זמן רב עבר מאז שכתבתי מסה אמיתית, כזו שיש בה הבעת דעה לצד עובדות התומכות בה. ועל כך אני מצר בפני קוראי הנאמנים. הבעיה העיקרית לכך היא העובדה שאני קורא חומר כה רב לאחרונה אך לא מספיק לעכלו. מילותי היום יהיו בעיקר אינפורמטיביות וינסו להסביר במעט מדוע האנשים מאסו בפוליטיקה ובחרו להם כיוונים אחרים לנהל את עולמם, ומדוע הקשר כיום בין המדינה, סמכויותיה והאפשרות לניהולה לבין חיי היום יום הוא כה מועט.
לראשונה שמתי לב שגם אני מתרחק מהמציאות לאחר שסיימתי את התמחותי לפני כשבועיים והבנתי כי אין לי זמן לקרוא שעה ביום חדשות על מנת להתעדכן בנעשה בעולם, ואני מעדיף לקבל אך ורק את המידע שנוגע למטרים הספורים המקיפים אותי. כל שרואות עיני הוא חדשותי, וכל שלא אינו. גישת בת-היענה לחדשות ולחזות המציאות היא גישה חיובית במקומות בהם המצב כה קשה כך שלא ניתן אפילו לטפל בו; כך גם בישראל.
במשך זמן רב חייתי מהדחף במאבקים השלטוניים, לא מהמאבקים עצמם אלא מהאידיאולוגיה שמצויה סביבם. הפעילות, הרצון להשפיע, הצורך לצעוק לשמיים עבור כולם. הבעיה התחילה לכשהבנתי כי למרות כל מאבקי, המצב לא משתנה. לא שאני לא מסוגל לשנות, אני מסוגל–במקומות הקטנים. הבנתי שהשינוי לא יבוא מיציאה לרחוב בעשרות, כשם שניסינו מדי פעם לעשות כשהפגנו מול משרד הבטחון על כל שטות קטנה שהתרחשה (לדוגמא, ההפגנה כנגד המינוי של דן חלוץ, “רמטכ”ל עם דם על הכנפיים“). הפעילויות קיבלו תקשורת במידה זו או אחרת, אבל לא שינו את דעת הקהל.
כך היה גם בשבוע שעבר, כשהייתי בכנס של ארגון ‘תנופה’ של מיכאל מלכיאור. הבנתי בעצם שמטרת הארגון היא לקדם אותו במפלגת העבודה. הבנו שעם כל הדיבור היפה, בסך הכל מדובר בקבוצה של אינטרסנטים שרוצים לקדם את עצמם. באותו היום הלכנו מוקדם מהכנס, למרות כל הגדולות והנצורות שהתנועה הבטיחה; הלכנו בבושת פנים, כי לא כך אנו רואים את החברה שאנו חיים בה.
גם במפלגה, מרצ, המפלגה שתמיד האמנתי שתביא את השינוי ותחזיר את הכח לעם, אבד לי האמון, אותה מפלגה התבררה כמושחתת ככל המפלגות, עם אינטרסים פרטיים של אנשים שלא רוצים ממש לקדם אידיאולוגיה אלא את עצמם. עצוב היה לגלות שמתוך חברי הועידה (כמו מרכז הליכוד) חלק ניכר מקבלים משכורת ישירות מפי יושב הראש או חבר מרעיו, נכון שיש בכך גם טוב למפלגה, מספר פעילים רב יקום לכל דרישה ולכל פעילות, אולם–אין הדבר שונה מהמתנכלים שמקבלים את משכורתם מהמדינה ופועלים נגדה.
באגודת הסטודנטים היה אותו הדבר. אחרי כל הסיפור שהיה עם דיונון לאחרונה (ניסו למכור את דיונון בלי מכרז, קמתי נגד–זה לא עזר, המתחרים הלכו לבית משפט וקיבלו צו מניעה שאמר את מה שאמרתי (בקצרה)) הבנתי שהתענינות של הציבור (ובמיוחד הסטודנטים) בעניין היא מזערית. אז מה אם משלמי המיסים (ושכר הלימוד) הפסידו אלפי שקלים בעסקה, הם יודעים שבכל מקרה הפוליטיקאים מושחתים.
מה שאני מנסה להגיד כאן, ואני לא בטוח שאני יודע לנסח את זה, זה שפוליטיקאים הם עם נאלח ושצריך להחליף אותם. אני לא אומר שהפוליטיקה היא משחק נקי, אני אומר שאפשר להפוך אותה לכזו, ולכך אני צריך עזרה. ואז באה השאלה האופרטיבית. מה צריך לעשות כדי שהפוליטיקה תהיה נקיה יותר? התשובה המתבקשת היא להכניס אותי לשם; אבל למה? מה יש לי להציע שאין לאחרים?
הפגיעה היומיומית בזכויותינו נראית לנו משהו כל כך טבעי עד כדי כך שאנחנו משלימים עם זה ומייחלים לקריסת המדינה. אנחנו מקווים רק שהשחיתות (שהיא פועל יוצא של כוחו הרב של השלטון) תעלם, אך לא מוכנים לעשות דבר. אנחנו לא נלחמים על הגדלת זכויותינו, לא נלחמים על שמירה על החוק. המדינה מוכנה לנצל זאת בכל הזדמנות ומרחיבה חריגים לכללים שמגנים עלינו בכדי להעצים את כוחה במסווה של ”הגנה על הדמוקרטיה“
הדרך העיקרית לניקוי הפוליטיקה מהשחיתות היא על ידי החזרת הכח לאזרחים. כמה שיותר אזרחים מעורבים וכמה שפחות סמכויות למדינה, ככה השלטון יהיה נקי יותר. אני לא מדבר על ”השמן והרזה“ במובן של ביבי, שמדבר על לנקות את המגזר הציבורי, אלא אני מדבר על הקטנת סמכויות המשטרה, הקטנת סמכויות השב”כ, הקטנת כל החריגים לחוקים הנהדרים שלנו.
לדוגמא, כלל פירות העץ המורעל בדיני הראיות, זה שמדבר על כך שראיות שהושגו באמצעים פסולים לא ראויים לשימוש במשפט, לא חל בישראל. וגם אם הוא היה חל, הוא לא היה חל על שאר הראיות. הדבר מעודד את המשטרה להשתמש באלימות נגד חשודים, שמקסימום לא יוכלו להשתמש בהודאה שלו במשטרה, אבל בכל שאר הראיות אפשר יהיה להשתמש.
כמו פירות העץ המורעל, כך גם כלים אחרים קיימים בזכות ה“אח הגדול”. מישהו תהה באיזו סמכות מאזינות חברות התקליטים לתשדורת האינטרנט? הרי מדובר בהאזנת סתר לכל דבר; ונראה איך הן יתמודדו עם הטענה הזו במשפט. הרי הן חודרות לפרטיות שלי בכדי למנוע עוולה אזרחית–משהו שהוא לא אפילו עבירה פלילית, אלא רק נזק כספי. אותו דין לגבי הבי.אס.איי שמתדפקים על דלתות משרדים כאילו הם האף,בי,אי לפחות ומבקשים לחפש חומר מחשבים בחוסר סמכות.
מדיניות החיסולים, כמו מדיניות המעצרים המנהליים, טובה למדינות כמו סין שמעוניינות לשמור על המידע בתוכן ולכן סוגרות את התקשורת בין אנשים ומבטלות פרוטוקולים מאובטחים כמו סקייפ. אנחנו לא רוצים להיות מדינת משטרה אבל אנחנו נמשיך להתעלם מרשויות השלטון כל עוד זה לא נוגע לנו. הרי כבר כמה המשטרה תטפל לאזרחים שומרי חוק? כנראה שלא מעט. אין צורך להיות עבריין חמור בכדי שיאזינו לך לטלפון, מספיק שתכיר באינטרנט איזו בחורה נחמדה מרמאללה ותתחילו לדבר; מספיק שתנהל שיחות לחו“ל בהיקף מחשיד.
בעצם, כל אחד יכול להיות קרבן בימינו, אבל זה לא מעניין אף אחד. כמו ששאלתי את אחת מתלמידותי מדוע יש צורך בחופש ביטוי; היא לא ידעה לענות. אז הסברתי לה שעד שלא לוקחים לך את חופש הביטוי אתה לא יכול להבין למה אתה זקוק לו. אותו דבר יכול לקרות גם לכם.
הדרך לשינוי צריכה לבוא באמצעות העלאת המודעות של הפרטים לחשיבותם במשחק. כל עוד לאזרחים נמאס מלשחק, אין צורך בקיום הליך דמוקרטי.
יש בעצם שתי דרכים להקים את האזרחים מהכסא. הראשונה היא הקלה; העצמת השחיתות, לקיחת זכויות האזרח, הגברת הפשיעה השלטונית. אחרי כל אלו, האזרחים יתקוממו באמת. הדרך השניה היא באמצעות חינוך לדמוקרטיה; הבהרה לכל האזרחים מדוע חשוב להם לשמור על הדמוקרטיה.
שמירה על הדמוקרטיה באמצעים דמוקרטים היא המטרה הנשגבת של האזרחות. הרי שמירה על הדמוקרטיה באמצעים לא דמוקרטים היא דרך מוכרת (חיסולים, מעצרים מנהליים, הגבלת חופש ביטוי וצנזורה, התחקות, ועוד דרכים נפסדות להלחם בטרור) וכושלת. אולי ננסה לשמור על הדמוקרטיה תוך כדי אמונה ביכולתה להגן על עצמה. על ידי כללי משחק מוגדרים, שלטון חוק ולא שלטון כח, וסיכוי אמיתי להשפיע.
התקשורת צריכה לקחת חלק ניכר במשחק זה, התקשורת צריכה להפסיק להכתיב את דעת הקהל ולהתחיל לשקף אותה. כל הגישות הקיימות בתקשורת המונים צריכות להשתנות. כך צריך להעשות גם בתפיסות המנהל הציבורי. המנהל הציבורי צריך לאמץ גישה ”אנגלית" יותר, של מנהל מקצועי ולא פוליטי, שמבצע את התכניות לטווח הארוך, בעוד שהדרג הפוליטי יכול להשפיע על המדיניות לטווח הקצר.
מערכת השלטון צריכה לעבוד על אכיפת חוקים חשובים, בעוד שמערכת המחוקקים צריכה להסיר מספר חוקים מיותרים מספר החוקים. חוקים שבמוסר ולא בנזק (כמו חוקי הסמים הקלים, הזנות וההימורים) צריכים לעבור תהליך של היחוק (Legalization) בעוד שחוקים שבנזק, כמו נזקי גוף, נזקי רכוש ועוד צריכים להאכף; חוסר האמון במערכת השלטונית נובע, בין היתר, עקב כך שכל תלונה על פריצה וגניבת רכוש נסגרת במשטרה מחוסר עניין לציבור. עד שהאמון לא יגבר במערכת השלטונית, לא תהיה הצדקה לקיומה.
מערכת החינוך צריכה לדבוק בערכים, לא בחומר. בעקרונות של הפעלת הראש–ללמד חשיבה ביקורתית מכיתה א’, וללמד כיצד יש לבקר את החשיבה הביקורתית. ללמד פילוסופיה מכיתה ב’. להפעיל מגוון של קורסי בחירה במקום קורסי חובה, וליבה של אמות המדעים: קריאה, מתמטיקה ופילוסופיה. החטיבות העליונות ידרשו ללמוד אזרחות ומשפט ברמה גבוהה שתספק להם את היכולת להגן על זכויותיהם מפני המדינה וחבריהם ותלמד אותן מהן החובות הקיימות להם כאזרחים.
זהו, אני יודע שזה קצת ארוך, אבל זו המנוחה שלי מללמוד לבחינות לשכה. אני פשוט הייתי צריך להוציא את זה מהמערכת. אני מניח שאני עוד אעבד את זה למניפסט ב’ מתישהוא. אבל בינתיים אני צריך את עזרתכם בעניין.
