר, היא לטפה את השיער שלי, ואמרה שחבל שאני אסתפר עוד שבוע אמרתי לה שאני אחיה, הרי דבר לא משתנה וכולנו צריכים לתרום, היא נשכבה על המטה שלי בזמן שאני נגנתי בפסנתר את אחת היצירות שלי, היא הופנטה מהמלודיה ולא יכלה להשתלט על עצמה, היא נעמדה מאחורי, הסיטה את שיערי מהעורף והתחילה ללקק את הצוואר שלי, הוקסמתי מהמגע עד צמרמורות קלות בגב ( או שסתם הייתי חרמן אש) והתנשקנו, נפלתי אחורה על הרצפה והכנסתי יד מתחת לחולצתה, היא בניגוד אלי הכניסה את ידה אל תוך המכנסיים שלי, תפסה את הזין שלי חזק והתחילה לעשות לי ביד, ביד השנייה היא פתחה לי את הכפתורים והורידה את הג'ינס שלי, היא ירדה לי, אני לא האמנתי, כאילו למה היא יורדת לי (רק אידיוט שואל כאלה שאלות), ואז הבנתי הכל, קמתי שאלתי אותה אם היא רוצה קפה והי אמרה שלא, שאלה אותי למה קמתי ואמרתי באדישות "כי את זונה, וחוץ מזה תמסרי למוטי שהוא לא הצליח להכשיל אותי במבחן", התיישבתי והתחלתי להתפלל, להתפלל שכל העולם יעלם, היה נדמה לי שעברו ימים עד שמוטי דפק על דלת הזכוכית ואמר לי שהצלחתי במבחן, שאלתי אותו מה לעשות עכשיו כדי למצוא את עצמי, והוא אמר לי ללכת לשלושה לילות ביער וזה מה שעשיתי ארזתי תיק ונסעתי לדבר הכי קרוב שמצאתי ליער, בן שמן , מין מקום כזה מוזר, התישבתי על האדמה וחיכיתי, ואני עדיין מחכה לגאולה*.
Posted by jk at 01:34 AM | Comments (0)
February 03, 1998
סיכום\פשנוץ אחרון
5.4 סיכום \פשנוץ אחרון
אז זהו, סיכום של שלוש שנים אחרונות בכמה עמודים, שלוש שנים על הנייר, כשאף אחד חוץ ממך לא יודע באמת על מה כל סיפור נכתב, אם הייתי יכול באמת להגיד ולכתוב איך הכל באמת קרה חצי מהאנשים שאני מכיר כבר היו רוצחים אותי, והחצי השני היו מודים לי על דברים שעשיתי למענם בלי שהם ידעו, אבל ככה זה, אי אפשר, אז אי אפשר להגיד מי זאת פשנצית, למרות שאני די בטוח שהיא יודעת, גם המלאכית מודעת לעצמה, אבל לא מודעת למסרים הסמויים, עם ג'קי לא דברתי כבר יותר מחצי שנה למרות שאני יודע שהיא כבר לא חושבת עליי, אבל מה לעשות החיים ממשיכים, בחמש וחצי אחרי הצהריים ביום שבת (נשמע כמו שיר של שלמה ארצי), יושב בבסיס וחושב, ומה שעולה במוחי שונה לגמרי ממה שכתבתי, נכון שאף-פעם לא ניסיתי סמים, ואני לא מעשן (סיגריות מגעילות אותי), ולשתות אני לא שותה הרבה (למרות שאני יכול), אז כבר איזה דברים רעים אני עושה?, במה אני מופרע?, כמה קטינות כבר בעלתי?, כמה פעמים ציירתי גרפיטי, לא יותר מדי, בסך הכל אני ילד טוב, זה לא שאני לא רוצה להיות רע, פשוט הרוע לא מושך אותי, בניגוד להרבה אחרים, ופה הטעות של כולם, אותי אף אחד לא יכול לחזות, ולעשות את מה שאני עושה, אני (ועצמי) עושה הכל למען עולם טוב יותר, ומה אני מקבל בתמורה?, ברגע שאני אגלה, אז הכל יהיה טוב יותר, בסך הכל ילד שבע-עשרה ושנתיים, בסך הכל עוד לא מנוסה, לא בשל, כשהתחלתי לכתוב את הספר עוד הייתי בתול, ודווקא אז התיאורים המיניים שלי היו יותר טובים, לא יודע, פשוט יום אחד נמאס לי להיות מזרון חברתי, נמאס לי להיות הכתף שכל העולם בוכה עלייה, אז החלטתי לכתוב, להחצין את הטירוף, ומקווה שמי שקורא לא יעלב, כי רוב הדברים לא נכתבו כדי לפגוע, חוץ מעלייך (מלאכית), ורוב האנשים עדיין חיים, ומי שכבר לא חי, לא יפגע, ומי שנפגע מוזמן לכתוב אליי אישית, בסך הכל אני מקדיש את הספר לשני אנשים שהשפיעו על חיי בצורה המשמעותית ביותר, לשני חבריי הטובים ביותר, וזה מוזר שהם החברים הכי טובים שלי, כי לא ראיתי אף אחד מהם כבר יותר מחודש, אבל אני יודע שברגע שאראה אותם הכל יהיה אותו דבר, השמש תזרח (איכם, אני לא אוהב שמש, אני יותר טיפוס של חושך) ונדבר כל אחד על מה עובר עליו בצבא, ועל הפשנוץ הנוכחי, כי בסך הכל מהם החיים עם לא רצף של פשנוצים, ומה זה פשנץ מעטים יודעים, ומי שיודע כבר יודע חצי מסוד החיים, ושוב בתור אלוהים אני יודע את סוד החיים ומוכן לגלות אותו.
Posted by jk at 01:33 AM | Comments (0)
December 26, 1997
4X4
5.2 4X4
היא חושבת שאני מצחיק, אני נעלבתי, היא לא ממש מכירה אותי, רק כמה שניות, וכבר חושבת שאני מצחיק, אני חושש לגורלה, כי היא לא מאבחנת נכון, היא לא קלטה שהמעטפת של הצחוק וההתנהגות המטופשת היא רק כדי לברוח מהמציאות, הרי זו הסיבה שאני ככה כשאני שם, כי אחרת, אם הייתי עצמי, הרציני, העקשן, ולא המצחיק והוותרן, לא הייתי שם, אלא כבר מזמן בכלא, בניגוד לסיוון, פשנצית חושבת שאני מיוחד, שאין כמוני, שהכישרון שלי מבוזבז שם, ושאני הייתי צריך ללכת כבר ללמוד, או באוניברסיטה או לבד, ג'קי אמרה פעם שאני ממש לא צריך את הצבא, ועם מלאכית אני כבר לא מדבר ממזמן, כבר חצי שנה, עם ג'קי פשוט לא יוצא לי לדבר, יכול להיות שסיוון ופשנצית באו בתור תחליף לג'קי ומלאכית, אבל לא, סיוון היתה משהו חולף של שבוע שגרם לי להבין כמה דברים חשובים, פשנצית היא לא מהטיפוסים שאפשר לדבר איתם, אלא רק לפשנץ אותה, וזהו, לא פחות לא יותר, הבעייה שלא אני זה שמפשנץ אותה, אני מכיר אותה לאנשים, והם מפשנצים אותה, לעומת זאת למלאכית בעיניים יש עדיין את אותה הבעה, גם כשראיתי אותה לפני שבוע, פשוט הסתכלתי בה ויכולתי לחשוב על זה שעדיין בתוך תוכה היא אוהבת אותי, וצריך רק לשבור את מחסום הזכוכית והכל יהיה שוב בסדר, עם ג'קי אני כבר לא מדבר, אני יודע למה, אבל מטעמי זהירות אני לא אגיד, הבעייה שלי היא ככה, המצב היה כמו שתיארתי עד אתמול, אתמול קרו יותר מידי צרופי מקרים משזה יהיה מזל, אתמול הגורל צחק, ושיחק איתי, הכל התחיל שפשנצית הלכה לקנות את המנה היומית שלה אצל בני, וסיוון שיצאה לאפטר, הלכה אליו, הרי בסך הכל הוא אחיה הגדול, היא שמעה במקרה את סיוון פולטת משהו עליי, או ליתר דיוק על מישהו חמוד בבסיס שקורא לעצמו אלוהים, מיד היא קשרה והן התחילו לדבר עליי, החליפו ביניהן סודות עלי, פשנצית דברה על יום שישי ואז ראיתי על המקום שהיא במחזור, סיוון דברה על הפעמים שעמדתי כאילו צלוב על הכביש, הם ממש הפכו זאת לפסטיבל, ואז סיוון קבלה טלפון שאומר שהיא צריכה ללכוד עריק, הוא נמצא לא רחוק ממנה, גם באותה עיר, היא מהר עלתה על המדים שלה, שמה את השרוך של משטרה צבאית ונסעה, היא דפקה על הדלת, מלאכית פתחה אותה, היא שאלה עם אחיה נמצא, והיא השיבה בשלילה, ואז סיוון זיהתה אותה, היא שאלה אותה אם היא המלאכית שלי, כי היא ראתה אותה בתמונה אצלי, מלאכית אמרה שכן, והתחילה לדבר, אמרה שקרים ודברים שלא קרו, רק כדי לסכסך ביני לבין העולם, בנתה לעצמה חומות של מידע כוזב, רק כי רצתה להפיל אותי מהם, ואז סיוון פלטה בטעות, שאלה אותה – "אם את ידידה כל-כך טובה של חברים שלו, למה שלא תגיעי ביום שישי?", ואז מלאכית הבינה, שיש חיים אחריה, היא שאלה את סיוון איפה להיות ביום שישי, וטרקה את הדלת, מהר היא התקשרה למרקו, הרי הוא חבר טוב שלי מזה שנים, שאלה אותו וטחנה ממנו מידע, הכל עליי, ובתמורה לזה הביטחה לו, וכמובן שקיימה, מין של החיים, מרקו לא יכל להתאפק, הוא התקשר אליי וסיפר לי את הכל, ופתאום הבנתי שמשהו גדול ממני קורה, יצאתי מהבית ולקחתי טרמפ לכיוון המרכז, הנהגת נראתה לי מוכרת, ואז היא אמרה – "אתה לא היית אצלנו בבית לפני חצי שנה, באת לבקר את…", ואז השלמתי מהר "ג'קי", ואמרתי "כן, מה שלומה באמת?", בטון איכפתי, למרות שממש לא היה לי, אמה השיבה " בסדר, היא עברה לגור פה לא מזמן, לומדת בבית הספר הישן שלך", לא הבנתי איך היא ידעה איפה למדתי והכל, אבל הפנמתי, יצאתי מהמכונית ונכנסתי לבורגר, שם ישב מרקו, לידו ישבה דמות מוכרת, מלאכית עם חיוך של שטן על שפתייה, חיוך של "כרגע שכבתי עם חבר שלך", ממולם ישבה ג'קי, עם מישהו שכראה היה חבר שלה, היא לא זיהתה אותי בלי השער, וטוב שכך, ואז מרקו אמר, הכנתי הכל למתנת יום ההולדת שלך, תהיה אצלי בשש, חזרתי הביתה עם מבט עצוב בעיניים, והכנתי את עצמי נפשית לרצוח את מרקו, באתי בשש, הדלת כבר היתה פתוחה, מולי היו ארבע בחורות, סיוון, פשנצית, ג'קי ומלאכית, שלושתן על הברכים והמרפקים, בתנוחת כלב, מרקו שאל אותי את מי מהן אני רוצה קודם, שלפתי מכיסי את הארנק, הוצאתי ארבע קונדומים, נכנסתי עם ג'קי לחדר ראשונה, כעבור עשר דקות יצאתי, אמרתי למרקו שאני רוצה לעשות את סיוון בשרותים, הוא שאל מה עם ג'קי, אמרתי לו שהיא נחה ומתאוששת, נכנסתי לשרותים עם סיוון, שמעתי את מרקו מצמיד את אוזנו, הוא שמע את הדפיקות אל הדלת, את הצרחות, ואיך הכל הפסיק, ברגע שסיוון השתתקה זרקתי אותה הצידה, ואמרתי לא שיכניס את מלאכית, הוא הכניס אותה, בשנייה שהיא נכנסה נשמעה צרחה, ואחרי זה עוד הרבה צרחות, עד שגם היא השתתקה, יצאתי מהשרותים ואמרתי למרקו שהיה ממש טוב, יצאתי עם פשנצית מחובק החוצה והלכתי, היום בבוקר בעיתון הופיעה הכתבה הבאה "צעיר בן 19 רצח בדם קר שלוש נערות, שלושתן מתו מחנק עי קונדום שנקשר לצוואר, לא נמצאו סימנים לקוים יחסי מין בכוח, למרות שהנערות היו ערומות, הצעיר נעצר לחקירה שבמהלכה טען כי חברו עשה זאת, השם והפרטים שהו נתן לא היו קיימים, המחלקה הפסיכיאטרית בדקה וגילתה כי לנאשם אין נטיות סכיזופרניות", איזו דרך להתחיל את הבוקר….
Posted by jk at 01:31 AM | Comments (0)
December 12, 1997
האיש שראה הכל ועולמו חרב (הבלדה על שם בדוי איציק)
5.1 האיש שראה הכל ועולמו חרב (הבלדה על שם בדוי איציק)
שם בדוי איציק החל את מסעו אליי בערך בגיל 7, כבר מאז כל חבריו בזו לו, שם בדוי איציק החליט שהוא יהיה מאגר המידע כבר אז, כל דף שעבר דרכו, כל ספר, חוברת או עיתון, הכל שם בדוי איציק קרא, רק בשביל לדעת, כבר בכיתה ד' שם בדוי איציק ידע יותר מהמורים, ובכיתה ו' החליט לפרוש מביה"ס בכדי להתחיל את לימודיו האקדמאים, ובתור חבר בא עליי לבקש עצה, מה עליו ללמוד, הרי הוא מתעניין בהכל, אין דבר ששם בדוי איציק לא אהב, בתור חבר יעצתי לו ללמוד מדעי המדינה, הרי בתור איש אשכולות הוא יכול להצליח בפוליטיקה, שם בדוי איציק קבל את עצתי ובתוך שלושה חודשים היה לו כבר תואר במדעי המדינה, אז הוא היה כבר בן 13, ולבר-המצווה שלו קבל במתנה מחשב, לא סתם מחשב אלא אחד מהחדישים במדינה, מאלה שיודעים לעשות הכל, אבל זה לא הספיק לשם בדוי איציק, הוא בא ופירק את המחשב רק בכדי לבנות אחד לבד, יותר משוכלל, ובכדי להוכיח את חכמתו שם בדוי איציק אפילו כתב לבד שפת תכנות, היה נדמה כאילו לשם בדוי איציק היה הכל בחיים, חברה יפיפיה שהכיר עוד מהגן ונדמה שהיו זוג מושלם ואף פעם לא רבו, הורים עשירים, כל מה שאי פעם רצה, אפילו הצבא הכניס אותו ליחידה מודיעינית סודית, כשיצא שם בדוי איציק אל הצבא והחל את חייו האזרחיים, קיבל מאות הצעות עבודה בחברות הי-טק גדולות, אך זה לא מה ששם בדוי איציק רצה, נראה כאילו כל מה שרצה זה עוד ועוד מידע, לאגור בתוכו, הוא עבד בתור ספרן רק בכדי לקרוא את כל הספרים בספריה העירונית, ולאחר שסיים איתם עבר שם בדוי איציק לעבוד במחקר למען האנציקלופדיה העברית, אך עדיין שם בדוי איציק לא היה מרוצה, הוא לא קיבל את מה שרצה, עוד ועוד מידע, ולכן בגיל עשרים ושלוש החליט לרוץ לרשות הממשלה, ומכיוון שאף אחד לא נטר טינה לשם בדוי איציק כי הוא היה מושלם הוא מיידית נבחר לרשות הממשלה, שם אגר עוד ועוד מידע, הוא כיהן כראש ממשלה עד גיל 40 ולא היה מעורב בשום פרשת שחיתות, שום עסקה מלוכלכת, ואף יותר מזה, בשנות שלטונו המדינה השתפרה, האבטלה נעלמה, הרחובות היו נקיים, היה שלום, אך בגיל שלושים ותשע שם בדוי איציק החליט שאין יותר מידע שהוא יכול לקבל מתוך כהונתו כראש ממשלה, ובגיל ארבעים הגיש את התפטרותו, ולקח את הכסף ועבר לאי בודד, שם עסק במדיטציה, יום וליל, נדמה היה שלא אכל כלום חודשים, הכל כי נמאס לו, הוא ידע הכל בעולם, לא היה יותר מידע שיכל ללמוד, הכל היה בתוך ראשו כבר, ואחרי שהבין את זה, לקח איציק את סכין הגילוח שלו וחתך את הווריד בצוואר, כדי להגיע אלי, אל אלוהים.
Posted by jk at 01:30 AM | Comments (0)
December 10, 1997
כאב ראש\קח כדור
4.3 כאב ראש\קח כדור
המצב נהיה קשה וקשה עד שנראה שאני לוקח פרוזאקים כמו אקמולים, אחד כל שעה, המצב שלי עדיין לא נראה טוב, זה כאילו זה לא המציאות אלא סרט ישן שאתה משחק בו, הרבה מאוד דמיון, מעט הגיון, כל הדמויות האחרות מחוסרות באינטליגנציה, שבת רביעית אמנם אך רק עשרים ושלוש יום, מה שמותיר שבעה ימים לחסד, הכל בגלל הדרגה, אני לא יודע על מי לסמוך, הקירות, הם מתמוטטים עלי, כבר לא נסגרים יותר, אני רואה בראשי לבנה אחר לבנה מכה בי, פוחדת מלהתקרב, אנדריך וקתרין כבר נפרדו, לפני שנתיים בערך, והתמימות נאבדה לפני חודש, הרוב לא יודעים על כך, וטוב ככה, כי בגבול הדק בין מציאות לנקודת מבט שלי יושב לו שומר שלא ניתן לעבור, אומר לי שלוציפר קורא בשמי, לזמן אותו אליו, לקרוא לי מהאור אל החושך, אבל אני, ילד האור, בורח מהקריאה בשביל שקירותיו מתמוטטים ולבה זורמת הלאה, הכח והרצון לחיות מתפוגגים אט-אט לשדה של כותנה אורירית ולבנה, הם שומרים עליו מהמוות, מהחושך, אני כבר לא יודע כמה צריך שישמרו עליי, יכול להיות שאני צריך להיות שם לעזור, כי שם יש לי הרבה יותר כח, הרבה פחות מציאות להתמודד איתה, אבל ממש הרבה פחות, שם אין מציאות, רק כאב שזורם כמו נהר אל תוך הפחד מהקיום, מחוץ למוות, אחרי השער, מחכה יקום נוסף בשבילי, מחכה דרך חדשה למציאות, אבל השער לא יפתח בקרוב, אני צריך לפתוח אותו, אבל אני לא יודע אם יש לי את הכח, קשה מאוד להשיג את הכח של להפסיק לרצות, זה קל כי זו דרך המפלט היחידה, הקלה, שם אף אחד לא אחראי עלייך, ופה כן, פה קשה, וקשה להתמודד עם הקושי, פה הכאב שלי רוצה לומר לי ללכת, לא להשאר, להמשיך לשון בבוקר עד שהקירות יסגרו עלייך, כי זו הדרך היחידה לברוח, לעבור את השער, ואף אחד לא יודע מה עומד אחריו, זו תהום די עמוקה לקפוץ אליה, וזו תהום די רחוקה מהישג יד, בתהום הזה מפחד מהלא נודע בדיוק כמו שהיכולת שלי לברוח קוראת לי, היא אומרת ברח, בעוד שאני לא מבין למה אני נשאר, קשה להתמודד כשאתה לא רצוי, ועוד יותר קשה כשאתה כן, כי כשאתה רצוי אתה צריך להוכיח את עצמך, פה אתה לא, מספיק שתאמר "אין עוד דרך" והמציאות שלך תחזור לאן שבאה, אל גיל שבע-עשרה המיוחל, אל תקופה של אומללות עוד יותר גדולה וכשהמוות דורש לצאת, המוות הזה לא עומד בדרישות שלך, אתה צריך דרך אחרת לברוח, מקום אחר להעלם, אל אי בודד או חדר סגור עם הרבה תרופות והרבה סמים, הרבה דברים לא נחוצים והרבה אהבה [דבר שחסר במצאי, וקשה מאוד להשיג, הרי אהבה ומין זה דברים שונים, ולשניהם יש השלכות, אהבה תזרע סבל, והכאב ופצעיה יגלידו, ומין, מין רק יזרע זכרונות על העבר, מחשבות על תקופות יותר טובות, לא תמצא בן אדם שלא מתחרט על הפעם הראשונה שלו, אבל תמיד כולם יגידו שהן היו עדיפות על הקודמות, תמיד הבאה בתור תזרע מצב יותר טוב, כי השנייה היא הסמל לתקווה, אבל עכשיו אני מרגיש את החושך קורא בשמי, אומר לי " אלוהים בוא איתי", הכאב והסבל מחזיקים לי ידים בעוד התקווה שלי למציאות נמוגה, לא יכולתי לתאר את זה יותר טוב מאשר שתי מילים אלו "עבר שחור", למרות שפתאום זה לא מובן לי אני אף פעם לא הסתמכתי על ההגיון, תמיד המלה הבאה עברה לי בראש ("פשנצ"), כמאין קישור בין אלוהים לברייה, מחשבה אחת יותר מדי הגיונית ופוף, המציאות נעלמת, הכאב נשכח, רק הסבל שעבר נשאר בעוד אני פוחד מהמציאות אך פוחד מקריסתה, בורח אל המוות כי אין לי ברירה
Posted by jk at 01:28 AM | Comments (0)
November 16, 1997
ברחתי אל הסמים הקשים
4.2 ברחתי אל הסמים הקשים
מר הופמן וגברת סימפסון יצאו לטיול אחר הצהרים הקבוע שלהם, הרי הם כלואים כל היום בבית האבות הזה שהם בנו מהכסף שלהם, זה היה מוסד אפל, חשוך שנראה כמעט כמו כלא, מקום שכל מה שאתה רוצה זה לברוח, הם יצאו אל השדה בו צמחו פרחי לבנדר סגולים, הם רצו בשדות כמו ילדים בני 18 שוב, כמו שני ילדים לפני גיוס, הם רחפו בשמיים בין הפילים המעופפים הורודים, מהר יותר ומהר יותר, עד שהגיעו למהירות חדשה שעוד לא עפו בה קודם, ואז מהשמים נפלו להם, כמו כוכבים בלילה אל האדמה, כמו כל האנשים, כמו בני אנוש, נופלים, אל הקרקע, פוחדים מהמוות, כי לא ניתן יותר להחזיק את זה, האדמה מתקרבת במהירות שלא ראו עד כה, מר הופמן מחזיק בידה, אוחז חזק עד שפתאום האדמה הופכת למים, והם צוללים עמוק ועמוק יותר, בין הדגים, בין הצמחים, שוחים ושוחים, עד שמהאופק נראה תמנון ענק שבא ואוכל אותם, הם לאט לאט נופלים אל תוך הבטן עד שהם מגיעים לשדה של כותנה, צמרירי ומרחף בין פילים ורודים, הם גוערים וצועקים, באים לדרוך עלייך, באים וצועקים, הם לקחו אותם, אל המוות, אל בריחה מהחיים אל הסמים הקשים.
לא נשאר מקום לחיות, העולם חרב, האש שרפה הכל, רק אני פה, נשארתי לספר על נפלאות העולם, נשארתי לגלות מה באמת.
לא אמרתי שאני אוהב אמרתי שאני שונא
Posted by jk at 01:28 AM | Comments (0)
November 15, 1997
כאב\מציאות נזילה
4.1 כאב\מציאות נזילה
המציאות בורחת ממני, לאט לאט כמו דמעות, כשאני מחזיק את עצמי מלבכות, הזמן עובר פה כל כך מהר, ושם כל כך לאט, כמו בכלא, רק שבכלא יש סיבה להמצאות שלך שם, פה אין, הכל לחינם, הכל כדי שתשתנה, למוטט את מערכת הערכים שלך ולבנות אותה מחדש, אבל יש אנשים שהמציאות קורסת תחתם, ולא נשאר כלום, זה כאילו הם נופלים אל תוך נהר, והזרם חזק מדי, הם צריכים כלים לזרום עם הזרם, או סירה, או מצוף, כל דבר שיועיל, כי הזרם חזק ואני טובע, בלי שום סיכוי להמשיך, ככה זה התחיל בעצם,זה כאילו שאם אין לך את הכלים אתה תעדיף לצאת כי הכלים זה בעצם רוב היותך, המציאות שלך קרסה, החברה שלך בת 15, וזה לא מפריע לך כי לחברים שלך יש חברות יותר קטנות, לא מפריע לך ללכת לקב"ן שזה בדיוק כמו פסיכולוג, ואפילו פעמיים בשבוע, לא מפריע לך לקום כל בוקר בחמש עם משהו ארוך ושחור בין הרגלים, שגם בדרך כלל הוא קר, לא מפריע לך שמעירים אותך בצעקות, ללכת לכל מקום בידיעה שבידיך הכח לקחת מאנשים חיים, לזרוע כאב והרס בכל מקום שאתה הולך, לא בא לך לפעמים לחזור לחדר המרופד? כדי שתוכל להשתגע קצת, להתפרק, להשתגע, לקחת שמונה פרוזאקים רק כדי שתצא מהדכאון הזה, מהכאב המתמשך והסבל שאופף אותך, כשהבסיס בשבילך מתחיל להראות כמו בית, ואתה מרגיש שלא אכפת לך כבר מלעשות שבתות, למרות שאמרת שחברה שלך תתאבד אם היא לא תראה אותך, רק כדי לצאת…, אז מה אם אתה מסתדר בבסיס אם אנשים, וחלק מהם ישארו חברים שלך, אז מה?, כי גם בכל בסיס יש את ה"רעים", אבל הם טיפשים, כי אחרת הם היו הולכים בדרך הטוב, והחכמים תמיד ילכו בדרכי, אסור אף פעם לשכוח שאני אלוהים, אלוהים בעצמו, שומר העולם מרוע, ומגן על החלשים, תמיד מלמד את הטפשים, אבל שונא טיפשות בעצמו, אבל נורא אוהב לעזור לאנשים, זה ה"תחביב" הכי גדול שלי, והזבל הכי נעים, כי אתמול לקבל ביסים היה יותר טוב מכל אורגזמה שקיבלתי בחיי, ועדיין אבל עדיין זה לא היה כמו לעזור, כי תמיד כשאנשים היו באים אלי לקבל עזרה, מוצא, דרך הם היו יודעים שיש תמיד פתרון, תמיד צריך מישהו מהצד שינחה אותם, כי אפילו אני, אלוהים, צריך לפעמיים הנחייה, בשביל זה יש את אלה שהולכים לצידי, הם לא אלוהים, הם גם יודעים שאני אלוהים, אבל הם עוזרים לי בבניה של העולם, בהקמת יסודות לתרבות עליונה, בלי ערכים טפשיים וחומריים, רק עם כאב, רק עם כאב, כדי שכשהכאב ילך ישארו רק אני ואתה, לבד, מבינים יותר, ולא פוחדים מהמציאות, כי היא לא תקרס יותר, האימפריה שתיוצר אחרי כן תהיה פי מיליון יותר חזקה מכל תרבות עד כה, כי היא תהיה מבוססת על אל אחד, שקיים וחי, וגם הוא לא כל יכול, כי אף אחד לא.
Posted by jk at 01:27 AM | Comments (0)
October 19, 1997
סיפור לפני השינה\זיון קל
3.4 סיפור לפני השינה\זיון קל
[שבוע אחרי שהסתפרתי, על כל מה שקורה פה]
היא ניגשה אלי ואמרה - "רק שתדע שאנחנו לא הולכים להזדיין היום", ולא הבנתי בכלל מה הולך, הרי בכלל לא רציתי, סך הכל רציתי מישהי שתהיה איתי ללילה, שתגביר לי את הבטחון העצמי, שתבוא ותגיד, לא נורא, אתה עדיין יפה, אז אין לך שער, אבל גבר במדים תמיד נורא סקסי, אבל לא, הם תמיד חייבות להיות ככה, כל הזונות הקטנות האלה, חייבות להיות רעות אלייך, כמו הקודמת שרציתי, היא שלחה אליי את כל הרמזים שהיא רוצה אותי, ואז פתאום היא הפסיקה עם זה, לא התקשרה יותר, לא שלחה מכתבים, לא הגיעה למסיבת גיוס שלי, אכזבה אותי כמו שאף אחת לא אכזבה אותי, ואז פשנצית באה, עם חיוך של מלאך, שחושבת שכל מה שאני עושה זה נפלא, בדיוק כמו ג'קי, אבל לא, היא לא רוצה אותי, היא מפחדת ממני, כמעט שמתנו ביחד, והיא עדיין לא רוצה להיות איתי, איך בן אדם אמור לחשוב?, הרי אחרי שהורדתי אותה דברתי עם החברים שלי, הם לא הבינו איך זה שלא קרה כלום, הרי היא באותה מידה יכלה ללכת עם חולצה שכתוב עליה "אני רוצה אותך, בוא ותזיין אותי", אבל היא אמרה שלא, אז אני נוטה להאמין לה, היא מתנהגת כמו המלאכית, כי כשאתה באמת רוצה לעשות משהו, ולא נותנים לך, כי אתה אתה, ולכל האחרים נותנים כי הם לא שונים, הם כולם אחד, ואתה חלק מהאחד הזה, אבל אתה שונה, אתה מיוחד, אבל הם לא נותנים לי להיות אני, הם רוצים שאני אהיה חלק מהם, גם אני רוצה, אבל אני רוצה בדרך שלי, אני רוצה לעזור, אני רוצה לתרום אבל לא נותנים לי, לא מאפשרים לי להיות מיוחד, קשה לי להסתדר עם כולם, אבל אני מצליח, קשה נורא, אבל כולנו צריכים לעבור את זה, לתת דוגמה, פשנצ, לא חשוב, לא נותנים לי, אבל אני, אני עברתי דרך איבוד ועצרו אותי שם, לא נותנים לי לעבור, הם ממש בני זונות, עד שאתה מוכן לאבד את עצמך, ונתת שיזרקו אותך מצוק, ויתרת על עצמך, נתת את כולך למען המטרה, אני חושב שזה לא הוגן, הם מקבלים כל אידיוט קטן, ורק אני שרוצה להשאר לא יכול, לא נותנים לי, תודה רבה וכל הכבוד לצה"ל, הם תמיד יקבלו את מה שהם רוצים, כי אצלם הכמות נחשבת ולא האיכות, בעוד אני, הפרפקציוניסט חייב איכות, בגלל זה אני שומר את עצמי למושלמת, יותר ממלאכית, יותר מג'קי, למרות שחשבתי שהם היו הנכונות, במבט אחורה אני רואה שמזל שלא קרה יותר מידי, כי למרות שיש טעויות שאתה חייב לעשות יש גם טעויות שאתה צריך להמנע מהם, כי אם תלמד רק מהניסיון שלך אתה תופתע לגלות מה יקרה, אבל אם גם תסתכל על ניסיון של אחרים אתה תדע לתגובות שאתה צריך לצפות להם. נחזור לעלילה שלנו, ברגע שראיתי את פשנצית ידעתי שכלום לא יקרה, למרות שרציתי אותה, כי לי לא מגיע כלום, לא עשיתי שום דבר השבוע שיגיע לי כזאת, אבל אם אני אשתדל בשבוע הזה אולי יתנו לי קצת על החשבון?, אולי האלים יפסיקו עם המשחק שלהם לכמה ימים, אולי אני אמצא פזנקית או פשנצית אחרת, פשוט ללכת ברחוב ולראות אותה, מושלמת מחייכת אלייך ואומרת לך "היי מה נשמע", זה נראה כאילו אתה מכיר אותה שנים, כאילו אתה קורא אותה דרך העיניים שלה, כאילו נועדתם אחד לשני, כי בסך הכל עבר עליי די רע בשביל שיגיע לי קצת טוב השבוע, וגם אם לא, אולי, העתיד תמיד כתוב מראש, אבל בעפרון ככה שתמיד אפשר לשנות אותו,
Posted by jk at 01:26 AM | Comments (0)
October 18, 1997
אל תלחץ על הכפתור האדום\מתי הכל נגמר
3.3 אל תלחץ על הכפתור האדום\מתי הכל נגמר?
לואיס יצא מהמשרד שלו בשעה חמש, או ככה הוא אמר לי, קיבלתי את השיחה בערך בשבע, ואז אמרו לי שזהו, קיבלתי את העבודה, חיסלו את לואיס, עכשיו אני נכנסת בתור הפקחית הבאה במפעל, נורא התרגשתי כי אחרי שלוש שנות מבחנים סוף סוף אני יכולה לעבוד, אחרי הסברים קצרים נכנסתי לחדר האטום, לקבלת תדרוך על הכפתורים, אמרו לי כל מיני דברים שמותר ואסור, אבל כל הזמן בהיתי בחלל, לא נראה לי חשוב, הרי סך הכל אני הצטיינתי בכל הקורסים שעברתי קודם, איפשהוא לימדו אותי שהכל בסדר חוץ מללחוץ על הכפתור האדום, אז עשיתי ככה, ימים שלמים עברו ושיחקתי עם הכפתורים, ניחשתי ושיחקתי איתם עד כל מצב, ככה הסתדרתי, ואז הוא בא, לבקר הוא אמר, או אולי לגזול, הרי אסור היה לי להכניס למשרד אורחים בגלל מצב הריגול, הרי עכשיו שאנחנו בשלטון עצמי וקפיטליסטי כל חברה דואגת לאזרחיה, אבל הריגול, כל תאגיד שומר על המידע שלו, ככה שומרים על תחרותיות ומתקדמים, אבל זה רק פרנק, החבר שלי, גם הוא עובד פה, אין בעיה, גם הוא בתפקיד מסווג, אין לי ממה וממי לדאוג, פרנק לחץ אותי אל השולחן, לא נורא, כמה כפתורים נלחצו, הכל בסדר, האדום מכוסה, פרנק לקח את אצבעו והעביר אותה דרך חולצתי, קורע את הכפתורים אחד אחד, זורק אותם באוויר, ואז קורע את החולצה, אבל אני, אני לא בחשק היום, אמרתי לפרנק להפסיק, אבל הוא, הוא רצה עוד, הוא לא סתם עלה שבעים ושתיים קומות ברגל כי המעלית מקולקלת, הוא רוצה תמורה, אמרתי לו להפסיק, הפצרתי בו, אבל הוא, הוא דחף לי לפה כדור ורוד סגול, פתאום קיבלתי את זה, את החשק, נתקפתי בהתקף חשק, למרות שלא רציתי לא יכולתי להתנגד לזה, זה כנראה איזה כמיקל חדש של התאגיד, אולי משהו ממעבדות הפיתוח, אני מנסה ומסנה בכל כוחי להתנגד לזה, ואז, לוחצת על הכפתור האדום, האזעקה התחילה לפעול, שומרי בטחון נגשו אל הדלת, באו וניסו לפרוץ, אבל הדלתות, הן כולן נעולות, על המסכים מופעים תמונות של טילים, משמידות את כל הערים הגדולות, בני ברק, ניו יורק, סיאטל, מול עיני אני רואה את עתידי, להיות עם פרנק לנצח לבד בעולם, מה עשיתי, מה עלה בגורלי, למה???, חיכינו יומים שהנשורת תגמר ויצאנו לרחובות, הרחובות היו מלאים במוטציות מכל מיני סוגים, לא ידעתי מה לעשות, למה אני פה עם הבן זונה האנס הזה, לבד בתור שני בני האדם השפויים היחידים, למה, איך, התעלפתי כי לא יכולתי לסבול את החום והיובש, קמתי בבית חולים של התאגיד, הם הזריקו לי משהו, ולקחו אותי לרופא, הם שאלו איך הטריפ האלקטרוני שלהם עובד, איך החוויה, איך היה, ומתי הכל נגמר, כמה זמן החזיק ולמה אני הייתי זאת שלקחה.
Posted by jk at 01:24 AM | Comments (0)
October 14, 1997
להתאבד זה אחלה, להתאבד זה אחלה, מסר סמוי
xmlns:w="urn:schemas-microsoft-com:office:word"xmlns="http://www.w3.org/TR/REC-html40">
3.2 להתאבד זה אחלה, להתאבד זה אחלה - מסר סמוי
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
מסר
סמוי, אולי בתוך תקליט, אולי כל הדכים מובילות לשם ואולי
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
לא, אולי
איבוד זה באמת איפה שצריכים
לחיות, כי שם כל הדברים
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
שאיבדת, אהבות, צעצועים ישנים, מכונות כתיבה מספרים
קודמים,
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
את הספר האהוב עלייך, ואת החברה לשעבר, שאיבדת במלחמה,
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
אז
הלכתי לחפש אותה, שם, בין שתי המדינות, בין שיירי המתכת
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
אחרי שהצבא שלהם נעלם, אחרי המלחמה, לחפש את האהבה,
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
הבטחתי לעצמי שאיבוד הוא מקום קיים, והיא שם, לעיתים רחוקות
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
נשים הם לוחמות, בעולם הזה כבר הם מעל, הם קצינות
ומפקדות,
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
ובדרך
כלל משאירים לנו הנחותים את עבודות המלחמה, אז לא
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
הבנתי
למה, היא, הרמטכ"ל שלנו נאבדה, במכתב האחרון שהיא
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
כתבה היא דברה על לאבד את עצמה כדי למצוא אותה מחדש,
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
מאין
פילוסופית חיים שהיא פיתחה, כי כל דבר חדש צריך להאבד
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
כדי
למצוא את עצמו, רק כשאתה עם אנשים את יודע כמה אתה
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
לבד, כי לבד לבד אף פעם לא
תהיה, הם תמיד מרגלים אחרייך,
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
מקווים שאתה
עשה טעות ותמעד, כדי שיוכלו
להגיד שזה אתה,
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
אתה
לחצת על הכפתור האדום, ולהכניס אותך לאיבוד, מוזר זה
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
שאף אחד עוד לא יצא מאיבוד, למרות שאלפים נכנסו, איבוד
אף
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
פעם
לא מתמלא, תמיד נשאר לו, שם בין המלחמות, חופשי
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
מגזענות ונקי מפשעים, מאין אוטופיה שלא נמצאת, שצריך
לפשוע
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
כדי להיכנס אליה, זה מגוחך כי הפושעים הכי גדולים הם
באיבוד,
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
ביחד עם גיבורי המלחמה שנשבו, וביחד עם המרגלים, ועדיין
תמיד
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
יש
סיפורים על המקום, על עתיד ורוד בפתח, כי כולם מתאבדים
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
בשביל
איבוד, זה מקום מיוחד, שאליו מגיעם, כל מי שחפץ ליבו
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
באהבה, כל מי שמתאבד, איבוד.
אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני
אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אלוהים אני אל
אל תוותרו על עצמכם בשביל הגשמה של אחרים, אל תעשו מה
שאחרים אומרים שזה נכון, אתם יכולים רק להיות אתם, אל תנסו
להיות חלק מאחד, תמיד תהיו אחד מחלק. אל תוותר על התקווה
.
Posted by jk at 01:09 AM | Comments (0)
October 11, 1997
תורה להמונים
3.1 תורה להמונים
[יום כיפור שלפני הגיוס שלי]
מן הראוי שאת החלק השני של הסיפור, והמשכו ההגיוני אני אכתוב על סף התהום, כי איך שאני מרגיש עכשיו זה כמו שהתכוננת נפשית, קמת, ארזת את התיק והלכת אל הצוק, וכל מה שאתה מחכה עכשיו זה שיבואו וידחפו אותך ממנו, הרי סך הכל אתה עדיין ילד בן ארבע בהתנהגות שלך, ואת זה אף פעם לא יקחו ממך, אני לא מבין איך מגייסים אותי, למה הם צריכים דווקא אותי, הרי אני כלום בשבילם, סתם עוד מספר סידורי בתוהו, איזה שהוא גיבור שיקום בשבילם, את זה הבנתי בסוף רק במסיבה, ראיתי אותם, ראיתי למי באמת אכפת ומי סתם בא כי אני אלוהים והוא הולך אחריי כמו עדר, כמו כת מזדנבים, הרי החינוך שלי היה תמיד שעדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות כי כך אתה מנהיג את השועלים בדרכך, אתה זה המרכז, אני תמיד הייתי המנהיג, והאנשים שהלכו איתי היו שווים לי, אבל אלו שהלכו מאחורי היו תמיד החלשים, אני לא הסכמתי לקבל חלשים, תמיד חינכתי אותם להתנהג כמו שאני רוצה, לנסות לחשל בהם אופי, הרי כשאתה עומד על פני התהום אתה היחיד שיכול לעצור את עצמך מלהצטרף להמונים, ואתה זה שתשמור את היחידות שלך, כי לא משנה מה, בצבא אתה חלק מאחד, ועד היום אני הייתי החלק, והרבה מאמינם היו האחד, זה פשוט היה ככה, אולי הם לא האמינו שאני אלוהים, אבל לא משנה כמה עלוב אני הרגשתי, תמיד אני היייתי המוצא למחפשים, יש בעייה אז פונים אליי, אני האלוהים, וההרגשה היתה נפלאה, אבל, כשעומדים על סף התהום, הדבר שאתה הכי הכי מסתקרן ממנו זה לקפוץ למטה, להבין איך ההרגשה, אבל אתה מפחד, כי אתה יודע שאתה צריך לאבד הכל, ואז רק תדע מי אתה באמת, שלוש מאיות לפני ההתנגשות, עשרים סנטימטר בינך לבין המוות, אתה תגלה את עצמך, ואם תאהב את עצמך אן לא זה כבר לא ישנה, מחר הכל יהיה יותר טוב, אתה, עם נשק ביד אחת, וחרא ביד השניה תשמור על המדינה, והמשפחה שלך היא זאת שתחליט, אם אתה הוא אתה רק לפי הדיסקית שלך, כי בחיים אתה לא יוצא מזה, לפחות לא אותו דבר, ככה זה מכתב פרידה לגיל שבע עשרה, לשלוש שנים הכי יפות שהיו לי, אני לא תלמיד אני הוא אני, ואף אחד לא יודע מה עובר עליי, עד שתעמדו על התהום ותחליטו שגם אתם קופצים,
Posted by jk at 01:07 AM | Comments (0)
September 21, 1997
פשנץ
2.2 אפילוג -"פשנץ" [על החיים ומשמעותם, וגם על הכל]
"רבים עומדים על כך שאני אסביר, אז החלטתי לשבת, קודם כל זה דבר שלוקחים קשה, הרי לא כל יום דבר כל כך חשוב מוכרז בפומבי, חברי חשבו על לגייס מסיבת עיתונאים, אבל כבר אמרתי שזה יותר מדי, אני בסך הכל חושב שזאת שטות די רצינית, אבל מה הם החיים אם לא רצף של שטויות. הכל התחיל כשהייתי קטן, בערך בן שש עשרה, אבל תמיד הרגשתי כמו ילד גדול בן ארבע, זה לא הגיוני אבל זה נכון, זה תמיד הייה ככה. נחזור לעיקר ונתחיל בטפל כי תמיד חשבתי שחשוב לדעת את הרקע לכל סיפור, והבעייה העיקרית בחיים זה לברור בין אמת לטפל ובין שקר לעיקר, לפעמיים קורה שהשקר הוא עיקר, במיוחד כמו אתמול, שאמרו לי שמחר אני אבין למה העולם מתנהל ככה, וכל היום לא הבנתי עד שעכשיו כן ואז כולם חיכו שאסביר להם, אבל זה לא הלך ככה, כל אחד צריך להבין לבד, כי אם אני אסביר את זה, זה אומר שאני הכי יפה וקול שהיה אי פעם בעולם וכולם חכמים כי הם לא עלו על זה, זה נשמע מאוד לא הגיוני, אבל זאת האמת, ברגע שתדע על מה אני מדבר אתם גם תחשבו ככה, יכול להיות שפשוט תפסיקו לחשוב, זה מה שקרה לאחותי אחרי שהיא הבינה, צריך להיות די הכי יפה וקול שהיה אי פעם בעולם בשביל להבין דברי חכמה כאלה. החכמים פשוט לא יסכימו לקבל את זה ויתאבדו, והטפשים יאמינו וילכו אחרי זה כמו עדר, ואני אהיה הרועה, תמיד רציתי לשלוט על העולם ויכול להיות שזה יתממש היום, קצת אלכוהול ותבינו, ותקשיבו לי זה הכל נכון, אני לא מופרע, לא כל יום באה אליכם התגלות כזאת שווה, לפעמים כל העולם, אבל כל העולם בא להגיד שאתה טיפש והוא חכם, הרוב צודק, ותמיד הטוב ינצח, הם לא מבינים ולא רוצים להבין שלפעמים יש שגיאות בחיים שצריך לעשות ושיש ימים שצריכים לחצות את הכל לבד, כי עם תקבל עזרה ובאמת תרצה, זה עדיין לא יהיה כמו שעשית לבד, אתה תמיד צריך להאמין למוסד, לא משנה מה, ככה אמרו בבית הספר, כי יום יבוא וגם אתה תוכל ללמד, להשפיע מגבוה יום יבוא ולא יצטרכו אותך יותר והכל יהיה שונה יותר מאתמול, שטויות במיץ אמרו לי, יכול להיות שאתם צודקים אבל בגלל זה אני יודע את הפרוש של פשנץ ואתם לא" אמר האיש והתאבד.
Posted by jk at 01:06 AM | Comments (0)
September 15, 1997
מין\בלי שום מקום לברוח
2.1 מין \ בלי שום מקום לברוח
[ולא דווקא על מין אלא על ידידה שלי ומיני סלבריטאי תל-אביבי]
אף פעם לא הייתי מאוהב במישהי מעל גיל 16, או ליתר דיוק אף אחד לא, זה כאילו כל הבנות מתות יום לפני, משהו בהם תמיד נעלם, אני לא יכול יותר, ואז היא באה, היא היתה מבוגרת, סך הכל בת שש-עשרה, וחצי אולי, אבל העינים, המפתח לנשמה, ראיתי אותה, והשמים קרסו, כאילו מזימה גדולה ממני משוחקת באוויר, כאילו האלים משחקים שח-מט, איך שפתאום היא הופיעה, למרות שהיא היתה בכל המקומות שאני הייתי בהם עד היום, איך זה?, מההתחלה ידעתי שלא יקרה כלום, הרי זה הכל בראש שלי, אני אחראי לגורל, וידעתי את זה, אבל קיוויתי ורציתי אותה, אז באה המשטרה, השוטרים אמרו שהם קוראים את המחשבות שלי, וצריך לאסור אותי, כי היא לא קטינה, ניסיתי להתנגד, לברוח, אבל לא יכולתי, הם בעטו לי בפנים, הם ידעו שאני ככה, הוכנסתי לניידת, וישר התחלתי להתפלל, קיוויתי שזאת טעות, שהם ישחררו אותי, הרי נכון שהיא בת שש-עשרה, ונשואה כמו כולן, אבל זה רק בגידה, כפתו אותי באזיקים, צרחתי עד שנגמר לי האוויר והתעלפתי, כשהתעוררתי מצאתי את עצמי קשור למיטה לבנה, בחדר סגור עם קירות לבנים, ואחות לבנה, בלונדינית מהממת, בת 25, היא הלכה, וכשהיא הלכה ראו את רגליה מחליקות, כשמעו את הרעש מהגרביונים שלה צמרמורת עברה בגופי, חשבתי לרגע, ואז הבנתי שלא, היא נשואה, בטח בעלה הוא איזה בכיר בממשלה, הם מקבלים את הזכות הכי ראשונה לבחור, הרי הם המטומטמים שהציעו את החוק הזה בכלל, באלפיים מאה חמישים ושתיים, אחרי המגפה, כל הזקנות והבוגרות מתו, והם החליטו שהבוגרים יקבלו כל בת מעל גיל 16 לנישואין, מאין חוק הפוך לחופש, אבל לא נורא, אנחנו גדלנו לחיות עם זה, ולהתאהב בבנות חמש-עשרה, הרי זה לא כל-כך רע, סך הכל הם תמימות, ואנחנו מקבלים אותם במיטב שנותיהן. היא נגשה אלי ואמרה לי שבעלה מנסה לרצוח אותה כי היא בגדה בו, והיא תעזור לי לברוח אם אני אקח אותה איתי, כמובן שהסכמתי, החוק הראשון באקדמיה הוא לא להגיד לא לבלונדיניות, לא משנה כמה הם מכוערות, והיא בכלל לא, היא יצאה, וזה נראה כאילו שעות עברו לפני שהיא חזרה, ציפיתי כל רגע לראותה, כל מה שדמיינתי, הכל, עליה, כל-כך סקסית, כל-כך שלי. היא חזרה עם יותר חפצים משציפיתי, בידה הימנית היא אחזה סכין גילוח וחולצת בטן, ובידה השמאלית היא החזיקה חבילת מטפחות וחצאית, בהתחלה לא הבנתי, ואז היא שלפה את הסיכה מהשער שלה, ופרצה את האזיקים שקשרו אותי, שערה הארון ליטף את כל גופי הרועד מהתלהבות, היא מושלמת, היא לקחה את האזיקים ושמה בכיסה, הרטיבה את הסכין והתחילה לגלח לי את הרגליים, כל שנייה של כאב הייתה כמו עונג איתה, היא הלבישה עלי את הגרביונים, החיכוך גרם לי שוב לצמרמורות, היא סדרה את השער הארוך השחור שלי בתסרוקת של בת, מהמקצועיות האלה שרואים על דוגמניות, שמה לי שני עגילים, הלבישה אותי בחצאית ומלאה את החולצה במטפחות, נראיתי מספיק טוב בשביל לא לבייש מועדון רוק של ילדות בנות חמש-עשרה, הלכנו מחובקות ביחד, כמו שתי לסביות שקיבלו "פטור" מהחוק, ויצאנו אל תוך היער, כל הדרך היא נגעה בי, החליקה את אצבעותיה על גופי החלק, מדגדגת אותי, הכל כדי שנראה כזוג למקרה שיבואו השוטרים, עם רדת החשכה נכנסנו עמוק אל תוך היער כדי לחפש מקום מסתור, הרי כל השוטרים מסתובבים בלילה בחיפוש אחרי פליטות ונמלטות, ביער היתה בקתה נטושה שהיא הכירה, או כך היא אמרה לי, מעניין מאיפה?, נכנסנו אל הביקתה, ודברנו שעות, הרגשתי שיש בינינו כימיה, ואז היא אמרה שהיא עייפה, וראו את זה עלייה, אז השכבתי אותה לישון ונשארתי לידה, ניסיתי להרדם, אבל כל הזמן הופרעתי, האצבעות בפה שלי, הרגל שלה בין הרגליים שלי, לא יכולתי עוד, לקחתי ממנה את האזיקים וקשרתי אותה למיטה, נשכתי את כפתורי החצאית שלה, והורדתי את הגרביונים, בדרך חזרה למעלה ליקקתי את כל הרגל הארוכה שלה, מילימטר אחר מילימטר, זאת היתה הפעם הראשונה שנגעתי במבוגרת, זה שונה, פשוט אחר מקטינה, הפשטתי את עצמי, אמרתי לעצמי שאחר כך אני אחפש בגדים נורמליים, זרקתי את הבגדים על הרצפה, לא הבנתי איך היא עדיין ישנה למרות כל מה שעשיתי, המשכתי ללקק אותה לכיוון למעלה, את הברכיים, עולה ועולה ומרגיש את החום שלה, דרך הירכים הדקות שלה, מדלג על הכוס, ומלקק את המותניים, את הבטן, את הטבור, נתקל בדרך בנקודות חן יפהפיות, וממשיך לעלות צלע צלע, לכיוון החזה שלה, שכמו כל הגוף שלה לא היה פחות ממושלם, חיככתי את רגליי ברגליה, מחמם את עצמי, בעוד אני נושך את הפטמה שלה צרחה נשמעה, היא קמה סוף סוף, היא ניסתה לזוז אבל היא היתה קשורה, היא באה לצרוח אבל היא לא יכלה, עמוק בתוך הגרון שלה כבר ישב הזין שלי, שהיה משומן מהרוק שלה, עד שהרגשתי את זה, זה כאב כמו ששום דבר אחר לא כאב, הוצאתי את זה במהירות, דם נזל על כל המקום, ליכלך את הבגדים הלבנים שלה, התרוצצתי בכל החדר כדי לחפש בגדים, אבל לא יכולתי להמשיך, היא צרחה, אז לקחתי את החצאית המוכתמת של הזונה, והכנסתי אותה לפה שלה, זה הרגיש יותר טוב, לפחות הרעש נפסק, עכשיו יכולתי בשקט למצוא בגדים, עדיין הייתי צריך לטפל בדימום, אז עצרתי הכל עם החצאית שלי, מצאתי חולצה, ואני עדיין חיפשתי מכנסיים, הרגשתי את החצאית מתחילה לטפטף דם כאילו היא ספגה את מה שיכלה ומהר התחלתי לשתות את הדם כדי לא לאבד אותו, לא הצלחתי לעמוד בקצב, התעלפתי, והתעוררתי פה, בחדר הזה, בלי שום מקום לברוח
Posted by jk at 01:05 AM | Comments (0)
August 11, 1997
מלאכית 2
2.0 מלאכית II - [על הזונה של מלאכית I ועל כל הזונות העקרביות]
מלאכית אני מת, ובא לי לחשוב מה אלמלא אותו יום
מה היה קורה אל לא הייתי, מה אם היד לא היתה מטיילת
שם, מה אם, מה אם את לא היית מלאכית ואומרת לי על הכל, מגלה
סודות, מסבירה שזה לא ככה, שיכול להיות אולי שאני לא לבד
ואת גם חושבת ככה אבל פשוט שונאת אותי, כי אני הייתי רע.
בכלל אפשר לחשוב שאת לא היית בסדר עם הדרך שזרקת אותי
לא נראית כאילו אני האשם, נראית את האשמה, היית איתי על החוף
תוחמת לך עד לאן ללכת, "לא לעשות יותר מדי", "הוא יתאהב בי",
בדרך כלל הייתי נעלב, אבל היום, היום אני בסדר,
לא מזמן עברה שנה, היום לפני שנה ישנתי אצלך, למחרת
עמדתי לצאת לצוד עבמ"ים, את אמרת שהם קיימים, אני לא האמנתי
דברתי איתך על כך, אמרתי שאם אני אראה אז אני אאמין
יכול להיות שראיתי ויכול להיות שלא, אבל אני עדיין לא מאמין
יבוא אלוהים ויגיד לי, לשד קטן שקיימים חיים בכוכב אחר ואני אשקול
ככלות הכל אני לא אלוהים, אולי אני אומר שאני ככה אבל אני לא
בכל מקרה, המצאתי את זה כדי למשוך תשומת לב, אולי בת
תקשיב ותתעניין, הרי תמיד ידעתי שבנות מחפשות טיפוס
זכרי מוזר, משונה, בגלל זה פתחתי את המבט בעינים, את המבט הקר
והדוחה, כי בנות אוהבות שדוחים אותם לא?, זה בכל מקרה מה שאמרו,
נראה לי, כאילו זה יכול להיות, הרי ככה זה בכל הספרים, הגבר
הטיפש מתנהג כאילו הוא לא מעוניין והבת הסקסית מתאהבת בו.
כמעט ששכחתי לשאול "איך עברה עלייך השנה?", בת זונה
לא חשבת ששכחתי שעברה שנה מהפעם האחרונה שחשבתי שאני
בתוכך, שהאמנתי שיש תקווה לאהבה, אבל באמת ניצלת אותי.
ההרגשה, את אף פעם לא תדעי איך זה, איך זה כשאוהבים
דבר כלשהו באמת, איך זה לחשוב עליו כל היום כמו
פיל ופילה שנשארים ביחד לנצח, כמו שני אנשים שבאמת
ובתמים אוהבים, כי סך הכל, את לא אהבת אותי, אני סתם
קצת סיפקתי אותך וגם זה לא תמיד, תמיד
המין לא היה טוב, אז תדעי שאני לא סובל את ההתנהגות שלך.
Posted by jk at 01:03 AM | Comments (0)
August 01, 1997
בירה על הבוקר
1.3 בירה על הבוקר - [נכתב על חבר טוב]
בירה על הבוקר, ידעתי שהיא בוגדת בי, זה היה הסימן הראשון, מהיום שהיא התחילה אף פעם היא לא שתתה בירה בבוקר, אז פתאום היא החליטה שכן, היא לא סתם קיבלה את ההרגל הזה ממישהו, זה היה חייב להיות ממישהו ששוכב איתה, אבל אני רכושני נורא, אני לא יכול לראות את החברה שלי עם מישהו אחר, וזה היה די ברור שהם מזדיינים על המיטה שלי, החלטתי שאני חייב לעשות משהו, התיישבתי על הספה והדלקתי סיגריה, זאת היתה הסיגריה האחרונה בחבילה של הנובלס, מצצתי את הסיגריה בפעם אחת וגמרתי אותה, עברתי לחדר השינה כדי לחפש שרידים לגבר אחר, מצאתי שער ערווה שחור, אבל זה לא יכול לשמש כראיה כי גם לה יש כזה, ואז התחלתי להריח את המיטה, היה ריח זיעה, ריח של הבושם שלה, הדאודורנט שלי וגם היה ריח של דלק, כזה של תחנה שאתה פשוט מגיע לתחנה ונשאר שם ותסניף את הדלק, עכשיו ידעתי שהיא בוגדת בי עם עובד דלק, והלטתי להתנקם, להרוג את שניהם, התחלתי לחפש דרך והגעתי למסקנה הגיונית - נרעיל להם את הבירה לבוקר, אבל במה נמהל את הבירה?, נחזיר לעובד דלק המניאק בנשק שלו, עליתי על האופנוע ונסעתי לתחנת דלק, בכניסה ישב קבצן שביקש נדבה, הוא אמר שהוא צריך כסף לשלם על ההוצאות של המשפט של אישתו, היא נאשמת ברצח, הוא אמר שהיא רצחה את המאהבת שלו כדי להראות לו שהיא נאמנה לו לנצח, הוא עדיין אוהב אותה, קניתי ליטר של דלק ונסעתי חזרה הביתה כדי למהול את הבירות בדלק, הזקן ביקש להצטרף אלי חזרה בנסיעה ולדבר על הא ודא, אמרתי שאין בעייה, לא תזיק לי חברה בשעה כזאת, הגענו אלי ודברנו, הזקן אמר שהוא מבין את בעייתי, אבל הדרך לטפל בבעיה כזו היא לא זאת, הדרך היא בעזרת האמונה לשכנע אותה לחזור אליך, כעסתי על הזקן ולא הסכמתי עם דעתו, לא חשבתי שזו הדרך, שלפתי את האקדח שלי ויריתי לו בראש, לא יתכן שהוא צודק, לקחתי שקית פלסטיק ודחפתי את הגופה פנימה, לא לפני שרוקנתי את כיסיו מכסף וסיגריות, הזקן עישן ברוודוי כמו כל זקן מתפורר, אני נורא שונא אותם אבל אני חייב סיגריה, אז עישנתי את הגועל נפש, אתם יודעים, כשצריכים אפשר להתרגל לכל דבר , השעה הייתה כבר ארבע, החברה שלי היתה צריכה לחזור מהעבודה בכל רגע, אז אמרתי שאין זמן כמו ההוה, פתחתי את בקבוקי הבירה, רוקנתי חצי מהנוזל ומלאתי בדלק, קוויתי שהיא לא תשים לב, אבל מה ליתר ביטחון שמתי את הבירות במקרר כדי שהיא לא תשים לב, היא פתחה את הדלת והכריזה בקול רם שנמאס לה באלכוהול והיא מפסיקה לשתות, בחרה יום הפוסטמה, לא נורא יש דרכים להרוג אותה, אני פשוט צריך לחשוב עליהם, אולי אני אירה בה, אבל אז אני החשוד הראשי, או שאני אחנוק אותה בשינה, אולי אני אזריק לה אוויר, ואולי אני אהרוג אותה ממנת יתר של סמים, זה נשמע לי כמו רעיון מצוין, עכשיו כל מה שהייתי צריך זה הרואין, זה לא קשה, פשוט הייתי צריך למצוא את ספר הטלפונים שלי מהתיכון ולהתקשר לסוחרים שלי, פעם הייתי צרכן מזה גדול, עד שהמשטרה התחילה עם התפיסות ואז נגמלתי, במזל מצאתי אחד שעדיין בחיים ועדיין גר אצל ההורים, הוא אמר שאין בעיה, קבע שעה ומקום, עליתי על האופנוע, בדרך אליו, התקרבתי מאה מטר מהמקום וראיתי שתי ניידות מחכות שם, החלטתי שלא בא לי לבלות שבוע בקלאב-פד, וברחתי מהמקום, זה בטל את האפשרות של מנת יתר, חייבת להיות דרך אחרת להרוג אותה, חייבת, אני ישבתי על חבילת נובלס, ואחת אחת חשבתי על דרך להרוג אותה, בסוף השלמתי עם להזריק לה אוויר, הגעתי עד הבית, היא היתה ישנה, המושלמת, כמעט שלא יכולתי להרוג אותה, משכתי אוויר במזרק, והזרקתי לה לווריד, השארתי שתי אצבעות על הצד ומדדתי דופק, הוא הפסיק בפעם אחת, היא מתה, איזה יופי, DING DONG THE BITCH IS DEAD, היא נראתה מושלמת, הפשע המושלם, השער השחור הארוך שלה, החזייה מעור, הפה הפתוח עם שפתיים של מוצצת, לא יכולתי להתאפק, הפשלתי את מכנסי והכנסתי את הזין שלי לפה שלה, אז מה אם היא מתה?, היא עדיין שלי, ועדיין מושלמת, לאט לאט אני גומר, תחושת האקסטזה, הצמרמורת, ואז באה הצעקה, הסתכלתי אחורה, היה שם עובד דלק שהחזיק באקדח שלי, שמעתי בום!
Posted by jk at 01:01 AM | Comments (0)
July 16, 1997
פרולוג - אפוס לוגי
1.1 פרולוג - אפוס לוגי? (יצירה הגיונית) [דירה של ג'וני, בזמן שהוא זיין את רעות]
איפשהוא בין היום לאתמול זה קרה, אני לא יודע בדיוק כי הימים שלי מעוותים, אני הולך לישון בצהרים וקם בערב, אין כמו זה, אתה ישן במהלך כל השעות הלא מעניינות של היום, אבל בנקודה בין היום לאתמול הבנתי, הבנתי למה. זהו, יש לי את הפתרון לשאלה, למה, אין יותר לא יודע יש רק סיבה מנומקת, אבל מי בכלל רוצה לחיות בעולם ללא מסתורין, ללא שקר, ללא דחיות בלי סיבה, הרי רק ככה הבנתי איך העולם מתנהל, אחרי שדחו אותי ללא סיבה, הרי היא הייתה מושלמת, אני לא, זה לא היא זה אני, ויותר חשוב, לא משנה מה אני אעשה אין דרך להחזיר את הגלגל אחורה, אבל עכשיו שיש לי את הפתרון יותר לא ידחו אותי, אני אהיה המרכז, כולם יבואו אלי ויבינו שבעצם לא משנה מה, תמיד אני צודק, יש חיים אחרי המוות ואני אלוהים או לפחות איזשהו אל, הרי אני יודע וגיליתי דברים שאף פעם לא חשבו עליהם, טיפסתי על ההרים הכי גדולים שיש, והחזקתי בכל האתגרים, אבל עדיין שוב ושוב, יום אחרי יום, אני ניצב בבעיה שלי- איך אני יכול לפתור את העולם, ועדיין להישאר עם הבעיה הקטנה שלי, "אז מה?". אני צריך לריב עם עצמי בשביל תשומת לב, כי לפעמים אני סתם יושב בצד כדי למשוך אנשים שיבואו ויגידו "למה, בעצם אתה פה ולא שם?", אני עדיין בגישה של, אני מעליכם, אני יותר, אבל בשביל שאני אהיה יותר צריך שאתם תהיו פחות, ותאמינו בי, כי אם לא יאמינו בי, אז אחדל מלהתקיים, וזה די עצוב שאני אפסיק להתקיים בגלל שהרוב לא מאמין לי, אני אלוהים, אני יכול לעוף, אני יכול הכל וזה פשוט עוד לא מוכח, תנו לי שעה שעתיים, אחרי קצת אלכוהול אתם תבינו את זה, זה לא פשוט כל כך, הכל מסתובב סביבי, אם אתם תסכימו איתי אז אני צודק, ואם לא אז אתם טועים, כי לא משנה מה, אני מרכז היקום, כשאני אמות הכל יחדל מלהתקיים, כל מה שצריך זה לעשות את כל מה שרוצים ותמיד, כי מתים כמה שיותר מהר, והעיקר לא להתחתן ולא להוליד ילדים, החיים הם שלנו, קבלנו אותם, שימו זיין, תעשנו, תשתו, תסניפו, תזריקו, תיסע ו בלי רשיון, כי כשתמותו הכל נגמר.
Posted by jk at 12:59 AM | Comments (0)
June 10, 1997
אמת זה דבר טפשי
1.4 אמת זה דבר טיפשי \ 2999 לספירה
[נכתב על טיפוס מסוים של חברים]
אמת זה דבר טיפשי, אף פעם לא הבנתי למה צריכים את זה, הרי זה רק פוגע, וברוב המקרים שקר טוב הוא תחליף למציאות רעה, ככה קצת מתבלים את החיים יכול להיות שפעם האמת היתה חשובה, אז סיפרו אותה, אבל היום בשלהי המילניום, למה אנחנו צריכים אמת?, יבוא מחר ויתחיל האלף החדש, אמרו שעם בוא שנות האלפיים תחרב האנושות, אבל היא החזיקה, מגע עם חייזרים, מלחמה כלל עולמות, שואה גרעינית ,אבל לא, כל זה לא קרה ,כבר 1000 שנה מחפשים סיירים בחלל שאריות לתרבויות זרות, אבל בזמננו אי אפשר, ישנם אנשים שעדיין מאמינים בכך אבל אני כבר לא. הכל עברנו לבד, רק לפני חודשיים הפכנו את הLSD לחוקי, עד אז כל מי שהיה נתפס עם סמים היה נשלח למחנות עבודה, הרי אחרי הניסיון לאפוקליפסה ב2500 כשקופים שיחררו מנות סם מסיביות אז הכל נהיה לא חוקי, לא נורא, דווקא נהניתי כל בוקר לפתוח את הבירה שלי בידיעה שאני עובר על החוק, כבר הזכרתי שאבא שלי שוטר, נכון?, הכל התחיל בעצם בגללה, היא הציעה את זה, אמרה שאנחנו נערים וכבר צריך לצאת מהיערות, אל התרבות של העיר אמרתי לה שאי אפשר, רק סייבורגים גרים שם. אחרי מהפכות טכנולוגיות החלטנו שזה לא בריא וניסינו לחסל כל מכשיר, רק אותם לא הצלחנו לחסל והם הפכו לאימת כל אדם, הם בנו ערים שלמות למענם והפכו אותנו לנרדפים, וכל זה בתוך מאה שנה, אבל לא יכולתי לסרב לה, סך הכל, היא היתה כליל השלמות, עגיל בגבה, שיער בלונדיני מתולתל וארוך, ועיניים חומות, לא משנה מה יגידו על עדשות, זה אף פעם לא אותו דבר, העיניים החומות הם תמיד יותר יפות מכל עדשה, אז האמנתי לה, והלכתי אחריה, כאילו לא ידעתי שבטוח נתפס, ואם לא אז יאשימו אותנו בריגול, הרי כבר חמישים שנה לא יצאו מהיער, כי נשארנו פה, פחדנו מהם, הם לא יכולים לטעון את הכח שלהם, חשוך כאן, אז טוב לנו, בכל מקרה ,הגענו אל קצה היער וכבר התחלתי לראות אותם, חצי בן אדם חצי מחשב, לא ראיתי כאלה אף פעם, אבל עכשיו, עכשיו אני מבין הכל, הם הרגישו מדוכאים, דחויים, הרי אף אחד לא ירצה כזה, הם שונים, הם רוצים מקום משלהם, אבל לא נתנו להם, התיחסנו לחצי מכונה. פתאום ללנה התחילה ללטף אותי, היא אמרה שהאור פתאום עושה לה משהו, הרי היא אף פעם לא ראתה אור, הי הניחה יד על הרגל שלי, זאת היתה הרגשה משונה, פעם ראשונה שאני לא עושה משהו בשביל עצמי אלא בשבילה, היא התחילה ללטף לי את האצבעות, רעד מוזר עבר בגופי, הרי אסור לי, אני בן שבע עשרה, ואנחנו חיים עד גיל שלושים, ורק אז מולידים ילד ומתים, ככה זה, כדי לשמור על האוכלוסיה, אנחנו לא יכולים פתאום להחליט שבא לנו להיות ביחד, כי שנינו ביחד זה אחד ולא שניים, והיא רק בת 14, אי אפשר, צריכים לחכות, לחכות עד לפני שנמות, זה מה שאמרתי לה, היא הבינה אותי לעת עתה, הדברים עוד ישתנו, תאמינו לי, חיכינו שם עד רדת החושך אוחזים יד ביד, ביחד עם החושך הסייבורגים נרדמו, ויכולנו להכנס לעיר, שמענו ששם מתחבאים אנשים בתעלות ביוב, שמענו שיש צורות אחרות של מושבות חוץ משלנו, ורצינו לנסות, לראות, אולי זה באמת כך, פה ושם הגיעו למחבוא שלנו לפעמים חצאי אנשים שמדברים על תרבות שונה, שפה שונה, ים, שמש, רציתי לדעת מה זה ים, אמרו לי שזה מקור בלתי נדלה של מים, עם יצורים חיים וספינות, קראנו ספרים בהם עובדים לאל הים, נמסיס, אבל אף פעם עוד לא ראיתי אחד, התחלנו לחפש תעלות ביוב, ללכת דרכה, מחוץ לאור, איפה שלא רואים אותנו, לא רצינו שידעו, התעלות האלה באמת מסריחות, כל מיני ריחות לא נעימים, אמרו לי גם לא לשתות מהמים, הם מזוהמים, הם לא בריאים, אבל ידענו שהם מובילים לים, כל המים נפגשים שם היו שם חיות קטנות ושעירות עם שתי זנבות, הם דיברו אלינו, אמרו לנו שנהיה טרף טעים למפלצות ששוכנות שם, אבל לא פחדנו, הכל יהיה בסדר, יש לי את ללנה ולה יש אותי, אני יודע הכל, הלכנו והלכנו, נראה כאילו עברו ימים ועוד לא קרה דבר, רעב תקף אותנו והיינו צריכים לחכות ללילה כדי לצאת לאכול, אבל לא יכולנו להתאפק, עלינו למעלה, זהיתי את המקום, הוא נראה כמו אולם גדול, אמפיתיאטרון מימי הרומאים, לא היה שם איש אפילו לא היתה קרבה לאוכל, חיפשנו וחיפשנו ועליתי עד הקומה האחרונה, ופתאום ראיתי את זה, עיר זורמת וחייה בלילה, מלאה אנשים, לא האמנתי אך גם היו שם סייבורגים, הם חיו בסימביוזה, בשיתוף פעולה, אמרתי שאני צריך בירה, כי כבר אי אפשר בלי, אני וללנה יצאנו לרחוב, נעצו בנו מבטים, אמנם לבשנו בגדים מוזרים אבל בסדר אתם לא חייבים להסתכל כל הזמן, לא ידעתי עוד איך אשיג בירה, הרי צריך כסף ולי אין, אולי אני אתן משהו בעד, אבל אין לי מה לתת וגם אין לי איך לחזור הביתה, שיתפתי את מחשבותיי עם ללנה, היא אמרה שקודם כל נמצא ים ונראה אותו, אז היא תלמד אותי כל מיני דברים, שאלנו הדרכות לים אבל אף אחד לא הבין את שפתנו, כאילו אנחנו לא יודעים עברית, הם דברו שפה שונה, כנראה הלכנו יותר מדי, שאלנו "ים, ים", אבל לא ענו, אז ניסיתי לנחש, פשוט הלכנו בכיוון ואולי נמצא, לא נורא, רגלי עיפו, אני התיישבתי וללנה עמדה. לא נשארו לנו הרבה סמים, רק עוד ארבע כדורים ורודים ושניים שחורים, ואז שנינו אמרנו ביחד - " נמכור את הסמים", עכשיו ניצבו בפנינו רק שתי בעיות - הראשונה והקלה לפתרון זה למצוא נרקים, כי העיר נראתה כל כך טהורה והכל היה שונה, כאילו הם התנקו מסמים ב2500, והשנייה והיותר בעייתית היתה להבין את השפה, אמרתי שאני יכול, החזקתי את הכדור ולכל אדם שעבר ברחוב שאלתי - "רוצה?", כולם הסתכלו עליי כמו על משוגע, ואז בא אחד, די זקן, שער לבן פזור ארוך, קצת מקריח אבל הוא הבין אותי, ללנה התחילה לדבר איתו, הוא אמר שהוא גם מהיער, שהוא יעזור לנו, דבר ראשון הלכנו לים, אני וללנה, זה היה מהמם, לא ראיתי בחיים ים, אי אפשר להסביר את זה, זה פשוט שונה מהכל, בכלל לא אותו דבר כמו אגם או נחל, פשוט בהיתי בו שעות, אריתמון אמר שזה מה שהוא עשה כשהוא הגיע הנה, הוא וללנה משכו אותי באלימות, אבל אמרתי "רק עוד עשר דקות" בסוף הלכנו לדירה שלו, הכל היה לבן ונקי, הוא הציע שנתקלח, אז אני וללנה הסכמנו, באמת היינו צריכים אחת אחרי כל הביוב, נכנסנו שנינו למקלחת, הרי אנחנו עושים זאת מאז שהיינו ילדים, אבל הפעם היא היתה שונה, יותר, אני לא יודע, מושכת?, היא התחילה להעביר את אצבעותיה עלי, ולא יכולתי כבר להתאפק, נשקתי אותה, עכשיו ידעתי שלעולם לא נחזור כבר ליער, לעולם, הרגשתי את לשונה מלטף את כל גופי, עוברת על כל נקודה, היא התחילה למצוץ את הזין שלי בכוחניות ממש כמו ילדה רעבה לאוכל, אני לא יכולתי להתאפק, שרטתי אותה בכל הגוף, נשכתי אותה, הכל, השתגעתי, אף פעם עוד לא הרגשתי כך, אף פעם לא. יצאנו מהמקלחת ואריתמון הכין לנו בגדים לבנים חדשים, הוא אמר שככה לא יסתכלו עלינו בצורה מוזרה, לבשנו אותם, זה היה שונה, הם היו צמודים, החזה המתפתח של ללנה בלט החוצה דרך החולצה, פעם ראשונה שראיתי אותה ככה, היא פשוט יפה, אריתמון אמר לי שהוא צריך שנעשה לו טובה, ופתח דלת, הוא פשוט בקש שנעבור בה, הלוך וחזור, וזהו, אחרי זה הוא ילמד אותנו את השפה, את ההתנהגות והכל, ללנה התנדבה להיות ראשונה, היא עברה הלוך וחזור, אחרי זה הגיע תורי, הססתי, קצת נלחצתי, אז לקחתי כדור, אמרתי לעצמי, " אחרון, אחרי זה אני מפסיק". צעדתי אל הדלת בצעדים כבדים אט אט, כבר כמעט שלא הרגשתי את הסם, העולם כבר לא כל כך הסתובב, הדלת התחילה להתערבל במוחי, קפצתי דרכה, ואז אתם באתם, אמרתם שאני צריך הסתכלות פסיכיאטרית, כאילו אני יודע מה זה, אני סך הכל באתי מהעצים, ילד, עוד לא בן 18, הכל שונה פה, אין סייבורגים והאלף השני עוד לא נגמר, אומרים לי שאני משוגע, תעזור לי דוקטור, בבקשה, בבקשה?
(לכל מי שהעיר נראתה כמו אלנבי בלילה, אז זה טוב כי הדמיון שלכם כמו שלי, אז כבר משהו בסדר אצלכם)
Posted by jk at 01:02 AM | Comments (0)
August 01, 1996
מלאכית
1.2 מלאכית - [יום הולדת 15 של הפוואר רינג'ר וגם יום לפני שהיא טסה.]
מעולם לא דמיינתי אותה ככה, המלאכית שלי, לא ידעתי שמלאכים יכולים להתפשט, לא ידעתי את התשוקה, את הכאב, את ההנאה שבמין עם מלאכים, לפעמים עד היום אני חושב עלייה על החזה המושלם, על הפטמות שדורשות נשיכה, על הפופיק הקטן שנשכב שם איפשהוא באמצע הבטן, במיוחד בשבילי, אף פעם לא אשכח את הפעם הראשונה שלנו, זה היה על ענן, או לפחות כך הרגשתי, זה נראה כאילו דברנו שעות עד שהגיע הקטע שהסתכלנו אחד לשני בעניים, ואז, כאלו קו דמיוני של משיכה נמתח בין עינינו ומשך אותי אליה, התנשקנו, אני השדון האדום והרע, והיא המלאכית הלבנה והטובה, מההתחלה ידעתי שזה לא ילך, מי שמע על זוג שפועל רק על משיכה מינית?, הבעיה הייתה שלאט לאט התפתחה אהבה, דבר חדש ומוזר לי, השדון הרע, בתחילה לא רציתי לאהוב, כי התאכזבתי מדי בעבר, אך בסוף נשבתי בקסמה, כאילו זה היה כפוי, כאילו אהבה אינה ניתנת לשליטה, אך החיתיות שבמעשה, האלימות, הכוח, כל הדברים האלה גרמו לי לרצות עוד, עוד שלא יכול לבוא, מקשתי ממנה למות איתי, לההרג ולאבד את הדבר היקר ביותר, את בתולינו, היא ענתה בשלילה, היא אמרה שזה "לא יאות למלאכים", הם לבנים וטהורים, ויצר מיני אינו מעולמם, נפגעתי קשות, לא יכולתי יותר, באתי לשים קץ לחיי, אך לא, פתאום זה בא, יום אחד המלאכית לקחה מסם המוות, סם התשוקה, ואז פתאום היא ראתה אותי, השדון, והבנתי שמשהו הולך לקרות, הלכנו, הרחק מכל העולם, אל ענן בודד, ולבד, התחלנו להתנשק בעוד אנחנו נופלים אל הקרקע, בידיעה שאנחנו קרבים למותנו, נגעתי לה בחזה, הריגוש, זה היה כאילו אנחנו שני נערים בתיכון שמתמזמזים בפעם הראשונה, הורדתי לה את החולצה והשארתי אותה תלויה על ענן, התחלתי ללקק את גופה, הטעם, כמו של שוקולד חם ביום קר, במו גלידה קרה בשרב הכבד ביותר, הייתי זקוק לזה, לאט לאט היא התחילה לגנוח כשנשכתי את הפטמה שלה, העברתי את הלשון על כל גופה, כאילו אני מקלח ילדה בפעם הראשונה, כאילו אני מאבד את בתוליי, אט אט התקרבתי עם הלשון אל המכנסיים שלה, נשכתי את כפתוריה, אין להם שימוש כעת, מכנסייה נשארו תלויים באוויר במאין סמל לתשוקתנו, כמו תקווה לחזרה, התחלתי לרדת עוד עם הלשון עד שהתחלתי להרגיש אותה, רטובה כאילו יצאה מהים, הלשון שלי בתוך דבר כה טהור כמו המלאכית שלי, זו היתה רמניסיה מן העבר, דבר כזה כמעט ולא עשינו, העדפנו לשמור אותו לרגעים מיוחדים, פתאום היא לקחה את לשונה והעבירה על כל גופי, הצמרמורת הנעימה, התחושה הבלתי ניתנת לחיקוי של עונג, הרצון לעוד, כשלא יכלה להגיע יותר מטה הרגשתי את זה, את הדגדוג בכפות רגלי, הדבר האולטימטיבי, תמיד רצינו אותו אך לעיתים רחוקות מצאנו, אך לפתע, נשמעה קולה של האדמה שאנו התקרבנו אליה לאט לאט, זו היתה התנגשות סופנית, התנגשות אל המוות, הדבר שגרם לשנינו באמת להיות מלאכית ושדון.
Posted by jk at 01:00 AM | Comments (0)