כשאוהבים משקרים, כי האמת כואבת

7.2 זר, ועם זר לא מדברים.

זר, אבל עם זר לא מדברים, ככה זה היה, ישבתי שם וחיכיתי שמישהו ידבר איתי, מוזר, אבל אף אחד לא, אולי כי אני זר, ואולי כי אני מוזר. ניסיתי לתקשר איתם אבל ממש לא הלך לי, לא הבינו אותי ואני לא אותם, הרגשתי כמו חיזר, זה די מוזר. אז הכל השתנה, כשבמוחי עברה מחשבה, זר זה בתוכך, זר זה כי אתה מנכר את עצמך, וכל עוד תרגיש זר תהיה אחד. להיות זר תמיד היה הקטע שלי בלברוח ממציאות, תמיד נקשרים אל הזר, כי הוא מחצין את מה שכולם מסתירים, כל אחד רוצה להיות כמוהו אבל מפחד לגלות כי ילעגו לו, זר ולא מוזר. הכל נגמר בתיכון, כשכולם היו זרים, ולכן לא הייתי שונה, מוזר לא?, כולנו היינו זרים אבל אני הייתי המוזר היחידי, זר ולא מוזר, מוזר אך לא חיזר, הרבה לפני שכולם חשבו על משהו אני כבר הייתי עמוק בתוכו, אולי כי אני יכול לחזות את העתיד ואולי כי אני סתם מוזר, אולי כי מיציתי ואולי כי כולם מעריצים אותי ועושים כבקשתי ולנצח מוגשם רצוני, לכולם אך לא לי, אני יכול להסב הרבה אושר לכולם, אך לנצח אני אסבול, לנצח אהיה הכבש, זה ששוחטים כדי שלא יהיו רעבים, כדי שלא יהיה קר וכדי להקריב קורבן, בעצם זה לא כל-כך רע לעכל את הסבל של כולם כדי שהציבור יהיה מאושר, לא כל-כך רע. אבל עד מתי?, למה תהליך השחיטה כל-כך ארוך ולמה הסכין חותכת לנצח? עד מתי אצעק מכאב לשווא כדי שמישהו ישמע על הרצח, ומתי את זעקותי לא יכסו מטוסים, שכולם ישמעוני לנצח, את הבכי ללא דמעות, הכאב ללא האודם, הדם ללא המכות, ומתי או בעצם איך יגמר הכאב?, האם במוות בשני חלקים או בחיים שלנצח, שיהיו ארוכים, אלמלא הקללה בעצם הכל היה יותר קצר הנצח האתמול ואפילו המחר, הכל היה חולף לפעמים יותר מהר, רק זורמות השנים, ואולי יום אחד אחרון להפעם, יקום אדם שונה, אדם ללא טעם, שיכריז על סוף לכאב, על מוות לנצח, לא עוד יסורים, את זה אומר לבטח.