July 17, 2004
דאוס אקס ניהיליו
דאוס אקס-ניהילו Deus Ex Nihilo
חלק א – דאוס נוביס Deus Novis, או, הטלוויזיה כדת חדשה.
הדתיים הם ישנים, הדת היא חדשה – האמונה היא מוחלטת. הקשר בין המאמינים מתקיים בכל נדבכי החיים; הם מדברים עם האל, מתקשרים אליו, שולחים לו הודעות ומקריבים למענו קרבנות. האמונה היא אחת –כולם סוגדים באותה הדרך ורוצים להתקרב לאלוהים מעורר הכיסוף.
הדת היא הטלויזיה. האל נמצא בתוכה והיא כשלעצמה יוצרת מציאות חליפית עבור המאמינים.
הם צופים באותן התכניות ומדברים באותה שפה – מהולה במסיונריות. הדתיים משקיעים בה מעל ל4 שעות ביום ובמדינות מסוימות אף 7 או 8. הילדים זובחים לאל וגדולים בתורה כמו הוריהם, אם לא יותר; והדת היא מודרנית, הדת היא דינאמית.
לדת הזו,בניגוד לדתות ה-אחרות, ישנה מטרה מובהקת – צרכנות – האמונה המוחלטת באל באה כדי להעשיר את בעליו, וכן, היום יש בעלות על האל. האל כפוף לאינטרסים – אך כמו הממסד בישראל, כל עוד הוא משכיח מהמאמינים אתצרותיהם הם מוכנים לסלוח על עוונותיו.
הדת החדשה כופרת באמונה. אין קדוש (פרט לקניינם של בעלי תחנות השידור) וניתן לכל אדם פתח ופה להציג את דבריו- כל עוד הוא מוכן לצאת לפרסומות 5 פעמים בשעה. דת הטלוויזיה נועדה לשעבד את בני האדם על מנת לצרוך יותר, כדי ששאר בעלי ההון יסכימו לפרסם את מוצריהם בתחנות הטלויזיה. הכסף והצריכה מחליפים את התרבות ויוצרים אלטרנטיבה לפרויד, \איינשטין, הגל, דוסטוייבסקי, שייקספיר ועוד. כל מה שלא ניתן להבין בתוך 5 דקות או פחות לא ראוי למאמיני הדת הזו.
הדת בזה ליושבי הספריות ומהללת את המדיומים האלטרנטיביים; אלו ללא סימוכין, אלו אשר בהם כל אדם הוא גיבור תרבות. הדת מבוססת על שמועות (ומקורות) ומאיינת את הזכרון האישי. כל אירוע אישי הופך לקולקטיבי ומחלחל אל תוך חיינו.
לדת יש גם כהנים; אך אלו זמניים ומתחלפים כל יום – נינט טייב, צביקה הדר, סנדרה רינגלר וענבל גבריאלי. מה שהאל נתן האל גם לוקח. הדת היא מסיונרית וכוללנית. היא מונעת הנאה ממי שלא משתייך אליה ומהווה את כלל עולמו של המאמין: זה עוקב בדווקנות אחר המתרחש בטלנובלות שונות; צופה בחדשות שבוחרות איזה מידע נכלל ואיזה מושמט מ30 דקות התהילה היומיות.
הדת היא זו שמביאה לשחיקה במערכת החינוך – גם אם זו לא אשמה בכך. הרי הציבור הוא זה שבחר להשתייך אליה, הציבור קנה את מכשיר התפילה והכניסו לביתו (בהערת אגב, ניתן להשוות בין הטלויזיה לגלגלי התפילה התאילנדים, שם הבורים מסובבים גלגל בו רשומות מילות התפילה). אין אנו רחוקים מהיום שבו לא ידע הציבור לכתוב בעט (אולי להקליד SMS יוותר כחלק מהצורך האנושי בתגמול), לא ידע לקרוא את התורה ולא יוכל לדבר. אוצר המילים יצטמצם ל160 מילים בסיסיות שמחציתן בלעז. זוהי אינה קידמה, זו מוטציה של רגרסיה שוחקת – הקידמה היא בספרות, באקדמיה ובתרבות.
הטלויזיה יוצרת קרבה אל האדם, אך גורמת לתקשורת ישירה עם ההמון תוך כדי ביטול הקשר עם שאר הצופים. האינטראקציה האישית, זו הקיימת בתיאטראות, במסעדות ובבתי כנסת היא היוצרת את הדיסקורס שמביא לקדמה ולידע, לא טלויזיה המספקת אופיום להמונים (בדומה לגריסתו של קרל מרקס כי "הדת היא אופיום להמונים", דת הטלוויזיה שנוצרה מבטלת חלק גדול מהעצמיות של הצופים ומותירה אותם בעולם בו אין מקום לחשיבה ודמיון אלא אך בידור ריק מתוכן והטלת ספק).
חלק ב - הפרטת הדת מהמדינה.
לאחר שרעיון הפרדת הדת מהמדינה כשל בצורה נחרצת עקב התנגדות העם, אני רוצה להעלות כאן את רעיוני. הרעיון התבסס לאחר שיחות עם אנשי דת, אנשי חינוך וציבור שרוצה לשנות. אני רוצה להביא על רגל אחת תפיסה שיכולה לשנות את מבנה המחשבה שקיים כיום בנושאי דת ומדינה. הרעיון של הפרטת הדת מהמדינה הוא פשטני ברגע שמבינים את התפיסה הבסיסית.
העניין החל כשהבנתי שגוף חופשי יותר בסקטור השלישי, ההתנדבותי, מאשר בסקטור הציבורי, ולכן עמותות אשר עוסקות בדת עושות זאת בצורה יותר יעילה מאשר משרדי ממשלה. כמו כן, אלה יכולות לגייס תרומות ולקבל תקצוב מהמדינה. לכן, ניתן לאצול את כל סמכויות משרדי הדתות לגופים מהסקטור השלישי על מנת לשפר את היעילות: כל דת תקבל תקצוב מהמדינה לפי מספר המאמינים אשר סוגדים לה לפי מפתח זהה – היהדות האורתודוקסית תקבל את התקצוב הגבוה ביותר, שכן לה משויכים מירב המאמינים כיום.
על ידי מתן אפשרות לחופש התאגדות לכל מספר מינימאלי של אנשים (נניח 1000, לשם ההיפותזה) נוכל לתת לדתות, אשר מאמיניהן רוצים זאת, תקציבים למוסדות תרבות ודת, כמוכן חופש לנהל את ענייני האישות (בדומה לשיטת המילת שהונהגה בתקופה העות'מנית בישראל) שלהן. ענייני המרת דת (שכיום מוסדרים בפקודת ההמרה) ידונו מחדש ויאפשרו לאנשים להמיר את דתם, כמו קופות חולים, לדת אשר בה הם מאמינים.
אפשרות זאת מחד עלולה לסכן את היהדות האורתודוקסית, שכן כך יתגלה מעמדה הלא מחייב, וכי בעצם רוב היהודים מעוניינים ברפורמה כלשהי במוסדות הדת (אחרי רבים להטות – שמות כג,ב); אך מנגד יאפשרו לאנשים להתקרב אל הדת ולהראות את אמונתם בצורה שהיא רוצה. לא מדובר כאן על ביטול מצוות הדת כדי להתקרב אל גרים\ערלים (כמו שעשה פאולוס) אלא מדובר על מתן אפשרות לקבוצות להתאגד על מנת לעבוד את האל בדרכם שלהם.
היהדות האורתודוקסית לא תעלם אלא תשגשג, שכן זו תוכל לפרסם עצמה באמצעי תקשורת ההמונים, תוכל לצאת בקמפיין חוצות ולא להוציא עוד מנשרים קיקיוניים (לדוגמא המקצרת את חצאיתה מגלה את מקום סרחונה - http://www.hofesh.org.il/haredim_papers/fliers/sister.html ) אלא יותר לכיוון של "צום גדליה – הרצח הפוליטי הראשון, זוכרים וצמים"; פרסומת בערוץ 2.
מדובר על כך שהדת תוכל להציג תכנים עצמאיים כדי לקדם את הדת אצל מאמיניה, וכי החילונים בעצם לא מעוניינים במוסד הדת שקיים כיום, ולא יהיו מעוניינים בעתיד. לכן כדאי לתת להם את חופש הפולחן שלהם.
המטרה של הפרטת הדת מהמדינה היא להביא למקסום של חופש הדת של הפרטים ולהביא את חופש ההתאגדות למיצוי על ידי מתן אפשרות לקבוצות שאינן אולטרה-אורתודוקסיות לבצע את פולחן הדת שלהן. חופש הדת יאפשר לנו לחיות בכבוד במדינה ראויה.
Posted by jk at 05:30 PM | Comments (0)
May 14, 2004
למה נתת להם פתקים
פתקים לכותל \ למה נתת להם פתקים?
אנחנו לא רלוונטים. השמאל לא רלוונטי, מי שרלוונטי זה רק מי שמתפקד לליכוד. הליכוד הוא מפלגת קונצנזוס, השאר הם מיותרים. כשמתפקדי הליכוד בחרו שלא להטיל את פתקיהם בקלפי לפני שבועיים הם אמרו אמירה פוליטית – לנו לא אכפת מהמשאל. מי שניצח הם הקיצוניים שהצליחו לגייס את כל הפעילים שלהם למען המטרה, בעוד המרכז המתון הצליח להמנע בצורה אלגנטית מלהתפלמס על עניין ההנתקות, תוך כדי שהוא מותיר את ההחלטה בידי הקיצוניים.
זכות הבחירה היא לא זכות, היא חובה. חובה שיש למלא, על מתפקדי הליכוד לקחת אחריות ולהבין שהמנעותם מהצבעה היא זו שחורצת גורלות; בעניינים של חיים ומוות לא נמנעים מלהצביע, ללא קשר לאידיאולוגיה – בין אם "בעד" ובין אם "נגד", אם יש לך דעה, ושאלו אותה, אין לך זכות שתיקה (זו שמורה לפוליטיקאים תחת חקירה). מתפקדי הליכוד יֵכֶלוּ למנוע הישנות מקרים עתידיים הדומה לאירועי הימים האחרונים, בין אם הם רוצים זאת או לאו, יש להם חובה כלפי העם – כמו נבחרי הציבור.
אך, כמו נבחרי הציבור, מתפקדי הליכוד הוכיחו שוב שהם מנותקים מהעם – העם רוצה שלום, העם רוצה את הפסקת המלחמה, העם רוצה להתקיים. אך, השלום הוא לא המטרה, השלום הוא האמצעי להשגת רווחה לכלל התושבים. על הישראלים להבין כי השלום הוא הדרך לחיות בכבוד – באמצעות השלום נוכל להשיב לישראלים את החוסן הכלכלי, נוכל לפעול לשיתוף פעולה אזורי עם שכנינו (היה פעם משרד כזה, זוכרים?) ונוכל לייצא סחורות. הכלכלה תפרח, ושוב לא נצטרך לשמוע את נתניהו אומר "הפרטה, פיטורים, קיצוצים".
אני לא תומך בתוכנית ההנתקות של שרון, אני חושב שמהלך חד צדדי יגרום לפגיעה מהותית בזכויות אדם, בין בישראל ובין בשטחים הכבושים (פעם קראו להם ככה, זוכרים?). אני מאמין שרק עם יציאה בהסדר נוכל לשמור על בטחון כולם. תוכנית ההנתקות היא דבר רע, אבל היא לא רעה מספיק כדי שהחלופה של מלחמה תהיה טובה יותר.
אין מלחמה טובה ואין שלום רע.
יהונתן קלינגר,
צעירי יחד.
Posted by jk at 09:14 AM | Comments (0)
April 17, 2004
לגנרטור אין פנסיה תקציבית
פתקים לכותל \ לגנרטור אין פנסיה תקציבית
אני רוצה לדבר על תופעה חדשה במדינה, לתרום במקום לתת למדינה לבצע את תפקידה. למרות שבמדינת הרווחה הקלאסית אנו משלמים מיסים על מנת שאלו ישמשו אל כלל האזרחים, במדינת ישראל קם לו סקטור שלישי שהחליט שהוא יודע יותר טוב מהממשלה. בשאר העולם הסקטור השלישי הוא סקטור מחאה, סקטור שנלחם בממסד. בישראל לא רק שהממסד אימץ לחיכו את הסקטור השלישי, אלא זה התרגל לקיומו של סקטור שלישי והדיר את עצמו מקיום מחויבותו כלפי האזרח. האסטרטגיה החדשה של המדינה היא לעודד אותנו לתרום לארגונים שונים, על מנת שהמדינה תוכל להמנע מלפעול למען האזרח.
ארגונים התנדבותיים שונים יוזמים מבצעים שונים כדי לגייס כספים שונים למטרות שונות. אני לא תורם להם. אני תורם רק במקומות שאני מתנדב בהם, וזאת כי רק שם אני יכול לדעת בוודאות שגם המטרה מספיק חשובה לי וגם הכסף הולך למטרה שאני באמת מאמין לה. אני לא אתרום לעמותה או ארגון רק כדי להשקיט את מצפוני באמצעות כסף. אם הבעיה מספיק חשובה אני אתרום גם בידיים. אבל ככה זה בישראל, אנשים מחפשים\נותנים כסף כדי שישקיטו את המצפון.
הבעיה נהיית יותר חמורה, כשאנשים כמו דני נווה מחליטים לעלות לשידור ברדיו ולהסביר כמה זה חשוב לתרום, כדי שהמדינה תוכל לבצע את תפקידה. הבעיה נהיית ממש חמורה כשחברת החשמל מעלה את התעריפים שלה על מנת "לתרום" או בעצם "להכריח אותנו לתרום" לעמותה כלשהי. את הבעיה שאני אדון בה היום איש לא חשב לראות כבעיה, הרי זה מבורך שחברת החשמל תעודד את האזרחים לתרום למטרה צודקת כלשהי (אני חושב שזה ילדים במצוקה אבל זה ממש לא רלוונטי) על ידי כך שתממן את הנורות שדולקות בדגל מדינת ישראל, נר על כל אס.אמ.אס ששולחים. אז האם בעצם חמשת השקלים שתרמתי מכסים את עלות הדלקת הנר או את עלות התרומה, כשחברת החשמל מחייבת אותי בחשמל העודף, כדי לשמור על תקציב מאוזן.
את ההגיג הזה העליתי בדרכי הביתה, כשראיתי לילה אחד אורות מבהיקים שמפריעים לי לנהוג, ואז בעצם גם חשבתי, כל האורות שבוקעים מתחנת הכח, האם הם באמת נחוצים? האם יש צורך לא רק בדגל הנורות אלא גם באורות שמאירים את "אורות רבין" או כל תחנה אחרת? האם אני צריך לשלם על חשמל שאני לא משתמש בו? האם לא מגיעה לי זכות בחירה אם החשמל שאני אשלם עליו הוא גם חשמל ציבורי, ומהי מטרה ציבורית?
חברת החשמל היא אחד מהמונופולים הגדולים במדינה, ואחת החברות הבלתי יעילות לחלוטין. למרות שאני מאמין שחברת חשמל, כמקור אנרגיה לאומי, ראוי שתוחזק בידי המדינה, אני חושב שיש לייעל אותה, לא כדי להפריט אותה, אלא כדי לספק לאזרחים את השירות הטוב ביותר. האם אין מקום להוסיף תחרות בין מפעלי חשמל, להוציא למיקור חוץ את ההתקנות, גביה ותמיכה? האם לא ראוי לשוק לאזן את עצמו ולתת תחרות חופשית בתחום, כך שכל מי שירצה להתחרות בחברת החשמל יוכל? את חברת החשמל נותיר כחברה ממשלתית, לא יעילה במיוחד, אך עם יתרון לגודל. ניתן לכל חברה שתרצה להתחרות כדי שנוכל לאפשר מחירים יעילים, לא נחייב את חברת החשמל להתייעל, השוק יחייב אותה.
אני החלטתי, אני קונה גנרטור כדי שיהיה לי חשמל בבית. לגנרטור שלי לא תהיה פנסיה תקציבית, הוא לא יתרום לעמותות והוא לא ידליק את האור כל הלילה ויהבהב באורות לקילומטרים. לגנרטור שלי לא יהיה ועד עובדים שכופה עלינו מחירים מופרזים כדי לממן השקעות כושלות שלו, והכי חשוב, לגנרטור שלי לא תהיה זכות לשבות. הגנרטור שלי אמנם יעשה רעש, אבל זה מינורי, הרי אני גר ליד תחנת הכח.
Posted by jk at 08:46 PM | Comments (0)
March 19, 2004
איגרת לעמית קפיטליסט
איגרת לעמית קפיטליסט.
בתשובה לבחירות להנהגת המפלגה.
על הקפיטליזם של השלום יהיה מיותר לכתוב מעבר לפסקה אחת, כיוון שהדבר הוסבר כבר בעבודתי "ימין ושמאל" (עבודה סמיניריונית במסגרת הקורס: היסטוריה ואידיאולוגיה של השמאל בישראל, דר' עידית זרטל, 2003 – ניתן להורדה ב: ). ההבדל בין Pax Americana לבין שלום אמיתי הוא שבשלום אליבא דארצות הברית מדובר על שלום בו ישנו מצב של אי-מלחמה בין מדינות בזמן שזו מנצלת את כח העבודה הזול שבהן למען שיפור מצבה על חשבונן בעוד שבשלום אמיתי מדובר על יחסי הדדיות בין מדינות, ללא ניצול וללא שימוש בכח על מנת להשיג את האינטרס הסופי – והוא רווחת כלל האזרחים בעת שיפור מצב כולם.
השלום של ארצות הברית עובר אלינו; גם אצלנו תנועות השמאל הופכות לתנועות מרכז ליברליות. גם אצלנו השלום הופך לסוגיה מרכזית. בניגוד לטענה שהתוצאה היא מה שחשוב, אני מאמין כי מה שחשוב במקרה זה היא גם הכוונה. האינטרס של השמאל המרכזי של עבודה-יחד הוא לשלום על מנת לשמור על רווחתם האישית. לא שיש פסול בכך, אלא שהשלום הסוציאל-דמוקרטי לא מתקיים פה.
כשאנו באים וקוראים לעצמנו 'מחנה השלום', ומעלים טענות כמו 'מה שאנו אמרנו כבר לפני 20-30 שנה רק היום הימין הבין שצריך לעשות', וחושבים כי צדקתנו הנצחית קיבלה את הכרתה הסופית מהמדינה, אנו צריכים לעצור ולחשוב. למה הימין רוצה שלום? למה הימין כה התקרב לעמדותינו? אצלנו, השלום הוא לא המטרה, השלום הוא כלי לשרת את רווחתנו, השלום נועד כדי שנוכל לחיות ללא חשש מללכת ברחוב.
אבל יותר מכך, בניגוד לPax Americana שהולך להתקיים באמצעות ממשלת שרון, השלום הוא כלי להראות כי כל בני האדם שווים, ולא יהיה ניתן לסבול מצב בו אדם אחד יגור במגדל השן שלו בחוות השקמים (בעוד הוא מעסיק פועלים זרים על מנת להשיג מקסימום רווח על ידי תשלומי שכר סובמינימאלי) ואדם אחר יגור ברמאללה, ללא כל אפשרות להתקדם בחיים, ללא כל דרך לצאת מעירו.
אל לנו לשכוח כי השלום הוא רק אחד מהכלים אשר משמשים אותנו על מנת להשיג את מטרתנו העילאית; אנו, כאזרחים, מבקשים לעצמנו ולכל אחד מחברינו את החיים הטובים ביותר שאפשר, תוך כדי שהמדינה תהווה פלטפורמה לשמור על שוויון הזכויות הללו. הימין הוא זה שמבקש את החופש שלו, מבקש שהמדינה לא תפריע לו בדבר. הוא לא מבקש זכויות, הוא יכול לעשות ככל שביכולתו. אצל הימין כל דאלים גבר, בעוד שאצלנו ניתן לראות כי כולם נבראו שווים (אולי אפילו בצלם האל).
בבחירות לראשות התנועה 'מחנה השלום ניצח', אבל מיהו אותו מחנה השלום, האם באמת ניתן לחשוב על אדם שלא רוצה לחיות את חייו בשלום? גם המתנחלים רוצים שלום, הם רוצים אותו בצורה שונה ממה שאנו רוצים, אך עדיין מדובר בשלום. השלום, אצל הימין הלאומני, נתפס כהפרדה, הנתקות (שבמילון אבן שושן מוגדרת כניתוק משהו שמהווה את סיבת מקור החיים שלו, כמו הנתקות חבל הטבור, דבר שאני לא בהכרח בטוח שלשרון יש מושג); אפרטהייד. השלום אצל השמאל נתפס כחיים בשיתוף פעולה בין שתי ישויות.
הרצף בין השמאל לשמאל הקיצוני צריך להיות על מהות השיתוף, האם זה יהיה שיתוף פעולה קפיטליסטי-נצלני או שמא יהיה זה שיתוף פעולה הרמוני. האם אנו "נספק" מאות אלפי מקומות עבודה לישות הפלשתינית בעוד שאנו פוגעים בשכבות החלשות שלנו, או שמא נקים פרויקטים משותפים בהם נזרים הון זר לשתי המדינות על ידי הקמת איזורי חיץ ללא מכס בהם נוכל לייצר מוצרים לתועלת שתי המדינות תוך כדי תשלום שווה לעובד ללא הבדל לאום!
לא אקבל מצב בו השלום שאני אעמוד מולו יהיה שלום קפיטליסטי, לא עוד Pax Americana שמושלט בכסף. את השלום לא קונים אלא עושים.
יהונתן קלינגר, צעירי יחד.
Posted by jk at 11:10 AM | Comments (0)
March 12, 2004
הגלובאליזציה של הטרור
פתקים לכותל \ הגלובליזציה של הטרור?
בימים אלו אני בעיצומה של כתיבת עבודת מחקר בנוגע לזכותן של קבוצות מסוימות להפר את החוק כשהדבר נוגד את אמונותיהן הדתיות. אני מתמקד על האידיאולוגיה של הימין הדתי בישראל, תוך כדי הדגשת הפרות חוק אלימות כמו רצח רבין, פעילותיו של נועם פדרמן, סירובם של המתנחלים להתפנות מאדמת הקודש ותורת ה'גזע' של מאיר כהנא. הבסיס הנרחב של מידע שנאלצתי ללקט באת כתיבת העבודה הפנה אותי גם לכתביו של מורי אהוד שפרינצק ז"ל, שדן בהפרות החוק של גוש אמונים בשנות השמונים.
פיגועים פוליטיים שמשפיעים על דעת הקהל הם הצורה ה"נכונה" ביותר של טרור כשהוא פועל לפי הספר. קבוצות קטנות ואלימות מצליחות להשיג מודעות רבה מהציבור ומשנות את דעת הקהל על ידי שימוש באמצעים אלימים. לעיתים רבות קבוצות אלה פועלות ממניעים דתיים, אך לא רק, מניעים לאומיים ולאומניים לעיתים מצליחים גם כן להביא לארגוני טרור "מוצלחים". הפעילות ה"מוצלחת" וה"נכונה" של ארגוני הטרור, בימינו מאפשרת להם להשפיע לא רק בלוקאל, אלא גם בתחום הבינלאומי.
ארגון כמו 'אל-קעידה', היום, הוא אויבו המושבע של הדמוקרטיה בכל מקום, הדמוקרטיות מנסות להתגונן נגד אויבים שלא נראים, נגד אזרחים שלא שונים בהרבה מאיתנו. היתרון הגדול שיש לקבוצות כאלה הוא האנונימיות. זה כלל לא משנה אם הפיגוע בספרד בוצע על ידי 'אל קעידה' או לא, אולי אנו עוד נמצא ארגוני טרור שפועלים ב"Outsourcing", כלומר שוכרים עבורם קבלני משנה כדי לבצע את הפיגועים, אולי יוקם ארגון טרור בינלאומי שירכז את כל הארגונים.
ההבדל הדק בין ארגון טרור לארגון לשחרור לאומי הוא לכאורה מי מחזיק את העט, אך בפועל מדובר על מי מוכן להשתמש באלימות כנגד אזרחים למען המטרה שלו. האירוע האלים של יום חמישי נתפס כאירוע קלאסי מבחינת כל חוקי הטרור, מדובר באלימות טהורה נגד אזרחים למטרות פוליטיות. אין הבדל בין אלימות זו של אל-קעידה (או של כל ארגון אחר, יהיה אשר יהיה זה שעשה את הפיגוע) לבין שלטון הטרור שנהוג ברבות ממדינות ערב, בו אזרחים נפגעים מהשלטון עצמו – לשלטון, כמו לקבוצות טרור, אין שום לגיטימציה להפעיל כח על אזרחים ללא משפט.
בין אם מטרתה של אל-קעידה (או המחתרת הבאסקית) מוצדק או לא, אין לנו לאפשר לאלימות לקבוע את סדר היום שלנו. אמנם יש צורך להסתכל על מהות הפיגוע, האם מדובר פה במחאה כנגד שלטון שמחזיק את הבאסקים ללא כל זכויות? האם אל-קעידה נלחמים נגד ארה"ב ושותפותיה שכובשות את המזרח התיכון ומונעות ממנו את חירותיו הבסיסיות (אתמול עיראק, היום סוריה, מחר ישראל?) עלינו לראות את הפיגועים (בהערת אגב אומר שלדעתי המילה פיגוע קלה מדי לתאר מעשים של הרג המוני של אזרחים, אני מעדיף להשתמש בפעולת טרור) כאקטים לא לגיטימיים, יהיו אשר יהיו.
למזלנו, בינתיים גדודי אל-קעידה עוד לא הגיעו למחות על הכיבוש בישראל, ואולי גם לא יגיעו לעולם, אבל לנו יש את הבעיות שלנו. גם לנו יש פיגועים – אולי לא כאלה שבהם נהרגים מאות אזרחים בפעם אחת, אבל גם בפיגועים שלנו נהרגים אזרחים. עלינו להסתכל במראה ולערוך דין וחשבון – למה יש פיגועים? האם תהליך השלום יגדע את הפיגועים? האם הוא יחריף אותם? הפיגועים בישראל לא מבוצעים על ידי קבוצות שמעוניינות בתהליך השלום, הפיגועים מבוצעים על ידי הקבוצות הראדיקליות, אלא שמתנגדות לתהליך השלום – אלה שמחזיקות בגישה טוטאלית – הכל או לא כלום, האם על ידי המשך תהליך השלום הפיגועים יפסקו?
Posted by jk at 07:40 PM | Comments (0)
March 08, 2004
שימוש באלימות כדי להשיג מטרות
שימוש באלימות כדי להשיג מטרות
המאמר הזה לא מדבר על כיבוש, המאמר הזה לא מדבר על ניצול של עובדים זרים, המאמר הזה לא מדבר על זיהום אוויר, המאמר הזה לא מדבר על הקצאת משאבים בצורה ערכית בחברה ולא, המאמר הזה גם לא מדבר על שחיתות. המאמר הזה לוקח דוגמא אחת שבה אנחנו (השמאלנים יפי הנפש) חלוקים בדעתנו, על מנת להציג את הבסיס העקרוני בין ימין ושמאל (על ההבדל המהותי נא לקרוא את עבודתי : "וימין ושמאל", סמינריון מתוך היסטוריה ואידיאולוגיה של השמאל בישראל, המרכז הבינתחומי הרצליה, 2003).
הכל פשוט התחבר לי, פתאום הבנתי את ההבדלים הפשוטים, מה שמבדיל אותנו מהאחרים, מה שמבדיל בין השמאל לימין ומה שמאפשר לנו להיות "יפי נפש"; מה שמותיר לנו את הזכות למתוח ביקורת עליהם ומה שמאפשר להם להמשיך לבקר אותנו (בחוסר צדק). ('אנחנו' ו'הם' הן הגדרות מוזרות של אותו חוט של בחירה חופשית בנוגע לאידיאולוגיה, עצם החלוקה לקבוצות היא פסולה). כמו כן, השמאל מוחה על מה שרע, וכך גם הימין, כל אחד מבקש לשנות את סדר היום בדרכו שלו. השמאל משתמש בזכויות שמגיעות לו על פי חוק ואילו הימין משתמש באלימות. אבל כך זה רק בישראל, זאת רק משום שאצלנו השמאל הוא לא שמאל אמיתי, הוא מה שקרוי בשאר העולם מרכז, אולי אפילו מרכז-ליברלי.
השמאל בישראל הוא גוף מרכזי, ללא כח מהפכני להבאת שינוי; גם "יחד", שהיא המפלגה הרצינית ביותר בשמאל אינה מפלגה אלימה, לא משתמשת באלימות וכח בכדי לכפות את עצמה על אחרים, בניגוד למפלגות ימין 'מתונות' כמו הליכוד, שפלגים בהן מקדשים את השימוש בכח ואת 'המאבק המזוין'. השימוש באלימות להשגת המטרות היא דרך פסולה (לדעתי, וגם לדעת מלומדים רבים – התוצאה הטובה ביותר לא תושג לעולם בכח אלא תמיד על ידי פשרה בין הצדדים כשאלה מרוצים תמיד מההישגים שהם קנו באמצעות הפשרה ולכם לא ינסו לשנות את המצב שנוצר על ידי פשרה, כח תמיד מותיר אפשרות לשנות את המצב בשנית על ידי שימוש חוזר בכח); ומנקודה זו אתחיל בתוכן של המאמר.
המחאה השקטה שלי נמשכת כבר 10 שנים; כבר 10 שנים אני מסרב לנורמה, אני לא נוהג כמו כולם, ולא כופה את דעתי בצורה אלימה. אני לא אוכל בשר. אי אכילת הבשר אינו ההפך מאכילת בשר, כפי ששלום הוא לא ההפך מארץ ישראל השלמה. כואב לי כשאחרים כן אוכלים בשר, והם לא מבינים את זה, אנשים לא נוטים להבין שאכילת הבשר מקדשת את השימוש בכח על ידי קבוצה אחת על קבוצה אחרת. השימוש בכח לשם אכילת בעלי החיים אינה שונה בהרבה מעבדות.
האם קיים צורך אמיתי בחוק האוסר ניסויים בבעלי חיים וחוק האוסר ניצול שלהם, הכאתם או שימוש בכח כלשהו כלפיהם, כשממילא כל אחד שחפץ יכול לראותם כחפץ ולהרגם לפי שיקול דעתו הבלעדי? האם קיים הבדל מהותי בין רצח תרנגולות חפות מפשע לבין רצח של תושבים בכפר קאסם? האם יש דרך לאפשר 'שחיטה הומנית'? האם יש צורך לעשות זאת?
בדומה לסוגיות אחרות, ההבדל המהותי הוא שאנו, כשמאל לא יכולים לקדש מאבק אלים; אנו כשמאל לא יכולים לדבר על הפסקת הכיבוש כל עוד אנו מחזיקים אוכלוסייה שלמה תחת כיבוש. האם קיימת דרך אחרת לטפל בזה? בעלי החיים אינם בני אדם (ולכן ישנה הצדקה לכאורית לאכילתם, ניצולם ושחיטתם באמצעים אלימים), אבל מה זה משנה? מדובר על הפעלת כח לקביעת דעה, אני חושב שלא ראו את העבדים באמריקה כבני אדם, לא ראו את היהודים בתקופת הרייך השלישי כבני אדם – האם זה שינה משהו? תמיד היו את אלה שקמו, תמיד היו אנשים שהתנגדו.
אנחנו כשמאל (או בעצם כמרכז מתון) צריכים לקום ולהגיד שמשהו לא בסדר בנוגע לניצול ושימוש בגוף של יצור אחר, יהא אשר שיהיה – ניצול נשים לזנות, ניצול עובדים זרים לבניין, ניצול פלשתינים תחת כיבוש, ניצול עובדים על ידי בעלי ההון – הכל אותו דבר, הכל מורכב מקבוצת מיעוט קטנה שמחזיקה את כלל הכח בחברה.
רק על ידי ביזור הכח נוכל להחזיר את השלטון לעם, רק על ידי החזרת השלטון לעם נוכל באמת לחיות ללא פחד שאנו נהיה האוכלוסיה המנוצלת הבאה. על ידי ביטול אמצעי כפיית האלימות בחברה נוכל להביא לחברה שלווה, ללא 'מרוץ חימושי אי רציונאלי', אם נקח לדוגמא את ה'מכירה הפומבית של דולר' שמביא וויליאם פאונדסטון בספרו (וויליאם פאונדסטון: דילמת האסיר) – מדובר על מקרה בו שני אנשים מציעים מחיר במכירה פומבית, כשהמנצח מקבל את המוצר, אך גם זה שמגיע שני משלם על הצעתו, כך שנוצר מצב שתמיד אחד הצדדים מפסיד על חשבון השני. כששנים מתחרים על פרס כששניהם משלמים וכשאחד זוכה בלבד, לא יהיה מנצח אמיתי והמחיר של הזכייה יהיה גבוה מדי. אין לנו צורך בחברה אלימה.
אם נסקור את מהלך החימוש משחר האנושות נזהה התקדמות איטית לאורך השנים – אבנים ומקלות הפכו לחץ וקשת - עדיין לא אמצעי קטלני במיוחד - שהפך לחניתות ושאר בליסטראות, שכבר יכלו לגרום לנזק ממשי – ואז בא הרובה, האקדח, הטיל, הטיל הביניבשתי, פצצת הגרעין ותוכניות הלווינים. במאה האחרונה אנו מחמשים את עצמנו יותר מדי – החברה נהיית אלימה מהרגיל, והנשק מוצדק בטענה כי עלינו להגן על עצמנו מהנזק של התקיפה על ידי הנשק הקודם.
רק על ידי הפסקת הניצול של בעלי החיים באמצעות בעלי החוות אנו נוכל להתחיל את הפסקת מרוץ החימוש של האלימות, אנו צריכים חברה פחות אלימה, חברה בה נוכל לחיות בשלום ולא חברה שתהיה מבוססת על הרתעה הדדית. זה ההבדל בין הימין והשמאל, השמאל צריך להחזיק את שיווי המשקל שלו על ידי שיתוף פעולה בין הפרטים, הימין לנצח יהיה חייב להחזיקו בכח הזרוע. אנו מתחילים את הפסקת האלימות היום, בואו נכריז על יום בשבוע בו אתם, אלה שאוכלים בשר, גם מסרבים לניצול ולא אוכלים.
Posted by jk at 09:41 AM | Comments (0)
February 28, 2004
עוד אבן בחומה
פתקים לכותל\עוד אבן בחומה
אומרים שהזמן מרפא הכל, הזמן משכיח, הזמן גורם לנו לחשוב על המעשים שלנו. אומרים שיש דברים שפשוט צריך לתת להם זמן. אומרים שמספיק שכחה וריחוק כדי לפתור בעיות. יש כמה דברים שהזמן לא יתקן, יש כמה דברים שאם לא נגע בהם הם רק יחמירו, ישנם דברים שיגרמו לחורבן.
על הדרך לפתרון של הדברים יש מחלוקות, אבל כולם מסכימים שיש בעיה; כשאנשים מתים כמו זבובים על ימין ועל שמאל (או סמול?) אז חייבים לעשות משהו; במקרה שלנו הצדדים שמנסים לפתור את הסכסוך רק מלבים את האש ויוצרים מחלוקת נוספת, כזו שגם מחמירה עם הזמן, כזו שגורמת לשסע בחברה.
הבעיה היא לא המתנחלים, הבעיה היא לא הכיבוש, הבעיה היא האלימות הגוברת בינינו; האלימות בדיבור, בשלטון, בדרכי הפעולה. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, אשר בגללה נוצרה מלחמת אחים. אבל בית המקדש קם על עוולה; אמנם בצורה טכנית תקנו את העוולה, אבל אין לשכוח שעדיין בית המקדש הושג באלימות.
בית המקדש, שנבנה בירושלים, העיר בה דוד חנה (שורה שאפילו הוסרה מהמנון מדינת ישראל), ירושלים שנכבשה מידי היבוסי. שפיכת הדמים שהתקיימה שם נתנה לגיטימיות לשלטון המלוכני על עם ישראל. היה זה שלטון מושחת ומלא כח, שלטון שניסה לטעון כי הוא שולט בחסד האל. כמו אז, גם היום, אנו רואים שהכח משחית. "שלא ייקח נשים", "שלא יעשה ארמונות" ושאר מידות שנכפו בתנ"ך על השולט בזכות, זה שמקיים את דבר האל. לא לשכוח שתמיד באה יד האל והסירה אותו מהשלטון, עד שזו הביא לחורבת הבית וגירוש העם היהודי מאדמתו.
אבל כעת, לאחר שני אלפי גלות ואלפי שנה לאחר בריאת העולם, אנו שוב נמצאים במהותו של אותו סכסוך; אנו שוב נלחמים אח-באח. אנו היהודים, כה חלוקים בנוגע לדרך לפתרון הסכסוך עד כדי כך שהסכסוך מתרחק מאיתנו למצב שבו אף פשרה בין הצדדים לא תהיה מקובלת. לפני שנכנס למשא ומתן עלינו להסכים בינינו על מה מדברים. האם אנחנו בכלל יכולים להרשות לעצמנו דיון בתחום?
ההימנעות מלדבר, כפי שהיא מובאת מצד אחד, זו שתופסת את הסכסוך כטוטאלי, "הכל, אין אפשרות לכלום", היא בעצם אמירה שממשיכה את הסכסוך. האויב הוא עמלק, יש להשמיד את כולו או להיות מושמדים בתהליך ההשמדה. האם זו באמת הדרך? הייתכן שישנו פתרון מתקבל על הדעת שימנע את המוות על קידוש השם? תמיד עדיף למות על להמרות את דבר האל, אך האם ישנה דרך להגיע לפשרה עם שמירה על המקומות הקדושים, עם שמירה על ארץ אבותינו?
על פניו, נראה שהתשובה היא לא. הסכסוך הוא משחק סכום אפס על קרקע. אבל ה"משחק" אינו על אדמה, המשחק הוא על הרבה אלמנטים. לא קשה ל"ישראלים" לקבל את כל האדמה, הבעיה היא המחיר שיצטרכו לשלם. מדובר על אחד משלושה מצבים: (1) קבלת כל הנתינים הפלשתינים כאזרחים שווי זכויות (2) הרג המוני של נתינים (3) פשרה ריבונית בו יוחלו שני משטרים ריבוניים על שני עמים במדינה אחת, תחת חוק אוניברסאלי אחד.
כשמדינת ישראל סיפחה את רמת הגולן היא עשתה זאת באמצעות החוק. היא החילה את החוק הישראלי על רמת הגולן ונתנה לכל התושבים שם אזרחות מלאה ושוויון זכויות מלא, האם היא מוכנה לעשות אותו דבר לפלשתינים בשטחים שהיא מספחת?
אריאל שרון בוחר ללכת בדרך שונה מזו – הוא העדיף לא לשמור את כל הקרקע אלא לגדר חלק מהקרקע ולקרוא לה "הרשות הפלשתינית". הוא עושה זאת תוך כדי הבנה שללא פתרון כזה, הרוב הדמוגרפי בשטח יהיה ערבי, ולזה הוא לא מוכן.
דיונים נערכים עכשיו בהאג לגבי חומת ההפרדה. אנחנו בחרנו להתעלם. ישראל המשיכה להתעלם – 'כל העולם נגדנו', למה לא? אנחנו נפגין מול החומה, אנחנו נפגין מול האג. אין סיבה שנדבר בבית המשפט, הרי הם משוחדים מראש. ההמנעות מהדיון עובד כנגדנו, הכיבוש הוא זה שמצדיק את זה. לא אני בניתי את החומה. לא אני הנחתי אבן אחרי אבן בחומה שמפרידה בינינו לבין בית הדין בהאג. לא אני הבאתי אותנו לדיון בו – אני רק צייתי לחוק, אני רק שילמתי מיסים שמימנו את 'גדר ההפרדה'. אני רק תמכתי בממשלה שמעסיקה פועלים זרים בכדי להגן על עצמה, כדי לבנות "גדר בטחון".
ישראל מסרבת להתדיין בבית המשפט בהאג, היא מחליטה לדון מחוץ לו. במקום להביא את טיעונינו בפני השופטים המלומדים (ושמא משוחדים) לגבי סמכותו של ביה"ד בכלל לדון (שלדעתי לא קיימת, אם נתלים בטיעון "גדר בטחון") אנו בוחרים להפגין מול בית המשפט, להראות שאנו כן מכירים בתהליך, אך מודעים מראש לתוצאותיו. חברותינו הטובות, ארצות הברית ועמי אירופה (שידועים באהבת ישראל הגדולה שלהם) בוחרים גם כן להחרים את הדיון, על מנת "לעשות צדק" עם ישראל.
לא ארצות הברית ולא עמי אירופה רוצים לעשות עמנו צדק במקרה הזה, הם דואגים לאינטרס אישי שלהם – הם מדברים על כך שאם תינתן לביה"ד סמכות בעניין, גם הם יצטרכו לתת דין וחשבון – ארצות הברית על מעשיה בעיראק, שלא מצדיקים את כללי היציאה למלחמה הבינלאומיים ולא מתיישבים עם הדין. אירופה? לזו גם יש בעיות משלה, בכל מדינה ישנה אפליה – לא רק בישראל, וזהו הסכם שבשתיקה ("אנחנו נשתוק על הגדר, אתם תשתקו על זה שאצלנו יהודים לא יכולים ללבוש כיפה") כמו שהיה בין האצ"ל, הלח"י והתנועות הלאומניות באירופה בשנות ה30 של המאה ה20 ("אתם לא רוצים את היהודים, תביאו אותם אלינו, תעוררו שנאה כלפיהם", "שתי התנועות הן לאומיות, המטרה שלכם של אנטישמיות מקדמת את המטרה שלנו של יהדות"). הסכמים שבשתיקה הם חמורים ביותר.
סכסוכים עקובים מדם התקיימו במשך אלפי שנים בין עמים, ותמיד התוצאה היתה זהה – עם כובש לא יכול להישאר עם כובש ללא שפיכות דמים משני צידי המתרס. אם האדמה הזו כה חשובה, אז קבלו אותה עם כל התושבים שלה. אברהם קיבל את ארץ ישראל על כל עמי הארץ, יהושע חזר לפה ודרש בכח מכל עמי הארץ להתפנות, אנו ניסינו לעשות בצורה תרבותית לקנות את הארץ לפני 100 שנה בכסף, כיוון שלמדנו את לקחי הכיבוש מלפני 2000 שנה.
הכיבוש, כלומר מתן כח לא מוצדק בידי צד אחד והיכולת שלו לשלוט ביד רמה, משחית – הוא משליך על המערכת המשפטית שלנו, על המערכת הפוליטית, הוא יוצר תככים ומזימות, הוא גורם למקרים של התעללויות בצבא, של טראומות שדורשות מחיילינו לצאת להשתחרר בהודו, דרום אמריקה ואוסטרליה, מקומות שחוו כיבוש, וכעת אין בהם. המתאם בין אכזריות הכיבוש לבריחת הצעירים לחו"ל אינו מקרי (הצגה בבימויה של יעל רונן, "המדריך לחיים הטובים", כבר המלצתי במאמר קודם)
עם כובש צריך לשאת בתוצאות הכיבוש שלו. עם נאור צריך לדאוג שלא יהיה כזה.
Posted by jk at 08:31 PM | Comments (0)
February 12, 2004
נתניהו, מיסוי ואלמנטים שנסתרו מעיני הציבור
פתקים לכותל\ נתניהו, מיסוי ואלמנטים שנסתרו מעיני הציבור
יהונתן קלינגר.
עוד שלב באמריקניזציה של ישראל התרחש, אנו נוכל להמשיך לחיות תחת עולם המותגים האמריקאי. הטלוויזיות, הבגדים, ואף המזון האמריקאי (שמסובסד על ידי ממשלת ארה"ב בצורת מענקים לחקלאים) יוזלו, תוך כדי צמצום התקציב שהיה צריך לדאוג לחלשים. נתניהו מדבר על 'השמן והרזה' – המשק והמגזר הציבורי, באוטופיה של נתניהו יש לנו שוק פתוח, בלי ממשלה. החזון, ככל שיהיה וורוד, אינו ריאלי – בשוק הפתוח של נתניהו אלו שזוכים במכרזי ההפרטה הם חבריו, המקורבים לו שמממנים מערכות בחירות שלו ושל שאר מנהיגי המדינה; בשוק הפתוח של נתניהו ניתן לנצל עובדים זרים, והרבה יותר משתלם לייצר רחוק.
עוד שלב נפתח בהפיכתה של ישראל למדינת עולם שלישי, כזו שתושמד על ידי מלחמה, לא מלחמת קיום בטחונית, אלא מלחמת קיום חברתית. לא רחוק היום בו יבוטלו כלל הקצבאות לנזקקים, ונראה יותר מקרים כמו תנועת 'הלביאות' ששודדות בתי מכולת, רק כי אין להן מזון להאכיל. יצר האדם הוא לשרוד, ואם המשק הקפיטליסטי מבין זאת אז כנראה שהוא צריך לנסות לסייע לנזקקים על מנת להגן על עצמו.
המחאות החברתיות קמות כיום יותר עקב המצב הרע בו נמצאים הנזקקים. נתניהו לא מנסה לקחת את הקצבאות ולהשתמש בהן ככח פוליטי, הוא היה יכול לגייס את הנזקקים לשורותיו אך הוא העדיף שלא. נתניהו היה יכול לבצע 'עבודות יזומות' בסגנון העבר, לקחת את המובטלים שמקבלים קצבה לעבודות ממשלתיות, הוא ממילא משלם להם את הכסף. נתניהו היה יכול להשתמש בכסף הזה כתמריץ למציאת עבודה – מי שימצא עבודה וישתלב בשוק יקבל מענק של X ₪ עבור השתתפותו, כדי לתמרץ אותו לעבוד.
נתניהו העדיף לקחת את התקציב מהם, ולהעביר אותו למי שיש לו, להקל על מחירי הטלוויזיות, הדי.וי.די ושאר מוצרי החשמל. עכשיו המובטלים יוכלו לשבת בשקט בבית ולראות טלוויזיה, יש תוכנית מציאות נהדרת – 'קח לי שרון!'. המובטלים והחד-הוריות ישלמו כעת יותר על הלחם, יותר על הדלק, יותר על הקמח, אבל פסטה מיובאת? זו תמכר ב20% פחות. אם אין לחם תאכלו עוגות – זה חוסר ההבנה של נתניהו, האם הוא מחנך אותנו לאנינות טעם קפיטליסטית? אולי באותה המידה יוריד את המיסוי על האלכוהול, ואז גם נוכל לשתות יין אדום עם הפסטה שלנו?
המיסוי נועד, בין היתר, לחנך את הציבור – מיסוי על סיגריות ואלכוהול נועד כדי להקטין את השימוש בהם ובמקביל כדי להשתמש בכסף שנכנס לקופת המדינה כדי לטפל בנפגעי המוצרים הללו. המס על ייבוא הובא כי בעבר ייבוא נחשב כמותרות – 'שוקולד שוויצרי', 'מכונית אמריקאית' ו'בושם צרפתי' היו מותרות שסמלו את הסטטוס של העשירים. היום המזון שמיובא זול במרבית המקרים מהתוצרת המקומית, ונמכר במחירי היצף.
ההורדה של המיסוי לא רק תסייע לעשירים לצרוך יותר, ותקטין את התמריץ לחסכון, אלא גם לא תחלחל חזרה לחברה – אם העשירים היו צורכים יותר תוצרת מקומית, אזי הכסף היה מסתובב ושב לעניי עירינו, אך מכיוון שהתוצרת מיובאת, הכסף 'בורח' לחו"ל ומשאיר את העניים עניים יותר ואת העשירים עם יותר מוצרים. העניים, שהיו פעם מעוניינים לחסוך, כיום לא יחסכו, ויוציאו את הכנסתם המועטה על רכישת סמלי סטטוס, כמו די.וי.די וטלוויזיות יוקרה, כדי שלא ידעו כי הם עניים וכדי שיוכלו למנוע את הוקעתם של ילדיהם מהחברה מכיוון שהם לא הולכים עם חולצות של המורדים ומצ'וטטים בשאר חדרי צ'ט.
הפתרון של נתניהו הוא פתרון זמני לבעיה קבועה. העוני תמיד היה ותמיד יהיה, עד שלא נשקיע בחינוך, בבריאות וברווחה לא נוכל לשפר את מצב העוני. נתניהו צריך להבין שאדם אמיד צורך יותר, ולכן גם מזרים יותר הון לבעלי ההון, דבר שטוב לו ולאלה שתורמים למערכת הבחירות שלו. אל לו לשכוח שעליו להחזיק אותם בחיים כדי שהמוזסים, פישמנים, רקנאטים, שוקנים, דנקנרים, זאבים ונמרודים יוכלו למכור לעובדים את תצרוכתם (אם שכחתי איזו משפחה אז אני מתנצל...).
הפתרון האפשרי הוא הקטנת התלות של ישראל במדינות החיצוניות, תוך כדי שיקומה למען היותה חלק מהמערך הבינלאומי.
Posted by jk at 01:47 PM | Comments (0)
February 06, 2004
רוצים כיבוש? – כי בוש עכשיו
רוצים כיבוש? – כי בוש עכשיו
האדישות שמתפתחת בחברה הישראלית לגבי התנהלות השלטון מצביעה על תופעה חמורה יותר, על חוסר אמונה ביכולתם של הפרטים להשפיע ועל סלידה מהמערכת הפוליטית בכלל תוך כדי אמונה כי אנו סך-הכל כלי משחק.
הדיון הציבורי סביב גדר ההפרדה, שהחל לפני כמה שנים והתחזק בחודשים האחרונים, עם שיאו בהצגת הדיון בפני בית הדין הבינלאומי, לא מצליח לצבור מספיק מומנטום. ההנתקות החד צדדית שמובטחת ישר מחזירה את מפלגת העבודה לשיחות על השתתפות בקואליציה, ושוב, נמצא את עצמנו במצב שבו ממשלת ה"אחדות" מציגה מצב של ברירת מחדל, חוסר מעש ואפטיות כלפי הפרט.
ממשלת אחדות אינה טובה למצבי משבר שכאלו וכמובן שאינה טובה לשמאל. ממשלת אחדות תביא אותנו למצב בו אנו, כשמאל, נאלץ לחדול מלמחות על הנסיגה החד-צדדית, זו בה אנו נסוג לקווים שלא מקובלים עלינו, לקווים שבהם עדיין נפגעים אנשים. גדר ההפרדה תעמוד בעינה, ובמקום להגן על יישובי המרכז מפיגועים, אנו נמצא את עצמנו שוב שם, מגינים על הגדר, במקום על ההתנחלויות – יותר קילומטרים של גדר, פחות אנשים.
הגדר אינה הפתרון, אך היא מסתמנת כפתרון המועדף על מחנה שרון-בוש-ערפאת. מחנה מנהיגי ברירת המחדל, שלושתם מעורבים בעניינים מלוכלכים הקשורים לבחירתם (בוש וזיופי הקולות בפלורידה, שרון ופרשות התרומות וערפאת – שכלל לא נבחר בבחירות). מחנה שמעדיף להעסיק את עמו בעניינים אחרים, דוגמת יציאה למלחמה בעיראק, החלטה על נסיגה חד-צדדית בזמן שיש מיתון כבד ושחיתויות מדווחות בממשלה.
אל לנו לקנות 'תרופות קסם' מהממשל האמריקאי דוגמת ערבויות פוליטיות וסיוע חוץ. כמו המדינה גם אנשיה – בישראל קרוב ל23% מהכנסות משקי הבית באות מקצבאות, וכך גם המדינה; מעל ל30% מהכנסות המדינה הם מהלוואות ומענקים. ישראל, המדינה, חייה באוברדראפט וחלק גדול מתקציבה בא להחזיר את חובותיה לשאר העולם. אין אנו רחוקים שנות אור מארגנטינה, אותה אנו כל כך מעריצים עם תרבות 'המורדים' שלה.
ישראל, שהפתרון הקל שלה הוא לבצע שמיטת חובות ולהתחיל מחדש עם נטל מיסים קטן ב30% על תושביה, מנסה לפנות ל'אחיה הגדולים'. היא פונה למדינות המממנות אותה כי כה חשובה להן נוכחות דמוקרטית במזרח התיכון, תוך כדי שהם מתעלמים ממהותיות הדמוקרטיה כאן. ישראל ללא סיוע החוץ וללא ההלוואות תראה כמה היא מדינה שלא מוצדק קיומה, שאינה יצרנית ושאינה מסוגלת לעמוד בפני עצמה. אך הדבר נכון רק עקב המנטאליות הישראלית-שלטונית, המנטליות שמאפשרת לך להיות באוברדראפט ועדיין ללכת לאכול במסעדות יוקרה, המנטאליות שמאפשרת לך להיות פושט רגל אך ש'אישתך' תעסוק בעיסוקך הקודם, המנטאליות שמאפשרת לך לכבוש עם אחר כשאתה נמצא תחת כיבוש.
ישראל היא תחת כיבוש, כיבוש של המותגים, כיבוש של הקפיטליזם הליברלי, כיבוש של השחיתות שבאה עם הממון. תאוות הבצע והשלטון מתאחדות ומטרתן היא אחת – לנצל את החלשים בכדי להפיק מקסימום תועלת לאליטה השלטונית. המשבר במשק טוב לבעלי ההון, רוב הקניות עברו מהמכולות השכונתיות לחנויות ההיפר, בבעלות המשפחות העשירות. עסקים קטנים נסגרו, והרווח של העסקים הגדולים נותר. אך החזק שורד ואף גדל. אין זו תוצאה של מדיניות של שוק חופשי אלא תוצאה של כך שהחזק מעסיק עובדים חלשים באמצעות חברות כח אדם (שלעיתים בבעלותו אפילו) שמשלמות לעובדים שלהן פחות משכר המינימום, החזק מעביד אותם ואותן שעות על גבי שעות ללא תשלום של זכויות סוציאליות, החזק גורם להם להשתעבד לרצונו.
וכך גם מדינת ישראל, החזק – ארצות הברית, משעבד אותנו למעט הכסף שהוא מזרים לנו כדי שנשמור על צביוננו הדמוקרטי, זה שיאפשר לארצות הברית 'להלחם בטרור', 'לשמור על הדמוקרטיה' ו'לדאוג לשוק החופשי'. בפועל – ישראל מהווה חלק מהמכונה הצרכנית של ארצות הברית, אנו נמצאים תחת כיבוש תרבותי – רשתות אמריקאיות, תוכניות אמריקאיות, מותגים אמריקאים ומוזיקה אמריקאית, כולן הפכו להיות מאפיין ישראלי. מה יותר ישראלי מללכת עם ג'ינס של דיזל, חולצה של לי קופר ובושם של קלווין קליין? (כולם מותגים אמריקאים שמיוצרים במדינות עולם שלישי על ידי ניצול עובדים בשכר רעב).
שרון הוא רק פועל יוצא של תרבות הצריכה הישראלית, שקמה לאחרונה.
הישראלים צורכים את החדשות שהוא מספק, האמריקאים גם כן. הרייטינג שווה כסף, ונתח הזמן ששרון מקבל בתקשורת העולמית (בבעלות אמריקאית) מביא כסף לבעלי ההון. כמו שרון, כך גם בוש.
Posted by jk at 11:17 AM | Comments (0)
February 04, 2004
פתקים לכותל
פתקים לכותל \ פתקים לכותל
יהונתן קלינגר, 4 בפברואר 2004.
מה מיוחד בו, בקיר הזה, שגורם לכל כך הרבה מלחמות? למה אנשים מוכנים להקריב חיי אדם, רק כדי לדבר אל קיר?
קיר שלא מקשיב, שמתעלם? מה יש לו שגרם לכל כך הרבה מוות, סכסוכים, אתוסים שנוגעים לכל הדתות?
בעצם אולי, האתוסים הם לא של הדתות, הם של האנשים.
כמו הקיר, כך גם החברה. אנשים חורטים על דגלם מטרות שלא מקדשות את החיים. כל צד בסכסוך, הן מבחוץ והן מבפנים, נלחם על דברים שלאחר שישיגם- המצב יוותר בעינו.
כולם רוצים בטובת העם; ה'חילוניים', ה'דתיים', ה'ימין' וה'סמול', כולם ביחד רוצים טוב, אך כל אחד יש דרך אחרת (שני יהודים שלוש דיעות).
אז שרון החליט לצאת סוף סוף עם תוכנית ההפרדות החד-צדדית, שהיא המשך מכוון של תוכנית גדר ההפרדה שלו. אני רק יודע שרוב (כן כן, רוב) העם מתנגד לגדר ולהפרדות החד צדדית. התמיכה היחידה שתהיה לשרון היא מיוני העבודה ויוני הליכוד, חברי הכנסת של 'פרווה', אלה שלא מקבלים יותר מדי כותרות, אלה שלא באמת יושבים אידיאולוגית.
הדעתנים האמיתיים, יודעים שאין מקום לגדר הפרדה. הימין מסיבותיו והסמול מסיבותיו. הגדר לא תביא לשום דבר. היא לא תביא לשלום אלא לגבול, גבול אלים ועקוב מדם. גם הימין וגם הסמול יודעים שהגדר לא תפסיק את הפיגועים. הגדר תגדע את חזון ארץ ישראל השלמה (על שתי גדותיה) מהימין ותרגום לו רק לאנטגוניזם יותר גדול כלפי שרון. היא תביא לשיתוק כלכלי של ההתנחלויות ולעלויות מטורפות בכל הנוגע לתקציב הביטחון.
בעלות הקמתה של הגדר יכולנו לסבסד 4,000 ₪ לכל פלשתיני או 15,000 ₪ לכל מתנחל. עם כסף זה יכולנו או לפנות את ההתנחלויות או לשפר את מצבם הכלכלי של הפלשתינים כך שלא יצטרכו לצאת למלחמה – כששבעים יש פחות תמריץ להלחם. בעלות הקמתה של הגדר יכולנו למממן מערכת חינוך ערכי, להחזיר את הציונות לבנינו ובנותינו, יכולנו לעשות דברים אחרים.
אבל שרון? הוא מנסה לצאת חד-צדדית, עכשיו, אחרי 50 שנה שהוא נאבק בפלשתינים. אני אישית לא קונה זאת. שרון מתחיל עם כל הויתורים המדיניים, כמו שצבי הנדל אמר 'כעומק החקירה כך עומק הנסיגה'. אני מסכים, וגם אני חושב שצריך, אחת ולתמיד להביא את החקירה הזאת לסיומה.
לעם לא אכפת אם שרון עשה את מה שהוא עשה או לא. המשפט הציבורי האמיתי של שרון יבוא בקלפי, בעוד 3 שנים (או בעוד שנה), המשפט הציבורי של שרון יראה לנו שלעם לא אכפת משחיתות, אכפת לו אם הוא חי במקום טוב או לא. בין אם שרון קיבל כסף, ובין אם לא, זה לא משנה, שרון שולט ביד רמה ושולט רע. שרון מקבל החלטות על בסיס פוליטי ולא על בסיס ערכי וזהו לא ראש הממשלה שאנו צריכים.
הקלפי הוא הכותל החילוני, בו אנו יכולים ללכת ולבקש את מה שאנו רוצים. משאלותינו יתגשמו אם יתקיים הכלל של אחרי רבים להטות. אנו כולנו נוכל לקבל מקום יותר טוב בעזרת השם, ובעזרת עצמנו. אבל ליהודים, יש מנטליות כזו של כותל, הם שמים את פתקיהם ומקווים לטוב, הם לא פועלים למען השגת מטרתם.
אל תטילו פתקים לכותל, הוא לא יענה לכם- מקסימום תקבלו קנס מפקח על השלכת פסולת. דברו עם הבעיות שלכם. הפיגועים מפריעים – דברו עם הפלשתינים, הכלכלה לא חברתית\חברתית מדי – דברו עם המעסיק – אל תשבתו.
Posted by jk at 01:00 AM | Comments (0)
January 20, 2004
החברה הישראלית לאן? אודיטוריום 04
החברה הישראלית לאן? אודיטוריום 04.
בעקבות התגובות העזות שקיבלתי בשבוע שעבר למאמר שלי, וכל ההתנגשויות בין האנשים פה, החלטתי שאולי כדאי לדבר על התרבות – שלנו, 'שלהם', של הסמול, של הימין. התרבות הישראלית בכלל. בואו נדבר על התרבות.
בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות התמודדתי כנציג (במקום לא ריאלי) ברשימת שמאל באחת מהערים הקטנות במרכז הארץ.
חברת המועצה שלי פנתה אליי במוצאי שבת באימייל, והציעה לי לשבת באחת משלוש ועדות. הראשונה היא הוועדה לאתיקה שלטונית, השנייה היא הוועדה לאיכות סביבה והשלישית היא וועדת התרבות.
בהתאם לתוצאות הבחירות ומיקומי ברשימה, לא ציפיתי אמנם לשבת במועצה (שכן זוהי אינה אופציה ריאלית), אך לפחות רציתי לעזור בשיפור המצב במיקרו. לדאוג שיראה יותר טוב, לדאוג שלאנשים יהיה יותר טוב. ההצעה שקיבלתי בדואר האלקטרוני בהחלט יכולה להיות דרך לממש חזון.
על פניו, נראה לכולם ברור היכן מקומי, אתיקה שלטונית היא דבר חשוב ונחוץ. אך יש לזכור – האתיקה השלטונית היא הצורה, ולא המהות; האתיקה השלטונית היא ההתנחלויות של ה'סמול', הדרך בה אנו יפי הנפש מביעים את עמדתנו.
בתור אדם שרוצה לעזור ולתרום, אני לא בטוח שעל ידי שמירה על טוהר מידות נוכל לשפר את המצב.
האתיקה השלטונית מוטמעת בתוך כולנו ולא צריך להיות אדם משכיל כדי לדעת אינטואיטיבית מה מסריח ובמה צריך לטפל. דווקא הילד הקטן שצועק 'המלך הוא עירום' הוא הדוגמא לאתיקה השלטונית הטובה ביותר.
איכות הסביבה היא ערך עליון. אנשים שוכחים לעיתים כי השמירה על איכות הסביבה משפרת את איכות החיים וגם עוזרת לחסוך בכסף, בטווח הארוך.
איכות הסביבה הינה פועל יוצא של האתיקה השלטונית; לא ניתן לשמור על איכות סביבה כשנתפרים מכרזים במיוחד עבור קבלני זבל המשליכים פסולת במקומות שאינם ראויים. לא ניתן לשמור על איכות סביבה כשמחוץ לתע"ש יושבת תחנת דלק פיראטית, המשרתת את תחנת המוניות המקומית בכדי לחסוך היום בכמה אגורות, על מנת שמחר נשלם את המחיר האמיתי (אפילו הייתי בשימוע של תחנת הדלק בבית המשפט המקומי, במקרה לחלוטין, וראיתי איך התיק נסגר בחרטה והתנצלות).
הבעיה היא אולי חוסר האכפתיות כלפי איכות הסביבה ואף ההתנהלות בחוסר טוהר מידות. אלו הן פועל יוצא של התרבות שלנו.
מדינת ישראל מכונה בפי אנשים 'קיבוץ הגלויות'. המשותף לאזרחי המדינה הוא הזהות הלאומית-יהודית הגורם להיווצרות החברה שלנו.
לצד בורגנים מפולין, שהיו מעמד הביניים, באו סוחרים עשירים מעיראק ויועצים למלך ממרוקו. אל כל אלה הצטרפו לאורך השנים חברים נוספים, עד שנוצרה זהות ישראלית מעורפלת למדי.
הישראלי צוחק על עצמו וצוחק על חבריו. רק לאחרונה עלתה לדיון מוסריות דמותו ההומוריסטית של טל פרידמן בתוכנית הטלוויזיה 'ארץ נהדרת' : העולה מחבר העמים, שעד לא מכבר נחשבה לפרוצה, כעת מקבלת את מיתוס הקופאית מהסופר.
עכשיו יש לנו רומני גנב, תימני שחור וקטן, מרוקאי סכין, רוסיה קופאית, פרסי קמצן ותוסיפו לבד את מה שכבר אתם מכירים; המיתוסים מעמיקים עד כדי כך, שלאתר המכירות החדש באינטרנט שמתיימר להיות בעל המחירים הזולים ביותר, קוראים 'פרסי' ומשהו שמבוצע בצורה רשלנית נקרא 'עבודה ערבית'.
הסטיגמה הפכה חלק מהתרבות הישראלית. היא מה שמהווה אותה; אנו דבקים בסטיגמות כדי להתנכר להם ולהגדיר את דמותנו – עד שלא נצא מתדמית היהודי הגלותי לכיוון 'צבר מחודש', לא נוכל להקים תרבות חדשה. ה'צבר' הוא ניתוק שלנו, לא עוד מרוקאי-סכין, לא עוד רוסיה-קופאית. האם אנו צריכים להשתחרר מהתדמית הגלותית ולהתאחד כולנו יחד?
התרבות שלנו היא זו שמאפשרת את חופש הביטוי, לקבל את דעותיהם של האחרים למרות שהן לא לגיטימיות לדעתנו. הרי הן רק דעות ומילים באוויר. התרבות היא זו שמאפשרת לנו לצור יצירות, שלדעתי האישית הן פשוט לא יפות ואבסטרקטיות מדי בכדי להיות מובנות, והתרבות שלנו היא זו שמאמינה שמכיוון שאנו נציגי העם, אנו יכולים להשחית את עבודתו של האחר, ולפגוע בו – ובחופש הביטוי שלו.
ובכן, אם אתם לא מבינים – לדעתי היצירה של פיילר היא מזעזעת וגם לא ממש יפה, אני לא הייתי מציג אותה בגלריה לאמנות. אבל יותר מזעזע אותי שהוא היה צריך ללכת עד שבדיה כדי לומר זאת. צריך לתת לו גם במה בישראל, אם הוא רוצה לדבר – שידבר עם בני עמו ולא עם בני ניכר, אליהם הוא במילא מכוון את הביקורת שלו. אל תבקר אותנו מאחורי הגב. אולי התרבות הישראלית היא זו אשר עודדה את צורת ביקורת זו?
התרבות שלנו היא זו שמאפשרת לאנשים שקוראים לעצמם אנרכיסטים להתאגד (האין זה אירוני?) ולהפגין מול גדר, והתרבות שלנו היא זו שמאפשרת לאנשים אחרים לירות בהם. אני אישית אינני מסכים עם המעשים של אף אחד מהצדדים. היה אסור להרוס את גדר ההפרדה, היא נוצרה בזכות, וסוג מחאה זה אינו לגיטימי בעיניי. אך לירות באנשים שם? מדובר באזרחים (אמנם לא חפים מפשע) ועונש מוות בישראל קיים אך ורק על פי חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם.
התרבות שלנו היא זו שמאפשרת לנבחרי ציבור להמשיך לכהן למרות שישנן חקירות משטרה נגדם, או בעצם להגיע למצב שנבחרי ציבור עושים דברים שיגררו את המשטרה לחקור. הדג לא מסריח רק מהראש, אלא רק שם זה מספיק מעניין את הציבור.
אני לא מדבר רק על הימין בזמננו אלא בכלל. התרבות שלנו היא גם זו שמאפשרת לממסד לנהוג בכזו סלחנות כלפי אנשים כמו מפעיל תחנת הדלק הפיראטית, גם מפעיל תחנת הרדיו הפיראטית יכול לזכות לחנינה מהירה.
הפשע המלווה לבחירה לא מובא כפשע – ועד שלא יענישו את פושעי התרבות שלנו, את אלו שמאפשרים לחברה הישראלית להראות כך, מצבנו ישאר זהה.
בשבוע החולף, ביוזמת חברים ומכרים, נחשפתי יותר לתרבות הארצישראלית.
ביקרתי בתערוכה תל-אביבית (אמנם מזכירה יותר את ניו-יורק) תחת הכותרת 'אסקפיזם', שאני לא בטוח שאנשים בכלל יודעים מהו.
צפיתי גם בהצגה נפלאה של יעל רונן – "המדריך לחיים טובים" (כדאי מאוד ללכת לראות – מציג החל מהשבוע), שהיה לי את הזכות להיות בחזרה הגנראלית שלה. ההצגה חושפת את התרבות הישראלית, התרבות הישראלית היא אנחנו – היא מה שאנו עושים.
אז בעצם גלשתי קצת מהנושא. לא, אני לא אקח את וועדת תרבות במישור המוניציפלי, כי פשוט אין שם אפשרות לעשות משהו ממשי. מדובר על תקציב זעום שלא מאפשר אפילו הקמה של תיאטרון, מוזיאון או סתם שיעורי העשרה לילדים שההורים שלהם לא יכולים לקחת אותם לראות את הארץ. בכמה אלפי שקלים בשנה לא נצליח ללמד אנשים לנהוג בנימוס להוריהם, לכבד את האחר או להקשיב – אלה ערכים שעולים מיליוני שקלים להנחיל בציבור ואני מניח שהם אוניברסליים ומקובלים גם על ה'סמול' וגם על הימין.
ואני שואל, ורוצה לשמוע מכם – מהו ישראלי בעיינכם? מה לדעתכם מניע את התהוות התרבות? מה יותר ישראלי – הזמר המזרחי או הרוק התל-אביבי? האם כמו שבארצות הברית קמו ראפרים לבנים, האם יקום זמר מזרחי מעדות אשכנז? התרבות היא ערש קיומנו, התרבות היא מה שמניעה את איכות השלטון, חוסר התרבות הוא מה שמדרדר אותו. אנו חיים על ערכי התרבות – זה יותר פוליטי מכולנו.
דברו – תביעו – אין שמאל, אין ימין, יש אתכם.
Posted by jk at 04:09 PM | Comments (0)
January 14, 2004
השמאל הישראלי לאן?
למה אף אחד לא קם ואומר שמשהו לא בסדר?
לפני כשנה, כמה שבועות לפני הבחירות לכנסת האחרונה, ישבתי עם ידידה וחזיתי את התוצאות. אחד הדברים שאמרתי הוא שלדעתי כשבוע-שבועיים אחרי הבחירות שרון יתפטר.
נכון, טעיתי.
לקיתי בשגיון אחד, שגיון של תמימות, נאיביות פסטורלית של אמונה שהכל בחיים סובב סביב הצדק. מה ששכחתי הוא שמדובר במדינת ישראל.
אז שרון עוד לא התפטר, וסביר להניח שהוא ישאר בשלטון עד נובמבר 2007, השנה בה יערכו הבחירות הבאות.
אך למה בכל זאת אנחנו לא עושים כלום? אני אמנע מלדון בשגיאות ששרון עושה כראש ממשלה, אני רוצה להצביע אצבע מאשימה על העם. העם, שכבר מזמן צריך שיחליפו אותו, יושב ורואה איך מסבנים אותו, יושב ורואה איך מתעללים בו, איך כלום לא משתנה, ואז הוא מעביר ערוץ ורואה חברים, ER והסופראנוס. שרון מבחינתו זו עוד תוכנית מציאות שמופיעה בטלוויזיה, עוד שעשוע להעביר את שעות הבידור.
שרון מוצג בתוכניות סאטירה כמעט כל יום, הוא מחוקה על ידי יצפאן, טל פרידמן, אלי ומריאנו, שי ודרור ושאר 'טובי בנינו' ובכך מגדיל את הרייטינג שלהם. אנשים רוצים לדעת מה שרון יעשה מחר, רק שפה, לא כמו ב'כוכב נולד', הם לא יכולים לשלוח SMS כדי להצביע לנינט, הם באמת צריכים לקום ולפעול.
אז קמנו, הלכנו להפגנה בשבוע שעבר בהיכל התרבות מול מרכז הליכוד. קראנו לשרון להפסיק להפריח בלונים ולהתחיל לעשות. לידנו עמדו קבוצה של בני נוער מהתנחלויות, קוראים לשרון לא לעשות את מה שהוא אומר שהוא יעשה.
אני לא יודע מי יותר תמים, הם שמאמינים ששרון יעשה את מה שהוא הבטיח, או אנחנו; שמאמינים שהוא לא.
שרון ישמור על מצב סטאטי, על כל התנחלות שהוא מפנה הוא יתקצב כסף לשתים חדשות. המצב ישאר כתמול שלשום, ואנו? אנו נשלם את המחיר, ונמשיך לצפות בתוכנית המציאות. 'קח אותי שרון'.
קח אותי שרון,
אל המילואים,
אל השטחים,
אל ז'נבה ואל דמשק;
קח אותי שרון, כי רק אתה יכול.
שרון מתעלם מהצורך שלנו כעם, מהצורך שלנו לחיות פה. ואנחנו, במקום לפעול, עומדים כמו צאן לטבח.
השמאל צריך לפעול, השמאל צריך לצאת לרחובות, למחות, להפגין, לצעוק, לכתוב, לקרוא לנבחריו לעשות את שהבטיחו לנו. אופוזיציה באה מלשון התנגדות, אנחנו צריכים להראות פעילות.
אופוזיציה, במדינה כסדרה, צריכה להיות מקבילה לקואליציה, להחזיק תיקים מקבילים, בהם היא תנסה להתוות דרך מדינית\כלכלית חדשה ("ממשלת מראות" ולא צללים). האם אין זה אירוני שהיחידים שמציגים אלטרנטיבה כלכלית לתוכנית הכלכלית בישראל הם ארגוני העובדים?
עד שלא תקום פה אופוזיציה לוחמנית, עד שלא יהיה מנהיג כריזמטי לשמאל, עד שלא נוכל להתנתק מתדמית האינטלקטואל שיושב בסלון ומהרהר על ההשלכות הפרטיקולריסטיות של הבהיוויוריזם של שרון, לא נוכל להגיד שהמצב לא באשמתנו.
אם לא נשנה את המצב, המצב ישנה אותנו.
Posted by jk at 09:46 PM | Comments (0)