דאוס אקס-ניהילו Deus Ex Nihilo

חלק א – דאוס נוביס Deus Novis, או, הטלוויזיה כדת חדשה.

הדתיים הם ישנים, הדת היא חדשה – האמונה היא מוחלטת. הקשר בין המאמינים מתקיים בכל נדבכי החיים; הם מדברים עם האל, מתקשרים אליו, שולחים לו הודעות ומקריבים למענו קרבנות. האמונה היא אחת –כולם סוגדים באותה הדרך ורוצים להתקרב לאלוהים מעורר הכיסוף.

הדת היא הטלויזיה. האל נמצא בתוכה והיא כשלעצמה יוצרת מציאות חליפית עבור המאמינים.
הם צופים באותן התכניות ומדברים באותה שפה – מהולה במסיונריות. הדתיים משקיעים בה מעל ל4 שעות ביום ובמדינות מסוימות אף 7 או 8. הילדים זובחים לאל וגדולים בתורה כמו הוריהם, אם לא יותר; והדת היא מודרנית, הדת היא דינאמית.
לדת הזו,בניגוד לדתות ה-אחרות, ישנה מטרה מובהקת – צרכנות – האמונה המוחלטת באל באה כדי להעשיר את בעליו, וכן, היום יש בעלות על האל. האל כפוף לאינטרסים – אך כמו הממסד בישראל, כל עוד הוא משכיח מהמאמינים אתצרותיהם הם מוכנים לסלוח על עוונותיו.

הדת החדשה כופרת באמונה. אין קדוש (פרט לקניינם של בעלי תחנות השידור) וניתן לכל אדם פתח ופה להציג את דבריו- כל עוד הוא מוכן לצאת לפרסומות 5 פעמים בשעה. דת הטלוויזיה נועדה לשעבד את בני האדם על מנת לצרוך יותר, כדי ששאר בעלי ההון יסכימו לפרסם את מוצריהם בתחנות הטלויזיה. הכסף והצריכה מחליפים את התרבות ויוצרים אלטרנטיבה לפרויד, \איינשטין, הגל, דוסטוייבסקי, שייקספיר ועוד. כל מה שלא ניתן להבין בתוך 5 דקות או פחות לא ראוי למאמיני הדת הזו.
הדת בזה ליושבי הספריות ומהללת את המדיומים האלטרנטיביים; אלו ללא סימוכין, אלו אשר בהם כל אדם הוא גיבור תרבות. הדת מבוססת על שמועות (ומקורות) ומאיינת את הזכרון האישי. כל אירוע אישי הופך לקולקטיבי ומחלחל אל תוך חיינו.

לדת יש גם כהנים; אך אלו זמניים ומתחלפים כל יום – נינט טייב, צביקה הדר, סנדרה רינגלר וענבל גבריאלי. מה שהאל נתן האל גם לוקח. הדת היא מסיונרית וכוללנית. היא מונעת הנאה ממי שלא משתייך אליה ומהווה את כלל עולמו של המאמין: זה עוקב בדווקנות אחר המתרחש בטלנובלות שונות; צופה בחדשות שבוחרות איזה מידע נכלל ואיזה מושמט מ30 דקות התהילה היומיות.

הדת היא זו שמביאה לשחיקה במערכת החינוך – גם אם זו לא אשמה בכך. הרי הציבור הוא זה שבחר להשתייך אליה, הציבור קנה את מכשיר התפילה והכניסו לביתו (בהערת אגב, ניתן להשוות בין הטלויזיה לגלגלי התפילה התאילנדים, שם הבורים מסובבים גלגל בו רשומות מילות התפילה). אין אנו רחוקים מהיום שבו לא ידע הציבור לכתוב בעט (אולי להקליד SMS יוותר כחלק מהצורך האנושי בתגמול), לא ידע לקרוא את התורה ולא יוכל לדבר. אוצר המילים יצטמצם ל160 מילים בסיסיות שמחציתן בלעז. זוהי אינה קידמה, זו מוטציה של רגרסיה שוחקת – הקידמה היא בספרות, באקדמיה ובתרבות.

הטלויזיה יוצרת קרבה אל האדם, אך גורמת לתקשורת ישירה עם ההמון תוך כדי ביטול הקשר עם שאר הצופים. האינטראקציה האישית, זו הקיימת בתיאטראות, במסעדות ובבתי כנסת היא היוצרת את הדיסקורס שמביא לקדמה ולידע, לא טלויזיה המספקת אופיום להמונים (בדומה לגריסתו של קרל מרקס כי "הדת היא אופיום להמונים", דת הטלוויזיה שנוצרה מבטלת חלק גדול מהעצמיות של הצופים ומותירה אותם בעולם בו אין מקום לחשיבה ודמיון אלא אך בידור ריק מתוכן והטלת ספק).

חלק ב - הפרטת הדת מהמדינה.

לאחר שרעיון הפרדת הדת מהמדינה כשל בצורה נחרצת עקב התנגדות העם, אני רוצה להעלות כאן את רעיוני. הרעיון התבסס לאחר שיחות עם אנשי דת, אנשי חינוך וציבור שרוצה לשנות. אני רוצה להביא על רגל אחת תפיסה שיכולה לשנות את מבנה המחשבה שקיים כיום בנושאי דת ומדינה. הרעיון של הפרטת הדת מהמדינה הוא פשטני ברגע שמבינים את התפיסה הבסיסית.
העניין החל כשהבנתי שגוף חופשי יותר בסקטור השלישי, ההתנדבותי, מאשר בסקטור הציבורי, ולכן עמותות אשר עוסקות בדת עושות זאת בצורה יותר יעילה מאשר משרדי ממשלה. כמו כן, אלה יכולות לגייס תרומות ולקבל תקצוב מהמדינה. לכן, ניתן לאצול את כל סמכויות משרדי הדתות לגופים מהסקטור השלישי על מנת לשפר את היעילות: כל דת תקבל תקצוב מהמדינה לפי מספר המאמינים אשר סוגדים לה לפי מפתח זהה – היהדות האורתודוקסית תקבל את התקצוב הגבוה ביותר, שכן לה משויכים מירב המאמינים כיום.
על ידי מתן אפשרות לחופש התאגדות לכל מספר מינימאלי של אנשים (נניח 1000, לשם ההיפותזה) נוכל לתת לדתות, אשר מאמיניהן רוצים זאת, תקציבים למוסדות תרבות ודת, כמוכן חופש לנהל את ענייני האישות (בדומה לשיטת המילת שהונהגה בתקופה העות'מנית בישראל) שלהן. ענייני המרת דת (שכיום מוסדרים בפקודת ההמרה) ידונו מחדש ויאפשרו לאנשים להמיר את דתם, כמו קופות חולים, לדת אשר בה הם מאמינים.
אפשרות זאת מחד עלולה לסכן את היהדות האורתודוקסית, שכן כך יתגלה מעמדה הלא מחייב, וכי בעצם רוב היהודים מעוניינים ברפורמה כלשהי במוסדות הדת (אחרי רבים להטות – שמות כג,ב); אך מנגד יאפשרו לאנשים להתקרב אל הדת ולהראות את אמונתם בצורה שהיא רוצה. לא מדובר כאן על ביטול מצוות הדת כדי להתקרב אל גרים\ערלים (כמו שעשה פאולוס) אלא מדובר על מתן אפשרות לקבוצות להתאגד על מנת לעבוד את האל בדרכם שלהם.
היהדות האורתודוקסית לא תעלם אלא תשגשג, שכן זו תוכל לפרסם עצמה באמצעי תקשורת ההמונים, תוכל לצאת בקמפיין חוצות ולא להוציא עוד מנשרים קיקיוניים (לדוגמא המקצרת את חצאיתה מגלה את מקום סרחונה - http://www.hofesh.org.il/haredim_papers/fliers/sister.html ) אלא יותר לכיוון של "צום גדליה – הרצח הפוליטי הראשון, זוכרים וצמים"; פרסומת בערוץ 2.
מדובר על כך שהדת תוכל להציג תכנים עצמאיים כדי לקדם את הדת אצל מאמיניה, וכי החילונים בעצם לא מעוניינים במוסד הדת שקיים כיום, ולא יהיו מעוניינים בעתיד. לכן כדאי לתת להם את חופש הפולחן שלהם.
המטרה של הפרטת הדת מהמדינה היא להביא למקסום של חופש הדת של הפרטים ולהביא את חופש ההתאגדות למיצוי על ידי מתן אפשרות לקבוצות שאינן אולטרה-אורתודוקסיות לבצע את פולחן הדת שלהן. חופש הדת יאפשר לנו לחיות בכבוד במדינה ראויה.

Posted by 2jk.org at 05:30 PM | Permalink | TrackBacks (0)

17.1 תמיד טוב להתחיל

אז אחרי הסיום, שאני מנסה להביא על עצמי, ולא עובד כנראה, אני צריך להודות שאולי הגיע הזמן להתחיל להלחם. להלחם נגד עצמך ולא בעד אחרים, להלחם על מה שאתה צריך לעשות, כי אף אחת לא תעשה את זה בשבילך. אתה צריך להיות חזק, לא יודע.

אולי בעצם הבעיה שלי היא שאני לא מוכן להודות שאני מתקבע. אני הרי לא קבוע, אבל הקבעון שלי הוא באי הקבעון שלי, כמו בראיון שעשו לי השבוע והפסיכולוגית שאלה עד מתי אני אמשיך למרוד, אני לא יודע אם בכלל אני צריך להפסיק למרוד, אני לא רואה שום דבר רע בזה, זה בדיוק כמו לחיות, רק בעצם מעניין.

גם כשאני אקבל את מה שאני רוצה אני אמשיך את המרד, רק כי זו הדרך היחידה שאני מאמין שאפשר לפעול, רק כי בעצם.... בעצם אולי אני לא דמוקרטי? אני כן דמוקרטי, אני פשוט מבין את חסרונה של הדמוקרטיה ---> הסטאטיות, מדינה דמוקרטית תקועה ולא יכולה לעשות דבר, לכן היא צריכה נציגים. בעצם התפקיד של הנציגים הוא לעשות דברים בלי לחשוב פעמיים על האם הציבור רוצה אותם או לא, הנציגים צריכים לעשות את מה שהם עושים והעם צריך למרוד בהם. אם העם לא ימרוד אז הם יעשו רק את מה שהם רוצים.

זהו, זה הבלוג שלי להיום.

Posted by 2jk.org at 02:09 AM | Permalink

Table of Contextual Relations:
------------------------------
(1) Foreplay
(2) Interplay
(3) Postplay
(4) Epilogue
(5) Dialogue
(7) Monologue
(8) Epitaph

Foreplay
--------
Well, I know, i've been bad, i haven't written in all so long [i know
you guys are happy about it, but keeping it real]; so it's my final
examination period, and in the meanwhile it seems that i'll be staying in israel for the next few years, bartending and practicing law to earn some extra income. i do need a place for my internship, since being a lazy ass i haven't gotten to it yet. anyways, that's it - got 3 more weeks and then i'm officially a law bachelor, who'd believe that the day will come? In a year or so - "Adv. Jonathan Joseph Klinger, LLB."....

Interplay
---------
So Lior and I Broke up two weeks ago (yeah, i know she's reading these lines as well, so i'll be moderate and tepid). so i'm back in the singles market, and what a market it is - it feels like a meat market when everyone always talks about one thing; the only thing in their minds, and i got it - it's not sex - it's loneliness. everyone are afraid of being alone, not the sex, not the love - it's the feeling that you crawl back in your bed and have no one to think of, that's what they all miss. And what about me, you ponder? I feel better alone, since i know that being lonely is not a bad thing; the problem is that i do miss the love, the sex, everything around it, and i do miss her - but that's between us (LOL)...

Postplay
--------
So i have my big exam on Wednesday, Evidence Law, and it seems like it is going to be a big failure, having played with my new SonyEricsson P900 all weekend long, and studied for my two examinations tomorrow (i do have another one on monday); so i guess that it is au revoir bachelors... anyways, i was in one interview for an internship this week where the Partner asked me - "how come you have 67 in property law" and i answered really nicely with my known answer "I think that this entire private law section is redundant, it's all banks, insurance companies, construction companies and governmental authorities, where are the citizens?" so anyways, i think that i'll need to find a better place.

Epilogue
---------
I'm getting my new toy tomorrow (hopefully) it should replace my Ex;
it's a HP/NC4000 with a 1.6GHz Centrino, 60GB 7200RPM HD, 512DDRam and a 12.1" screen; so it can do most of what she did, just except the part where it can't hold your hand when your lonely. and you know, there should be a day when computers will help you get chicks, just like cars. (most) Girls don't know shit about cars, and still, they are attracted automatically to guys in fast cars, or something like that. well, i'm waiting for the day when a girl comes and asks "Is that a wireless/g adapter you're holding?" and then i can take her for a drink...

Dialogue
---------
I think that the things in my life are getting smaller - at least in the last 3-4 years. at first, my Hyundai Atos was a small car, and now - i got the even smaller Smart, then my CellPhone which is in a constant decrease of weight and size (if you disregard my current SE P900 - which is a bit bigger); my Discman changed to the Sony MD MZ30, then to the MZ90 and now my MP3 Player weighs 30 grams; then there's my apartment - which is smaller then the room in my parents house, but bigger than the one i had in Hertzlia (the first one). you see - size doesn't matter - or does it?

Monologue
-----------
Check out FAZ this week to see my latest article (soon to be published) on the privatization of religion; it is set to be a big project that i want to work on, but nevermind. anyways, i think that this is it for this week

Epitath
--------
The following messages go out to everyone out there:
(1) Next week - Jerusalem film festival
(2) "Jazz BaYam Hadom"
(3) Please help me with my latest problems, reply, be in touch
(4) Ronna - Since i'm going to be in jerusalem, i think that it a good time to meet your B/F- after a year and a half in which it just didn't get there...

And i shall End with the words of Benjamin Franklin to celebrate the United Statian Day of Independence...
"Rebellion against tyrants is obedience to God"

Posted by 2jk.org at 10:07 PM | Permalink | TrackBacks (0)

16.4 אל הרוע

טוב; נפרדנו. אז זה קצת שונה, פעם ראשונה בחיים שיש לי פרידה שקולה. וזה הבלוג שלי, רק שהוא לא ברשת והוא לא לוג. אז בעצם אין לי אותה יותר, אין לי את הבחורה הראשונה שהכרתי אחרי שנים רבות ובאמת היה לי רצון להיות איתה.

כולם אומרים שזה בעצם היה נחוץ, שבעצם היה צורך שאני אהיה עם מישהי אחת כדי ל(שכוח)זכור שיש עוד בעצם בנות בעולם. הצורה השקולה שהכל הסתיים בה היא בעצם מה שגרם לי לחשוב. העובדה שהכל הסתיים בצורה כל כך פשוטה. היא אמרה "בוא נסיים את זה", בלי צעקות, בלי כעס, בלי לריב על שום דבר. סתם לסיים את זה, זה היה לי קשה בצורה שלא תאמן.

העובדה שזה לא היה טעון רגשית, אלא כל כך מחושב, והעובדה שזה לא הסתיים בצורה רעה – היא באה אליי הביתה ושכבנו; עשינו אהבה בעצם, ואז היא היתה בבית שלי ודיברה איתי על שטויות. היא עשתה איתי אהבה ואז ברחה; כאילו הכל צריך להסתיים.

בכל מקרה, אבל זה לא העניין. העניין שעכשיו אין לי כלום, נעלמה לי הסיבה לכתוב, לשיר – זה לא שאני לא יכול בלעדייה, זה שאני לא יכול עם העובדה שיש לי חור כל כך גדול בלב – חור שלא ימולא על ידי מין, לא ימולא על ידי אהבה, יש לי חוסר בליאור.

זה בעצם כמו שיש לך את הכל ואז לוקחים לך את הכל, זה בעצם כמו שכתבתי לה:
סרטים רעים,
סרטים שקורים לי, דברים עוברים עליי.
חלומות, הזיות, לילות לו בטוחים.
שיחות באמצע ליל,
מפגשים בצד דרכים...

כמו להיכנס למיטה בפגישה ראשונה,
יש דברים שמתחילים בטעות,
יש דברים שידעת שלא תעשה,
דברים שיגרמו לך למות.

כמו לנסוע ברכב ב100 קמ"ש
מעל המהירות המותרת
רק כדי לקבל את הRush,
כי אין דרך אחרת.

כמו להחזיק את היד ולהרגיש את הלב
אבל לא באמת
זה בעצם הרבה יותר קרוב ללפול אלף קומות
אבל גם זה
אולי רחוק שנות אור מלראות כוכב מסתובב
שבעצם
מסביר מה עובר עליי.

כמו להטיל מטבע אם ללכת או לא
כי אתה לא יודע אם
כמו להגיד "זה הכל בגללו"
כי אמרו לך רק שקרים

כמו להמריא לשחקים בלי שום יכולת
לעצור לפני הנפילה
שלבטח תבוא, תתקרב אל הקרקע
שאת אבותייך היא מכילה.

כמו להזיק את היד ולהרגיש עמוק בלב
אבל בכלל לא
זה הרבה יותר קרוב לללכת מאה מטר לים
אבל גם זה
אולי רק דומה בערך ללראות כוכב מתחייב
שבעצם
הוא לא יקרוס לעולם.

ולנסוע באמצע הליל, אל צייה שנמצאת בתוכי
לחפש את עצמך, כמו שאמרו לך,
כי בתוך ישימון אמצעי; כי בתוך הלא-כלום מסתתר לא מעט
כי דבריי מהדהדים עוד בראשי.

אבל כמו זה לא באמת

אבל כשכתבתי את זה הייתי מאוהב, וכשכתבתי את זה לא קיוויתי שזה יגמר, לא צפיתי שזה יגמר אף פעם. לא ידעתי שיכול להיות שהיא לא תהיה שלי. וחסר לי, וכואב לי. ואין לי את הליאור שלי לחבק בלילה. בעצם אף פעם לא היה לי אותה לילה שלם; היא תמיד הלכה, ברחה ונאלמה. היא תמיד לא היתה שם כשרציתי. היא באה רק לסקס, ולשיחה קצרה. אף פעם לא הצלחתי לדובב אותה, והיא אומרת שהיא אף פעם לא מצאה את היכולת לדבר איתי.

אבל יש לי כל כך הרבה דברים לדבר איתה, יש לי כל כך הרבה לדבר עלייה, זה לא יכול להיות שאין לנו על מה לדבר כשאני רוצה להגיד לה כל כך הרבה דברים, כשאני רוצה לשמוע ממנה את כל מה שהיא חושבת. אני לא יכול להאמין שהיא בעצם לא ממש יכולה לדבר איתי. חסר לי לשמוע את הקול שלה כשאני מדבר איתה. חסר לי לשמוע "מתוק שלי" או "מאמי"; חסר לי התשומת לב, חסרה לי היכולת לדבר עם מישהי בלי להיות משועבד לשפה – רק מהתענגות גופנית.

אבל זה לא עוזר – היא בעצם לא שלי והיא אף פעם לא תהיה שלי. מה שהיה לא יחזור לעולם. ואני לא יכול להתבכיין יותר, אני צריך להפסיק. הדמעות לא מקדמות אותי לשום מקום – אבל מי אמר שאני רוצה להתקדם? אולי אני רוצה בעצם להשאר באותו מקום כדי להיות בכיוון תנועה מתמדת. אם אני לא זז והעולם מסתובב אני בעצם יכול לראות את הכל.

אולי בעצם רק כך אני אוכל להיות מאושר בחלקי, אולי ככה אני אוכל להיות חלק ממשהו אחר. אבל חסר לי אותה. חסר לי מישהי שאוהבת אותי.

אני לא יודע. אני יכול להיות סתם כותב את כל זה כדי להתבכיין ואני יכול להיות כותב את זה כי סתם אני מרגיש צורך לכתוב. אבל אני יודע שאני לא מרגיש אותו דבר כשהיא לא פה.

אבל אני הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה תלותי, שאני לא אצטרך אף אחת אף פעם, שאני אהיה אני ולא אעלם בתוך מערכת יחסים, חייבת להיות אפשרות של אדם להיות עצמו בתוך זוגיות.

ואולי זוגיות זו באמת קנוניה, ולא יכול להיות זוג מאושר באמת, אלא רק שני פרטים שמאושרים לחוד וחולקים את האושר אחד עם השני. אני לא מקבל את זה.

אולי היא תחזור אליי ואולי לא. אני מאמין שלא, וחבל.

בכל מקרה, בשביל דברים כאלה יש אלכוהול. בשביל דברים כאלה אני שותה, כדי לשכוח, כדי לחשוב, כדי להזות, כדי להבין שבעצם יכול להיות מצב שבו שאני שוכח ממנה על ידי הכתיבה.

ואף בעצם היום הראשון של יולי מסמן הרבה בשבילי, חופש הוא בטוח לא. אני נכבל במכונת הצרכנות ובתאוות התצרוכת; אני נהיה חלק ממכניזם שמקבע את הבינוניות ואני לא אוהב את הדרך הזו. אולי יש דרך אחרת, דרך שהיא לא קיצונית להגשים את עצמך, אולי זו הדרך היחידה בעצם להיות מאושר – ההגשמה העצמית היא מה שיביא לקדמה.

בשבוע האחרון היו מספיק אירועים שיכלו להפכני למאושר יותר, והעובדה היא שאף אחד מהם לא עשה כן, אז מה הסיבה שלא? אולי חסר בהם Je ne cest qua’ll, ה-אחר? ה-דבר (das ding) אליו אני שואף? אולי זה אהבה, אולי זה בעצם משהו אחר?

אני לא יודע, אני צריך לגלות, אני צריך להפתח. ובטוח שבדרך שאני חי עכשיו זה לא יקרה. זה מוזר, אבל אני לא הולך לשום מקום – אני בתנועה מתמדת לכיוון התהום עם הנטיות ההרסניות שלי, אולי אני צריך למות?

"חושב אולי אני מת, זמן טוב להתאבד עכשיו, אולי אנגן לי בחליל...." נטאשה

אבל אני לא מנגן בחליל, אני מנגן בגיטרה, וגם לזה לא יצא לי יותר מדי זמן, במיוחד עם המבחנים המעיקים לאחרונה, אני חייב ללמוד – משתעבד למקצוע, משתעבד לחברה, אני לא יכול! אני צריך יותר זמן, להאריך את היום ולקצר את הלילה. אבל גם זה לא יעזור, בעצם אני צריך פשוט להעיף את כל מה שיש פה, אני צריך לבנות הכל מחדש כי אני עוסק יותר זמן בלתקן את מה שמקולקל מאשר לצור דברים חדשים. זה לא צריך להיות כך. החיים צריכים להיות קונסטרוקטיביים ולא דסטרקטיביים.

אולי בעצם זהו? אבל לא יודע, אין לי הרגשה של להפסיק לכתוב, יש לי הרגשה של עוד הרבה מילים לומר, יש לי הרגשה כאילו יש עוד מיליון ואחד דברים שאני לא אמרתי לה, והנה אני שוב חוזר אליה, כאילו היא הפתרון לכל הבעיות, כאילו היא בעצם מה שאני כמה עליו, אבל זה לא ממש נכון...

אולי זה כן? כי העובדה שכבר איזה חצי שעה כל מה שאני עושה זה להקליד מילים ואותיות שמתחברות להגיונות על כמה שהיא חסרה לי, אבל זה לא רק זה, אני גם לא יודע אם לשלוח לה את זה או לא, כי זה מספיק יכול לגרום לה להרגיש רע ולהיות איתי רק מרחמים, וזה לא מה שאני רוצה – כמו שפעם שעברה כתבתי אימייל שאני לא רוצה שנשכב, ושכבנו – זו היתה טעות.

אני כן רוצה שנחזור, אבל לא בגלל האימייל שאני אשלח לה או לא, אני רוצה שנחזור כי אנחנו מתאימים אחד לשני, אבל מה אם לא? מה אם בפעם הראשונה אני בעצם טועה? הדוגמה שלי נשברת ואין לי יותר סיבה להיות סמכותי. אז בעצם מה קורה אז? האם יש לי אפשרות כזו? להיות אני, לטעות ולא להיות איתה? האם זו הדרך לחיות? האם ככה צריך להתקדם? אני לא בטוח. זה נראה לי ממש מוזר – האם אני יכול לשלוח לה את האימייל הזה? את מה שכתבתי ביומן שלי, כדי לגרום לה להבין איך אני מרגיש? לא נראה לי שזה יעשה לה טוב, זה יעשה לה רע, ואז רק שנינו נרגיש רע וזה בעצם יהיה ממש מוזר. אנחנו נחזור, אבל זה שוב יהיה זמני, לא מגעגוע, לא מהעובדה שהיא באמת רוצה שאני ארים טלפון ואגיד לה שאני רוצה להיות איתה.

אבל זה בעייתי, כי אני לא יודע איך לאכול את זה – פעם ראשונה שקשה לי – עם מיה זה היה קל, היא לא רצתה לחזור, עם רונה גם כן. ליאור לא אמרה ביי החלטי מדי, היא אמרה "אני צריכה זמן" והשאירה כאילו איזהשהוא חלון של הזדמנויות לחזור, משהו כמו "בעתיד הרחוק אולי אני ממש ארצה לחזור אלייך ואני אוהבת" אז אולי אנחנו נהיה ביחד, למרות שברור לי שלא.

אז מה עושים בכזה מצב? למה אין לי איזו יישות שאפשר לשלוח לה את זה באימייל והיא תגיד לי מה דעתה על הכל? היתה כזו, וזו היתה מיה לן, אבל למיה אני כבר לא יכול לשלוח כי דעתה בעייתית מדי, היא לא רוצה שאני אהיה עם ליאור, אני לא יודע אם זה מתוך דאגה אמיתית או שזה כי היא בעצם רוצה אותי לבד, או שאולי היא רוצה אותי? אבל לא נראה לי, אני בטוח שהיא מאושרת עם העובדה שיש לי חיי מין. מספיק טוב לה לראות אותי אחרי שנים של "אומללות" שמח; אבל אני לא באמת....

אולי בגלל זה בחרתי את ליאור שנראית כמו שעתוק גנטי של מיה, או שלא. אבל אני בטוח משתפר, לזו עדיין לא התפתחו נטיות התאבדותיות אחרי שלושה חודשים, ולזו לא ממש התפתחו הפרעות של תלותיות, כמו שהיו למיה. מצד שני, אני התחלתי לפתח תלות, ואני לא בטוח שזה טוב. אני רציתי אותה והפכתי להיות טוטאלי, כמו שהיה לי עם מיה, כאילו המשכתי את המערכת יחסים הזו מהיום שהכל הסתיים עם מיה, זה היה ממש מוזר – כאילו התנהגתי בעצם כמו במצב שבו אני ומיה חזרנו אחד אל השני, כאילו בעצם "ניתנה לי הזדמנות שנייה" בעוד שאני בכלל התחלתי את המשחק מחדש – הרגשתי כמו נוסע בזמן שחזר ומכיר את כולם אבל כולם לא מכירים אותו, או את מה שעבר עליו.

זה היה לי ממש מיוחד לקרוא את מה שהיא אומרת, להבין אותה, ללמוד אותה, ואחרי שהבנתי שבעצם מדובר על משהו מוכר ולא חדש זה היה נראה עוד יותר מאתגר – מה עושים הפעם כדי לא לטעות, לא להפסל איפה שנפסלתי קודם.

אבל בעצם זה כאילו לקח לי שלוש שנים כדי לאסוף מספיק כסף כדי להכניס אסימון להמשיך את המשחק, אבל עד שבאתי הייתי צריך לשחק את הכל מהתחלה, אבל סירבתי – רציתי להמשיך מאיפה שהפסקתי, אבל אולי זו לא היתה הגישה הנכונה. אולי אני צריך ללכת על משהו לא מוכר – להבין שהפסדתי, וכנראה יש מישהו יותר טוב על מכונת המשחק שלי ולכן אין לי שום אפשרות, ואולי אני בעצם צריך לקחת מכונה אחרת ולשחק עליה.

אבל על מכונה אחרת צריך ללמוד הכל מהתחלה, מהלכים סודיים, תרגילים, דמויות, כל מיני דברים. אבל אני לא חושב שזה מה שאני רוצה. אני אוהב את המכונה שלי, אני אוהב את המסכים המוכרים האלה, אבל זה לא מה שבעצם יעשה לי טוב. אולי? אולי כן? אולי אני צריך מכונה חדשה, עם משחקים חדשים, אולי אני צריך לדעת מה לעשות בכלליות במשחקי מחשב ולא להכיר כל משחק ספציפי. אני שוב מאבד את הפוקוס.

אני רוצה את ליאור, אני לא יודע למה, אני רוצה להיות איתה, להרגיש אותה, לחשוב שהיא איתי. זה לא מקובל עליי הריחוק הזה. אז אין לי מה לעשות חוץ מלהתבכיין, בעצם... אולי יש לי?

Posted by 2jk.org at 02:08 AM | Permalink | TrackBacks (0)