« כשאוהבים משקרים, כי האמת כואבת | Main | כשאגדל אהיה כוכבית פורנו »

August 08, 1999

שמיני באוגוסט, וליל קיץ חם

7.4 שמיני באוגוסט וליל קיץ חם

שמיני באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ותשע, שלושה ימים לפני הליקוי.

אומרים לי שאני כזאת בחורה, אז איך זה שאני כל כך מתגעגע, יושב בלילה ליד הטלפון כדי לחכות שהיא תתקשר אלי, אני פשוט לא יכול לסבול את זה, למה הרשתי לה לנסוע, ולמה לכל-כך הרבה זמן, היא נהנית שם ואני, אני יושב לי פה וסובל ומחכה בחושך שהיא תבוא, אתמול בלילה חלמתי עליה, ביחד איתי, במקלחת, אולי היא כבר תחזור ותשלח מישהו אחר במקומה?

היא לא תבגוד בי אף פעם, חשבתי בעוד אני מסתכל בתמונה, מעביר את האצבע שלי דרך התמונה כדי לגעת בה, כאילו אני באמת יכול להריח אותה דרך התמונה, לעצום את העינים שלי ולבוא לשם, ללוות אותה לכל מקום שרגלה תדרוך, לכל שביל שתחליט ללכת

אני גם יודע שאין לי שום דרך לדעת אם היא בוגדת בי, וגם אם הייתי יודע, הרי עכשיו אני צריך לסמוך עלייה במאת האחוזים, אחרת אין שום סיכוי שנחזיק מעמד, ובאמת אני סומך עלייה, זה פשוט מדאיג בטירוף, כי אני יודע שהיא מוקפת באנשים מכל העולם, ואני במצבה לא הייתי יודע מה הייתי עושה, אבל אני סומך עלייה, והעיקר הוא שהיא חוזרת עוד שבוע, ואז אני אהיה ולא אעזוב אותה אף פעם, אני מקווה, נקווה שגם היא תרצה להשאר איתי לנצח, כי אם לא אז זה בעיה, אני מפחד שהיא תחזור כל כך שונה שהיא לא תאהב אותי יותר, שהיא רק תדבר על כמה כיף היה לה שם, ואיך היא מתגעגעת, אני אקנה לה מתנה מענינת שיהיה לה משהו לזכור אותי לנצח.

אני מכבה את הנר, כנראה שהגיע הזמן (לנסות) לשון, השדים חגים מעל למיטתי, קוראים בשמי ואומרים לי לבוא איתם, אליה, לעזוב פה את המוסד, לראות את העולם, ולפתע מן העלטה הגיחה לה דמות די מוכרת אך מטושטשת, כאילו היא לא בפוקוס, לא באמת שם, רק מוקרנת לה בין השמשות, אך זאת לא היא, זה חיזיון, הכל מחוסר שינה, ועודף אלכוהול, לא יותר, אני אתחיל להתפכח.

אני בחלומי והיא בשלה,
מחזיקה את ידי אני מנשק את לחייה
ועמוק בגרון עומדת דמעה
שדרך הקו אני מרגיש את שלה
מנשקת אותי ומחכה לתשובה
וכשאני עונה אז אני כל עולמה

והדמעות ממשיכות,
לזלוג מעיני,
ובקצב הזה,
יפלו עוד שמי
ומתי שאבכה
היא תמיד תהיה שם
ואיך שארצה
מסביב לעולם
קרוב ללבי אך רחוק מעצמה
בין הלב לריאות עומדת דמעה
שכותבת שירים, מציירת ציור
מקיפה את העולם, יושבת לתור
ואני לבדי, כמו בעוד חלום
סוטר למציאות, ואומר לה שלום

תשעה באוגוסט, יומים לפני הליקוי, שמונה ימים לפני שהיא חוזרת

והיום, מה עשיתי היום, אותו דבר בדיוק כמו אתמול, ואפילו כמו שלשום, רק ישבתי וחיכיתי שהיא תתקשר.

ואני, לבדי בעולם,
מתבודד מהשאר, חושב רק עלייה, כשהיא לא כאן
וכשאעצום את עיני,
היא תמיד תהיה שם,
דמעה אחר דמעה,
כמו טיפה בים,
וכשאשמע את השקט,
כשאבהה אל הקיר,
כשהיא תפתח את הדלת,
ופרצופה יחוויר,
אומר לה רק קומץ,
או כמה מילים,
על אהבה, רומנטיקה,
והקץ לזמנים,
ואם אשכח את הדרך,
שמובילה אל ביתה,
ואם לאהבה יש ערך,
מהי טובתה?

ואם יש מלאכים בעולם?
ואם הם בורחים לאי שם
עד כמה דמעות עוד ניתן לבכות
ומתי יבואו נביאי שקר
וכיצד ניתן לסדר את החדר
ומדוע את תמיד צרכה לשפוט
ואיך אני אוהב אותך
ואיך אני מרגיש אתך
עמוק בתוך לבי
ואיך הזמן שלי עובד
ואיך על הכל אני מוותר
ורק רוצה אותך איתי

והתופים הולמים בראשי
וההזיות בכל גופי
החוויות לא מפסיקות
המחשבות לא עוצרות
כדי להגיד לזמ לא לרקוד יותר

תשעים ותשע מאיות לפני השינה,
או שבעצם היא לעולם לא תבוא,
חמישים ושבע שנים אחרי הביאה,
ועוד מאה וארבעים ימים למאה הזו,
ואולי כמה זקות לפני הזמן,
ואולי זה הכל,
ואילו ישנו איזה גמד קטן,
שלהביא אותך יכול.

עשירי באוגוסט, מחר הליקוי, עוד שבוע לבואה.

ומחר, השמש באה, והירח יכסה אותה, ואני אשב בציפייה, והיא, היא אולי תשוב, אולי, היא כמו בחלום, תבוא, ותחזיק אותי, חזק, תאהב ותגיד שאני רק שלה, והיא רק שלי, אני אלוהים, לפחות בשבילה, והיא הכל בשבילי, וכל דקה, כל שנייה מדויקת, ממשיכה להלום בראשי, ואני לבדי, אצפה מהגשר, ורק אזכר, כמה היה קשה, להחזיק את עצמי מחוץ למרפסת, ולגעת בך בשינה.

עוד שלושים ואחד שעות היא באה, והעולם לא נחרב.

הפלא ופלא, אז נוסטרדמוס טעה ואני צדקתי, נשאר לנו עוד איזה שנתיים, השאלה העיקרית היא מתי כבר היא באה?, שלושים ואחד שעות נראות כמו נצח, כי כבר חיכיתי שלושה שבועות, עכשיו היום האחרון לחכות, אבל כנראה שזה היום הכי קשה, זה כמו בצבא, אתה לא לחוץ בית עד ארבע, ואז במכה אתה מתחיל לרצות לצאת הביתה ועושה הכל כדי שזה יבוא יותר מהר, אבל בכך אתה דוחק את הקץ, כי בכל מקרה אתה רק הולך בחמש ורבע, אז לא משנה מה תעזה, זה רק יראה יותר רחוק אם תחכה לזה.

ואני מחכה, אך הקץ לא בא,
והלב פועם, הנשמה בוכה
הראש הוזה והגוף באדמה
כשאת לא כאן האהבה הומה

וכמו שאמרת עד כה, עוד שלושים ואחד שעות, ואני לא יודע מה קורה, אני לא יודע מתי אני אפסיק להתנהג כך, מתי אחדל אם ההתנהגות החרדה הזו.

ומתי?, הכל יסתיים יהיה שלום, ועדיין אין פה הגיון, ואם העולם כולו הומה, החלום שלי יזכה לנצח

נכתב על ידי jk ביום\שעה August 8, 1999 01:41 AM