Ashalim, Friday, Feb 25th, 2005 - Noon.
February 28, 2005
Terror and the City
-------------------
So we planned to go out, and spend our friday by giving out alcohol to random strangers in the city of Tel-Aviv. what i forgot what the date. it was February 25th, the day that Baruch Goldstein actually went and murdered 29 people. (Luckily, the media also forgot it and have no clue why was this terrorist bombing, LOL)
Incest
------
Finished my Seminar regarding incest, it drove me crazy. my final conclusion was that the entire book of Genesis was written in order to portray Solomon as the only possible king. This is too strange for me, therefore i got so crazy. I can't think straight. A few more hours of proofing and i'll submit it.
Work, Work, Work
----------------
6 More months until i finish my internship. That's it; half way done. I Know how much i caught up from this work, i just don't know if i'll ever implement it. I only understand now how important it is to have your own office and espresso maker.
Reading; Good Books
-------------------
Currently toward the end of "Adoney Haaretz", by Idith Zertal, which i like, a tad too political, but can be ok. I also read lately the Bible (again) and i find it repulsive. More than that, i read so many books this last month i can't remember. I read The Communist Manifest, On the German Ideology (Marx), The Ego and Id (Freud), and so many other fractions of books. I think i'm over the 700 pages/day limit.
Sexlife
-------
None, Still; Though i have a seminary assignment made.
Alcohol
-------
Tried to intoxicated myself, couldn't succeed. was a terrible waste of money well earned. Will do my best to do it again.
Politics
--------
I can't believe they are closing down the bars, this government is mad. they want to close all bars at 23:00. I'll die. that's what we protested against, though we had a terrorist bombing - so nevermind...
Ta Ta
February 26, 2005
מוקף באמצעים,
אחרי החשכה
מקווה לעניינים
בעולם משל עצמי
סגור ולא רואה,
סגור ולא רואה.
סגור על משהו שאני לא אקבל.
אני ריק מאמצעים,
מלא כולי באומץ
אני חי לי בסרטים,
ואולי יש לי קומץ
של חברים שאוהבים
ורוצים את טובתי
של אנשים שמשקרים
וחפצים בחברתי.
סגור על אמצעים,
וחסר כולי תקווה
מלא ביאושים
ומזדיין על אהבה.
סגור ולא יכול לראות
סגור ולא רואה
סגור אבל רוצה לרצות
סגור כמו פה מלא.
February 24, 2005
אז אתמול הפגנו מול משרד הבטחון, והיתה אפילו הרבה תקשורת
היה שמח, לא מספיק שמח, אפילו שהיתה כל התקשורת הזו. לא הצלחנו לעצור את המינוי של דן חלוץ (להפתעתנו) אבל היה משהו משמח בכל הקרקס הזה. הבנתי שזה אכן או אנחנו או הם.
זה לא "או שהמתנחלים יפסיקו להיות אחים שלנו או שתהיה פה מלחמת אחים".
אח שלי הוא לא אחד שמצמיד לי רכה לראש (אפילו שאורי זכי צייר קריקטורה כזו), רוב המתנחלים הם כן אחים שלי. עם רובם אני מסתדר נהדר.
אולי אני מסתדר איתם כי שנינו כל כך אוהבים את הארץ הזו. כולנו רוצים שיהיה פה יותר טוב. הכוונה שלהם היא לא רעה. הם אידיאולוגים, בדיוק כמוני, הם משיחיים - אני לא.
בכל מקרה, ההתנחלויות - חרף היותן אידיאולוגיות, הן רקובות מהשורש, פסולות, מהוות בדיוק את מה שאנו, בתקופת שלטון בבל התנגדנו לו. ההתנחלויות הראשונות של עם כובש בארצישראל היו של הבבלים. הם הביאו לפה (טרנספר) את השומרונים, שאמצו את חוק הארץ ואלם, ונמצאים פה עד היום.
אז נראה לכם שאת מה ש2000 שנות היסטוריה לא תוכל לעשות, יעבור בכזו קלות? אם אנחנו לא נקום ונעשה משהו המצב פה יראה כל כך רע, כל כך הרבה הרוגים. הכל בשביל מה? בשביל פיסת נדל"ן?
החיים של אח שלי לא ניתנים לתמחור, נדל"ן כן.
ג'ון לוק אמר שבמצב הטבע, קניינו של אדם הוא כל אשר אותו אדם נוגע בו. אך זאת רק כאשר יש מספיק לכולם. בשטחים אין מספיק לכולם. רדו לנגב, יש שם מספיק אדמה, היא צריכה אתכם. אתם אנשים איכותיים, עיירות הפיתוח תשמחנה לקלטכם.
אל תעלזו לנו בצמתים ותמכרו לנו אידיאולוגיה משיחיסטית. אנו רוצים בטובת הארץ כמותכם.
February 21, 2005
But really behind them. This is how it feels to be in israel 2005. where the police decided to close down all the pubs at eleven o'clock at night.
Well, freedom isn't free. With all the car accidents, robberies, thefts, and killings that happened because of this terrible terrible sin of leaving the bars open after eleven, you have to close them down.
It will only lead people into staying at home, drinking harsher spirts and beating up their significant others. Or it can make a difference. It might do nothing.
I really want to sit at my favorite pub and sip up a drink on a friday night. Can't say that there's anything wrong about it.
It all started when they banned cigs for the teenagers, we says - well, it's good for them (and it was). but now? now they want to take away our freedom, so tonight we march.
Drink up like there is no tomorrow. drink up so that your future will be here.
No actual reason to pay our taxes anymore.
February 19, 2005
If I treated you bad, you bruise my face, couldn't love you more, you got a beautiful taste. don't let the days go by; could have been easier on you, I coudn't change though I wanted to. Could have been easier by three, our old friend fear and you and me.
Glycerine. Don't let the days go by. Glycerine
Bush, Glycerine
יום שבת, ואני מנסה לכתוב. ממש חזק. אבל לא יוצא. נראה לי שהתייבשתי מאתמול. לא ממש שתיתי הרבה, אבל גם התחלתי לשתות מ7 בבוקר. הבירה הראשונה שלי היתה בארוחת בוקר לפני המבחן, ומאז לדעתי לא הפסקתי עד 4 בבוקר שהלכתי לשון. אבל האלכוהול זו לא הבעיה. היובש בא ממקום אחר. אתמול בעצם הבנתי את הבעיה הפרוידאנית שלי.
המרחק אצלי בין הרצוי למצוי הוא מהותי. מה שאני רוצה הוא לא מה שאני יכול לקבל, ומה שאני יכול לקבל אני כבר לא בטוח שאני רוצה. אני רוצה עוגה, שלא תהיה חלבית, שלא יהיו בה ביצים או ג'לטין. אני רוצה אחרי שאני אוכל אותה שעוד ישאר ממנה מספיק לכולם, ואני לא רוצה להשמין ממנה. בעצם אני לא רוצה עוגה, אני רוצה חסה.
אבל חסה זה לא מה שאני באמת רוצה, כי חסה לא טעימה. ואז כשאני מקבל חסה אני לא מרוצה. אבל חסה? חסה זה אחרת מהחיים.
הבעיה שלי היא בעצם אחרת, ורונה תמיד הציגה את זה ככה, ואני בחרתי להתעלם מהבעיה. אני אציג את זה עם ארוחת הבוקר שלי היום. הייתי בסופר, ורציתי לקנות משהו לקינוח לארוחה. קנייתי ופל בלגי טבעוני (יש כזה דבר, מסתבר) ורציתי גם סירופ מייפל. עכשיו, בהתחשב בעובדה שכבר החשבון שלי היה מעל 200 ש"ח, כי הייתי צריך לקנות שמפו, קונדישינר, סכיני גילוח, סבון פילינג וכל מיני דברים של כוסיות, הלכתי למעבר הממתקים להסתכל על סירופים.
היה שם את הסירופ מייפל האמיתי, אבל הוא עלה 35.99 ש"ח, מראש החלטתי לפסול אותו, אז נותרו שני סירופים - אחד עלה 19 ש"ח והיה קטן, של חברה טובה, והשני של אפיכל ב14 ש"ח, גדול בהרבה. מכיוון שלא הייתי מוכן לשלם כל כך הרבה על משהו שבעצם יש באיכות פחות טובה בצורה יותר גדולה במחיר יותר זול, לא לקחתי את הסירופ היקר.
אבל גם את הסירופ הזול לא לקחתי, כי לא הייתי מוכן לאכול משהו עם סירופ זול. כן, אני מפונק, אז בסוף אמרתי שאני אמרח ממרח שוקולד על הוופל וזהו. וזה מה שעשיתי.
ככה גם החיים שלי, אני מוותר על ההנאות הקטנות היקרות, ומוותר על הצרכים האמיתיים כי אני מעדיף שלא לקבל הנאה פחותה מצד אחד, ומעדיף שלא להוציא יותר מדי - או להסתכן יותר מדי.
(בלי שום קשר לסיפור, תמונה מאתמול שערכתי היום בפוטושופ)
ועכשיו נמשיך עם הסיפור. אני פשוט לא החלטי, יש דברים יותר חשובים.
אני אמור לכתוב עכשיו את המבחן בית ולמצוא דרך להגיש אותו; אבל נכון לעכשיו יש לי דברים יותר חשובים לעשות, ואני לא יכול לכתוב בלי ראש נקי.
הייבוש, הוא כנראה באשמתי, אני בחרתי שלא להיות מספיק החלטי ולעשות משהו שאולי יעשה לי טוב, אולי כי התועלת במקרה הזה היא קטנה מהמחיר שאני אצטרך לשלם (אולי, בעצם, בשני המקרים אתמול, שהצטברו לסרט אמריקאי אחד מעצבן).
נראה לי אבל שמשהו חיובי ייצא מאתמול, ואני צריך שלא להתערב בו. אני עדיין עם משקעים לפעמים בנוגע לדברים כאלה, ויש דברים שאני לא הולך לתת יד בהם, רק כי אני לא מאמין שצריך, רק כי אני לא רוצה לתת בהם יד כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה.
בכל מקרה, למי שיש פתרון לבעיה מוזמן להציע הצעות ייעול. אני אשמח לפתרון.
יהונתן,
עדיין מיובש מאתמול.
February 14, 2005
Photo: JK, 20050214, 22:29, Manipulated.
Nothing much, alone again. no one to kiss at midnight, no one to hug all through the night and tell them how much i love them. Just me, my VodkaMartini and i actually lit a Cig.
The smoke isn't real, though, It's photoshopped. couldn't get both the smoke and the picture.
Could be better days. At least the prime minister is alive.
For the first time, i did something i am not proud of, and i did it for money. It's not that it's something that most people would not do, but i wouldn't.
It's not political, it's not criminal, it's immoral.
I can live with it, It is for a good cause.
I don't think i'll charge the money though, that would be bad. So i asked the person to bring me a bottle of Scotch instead.
I am proud on the way i did it, just not on the reasons for doing it.
Have you ever done something you're not proud of?
Answer Here
Jonathan
February 09, 2005
היא כל פעם מביאה לי את המוזה. אני לא יודע איך. זה פשוט ככה. היא פשוט הולכת ואני מבין שכן. אני מבין שהיא בעצם כן עושה לי את זה. אני לא בטוח אם כן או לא. אבל נראה לי שכן.
כל פעם זה ככה. אני לשניה מסתכל עליה, וזה לא היא, זה משהו אחר. זה משהו אפשרי, שעושה את זה אצלה. היום היה לי דיון איתה, השאלה היתה האם אדם ששכב עם יותר נשים זו אינדיקציה אוטומאטית לזה שיש לו חיים יותר מעניינים. ואני אמרתי שלא. אני לא חושב ככה. אני חושב שכמות הבנות ששכבתי איתן מועטה למדי, אבל זה לא משנה. זה פשוט משהו אחר.
בכלל, אני לא אוהב להפגש איתה ואני כן אוהב את זה. כל פעם שונה לי, כל פעם אני מרגיש גם טוב וגם רע. זה מיוחד כזה, אולי זו אהבה, ואולי לא? אולי זה טוב, אולי זה מגעיל, אולי זה מכוער, אבל זה אמיתי. וזה בטוח שכן. אני לא חושב שלא.
אני חושב שכל מה שיש ביננו הואכלום, אבל הכלום הזה שווה הרבה. הכלום הזה הוא מה שיש לי. כלום זה יותר משום דבר. כלום זה משהו. כלום זה אינדיקציה לזה שיכול להיות יותר, כלום זה אינדיקציה לזה שאולי היה משהו קודם. כלום זו אינדיקציה, או שזו לא אינדיקציה. כלום זה בעצן שהכל גמור.
אני לא יודע. היא סיפרה לי על משהו, על מישהו, אבל זה לא זה. זה לא מה שהרתיע אותי. גם לא הרתיע אותי שהוכחתי את צדקתי, שהראתי לה למה מה שהיא עשתה היה פסול. אני חושב?
או שאני לא חושב. אני לא בטוח. הכל שונה, הכל מיוחד כשזה היא. העולם מסתובב, אבל היא במרכז. אני יכול לדבר איתה, להפגש לשעות, לחשוב על הכל ולשתף בהכל, אבל זה נגמר. או שזה לא נגמר. הכל לא החלטי איתה, וזה מה שמיוחד. זה מה שעושה את זה בעצם. אני חושב שאולי זה מה שרציתי שיהיה.
אני לא יודע אם זה הרס לי את התקווה. בעצם אני בטוח שלא. זה עשה לי טוב לשמוע שיש לה מישהו, שסוף סוף הוא לא אני. לא רק שהוא לא אני, הוא גם זר, מיוחד, מענין. אולי. זה עשה לי טוב לראות אותה מחייכת, לשמוע אותה מדברת עליו. אבל הוא מוזר. ועל זה אני לא אדבר.
מה שאני כן צריך לדבר עליו זה על הבעיות שלי.
אז נכון, היה לי סטוץ לא מזמן, אבל זה לא רפא אותי, אולי זו הבעיה. אולי אני צריך משהו אחר, אני צריך משהו רציני, אבל את זה הרבה יותר קשה למצוא, הרבה יותר מיוחד להיות עם מישהי ככה מאשר להיות סתם. אני לא מאנשי הסתם. כולם רוצים שאני אהיה סתם. אני לא רוצה להיות סתם. אני רוצה להיות משהו, אני רוצה להיות אחד מאלה שיושבים בפאב עם בת זוג, שותים את הבירה, כדי להגיד שהם יצאו ואז לחזור הביתה ולעשות אהבה.
אני רוצה לעשות אהבה, את זה לא עשיתי הרבה זמן. זה לא שלא עשיתי אהבה, פשוט לא היה לי את מי לאהוב. פשוט לא היתה מישהי שיכולתי לדבר איתה על זה.
זה היה מצחיק היום, כמו הבדיחה הפרוידיאנית על "אמא יש רק אחת". הלכתי לקנות מילוי לעט ומרקרים. נכנסתי לחנות. היה רק מילוי אחד לעט שלי, אחד ולא יותר. ומרקרים? היו רק סוג אחר, לא את מה שרציתי. עד עכשיו התרצתי ולא השתמשתי במרקרים כי לא מצאתי את מה שרציתי. אז החלטתי להתפשר. לא שזה טוב, זה פשוט כורח המציאות. ואולי זה יהיה ככה גם עם בנות. אבל לא נראה לי.
אז שאלתי את הזבנית אם יש, והיא הפנתה אותי לעוד פקיד קפקאי ומסכן, זה הלך בדיוק למעבר של העטים וראה את מה שראו עיני, גם כן עזרה גדולה. אבל לא נורא. ואז כשבאתי לשלם הזבנית שאלה אותי אם מצאתי את מה שרציתי, ואמרתי לה: "זה כמו כל דבר אחר בחיים האבסורדים שלי, אף איווי שלי לא מסופק."
וככה זה. אני הגיבור האבסורדי, אני סיזיפוס, אני לא זה שאפשר לרצות אותו. החיים יתנו לי בדיוק את מה שאני צריך כדי להמשיך, אבל לא מספיק בכדי להנות. זה רע. אבל ככה החיים מתייחסים אליי, כי לא מגיע לי כלום. אולי כי אני לא מעריך את זה מספיק, ואולי כי אני לא יודע מה זה להעריך, אלא רק להיות מסופק.
וסיפוקים? האם זה דבר כל כך חשוב? האם חיים זה דבר חשוב? האם כל אחד צריך להנות? לא נראה לי. אני חושב שיותר טוב כלום.
יותר טוב שלא יהיו לך חיים ותדע מה אתה מפסיד מאשר שיהיו לך "קצת" חיים. "יותר טוב כלום מכמעט" היה השיר שלי ושלה, אבל שלה הקודמת, זו שהוחלפה בליבידו. בצורה אירונית כשנפרדנו, אני והאחרונה, השיר הזה התנגן גם כן. כטרגדיה אדיפלית עם סוף ידוע מראש. ואולי זה כמו אדיפוס, שהסיפור שלו נכתב רק אחרי אנטיגונה, אבל התבסס עליו. מאיפה אני צריך לדעת?
החיים לא נותנים לי כלום. אם הם היו נותנים לי לימונים לפחות הייתי עושה לימונדה. ככה לימדו אותי.
February 08, 2005
עשיתי כביסה היום. כביסה שחורה, כזו של תחתונים וגרבים. בדיוק ההפך מהכביסה הלבנה, של החולצות לעבודה. 19 זוגות תחתונים ו30 זוגות גרבים במכונת כביסה אחת.
הכל בשביל תמונה אחת כל כך פשוטה.
הוא בדיוק ההפך ממדינת משטרה.
שלטון החוק לא אומר שרשויות החוק יכולות לעשות מה שבא להן, אלא שהחוק הוא אחיד ואוניברסאלי.
רק שתזכרו את זה.
אין יגון. אין צער, אין רגשות אמיתיים. הכל נחבא ברשת. הכל מתקמץ. אר.אס.אס. שלוש אותיות כה משמעותיות, ללא כל אפשרות חזרה. מרגע שהכרת אותן, חייך השתנו מהקצה אל הקצה.
הרשת היא התחליף לחיים, במקום להיות תוסף אליו. כך זה נראה לפחות. היא אמנם "מחזירה עטרה ליׁשְנָה באמצעות הנצחת הכתב, אך היא מאיינת כל פרט אישי בו. אין יותר יחסים פרטיים. המרחב הציבורי הוא פרטי, והמרחב הפרטי הוא ציבורי. איןיותר סודות. הכל ניתן להוכחה, יש לוגים, בלוגים ואימיילים. אין "לא אמרתי". זה התחיל כשראיתי את עצמי מתווכח עם חברה לשעבר ומראה לה מה היא כתבה לי באיי.סי.קיו, וככה אני מוכיח את צדקתי הנצחית.
ביל פולמן מגלם בסרט "כביש אבוד" מוזיקאי סהרורי, שמסרב להחזיק מצלמה כיוון שהוא אוהב לזכור את הדברים בדרכו שלו. כך גם אפלטון מסביר על סוקרטס, תוך כדי שהוא מפרש את פרמקון - שמספר על אגדתו של תֵּיוּת שהציג את הכתב במצרים. הכתב הוא סופו של הזכרון, סופו של המימד האישי. והוא מה שמקרב אותנו למטריקס, או לאקזיסטנז (גירסתו של קרוננברג המדוברת) הרשת היא זו שתכחיד את היחסים הבינאישיים.
זה התחיל עם אתרי ההיכרויות, שאפשרו לבנות את ה-מודל של בן הזוג ולחפש באמצעותו, זה המשיך עם הבלוגים, בהם אתה חיי את חייך דרך אדם אחר שמספר על חייו, זה עובר דרך אתרי החדשות - שמורידים את כל הפאן האישי באירועים. אם עד עכשיו על המסך המרצד לא היה הבדל בין יצירה קולנועית לבין אסון טבע או פיגוע המוני. הרי שהיום זה עוד טקסט שבסך הכל קוראים את הכותרת וממשיכים הלאה. אין צורך בידע אמיתי.
הבעיה האמיתית מתחילה כשלא יודעים היכן הבלוג מתחיל והיכן הוא מסתיים. הבעיה היא מה קורה אם הבלוגר הוא לא אדם אמיתי. יכול להיות שהוא מכונה שמזייפת אישיות, ומבקרת אותן על סמך אידיאולוגיה מוכתבת מראש. ואז מה? אז הטוקבקים הם ההכרה שהם מקבלים, כמו שאומר אלתוסר (ב"על האידיאולוגיה") וכשהם מקבלים את ההכרה ("אני בלוג, מי אתה") הם מפתחים אישיות שונה מהכותב.
הבלוג הוא הדרך של האדם להביע את עצמו בצורה מלאכותית. הבלוג הוא לא האדם, אך הוא לא יצור עצמאי. אולם, הבלוג יוצר שדה שיח סביב אירועים בשפה ששונה מהשפה שמוכתבת על ידי בסיס העל. עוד לא הצלחנו לצור אתרי חדשות על בסיס בלוגים, אך לא רחוק היום מכך שלכל כוכבן וידוען יתווסף יחד עם דובר בלוגר שיכתוב עבורו, וכל בלוגר יקבל רצועה באתר החדשות על מנת לפרסם את דבריו.
הרי מעשיו של העיתונאי אינם שונים בהרבה ממעשי הבלוגר. שניהם מגיבים על אירועים. העיתונאי בדרך כלל מנסח מחדש אינטרסים של בעלי הון, עורכי דין, ידוענים ושאר מיטיבים, בעוד שהבלוגר כותב על רוחו. ההבדל העיקרי בין בלוגר לבין עיתונאי זה שידוע שהעיתונאי כותב בצורה אינטרסנטית, בעוד שאצל הבלוגר ישנו ספק.
מאחורי כל בלוגר מוצלח עומדים חיים מוצלחים פחות. האם הבלוג הוא התלונה שלנו על חוסר קיומם של חיים אמיתיים? האם הטוקבקים הם החברים האמיתיים שלנו? אלה שנעשים בלי ביקורת על כלום, אלה שלא ברור מי כתב אותם?
האם אפשר לוודא בכלל שיש חיים אי שם, והאם יש צורך בבלוגים? אני חושב שלא. הפילוסופיה של הרשת היא תחום חדש ולא נחקר, כמו המשפט ברשת. סמכות הדיון ועוד בעניינים רשתיים צריכה להיות מועברת לטריבונל מקצועי. טעויות רבות שישנן בפסקי דין בבתי המשפט (בחו"ל במיוחד) נובעות מחוסר מקצועיותם של שופטים, ולא באשמתם. בבית המשפט של הרשת צריכים שינוי מרענן, לדון באמצעות מקצוענים, משפטנים בתחום דיני הרשת. וכאלה טרם נמצאים.
יהונתן קלינגר סוקר את השתלשלות האירועים מ-רצחרבין ועד היום ומסביר מדוע לשמאל אין ולא תהיה מנהיגות ראויה
(לא פורסם בסופו של דבר, דצמבר 2004)
רצחרבין היה הטאבו שהופר (ה-רצח); אישיות פוליטית לא נרצחת על מנת לשנות את דרכה של המדינה; אמנם מחאה פוליטית לגיטימית זו או אחרת התקיימה בישראל כגון הסתה וחברותיה, אולם מעולם לא היתה פעולה אלימה כנגד מנהיג - מטווה הדרך המדיני. ההבנה הזו, של מחאה לא אלימה בקרב החברה הישראלית היתה מוסכמה שהיתה מקובלת על הימין ועל השמאל (לענין זה ראה עבודתי הסמינריונית: Freedom of Creed, המרכז הבינתחומי: 2004)
הרצח הנתעב, מעשה הנבלה וכל שאר הכינויים שניתנים לפעולה של הפסקת חייו של יצחק רבין וגדיעת דרך השלום, היה הטריגר הפרוידיאני לדברים רבים שהתחוללו במדינתנו בתשע השנים האחרונות, ביניהם: שבירת טאבו הרצח והאלימות הפוליטית, מאבקי הירושה בעקבות מות האב, איסור העריות ואייקוניזציה של האב, שמגדרה בעצם את ההוויה התרבותית השמאלית. במאמרי היום, אנסה להתייחס בקצרה למאבקי הירושה, במפלגת העבודה, ביחד\מרצ ובליכוד כתוצר של הרצח.
בצורה קצרה, מבלי להכנס לפסיכואנליזה בגרוש או לתיאוריות חברתיות מעמיקות. העם הינו ה-אַחֶר (l’otre אליבא דלָאקָאן) או דמות הַאֶם, עם הַשַד הַטְּוֹב והשד הרָע (אליבא דקְלָייְן) אשר מעניקה ולוקחת מידי השליט את אִווֻיוֹ, דהיינו השלטון. האב, הינו המפלגה השולטת, זו המעניקה למנהיג את כוחו הפוליטי, רצח האב הינו פרוידיאני ודרוש על מנת לקיים את המדינה. (באותה מידה, ניתן לומר, ללא כל קשר למאמר זה, כי הכיבוש הוא סימפטום ועכבה שנוצר עקב השואה; סיומו של הכיבוש הינו זה אשר יאפשר את השחרור של עם ישראל מתסביכו ובעיותיו הפסיכואנליטיות)
בּוֹהַק בּוֹהַק, בּוֹהַק מָגְּפֵי עוֹרָה,
נֵעַרָּה מּוּכַּת שוֹטעְוֹר בֲּחַשֶכָה,
אַלּוֹת וּפַעַמְּוֹנֵים, מֶשַרתֵּך אָנְוֹכִי, אָל תֵנָטְשִנִי
הָכִּי, גְבִירתִי יָקִירַּתי, ורַפּאִי אֵת עוֹרּוֹ.
(Venus In Furs, The Velvet Underground)
התסמין המאזוכיסטי מאפיין את השמאל בישראל לא מעט זמן, והוא יאפיין אותה עוד זמן רב, השמאל רוצה להיות "חמורו של משיח" במובן זה שהוא יהיה זה אשר רוכבים עליו על מנת להשיג את השלום והרווחה אשר הוא מטיף להם, תוך כדי הלקאה עצמית על כך שהעם לא קיים את דרכם לאורך השנים. השנאה העצמית, שדורשת הלקאה על מנת להשיג (וְלֵהַמְשִּיג) את התוצאה הרצויה, היא זו שהובילה לאורך כל השנים לכשלונו רצוף המכאובים. לא רק ההצבעה לימין בישראל היא מזוכיסטית, אלא גם דרך התנהלותו של השמאל.
לאחר רצח רבין, שהיה ה-פָּטְרִיאָסּ פְּרוֹטֵסְטָס (=דמות האב האידיאלית, המגונן ומחזיק את כל בני המשפחה כרכושו) של השמאל בישראל, ובהתחשב בכך שלרבין לא היו שֵאָרִים, קמה דרישת הייבום (=ייבום הינו האקט של נישואי אלמנה ללא ילדים לאחי בעלה המנוח, לפי התנ"ך). אָחִיו המטאפורי של רבין, שמעון פרס, נכנס לתמונה, על מנת שזה יוכל להביא צאצא שימשיך את שושלת המפא"יניקים המובהקת, ויצור זֵכֵּר לרבין - אשר ישא את שמו וימשיך את דרכו.
ואכן, כמו במקרה של ער, בנו של יהודה שמת כי עשה את הרע בעיני יהוה, שלחו את אוֹנָּן לֵייָבֶם את תמר אשתו של ער, על מנת להקים את זכרו, וזה בחר לעבוד ריקם (ועל שכן שם הפועל הידוע ברבים בימינו); ועל שכן - גם אותו יהוה הרג. לכשראתה תמר, אשתו של ער כי גם אונן הומת, ושילה (=אחיהם הצעיר של ער ואונן) עד צעיר בכדי לרשת את הבכורה, הלכה היא אל יהודה וּזָנְתַהּ לו (לעניין זה ראה עוד בראשית לח; ד' פרידמן, הרצחת וגם ירשת; וכן: ר' ירון, נשים בסיפורי ספר בראשית, ספר פרוקצ'יה: 1996) .
ובצורה אלגורית, בבחירות 1996, גם העם הלך וזָנַּה, נתניהו נבחר לראשות ממשלת ישראל, אך זה, בניגוד ליהודה, היה משולל כל קשר לדרך השלום ולמסורת הסובלנות. דם ואש נגרו ברחובות, עד כי ראה יהוה כי רע, והחליט להחריב את סדום, את שלטון הימין ההרסני כל כך למדינה.
סדום חרבה, וב1999 נבחר ברק - מנהיג חזק ואמיץ, אשר אין שני לו בגבורתו, והומלך כמלך החדש של ישראל. אך זה היה סבוך בתסביך ה-אֵדִּיפָּלִי (=תסביך בו הבן מעוניין להרוג את אביו על מנת לרשתו ולשאת את אמו), לא ידע הוא מיהם אביו ואמו, ועל שכן - במאבקו על השליטה, הרג את אביו - המפלגה אשר הקימה אותו. אֵתּ אִמּוֹ, המדינה אשר בחרה בו, נשא לאישה. התוצאות הרות האסון של גילוי העריות בין ברק למדינת ישראל, גרמו להרס הדיסקורס השמאלי במדינה. עת שכל המדינה חסתה תחת משטר גלוי עריות, התאפשר קיומה של סדום בשנית, המקום בו הכל אפשרי.
ובסדום, כמו בסדום, היה צדיק אחד - לוֹט, זה נמלט מסדום - הרי היא המפה הפוליטית בישראל, בציפיה להקים את העולם מחדש, ללא כל ידיעה כי העולם מבחוץ לא חדל להתקיים, נותר הוא לבד במערה עם בנותיו, שם שיכרהו ובצעו בו את מעשה גילוי העריות. וכמו סדום, גם יוסי ביילין. זה בחר להיות הצדיק היחיד ולברוח מהמפלגה אשר כִלְתַּהֻו אל המפלגה אשר בחר לֵכָּלְּוֹת. בהבינו כי זרעו לעולם לא יקים את העם הנבחר, הבין כי צאצאיו מבנותיו יקימו את העמונים והמואבים, אלו אשר לנצח יוותרו שנואי ישראל, על אף שדוד היה מזרעם (רות המואביה היתה נצר ללוט).
ובינתיים, כשסדום אכן חרבה, אך המדינה לא, המשיכו מאבקי הירושה לאחר מות האב ובנו המיובם. שילה, כנראה, עדיין צעיר מכדי לקום ולרשת את נכסי אחיו, וביניהם אשתו; אולם אין זה מונע מאחיו שהם אחייניו, לנסות לכבוש את הפסגה.
לאחר מנוסת ביילין ממפלגת העבודה, זו איבדה את דרכה השמאלית - שמעון הפך לשמשון, ודליה לדלילה. דליה משרתת את האינטרסים של הפלשתים, העם אשר קם להחריבנו, ומקצצת את מחלפותיו של שמעון. שמעון, אולם, בניגוד לשמשון - לא יאמר "תמות נפשי עם פלשתים", אלא ישכנעם להתגייר, תוך כדי מחשבה שבעצם לא הוא יתיוון. שמעון, ולא שמשון, יֱאָסֶּר על ידי הפלשתים ויהיה שר הצבא הנאמן שלהם, תוך כדי שהוא מחרב את העם בלא מתן אפשרות לזכר אחיו לקום.
ומי גיבור אשר יקום כָנֵצֶרּ לזכרו של רבין? מי יעמיד את השמאל חזרה על רגליו וישיב לו את האמון אשר אִבֵּד מעמו?
כֵשֶאָר ואח חורג למאבק החברתי, קם לו עמיר פרץ, ישוע מנצרת של החלשים - זה אשר היה בן חורג לאלהים ועשה ניסים - נלחם בגזירות הכלכליות, השבית את המשק והחזיר את משכורותיהם של עשוקי המדינה. אולם, כמו ישוע, גם עמיר נרדף על ידי היהודים - ומלכם הורדוס, הרי הוא שר האוצר שחטא, ביקש להסגירו לשליט היווני כאילו היה הוא הרעה החולה ומביא הטומאה לבית המקדש. אולם, בניגוד לישו, ואולי בעצם כמותו, גם עמיר היה נביא שווא אשר הוּאַדּר על ידי ממשיכיו; גם הוא חטא ודאג לאנשי שלומו, ואולי רק משום כך.
אפשר לדמות את ישיבות ההסתדרות עם האוצר כסעודה האחרונה של ישו, ואולי כסעודת טוטם, בהם התקציב נופח רוח חיים ואומר "זהו גופי" (hoc est corpus me’em), "אִכּלֻהוּ", ובעצם אותו גוף התקציב, הינו חיית הטוטם, המייצגת את האב אשר כולם חפצים בִּיְקָרּוֹ, ולכן נמנעים מלהזכירו אלא בימים קדושים אלו. האם התקציב הקדוש הוא כמו גופו של רבין? טָאבּוּ כל עוד אין דרוש לַמּוּת מּוֹת קדושים עבורו? האם נתניהו מוכן להרוג את האב כך שלבנים יהיה מה לאכול?
ועמיר כעמיר, מה שהתחיל בעמיר (יגאל) יסתיים בעמיר (פרץ) או שמא עמוק בפנים, בתא הכלא, יושב לו רוצח אשר ראה כי דרכו הנפשעת צלחה. עמוק בפנים, הוא עשה את המעשה אשר שאול מעולם לא עשה לעמלק, החריב עד כי לא ישאר כל זכר.
February 07, 2005
Trying to re-enable the comment option.
should spam return, i'll stop it again.
February 06, 2005
אני רוצה לקום בבוקר,
ולא להאמין יותר. לראות רק שחור, להבין שזה בעצם המצב.
לא לצאת מהשמיכה, לא לנקות את עצמי. להשאר עם הזיעה של הלילה.
אני רוצה שיהיה שלום, כדי שאני לא אשלם מס הכנסה. אני רוצה להיות עם מישהי ולא לחשוב מתי ואם היא תמות בפיגוע; אני רוצה להיות שלם עם העובדה שיש אנשים בעולם שאוכלים בעלי חיים; אני רוצה להיות שם כשאח שלי יתגייס לצה"ל, אבל אני לא רוצה שהוא יתגייס. אני רוצה שיהיה מי שידאג לי כשאני זקן, ויקראו לו ראש הממשלה, או שר הרווחה, ולא אמא, אבא או ילד.
אני רוצה שלא יהיו קבצנים ברחוב כי המדינה תדאג לכולם.
אני לא רוצה לראות יותר בתים הרוסים, נשים מכוות, ילדים שנפלו לסמים הלא נכונים, רק כי לא היה מי שידבר איתם כשהם היו צריכים מישהו.
אני רוצה שהמדינה תתערב, תגיד - "זה לא"
אורן בריו, גיא צבר, ואני - 25 שנים אחרי שנפגשנו, 3.2.2005
אני רוצה את כל זה,
אבל כולם מוכנים לתת כל כך מעט.
אני רוצה שאנשים לא ימותו מסרטן, אבל גם לא מזִקֱנָּה, אני רוצה שגוש קטיף לא יהיה שם כשאני קם בבוקר, אבל לא כי אני לא אוהב את האנשים, אלא כי אני לא רוצה שהם ימותו. ואני גם לא רוצה שאף אחד ימות בשביל רגבים.
אני רוצה לא להחזיק רובה אף פעם, לא לחתום אבטלה, לא לחזור בתשובה.
אז כנראה שהדרך לגוש קטיף היא אכן 242. (לא נגעתי)
February 02, 2005
"I Used to have nice tits, but then she dumped me"
How stupid is that for a sentence, i ponder, and the answer is "not stupid at all".
Two more hours and then i'm a full adult. I am not worried, i am not overly concerned.
My mom wrote me an email today:
"My son, tomorrow you are 26, i cant avoid thinking where was i when i was 26, well let me tell you, i was playing with you in the sand box on Lamerhav corner Weizmann.
I'm proud of you as a human being, I'm proud of you as my eldest son and as a friend. I loved you very much Jon,
God Bless "
Well;
Always thought that i'd be a big star by the time i'm 26. But i guess i was wrong.
So what can i say? Hope that at least I am as loved as i wanted to be.
It's been 5 minutes and i've been listening to Nine inch nails (Focus) and nothing changed, too artistic for me now.
Ta Ta.
Jonathan