0. [אקדמא]
הפוסט הזה התחיל בעצם בגלל ויכוח שגרם לי לבטל הרצאה; הסיפור הוא כזה: ביקשו ממני להרצות על דרכים להגן על הפרטיות והמוניטין הדיגיטלי לתלמידים. אני הסברתי שככל הנראה הדרך הנכונה של קטין לשמור על המוניטין שלו היא לבחור שם חדש כשהוא מגיע לבגרות. מזמינת ההרצאה כל כך נחרדה מהעובדה שהצעתי את ההצעה הזו (שהיתה פרט כל כך שולי וקטן בהרצאה) שהיא ביקשה ממני לא לדבר על זה. ואני, בתור מי שדוגל חופש הביטוי כמו פרות-הים מסאות'פארק, אמרתי שאם לא נותנים לי להעביר את ההרצאה כמו שהיא, אני לא אעביר אותה בכלל. ומכאן, הפוסט הזה להסביר את הנושא.
1.
אנחנו מאונדקסים בעשרות מאגרי מידע; בכל יום שומרים עלינו מידע בעוד ועוד מאגרים, וכל המידעים האלו מוצלבים אחד כדי לייצר עלינו פרופיל וללמוד עלינו יותר. למעלה מ50% מהמעסיקים בארצות הברית בודקים את פרופיל הפייסבוק של מועמדים לעבודה כדי לראות אם הם מתאימים, צה"ל (וכנראה גם צבאות וארגונים אחרים) משתמש ברשתות חברתיות כדי לאסוף מידע מודיעיני, רשתות שיווק משתמשות בטלפון החכם שלך כדי לאסוף מידע עלייך בזמן הנוכחות בחנות ועוד. המידע, כמובן, נסחר בין אותם אנשים ונעשה בו שימוש למטרות מסחר ולמטרות שיווק ופרסום.
2.
כדי להצליב מידע בין מקור א' למקור ב' צריך מפתח ראשי. מה זאת אומרת? אם אני סופרמרקט שמחזיק נתוני רכישות של אדם מסוים, ואני רוצה להצליב את המידע הזה עם חשבון כרטיס האשראי כדי לדעת להציע מבצעים שונים, אני צריך שבמאגר מידע א' ובמאגר מידע ב' יהיה את אותו המפתח. המפתח הראשי הוא מספר, בדרך כלל, שמאפשר לזהות את אותו אדם. בישראל, מה לעשות, בדרך כלל המפתח הראשי שלך במאגרי מידע הוא מספר הזהות שלך; כלומר, יבוא רמי לוי ויקבל בקשה מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לאמת פרטים עלייך, אז הוא יקבל מהם מספר זהות, ויחזיר פרטים על אותו המספר. בהעדר מספר זהות, הפרט המזהה הוא שם.
3.
עכשיו, אם קוראים לך אבי מזרחי, אין לך הרבה מה לדאוג. חיפוש פשוט בגוגל של השם שלך לא יביא מידע רב ערך. לעומת זאת, אם השם שלך הוא יהונתן קלינגר, אז ככל הנראה שיש רק אחד כמוך במדינת ישראל (ומספר מצומצם בעולם) אז יהיה לך קשה יותר להסתתר. כאן מגיע הנושא הבעייתי: לכל אחד שמורה הזכות לבחור לעצמו שם ולהחזיק שם עט. כלומר, לכל אחד מאיתנו יש את הזכות להחליט שקוראים לו "עוץ לי גוץ לי", ולתת למשרד הפנים את השם הזה (כל עוד הוא לא משתמש בגרש בשם).
4.
נחזור לנושא. נניח שאתה ילד בן 15, עושה שטויות כמו כל הילדים האחרים, משתכר בלי שההורים ידעו, מרסס קצת גרפיטי פה ושם, מתנסה בחוויות מיניות ומשתף את הכל בחשבון הפייסבוק שלך; אתה ככל הנראה לא תשתמש בשם שלך, כדי שאמא ואבא לא ידעו שזה אתה, אבל כן תשתתף בחגיגת המדיה הזו. לכן, הבחירה בשם עט שנועד לנתק את הזהות המשפחתית שלך מהזהות הוירטואלית תהיה הכרחית. מכאן, יש עוד כמה דברים שאתה יכול לעשות.
5.
שם העט שלך נועד לא רק כדי לאפשר לך להתנהג בחופשיות מבלי להדרש לביקורת מצד מי שקרוב אלייך, וכך לעשות את שרצית באמת לעשות, אלא גם כדי לאפשר לך למרק את העתיד שלך. אריק שמידט, מנכ"ל גוגל בזמנו, הציע שילדים ישנו את שמם בהגיעם לבגרות. ההצעה לא נובעת מרע לב, אלא מכך ששמידט מאמין בלב שלם (ואני איתו) שכך ניתן להתחמק מהעבר שלך.
שמידט לא לבד, בעבר שינוי השם ובחירה בשם עט היתה דרך נהדרת כדי להתחיל התחלה חדשה: החל מהמקורת, בהם אברם שינה את שמו לאברהם (ראו גדי סמואל, חילופי שמות במקרא, דעת, יולי 2003); דרך דויד בואי (דויד ג'ונס) (ושלל ידוענים אחרים). אצל אמנים אחרים, שינוי השם נובע מרצון להתנתק מהיצירות האמנותיות הקודמות; כך "השרוף" היתה הדרך של חיים צינוביץ' להתנתק מהעבר הרוקי שלו ולנסות מזרחית, ואפילו ג'יי.קיי רולינג, הסופרת של "הארי פוטר" אימצה שם עט כדי להרחיק את התהילה שלה מספר חדש.
6.
כמובן שאנחנו לא יכולים להחליף את מספר הזהות שלנו; אבל, כדי להמנע ממצב בו בעתיד נתחרט על דברים, אנחנו יכולים לטול לעצמנו מספר זהויות: כזו שבה נעשה את השטויות והדברים האמנותיים, כזו שבה נערוך את המחקר האקדמי שלנו, כזו שבה נתקשר עם החברים ובנות הזוג שלנו. כל אחת מהזהויות האלו תהיה נפרדת, ובכל רגע שנחפוץ נוכל לעשות לה restart בלי לפגוע בזהויות האחרות שלנו. הסיבה לכך היא ברורה: הזכות להתחרט, הזכות להתחיל מחדש, הזכות לזהות.
[אגב, למועדוני לקוחות וכדומה פשוט לא לתת את מספר הזהות האמיתי, אלא לייצר אחד למטרות כאלה]
זה קצת לא עובד ברגע שבאחד המאגרים יש מידע ביומטרי שלך, כמו סלפי לדוגמא
כמו המגיב הקודם, שם הוא פריט זניח בזהות שלנו, במיוחד למי שרואה פני עתיד.
מיקום, תמונה, קשרים חברתיים, עוגיות למיניהן ועוד מזהים אותנו בלי קשר לשם. בעוד 10 שנים, מי שירצה (כמובן ששירות ביון אבל גם מדינה וגופים בינלאומיים גדולים, בדגש על שירותים של חברות חקירות פרטיות שפועלות בתחום האפור) יוכלו לזהות אותנו.
מכאן, שהדרך היחידה היא לא לשתף, ולדאוג שאחרים ישתפו מה שפחות. זה למעשה ההקשר שאריק שמידט אמר את מה שאמר.
מעשית, הבעיה לא תהיה כזו גדולה, ככל הנראה, כי התנהגות "לא נורמטיבית" היא נורמה בגילאים מסויימים, ולכן ההגנה של "מה אתם רוצים מהחיים שלי, כולם עשו את זה, ועכשיו אני בוגר ויודע שעשיתי שטויות. אני למדתי, ואתם?" כנראה תעבוד ברוב המקרים.
מעבר לזה, הבעיה האמיתית של שיתוף היא שדעות ומעשים שנראים נורמטיביים ורצויים בהקשר/זמן אחד יכולים להיות מוקצים מחמת מיאוס בהקשר/זמן אחר. לדוגמא: מי שמתנגד לנישואים חד מיניים, יש לו בעיה בקליפורניה היום, מי שתומך, יש לו בעיה באפריקה היום.
תאר לעצמך שמשבר מים עולמי יגרום בעוד 15 שנים להחרמה של בריכות פרטיות. מה תעשה עם התמונות שלך במסיבת בריכה שנראות כל כך הגיוניות היום?
לסיכום: הפתרון הוא לא לשתף. כל פתרון אחר הוא פלסטר.
מעניין!
1. אם זה פתרון שאכן יתפוס, לאחר זמן, איתור מי/ מה את/ה ברשת יעשה גם דרך השמות/ זהויות החלופיים. כולל שינוי שם במשרד הפנים (אפשר רק את שם המשפחה למשל…). בגדול\ בעתיד הלא מאד רחוק עם התפתחות כלי ושירותי הביג דאטה, זה אולי יקשה מעט את איתור העבר שלך ברשת, אך לא יהיה אפקטיבי.
אך בהחלט הסתכלות מעניינת על האתגר.
2. כנראה עם הזמן יגיעו כל מיני פתרונות נוספים, כולל שירות של מחיקת מידע אישי לתמיד בשירותים מסוימים.
3. לגבי ההרצאה שבוטלה – זה קצת מצחיק. ס"ה הולכים לשרת מישהו ע"פ בקשתו וצרכיו. ואם זה לא משהו שבניגוד למצפון המוסרי/ מקצועי (גם אם המזמין לא מבין כלום בנושא…), נראה לי קצת היסחפות יתר. יש כל כך הרבה מה לדבר על שמירת הפרטיות גם בלי הצעה לשינוי שם, ואפשר למשל להפנות אותם בסוף ההרצאה למאמר בנושא שכתבת, ושלום על ישראל.
ואיך ניתן לחולל מס' תז שיהיה נכון מבחינת המאפיינים שלו, אבל שאינו מוצמד לאדם אחר?
תודה על הפוסט יונתן . מה שאני מתפלא עליך , זה על ההתמקדות הטכנית שלך , במיסעפים שונים ומשונים של פרטיות , מידע, ומסחר בהם . תנועות המידע חשובות מאוד מבחינה טכנית , אבל , מבחינתך , אין צורך לחנך ? אפילו ההשתדלות לשמור על הפרטיות ( נניח איפה שאפשר , איפה שאפקטיבי , אפילו אניח לטובתך ) אין לה ערך ? לבטל הכל כלא כלום ?? הרי זה משדר פריצת גבולות ברורה , וישליך גם על העולם הריאלי , בו הפרת הפרטיות כרוכה במעשים של ממש להבדיל ( לכאורה , והבאתי בפוסט קודם , המחשה מן הדין או פסק דין אמריקאי ) .
זכור זאת יונתן : לפעמים , הכאוס הדיגיטלי וירטואלי , והנגישות אליו , יכולים דווקא להעצים פרדוקסלית הפרטיות והחסיונות , שהרי , יצא שם רע ( יותר ממסוים ) לשמועות דיגיטליות , בהיותן , לא מבוססות , לא נובעות בהכרח ממקור אמין ופורמלי . חרושת שמועות כזו , יוצרת מסך עשן , וחוסר אמינות למידע שמסתובב , בבחינת : לא ברור האם אמת הדבר , מי עומד מאחורי מה …. , משל : רב סרן שמועתי בצבא .
הנה , סתם חארטה בזמנו , שמועות שנפוצו באינטרנט , על מותו של בשאר אסד , והוא הרי עוד חי וזולל חומוס בדמשק , הנה :
http://m.naharnet.com/stories/en/76810-france-s-le-point-magazine-rumor-about-assad-s-death-invades-the-internet
תקצר כאן היריעה מהמחשות דנן …. להתראות
יונתן ידידי,
כרגיל איננו מסכימים.
מרוב זהויות איבדנו את הזהות החשובה ביותר, הזהות שלנו.
מי אתה? מה אתה?
אתה צבר כל מעשייך. אין צורך להתבייש בהם אם היום אתה מודה ומתוודה כי טעית ושינית את דרכיך. ההפך.
נדבר.
תודה על הפוסט מאיר העיניים ובהצלחה.