היא כל פעם מביאה לי את המוזה. אני לא יודע איך. זה פשוט ככה. היא פשוט הולכת ואני מבין שכן. אני מבין שהיא בעצם כן עושה לי את זה. אני לא בטוח אם כן או לא. אבל נראה לי שכן.

כל פעם זה ככה. אני לשניה מסתכל עליה, וזה לא היא, זה משהו אחר. זה משהו אפשרי, שעושה את זה אצלה. היום היה לי דיון איתה, השאלה היתה האם אדם ששכב עם יותר נשים זו אינדיקציה אוטומאטית לזה שיש לו חיים יותר מעניינים. ואני אמרתי שלא. אני לא חושב ככה. אני חושב שכמות הבנות ששכבתי איתן מועטה למדי, אבל זה לא משנה. זה פשוט משהו אחר.

בכלל, אני לא אוהב להפגש איתה ואני כן אוהב את זה. כל פעם שונה לי, כל פעם אני מרגיש גם טוב וגם רע. זה מיוחד כזה, אולי זו אהבה, ואולי לא? אולי זה טוב, אולי זה מגעיל, אולי זה מכוער, אבל זה אמיתי. וזה בטוח שכן. אני לא חושב שלא.

אני חושב שכל מה שיש ביננו הואכלום, אבל הכלום הזה שווה הרבה. הכלום הזה הוא מה שיש לי. כלום זה יותר משום דבר. כלום זה משהו. כלום זה אינדיקציה לזה שיכול להיות יותר, כלום זה אינדיקציה לזה שאולי היה משהו קודם. כלום זו אינדיקציה, או שזו לא אינדיקציה. כלום זה בעצן שהכל גמור.

אני לא יודע. היא סיפרה לי על משהו, על מישהו, אבל זה לא זה. זה לא מה שהרתיע אותי. גם לא הרתיע אותי שהוכחתי את צדקתי, שהראתי לה למה מה שהיא עשתה היה פסול. אני חושב?

או שאני לא חושב. אני לא בטוח. הכל שונה, הכל מיוחד כשזה היא. העולם מסתובב, אבל היא במרכז. אני יכול לדבר איתה, להפגש לשעות, לחשוב על הכל ולשתף בהכל, אבל זה נגמר. או שזה לא נגמר. הכל לא החלטי איתה, וזה מה שמיוחד. זה מה שעושה את זה בעצם. אני חושב שאולי זה מה שרציתי שיהיה.

אני לא יודע אם זה הרס לי את התקווה. בעצם אני בטוח שלא. זה עשה לי טוב לשמוע שיש לה מישהו, שסוף סוף הוא לא אני. לא רק שהוא לא אני, הוא גם זר, מיוחד, מענין. אולי. זה עשה לי טוב לראות אותה מחייכת, לשמוע אותה מדברת עליו. אבל הוא מוזר. ועל זה אני לא אדבר.

מה שאני כן צריך לדבר עליו זה על הבעיות שלי.

אז נכון, היה לי סטוץ לא מזמן, אבל זה לא רפא אותי, אולי זו הבעיה. אולי אני צריך משהו אחר, אני צריך משהו רציני, אבל את זה הרבה יותר קשה למצוא, הרבה יותר מיוחד להיות עם מישהי ככה מאשר להיות סתם. אני לא מאנשי הסתם. כולם רוצים שאני אהיה סתם. אני לא רוצה להיות סתם. אני רוצה להיות משהו, אני רוצה להיות אחד מאלה שיושבים בפאב עם בת זוג, שותים את הבירה, כדי להגיד שהם יצאו ואז לחזור הביתה ולעשות אהבה.

אני רוצה לעשות אהבה, את זה לא עשיתי הרבה זמן. זה לא שלא עשיתי אהבה, פשוט לא היה לי את מי לאהוב. פשוט לא היתה מישהי שיכולתי לדבר איתה על זה.
זה היה מצחיק היום, כמו הבדיחה הפרוידיאנית על "אמא יש רק אחת". הלכתי לקנות מילוי לעט ומרקרים. נכנסתי לחנות. היה רק מילוי אחד לעט שלי, אחד ולא יותר. ומרקרים? היו רק סוג אחר, לא את מה שרציתי. עד עכשיו התרצתי ולא השתמשתי במרקרים כי לא מצאתי את מה שרציתי. אז החלטתי להתפשר. לא שזה טוב, זה פשוט כורח המציאות. ואולי זה יהיה ככה גם עם בנות. אבל לא נראה לי.

אז שאלתי את הזבנית אם יש, והיא הפנתה אותי לעוד פקיד קפקאי ומסכן, זה הלך בדיוק למעבר של העטים וראה את מה שראו עיני, גם כן עזרה גדולה. אבל לא נורא. ואז כשבאתי לשלם הזבנית שאלה אותי אם מצאתי את מה שרציתי, ואמרתי לה: "זה כמו כל דבר אחר בחיים האבסורדים שלי, אף איווי שלי לא מסופק."

וככה זה. אני הגיבור האבסורדי, אני סיזיפוס, אני לא זה שאפשר לרצות אותו. החיים יתנו לי בדיוק את מה שאני צריך כדי להמשיך, אבל לא מספיק בכדי להנות. זה רע. אבל ככה החיים מתייחסים אליי, כי לא מגיע לי כלום. אולי כי אני לא מעריך את זה מספיק, ואולי כי אני לא יודע מה זה להעריך, אלא רק להיות מסופק.

וסיפוקים? האם זה דבר כל כך חשוב? האם חיים זה דבר חשוב? האם כל אחד צריך להנות? לא נראה לי. אני חושב שיותר טוב כלום.

יותר טוב שלא יהיו לך חיים ותדע מה אתה מפסיד מאשר שיהיו לך "קצת" חיים. "יותר טוב כלום מכמעט" היה השיר שלי ושלה, אבל שלה הקודמת, זו שהוחלפה בליבידו. בצורה אירונית כשנפרדנו, אני והאחרונה, השיר הזה התנגן גם כן. כטרגדיה אדיפלית עם סוף ידוע מראש. ואולי זה כמו אדיפוס, שהסיפור שלו נכתב רק אחרי אנטיגונה, אבל התבסס עליו. מאיפה אני צריך לדעת?

החיים לא נותנים לי כלום. אם הם היו נותנים לי לימונים לפחות הייתי עושה לימונדה. ככה לימדו אותי.