מטעמי בטחון שדה לא צילמתי את המחשב, אבל שדה כן.
כן, בנק לאומי, מערך הכספים שאמור היה לשרת את העם, עושק ממנו כספים. אותו הבנק שהוקם על מנת ליישב את ארץ ישראל ולהגשים את חזון מדינת-היהודים של הרצל הוא זה שנהנה מרווחים כה גבוהים על חשבון אותו העם. ולמה? מדוע בנק צריך להרוויח כסף?
הסברי הLaissez Faire ושאר חבריו אינם מניחים את דעתי. הדבר היה נכון אלמלא היה מדובר בעם היהודי, אותו עם בו ישנו איסור נֶשֶך, וחרף איסור זה הוקם מוסד "היתר עסקא" שאפשר ליהודים בגולה להלוות בריבית, ובכך לקבל את השם הידוע לשמצה של מלווים בריבית. כך אמנם התעשרו היהודים מתעשייה לא יצרנית שאינה תורמת במאום למשק, אולם מייצרת תלות גבוהה בהם.
הבנקים בישראל הפכו להיות הלווייתנים שבולעים את כספי הציבור, כל שקל שנכנס ללווייתנים הוא שקל שיוצא ממחזור העסקים הישראלי, שקל פחות לענים, שקל פחות לי ולך. מטרתם של הלווייתנים היא אחת - הממון, אותו ממון שנועד לממן את עצמם ועצמם בלבד. כיום, היקף האשראי לציבור הוא 118 מיליארד שקלים חדשים, כלומר - הלווייתנים מלווים מכספנו לעצמנו 118 מיליארד שקלים חדשים. סביר להניח כי היקף האשראי לא יקטן בשנים הקרובות, בעיקר כיוון שהלווייתנים הם אלו שבוחרים להציע לנו שוב ושוב ללוות עוד דמים על מנת לרכוש יותר נכסים.
אכן, קברו של הרצל חולל פעמיים. ראשית, החילול הפיזי, שנית - החילול המעשי. מטרת הציונות היתה להוציא את היהודי הגלותי והמנוכר מההקשר הידוע ולצור יהודי חדש, כזה שיוכל להתמודד עם החיים האמיתיים. אולם, במקום לצור יהודי חדש, תוביל קופת העם הלווייתנית את היהודי הציוני לעוני ולמרירות, כך שיחיה באותם תנאים אשר חי בהם בגולה, תוך כדי ניכור משאר יושבי הארץ והתעלמות מהמתרחש סביבו.
ואולי, הלווייתן אשר יצר אבי הציונות הוא גם זה שיגרום לה לשחרר את העם לחפשי, הרחק מכל התיישבות ציונית. אלפי אנשים יברחו מהלוויתן, כמו יונה שברח מנינווה, ויהגרו הרחק מישראל ובכך יבוא סוף לציונות. אותו סוף שיבוא עקב מה שהיא עצמה יצרה, קופת התיישבות שהפכה ליישות משל עצמה.
אחד ההישגים שניתן לזקוף לזכות ז'ק דרידה הוא הדקונסטרוקציה (בעברית, מכאן ואילך: אָבְנַּיָה) האבניה, בקצרה, הינה דרך אשר באמצעותה ניתן לראות כיצד בסיסי הכח בחברה משפיעים על השפה ויוצרים מילים, ובאמצעות הקרבה בין המילים ניתן לראות מי בחרן (דרידה, בית המרקחת של אפלטון, הקיבוץ המאוחד: 2002). היום, אנסה להראות באמצעות האבניה כיצד יחסי הכח הצליחו להשפיע על השיח הישראלי בנוגע לאזרחי מדינת ישראל היושבים בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בדרך קבע.
הכינוי המקובל בחברה הישראלית לאנשים אלו הינו מתנחל, המתנחל הוא אדם העושה נחלה לעצמו, וכך היה אף עם המתנחלים (זרטל ואלדר, אדוני הארץ, דביר: 2004). אין המתנחל בעל נחלה - זהו הנחלאי או הנוחל, ואין הוא נהפך לנחלה - זהו המונחל. המתנכל, הוא אדם העושה בעצמו את הפעולה, וטוב שכך. הנחלה, כידוע, היתה זרה לעם ישראל בראשית דרכו, והוקנתה לו רק לאחר יציאת מצרים, לכשתמו ימי הנדודים.
הפועל מתנחל, אשר הוא בלשון הווה, גם מציג את המעמד התמידי של פעולת ההתנחלות - לא מדובר בפעולה שנפסקה, אלא בפעולה ממשכת ומתמדת, אשר שונה, לדוגמא, מהטיית העבר שלה - בעוד שבהווה היחיד מתנחל, בעבר הוא התנחל ובעתיד הוא יתנחל. ואולם, הצורך להותיר את הווה על כנו צמוד לרצונם של המתנחלים, להותיר את הווה - תוך כדי אי תנועה בעתיד. דווקא מילון אבן שושן בוחר להגדיר את הפועל בצורת העבר יחיד, ומגדיר התנחל כ: "קבל לנחלה, קבל את חלקו, התישב על הנחלה שנתנה לו". ודווקא המשמעות הסבילה של המתנחלים היא זו שמודגשת (סבילה - לא במובן של אי פעילות, אלא של פעולה עצמית - עושה הפעולה הוא גם מקבלה).
מה מבדיל, אם כן, את בעלי הנחלות ה"רגילים" מבין המתנחלים - או אף המתיישבים, כפי שאמצו לעצמם כנוי זה לאחרונה? האם אין תושבי תל-אביב מתנחלים גם כן? הרי הם בעלי נחלות, ומתיישבים עליהן. נדמה לי שדווקא הסעד העצמי והפעולה האקטיבית היא זו שיוצרת את ההתנחלות הקבועה. ואסביר, על אף שאולי אצליח להסיט כמה ראשים אל כיוון אחר מהדיון הציבורי, אל תוך הדיון הבלשני.
המתנחל והמתנכל, שניים הם, ודגש בלבד מבדיל בינם. אחד מבצע מעשי נוכלות כלפי זרים, בעוד שהשני מתיישב על אדמה. לדעתי, הקרבה של פעלים אלו מצביעה על כוונה עליונה לזהות משמעותית. הנוכל והנוחל, לדוגמא, מבוטאים בצורה זהה, ובעוד שלאחד משמעות שלילית - נוחל תבוסה, השני הינו שלילי אקטיבי - נוכל, לסטים. כללי ההדגשה, אולם, בחרו כי בע' הפועל של פועל התפעל תמצא דגש בצורה תמידית, ובכך חסלו אפשרות יצירת הפועל מִתְנַכֵל אלא חייבנו לעשותו מִתְנַכֵּל.
אולם, ההתנכלות היא פעולה אשר יוצרת קרבנות חפים מפשע, כמו ההתנחלות - אשר מקריבה את שלמות המדינה לטובת הרצון לסעד עצמי על נחלה. שתיהן מבוצעות ללא מטרה רציונאלית, אלא על מנת לצור אנטגוניזם חברתי, הן המתנכל והן המתנחל בוחרים יחדיו לקרבן את העם אשר הם חיים בתוכו.
עוד הצלחה (חלקית) של המתנחלים היתה כשהטביעו את המונח "יהודה ושומרון" בכדי לכנות את השטחים שנכבשו על ידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים (למרות שחייבים להיות מונחים קצרים יותר), הקישור הישיר להיסטוריה מראה כיצד מצדיקים הם את ישיבתם שם בצורה כה בוטה, וללא כל הצדקה מעשית אלא רק בזכות הזרוע. בניית הקשר ההיסטורי היה באמצעות הרס של 2000 שנות היסטוריה שנמוגו להם מעזיבת עמם ההיסטורי את האדמה ועד ל"שובם" לאותם רגבים ששוחררו באותה התקופה.
השימוש ב"שטחים" מחד, וב"ישע" מאידך - עם כל ההשלכות שיש לישע - ישועה, שחרור, אתחלתא דגאולה - לעומת יש"ע, מראות את ההבדל בין ימין ושמאל במובן הָמוּמְשָגְ, בעוד שהשמאל משתמש בתיאור היסטורי או גיאוגרפי, ומנסה להתנתק מהקשר הרגשי, בוחר הימין לאמץ את הרגש ולהכותו עד זוב דם - לרצוח את האתוס בכדי להנחיל אתוס חדש, של אהבת הארץ (ושנאת יושביה). לא מזמן ידידה טובה שלי האירה את עיני בגנות הביטוי "יש לנו אהבה והיא תנצח", תוך כדי שהיא מבהירה את האונס הכפוי בביטוי זה, ואין לי מה להוסיף בנידון, חוץ מלהעלות את העניין לחלל.
אם כן, האם באפשרותנו להצביע כיצד השפה משפיעה על בסיסי הכח? מדוע נבחרה מילה זו או אחרת על מנת לייצג את אזרחי ישראל השוהים דרך קבע מחוץ לתחום השיפוט הישראלי? ברוב החברות השימוש היה בפועל מהגרים (שלילית), ולשבים ארצה השימוש היה במהגרים (חיובית). רק בישראל נבחרו הפעולות "עליה" ו"ירידה" על מנת להגדיר הגירה מהמדינה, דרך המנסה להצביע על רומה של מדינת ישראל מעל לשאר עמי הארץ. האם מדובר על פעולה לגיטימית?
ה"עליה" וה"ירידה" עבדו קשות בכדי לצור אתוס דמותי אצל תושבי הארץ, ומילים משפיעות בדרך חיובית ושלילית על דעותיהם של פרטים. הסיבה העיקרית לכך היא כי מלל אינו ניתן לתרגום ישיר למחשבות, אלא צריך לעבור את סוכן החברות השפתי, ומי ששולט בסוכן זה הוא הקובע את ההיסטוריה. המתנכלים, על מנת להיות חלק מהחברה הישראלית יצטרכו לעבור מסע חברות חדש.
שמח?
פורים תמיד היה חג שמח, ברוך גולדשטיין (להלן: 'ברוך הגבר') דאג שהוא יהיה כזה; במותו הוא ציווה לנו את הפיגועים.
בכל מקרה, פורים הקרוב יהיה שונה, אני מרגיש אווירה מיוחדת באויר (איזה צמד מילים אירוני ומיותר - אולי - אני מרגיש אווירה מיוחדת?) יותר ויותר אני שם לב לדברים קטנים, בנות שפתאום מפלרטטות איתי (או שלא שמתי לב לזה עד היום) ואני מרגיש פחות ופחות בטוח עם עצמי, אני לא יודע למה.
אני מוצא את עצמי עייף בלי שום סיבה ב11 בלילה, וקם עוד יותר עייף, הגיל והזקנה משפיעים עליי.
יצא לי דווקא השבוע לנגן קצת, משהו שלא יוצא לי יותר מדי לאחרונה, אולי בגלל זה הרגשתי יותר טוב. אני צריך לנגן יותר, נראה לי שלזה אני אקדיש את סוף השבוע, לזה ולכביסה.
(בתמונה: עיוות של שתי תמונות שצילמתי ביום ו'(
ימים מוזרים עוברים עליי, ימים של תשישות כללית וחוסרר רצון לעשות יותר מדי דברים. ימים שבהם אני מקווה שהכל ישתפר, ואז אני מגלה שטעיתי.
יכול להיות שהטעות באה מסיבות אחרות, יכול להיות הרבה דברים, אבל בעצם לא.
אני לא יודע מה גורם לחוסר היצרי שיש לי, שאני נוסע ברכבת ולא מגלה שום סיבה אמיתית ללמה אני קורא את הספר שאני קורא; הוא מעניין, הוא עובר, דף אחרי דף, והכל נכנס לראש שלי, אבל אני לא מתחבר.
חסר משהו, חסרה תשוקה כלשהי.
אולי דכאתי את עצמי עד כדי כך?
אתמול סידרתי את החדר, וגם קצת את הלמטה, היום אני הולך לגזום את הדשא, מעניין??? יש לי יותר מדי מכונות כביסה לעשות, וזה רק מצטבר, אני רוצה למות רק כדי להפסיק לעשות כביסה.
אני גיליתי פתאום שאני רשום באתר היכרויות שנה, ועוד לא יצאתי אף לדייט אחד מכל הסיפור הזה, האם זה האתר או חוסר היעילות שלי?
אני מעלה יותר מדי שאלות שאין לי תשובות להן, מתישהו זה יפסיק.
הכל יפסיק מתישהו.
אין מחיר לחינוך.
"המצב גרוע, ואין לי שום פתרון; פתאום אני תקוע, עם שקל אחרון; גם אני כבר מוכן לויתורים; אך בתנאי שלפני כן ההורים, ההורים, רק אומרים, רק אומרים. איו לי כסף, אין לי. אבא כך אומר; הלוואי והיה לי יותר, הוא אומר."
(אהוד מנור, אין לי כסף)
כבר שנים שאנחנו חיים בתודעה כוזבת. "מצב המשק הישראלי הוא החמור ביותר בארבעים ושמונה השנים האחרונות" (הדג נחש, מספרים), תמיד אומרים לנו שזה לא תלוי בנו, זה דברים הכרחיים כמו מחירי הנפט בעולם, הכלכלה העולמית, וכל מיני דברים שקל לנו לא להבין בהם. ככה מסיתים אותנו מהבעיה האמיתית.
נתחיל מכך שלחינוך אין מחיר, חינוך הוא ההשקעה הטובה ביותר לטווח הארוך, גם אם מדובר בפקולטה כמו אמנות, ספרות, היסטוריה או מוזיקולוגיה, שהרי לולא האמניות החופשיות (Artes Liberales) לא היו צומחים המדעים המדויקים, והקדמה (הטכנולוגיה) לא היתה מביאה להתפתחות אמצעי הייצור ולמהפכה התעשייתית ש"תרמה כה רבות לעולם הקיים".
רבין נבחר ב1992 כדי להוציא את המשק ממצב של סטגפלציה, מצב שבו עוולות ההתנחלויות עלו לתושב הישראלי מיליארדי שקלים, והוא רצה שהכסף הזה ילך לשכונות. ברק נבחר ב1999 כי לאנשים נמאס מהמצב הכלכלי, לא מהמצב המדיני. השמאל בישראל, חרף ההצטיירות הלא חברתית שלו, עולה רק מנסיבות חברתיות. אין שום דרך אחרת לעשות זאת.
אנחנו אחרי 4 שנות שרון, ועוד טרם בא ה"שלום עם בטחון" שהובטח לנו. כפי שאמרנו "אם שרון יביא שלום, אני צנצנת" (אחת מססמאות מרצ בבחירות 2001). כנראה שצנצנת אני לא, מכסימום כוס בירה. בינתיים מחיר ההתנחלויות פוגע בי אישית, ונמאס לי.
לא נמאס לי לשלם מס הכנסה גבוה, בניגוד למה שנדמה לרוב האנשים. נמאס לי שמס ההכנסה שלי לא הולך למקומות הנכונים. התנחלויות, ישיבות ועוד דברים שרק ידרשו יותר ויותר תקציב במקום פחות.
אמרו לנו שההתנחלויות הן בטחוניות, שהם שם כדי לספוג את הטרור שאמור לפגוע בתל-אביב. אז אמרו. שיקרו לנו כל השנים האלה. לא רק שההתנחלויות לא יעילות כמו גדר (על גבולות 67), אלא גם שהן עולות לי כל חודש (ולא רק במיסים). ההתנחלויות הן הסיבה להתייקרות הלחם, להתייקרות המזון, התחבורה הציבורית ועוד.
אמרו לנו שכביש חוצה ישראל יפתור בעיות תחבורה, ושהוא פרטי. פרטי? הדבר היחידי שפרטי בו היא חלוקת הרווחים. משלם המיסים מתקצב בכל שנה את כביש חוצה ישראל במאות מיליוני שקלים (ראה דו"ח של גבעת חביבה מפברואר 2005), ובשביל מה? בשביל לצור כביש לעשירים בלבד. אם אני כבר משלם, אז שהכביש יהיה בחינם. אם לא, אז אוניברסיטת ת"א תשמח לקבל את הכסף הזה.
אמרו לנו שצריך לתמוך בחרדים. אז אני תומך בהם - כי הם, לא כמו החד-הוריים, מעדיפים לא ללכת לעבוד. כל הורה צריך לשים את טובת ילדיו בראש, ואם טובת ילדיך דורשת שתצא לעבוד, אז צא לעבוד. אפילו חצי משרה, אבל תצא. אל תשים לי מכשול ותסחב על גבי. אני רוצה שגם אתה תשלם מיסים - ככל שיותר אנשים משלמים מיסים, כך (א) הנטל פוחת (ב) יש יותר שירותים ציבוריים.
אמרו לנו שהפרטה זה טוב, כי זה מוריד את נטל החברות הממשלתיות מהמדינה. אבל אז הלכו ומכרו את החברות הרווחיות, ועוד איך? על חשבוני. מכרו אותן במחיר הפסד, ובמימון ממשלתי, כך שאני הפסדתי פעמיים.
אני אומר לא עוד.
המאבק הוא שלנו ושל האוניברסיטה, ולא שלנו נגד האוניברסיטה.
אני קורא לכלל הסגל, זוטר, בכיר ומנהלי, להצטרף אלינו במאבק על מנת להאבק במדינה ולהבהיר לה שיש, רק צריך לבחור מה יותר חשוב - התנחלות או אוניברסיטה.
יהונתן י. קלינגר,
סטודנט, מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות
נציג היסטוריה תארים מתקדמים באגודת הסטודנטים.
השניה היא השוואה בין קרל מרכס להרברט ספסנר, תוך כדי טענה כי התיאוריות שלהם הן זהות עם מושגים שונים של טוב ורע
תורידו חופשי
השלישית היא ניתוח של שלושה טקסטים, "דיוקנו של הכובש" של ממי, "תולדות המיניות" של מישל פוקו ו"האידיאולוגיה הגרמנית" של קרל מרכס, והסבר על מושג הכח בהם תוך כדי מבט השוואתי
50 סמ"ק וודקה סמירנוף
50 סמ"ק טקילה דוראנגו זהובה (או דון חוליו אנחיו)
50 סמ"ק גין של ביפיטר
50 סמ"ק בקארדי או נגריטה
37.5 סמ"ק מיץ ליים
12.5 סמ"ק גרנדין
לערבב עם קרח בשייקר
לשתות כמה שיותר מהר
אז הרבה זמן באמת לא הצלחתי לקבל את הבאזז שיש לי עכשיו, ובשביל לקבל את זה ממש התאמצתי עם הקוקטייל הזה. מה שידוע יותר בתור המוות הסופי. לונג איילנד רגיל הוא עם חצי ממינון האלכוהול שיש במה ששתיתי עכשיו. הצלחתי להכניס לעצמי אחוז שלם של כוהל לדם בתוך פחות מ20 דקות רק על ידי משקה אחד. לא מומלץ לבעלי לב חלש.
אז למה עשיתי את זה בעצם? אולי כי אין שום מטרה לקיום? אולי כי אני ממשיך לעשות את אותם הדברים כבר כמה שנים וכלום לא משתנה. אולי כי נמאס לי? אבל אני לא מתאבד. להתאבד זה שטות, זה מיותר. אני גם חנון מדי להתאבד. אני לא רוצה להתאבד, אני רוצה תשומת לב. אני רוצה כבר שמישהי תבוא ותקח אותי לאנשהו, אני רוצה להפסיק להיות נחמד לאנשים, אני רק רוצה שמישהי תבוא כדי שאני אוכל לחבק אותה.
טוב.
אני לא בטוח שאני אצליח לכתוב.
בפועל הצלחתי להשתכר.
לא קרה לי הרבה זמן
אני עושה הכל כל כך אינטואיטיבית.
לילה טוב.
אף אחד לא קורא את זה,
למה אני משלה את עצמי
לאור הצטרפות האגודה לזכויות האזרח למאבקם של ראשי הימין הקיצוני לכך שהיועץ המשפטי לממשלה יקשה על הגשת כתבי אישום כנגד עבירות על עבירות של הסתה לאלימות וגזענות אני יוצא בקריאה רמה. כל שאני מבקש הן חמש עשרה מילות תהילה שיצטרפו לספר החוקים הישראלי ויקלו על חייהם של מיליון אזרחים. המילים הן "לא יוגש כתב אישום על עבירות לפי סייפת סעיף 7(ג) אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה". מילים אלו יצורפו לפקודת הסמים המסוכנים, לסעיף הנוגע לאחזקה עצמית ויקלו על חייהם של מיליוני אנשים.
לדעתי, עבירת ההסתה לגזענות חמורה שבעתיים מעבירת אחזקת סמים לשימוש עצמי. ההסתה לגזענות ולאלימות פוגעות ביסוד הדמוקרטי של החברה, הן פוגעות בכבודו של האדם באשר הוא אדם ובזכותו לשלמות הגוף, ומאידך, מוגנות על ידי חופש הביטוי. אחזקה עצמית של סמים, לעומת זאת, אינה אלימה וחסרת המאפיינים הפוגעניים לחברה. אין ספק, כי המשתמש בסמים פוגע בעצמו. הוא עושה זאת מטעמים של לחץ חברתי; הצורך להגן על צרכני הסמים מפני עצמם הוא ברור.
אך המסית? ההסתה, לדעתי, היא כסחר בסמים ולא כשימוש. המשתמשים בסמים אולי מוסתים, אך הם אינם נוקטים בפעולות אלימות, וכשם שיש לפקח על ההסתה ולבדוק כי לא תגבר ותוציא מן הכח אל הפועל את האלימות, כך ראוי שיעשה בסמים. נגד המחזיק האקראי אין להגיש כתב אישום, מדובר בתקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה עוד. מה פסול יותר בעיני החברה: גזען הקורא להשמדת עם או בליין ירושלמי המחזיק גרם ומחצה של מריחואנה?
בסמים, ישנו מאבק מתמד בין שני כוחות, הראשון מעוניין בהגבלת חופש האדם ממניעים גנוסטיים\פטרנליסטיים, והשני מעוניין בחירות האדם מטעמים הומניים. האיזון בין שניהם (הסינתזה ההגליאנית) הוא זה שצריך להקנות את האפשרות לא להגיש כתבי אישום נגד המבצעים אקט פוליטי מדי פעם ובוחרים לתת עדיפות לחירות מעל הפטרנליזם. כך היה גם עם משכב הזכר עד 1986, ראוי שעבירה זו תהפוך לאות מתה בספר החוקים.
בתמונה: אברהם כהן (ימין) וקלמן קלינגר (שמאל) 01.03.2005, 18:25
הפעם האחרונה שבאמת באמת הרגשתי חלק ממשהו שגדול ממני היה בטקס אזכרה ל30 שנה למות אברהם קלינגר, אחיו של סבי שנפטר בשנות ה-70, אחרי ששרד את השואה והקים משפחה מחדש.
זו בדיוק היתה תקופת חנוכה, ועלינו לירושלים. דצמבר 2002. אני, אבא, סבא וסבתא. הצטרפו אלינו שם אשתו, דוד קלינגר (לא אבא שלי, אלא הבן-דוד שלו מארה"ב, על שם אותו דוד ברוך קלינגר הי"ד תנצב"ה שנרצח בשואה) עם שלושת ילדיו, אשתו של אבי קלינגר (הבן של דוד), ציפי אוסובסקי (הבת של אברהם קלינגר) ויונה בעלה, שני בניהם, בתם, בעלה וילדם. נדמה לי שזה הכל.
על אברהם אמרו הכל, אמרו שהוא היה גיבור, גיבור כי הקריב את עצמו בשביל בית ומשפחה. הוא גיבור כי הוא היה איש טוב, ואני בטוח שהוא היה, אני בטוח שככה זה היה, ככה ולא אחרת, לא רק כי מספרים לי, אלא כי הוא היה צריך להיות איש ממש חזק כדי לעבור את מה שעבר ולגדל עוד גם את סבא.
בכיתי. בכיתי כי הבנתי שזו היתה המשפחה הקרובה של סבא שלי. בכיתי כי בעצם הוא עבר עם סבא את כל השואה, הוא עבר עם סבא הכל, הגיע לכאן, למקום שהבטיחו שלא יאונה לנו בו כל רע, ואז עזב לארה"ב. בכיתי כי סבא לבד, כבר 30 שנה, ושום דבר שנעשה לא יחזיר אותו.
והיום? שנתיים אחרי, סבתא שברה את הכתף, ואני לא נכד טוב. לי לא היה זמן ללכת לבקר, אבל רציתי, באמת שרציתי. אז התקשרתי אתמול, ואמרתי שאני אבוא היום. אבל הם היו עסוקים, הם לא יכלו. שאלתי לאן הם הולכים, אולי אני אפגוש אותם לפני, אולי לא. היא אמרה לי שהם הולכים לארוחת ערב בבית הירוק, ליד האוניברסיטה, ב18:00 ושיש יום הולדת 85 לאברהם כהן.
אברהם כהן הוא פיגורה במשפחה שלנו, הוא בנה של בת-דודתה של אמו של סבי. הוא היחיד שנשאר לספר את הסיפור. סבא היה צעיר מדי, הוא לא זוכר את השמות של כולם, לא זוכר מי היה שם, הוא רק עבר את החוויות. עבר והתנהג כמו גיבור, אבל אברהם? הוא זוכר הכל. והיום פגשתי אותו שוב. היום שמעתי את הכל ממנו. איך הם היו בשכונה, איך לסבא כמעט קרו (במזל של חודש) שמחה ולא קלמן, ובמזל מת סבו חודש אחרי שנולד.
התרגשתי, באמת שהתרגשתי. הייתי חייב לצלם את שניהם. זה מסוג פיסות ההיסטוריה שלא יחזרו לעולם. הם אנשים שבאמת באמת היו שם, היו חלק מההיסטוריה.
אז צילמתי, ומיהרתי הביתה, ידעתי שהיתה לי רק תמונה אחת ואם אני מפספס אז ההיסטוריה חולפת. הגעתי הביתה והייתי חייב לפתוח פוטושופ, וזה מה שיצא.
אף פעם לא הרגשתי חלק ממשהו, תמיד הייתי יוזם, מנהיג, בראש. אבל לפעמים אני רוצה להיות חלק, לפעמים זה נראה לי טוב להיות חלק.