8.2 להנרי היה יומן

להנרי היה יומן, והוא כתב בו הכל, מילדות, את כל מה שעשה, על האהבות, על החברים, על החברות, על הלימודים, על אחרי הלימודים, על איך הוא וקובי הקימו מחנה, על איך בערב סיוון נשקה לו שם, על איך בגיל ארבע עשרה עישן את הסיגריה הראשונה שלו, על החברים החדשים.

אבל החברים החדשים של הנרי לא היו ילדים טובים כמו הקודמים, הם שתו, עישנו, ולקחו סמים, קלים, קשים, הכל. והנרי, הוא השתתף, ניסה להיות מקובל, ויותר מזה, כשההורים של הנרי טסו לחו"ל, כל החברים באו אליו הביתה, והם ישנו שם, וכלם עישנו סמים, ושתו, והנרי, הוא כתב ביומן, הוא והיומן חברים הכי טובים.

בוקר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הנרי קם, שוטף את פניו, מצחצח שינים והולך לבית הספר, שמח מאושר, בדרך הוא מדליק את הג'וינט הראשון של הבוקר, ופתאום מן השיחים קופץ לו השוטר השכונתי, ולוקח אותו לתחנת המשטרה, אבל הנרי גיבור, הוא יושב ולא מדבר.

"זה באזזז, זה לא סמים , קח את זה למעבדה" הנרי אמר לשוטר, והשוטר, במקום זה, הוציא צו חיפוש והגיע לבית של הנרי, סמים הוא לא מצא, אבל את היומן הוא כן.

לאחר קריאה מעמיקה ביומן החליט השוטר הנחמד לשחרר את הנרי ולקרוא לחברים שלו, אבל בדרך הביתה, להנרי קרתה תאונת פגע וברח מצערת, הוא נדרס בזמן שחצה מעבר חצה, והנרי לא יוכל להעיד במשפט.

- הסוף –
(של הנרי לפחות)....

Posted by 2jk.org at 01:43 AM | Permalink | TrackBacks (0)

8.1 כשאגדל אהיה כוכבית פורנו

תמיד הייתי מבקש שלושה דברים ליום הולדת, שלום עולמי, חיי מין וגיטרה פשוט אין לי מושג מה לבקש, יש לי את מיה, ברק נבחר והשלום בדרך, והגיטרה, אני מאושר עם מרווין שלי, אז מה הילד שיש לו הכל יכול לבקש?

אולי אני אבקש חופש? חופש זה מצרך נדיר, חופ זה היכולת לעשות כרצונך, זוהי האפשרות לקום בבוקר ולמשוך את השמיכה מעל הראש שלך ולחזור לישון, והבעיה בלבקש חופש זה שחופש הוא פחות מדי מוחשי, ואתה לא יכול להכנס לחנות ולבקש חופש אי אפשר לקנות את החופש שלך, אפשר רק לעבוד כדי להרוויח אותו, חופש הוא לא דבר שניתן להסביר, ההרגשה שלו היא משונה, ועד שלא חווית אותו ואיבדת אותו אינך יודע כיצד הוא מרגיש. רק אז אתה יודע בדיוק כיצד הוא מריח, יש לו ריח שונה כזה, ריח של מסטיק, אבל לא דביק, חופש הוא לא אופציה למתנה.
ואולי אני אבקש כשרון ויצירתיות, כי בזמן האחרון אני מרגיש שהיכולת שלי להחזיק עט קטנה ואני לא מצליח לכתוב כמו פעם, אבל את הכשרון אי אפשר לקבל, הוא יזרום דרכי ברגע שאצטרך לכתוב שוב, כנראה שאני לא צריך לכתוב.

הדבר שאני מרגיש שחסר לי עכשיו כל כך בלתי ניתן להגדרה שזה אוכל אותי, אני מרגיש חסר, חולה, כואב, כואב, אבל אף אחת מהמילים אינה מגדירה במדויק ולא מתארת בצורה נכונה את ההרגשה שלי, אני פשוט מרגיש רע ורוצה שההרגשה תעבור לי ולא משנה מה, היא פשוט יושבת ולא נותנת לי לעשות כלום, מאין הרגשה כזו מוזרה, אני לא מצליח להסביר את ההרגשה, ורק בזמן האחרון בכלל הבנתי שהיא קיימת.
קמתי לי בבוקר והלכתי למגדת העתידות (השכונתית) כדי לבדוק, אולי, יש דרך להפטר מהקללה, מההרגשה הרעה של חוסר יצירתיות, היא עשתה הכל, פתחה בקלפים, הסתכלה בכדור הקריסטל שלה, ושום דבר, היא אמרה שאין לי עתיד, אני חי בהווה ותוצאותיו הם עתידי, בתחילה לא הבנתי מה פשר הדבר, הרי היא בעצם מרוויחה כסף מזה שהעתיד כתוב מראש, למה היא אומרת שאין לי עתיד, כרגע היא בעצם הורידה לקוח אחד מהרשימה שלה, אבל משום מה חשבתי לעצמי, אולי היא צודקת, אתחיל לחיות כל יום בעצמו, בידיעה שאין לי יעודד בחיים, אלא שמה שאקבע לעצמי, זה לא שנולדתי להיות ראש ממשלה, או גיטריסט מפורסם, או מדען דגול או אפילו כוכבית פורנו, אני נועדתי להיות מה שאני רוצה להיות, אני נועדתי לחיות, וכשאגדל אני רוצה להיות מאושר, כמו שאני עם מיה.

Posted by 2jk.org at 01:42 AM | Permalink

7.4 שמיני באוגוסט וליל קיץ חם

שמיני באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ותשע, שלושה ימים לפני הליקוי.

אומרים לי שאני כזאת בחורה, אז איך זה שאני כל כך מתגעגע, יושב בלילה ליד הטלפון כדי לחכות שהיא תתקשר אלי, אני פשוט לא יכול לסבול את זה, למה הרשתי לה לנסוע, ולמה לכל-כך הרבה זמן, היא נהנית שם ואני, אני יושב לי פה וסובל ומחכה בחושך שהיא תבוא, אתמול בלילה חלמתי עליה, ביחד איתי, במקלחת, אולי היא כבר תחזור ותשלח מישהו אחר במקומה?

היא לא תבגוד בי אף פעם, חשבתי בעוד אני מסתכל בתמונה, מעביר את האצבע שלי דרך התמונה כדי לגעת בה, כאילו אני באמת יכול להריח אותה דרך התמונה, לעצום את העינים שלי ולבוא לשם, ללוות אותה לכל מקום שרגלה תדרוך, לכל שביל שתחליט ללכת

אני גם יודע שאין לי שום דרך לדעת אם היא בוגדת בי, וגם אם הייתי יודע, הרי עכשיו אני צריך לסמוך עלייה במאת האחוזים, אחרת אין שום סיכוי שנחזיק מעמד, ובאמת אני סומך עלייה, זה פשוט מדאיג בטירוף, כי אני יודע שהיא מוקפת באנשים מכל העולם, ואני במצבה לא הייתי יודע מה הייתי עושה, אבל אני סומך עלייה, והעיקר הוא שהיא חוזרת עוד שבוע, ואז אני אהיה ולא אעזוב אותה אף פעם, אני מקווה, נקווה שגם היא תרצה להשאר איתי לנצח, כי אם לא אז זה בעיה, אני מפחד שהיא תחזור כל כך שונה שהיא לא תאהב אותי יותר, שהיא רק תדבר על כמה כיף היה לה שם, ואיך היא מתגעגעת, אני אקנה לה מתנה מענינת שיהיה לה משהו לזכור אותי לנצח.

אני מכבה את הנר, כנראה שהגיע הזמן (לנסות) לשון, השדים חגים מעל למיטתי, קוראים בשמי ואומרים לי לבוא איתם, אליה, לעזוב פה את המוסד, לראות את העולם, ולפתע מן העלטה הגיחה לה דמות די מוכרת אך מטושטשת, כאילו היא לא בפוקוס, לא באמת שם, רק מוקרנת לה בין השמשות, אך זאת לא היא, זה חיזיון, הכל מחוסר שינה, ועודף אלכוהול, לא יותר, אני אתחיל להתפכח.

אני בחלומי והיא בשלה,
מחזיקה את ידי אני מנשק את לחייה
ועמוק בגרון עומדת דמעה
שדרך הקו אני מרגיש את שלה
מנשקת אותי ומחכה לתשובה
וכשאני עונה אז אני כל עולמה

והדמעות ממשיכות,
לזלוג מעיני,
ובקצב הזה,
יפלו עוד שמי
ומתי שאבכה
היא תמיד תהיה שם
ואיך שארצה
מסביב לעולם
קרוב ללבי אך רחוק מעצמה
בין הלב לריאות עומדת דמעה
שכותבת שירים, מציירת ציור
מקיפה את העולם, יושבת לתור
ואני לבדי, כמו בעוד חלום
סוטר למציאות, ואומר לה שלום

תשעה באוגוסט, יומים לפני הליקוי, שמונה ימים לפני שהיא חוזרת

והיום, מה עשיתי היום, אותו דבר בדיוק כמו אתמול, ואפילו כמו שלשום, רק ישבתי וחיכיתי שהיא תתקשר.

ואני, לבדי בעולם,
מתבודד מהשאר, חושב רק עלייה, כשהיא לא כאן
וכשאעצום את עיני,
היא תמיד תהיה שם,
דמעה אחר דמעה,
כמו טיפה בים,
וכשאשמע את השקט,
כשאבהה אל הקיר,
כשהיא תפתח את הדלת,
ופרצופה יחוויר,
אומר לה רק קומץ,
או כמה מילים,
על אהבה, רומנטיקה,
והקץ לזמנים,
ואם אשכח את הדרך,
שמובילה אל ביתה,
ואם לאהבה יש ערך,
מהי טובתה?

ואם יש מלאכים בעולם?
ואם הם בורחים לאי שם
עד כמה דמעות עוד ניתן לבכות
ומתי יבואו נביאי שקר
וכיצד ניתן לסדר את החדר
ומדוע את תמיד צרכה לשפוט
ואיך אני אוהב אותך
ואיך אני מרגיש אתך
עמוק בתוך לבי
ואיך הזמן שלי עובד
ואיך על הכל אני מוותר
ורק רוצה אותך איתי

והתופים הולמים בראשי
וההזיות בכל גופי
החוויות לא מפסיקות
המחשבות לא עוצרות
כדי להגיד לזמ לא לרקוד יותר

תשעים ותשע מאיות לפני השינה,
או שבעצם היא לעולם לא תבוא,
חמישים ושבע שנים אחרי הביאה,
ועוד מאה וארבעים ימים למאה הזו,
ואולי כמה זקות לפני הזמן,
ואולי זה הכל,
ואילו ישנו איזה גמד קטן,
שלהביא אותך יכול.

עשירי באוגוסט, מחר הליקוי, עוד שבוע לבואה.

ומחר, השמש באה, והירח יכסה אותה, ואני אשב בציפייה, והיא, היא אולי תשוב, אולי, היא כמו בחלום, תבוא, ותחזיק אותי, חזק, תאהב ותגיד שאני רק שלה, והיא רק שלי, אני אלוהים, לפחות בשבילה, והיא הכל בשבילי, וכל דקה, כל שנייה מדויקת, ממשיכה להלום בראשי, ואני לבדי, אצפה מהגשר, ורק אזכר, כמה היה קשה, להחזיק את עצמי מחוץ למרפסת, ולגעת בך בשינה.

עוד שלושים ואחד שעות היא באה, והעולם לא נחרב.

הפלא ופלא, אז נוסטרדמוס טעה ואני צדקתי, נשאר לנו עוד איזה שנתיים, השאלה העיקרית היא מתי כבר היא באה?, שלושים ואחד שעות נראות כמו נצח, כי כבר חיכיתי שלושה שבועות, עכשיו היום האחרון לחכות, אבל כנראה שזה היום הכי קשה, זה כמו בצבא, אתה לא לחוץ בית עד ארבע, ואז במכה אתה מתחיל לרצות לצאת הביתה ועושה הכל כדי שזה יבוא יותר מהר, אבל בכך אתה דוחק את הקץ, כי בכל מקרה אתה רק הולך בחמש ורבע, אז לא משנה מה תעזה, זה רק יראה יותר רחוק אם תחכה לזה.

ואני מחכה, אך הקץ לא בא,
והלב פועם, הנשמה בוכה
הראש הוזה והגוף באדמה
כשאת לא כאן האהבה הומה

וכמו שאמרת עד כה, עוד שלושים ואחד שעות, ואני לא יודע מה קורה, אני לא יודע מתי אני אפסיק להתנהג כך, מתי אחדל אם ההתנהגות החרדה הזו.

ומתי?, הכל יסתיים יהיה שלום, ועדיין אין פה הגיון, ואם העולם כולו הומה, החלום שלי יזכה לנצח

Posted by 2jk.org at 01:41 AM | Permalink