4.2 ברחתי אל הסמים הקשים
מר הופמן וגברת סימפסון יצאו לטיול אחר הצהרים הקבוע שלהם, הרי הם כלואים כל היום בבית האבות הזה שהם בנו מהכסף שלהם, זה היה מוסד אפל, חשוך שנראה כמעט כמו כלא, מקום שכל מה שאתה רוצה זה לברוח, הם יצאו אל השדה בו צמחו פרחי לבנדר סגולים, הם רצו בשדות כמו ילדים בני 18 שוב, כמו שני ילדים לפני גיוס, הם רחפו בשמיים בין הפילים המעופפים הורודים, מהר יותר ומהר יותר, עד שהגיעו למהירות חדשה שעוד לא עפו בה קודם, ואז מהשמים נפלו להם, כמו כוכבים בלילה אל האדמה, כמו כל האנשים, כמו בני אנוש, נופלים, אל הקרקע, פוחדים מהמוות, כי לא ניתן יותר להחזיק את זה, האדמה מתקרבת במהירות שלא ראו עד כה, מר הופמן מחזיק בידה, אוחז חזק עד שפתאום האדמה הופכת למים, והם צוללים עמוק ועמוק יותר, בין הדגים, בין הצמחים, שוחים ושוחים, עד שמהאופק נראה תמנון ענק שבא ואוכל אותם, הם לאט לאט נופלים אל תוך הבטן עד שהם מגיעים לשדה של כותנה, צמרירי ומרחף בין פילים ורודים, הם גוערים וצועקים, באים לדרוך עלייך, באים וצועקים, הם לקחו אותם, אל המוות, אל בריחה מהחיים אל הסמים הקשים.
לא נשאר מקום לחיות, העולם חרב, האש שרפה הכל, רק אני פה, נשארתי לספר על נפלאות העולם, נשארתי לגלות מה באמת.
לא אמרתי שאני אוהב אמרתי שאני שונא