אז אני כותב את זה לפני שאני כותב את הסיפור שבא לפני זה. זה לא באמת נכון לעשות את זה; אבל יש דברים שהנפש מבקשת. חרטה - צער - כאב? אולי זה מה שאני מבקש. אני לא חושב שאני צריך להצטער, אבל אני צריך לקחת את מה שאני רוצה. אני צריך את הסם שלי.

אני לא צריך את הסם שלי, אני פשוט צריך משהו כדי לשכוח. אני צריך משהו שיגרום לי לא להריץ בראש שלי תמונות שלהם ביחד. אבל השאלה היא האם אני מתחרט? האם יש סיבה לזה שאני כותב בכלל??? אני לא יודע כבר.

יש דברים שלא צריך להגיד. יש דברים שלא צריך לחשוב עליה. ויש דברים שרצים בראש שלי, דברים שאסור לעשות. דברים שאולי יש בהם להעליב. אבל אני לא יודע, אני צריך את הדברים האלה. זה קשה לי.

היא תקועה לי בראש, ולא כי אני אוהב אותה, אלא כי אני כועס; אני תקוע לחלוטין איתה שם, אבל אני לא יודע למה. אני לא יודע למה כבר הרבה שמן. אני לא בטוח.

למה זה כל הזמן אני? למה אני שואל את השאלות האלה? אני פשוט תקוע, אני פשוט בעייתי. אני לא יודע אני לא יודע.

טוב. זה לא מתקדם לשום מקום, או שאולי זה כן. אולי הוא עכשיו איתה, אחד בזרועות השני, ואני רק חושב על זה ומתרתח, אני פשוט בעייתי. למה זה מגיע לי?

אין יותר אני, עכשיו יש רק אובייקט קטן a. למה ה-אחר שלי תקוע ככה? למה האובייקט הליבידואי שלי לא מתחלף? למה בעצם???

אולי זה לא צריך להיות ככה, אולי זה צריך להיות בצוה אחרת לגמרי, בצורה כזו שאני אוכל לעשות מה שאני רוצה לעשות. ללכת אל אלה שאני רוצה, או לזו שאני רוצה, ולומר לה את מה שאני רוצה לומר. אין הרבה אפשרות לכאלה דברים לכשיקרו. אני פשוט לא מאמין שאני אי פעם אוכל לעשות דברים כאלה.

אוף.

היא הרגה לי את הבטחון שנשאר לי במין הנשי. היא הרגה לי כל זכר לאנושות, כל אפשרות לכל דבר אחר. אני פשוט חושב על להת...

או שלא,

אני חושב על הבדידות, על למה זה לבד? מה זה לבד? מה זה ביחד? מה זה להיות עם מישהי? כמדומני עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתי עם מישהי שנגמר לי כבר. אני בודד, שוב, אני חסר.

זכר ונקבה ברא אותם.

ואני נבראתי זכר, לבד - להזכיר לעולם שלא ישאר ממני זכר - אני אוותר לבד, ללא כל אפשרות להמשיך את עצמי, ללא כל זכות למימוש עצמי. אולי....

ואולי לא, אולי בעצם זה לטובה, אולי בעצם הכל יעלם ואני שוב אהיה עם איזו מישהי, והיא תכנס לסופרסטרוקטורה הרגילה הזו שמאפיינת את כל הבנות שאיתי. אבל זה לא צריך להיות ככה, זה צריך להיות מיוחד, לא כל הדברים הרגילים האלה;

אני כבר לא יודע. אין לי חרטה על איך שדיברתי איתה אתמול. יש לי בעיה עם מה ששמעתי ממנה.

ואני מניח שלה יש בעיה עם מה שאמרתי; יש לה בעיה, ואולי מה שאמרתי בכלל ידחוף אותם ללהיות ביחד. אולי זה מה שבעצם יוביל אותם אל מעבר לתהום.

ועכשיו הוא מזיין אותה, גומר לה על כל הפנים, ואני פה בפאב, אפילו לא שותה, אפילו לבד. ואין אף אחת שתנחם אותי. הדבר הכי קרוב הוא הנחמה העצמית.

אני צריך להתייחד, אבל ההתייחדות היא לעניים - ולא למאושרים.

ומאושר אני לא אהיה לעולם. תמיד יהיה משהו שמפריע, תמיד יהיה מישהו שמציק, שמונע ממני להיות מה שאני רוצה להיות.

אני אהיה שונה, אבל אני תמיד אומר את זה.

Posted by 2jk.org at 03:50 PM | Permalink | TrackBacks (0)

---Disclaimer---
You are receiving this Email since Jonathan J. Klinger had thought that
his babbling is of your interest. should you want to stop getting his
babble, do mail him at [email protected] and he will stop
sending you any future mailings, however, doing so will insult him very much
---Disclaimer---

Well,
After the last letter was written after the intoxication i underwent in Yom Kippur, i decided to take some time off (well, i didn't have that much time to write anyways). so here goes; this is just to push everything off hand.

I'm currently in the middle of Spanish class, which is terrible - i have a kindergarten teacher trying to teach us Spanish. actually, the entire Sheikh Munis university is not that successful, it's terrible, all too terrible. I think that it could have been better in Haifa (let alone Edinburgh). but, i made my decision at first with a good feeling about it, so i'll give it till the end of the year.

Work is better, i like it- it's really fun to work with no worries. and i think that i could do it till the end of the year. the problem i have is that i don't know what to do after the end of this internship. i don't think i'll be able to work as a lawyer. i despise this profession, made out of people which want to make money out of other people's misery. i have this problem...

Anyways, my sex life is terrible. so is my lovelife; I'm after a drought and i really think that it could have been better if i only had the time. I'm all too busy; so if anyone was upset from me ignoring him or answering the phone with something like "Anything important?"; then i ask for his forgiveness; it would be better to call me after November 15th.

Next week i'm flying off to Malta for the weekend, so i won't have any time then as well; only afterwards. please please please help me and be nice to me afterwards.

I'm really sorry for some ignoring i did to several people this last month, but it was out of several things that got to me - i had some disappointments from people i know and love; i was detached from my family and things; so again - sorry.

Anyways; I have to participate in class...
Please please please give me some time.

Posted by 2jk.org at 07:33 PM | Permalink

וזהו הסוף, הרגע האחרון. אני יושב בפאב, בלווית ארבע זרות שאין לי מושג מיהן ומהן. אני מרגיש חריג ומוזר. כאילו אין לי מה לעשות או למי להשתייך, אני שוקע באמצעות הקול בסיפוריהם של ה-אחרים, אני משקיע מאמץ בלהבין, אבל אסור לי להתערב, אסור לי לשחק במשחק שלהם, אני בעצם חיצוני להכל, כמו ה-אחר ה-גדול, זה שבחוץ ולא יכול להשפיע, כי עצם השפעתו היא השינוי בחברה עצמה. אני צריך להשאיר את הכל כמות שהוא.

אז הם היו ביחד, ואני רציתי אותה, אבל זה לא עבד. היא היתה שלו והוא היה שלה, הם היו נאהבים. האהבה האסורה. אבל למה? היא כל כך התאימה לי, כמו הקודמות, כמו אלו שהיו שלי. אבל בעצם זה לא עבוד. זה ככה היה. אם היינו יכולים לשנות את הכל אולי זה היה שונה. היא חייכה לעברי בצורה כל כך מוזרה, בצורה שרומזת כאילו היא רותה אותי. אבל היא לא, היא היתה שלו. שלו? היא היתה רכוש? לא. היא רצתה להיות איתו, לא הרבה יותר מזה, היא רצתה את החום, את האהבה, את כל מה שהוא נתן לה.

אבל בעצם גם אני יכלתי לתת את כל מה שהוא נתן לה, אני יכלתי לתת הכל ועוד. יכלתי להציע לה להאחז בזרועותיי וללכת יחד איתי אל תוך האינסוף על מנת להגמר ביחד. אבל לא. היא שלו.

מעולם לא הייתי עם אשת איש, מעולם לא חמדתי אשת רעי, אך הפעם? האם היא אכן היתה אשת רע? האם היא היתה סובייקט שיש לחמוד? איני יודע. אני חושש שמדובר במשהו אחר, ולא במשהו קבוע.

לא ידעתי איך קראו לה, ולא ידעתי מי הוא, ידעתי רק שאני רוצה שבסוף הערב היא תהיה בזרעותיי, ידעתי רק שאם זה יקרה תהיה זו הוכחה ניתחת לאפשרות שלי לקיים את הסדר החברתי החדש כפי שרציתיו, ואולם, עניינים לא צלחו. עולם בשלו נותר. ואולי זה נועד להיות כך? אולי אני תוצר של הגורל בדיוק כמו שאשת האיש נועדה להיות אשת האיש? אולי בעצם אין אפשרות וצורך להיות עם מישהי אלא אם היא אכן בודדה, והבדידות היא צורך מיותר. אולי בעצם הבדידות היא זו שמובילה ל"ביחד" ואולי ה"ביחד" הוא כזב שנועד לתעל בדידויות.

האם לנצח אוותר בודד וללא חברים? האם עליי נדון להיות אני ואפסי עוד על מזנונות אלכוהולים. האם יום כיפור אכן נועד לכפרות? טרם חילטתי סופית מחשבה בעניין. אני ואני בלבד יכול להחליט.

Posted by 2jk.org at 03:52 PM | Permalink